ארכיון הבלוג

ישראלית בכורדיסטאן העיראקית: טור אורח מאת תמר ברס

כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.

 

Erbil fountains

תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס

 

הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.

חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.

במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.

ואז גיליתי שני דברים:

שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.

הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.

אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.

'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.

'כן', הם אמרו.

'איך מגיעים לשם.'

'אין אוטובוס'.

מקום יפה? נוף מהכפר אמדייה

מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה

אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק.  הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.

"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.

"סדאם"?

"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."

 

רחוב בכפר אמדייה

רחוב בכפר אמדייה

מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.

"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.

"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."

"אבל באתי משם."

"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."

בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.

קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.

אישה. סוף סוף.

בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.

"בואי," היא אמרה לי.

נכנסתי לאוטו וברחנו משם.

"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."

במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"

"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."

בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.

המצודה של ארביל, בלילה

המצודה של ארביל, בלילה

ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:

"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"

והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.

ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.

אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.

אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.

 

נוודים כורדים בהרים

נוודים כורדים בהרים

מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.

למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.

בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"

"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."

 

ארץ ערפילים ואש: מסע לדרום יפן

קגושימה, לשעבר נסיכות סאצומה, היא ארץ ערפילים ואש, יערות ואגמים, הרי געש, מעיינות חמים, גיבורים רומנטיים ואגדות סמוראיות עתיקות. הינשוף הנודד במחוזות קגושימה ומיאזאקי, בעקבות גיבורים אגדתיים ואמיתיים, שבילים הרריים וטרגדיות שנמוגו בצללי הזמן. בנוסף: מידע תיירותי שלא תמצאו בשום מקום אחר, ופינה מיוחדת על האוכל הטרי והטעים להפליא של המחוז הייחודי הזה באי קיושו שבדרום יפן.

 

 

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

אגדה יפנית נושנה ואהובה מספרת על דייג בשם אורשימה טארו, שהציל צב ים תועה מידיה האכזריות של כנופיית נערים. בתמורה לטוב לבו, הוביל הצב את אורשימה לגן עדן מרוחק בלב הים, שם בילה בנעימים עם נסיכה יפיפייה בארמון מכושף. יום אחד, כשהתגברו עליו הגעגועים, ביקש אורשימה מהנסיכה רשות ללכת ולבקר בכפר הולדתו. היא הסכימה, אבל נתנה לו תיבה והורתה לו לא לפתוח אותה בשום פנים ואופן. "שם," הזהירה אותו, "נמצא הדבר החשוב ביותר." אבל בדיוק כמו פנדורה ואי אלו דייגים מאגדות איריות, אורשימה לא היה יכול להתאפק. ברגע שעגן בחוף שבנחלת סאצומה בדרום האי קיושו, סקרנותו גברה עליו והוא פתח את התיבה. מיד גילה שהוא זקן קמוט וכפוף, ובעולם האמיתי עברו אלף שנים. כל האנשים שהכיר מתו כבר לפני עידן ועידנים.הורד (3)

היום, בחוף נגסאקי-באשי שבחצי האי סאצומה, מקדם את פני המבקרים מקדש שינטו אדום ובוהק, ובו סוגדים המאמינים לרוחו של אורשימה. עד היום, מתייחסים הדייגים המקומיים לצבי הים ביראת קודש, ואף מכבדים אותם, שלא בטובתם, במנה הגונה של אלכוהול מקומי. באופק הרחוק עומד מגדלור, זיכרון היסטורי לזמנים מרגשים לא פחות – נסיונותיו של הדאימיו הרפורמטור של סאצומה, שימאזו נריאקירה, לבנות כוח ימי מודרני באמצע המאה התשע עשרה. מסביב – עצים סוב טרופיים ופרחים ססגוניים, מצוקים דרמטיים מעל אוקיאנוס כחול וצלו של הר קיימון המוקף בעננים, "פוג'י של סאצומה". לרגלי ההר, כמו בימים עברו, מפליגות ספינות רבות לכיוון קגושימה, עיר הנמל התוססת ובירתה לשעבר של סאצומה – אחת הנסיכויות הפיאודליות העצמאיות, המרדניות והעוצמתיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

mt_kaimon_02

פוג'י של סאצומה: הר קאימון

"ספרטה היפנית", כך כינו רבים את המדינה הזאת, שנשלטה במשך שבע מאות שנים, מהמאה ה-12 ועד ל-1868, בידי שושלת שימאזו העתיקה. כל הנחלות הפיאודליות היפניות נשלטו בידי סמוראים, אבל בסאצומה הם לא היו רק אליטה צרה, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב: יותר מרבע, לפי ההערכות. היו ביניהם שועים פיאודליים תקיפים ולוחמים גאים אך עניים, שחיו בצריפים דלים וייצרו מטריות בכדי להתפרנס. כל ילדי הסמוראים התחנכו בשיטה מיוחדת: הם התחלקו לחבורות נערים, שבהן חינכו הנערים הבוגרים את הצעירים יותר במוסר קונפוציאני, קריאה וכתיבה, כתיבת שירה ומעל הכל – ציד, רכיבה ולחימה בחרב. הסמוראים של סאצומה פיתחו שיטת לחימה מיוחדת, התקפית במיוחד, שהתבססה על הנחת היסוד שבקרב עליך להרוג את האויב באבחת החרב הראשונה, "כי לא תהיה לך מכה שנייה". תוך כדי כך, עליך לחשוף את עצמך לחלוטין להתקפה, כי כל מי שחושב על הגנה יתרשל באותה התקפה ראשונה. כך, נודעו הסמוראים של סאצומה בעוצמתם הצבאית ובקריאת הקרב (קיאיי) מקפיאת הדם שלהם, שזוהתה בנקל בכל רחבי יפן. במאה ה-19, היתה סאצומה גם מעצמה כלכלית. שימאזו נריאקירה ויורשו, היסאמיצו, גרפו רווחים אדירים משליטתם הסודית למחצה באיי אוקינאווה הדרומיים, הסחר שלהם עם סין ומעל הכל – מונופול על תעשיית הסוכר החום. באיי אמאמי, שמדרום לקגושימה, ניהלו גובי המיסים ומפקחי העבודה של סאצומה משטר אכזרי ביותר, שבמסגרתו נאסר על האריסים שעבדו בשדות הסוכר אפילו ללקק את אצבעותיהם.

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

היום, תושבי מחוז קגושימה, סאצומה לשעבר, מעדיפים לשכוח את אריסי הסוכר ולהתרפק על עבר רומנטי יותר. במהלך הרסטורציה של מייג'י, אותה מהפכה כבירה שהפכה את יפן למדינה מודרנית, עמדה סאצומה בחוד החנית של השינוי, והעניקה ליפן גיבורים רומנטיים וטרגיים כסייגו טקמורי, "הענק עם העיניים הגדולות": סמוראי עני ומוכשר שהחל את דרכו כגובה מיסים אלמוני ומליץ היושר של האיכרים העניים, המשיך כגנן של הדאימיו, סוכן חרש, קושר ומארגן טרור, אסיר עולם, משורר, פילוסוף ומצביא; חובב מעיינות חמים, ציד ודייג, שהעדיף לבלות את ימיו בעבודה בשדה, הטלאת סנדלי קש, משחק עם ילדים ועם כלבים, אבל נסחף שוב ושוב, שלא בטובתו, לתפקידים פוליטיים מרכזיים; האיש שהוסיף להיות נאמן לסאצומה גם כאשר רשויותיה כלאו אותו בכלוב באי קטן, הפך למפקד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י, ובסופו של דבר סיים את חייו כמורד במשטר שסייע להעלות לשלטון. סייגו משכין השלום, שהציל מאות אלפים מתושבי אדו (טוקיו) מאימת המלחמה באמצעות פשרה פוליטית נבונה, זכור היום דווקא בשל דרישתו כביכול לפלוש לקוריאה: למעשה ניסיון, שלא הובן, לתווך בין שתי המדינות תוך סיכון חייו שלו. כיום, האיש המוזר ומלא הסתירות הזה משמש כסמל של קגושימה. המבקרים יכולים להתרשם מפסלו הענקי ליד כיכר העירייה, או לראות את דמותו המצויירת והמחייכת על האוטובוסים התיירותיים של העיר.

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

קגושימה, עיר נעימה עם רחובות שוקקי חיים ושדרות עצים רחבות ידיים, מתגאה באינספור אתרים שקשורים לסייגו טקמורי. ב"מוזיאון הרסטורציה של מייג'י" (Ishin Furusato-kan) אפשר לצפות בדרמה אור קולית על תולדות חייו, החל ממאבקי הרסטורציה של מייג'י ועד לסופו הטראגי במרד סאצומה של 1877. בנוסף, מציע המוזיאון דרמה על סיפור מרגש לא פחות: סמוראים צעירים מסאצומה שנשלחו, בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית המודרנית, ללמוד באנגליה, והמסע המטלטל שלהם מסביב לעולם (כתבתי על הפרשה הזאת כאן בינשוף). אפשר לראות גם את המערה שבה התחבא סייגו בימים לפני מותו, בעוד הצבא הקיסרי סוגר עליו מכל עבר, מקדש יפיפייה שהוקם לזכרו וכמובן – מוזיאון מיוחד שמוקדש אך ורק לו.

המערה של סייגו, קגושימה

המערה של סייגו, קגושימה

כמובן שסייגו אינו היחיד. קגושימה גאה לא פחות במשפחת שימאזו, שושלת הדאימיו העתיקה ששלטה בנחלה הזאת במשך יותר משבע מאות שנה. בצלו המפחיד של הר סאקורה-ג'ימה, הר הגעש השחור והפעיל שיורק מדי פעם לבה וענני אפר לשחקים, נמצא גן יפני רחב ידיים, עם בריכות שלוות, פרחי לוטוס ונחלים, שם קבעה משפחת שימאזו את וילת הנופש שלה. צלו של הר הגעש משתלב בתוך הגן ("נוף מושאל", טכניקה ידועה בגינון יפני וסיני), והמבקרים יכולים לסייר בתוך הוילה של משפחת שימאזו, ולעקוב אחרי תולדות חייו של הדאימיו האחרון, שימאזו טדיושי, ובנו קצין הצי, טדשיגה. אם תהיתם, משפחת שימאזו קיימת ומשגשגת, ובראשה עומד "ראש המשפחה", מעין דאימיו לא רשמי. השליט הנוכחי הוא שימאזו נובוהיסה, תעשיין שעומד בראש תשלובת משגשגת, שמנהלת גם את אחוזתה של המשפחה ומגוון אטרקציות תיירותיות ברחבי קגושימה. הטירה של שימאזו במרכז קגושימה, למרבה הצער, כבר לא קיימת. היא נחרבה במהלך המרד של סייגו ב-1877, אם כי החומות שלה עדיין עומדות. בתוך החומות נמצא היום ריימייקן, מוזיאון להיסטוריה ולתרבות של סאצומה, שבו אפשר היום להתפעל מיצירות אומנות, כדים מרהיבים מתוצרת הנסיכות, חרבות עתיקות ותצוגות היסטוריות על תולדות קגושימה.

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

מי שרוצה להתרחק מהעיר הגדולה ולנדוד בשבילי הרים לארץ הערפילים והלהבות, יכול לעקוב אחרי סקמוטו ריומה, גיבור נוסף, רומנטי לא פחות מסייגו. אף שאינו תושב סאצומה במקור, הוא נערץ על ידי המקומיים. סקמוטו, במקור מהנחלה הפיאודלית טוסה שבאי שיקוקו, היה סמוראי, לוחם חרב אגדי ומתנקש מתקופת הרסטורציה, שהפך לתלמידו של שר שניסה להרוג (סיפרנו כבר את הסיפור שלו כאן בינשוף). היצירתיות, הסקרנות והפתיחות של סקמוטו הובילו אותו להיות אחד ממייסדי הצי הקיסרי שסייע בהבסת השוגון, יועץ ימי של סאצומה, דיפלומט שתיווך במיומנות בין נחלות פיאודליות שונות והרפתקן רב עלילות. תאמינו או לא, אבל יש אפילו "קבוצת מחקר" יפנית שטוענת כי הוכיחה שסקמוטו הוא חייזר שהגיע מהחלל החיצון. חוצן או לא, במהלך שהותו בכדור הארץ, התקשר סקמוטו לגיישה בשם אוריו (Oryo), שהצילה אותו מחוליית מתנקשים של השוגונאט. לאחר נישואיהם, יצאו ריומה ואוריו לירח הדבש המתועד הראשון בהיסטוריה היפנית: הם נסעו לקירישמה שבצפון סאצומה, מחוז פראי של הרי געש, יערות עבותים, אגמים תכולים ומעיינות חמים מבעבעים.

ebino

קירישימה (ביפנית: אי הערפל) הוא כיום אחד מאזורי הטיולים המיוחדים והיפים ביותר ביפן, ובכל מקום ניתן לראות את צלליותיהם של סקמוטו ואוריו, שהפכו לסמל של המחוז: סמוראי עם שני חרבות צועד בדרך, ולצדו גיישה בקימונו מסע ותסרוקת גבוהה. היום, כמובן, יש דרכים מהירות יותר, אבל הכבישים הצרים של המחוז עדיין גורמים לך להרגיש שאתה נודד למחוזות מרוחקים ושכוחי אל. הרכבת מקגושימה מובילה לקירישימה ג'ינגו (Kirishima Jingu): מקדש שינטו עתיק מהמאה ה-15, שהמקומיים נוהגים להתפלל בו לאלי הר הגעש שיצילו אותם מאימת ענני האפר והלבה הרותחת. מהמקדש יוצאים אוטובוסים לאזורים מרוחקים יותר, שהיפה מביניהם הוא אבי נו קוגן (Ebi no Kogen), רמה הררית שאת שמה ניתן לתרגם לעברית כ"מעלה חסילונים". בצלן של פסגות טובלות בערפל, השבילים המתפתלים של אבי נו קוגן עוברים בין שלושה אגמים געשיים צלולים ומבהיקים, יערות שצמרות העצים שלהם מסתירות את השמש, צמחייה אלפינים ופרחי בר לבנים. המסלול קל יחסית, אבל ניתן לסטות ממנו לשבילים תלולים ומעניינים יותר, שמובילים לנקודת תצפית על האגמים, הפסגות והיערות ממדרונותיו העליונים של הר שיראטורי.

photo67598

כשעה וחצי באוטובוס מקגושימה, מנמנמת לה העיירה היפה צ'יראן, שידועה כמרכז של תה ירוק משובח, כפר סמוראי עתיק ובתקופה המודרנית יותר- הבסיס המרכזי של הקמיקזה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. השכונה הסמוראית של צ'יראן, שהשתמרה בשלמותה, היא אחת מפינות הקסם של יפן העתיקה, ומתחרה ביופייה אפילו עם קיוטו. כיום היא שכונת מגורים, שבין הבתים האמיתיים שלה מסתתרים בתי סמוראים משוחזרים עם גנים יפנים מקסימים. הסמוראים של סאצומה חיו בקהילות קטנות שנוהלו על ידי מנהיגים מקומיים והתחרו זו בזו, חלק משיטת ה"הפרד ומשול" הידועה של בית שימאזו. צ'יראן היתה אחת הקהילות הללו. בבית היפה ביותר, שנמצא למרגלותיו של הר ערפילי ומיוער, ישנו גן יפני אלגנטי עם בריכה קטנה וסלעים מכוסי אזוב, מקום שאפשר לשבת בו ברוגע במשך שעות ארוכות.

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

אולם כשמתקדמים לזמנים מודרניים יותר, הרומנטיקה של צ'יראן וקגושימה לובשת פנים עגומות יותר. בסיס הקמיקזה המרכזי, שהפך ל"מוזיאון השלום של הטוקוטאי" (ביפנית: יחידות הסער המיוחדות, השם הנפוץ ל"קמיקזה"), מכיל מסמכים אישיים ותצלומים של הטייסים, חלקם סטודנטים למדעי הרוח שנשלחו למותם בידי הנהגה נואשת ומוכת טירוף. המבקרים יכולים לראות מטוסים מקוריים ממלחמת העולם השנייה, לצלצל ב"פעמון השלום", לצפות בסרטים על הקמיקזה ואפילו להתפלל במקדש לזכר נשמותיהם. התפלאתי דווקא מהדבר שנעדר מהמוזיאון: שמו של אדמירל אונישי טקג'ירו, מפקד הקמיקזה והאדם האחראי יותר מכל לטירוף ההוא. לפחות היתה לו ההגינות להתאבד בעצמו בסוף המלחמה, ולא לשרוד אחרי האנשים ששלח למות לחינם.

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

 

מידע תיירותי

בימים הישנים והטובים של סאצומה, המסע בין קגושימה לטוקיו שילב תחבורה ימית ויבשתית, ולקח מספר שבועות במקרה הטוב ביותר. כיום, קגושימה מקושרת היטב לעריה הגדולות של יפן באמצעות השינקנסן, רכבת הקליע המפורסמת. מי שמחזיק ב-Japan Rail Pass או מוכן לשלם את המחיר הגבוה, יוכל לחצות את המרחק מטוקיו, קיוטו או אוסקה במספר שעות בודדות, עם החלפה אחת בפוקואוקה/הקאטה, השער של האי קיושו. לקגושימה יש גם טיסות רבות, והזולות ביותר נוטות להיות של Jet Star, חברת הלואו פייר היפנית. אני הצלחתי להשיג דיל טוב וזול להפליא של מלון וטיסה עם חברת One Travel.המחירים שלהם זולים בהרבה מאלו של אקספידיה, כך שכדאי לכם לבדוק.

בקגושימה עצמה קל מאד להסתובב. בלשכת המידע לתיירים שבתחנת הרכבת המרכזית, תוכלו לקנות את ה-Cute Transfer Pass (כן, כן), שיעניק לכם יום או יומיים של שימוש חופשי באוטובוסים, החשמליות ובעיקר – הקווים התיירותיים שמסתובבים בין האטרקציות המרכזיות, City view bus Waterfront line ו-City View Bus Shiroyama-Iso line. הוא תקף גם למעבורת שמובילה בין קגושימה לאי הגעשי סקורג'ימה, כולל קרוז של חמישים דקות בספינה והאוטובוס התיירותי בסקורה-ג'ימה עצמה. בין האתרים המומלצים בקגושימה: Museum of the Meiji Restoration, Reimeikan, Saigo Nanshu Park, וכמובן, הגן המקסים של משפחת שימאזו, Iso Teien. אזור הדאונטאון של קגושימה, Tenmonkan, מלא במועדונים, מסעדות מצויינות של "אוכל סאצומה", דוכני שיפודים יפניים (יקיטורי) וחנויות רבות מספור. יש בו גם הרבה מלונות זולים וטובים. אני הייתי ב-Tenmonkan Plaza Hotel – בחירה לא רעה בכלל למי שאוהב Buisness Hotels יפניים, אם כי לא מלהיב או מיוחד.

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

מומלץ גם לנסוע לסקורג'ימה, עדיף ביום בהיר, לצפות בלבה ובעשן של הר הגעש ממצפים מיוחדים ולטבול במעיינות חמים. אני ממליץ מאד על המעיינות החמים ב-Ocean side Hotel שעל יד הים. המעיין נמצא בתוך גן יפני קטן, שניתן לצפות ממנו על האוקיאנוס. לשומרי צניעות, שימו לב ששניים מהמעיינות מופרדים גברים/נשים, אבל אחד מהם, זה שקרוב לים, הוא מעורב. וכמו תמיד במעיינות חמים ביפן, הרחצה היא אך ורק בעירום מלא.

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

לנסוע מקגושימה למסלול האגמים האלפינים והיערות של Ebi no Kogen זה קצת יותר מסובך. אם אתם רוצים לטייל באופן רציני באזור היפיפייה הזה, עדיף להזמין חדר באחד המלונות בסביבה. אם אין לכם זמן, כמוני, ואתם רוצים להגיע לשם בטיול יום מקגושימה, רצוי לעשות כדלהלן. צאו מוקדם, וקחו את הרכבת הראשונה מקגושימה (6:00 בבוקר) לתחנת Kirishima Jingu. חכו שעה בבית הקפה של הזקנה הנחמדה ליד התחנה, וקחו את האוטובוס של שבע בבוקר לתחנת Maruo Onsen. משם יש אוטובוסים שיוצאים מדי שעה או שעתיים לשאר נקודות הטיול, ההרים, האגמים והמעיינות החמים באזור. האוטובוס ל-Ebi no Kogen יוצא רק כל שעתיים וחצי בערך, והוא יצא בערך עשר דקות לאחר שתגיעו לאזור, אז תדאגו לא לפספס אותו. תגיעו ליעד בערך בשעה תשע, מה שישאיר לכם שפע זמן לטייל במסלול ההררי Ike Meguri בין שלושה אגמים, ולקחת את האוטובוס שחוזר למרואו אונסן ב-13:30 בערך.

צבי משוטט - אבי נו קוגן

צבי משוטט – אבי נו קוגן

הנסיעה מקגושימה לצ'יראן קלה בהרבה, וישנם אוטובוסים רבים מתחנת הרכבת המרכזית. אני החלטתי לנסות את הטיול המאורגן של לשכת התיירות, שיוצא כל יום מתחנה מרכזית בשעה שמונה וחצי. זו חבילה מעורבת: מצד אחד, האוטובוס ייקח אתכם במהירות להרבה מאד מקומות מפוזרים בשטח, שיהיה לכם קשה להגיע אליהם ביום אחד בלי מכונית: מוזיאון האומנות של איוואסקי, עם טוטמים מעניינים מפפואה ניו גיני, המצוקים מעל האוקייאנוס ומקדש אוראשימה טארו בנגסאקי באשי (נוף עוצר נשימה), ארוחת צהריים במלון, מוזיאון הקמיקזה וגני הסמוראים בצ'יראן. הבעיה היא שהמדריכה מקשקשת ביפנית מונוטונית בלי לסתום את הפה לרגע, דבר שיכול לעשות חור בראש אפילו לדוברי יפנית – בטח לאלו שלא מדברים את השפה. כמו תמיד בטיולים יפניים מאורגנים, הכל מדוד על השנייה, ויריצו אתכם בין אתרים שאולי תרצו לבלות בהם יותר זמן. לשיקולכם. את הכרטיסים קונים במקום ליד תחנת האוטובוס של חברת הטיולים, והם עולים 4,500 יין למבוגר, מחצית מזה לילד.

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

.

 

פינת המטבח של סאצומה

main_image

כמו לכל אזור ביפן, למחוז קגושימה יש את האוכל הייחודי שלו, שמתגאה בהיסטוריה סצומאית ארוכה וזוהרת, בנוסף להשפעות מאיי אוקינאווה והים הדרומי. המטבח המקומי נקרא בדרך כלל Satsuma Cuisine או "מטבח של סמוראים כפריים" (Goshi Riyori). הוא מתאפיין בדגים ופירות ים טריים ועסיסיים, רטבים מתקתקים-חריפים ומנות שמתמוססות בפה. במסעדות המקומיות תוכלו לנסות קציצות דג נוסח סאצומה (Satsuma Age), סאשימי של דגי הרינג קטנים עם רוטב סויה חמוץ מתקתק (Kibinago), סאשימי מבשר תרנגולת טרי (Toriashi), ומרק סאצומה לוהט ומהביל, עם טעם מיוחד שקשה להגדיר, חריף ומתוק בעת ובעונה אחת. למי שלא שומר כשרות, יש גם את בשר הבקר והחזיר השחור של קגושימה (Kuroushi, Kurobuta) שנאכל בשיפודים, סשימי, טונקאצו או שאבו-שאבו. בדוכני המזון המהיר אפשר לקנות גם את הירק המפורסם ביותר של האזור: תפוחי האדמה המתוקים של סאצומה, בין אם בגריל ובין אם בתוך גלידה. תפוחי האדמה המתוקים האלה כל כך מזוהים עם קגושימה, עד שבתקופה הסמוראית היה נהוג להציג קריקטורות פוליטיות עם תפלצים שיש להם תפוחי אדמה מתוקים במקום ראש. כך הקריקטורות עברו את הצנזורה, וכל מי שקרא ידע שמדובר בבדיחה על חשבון סאצומה. את כל אלו אפשר וכדאי לשטוף בליקר המקומי (סאצומה שוצ'ו – Satsuma Shochu) שעשוי, איך לא, מתסיסה של תפוחי אדמה מתוקים.

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

המסע הזהוב לסמרקנד: על דרך המשי באוזבקיסטן

זוהי כתבה שלישית בסדרת "הינשוף הנודד", סיפורי מסע מרחבי העולם.

לא יצאנו רק למען המסחר.

בליבנו מנשבת רוח להבה

לבלתי נודע ליבנו התאווה.

במסע הזהוב לסמרקנד.

ג'יימס אלרוי פלקר, "המסע הזהוב לסמרקנד"

מדרסת מיר אל ערב, בוכארה

קריפט בבית הקברות רוח אל זינדה, סמרקנד

אוזבקיסטן היא יעד מסע מרתק, שיותר ויותר ישראלים מתחילים לגלות אותו בעת האחרונה. ארץ יפיפייה, עטויה בצעיפי אגדה, שמסתירה בחובה מדרסות מרהיבות, פסגות מושלגות, שווקים, אוכל מצויין, אגמי מלח בתוך מדבריות ענק, ובעיקר- אנשים מקסימים ומסבירי פנים. מכיוון שגרתי ביפן במשך שנתיים, גיליתי במהרה שהדרך הזולה ביותר לטוס לישראל היא עם אוזבקיסטן אייר. באחת ההזדמנויות, ב-2008, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולעצור לעשרה ימים באוזבקיסטן. זה הסיפור שלי, שהתפרסם פעם בבמה נשכחת ב"תפוז", ובחרתי לחזור ולספר אותו כאן, בינשוף.

רוב אוכלוסיית אוזבקיסטן מורכבת ממוסלמים, סונים רובם ככולם, ומיעוטה- נוצרים אורתודוקסים (בעיקר רוסים) ויהודים. האיסלאם האוזבקי סובלני מאד, והרוב חי לצד המיעוטים בשלווה יחסית. התרבות היא תערובת מעניינת בין הציביליזציות המקוריות של האזור, הטורקית והפרסית, להשפעות הרוסיות החזקות והעמוקות שהגיעו למרכז אסיה עוד בתקופת הצאר והתגברו בתקופה הקומוניסטית. השם "אוזבקיסטן" נובע משמם של השבטים האוזבקיים שהשתלטו על האזור לפני כמה מאות שנים והדיחו את שושלתו של טימור הגדול, אבי האימפריה הגדולה של מרכז אסיה. עם זאת, אוזבקיסטן, כמדינה, היא יצירה מלאכותית של הסובייטים- לפני ברית המועצות תושבי האזור לא הגדירו את עצמם כ"אוזבקים" אלא כפרסים או כטורקים. באוזבקיסטן שוכנות סמרקנד ובוכארה היפיפיות, הערים המעטירות של דרך המשי, וטשקנט המודרנית המשמשת במובנים רבים כבירת התרבות הרוסית של מרכז אסיה.

אוזבקיסטן נשלטת כיום על ידי דיקטטור פוסט-סובייטי, הנשיא איסלאם קרימוב, לשעבר ראש המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטן. מבחינת חופש ודמוקרטיה מעט מאד השתנה מהתקופה הסובייטית. הנשיא שולט ביד רמה במדינה, וכרזות התעמולה שלו מתנוססות בכל פינה. קרימוב, שבעבר היה אחראי לדיכוי הקומוניסטי באוזבקיסטן, שינה את עורו לחלוטין לאחר קבלת העצמאות והפך ללאומן-אתני אוזבקי. הגיבור הלאומי אינו כבר לנין אלא האמיר טימור מהמאה ה-15, והשלטון הסובייטי מוצג על ידי התעמולה הממשלתית כקולוניאליזם נתעב. בכל זאת, לאחרונה, שינה קרימוב את האוריינטציה הבינלאומית שלו מאוריינטציה אמריקאית לרוסית, ויתכן שהתעמולה הממשלתית תשנה אף היא את עורה בעתיד הקרוב. בתמונות שצילמתי תראו את כרזות התעמולה של קרימוב, את תמונותיו ואת "ציטוטי החכמה" שלו שתלויים בכל מקום באוזבקיסטן. בתו של הנשיא, גולנארה קרימובה, היא אשת עסקים שקונה נתחים נרחבים מאוזבקיסטן, בונה חנויות יוקרה ששייכות לה ולאנשי שלומה ובאופן כללי דוחקת את האזרחים הפשוטים היכן שהיא רק יכולה. יש האומרים שהיא עתידה להיות היורשת של קרימוב. האוזבקים באופן עקרוני אינם מחבבים את נשיאם ואת בתו, בלשון המעטה, חרף התעמולה וחרף העובדה שכל סטודנט מחויב להיבחן על כתבי הנשיא כתנאי לקבלת התואר. עם זאת, רבים מהם תומכים בו כרע במיעוטו- מפני שהוא שומר בקנאות על אופיה החילוני של המדינה.

הנשיא איסלאם קרימוב ובתו גולנארה

השפה האוזבקית שייכת למשפחת השפות הטורקיות. חברים טורקים סיפרו לי שהם מבינים אוזבקית בלי קושי, גם בלי ללמוד אותה. עם זאת, אוזבקים רבים, במיוחד בערים סמרקנד ובוכרה, שייכים למיעוט הטג'יקי, ומדברים ביום יום גם בשפה הטג'יקית, הדומה יותר לפרסית. רוב האוזבקים מדברים באופן שוטף גם בשפה הרוסית, שבאמצעותה תקשרתי איתם בדרך כלל.

להיות ישראלי באוזבקיסטן

למרות שאוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית, כמעט ולא ניתן להרגיש בעוינות כלשהי לישראל, בדיוק להיפך- ישראל נתפסת כמדינה מתקדמת, עם שירותי בריאות מצויינים ורופאים מהטובים בעולם. רשת מרפאות ישראלית החלה לפעול לא מזמן באוזבקיסטן, וסייעה לשמר את התדמית החיובית הזאת על ישראל. לצד אנשים שיודעים פחות או יותר מה זאת ישראל, ישנן הרבה דיעות קדומות, חלקן מוזרות וכולן משעשעות. בין השאלות ששאלו אותי אוזבקים על ישראל:

 1. התלמיד המוסלמי שפגשתי במדרסה בסמרקנד, שאל אותי אם ישראל היא "ממלכה ערבית" (לא מדינה- ממלכה!)

2. אישה אחת בסמרקנד אמרה לי שהיא שמעה שהמדרכות בישראל גובהן שני מטר, ושאלה אותי אם הדבר נכון.

3. האם בישראל מדברים טג`יקית, או אולי פרסית? נשאלתי את השאלה הזאת לפחות פעמיים.

4. הסטודנטיות שטיילתי איתן בבוכארה שאלו אותי האם למוסלמים מותר להיכנס לישראל.

5. והשאלה הנצחית, שנתקלים בה שוב ושוב- למה היהודים כל כך חכמים?

בניגוד למיתוסים הרווחים, אוזבקיסטן היא יעד בטוח מאד לטיול, ובפרט לישראלים. אל תשימו לב לשטויות הכתובות בכמה אתרים עבריים, כמו "העולם". הרכבות האוזבקיות בטוחות ונוחות יחסית, הנוכחות המשטרתית ברחובות הראשיים מפחיתה את הסיכון לפשע אלים, והאנשים מאד נחמדים ומכניסי אורחים. יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים באוזבקיסטן, למשל לא להסתובב בסמטאות מפוקפקות בלילה ולהיזהר מכייסים, בדיוק כמו בכל מקום אחר.

.

ילדים אוזבקים, בוכארה

 

סמרקנד

האגדה מספרת על האמיר טימור, שליטה העריץ של מרכז אסיה, שיצא למסע כיבושים ארוך בהודו. מאחור השאיר את אשתו הסינית היפיפייה, ביבי חאנים, שהחליטה להכין לבעלה היקר מתנת הפתעה עם שובו: מסגד מפואר שלא נראה כמוהו בעולם. אולם הארכיטקט שבנה את המסגד, דרש כשכרו נשיקה מהמלכה. ביבי חאנים הסכימה- אבל אליה וקוץ בה- הנשיקה שלה השאירה סימן בלתי נמחה בפניו של הארכיטקט. כאשר חזר האמיר טימור, ראה את הסימן וציווה להתיז את ראשו. אולם המסגד המרהיב שבנה, שנקרא כיום על שמה של ביבי חאנים, נשאר ומפאר את סמרקנד עד עצם היום הזה…

מסגד ביבי חאנים, סמרקנד

סמרקנד, בלי שום ספק, היא אחת הערים היפות באוזבקיסטן. הדרך אליה עוברת בקילומטרים רבים של "הערבות הרעבות"- משטחים חומים אינסופיים המנומרים פה ושם בשדות כותנה. לאחר נסיעה של שלוש שעות בקרון רכבת, שבו הוקרנו קליפים רעשניים באוזבקית לקול מחיאות הכפיים של שלל טיפוסים צבעוניים, הגעתי לתחנת הרכבת המרכזית- ומשם: לביתם הנפלא של נינה ובוריס יצחקוב.

נינה יצחקוב היא מורה לעברית בסוכנות היהודית בסמרקנד, יהודיה מקומית שמארחת תיירים ישראלים. נינה חיה ביחד עם בעלה, בוריס, בבית מסורתי יפיפייה ורחב ידיים (ארבעה עשר חדרים!) עם עצי פרי, תרנגולות וחביות של יין ביתי (שֶכוֹר) בחצר. השהות בביתה של נינה (כ-20 דולר ללילה כולל ארוחות, נכון לשנת 2008) מומלצת מאד לאלו שרוצים חוויה אותנטית של אירוח אצל משפחה מקומית כניגוד לאנונימיות של מלונות רבים. נינה מדריכה את הבאים בנבכי סמרקנד העתיקה, מבשלת ממטעמי המטבח הבוכרי ומסייעת בעצות רבות ושונות. ולאנשים כמוני, שמתעניינים בתרבות ובהווי המקומיים, האירוח אצל נינה היה פשוט תענוג, שלא לדבר על הסיפורים המרתקים על ההיסטוריה והתרבות של יהודי בוכארה. לכל אלו שמגיעים לסמרקנד- מומלץ מאד להתקשר לנינה. את הפרטים תוכלו למצוא באתר טריפי.

הרגיסטאן, סמרקנד

 

ביתם של נינה ובוריס נמצא במרחק הליכה (כעשרים דקות) מהעיר העתיקה של סמרקנד. בסמרקנד אין בדיוק עיר עתיקה, במובן של סימטאות מלאות באתרים, אלא יותר אוסף של אתרים בתוך רחובות רחבים ומודרניים. אבל האתרים הללו פשוט מרהיבים. סמרקנד, כבירתו האגדית של האמיר טימור מלאה במדרסות, מסגדים, מגדלים וקברות מפוארים- שהמראה שלהם פשוט עוצר נשימה. קחו למשל, את הרגיסטאן- אוסף של שלוש מדרסות מפוארות מהמאה ה-15- מלאות בדוכנים של עבודות יד אוזבקיות, שטיחים, מנורות וצעיפי משי דקיקים. הפנים המרהיב של מבני הרגיסטאן- וקווי המתאר החיצוניים המושלמים שלהם, מצדיקים כל סוּם וסוּם שמשלמים על מחיר הכניסה. הרגיסטאן ניצב לעיניך בכל הליכה ברחוב הראשי של סמרקנד, "רחוב הרגיסטאן", וההתבוננות הממושכת עליו היא מבין התענוגות שיש לעיר להציע. אתרים מרתקים נוספים הם מזיאוליאום גוּרי אמיר, קברו של האמיר טימור על רקע ההרים המושלגים, החורבות המונומנטליות של מסגד ביבי חאנים ושוק סיאב הרועש והצבעוני שמוכרים בו ירקות, פירות, גבינות, סלטים וממתקים מכל טוב אוזבקיסטן, וגם כיפות, צעיפים וכובעים בוכריים. קילומטר וחצי משם, בפאתי העיר העתיקה, ניתן למצוא אתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים כמו אפרוסיאב, ואת מצפה הכוכבים העתיק של אולוג-בק, נכדו של טימור, פילוסוף, אסטרונום ומדען ששלט בסמרקנד בסוף המאה ה-15. הוא בנה את המדרסות של הרגיסטאן, והמסורת מספרת שלימד שם בעצמו מתמטיקה ופילוסופיה. האיסלאם הטורקי, הפרסי והמרכז אסייאתי החזיק באותה תקופה ברבים ממרכזי הידע העולמי, וסמרקנד היתה אחת מהם. העיר, ביחד עם אחותה, בוכארה, שימשה כביתם של משוררים, פילוסופים ומדענים כמו אבן סינא, אל-בירוני ורבים אחרים. אין כמו להסתובב ברחובות העתיקים, בין המבנים המפוארים, ולהרהר בהיסטוריה העשירה ובגדולי עולם שישבו ויצרו בעיר הזאת לפני מאות רבות של שנים.

הרגיסטאן מבפנים

 

במרחק של טיול יום מסמרקנד ניצבת העיירה היפה שחריסַאבְּז, עיירת הולדתו של האמיר טימור. לשחריסאבז נוסעים במונית דייהו- מוסד אוזבקי ותיק ומכובד. במה מדובר, למעשה? בנהגים אוזבקיים שרוצים לעשות חלטורות (באוזבקיסטן- כל אוטו הוא מונית) ולוקחים תיירים ליעדים פופולריים תמורת מחיר מנופח. אבל מכיוון שאם כישרון המיקוח שלכם אינו גדול במיוחד, גם נהג מונית רגיל ייקח מחיר מנופח, אפשר לסבול את זה. בכל מקרה, הנסיעה לשחריסאבז יפה במיוחד בעיקר בגלל הדרך. כדי להגיע לשחריסאבז מסמרקנד, יש לעבור במעבר ההרים אמאן-קוטאן, והנוף הנשקף מהחלון של הרי הדרום הירוקים הוא פשוט משגע. בעיירה עצמה היה גשם שוטף כשהגעתי אליה, אבל הספקתי לראות את חורבות ארמון הקיץ האימתני של טימור, מסגד גדול ומרשים וכמובן- את הבאזאר הצבעוני והבלתי נמנע.

למבקרים בסמרקנד כדאי (בתיאום מראש) גם להגיע לבית הכנסת העתיק שבשכונה היהודית. ביקשתי מנינה, המארחת שלי, להתקשר ליוסף- השומר של בית הכנסת- שדובר דרך אגב עברית מצויינת. לאחר תעייה בסימטאות צרות בין בתים ישנים ורעועים, הגעתי לבסוף לבית הכנסת שמוסתר בידי גדר חיה גבוהה. המבנה עצמו הוא יפיפייה, מעין ארמון לבן וקטן עם ערבסקות ומגני דוד תכולים בוהקים. על הקירות תמונות של רבנים בוכאריים, ולצדם גם הרבי מליובביץ`, בזכות תרומותיהם הנדיבות של חסידי חב"ד והמיליונר לב לבאייב לשיפוץ בית הכנסת.

בית הכנסת בסמרקנד

אי אפשר לדבר על סמרקנד גם בלי להזכיר את אנשי העיר האדיבים, שמוכנים לעזור לתיירים בכל בעיה. כשהלכתי ברחוב פגשתי במקרה את אכמאל, סטודנט אוזבקי לשפה וספרות צרפתית, שהכיר לי את העיר וסיפר לי רבות על החיים בה. באופן כללי, הצעירים והסטודנטים המקומיים שמחים בדרך כלל לדבר באנגלית עם תיירים, וזו הזדמנות טובה להכיר אותם. ולבסוף- אי אפשר בלי מילת אזהרה. מול הנחמדות של רבים מהאוזבקים ברחוב, ישנם הרמאים המקצועיים, המתרכזים בעיקר במסעדות תיירותיות- כמו "ליאבי דור" שמול הרגיסטאן. במסעדה הזאת, שהכופתאות בה מצויינות דרך אגב, ניפחו לי את החשבון ב-3000 סום (כ-3 דולר), ולאחר שגיליתי את התרמית, עוד התעקשו שמותר להם לגבות 1000 סום נוספים "כי יש לך מהשולחן נוף לרגיסטאן".

 

בוכארה

בית חוז'אייב, ארמון בבוכארה

בבוכרה היפה
בעירי ברוכת השמש
חרב במשפט שלופה
חרב המשפט הו
כאן בשערי העיר
האמת תצוף כשמן
תנו הידד לו לאמיר
לאמיר הידד

שני אחים
רבים
אודות
הסיר
האמיר
את ראש שניהם
מסיר
והסיר הוא ה
אסיר של האמיר
הו

יום אחד
ערף
את ראש
האב
אך את בת
זקוניו
לקח
אליו
בל תסבול
האומללה
חרפת רעב
הו

לייאבי חאוז- מתחת לעצי התות: הכיכר המרכזית בבוכארה

בוכארה היא עיר יפיפייה, ואכן שטופת שמש, אך השלטון שלה, מה לעשות, לא היה תמיד נאור. לאחר מאות שנים של חשיבות כאחת הערים העתיקות והמרכזיות בדרך המשי- דרך המסחר העיקרית בין טורקיה לסין- הידרדרה בוכרה למעמד של בירה מחוזית, תחת שושלת של אמירים מושחתים ורצחניים (בשטח שהיום מוגדר כאוזבקיסטן היו, באותו הזמן, שלוש אמירויות: אמירות בוכארה, שכללה גם את סמרקנד, אמירות חיבה ואמירות קוקאנד). הגרוע מביניהם היה בלי ספק נסראללה חאן, בתחילת המאה ה-19, שהוציא להורג שני קצינים בריטיים שלא הביאו אליו תשורות מספיקות, לאחר שבילו זמן רב בצינוק שורץ מקקים שנקרא בעגה העממית "גוב המקקים".


גוב המקקים, במצודה של בוכארה

בגדים אוזבקיים מסורתיים, בשוק של בוכארה

 

העיר העתיקה שמסביב לליאבי חאוז היא מקסימה. יש בה שלושה שווקים: שוק סורגי הכיפות, שוק הצורפים ושוק חלפני הכספים, המשמשים היום כשווקי מזכרות, בהם מוכרים בעיקר כיפות בוכאריות, טורבנים, צעיפי משי, מנורות אלאדין וכמובן- שטיחים רקומים. כל שוק נמצא מתחת לאחד מקמרוני העיר העתיקה. בין השווקים יש גלריות קטנות, מדרסות עתיקות המשמשות כיום כסדנאות לעבודת יד, חנויות מזכרות או אתרים לטעימת יינות, בתי קפה אלגנטיים ומסעדות נחמדות. אחד מבתי התה היפים בעיר העתיקה הוא בית התה "silk road spices"- תבליני דרך המשי. לפי המסופר, בית התה קיים מאות שנים, ובעבר שימש כמקום מנוחה לשיירות (קרוואן-סראי). שם, אתם יכולים להתרווח על הספות המסורתיות, לשתות תה מיוחד- תערובת של עשבים ותבלינים, ולאכול חלווה משובחת ושאר ממתקים אוזבקיים ערבים לחיך. בין הגלריות היפות שבעיר העתיקה ניתן למנות את "הגלריה לצילום יצירתי", דקה הליכה מהליאבי חאוז. בעיר העתיקה של בוכארה כדאי לטייל "ככה סתם", בלי מטרה מיוחדת בהכרח, לפני שרואים את האתרים המיוחדים והאטרקציות התיירותיות העיקריות.

 

מהן האטרקציות התיירותיות העיקריות? מאלו יש בבוכארה בשפע. המבנה המרשים ביותר הוא בלי ספק "מינארט קאלון", מגדל בגובה ארבעים מטרים, עם זיגוגים, עיטורים וערבסקות מדהימים ביופיים, שהאמיר נהג לזרוק ממנו נידונים למוות. ליד מינארט קאלון ישנו מסגד עתיק, וגם מדרסה ענקית בשם מיר אל ערב, שפעילה כיום ולא פתוחה לתיירים. בנוסף למינארט קאלון, מתנוססת בבוכארה מצודה עם חומות אדירות, ה"ארק" המפורסם, שבתוכו מוזיאון לבוכארה בתקופתו של האמיר עם תכשיטים ואוצרות מעניינים מאד. מאחורי הארק ישנו צינוק, "זינדאן", שאליו הוכנסו האנשים שהאמיר לא חפץ ביקרם. התא הגרוע ביותר בזינדאן הוא בלי ספק "גוב המקקים", בור שהיה בעבר מלא נחשים, עקרבים ושאר שרצים ורמשים, אליו הוכנסו שני הקצינים הבריטים האומללים סטיוארט וקונולי. מזיאוליאום איסמאעיל סאמאני הוא אתר מאד מאד מעניין, קבר מעשה אומן מלבני טרקוטה, שמשנה את צבעו בשעות שונות של היום, כאשר אור השמש משחק בין אבניו העתיקות. לידו נמצא קבר מוזר המיוחס לאיוב התנכ"י ובתוכו מעיין צלול.

האָרְק, המצודה של בוכארה

 אנשי בוכארה הם בלי ספק הידידותיים ביותר שפגשתי באוזבקיסטן. כאשר אתה הולך ברחובות, מקובל שילדים מנסים לפנות אליך באנגלית המעטה שהם יודעים, "hello? how do you do? goodbye" או מבקשים שתצלם אותם. באחד המקרים, שאל אותי תושב מקומי אם אני צריך משהו או איבדתי את הדרך. בתשעים אחוז מהמקרים, מדובר בהתעניינות גרידא שאין כוונה לרווח בצידה, זאת אומרת- הם לא מנסים למכור לך משהו. כמובן שגם בבוכארה יש רמאים- חלק מנהגי המוניות, בעלי מסעדות תיירותיות וגם מוכרים נודניקים בשוק, אבל באופן כללי רוב האנשים מקרינים חום אמיתי.

מינרט קאלון, האתר המפורסם ביותר בבוכארה

 דוגמא קלאסית לזה, היתה חבורה של סטודנטיות מלאות חיים וחמודות במיוחד שפגשתי באזור האָרְק. שתיים מהן, ליוּבַּאר ושאחַה, קיבלו משימה מהמרצה שלהן לאנגלית- למצוא תייר ולהסביר לו על המצודה. הן לא ידעו עליה יותר מדי, אבל דרכן פגשתי את המרצה ויתר הסטודנטיות בכיתה. מכאן הדרך היתה קצרה לארוחת ערב משותפת עם כל הכיתה, ולמחרת- ביקור באוניברסיטה. ההרצאה באוניברסיטת בוכארה, על ספרות אנגלית (בשפה האנגלית), היתה נוסטלגית למדי. ריח מעופש עלה באפי, והיא הזכירה לי שיעורי ספרות בחטיבת הביניים. המרצה הקשוחה והמפחידה הכתיבה לתלמידים ביוגרפיות של סופרים אמריקאיים, מילה במילה, ולאחר מכן בחנה אותם על תוכן השיעור. בסוף הסמסטר, היא תקרא את המחברות שלהם כדי לראות אם אכן רשמו את דבריה מילה במילה. לאחר ארבעים שעות של הכתבה, המרצה נתנה לתלמידים לשאול אותי שאלות על יפן וישראל, וביקשה ממני לדבר קצת על ספרות יפניתמה שהתגלה כחווייה מעניינת. מכל החוויות שהיו לי בטיול, המגע עם הסטודנטים בבוכארה היה בלי ספק המעניין ביותר.

עם הסטודנטיות האוזבקיות

ביומיים שלאחר מכן, יצאתי עם חמש סטודנטיות- ניגוֹרָה, אינוֹבַּאד, מוֹחי, נוּדְרָה ודינארה לשני אתרי תיירות מרכזיים, ויצא לי להכיר אותן יותר מקרוב. החברה האוזבקית היא יותר מסורתית מהמקובל בישראל או ביפן, ולכן- גיל הנישואין מוקדם. כל הבנות היו בגילאי 19 עד 22, אבל שתיים מהן היו כבר נשואות. היה נחמד להכיר אותן, ומהן שמעתי המון על חיי הצעירים באוזבקיסטן. בהתחלה, הלכנו ביחד לארמון הקיץ של האמיר, קומפלקס מבנים בסגנון אוזבקי-רוסי מעורב, שמזכיר שילוב בין ארמון מזרחי לוורסאי, והכל מלא בטווסים שמתלבטים בין הרגליים. בקצה הארמון ישנה בריכה שבה נהגו להשתעשע פילגשיו של האמיר, והאגדה מספרת שהוא זרק תפוח לפילגש שאיתה רצה לבלות את הלילה ממגדל מעוטר שניצב ליד הבריכה. היום השני היה מעניין במיוחד. יצאנו ביחד, אני וארבע מהסטודנטיות, לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר במרכז אסיה- מזיאוליאום בכוֹתָאדִין נַאקְשַבַּאנְד. בכותאדין היה מנהיג סוּפי, מיסטיקן מוסלמי, ואחד ממפיצי האיסלאם העיקריים במרכז אסיה. בכך, הוא קנה לעצמו מעמד כקדוש העיקרי של האזור. מתחם הקבר שלו, שנמצא בכפר קאסרי-עריפון, כ-12 קילומטרים מבוכארה, הוא אתר עלייה לרגל מהחשובים באזור. הטיול לשם עם הבנות התגלה כחוויה תרבותית מרתקת. במיוחד ניגוֹרָה, שאביה הוא אימאם כפרי, הכירה היטב את המנהגים והמסורות הקשורות במקום. למשל, הולכים במסלול מסויים, נכנסים עם רגל ימין לפני רגל שמאל, מקיפים את העץ הקדוש סביב כיוון השעון- ועוד. המנהגים נראו לי כהדים למסורות מרכז אסייאתיות עתיקות, קדם איסלאמיות.

 ביום האחרון, נפרדתי מהבנות וראיתי כמה אתרים שטרם הספקתי לראות בבוכארה. חוץ מזה, הייתי בחמאם עתיק, בורזי קורד, שפועל כבר מאות שנים בבוכארה. המתרחצים (אני וכמה זקנים אוזבקיים) יושבים על ספסלי שיש, ושופכים על עצמם מים חמים מדליים. סך הכל, היתה חוויה נחמדה מאד, אם כי האוויר היה לח, לוהט ואפוף אדים.

אי אפשר לסיים את התיאור של בוכארה בלי כמה מילים על הבידור המסורתי. במדרסות העתיקות שליד לייאבי חאוז יש מופעים מרתקים: תצוגת אופנה בוכארית, עם שירה וריקודים, ותיאטרון בובות טג'יקי, בשילוב שחקניות, שממחיז חתונה מסורתית.

מופע ריקודים אוזבקי

    

 

מדבר נאבוי

אגם מלח במדבר נאבוי

מדבר נאבוי הוא אחד מטיולי היום הבלתי שגרתיים והמעניינים ביותר שניתן לערוך מבוכארה. את הטיול סידר לי, כמו דברים רבים אחרים, בעל המלון שלי- באחודיר הבלתי נלאה. השכם בבוקר יצאתי עם אוטו מדגם דייהו אל מרחביו האינסופיים למראה של מדבר נאבוי- מאות קילומטרים של שום מקום, כאשר מדי פעם ניתן לראות מחלונות המכונית גמלים, כבשים ועיזים המלחכים את העשב הדליל, כפר קטן ודל פה ושם- ומלבד זאת- כלום. לאחר שלוש שעות של שיחה מגומגמת ברוסית עם הנהג שלי, שוטר לשעבר בשם סאטור, החל הנוף להפוך לירוק יותר. באמצע המדבר, כמקסם פאטה-מורגנה, הופיע לפתע אגם תכול ויפיפייה, מוקף בערבות ובדשא ירוק נמוך: אגם המלח איידרקול. על גדות האגם שוטטו עדרים, והמראה כולו היה מרהיב. לאחר טיול קצר בסביבה ורחצה באגם, המשכנו בדרכנו אל "מאהל נוודים"- שהתגלה, למרבה האכזבה, כמיזם תיירותי של איש עסקים רוסי. רכבתי על גמל מרכז אסייאתי- פרוותי ושונה מאד מהגמלים המזרח תיכוניים שלנו. יש לציין גם שהאוהלים באזור אגם איידארקול (מאד קרוב לגבול קזחסטן) שונים מאד מאוהלי הבדואים במדבריות שלנו- הם עבים ופרוותיים יותר, ויכולים לעמוד גם בחורף קר וקשה.

 בדרך חזרה ראינו נוף דומה: כפרים מדבריים דלים, גמלים וכבשים, וגם חיילים שְבוּזִים למראה ששמרו על הכניסה לשדות הנפט העשירים של אוזבקיסטן. המדריך שלי, סאטור, לקח אותי לעיירה נחמדה בשם גשטוואן. בעיירה ביקרנו משפחה מיוחדת במינה של קדרים, שמעבירה את אומנותה במשפחה מזה שבעה דורות. אבי המשפחה, עבדוללה, הוא קדר אומן- שכבר אירח בביתו נכבדים בינלאומיים רבים כמו הילארי קלינטון, הנסיך צ`רלס, וכמובן- הנשיא איסלאם קרימוב. במשפחה העניפה יש חלוקת תפקידים מסודרת: הגברים יוצרים את הכלים והנשים צובעות ומעטרות. המדריכה שלי במוזיאון הקרמיקה המשפחתי היתה מָחְפוּזָה-בַּאנוּ, ילדה שקטה ואנטליגנטית בת שלוש עשרה, שדיברה באנגלית לא רעה בכלל. לאחר שקניתי צלוחית מעוטרת יפיפייה, עבודת יד, המשפחה הזמינה אותי לתה וממתקים. בקיצור- חווייה משגעת. לאחר ביקור במסגד המשוחזר של גשטוואן המשכנו בדרכינו, סיירנו בעיר הקברים העתיקה של צ`ור באקר, בפאתי בוכארה, וסיימנו את היום במסעדת שישליקים משובחת.

על גמל מרכז אסייאתי, במדבר נאבוי

 

אחי הדיקטטור: הנשיא קרימוב עם נשיא רוסיה פוטין

 

הרי טייןשאן

 לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת ברכבת לילה מבוכארה, הגעתי לטשקנט- בירת הרפובליקה. בתחנת הרכבת חיכה לי דימיטרי, מדריך הרים מנוסה וטיפוס ססגוני ומעניין, והתחלנו את דרכנו להרי טיין-שאן. הרים אלו, כפי שמרמז שמם, מתחילים בסין, ופירושם בשפה הסינית- הרי השמיים. באוזבקית, שם האזור הוא צ`ימגאן, שלוחה של רכס טיין שאן. המסלולים קרובים לגבול קירגיזסטן וקזחסטן, והם מאד מזכירים את הנוף בקירגיזיה. דימיטרי, המדריך שלי, הוא מדריך הרים מנוסה, מורה לטיפוס חבלים ומנהל מחנות הקיץ השנתיים של הכנסייה הבפטיסטית של אוזבקיסטן. דימיטרי הוא נוצרי אדוק, ובמהלך הדרך, תוך מבט אל הנוף המרהיב, היו לנו שיחות מרתקות רבות על נצרות, יהדות, איסלאם, משמעות החיים, וגם על המצב באוזבקיסטן בפרט ובמרכז אסיה בכלל. דימיטרי טוען שכל הדתות המונותיאיסטיות הן התגלויות של האל, אך הנצרות היא "הדרך הקלה ביותר לגאולה". מלבד זאת, וחרף עריצותו של קרימוב, הוא כלל אינו מתגעגע לתקופה הסובייטית בה "כולם היו עבדים", לדבריו.

 

הרי טיין-שאן הם מקום מדהים. במלוא מובן המילה. הנוף אלוהי. דמיינו טיול ברגל בין פסגות צחורות ומושלגות, נחלים צלולים, וכרי דשא ירוק שפרות רועות בהן. הוסיפו לכך את שלל פרחי האביב, ובקתות רועים בהן ניתן לאכול אוכל אוזבקי ביתי, מסלולי סקי וחוות רכיבה על סוסים- וקבלו את אתר הנופש העיקרי של אזור טשקנט. המסלול שלנו היה קשה, במיוחד בשל העובדה שירד גשם שוטף, והמסלולים היו בוציים וחלקלקים. בקטעים מסויימים מהדרך היינו צריכים להוריד נעליים ולחצות פלגים מהירים וקפואים על סלעים חלקלקים ובוגדניים. אבל בסופו של דבר- זה היה שווה את הכל. אני בהחלט ארצה לחזור בעתיד להרים הללו, אבל חובה לטייל בהם אך ורק עם מדריך מנוסה.

 טשקנט

 את הימים האחרונים ביליתי בטשקנט, בירת הרפובליקה האוזבקית, שמאד שונה מסמרקנד ומבוכרה. טשקנט היא עיר סובייטית אפרורית, אך יש בה פינות יפות ומרשימות. מרכז העיר בנוי בסגנון סובייטי מונומנטלי, ניאו קלאסי, עם שדירות רחבות, פארקים ירוקים ומבנים פסוודו-יווניים מרשימים- כמו בניין הפרלמנט, עיריית טשקנט, מוזיאון האמיר טימור (שמשמש כמעין מקדש לאומי) ובית האופרה אלישר נאבוי. רוב המונומנטים, המוזיאונים, האנדרטאות והמבנים היפים נמצאים בשטח שבין כיכר העצמאות (מוסטקליק מיידוני) לבין כיכר האמיר טימור. מוקד עניין נוסף הוא אזור צ`ורסוּ העתיק, שנמצאת בו מדרסת קוקלדש העתיקה, היפה והפעילה, ומסגד יום השישי הכסוף והמרשים. בטשקנט ניתן לנוע בקלות באמצעות הרכבת התחתית המיושנת אך היעילה. האווירה בעיר כולה יותר רוסית מאשר אוזבקית, אם כי יודעי דבר אמרו לי שהמצב השתנה- וכיום העיר יותר אוזבקית מאשר בעבר. עם זאת, רוסים רבים חיים בטשקנט, שנחשבת למרכז התרבות הרוסי החשוב ביותר במרכז אסיה- עם חיי תרבות ולילה מהמפותחים ביותר באזור.

קריית הממשלה, טשקנט

בטשקנט טיילתי קצת בעצמי וקצת עם ידידה אוזבקית, זארינה, סטודנטית מקסימה שהכרתי ביפן. זארינה, שהיתה טרודה בהכנות לחתונתה, היתה נדיבה מספיק כדי להקדיש לי כמה שעות ולהכיר לי את העיר. היא לקחה אותי לאוניברסיטה שלה, ובמיוחד למחלקת היפנית (היה מוזר קצת לדבר יפנית באוזבקיסטן ולראות פתאום סימניות יפניות), ואז הסתובבנו במרכז העיר בין המונומנטים, המבנים, הפארקים והאנדרטאות. בילינו שלוש שעות מרתקות במוזיאון האוזבקי לאומנות, וראינו את האנדרטה המרגשת לחללים האוזבקיים במלחמת העולם השנייה. אוזבקים רבים נלחמו במסגרת הצבא האדום ותרמו רבות לניצחון על הנאצים- והעם האוזבקי גאה עד היום על תרומתו לניצחון על היטלר. האנדרטה למלחמת העולם השנייה היא פסל של אם אוזבקית המתאבלת על בנה שנפל, ולידה- אש התמיד. מסביב חקוקים שמות חללי המלחמה על לוחות מתכת. אנדרטה מרשימה נוספת היא מונומנט לעצמאות אוזבקיסטן בכיכר העצמאות (לשעבר כיכר לנין), הכיכר המרכזית בטשקנט.

אנדרטת מלחמת העולם השנייה, טשקנט

 

אולם האטרקציה המרכזית בטשקנט הנה למעשה המוזיאונים היפים. בעיר לפחות שלושה מוזיאונים מעניינים שכדאי להקדיש לכל אחד מהם מספר שעות: המוזיאון לאומנות אוזבקית, שכבר כתבתי עליו, מוזיאון האמיר טימור, הקיטשי מעט אך המרשים, הבנוי כארמון מרכז אסייאתי ומכיל ממצאים יפים רבים מתקופת האימפריה הטימורית, ומוזיאון ההיסטוריה של העם האוזבקי- שניתן לראות בו פסלים בודהיסטיים מרשימים בני מאות שנים, כדים אוזבקיים וסיניים, חרבות, קמעות, תכשיטים ויתר מוצגים מרתקים. בין המוצגים המעניינים ביותר: פסל ריאליסטי להדהים של אישה לוחמת. לצערי, לא הספקתי לראות מופע באופרה- כי היא היתה סגורה ביום שני, וזה היה הערב הפנוי היחיד מבחינתי.

מסעדה מומלצת מאד בטשקנט היא Café Caravan, תיירותי וקיטשית קצת (היא בנויה כמו בית אוזבקי סטריאוטיפי)- אבל האוכל היה טעים מאד: פלוב אוזבקי משובח, כופתאות עסיסיות ומיצי פירות בשוקולד.

מדרסה קוקלאדש, העיר העתיקה בטשקנט

לסיום, אזהרה קטנה הנוגעת לטשקנט. בעיר הבירה יש תופעה מעצבנת שכמעט ולא ניתן לראות במקומות אחרים באוזבקיסטן. שוטרים שעוצרים אותך באמצע הרחוב, דורשים דרכון, מטרידים אותך ואפילו מבקשים לראות את התיק, במטרה להלחיץ אותך ולגרום לך להציע שוחד. במקרה כזה, צריך פשוט להירגע, להראות את הדרכון (אך לא לתת להם לקחת אותו! אסור להם!) ובשום פנים ואופן לא להציע כסף אלא אם חייבים. הנשיא קרימוב איים שיגיב בחומרה אם שוטרים יסחטו שוחד מתיירים, ולפיכך- הם יהססו לקחת מתייר שוחד במידה ויראו שהתייר באמת לא מוכן לתת. אני סיימתי את הטיול באוזבקיסטן בלי לתת אגורה של שוחד, ואני מאד גאה בכך.

וסיום צורם בשדה התעופה

המקום הבעייתי ביותר באוזבקיסטן, הוא בלי ספק אולם הטיסות היוצאות בשדה התעופה בטשקנט. מה לא רואים שם? בלגן, תורים ארוכים ומבולגנים, נשים בוכות עם ילדים קטנים. ובינתיים- זמן הטיסה מתקרב, והתור זוחל. חייבים להראות לפקידים האוזבקיים שתי הצהרות מכס- אחת שמילאת עם כניסתך למדינה, ואחת שאתה ממלא עם היציאה, פלוס קבלות למלונות שהיית בהם. חובה לבקש מהמלונות קבלות, אחרת מקבלים קנס כבד ביציאה מהמדינה! אם היית בעיר עד שלושה ימים, לא חייבים לבקש קבלה (למשל, אני לא הצגתי קבלה על הימים שביליתי אצל נינה ובוריס בסמרקנד) אבל רצוי שיהיו קבלות לרוב, אם לא לכל המקומות שהייתם בהם במהלך הביקור במדינה.

 הבעיה בשדה התעופה היא התורים הזוחלים, בלי כל קשר לשעת הטיסה. המטוס חיכה לנו, אבל מבחינתי כל הסיפור היה קצת מלחיץ. בדרך כלל, ברוב המדינות, אזרחי המדינה עוברים בקלות יותר מזרים, אבל באוזבקיסטן המצב הפוך- באזרחים אוזבקים הם מתעללים הכי הרבה, ועל זרים הם מקלים באופן יחסי. יהודים אוזבקים שעלו על המטוס לישראל סיפרו לי שלקחו אותם לחדר חושך, כביכול כדי לבדוק את הציוד, ושם דרשו מהם שוחד- אבל לי באופן אישי זה לא קרה, אולי בגלל הדרכון הזר. קשה להאמין כיצד במדינה שהאנשים מן השורה בה כל כך נחמדים, פקידים ממשלתיים רבים, הן ברכבות והן בשדה התעופה, הם כאלו בהמות גסות וחמדניות.

 פינת המטבח האוזבקי

 האוכל באוזבקיסטן טעים ומומלץ ביותר, משום שהוא משלב בתוכו מאכלים ממספר מטבחים: הפרסי, הטורקי והרוסי. מבין המטעמים האוזבקיים (חלק מהמידע, באדיבותה של נינה יצחקוב מסמרקנד, שהיא גם טבחית מעולה מאין כמוה):

 

 בשר על שיפודים: בשר עוף או כבש משובח על שיפודים, בין אם מדובר בשישליק, שיש קבב או קבבים. לא לפספס! הבשר הטעים ביותר הוא בלי ספק בשר הכבש.

 סוּמאלאק: ממרח חיטה מתקתק שהכנתו היא ממש אירוע תרבותי. מקובל באוזבקיסטן שנשים מכינות סומאלאק. יש לבחוש את הסומאלאק במשך לילה שלם. כל השכנות מכינות סומאלאק ביחד. כל אחת בוחשת בתורה, ובינתיים האחרות שרות ורוקדות. למזלי הטוב, נינה והשכנות שלה הכינו סומאלאק בדיוק כשהייתי בסמרקנד- אז הצלחתי לטעום מהמאכל המרשים הזה.

פלוב אוזבקי משובח, בבית של נינה יצחקוב, סמרקנד

אוש-פְּלוֹב, או בקיצור- פלוב, הוא בלי ספק המאכל האוזבקי הטעים ביותר. פלוב הוא אורז עם ירקות מטוגנים ובשר, ואם מכינים אותו טוב- הוא תענוג נדיר לחיך. במקרים רבים, דווקא גברים מכינים את הפלוב באוזבקיסטן. ביום האחרון שלי בסמרקנד, בוריס הכין לנו פלוב משובח, שביחד עם היין הביתי היה תענוג שנראה לי שאזכור להרבה זמן. גם הפלוב בקפה קרוואן בטשקנט היה מצויין.

 נוֹן– לחם אוזבקי טרי- בסמרקנד ובבוכארה הוא נראה כמו בייגל גדול שאין בו חור. הוא מלווה את רוב הארוחות באוזבקיסטן, ומוכרים אותו בכל מקום ברחוב ובשווקים.

נון- לחם אוזבקי משובח

 בָּחְש: תבשיל אורז בכוסברה ובשר- שמים בתוך שד מבד, תופרים ומבשלים בתוך מים רותחים שלוש או ארבע שעות.

אושי-אוֹסבּוֹ: סוג של חמין בוכארי מאורז עם בשר, גזר, עגבניות, שמן ואורז- לעיתים מבושל גם עם עצמות.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: