הינשוּף

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.

עסקת שליט, ושחרור המחבלים רחב ההיקף שנלווה אליה, עוררו בציבוריות הישראלית רגשות עזים, שהתלווה אליהם מלל פטריוטי רגשני ונלהב. תומכי העסקה, רובם מהמרכז והשמאל המתון, הדגישו את חשיבותה של הסולידריות, ההומאנית והערבות ההדדית בישראל (במשתמע, ולעיתים שלא במשתמע, לעומת היעדרן בצד השני). מתנגדי העסקה מימין, לעומת זאת, ביכו את אובדן כוח העמידה הישראלי ואת "הכניעה לטרור". אחדים מהם ביטאו חשש, שאינו מופרך כלל וכלל, שעסקת שליט תגביר את המוטיבציה לביצוע חטיפות נוספות.

אולם משני צדי המפה הפוליטית, מבקרים נדהמו מול "שער החליפין" הבלתי סביר שייצגה העסקה הזאת, כמו קודמותיה. חייל ישראלי אחד תמורת יותר מאלף מחבלים פלסטינים? כיצד ייתכן הדבר? ב"מעריב", רתח בן דרור ימיני מזעם על המחיר ה"גבוה" וה"בלתי נסבל". גם בשמאל הרדיקלי, למרבה ההפתעה, הופיעה תהייה דומה. לאחרונה, כתבה דבורה אור ב"גרדיאן" הבריטי, במה אנטי-ישראלית ידועה, כי החלפת אלף שבויים פלסטינים מול חייל ישראלי אחד כמוה כדה-הומניזציה לפלסטינים, ו"אישוש הרעיון הציוני" לפיו ישראלי אחד, "בן לעם הנבחר", שווה יותר מאלף מ"שכניו האומללים".

כרגיל, כל הצדדים טובעים בביצה של מלל פטריוטי, צדקני ורגשני, ומסרבים להביט באמת הפשוטה, הצינית והמצמררת מאחורי סחר החליפין של העסקה האחרונה: חילופי שבויים הם עסקה המצייתת לחוקים בסיסיים של היצע וביקוש, בדיוק כמו כל עסקת סחר אחרת. מחירו של מוצר עולה כאשר ההיצע שלו נמוך, הביקוש לו גבוה, וקשה להשיגו. לעומת זאת מוצר זמין הנמצא בשפע, מחירו נוטה להיות זול יותר.

אם מקבלים את העיקרון הפשוט הזה, קל להבין מדוע הוחלף חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, באלף אסירים פלסטינים, ומדוע שמו של גלעד ידוע בכל העולם בעוד שמם של האסירים הללו נותר, לרוב, אלמוני. אין לכך כל קשר לעובדה שגלעד הוא חייל לגיטימי, ואילו הם "טרוריסטים". העקרונות הכלכליים שמאחורי עסקאות חליפין אדישים לשיקולים מוסריים מסוג זה. העובדה המכרעת היא, שקשה מאד לחמאס לחטוף חייל ישראלי, בעוד שצה"ל והממשל הצבאי יכולים לעצור מחבלים או סתם פעילים פלסטינים במאותיהם ואלפיהם, בסיכון מועט יחסית. כמו כן, המחיר הכבד שישראל גובה עבור כל חטיפה, בדמות סגר הדוק יותר, מבצעים בעזה וכיוצא בזה, מעלה את מחיר החטוף הישראלי, הנדיר ויקר המציאות, אפילו יותר. מכאן הסוד האמיתי מאחורי עסקת שליט: גלעד "יקר" יותר, פשוט כי היה קשה יותר לחטוף אותו, וכי חטיפתו מסוכנת יותר, מאשר מעצר פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראלים.

ומה בכל הנוגע למחבלים "כבדים", דרג המחט"ים והמג"דים של החמאס בגדה או מנהיגים פוליטיים כמרואן ברגותי או אחמד סעדאת? מכיוון שסכנתם גדולה יותר, הביקוש למעצרם על ידי ישראל עולה והתמריץ להשאירם בכלא גבוה יותר (אין אני נכנס לויכוח, המעניין בפני עצמו, האם היה משתלם יותר דווקא לשחרר את ברגותי, והאם החמאס בכלל רצה לשחררו). מכאן, שמחירם גבוה יותר. ואכן, ראינו שישראל לא הסכימה לשחרר את רוב האסירים ה"כבדים" שברשותה, ואלו ששוחררו- גורשו. גם כאן הסכים החמאס לעסקה, בסופו של דבר, מתוך קבלת העיקרון הכלכלי שבבסיסה. מנהיגיו  העדיפו לשחרר מספר גבוה של אסירים "זולים", מאשר להתעקש, לשווא, על מספר נמוך של אסירים "יקרים".

ניתוח זה עלול להיראות ציני וחסר לב, אולם לעיתים יש להתבונן במציאות בקור רוח. אם עושים זאת, ניתן להסיק שורה של מסקנות שיאפשרו לישראל להתנהג באופן נבון יותר בפעם הבאה. ראשית כל, הקמפיין לשחרור שליט היה חרב פיפיות. מצד אחד, יש בסיס לטענה שבלעדיו, הממשלה לא היתה מתאמצת לבצע את העסקה מלכתחילה. אולם מצד שני, הקמפיין הרגשני, הרעשני והיעיל להפליא שראינו, העלה את ה"ביקוש" לגלעד שליט בצד הישראלי, ומכאן- לפי ההיגיון הכלכלי שתיארנו לעיל, גם את מחירו. ללא הקמפיין, ייתכן שהעסקה לא היתה מתבצעת בכלל (ביקוש נמוך מדי), ואם היתה מתבצעת, המחיר היה נמוך יותר, היינו- ישראל היתה נדרשת לשחרר מספר מועט יותר של מחבלים.

שנית, ניתוח קר של המציאות מעלה שבניגוד לדברי פובליציסטים מהימין, אין דרך לשנות באופן דרמטי את שער החליפין. גם הרעה בתנאי אסירי חמאס לא תושיע. צעד כזה, באופן פרדוקסלי, יוכיח שישראל מוכנה לשלם מחיר בינלאומי כבד יותר למען שחרור חייליה, ולפיכך יעלה את הביקוש ואיתו את המחיר. כל עוד קשה יותר לחטוף חיילים ישראלים מאשר לעצור מחבלים פלסטינים, מחירם של חיילים חטופים יהיה יקר יותר, ובהרבה. אולם אפילו בנסיבות קשות אלו, התנהלותה האווילית של ישראל מול חיזבאללה בעסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר החמירה את מצבה אף יותר. חמאס וחיזבאללה, שראו שישראל מוכנה לשלם מחיר יקר אפילו תמורת גוויות וסוחר סמים, הניחו, בצדק, שתשלם מחיר יקר אף יותר תמורת חטוף חי. בעתיד, לדעתי, יש לקבוע עיקרון שלא מנהלים משא ומתן על שבוי כל עוד לא ברור במאת האחוזים שהוא חי, ולעולם, לעולם, לא משלמים באסירים חיים תמורת גופות. העסקה הזאת ההיא היתה כל כך אווילית, והשלכותיה על "שער החליפין" לשבויים בעתיד כל כך חמורות, שקשה לשער מה עבר בראשם של קברניטי המדינה כאשר החליטו לאשר אותה.

אולם בינתיים, שוק הדם ממשיך לפעול. שום מלל פטריוטי, טפיחה על השכם או זעם צדקני לא יעזרו, ולא ישנו את העקרונות הכלכליים הבסיסיים שעליהם הוא מושתת. אם ישראל אינה מעוניינת לשלם מחירים דומים לאלו ששילמה בעסקת שליט, עליה לסגור את השוק לחלוטין ולסרב "לעשות עסקים", היינו- להתעלם לחלוטין מחייליה שנחטפים. אולם לאור עקרונות הערבות ההדדית בישראל, והחשיבות שמייחסת החברה האזרחית לחייליה שנחטפו, קשה להאמין שהדבר אפשרי.