ארכיון הבלוג

נוגדן לצדקנות: מדוע אני תומך ביום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

חולקים בכאב

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

Image result for Liddell Hart

שורה של עצות מעשיות – סר באזיל לידל-הארט

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

Image result for ‫טקס הזיכרון האלטרנטיבי‬‎

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי ב-2015. קרדיט: לוחמים לשלום

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

art1

מאבק עצמאות עבורם – טרור עבורנו. אמהות שכולות משני הצדדים. קרדיט: תומר אפלבאום, קרן אברהם

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

 

הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

Image result for art of persuasion

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

Image may contain: tree, plant, sky, outdoor and nature

הרי שומרון: מבט מהכפר הפלסטיני סבסטייה

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

Image may contain: sky, car, cloud and outdoor

קריית לוזה: השכונה השומרונית על הר גריזים

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

nablus2

נוף לעיר שכם: שקיעה מפסגת הר גריזים

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

הנביא כאסטרטג פוליטי: מוחמד והיהודים

 העימות בין הנביא מוחמד לבין שבטי היהודים בעיר מדינה הוא נושא רגיש. עד כדי כך רגיש, שעצם הדיון בו הפך לקרדום פוליטי. ביוגרפים אפולוגטיים של מוחמד הציגו את העימות כעונש צודק על התנהגות בוגדנית ונכלולית מצד היהודים. כותבים יהודים לאומנים, לעומת זאת, סיפרו את הסיפור כאילו מדובר בטבח נאצי בשטייטל פולני. האמת היא, שכאשר מוחמד הגיע למדינה, הוא היה בנחיתות אינהרנטית מול השבטים היהודים, שהחזיקו בכוח כלכלי עדיף, מצודות, כסף ונשק. בספר חדש, חושף פרופ' מיכאל לקר את האסטרטגיה הפוליטית המחוכמת שבאמצעותה הצליח מוחמד לערער את בסיס הכוח של השבטים היהודים, לבודד ולהכניע אותם. ספרו מציג את נביא האסלאם, בפעם הראשונה בעברית, לא רק כאיש רוח או כמנהיג צבאי, אלא בראש ובראשונה כדיפלומט ואסטרטג נועז, מקורי וחסר רחמים.

מיכאל לקר, מוחמד והיהודים (ירושלים: יד בן צבי, 2014)

 halfcover2

–וּנְגִיד-שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן קַעַבְּ, אַסַּד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס…

–"עַל מְרוֹם שְׂדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַּד כְּבָר נָפַל מֵת!" […]

כִּנְפֹל קֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קָרַב,

נָדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי "עַם הַכְּתָב";

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

שאול טשרניחובסקי, האחרון לבני קורייטה (מצוטט מפרוייקט בן יהודה)

450px-Burton_village

לאחרונה, ביקש ממני כתב עת ברזילאי לחוות את דעתי על מאמר שהציע "תורה חדשה ליחסים בינלאומיים" ברוח סייד קוטב, ההוגה המרכזי של תנועת האחים המוסלמים במאה העשרים. כותב המאמר הציע, בתופים ובמחולות, לאמץ את "תורת הסובלנות והשלום" הבינלאומית של השריעה האסלאמית כנגד "המערב החומרני" כדי להכרית מלחמות ושנאה מהארץ. מכיוון שאני דווקא מכיר היטב את הטקסט המדובר של קוטב, שקורא למלחמה התקפית נגד כל העולם הלא מוסלמי (וגם המוסלמי) עד שייאמץ את השריעה ומציע למאמיניו להתמיד בנתיב של "זיעה, דם וגפיים כרותים", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כתיבה תועמלנית מביכה מהסוג הזה, למרבה הצער, נפוצה למדי בין כותבים מוסלמים ופרו-מוסלמים, למשל הנזירה לשעבר קרן ארמסטרונג שהשוותה בספריה את הנביא מוחמד למהטמה גנדהי. ארמסטרונג בכלל לא יודעת ערבית ומעולם לא קראה את המקורות, אבל למי אכפת.

