אלו תובנות אפשר להפיק מהמלחמה באוקראינה? בינתיים, אנחנו רואים שפוטין מחקה במדויק את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים, וגם שעוצמה צבאית, נכונות להקריב ושיתוף פעולה עם בעלי ברית משלימים זה את זה; ששיח ההרתעה פגום מהיסוד, ושישראל חייבת להבין שהעולם השתנה ולהפסיק לתמרן בין ארצות הברית ובין רוסיה. לבסוף – כבונוס: רשימת פרשנים שכדאי לכם לעקוב אחריהם בכדי להבין את המלחמה באוקראינה טוב יותר.

מאמר זה מבוסס באופן חלקי על רשימה שפרסמתי בישראל היום

קשה להעריך כיצד תסתיים המערכה באוקראינה. מי שמעוניין בניתוח צבאי של המלחמה, מוזמן לעקוב אחרי שורה של פרשנים מעולים מהארץ והעולם (ראו רשימה בסוף המאמר), וגם אני דיברתי על הנושא לא מעט בתקשורת (כאן 11, קשת 12, וואלה!, ישראל היום, רדיו ירושלים, ערוץ 14, ועל הזווית הסינית בכאן ב', ובערוץ 14). בינתיים, הייתי רוצה להסיק מספר מסקנות ביניים כלליות מהמלחמה הרלוונטיות גם לנו, כאן בישראל.

 פוטין והיטלר: חוזרים לשלהי שנות השלושים

ראשית כל, אנחנו רואים שולדימיר פוטין מאמץ, כמעט מילה במילה, את ספר ההפעלה של אדולף היטלר מסוף שנות השלושים. אין כוונתי להיטלר של אושוויץ או של ליל הבדולח, אלא למדיניות החוץ הנאצית מול צ'כוסלובקיה, פולין ומדינות אחרות. כמעט הכל קיים שם: המטרה, יצירת אימפריה גרמנית או רוסית, מוסווית בהרבה מאד מלל על עוולות היסטוריות, שנועד להציג את התוקפן כקורבן. בזמנו, כשחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, קראתי הרבה מאד על משבר הסודטים של 1938, ועכשיו אני רואה את ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט במדויק. היטלר ואנשיו, הרי, הציגו את עצמם כמי שמתקנים את הסכם וורסאי שדיכא את גרמניה, ומתמודדים מול מצור מערבי עוין מכל הכיוונים. "לא אני, ולא אף אחד אחר בגרמניה, רצה במלחמה ב-1939", כתב הפיהרר בשכנוע עצמי בצוואתו הפוליטית. תמיד היו להם טענות ספציפיות נגד המדינות שאותן התקיפו, כמו פולין וצ'כוסלובקיה, בעיקר רדיפה של מיעוטים דוברי גרמנית. אם תקראו את המאמרים שלהם מהתקופה ותשכחו מההקשר – אתם עלולים כמעט להשתכנע. פוטין, במקביל, מציג את עצמו כמי שמתקן עוול היסטורי נגד רוסיה, ובונה מחדש את ה"עולם הרוסי" שנחרב עם נפילת ברית המועצות. גם הוא מדבר על תוקפנות מערבית, על מצור מכל הכיוונים, ועל עוולות נגד מיעוטים אתניים דוברי רוסית במדינות השכנות, בעודו מציג את עצמו כשוחר שלום ואת יריביו כמחרחרי מלחמה.

גם פוטין וגם היטלר משלבים טיעונים ספציפיים עם קובלנות גורפות, שנועדו להרחיב את הסכסוך ולהשאיר תמיד קצה חוט להתקפה נרחבת יותר בסיבוב הבא. לא משנה איזו "בעיה" הצליחה גרמניה לפתור, תמיד נותר עוד מיעוט גרמני במדינה אחרת ש"צריך להגן עליו", עוד אי צדק היסטורי שצריך למגר. פוטין כביכול טוען שהוא מגן על דוברי הרוסית במזרח אוקראינה, אולם תובע גם "דה-נאציפיקציה" ו"דה מיליטריזציה" של אוקראינה, מטרות שדורשות כיבוש של כלל המדינה. וחשוב מכל – הן יכולות להצדיק בקלות התקפה על מדינות אחרות באזור כמו מולדובה, לטביה, ליטא, אסטוניה ואפילו פולין. חלקן מכילות מיעוטים דוברי רוסית, את רובן פוטין מאשים בנאציזם, ומלבד מולדובה, כולן חברות בנאט"ו ומשתתפות כביכול במצור העוין נגד רוסיה.

ולבסוף, בשני המקרים, צצים כל מיני מומחים גיאופוליטיים במערב שמפצירים בנו "להבין" את התוקפן, דוגמת "אין דיקטטור רע, יש דיקטטור שרע לו". אלו שהצדיקו את טיעוני גרמניה בנוגע להסכם וורסאי בסוף שנות השלושים, כאילו התגלגלו לתוך כל אנשי האקדמיה, הבלוגרים, הגנרלים והקולונלים בדימוס שמספרים לנו שפוטין פועל רק כי "נאט"ו התרחבה מזרחה בניגוד להתחייבויותיה". אמנם, התחייבות כזאת מעולם לא ניתנה, נאט"ו מעולם לא תקפה את רוסיה אך זו פלשה שוב ושוב למדינות הסובבות אותה. אבל לאפולוגטים של פוטין, שמונעים בחלקם מעוינות כלפי המערב, העובדות הללו אינן מעלות ואינן מורידות. לכל דיקטטור אימפריאליסטי תמיד יהיו סנגורים, שמסרבים להבין כי גם דרישותיו המוגבלות לעולם יהיו בסיס לדרישות מקסימליסטיות יותר, עד לסכסוך הבא.

יש להדגיש ולסייג, שפוטין והיטלר אינם זהים בכל ההיבטים. הרודן הרוסי אינו מתכנן, ככל הנראה, רצח עם בדומה לרודן הגרמני, וגזענות אינה מניע מרכזי בספר ההפעלה שלו. כמו כן, כפי שהבהיר הכלכלן ד"ר ינאי שפיצר, פוטין התכונן למערכה הרבה פחות טוב מהיטלר. אולם בכל מה שקשור לחזון האימפריאלי, ובעיקר לאסטרטגיה שמאפשרת לתקוף מדינות אחרות ולהצית סכסוכים תוך הצגת עצמך כקורבן, ולדימיר ולדימירוביץ' ואדולף אלוייסייביץ' דומים זה לזה כמו שתי טיפות בוץ.

האם עלינו לסמוך רק על עצמינו?

רבים מסיקים מהסיפור האוקראיני מסקנה פופוליסטית, אך לא נכונה, כאילו גורלה העגום של אוקראינה מוכיח ש"אף אחד לא יעזור לנו" או "שעלינו לבטוח רק בקדוש ברוך הוא ובכוחו של צה"ל", כפי שכתב פרשן פוליטי פופולרי. בפועל, אם כבר, העובדה שולדימיר פוטין העז לתקוף את אוקראינה, ולא למשל (בינתיים!) את פולין או את ליטא, קשורה בעיקר לעובדה שהראשונה אינה חברה בברית נאט"ו, והאחרונות – דווקא כן. מי שנמצא בברית חזקה, פחות סיכוי שיותקף. אולם, בעלות ברית עוזרות למי שחזק מספיק בכדי שיוכל לסייע להן בשעת פקודה. בעלות הברית של צרפת נטשו אותה בשנות השלושים, למשל, מפני שהתברר שהאסטרטגיה שלה הגנתית ואין לה שום כוונה לבוא לעזרתן כשיצטרכו אותה. לפיכך, בריתות מגיעות מתוך עוצמה פנימית ונכונות להקרבה עבור שותפיך, שני אלו גם יחד. ראשית כל עלינו להסתמך על כוחנו שלנו בכדי לבנות עוצמה כזאת, ואז להשתמש בה בכדי לרכוש שותפים חזקים שיוכלו לסייע לנו. לראייה: רק כאשר האוקראינים גילו נחישות להתנגד ולהילחם בעצמם, המערב התחיל להתגייס בכדי לעזור להם, כלכלית אם לא צבאית. הצבא האפגני, שקרס בלי להילחם, לא זכה לעזרה כלשהי. העולם, כך נראה, עוזר רק למי שעוזר לעצמו, וגם זה לא תמיד.

תובנה שלישית: הבעייתיות בשיח ההרתעה

בנוסף, הייתי רוצה להדגיש גם צד מובן מאליו פחות של עידן המלחמות החוזר אלינו: נזקיו של שיח ההרתעה. בעוד מדינות המערב דנות בהטלת סנקציות על רוסיה, נמצאו מומחים המתנגדים כמעט לכל אחת מהסנקציות. אחד אומר שניתוק ממערכת הסוויפט לא יעיל, שני טוען שביטול ויזות יפגע גם באזרחים רוסים תמימים, ושלישי מדגיש שלרוסיה יש די רזרבות של מטבע חוץ וסנקציות לא יפגעו בכלכלתה, וכל אלו לא יגרמו לפוטין לשנות את דרכיו. מי שיקשיב לכל המומחים הללו, יגיע למסקנה שלא צריך לעשות כלום כי דבר לא יוכל להרתיע את פוטין. גם במקומותנו, יש דיונים אינסופיים אלו צעדים יוכלו "להרתיע" אויבים כמו חיזבאללה. אולי גם כאן, צריך להפסיק לדון בתיאוריות מתוחכמות של הרתעה, ולשוב למוסכמות עבר: אנחנו לא יכולים לדעת מה עובר בראשו של מנהיג האויב ומה "ירתיע" אותו, אבל אנחנו כן יכולים לפגוע בו, במדינתו ובכלכלתו כמה שיותר. מי שיפגע באויב צבאית, פוליטית וכלכלית עד שיקרוס, עשוי לנצח. מי שיעצור בכל רגע לחשוב מה יגרום ליריביו לשנות כיוון, ישותק ובסופו של דבר יפסיד.

תובנה רביעית: העולם משתנה – מגבלות ה"ריאליזם" הישראלי

לבסוף, ישראל צריכה לחשוב על העתיד ולא רק על ההווה. ביסמרק אמר פעם שתפקידו של המדינאי הוא לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים בהיסטוריה, ולאחוז בכנף מעילו בעודו עובר. קרי, עלינו לזהות תמורות עמוקות במערכת הבינלאומיות ולא לחשוב רק על העתיד הקרוב, כאילו מה שהיה הוא שיהיה. בינתיים, ישראל מנסה לתמרן בין רוסיה והמערב ולשמור על יחסים טובים עם שניהם. שר החוץ מגנה את רוסיה, ראש הממשלה נמנע מלהזכיר אותה, בעוד הממשלה שולחת סיוע הומניטארי לאוקראינה, אך חס וחלילה לא סיוע צבאי. השיקולים, כמובן, הם פרקטיים. ישראל חוששת להעלות את חמתה של רוסיה, לבל תפגע בחופש ההפצצה שלנו בסוריה בניסיון לבלום את ההתבססות האיראנית במדינה (המב"מ – המערכה שבין המלחמות) או תכלה את זעמה בקהילה היהודית הגדולה ברוסיה ובאוקראינה. השיקולים הללו, הגיוניים ככל שיהיו, מתגלים עם חלוף הזמן כקצרי רואי. נתעלם לרגע מהמימד המוסרי, ומכך שישראל, מדינה שמערכת החינוך שלה מקוננת בלי סוף על העמים שלא קיבלו יהודים בשואה, מגלה יד קפוצה וזעומה כלפי פליטים אוקראינים לא יהודים הבורחים מהתופת. אפילו מבחינה פרקטית, ישנן בעיות קשות עם המדיניות הנוכחית. כפי שכתב כבר ההיסטוריון יגאל ליברנט, רוסיה מעריכה כוח, וההתפתלויות המגומגמות שלנו בנושא אוקראינה עלולות לגרום להם לכבד אותנו פחות ולהצר את צעדנו בסוריה אף יותר.

שנית, אפשר להעריך בזהירות ששנת 2022 היא שנת מפנה בהיסטוריה של המאה ה-21. העולם, כך נראה, הולך לקראת מאבק בין גושי, שבו מעט מדינות יוכלו לשמור על נייטרליות בין המערב לבין יריביו, שפוטין הוא הבוטה, החצוף והשנוא שבהם. יגיע הרגע, והוא אינו רחוק, שבו נצטרך לבחור בין רוסיה ובין ארצות הברית. האם נוכל, למשל, להתחמק לאורך זמן מיישום הסנקציות האמריקאיות נגד מוסקבה? אם נהפוך למקלט ההון של האוליגרכים הרוסים, הרי נמאיס את עצמנו על ארצות הברית. שיתוף הפעולה עם אמריקה נותן לנו מודיעין, תמיכה בינלאומית, נשק מתקדם, יתרון איכותי על כל הצבאות שסביבנו, מילוי המחסנים של כיפת ברזל לאחר כל סיבוב מערכה בעזה, ובראש ובראשונה, וטו באו"ם וגב בינלאומי מעצמתי. כל אלו תלויים בתמיכה שנוכל להשיג בדעת הקהל האמריקאית והקונגרס, שמתאחדים כרגע נגד התוקפנות של פוטין וזועמים על כל מי שמשתף איתו פעולה. ואל תטעו: הזעם נגד עמדתה כפויית הטובה של ישראל כבר התחיל להתפשט בחוגי המדיניות והתקשורת בארצות הברית. ברגע שהמאבק בין ארצות הברית ורוסיה יתחדד, נצטרך לבחור צד. וברור לנו שזה חייב להיות הצד של וושינגטון. נרצה או לא נרצה, אנחנו בסופו של דבר חלק מהעולם המערבי, וכדאי שנבחר בצד הנכון ביוזמתנו לפני שניגרר לשם בידי הנסיבות. ממילא, קשה לראות כמה זמן יוכלו הרוסים לשמור על הנוכחות שלהם בסוריה עם כלכלה מתמוטטת ומלחמה מסלימה ומדשדשת במקום אחר.

הסתייגות אחת לדברים: היום (ראשון, ה-5 במרץ), רגע לפני העלאת הפוסט הזה, התפרסם שראש הממשלה בנט נסע לקרמלין בכדי לתווך בין רוסיה ואוקראינה, בברכת הנשיא ביידן. אם ישראל אכן תצליח להשתמש בעמדת הביניים שלה בכדי להשיג פשרה בין הצדדים, נגד כל הסיכויים, אז יש בה היגיון אסטרטגי. אם לא – אז לא.

רוצים לעקוב אחרי המלחמה באוקראינה? הנה רשימה של פרשנים מעמיקים ואמינים מהארץ ומהעולם, שתוכלו לקרוא ברשתות החברתיות או לראות בתקשורת:

פרשנים ישראלים (הצד הצבאי): יגיל הנקין, דוד גנדלמן, עדו הכט (מפרסם דוחות יומיים בדרייב, זמין דרך הפייסבוק של יגיל הנקין), שי לוי, אייל ברלוביץ', אורן האס, עומר דנק (ניתוח אסטרטגי כללי, ממוקד בהשלכות על ישראל והזירה הבינלאומית)

פרשנים ישראלים (הצד הכלכלי): אייל השקס

פרשנים ישראלים (הצד הפוליטי-היסטורי): ד"ר יעקב פלקוב (היסטוריון מבריק של מזרח אירופה שמופיע מדי פעם בתקשורת), יאיר נבות, קסניה סטבלובה, שלום בוגוסלבסקי, ג'ניה פרומין, יגאל ליברנט, ליסה רוזובסקי (ארבעת האחרונים כותבים גם על הצד הצבאי)

פרשנים בינלאומיים:

לרקע היסטורי מקיף ומעמיק על הגורמים ארוכי הטווח והמיידיים למלחמה, אני ממליץ על קובץ המאמרים והפודקאסטים המצויין של War on the Rocks, ובכלל על המאמרים המעמיקים שמתפרסמים באתר הזה על בסיס יומי.

ההיבט הצבאי: הדוחות היומיים של המכון לחקר המלחמה (ISW) רוב לי , טרנט טלנקו (נושאי תחזוקה ולוגיסטיקה צבאיים), מקס סדון, דן לאמות, גנרל מיק ראיין, מייקל קופמן

דיווחים מתוך אוקראינה: מעבר לדיווחים הרשמיים של משרד ההגנה האוקראיני, אני ממליץ על אילייה פונומרנקו הכתב הצבאי של קייב אינדיפנדנט, שמצייץ מתוך קייב הנצורה.

דיווחים על המתרחש ברוסיה ואופוזיציה רוסית למלחמה: אלכסיי קובליוב, מרק גלאוטי,

ההיבט הפוליטי-היסטורי: פרופ' סטיבן קוטקין, פרופ' תימוטי סניידר, אן אפלבאום, פיונה היל

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

המשך הרשומה ←