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

            לא שהצד השני בהכרח טוב יותר. בתקופה שעוד עבדתי כמתרגם, מכון כלשהו הציע לתת לי כתב יד של ספר מאת מחבר יהודי אמריקאי, שהשווה את הקוראן והחדית' למיין קמפף. הרב אליצור סגל, ממקורביו של יקיר הבלוג הזה, ח"כ משה פייגלין, כתב מאמר ובו תיאר את מלחמתו של מוחמד ביהודים כאילו מדובר בטבח של חוליות איינזצגרופן בשטייטל פולני. אכן, קשה לדון היום בנושא רגיש כמו ההתמודדות הראשונה בין מוסלמים ליהודים, הקרב בין הנביא מוחמד לשבטי היהודים קורייטה, קינוקאע ונצ'יר בעיר מדינה, בלי להידרדר למלחמת הכפשות פוליטית שמשתמשת בהיסטוריה לא רק כקרדום לחפור בו אלא גם כסוס לרכב עליו. במערב, הדבר גם קשה שבעתיים בשל הפגנות המונים אלימות מוסלמיות מחד גיסא, והמקהלה הפוסט-קולוניאליסטית שממהרת להוקיע כל ביקורת כ"אוריינטליזם" מאידך גיסא. אין שום דבר חדש, דרך אגב, בויכוחים העזים הללו: מסורת הכתיבה המערבית לפני המאה העשרים התמחתה בתיאורו של מוחמד כנוכל הזוי ואכזרי, בעוד מקבילתה המוסלמית היללה ופיארה אותו כאיש רוח הגון ורחום, אם כי נוקשה כלפי הרוע בעולם. בבליל הרגשי הזה, דמותו האמיתית של מוחמד ההיסטורי מיטשטשת ונבלעת כמעט לחלוטין.

            מסיבה זו בדיוק, נודעת חשיבות עליונה למוחמד והיהודים, ספרו החדש של ההיסטוריון פרופ' מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית. לקר, חוקר נועז ומקורי להפליא, שוחה בסבך המקורות המוסלמיים העתיקים והעתיקים פחות, ודולה מהם תובנות מרתקות על עימות קדום שרלוונטי עד ימינו אלה. לקר אינו מכחיש כמובן שמוחמד היה איש רוח, הוגה מקורי וכריזמטי ומנהיג צבאי יוצא מגדר הרגיל, כפי שהוא מוצג לעיתים קרובות בספרות האסלאמית. אולם במוחמד והיהודים, הוא מתמקד דווקא בזווית אחרת, שכוחה אך מכריעה בחייו של הנביא. לא פחות מכל אלה, הוא טוען, מוחמד היה גם פוליטיקאי ודיפלומט. למעשה, הוא היה חייב להיות פוליטיקאי ודיפלומט כדי לשרוד. ביחד עם המוהג'ירון, חסידיו שגלו עמו ממכה, הוא הגיע למדינה: אגד של ערים, כפרים ומבצרים המנומר בשווקים, שטחי עיבוד ומטעי תמרים. האגד נשלט בידי שפע שבטים, תתי שבטים ומשפחות מורחבות, יהודים ועובדי אלילים, שניהלו ביניהם פוליטיקה מורכבת, טעונה רגשית ולעיתים קרובות אף אלימה. חמש שנים לפני בואו של מוחמד, ניהלו שניים מהשבטים העיקריים מלחמה קשה (קרב בועאת'), כאשר לכל אחד מהם היו בריתות שונות בקרב היהודים. דווקא השבטים היהודים, נצ'יר, קורייטה וקאינוקאע, היו אלו שהחזיקו בכוח הכלכלי והצבאי הרב ביותר. בני קאינוקאע, צורפים בחלקם הגדול, ניהלו את השוק העיקרי במדינה, ואילו קורייטה ונצ'יר החזיקו במבצרים הגדולים וחלשו על העאלייה, השטח שהניב את התמרים המשובחים ביותר באגד. מוחמד נכנס למפה הפוליטית הסבוכה הזאת לאחר ההיג'רה ממכה, ושינה אותה ללא היכר בעשר השנים האחרונות לחייו.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

            מוחמד היה בחיסרון אינהרנטי כאשר הגיע למדינה בשנת 622 לספירה. המוהאג'ירון שלו היו תלויים בנותני חסותם ובעלי בריתם המקומיים (האנצאר) ונפלו מן היהודים הן בכוח לחימה, הן בקשרים פוליטיים והן במשאבים. היהודים, כידוע, סירבו להצטרף לדתו החדשה של מוחמד, והסכימו להכיר בו אך ורק כשליח שנשלח בידי אללה לעובדי האלילים. מכיוון שכאמור מוחמד לא היה יכול להתחרות ביהודים מבחינה צבאית וכלכלית, הוא כרסם בכוחם באמצעות תמרונים פוליטיים. הצעד הראשון, החשוב של מוחמד בהקשר הזה היה "הסכם האומה", שלקר מביא בתרגום מלא כנספח לספרו. במדינה, אגד יישובים שהותש במשך שנים ממלחמות ונקמות דם, הנאמנות העיקרית היתה לשבט ומנהיגותו המסורתית. מוחמד, וכאן החזון המקורי שלו, הציע תחת זאת סולידריות אנושית חוצת שבטים. כל מי שהצטרף להסכם האומה התחייב שלא לפגוע במאמינים אחרים, גם אם אלו הרגו את קרובי משפחתו. כך, נטרל מוחמד את נקמות הדם, מנוע הסכסוכים המרכזי במדינה, וערער את הסולידריות השבטית מהיסוד. כפי שטוען לקר, היה די במספר קטן יחסית של אנשים מכל שבט ומשפחה שהצטרפו ל"אומה" החדשה, כדי לטעת סוסים טרויאניים במקומות אסטרטגיים ולפגוע במערך הבריתות המורכב שהיווה את סוד כוחם של היהודים.

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

            רוב היהודים לא נכללו בהסכם האומה, אולם מוחמד כרת בריתות אי התקפה עם השבטים היהודיים קאינוקאע, נצ'יר וקורייטה. הכותבים המוסלמים הקלאסיים, שמנסים כמובן להצדיק את מלחמתו העתידית של מוחמד ביהודים, חלוקים בנוגע לתוכנם של הסכמי אי ההתקפה: האם פירושו הימנעות ממלחמה הדדית, או שהיהודים גם התחייבו לעזור בפועל למוחמד נגד אויביו, בני קורייש ממכה? בכל מקרה, לקר משתמש במסורות משפחתיות כדי לשחזר את האופן שבו התערערו ההסכמים הללו. אף אחד מהצדדים, לדעתו, לא התכוון להפר אותם מלכתחילה, אולם הם התכרסמו בשל עימותים שהחלו מן השוליים. מוחמד, למשל, התכוון להקים שוק – מרכזי מסחרי תחום לעדתו, דבר שעורר את חמתו של בעל האדמה, המנהיג היהודי כעב בן אשרף. יתכן גם כי הכלל הבסיסי שקבע מוחמד, אי גביית דמי שכירות בשוק, ערער את המודל הכלכלי שכעב הרוויח ממנו.

הסכסוך המסחרי הזה הסלים לסכסוך דמים עקב סדרת התנקשויות באויביו של מוחמד. משוררים סאטירים מקרב היהודים שהשחיזו מילים כנגד האומה החדשה העלו את חמתו של הנביא. לדעתי האישית לא מדובר אך ורק בעניין של כבוד. בעולם הערבי הקדם-אסלאמי שירה היתה נשק פוליטי חזק מאין כמותו, וחרוזי השיר היו עלולים לערער את הרשת הפוליטית שטווה מוחמד לא פחות ואולי אף יותר ממילים פרוזאיות. כדי להוסיף קצף על ביזיון, כעב בן אשרף, המנהיג היהודי שניסה למנוע ממוחמד להקים שוק, היה גם משורר סטירי. לפי אחת הגירסאות, שיריו איימו "לגייס את קורייש נגד מוחמד באופן גלוי", היינו – לפגוע ביחסים הרגישים בין הנביא לבין יריביו/אויביו ממכה. נאמניו של מוחמד מהאומה החדשה, לעיתים ביוזמה אישית ולעיתים עקב רמז עבה מהנביא עצמו, החלו לרצוח את המשוררים האלה – התנקשויות פוליטיות שזכו לתיאור פלסטי מטעם צאצאי אותם המתנקשים. הקורבן הראשון היתה המשוררת עצמאא' בת מרוואן, שנרצחה בשעה שהניקה את תינוקה. אחריה נפל משורר נוסף, אבו עפך ("אבי הטפשות"), שחוסל כאשר ישן בחצרו בליל קיץ חם. כעב בן אשרף שוסף אף הוא בסכינים על ידי יהודים לשעבר שהיו מבאי ביתו.

date-mountain1

ההתנקשויות הללו מראות, פעם נוספת, את הגאוניות של מוחמד ב"הסכם האומה". בחלק מהמקרים, הרוצחים הגיעו ממעגל המקורבים של הקורבנות, דבר שביטא את דעיכת הסמכות השבטית הישנה, או בהתאם לביטוי המקובל באותו הזמן, "הלבבות השתנו". האירועים הללו החדירו פחד ואי וודאות למנהיגות השבטית והעלו את קרנה של האומה ככוח פוליטי צעיר ומושך. לוחם אחד, למשל, הצטרף לאסלאם בדיוק מהסיבה הזאת: סמכות שמאפשרת לך להתנקש באנשים תוך הפרת כל הכללים השבטיים חייבת, לדעתו, להיות עליונה באמת. ההתנקשויות לא רק הרתיחו את היהודים וגרמו להם להיכנס למסלול התנגשות עם מוחמד; הן ביטאו את קריסתו של מערך הבריתות שהבטיח את בטחונם. "מוחמד," כותב לקר, "השכיל לתקוע טריז בין היהודים לבין בעלי בריתם ולשנות בהדרגה את מאזן הכוחות לטובתו. היהודים היו מלכתחילה בעלי עדיפות צבאית וכלכלית. אבל לאחר נטישת בעלי בריתם, לא יכול עוד המצודות החזקות, מאגרי הנשק והמשאבים הכספיים לערוב לבטחונם." אכן, מוחמד הביס את השבטים היהודיים, שלא השכילו להתאחד, בזה אחר זה. קאינוקאע גורש חלקית, נצ'יר סולקו באופן מלא, ואילו בני קורייטה נאסרו כולם לאחר קרב, וכל הגברים הבוגרים הוצאו להורג בהתזת ראשם. יתר יהודי חצי האי ערב סולקו בימיו של החליף השלישי, עומר אבן ח'טאב.

ספרו של לקר מרתק לא רק עבור חוקרי אסלאם ואלו המתעניינים בתולדות הנביא מוחמד, אלא לכל קורא המתעניין בדיפלומטיה, פוליטיקה ואסטרטגיה. הדיפלומטיה של מוחמד במדינה, כפי שמציג אותה לקר, מוכיחה את היתרונות שבמדיניות נועזת אך מחושבת, שפועלת מתוך הבנה מעמיקה של כללי המשחק אך לא מהססת לשבור אותם לשם בניית מערכת חדשה, אטרקטיבית יותר. אכן, מדובר בדילמה שקשה להתמודד עמה. פוליטיקאי שבז לחלוטין לחוקי המשחק ומסרב להתחשב ברגישויות תרבותיות, עלול להפוך במהרה למנודה, הזוי ומוקצה, ובסופו של דבר להיעלם מהזירה. מצד שני, אם מוחמד היה משחק לפי כללי המשחק הקיימים במדינה, הוא היה מנציח את מעמדו כמנהיג שולי, שהרי לראשי השבטים (וליהודים) היה יתרון משמעותי במשחק הזה: הם היו אלו שהחזיקו בקשרים השבטיים, במצודות, בכסף ובנשק.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

מספרו של לקר עולה כי מוחמד פסע בזהירות בנתיב הצר שבין שתי דרכי הפעולה הקיצוניות הללו: הוא הכיר היטב את הרגישויות השבטיות והמשפחתיות ולא התעלם מהן. הסכם האומה הרי נרקם בזהירות מתוך ניסיון לעקוף את המכשולים העיקריים במפה השבטית הזאת. מצד שני, מוחמד השתמש בהסכם הזה כדי ליצור אלטרנטיבה לכללי המשחק הקיימים. המתנקשים והדיפלומטים שלו, כפי שראינו, לא התחשבו בסולידריות שבטית או קשרי חסות, ולפיכך הציעו אלטרנטיבה רבת עוצמה לכל אלו שלא היו מרוצים מהסדר הקיים. הם גם שידרו תעוזה, כוח וחוסר מעצורים, וחשוב מכל: הציגו בפני אנשי מדינה חזון מלהיב – סולידריות ללא תנאים שתחלץ אותם מהמעגל האינסופי של יריבויות שבטיות, נקמות דם ונקמות נגד. בנוסף לכך, הנכונות לרמוס את הכללים בלבלה את יריביו של מוחמד, שהתקשו להבין כי חוקי המשחק שעל בסיסם פעלו מזה שנים אינם תקפים עוד.

מבחינה זו, מוחמד דומה לאסטרטגים פוליטיים פורצי דרך אחרים במהלך ההיסטוריה האנושית שידעו להיכנס למערכות חדשות ולהשתלט עליהן מבחוץ. הפוליטיקאי האמריקאי יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה" שעלה מאפס והפך לאיום מרכזי על ממשל רוזוולט בשנות השלושים, סיפר פעם כי הצליח להשתלט על עיירות לקראת הבחירות לסנאט תוך שימוש בשיטה קבועה. ראשית כל, קרא את מפת הכוח הפוליטי בעיירה וזיהה "מי הבוס" (בדרך כלל השריף המקומי, אבל לפעמים גם מישהו אחר). לרוב, כך אמר, ארבעים אחוז מתושבי העיירה תמכו בבוס, ארבעים אחוז שנאו אותו אך לא השכילו להתאחד במאבק מולו, ועשרים אחוז ישבו על הגדר. לונג סיפר כי כשנכנס לעיירה חדשה, מיד יצא בכל הכוח נגד הבוס: כך הרוויח את קולותיהם של מתנגדיו, וב"יושבי הגדר" זכה באמצעות סחר מכר. כמו מוחמד, גם לונג (הן במסע הבחירות שלו והן בכהונתו בסנאט) פעל מתוך שילוב של הבנת מבני הכוח המקומיים וסירוב עיקש לשחק "לפי הכללים". אסטרטגיה דומה ניתן לזהות בפועלם של מאחדי יפן בסוף המאה השש עשרה, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה, שתמרנו במערך הכוחות המורכב של האדונים הפיאודליים אך לא היססו לרמוס לחלוטין את כל כלליו הבסיסיים על מנת לאחד את המדינה. בכל המקרים הללו, תעוזה, אכזריות, חוסר מעצורים וחזון מרחיק לכת חברו ביחד כדי לאחד עולם שסוע וקרוע ממלחמות לסדר פוליטי חדש ומלוכד יותר.

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

ספרו של לקר מעניין במיוחד גם מהזווית האסטרטגית. מי שמכיר את התיאוריה של סר באזיל לידל-הארט, גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, על הגישה העקיפה (כתבתי על זה בעבר כאן בינשוף), יזהה מיד את סוד הכוח שבאסטרטגיה הצבאית והפוליטית של מוחמד. לידל-הארט יצא כנגד הגישה הצבאית המקובלת, שגרסה כי על מנת לנצח יש להשמיד את מרכז הכוח של האויב. המצביאים הגדולים בהיסטוריה, טען, השתמשו דווקא בגישה עקיפה לניצחון. במקום להתנגש עם מרכז הכוח של האויב ישירות, הם פעלו בפריפריה, סגרו על האויב בתמרונים תוך הימנעות מהתנגשות ישירה, "מצצו" את כוחו בהדרגה לזירות קרב שוליות ובסופו של דבר גרמו לו להיכנע. מוחמד השתמש באסטרטגיה הזאת שוב ושוב מול כוחות חזקים ממנו, הן בני קורייש במכה והן היהודים. במקום להתנגש ישירות עם היהודים, הכוח החזק ביותר באזור, הוא ערער את מערך הבריתות שלהם בסדרת פעולות שלא נתפסו מיד כתוקפניות, וגרם להם, בסופו של דבר, ליפול לידיו כפרי בשל.

מוחמד והיהודים חשוב ומקורי לא רק בתובנות שהוא מעניק לקורא, אלא גם באופן שבו הוא מתייחס למקורותיו, וכאן המחבר פוסע בשביל צר וקוצני שקשה לפלס בו דרך. בניגוד לאפולוגטים מסוגה של קרן ארמסטרונג, לקר לא מקבל את המקורות האסלאמיים כ"כזה ראה וקדש". הביוגרפיה הרשמית של מוחמד, שנכתבה בידי אבן אסחאק במאה השמינית ונערכה בידי אבן השאם במאה התשיעית, כפי שלקר מראה לנו, היא תערובת אקלקטית של מסורות משפחתיות וגירסאות אינטרסנטיות שנטועות בויכוחים של אותה התקופה: סכסוכים בין שבטים, יחידים ומשפחות על קרדיט היסטורי, השפעה ונכסים. בו בזמן, אותם הכותבים מנסים גם לשמור על תדמיתו הרוחנית הטהורה של הנביא, אם כי לעיתים, כפי שמוכיח לקר, האינטרס המשפחתי גובר. דוגמא לכך היא התיאור הארוך והמעניין של הסכסוך בין שתי קבוצות נאמניו של מוחמד, האנצאר ממדינה והמוהאג'ירון ממכה, שהוביל ל"מלחמת גרסאות" על הקרדיט של כל אחת מהן בשירותו של הנביא.

מצד שני, לקר מסרב גם ללכת בדרכם של אותם היסטוריונים שדוחים את המקורות האסלאמיים בכללותם כתעמולה חסרת ערך. בספרות המוסלמית הקדומה, הוא כותב, ישנו ערך עצום, פרטים היסטוריים וכלכליים שלא יסולאו בפז. כדי לדלות את הזהב מהסיגים, הוא משווה את הגירסאות השונות במקורות הקלאסיים לאלו המופיעות במקורות אחרים שאינם קשורים ישירות לנושא: מילונים ביוגרפיים, לקסיקונים, שירה, ספרות יפה, מדריכים גיאוגרפיים ופרשנות הקוראן. אחד המקורות העיקריים שלו, למשל, הוא ספר על תולדות מדינה מהמאה ה-15 מאת היסטוריון בשם סמהודי, שמצטט מכתבי יד עתיקים שאבדו ואינם נמצאים בידינו. תוך הצלבות מסוג זה, קובע לקר קריטריון יעיל מאד להערכת אמינות של מקורות. המידע האמין ביותר, לדעתו, מופיע כבדרך אגב, כאשר אין לכותב אינטרס בהבאתו. למשל, רוב המקורות הקלאסיים על חיי מוחמד אינם מתארים את השוק שניסה להקים במדינה, אירוע בעל חשיבות עליונה, משום שהדבר פוגם בהצגתו כאיש רוח. אולם הדבר מופיע כבדרך אגב במקורות אחרים, שעוסקים בויכוחים שונים בתכלית. לקר דולה בזהירות את הפנינים מכל המקורות הללו, תוך השוואתם למפות Google Earth של האזור, וכך טווה את הסיפור המרתק על המלחמה בין היהודים לנביא האסלאם, שמלווה אותנו במידה רבה עד ימינו אלה.

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

אם יש נקודה שראויה לביקורת בגישתו הזהירה והמחושבת של לקר למקורות, הרי היא נטייתו, האופיינית להיסטוריונים רבים, להניח כי אירועים גדולים נגרמים בהכרח מסיבות כבדות משקל. כך, למשל, מספרת הספרות המוסלמית הקלאסית כי העימות בין מוחמד לשבט היהודי קאינוקאע התחיל בתקרית בשוק, תעלול מרושע שבאמצעותו הפשיט פרחח יהודי את שמלתה של אישה לעיני כל. המוסלמים תקפו את העבריין, בני קאינוקאע הרגו אותם ובכך "ביטלו את ההסכם עם מוחמד". לקר מבטל את ההסבר הזה במחי יד (כמו גם הסברים דומים על פרוץ הסכסוך בין מוחמד לבני שבט נצ'יר) ומעלה הסבר מורכב בהרבה על סכסוך פנים-שבטי בין מנהיג צעיר ושאפתן למנהיג סמכותי ותיק ממנו, שהוביל בסופו של דבר לבידודם של בני קאינוקאע. אולם ההיסטוריה מוכיחה דווקא לדעתי כי אירועים גדולים אולי מושפעים ממבני עומק, אבל הניצוץ בהחלט יכול להידלק מסכסוכים קטנים ומקומיים. מי שעקב, למשל, אחרי המהומות הבין-עדתיות בכפר מע'אר לפני מספר שנים, היה יכול לראות שהן התחילו מאירוע דומה להפליא. אין שום סיבה להניח שהסכסוך בין מוחמד לבני קאינוקאע לא התחיל בתקרית שוק. ניצוצות קטנים, אחרי הכל, הדליקו אירועים גדולים וחמורים בהרבה בזמנים ומקומות אחרים בהיסטוריה.

ספרו של לקר, כפי שהבהרתי קודם לכן, מרתק, אך אין פירושו של דבר שהוא קל לקריאה. במוחמד והיהודים יש שפע שמות של יחידים, שבטים, מקומות גיאוגרפיים ומשפחות מורחבות שעלולים לבלבל את הקורא הלא מומחה, ובאופן כללי רצוי מאד לקרוא חלקים מסויימים בטקסט תוך התבוננות במפה המצורפת. ידע בסיסי על תולדות הנביא מוחמד יעזור מאד למי שיקרא את הספר הזה, והייתי ממליץ לקרוא קודם ספר מבוא כלשהו על תולדות האסלאם. חולשה מסויימת שאולי רצוי לתקן במהדורות הבאות היא נטייתו של לקר, שאופיינית למומחים רבים, לצטט בסוגריים ביטויים שלמים בערבית לצד תרגומם העברי. הציטוטים הללו בשפת המקור אינם נחוצים לקוראים שאינם מומחים, ורצוי לדעתי להגביל אותם למילים בודדות שתרגומן דו משמעי. אם כבר מצטטים בערבית, ראוי לעשות זאת בהערות השוליים, ולאו דווקא בתעתיק עברי. לי, באופן אישי, היה הרבה יותר קל להבין את הציטוטים הללו אילו היו מובאים באותיות ערביות.

ישראל מול איראן – הגישה העקיפה

האם אפשרית גישה אחרת במלחמתה של ישראל מול הרפובליקה האסלאמית? בזמנים של מבוכה וחרדה קיומית, יועיל לנו להיעזר ברעיונותיו של סיר באזיל לידל-הארט, ובתיאוריה האסטרטגית המקורית שלו: "הגישה העקיפה". מאמר זה פורסם בויי-נט לפני כשבוע, וזכה לתגובות מגוונות, ביניהן נאצות של אינספור טוקבקיסטים. אולם ממש לפני מספר ימים, התבטא מנהיגה של איראן, האייתוללה עלי חמנאי, באופן המאושש את הכתוב בו.

מאמר זה פורסם לאחרונה בויי-נט. ניתן לקרוא אותו גם באתר במחשבה שנייה

שוב, תופי המלחמה מכים באזורינו. יודעי דבר בעיתונות מבטיחים "חדשות" בנושא האיראני ממש בקרוב, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי אומר שאם היה איראני "היה מודאג בשבועות הקרובים", ונתניהו מצהיר בנחישות ש"רק הוא יקבע" מתי יוצאים או לא יוצאים למערכה מול הרפובליקה האיסלאמית. שר הביטחון אהוד ברק, בעדינות הרגילה שלו, מבטיח לנו שמלחמה לא תהיה נוראה במיוחד – רק כמה מאות הרוגים בעורף.

צריך לפחד? נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד

לא צריך להיות איש שמאל כדי להעלות סימני שאלה בנושא נחיצותה ומחירה של המלחמה הקרבה. למעשה, רבים מבכירי הממסד הבטחוני בעבר ובהווה, ממאיר דגן ויובל דיסקין ועד גבי אשכנזי עושים זאת. ממצאי ועדת וינוגרד בנושא חוסר מוכנותו של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה מחזקים את סימני השאלה הללו, ועוד יותר מכך – דו"ח מבקר המדינה באשר למוכנות העורף. בצדק תמה ח"כ דב חנין, כיצד ישראל מעזה אפילו לחשוב על יציאה למלחמת טילים, כאשר שירותי כיבוי האש שלה (למשל) נתונים במצב כה מחפיר. ועוד לא דיברנו על הסתבכות בפעולה האווירית, מלחמה נגררת עם מדינות אחרות, אפשרות לתבערה מזרח תיכונית וכיוצא בזה.

אולם בכל זאת, יש צדק גם בדבריהם של תומכי המלחמה. בעית הגרעין האיראני היא אכן בעיה רצינית: לא רק האפשרות (הקלושה) שאיראן תשליך פצצת אטום על ישראל, אלא גם הסכנה של מירוץ גרעין אזורי, זליגת חומרים רדיואקטיביים לידי ארגוני טרור ועוד כיד הדמיון הטובה. לפיכך, שומא על מתנגדי המלחמה להציע פתרונות אחרים.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: