ארכיון הבלוג

בצל קשר 20 ביולי: מדוע ערק ראש השב"כ הגרמני?

ב-20 ביולי 1954, התקיים בברלין אירוע שהיה אמור להיות טקס זיכרון דרמטי לקושרים שניסו לרצוח את היטלר, אך בפועל הוליד סיפור ריגול משונה ומפותל. אחד מותיקי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, שכיהן באותה תקופה כראש השב"כ המערב גרמני, ערק לאחר הטקס למזרח גרמניה ונשבע "להילחם בנאציזם החדש" ביחד עם ברית המועצות. סיפורו המוזר של ד"ר אוטו יוהן חשף מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה". ינשוף היסטורי בטור מיוחד, לכבוד יום השנה ה-75 לניסיון ההתנקשות בהיטלר.

ד"ר אוטו יוהן, ראש המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ המערב גרמני)

ב-20 ביולי 1954, התקיים במערב ברלין טקס חגיגי ומיוחד, שהסתיים בתוצאות בלתי צפויות.

הרעיון, שנולד בלשכתו של הנשיא תיאודור הויס, היה פשוט וחיובי: להתוות כיוון חדש לדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מספר שעות לאחר שהפציע השחר על העיר המחולקת והמצולקת מאימי המלחמה, הגיעו בכירי המדינה, בראשות הנשיא והקנצלר, לבלוק אפור של משרדים בבנדלרשטראסה, בקרבת אחד הפארקים הגדולים של הבירה לשעבר. בקומפלקס הזה, לשעבר מפקדת צבא המילואים, ניסו קצינים גרמנים, חברי המחתרת האנטי-נאצית החשאית שבוורמאכט, להפיל את משטר האימים הנאצי עשר שנים קודם לכן. אולם הפצצה של קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שכמעט הרגה את היטלר, כשלה ברגע האחרון מפני שאחד הקצינים – שלא חשד בדבר – הזיז אותה לצד השני של השולחן. הקושרים הצליחו להשתלט לרגע על חלקים מהאימפריה הנאצית, אולם לקראת חצות קרסה ההפיכה. גנרל לודוויג בק, שהיה אמור להיות נשיא המדינה האנטי-נאצית החדשה, הוצא להורג לצידו של קולונל שטאופנברג ועוד שלושה מעוזריהם. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו".

קלאוס פון שטאופנברג
קלאוס פון שטאופנברג

חרף הפטריוטיזם המוצהר של הקושרים, פשעי הנאצים וההרס שהמיטו על גרמניה ואירופה, התקשו רבים מבני העם הגרמני לקבל אותם כגיבורים לאחר התבוסה. במזרח גרמניה הקומוניסטית, הם היו חשודים מראש כאנשי ימין, אצילים ו"ריאקציונרים". במערב גרמניה, יותר מדי ותיקי וורמאכט, ס"ס וגסטפו כיהנו במשרות בכירות, ואלו נטו לראות את הקושרים כבוגדים. גם גרמנים רבים מן השורה מיאנו להתלהב. אמנם, טענו אלו, המשטר הנאצי היה מרושע, במיוחד בדיעבד, אולם כיצד אפשר לכבד אנשים ש"תקעו סכין בגב" לחיילים בחזית בזמן מאבק לחיים ולמוות? בפועל, המורשת של ההתנגדות הציבה מראה מאד לא נעימה לרוב אזרחי גרמניה, ששיתפו פעולה ברצון עם המשטר הנאצי. הקושרים הראו שאפשר גם אחרת, ועל כך, התקשו גרמנים רבים לסלוח להם. מהסיבה הזאת בדיוק, רבים מניצולי תנועת ההתנגדות מצאו את עצמם מופלים ומנודים במערב גרמניה. בכל פעם שניסו להתקבל לצבא, למשרד החוץ או למשרות בכירות בשירות הציבורי, גילו שם נאצי לשעבר שתקע להם מקלות בגלגלים.

ב-1954, במלאות עשור לקשר, החליטו בכירי המדינה לנצל את יום השנה כדי להתוות דוגמא אישית ולשנות את היחס הציבורי לאירוע. הנשיא תיאודור הויס, בראשות משלחת של שרים ובכירים, הגיע למערב ברלין כדי לכבד את הטקס בנוכחותו. במהלך אירוע הזיכרון, נשא הויס נאום מרגש, בנוי לתלפיות, ובו שיבח את הקושרים שבגבורתם בנו את היסוד לדמוקרטיה הגרמנית החדשה. משקיפים רבים ראו, אז והיום, את הנאום הזה כנקודת מפנה, מעשה מנהיגותי שהעניק לגיטימציה לקושרים האנטי-נאצים והצליח להכניס אותם למיינסטרים הגרמני. אולם בפועל, אירוע מוזר שהתרחש לאחר הנאום האפיל עליו במידה רבה, וחשף, כמכת ברק, מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לפני השטח וחתרו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה".

הוביל מהפך ביחס להתנגדות הגרמנית להיטלר: פרופ' תיאודור הויס, הנשיא הראשון של מערב גרמניה

אחד מאורחי הכבוד בטקס הזיכרון, שישב והקשיב לנאומו של הנשיא, היה ד"ר אוטו יוהן, מנהל "המשרד הפדרלי להגנת החוקה", שירות ביון פנימי, מקביל לשב"כ הישראלי, שהיה אמון על חשיפת מרגלים וגורמים אנטי-דמוקרטים במערב גרמניה. המשרד להגנת החוקה נלחם לא רק בבוגדים שעבדו בסתר עבור האויב האדום, ברית המועצות ומזרח גרמניה, אלא גם בקיצונים – הן קומוניסטים והן ניאו-נאצים, שניסו לחתור תחת המשטר מבפנים. בעלות הברית, שעדיין שלטו בגרמניה עד 1955, חששו שהארגון עלול להפוך ל"גסטפו חדש", ולכן הבינו מנהיגי גרמניה כי אסור להם למנות נאצי לשעבר לתפקיד היושב ראש. מצד שני, כמעט כל האנשים שהיה להם ניסיון כלשהו בביון ובריגול נגדי היו ותיקי גסטפו או ס"ד. כדי לפתור את הבעיה, מצאו אדנאואר ואנשיו מועמד אידיאלי לניהול המשרד. ד"ר אוטו יוהן, פקיד לשעבר בלופטהנזה, היה מבכירי תנועת ההתנגדות הגרמנית בזמן המלחמה, וסייע לנהל את הקשרים החשאיים של המחתרת עם הבריטים. לאחר קריסת ההפיכה ב-20 ביולי 1944, נמלט בעור שיניו לספרד ואז ללונדון. גם רקורד אנטי-נאצי וגם ניסיון בפעילות ביון? אין דבר יותר מושלם למכור לאמריקאים ולבריטים. לפיכך, מונה יוהן ב-1950 כמנהל הראשון של המשרד.

סמל המשרד להגנת החוקה

אולם בהדרגה, גילה יוהן כי הנאצים לשעבר במנגנון המדינה "שמים לו רגליים" בכל אשר ילך. חלק מהכפופים לו העסיקו ותיקי גסטפו וס"ס, וניסו להתעלם מהוראותיו ולבודד אותו בצמרת. תובעים מחוזיים מסויימים נמנעו מלשתף עמו פעולה, והשירות החשאי, בראשותו של גנרל ריינהרד גהלן, התייחס אליו בעוינות גלויה. יוהן חש כי אינו מקבל גיבוי ממשרד הקנצלר, וגרוע מכל – הוא וחבריו, קושרי 20 ביולי, שימשו מידי יום ביומו כמטרה לגל התקפות והשמצות מכוער. לאט לאט חש יוהן, כי המדינה המערב גרמנית אינה זו שהוא וחבריו חלמו עליה. האם קושרי 20 ביולי הקריבו את חייהם כדי לבנות גירסה מרוככת של הדיקטטורה הנאצית, בחסות אמריקאית? ראש המשרד להגנת החוקה השתעשע במחשבה שאולי כדאי למערב גרמניה לקבל את הצעתם של הסובייטים, ולאחד את המדינה כישות "נייטרלית" שלא תשתתף כלל במלחמה הקרה. במהלך הימים הלוהטים של קיץ 1954, עלתה בראשו מחשבה לרקום מזימה פרטית, שתשנה מן היסוד את הכיוון שאליו הלכה המדינה הגרמנית. יום השנה העשירי לקשר 20 ביולי, החליט, יהיה המועד המתאים להוציאה לפועל.

הקנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס בטקס ההנצחה לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 1954. הטקס התקיים בחצר משרד ההגנה, האתר שבו התנהלה ההפיכה ובו הוצאו הקושרים להורג

לאחר הטקס, לגם יוהן קפה עם כמה חברים מתנועת ההתנגדות באחד ממלונות היוקרה במערב ברלין, ואז אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח במלון. כשהיא חזרה לחדר, לא מצאה אותו. בחסות החשיכה, נכנס ראש השב"כ הגרמני למכונית שחורה, בה המתין לו רופא שהיה מקורב אף הוא להתנגדות בתקופת הרייך השלישי, וכעת עבד עבור השטאזי, הביון המזרח גרמני. אותו רופא, ד"ר וולגמות, העביר אותו את הגבול בין שתי הגרמניות, וחנה ליד דירת מסתור. בדירה חיכו ליוהן בכירי קג"ב מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, ומוקף בנרות. הם אמרו לו שהחליטו לערוך ארוחת אשכבה לזכר גיבורי 20 ביולי, כמיטב המסורת הרוסית. במהלך הארוחה, שתו המסובים וודקה למכביר, ואחד מקציני הקג"ב נשא נאום לזכר הקצינים הגרמנים האמיצים שהקריבו את חייהם "במלחמה נגד הפשיזם". הנאום גרם ליוהן להתרגש עד דמעות. הנה, במערב גרמניה "הדמוקרטית" הוא וחבריו מושמצים ומוכפשים, ודווקא הסובייטים – האויב מאתמול – יודעים לתת כבוד לאומץ ליבו של יריב. ההתרגשות של יוהן לוותה בכבדות הולכת וגוברת, אולי מהוודקה – כך חשב. עולמו הסתחרר סביבו, וכאשר קם, מצא את עצמו במיטה. הסובייטים סיממו אותו, והודיעו לו רשמית שערק ממערב גרמניה. יוהן הבין ששרפו עבורו את הגשרים, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה.

אוטו יוהן, במרכז, עם "מארחיו" ממזרח גרמניה

במשך שנים, התווכחו משקיפים, עיתונאים והיסטוריונים בנוגע לסיבות האמיתיות מאחורי אותה פרשה משונה. לאחר שנתיים, שבהן התרוצץ ממסיבת עיתונאים למסיבת עיתונאים, מנאום לנאום, ובכולם הוקיע את ה"נאציזם החדש" במערב גרמניה, הצליח יוהן לברוח מחדש למערב ברלין. מיד עם בואו, הועמד למשפט ונידון לעשר שנות מאסר על בגידה במולדת. על דוכן הנאשמים, טען כי הסובייטים חטפו אותו מצדו המערבי של הגבול. זה היה שקר ברור, מכיוון שכל הראיות הוכיחו מעבר לכל ספק כי יוהן חצה את הגבול מרצונו. אולם גם הטענה כאילו רקם מזימת בגידה, לא היתה באמת נכונה. יוהן בבירור התכוון לחזור למערב ברלין כבר באותו הלילה, והיה עושה כן – אלמלא סומם בידי הקג"ב.

אז מה קרה כאן, למעשה? ההיסטוריונים בנג'מין הט ומיכאל ואלה, שחקרו את הפרשה, טענו כי האמת היתה באמצע, בין יוהן לבין מקטרגיו. כלומר, הוא לא היה בדיוק קורבן, אבל גם לא בוגד מרושע. כפי שראינו, הוא נאכל מתסכול בכל הנוגע לחזרתם של הנאצים לשעבר למעגלי הכוח של מערב גרמניה, וחש מבודד ואומלל. האשמות הבגידה נגד קושרי 20 ביולי פגעו בו אישית, רושם שאפילו נאומו הרהוט של הנשיא הויס לא הצליח לפוגג. התסכול החזיר אותו, מבחינה מנטלית, לעברו בתנועת ההתנגדות. אי אז, כאשר שיתף פעולה עם קושרי 20 ביולי, ניהל יוהן משא ומתן חשאי עם בעלות הברית כדי להבטיח תנאי כניעה נוחים לגרמניה. בקיץ 1954, הוא רצה לשחזר את אותם הימים ההירואיים ולנהל משא ומתן חשאי עם הסובייטים באותה צורה. הוא שכנע את עצמו, שדרך הקג"ב יוכל להגיע לבכירים סובייטים, ולשכנע אותם להניח על השולחן הצעה מפורטת, רצינית ואמיתית לאיחוד גרמניה תמורת נייטרליות במאבק הבין גושי. אז מה אם יאמרו עליו שהוא בוגד במולדת? זה הרי בדיוק מה שהם אומרים עליו כעת, מעצם העובדה ששיתף פעולה עם אלו שניסו לרצוח את היטלר. הסובייטים, כמובן, רק התכוונו להשתמש ביוהן ככלי תעמולה, והוא נפל לידיהם כפרי בשל. ברגע שהבין זאת, התבייש בתוכניתו המקורית, ולכן טווה את השקר כאילו "נחטף" ממערב גרמניה, בעוד שבפועל נחטף רק אחרי שהסכים לחצות מרצונו למזרח.

מי שרוצה לקרוא עוד פרטים על הפרשה המרתקת הזאת, מוזמן לקנות את ספרם המותח, הבנוי לתלפיות, של ואלה והט. מהדורה אנגלית שלו אמורה לצאת בזמן הקרוב ממש. ואלו מסקנות אפשר, לדעתי, להסיק ממנו? העיקרית שבהן נוגעת, ללא ספק, למגבלותיהן של תוכניות קונספירטיביות מחוכמות לכאורה. כאדם מנוסה, יוהן היה אמור להבין שלא היתה לו שום יכולת לנהל מגעים רציניים עם כוח זר כמו הסובייטים, כל עוד אין לו מנופי לחץ אמיתיים להפעיל עליהם. ברגע שאתה מנהל משא ומתן מעמדת חולשה, ואתה למעשה נתון לחסותו של הצד השני, הרי שסביר שינצל ויזרוק אותך בהזדמנות הראשונה (כתבתי על הנושא הזה באחד הפוסטים המוקדמים בינשוף). כשיוהן ניהל דיפלומטיה עבור קושרי 20 ביולי (שהיתה אף כי כושלת למדי), לפחות עמדה מאחוריו מחתרת שהיתה מסוגלת לבצע נסיונות התנקשות בהיטלר. ב-1954, לא עמד מאחוריו איש, ולכן יכולתו להשפיע על הסובייטים היתה נמוכה עד אפסית.

שנית, אפשר לומר כי חטאו הגדול ביותר של יוהן, היה שמיאן להבין כי לפעמים עדיף לחיות בעולם לא מושלם. כן, גרמניה המערבית שרצה נאצים לשעבר, שמיררו את חייו. כן, ההתנגדות הוכפשה והושמצה. אבל בכל זאת, גרמניה המערבית היתה מדינה דמוקרטית, יוהן הצליח לבנות שירות ביטחון מקצועי ויעיל, ובהדרגה, גם מעמדה של תנועת ההתנגדות עלה. לטווח ארוך, נאומו של הויס סימן מפנה בדעת הקהל המערב גרמנית, וזו הפכה להיות אנטי-נאצית יותר ויותר עם חילופי הדורות. אם כבר, העריקה של יוהן נתנה תחמושת לנאצים לשעבר, לניאו נאצים ולמכפישיהם של הקושרים. "פעם בוגד, תמיד בוגד", הם אמרו. יוהן נתן לקשיי ההווה לעוור את עיניו. לאסונו, הוא לא הבין שהזמן וההיסטוריה עובדים, בסופו של דבר, לצדו.

אוטו יוהן ניסה לטהר את שמו עד סוף ימיו, אבל נכשל. גם כאשר שוחרר מהכלא, הוא נותר בוגד מורשע, מנודה ומבוזה. הטרגדיה שלו מלמדת אותנו לפקפק בתוכניות המחוכמות שלנו, להיזהר לפני שנוקטים בצעדים דרמטיים שנועדו "לשנות את מהלכה של ההיסטוריה". אולי, אם נמתין בסבלנות, נגלה שהיא זורמת לכיוון שלנו.

קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שרת ההגנה אנגרט קראמפ-קארנבאואר והרמטכ"ל, גנרל אברהרד צורן, בטקס הזיכרון לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 2019. קרדיט: Tagesschau.de

נ.ב. אתמול, 20 ביולי 2019, התקיימו בברלין טקסי יום השנה ה-75 לקשר 20 ביולי 1944. כידוע לחלקכם, חקרתי את הסיפור במשך שנים רבות, מחקר שהסתכם בספרי The Plots against Hitler (בעברית: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר). בזכות הספר, זכיתי לקבל ממשפחתו של אחד הקושרים, פריץ פון דר שולנבורג, הזמנה לטקסי הזיכרון. טירוני הצבא הגרמני, מחיל היבשה, חיל הסייבר והתקשוב, חיל האוויר וחיל הים, נשבעו בשטאופנברג-שטראסה, המקום שבו הוצאו הקושרים להורג, אמונים לדמוקרטיה הגרמנית. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום צנוע ומרגש, באמת ובתמים, על אומץ אזרחי, על חשיבות ההתנגדות לעריצות, על תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית ועל הצורך להילחם בגזענות, בקיצוניות ובאנטישמיות. היא אמרה שמטרתם העיקרית של החיילים היא להגן על החירות של אזרחי גרמניה כולם, לרבות חירותו של אזרח יהודי ללכת עם כיפה ברחוב ללא חשש. האירועים לוו בהרצאה מצויינות של חוקרת צעירה, לינדה פון קייסרלינג, שערכה מחקר כמותי פורץ דרך על הרשתות החשאיות של הקשר, והוכיחה שתנועת ההתנגדות היתה גדולה וחזקה יותר מאשר שיערנו בעבר. הספר שלה, שמתבסס על תורת הרשתות החברתיות, עתיד להיות נקודת הפתיחה לכל מחקר עתידי בתחום.

הכלבים שלא נבחו: מדוע מודיעין נכשל?

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו דבר בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו כלום בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

מדוע מודיעין נכשל (Why Intelligence Fails), ספרו הקלאסי של ג'רוויס, חוקר פינות מוצללות ומחדלים מביכים בהיסטוריה של המודיעין, ומנסה להבין את סיבות העומק שמזינות אותם. כשלונות מודיעיניים, אחרי הכל, אורבים כצל מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר במאה העשרים. המודיעין האמריקאי כשל מלהתריע על פרל הרבור, אמ"ן נרדם לפני מלחמת יום הכיפורים, ורוב שירותי המודיעין לא הצליחו לחזות אירועי מפתח מונומנטליים כמו נפילת ברית המועצות. ג'רוויס מתמקד בשני אירועים: כישלון המודיעין האמריקאי לחזות את המהפכה האיראנית ב-1978, וההערכה המוטעית כאילו לסדאם יש כלי נשק להשמדה המונית, הערכה שעמדה ביסוד החלטתו של הנשיא בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003.

תוצאת תמונה עבור ‪Robert Jervis‬‏
רוברט ג'רוויס

אחדים, פוטרים את המודיעין כאיצטגנינות שרטלנית, ואומרים שלעולם לא יוכל להצליח. אחרים מציעים שיטות מדעיות יותר, בעודם מתנגחים עם אלו שרואים את המודיעין כאומנות. יש התולים את האשמה בעיוורון, טפשות או יהירות של הקברניטים, וכמובן דוחפים להקים ועדות חקירה כדי למצוא אשמים ולערוף ראשים. ידוע במיוחד הציטוט המצמרר הבא, שצף ועולה תמיד בהקשר של הכישלון המודיעיני במלחמת יום כיפור:

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃

יחזקאל מ"ג 33

ג'רוויס מתרחק ככל שאפשר מגישת ועדת החקירה, ובמקום זה בוחר את מבטו של ההיסטוריון, ביקורתי ואמפתי בעת ובעונה אחת. הוא מעדיף לבחון כשלים מבניים מאשר לחפש אשמים, ומגיע, לעיתים קרובות, למסקנות לא פופולריות. ברוחו של ספר קלאסי אחר, האויבים של המודיעין מאת ריצ'רד בטס, הוא קובע כי כשלי מודיעין הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים.

רפורמות ארגוניות, למשל, יפחיתו את הסיכוי לכשלים מסויימים, אולם יגבירו את הסיכוי לכשלים אחרים. לפעמים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנות לא נכונות, אולם תוך בחינה מיטבית של הראיות שנמצאות בידיהם. כך, למשל, המודיעין האמריקאי שיער כי השאה האיראני ירסק את ההפגנות נגדו אם המצב ייצא מכלל שליטה, מתוך ניתוח מעמיק של התנהגות השאה במקרים דומים בעבר. אולם המעריכים לא ידעו כי השאה היה חולה, לא יציב, ומודאג כי דיכוי צבאי חמור של ההפגנות יפגע במטרתו העליונה באותו הזמן – העברה חלקה של השלטון לבנו. במקרים אחרים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנה הנכונה באקראי, תוך ניתוח מוטעה של הראיות. גם אם שירותי המודיעין מגיעים למסקנה מדוייקת, אין שום ערובה שמקבלי ההחלטות ישנו את דעתם, במיוחד אם הדו"ח המודיעיני מורכב, מלא ניואנסים ונמנע מאמירות נחרצות ומכלילות, ועוד יותר מכך – אם הוא עומד בניגוד למה שמקבלי ההחלטות רצו לעשות מלכתחילה. שיפורים בעבודת המודיעין (לדוגמאות: ראו בהמשך) עשויים להעלות את איכות התוצר באופן מדוד ומתון ולהפחית את מספר הכשלים, אבל לא למנוע אותם לחלוטין, אפילו לא את הגדולים והחמורים שבהם.

ה-CIA האמין שהשאה יפעל אם ההפגנות יצאו מכלל שליטה. שני מפגינים חמושים באיראן.

המקרה המעניין ביותר שבוחן ג'רוויס, הוא אחת מההערכות המוטעות הידועות לשמצה בהיסטוריה של ה-CIA. לפני מלחמת עיראק השנייה, כידוע, קבעה סוכנות הביון המרכזית כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, ובכך נתנה לנשיא ג'ורג' ו. בוש את התירוץ האולטימטיבי לפלוש לעיראק. מכיוון שהפלישה התגלתה כאסון נורא, האשימו מבקרים רבים את ה-CIA ברשלנות, יהירות ובורות. גם לממשל, כמובן, היה נוח להיתלות בכישלון המודיעיני. העיתונאי טים ויינר, מחבר הספר מורשת של אפר ומהמבקרים הנחרצים ביותר של סוכנות הביון המרכזית, ניתח בפרוטרוט את הכשלים של ה-CIA באותה פרשה, והאשים את האנליסטים שלו בכניעה ללחץ פוליטי, קונפורמיזם, בחירת ראיות בפינטציה וסילוף חסר בושה של החומר המודיעיני.

לשיטתו של ג'רוויס, היה אמנם לחץ פוליטי מממשל בוש לפסוק שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אולם ההשפעה של הלחץ הזה היתה מינימלית. אחרי הכל, הן ה-CIA והן קהילת המודיעין האמריקאית סירבו בתוקף להסכים לשתי טענות חשובות אחרות של הממשל. מעריכי המודיעין דחו בתוקף את הלחץ של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, ושללו את הטענה כאילו לסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לאל קאעדה או לפיגועי 11 בספטמבר. בדיוק להיפך: סדאם תיעב את אל קאעדה וראה בה איום חמור לשלטונו. הם גם העריכו, שוב בניגוד לדעתו הנזעמת של צ'ייני, כי אין סיכוי משמעותי שסדאם יעביר כלי נשק לא קונבצניואנליים לטרוריסטים. כמו כן, ה-CIA כלל לא התלהב מהפלישה לעיראק, והערכותיו בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה היו מאד פסימיות.

קביעתו המדהימה ביותר של ג'רוויס, היא שהטעות הגדולה של ה-CIA, ההערכה כאילו לסדאם יש כלי נשק לא קונבנציונליים, היתה סוג של קונצנזוס עולמי באותה התקופה. מסתבר שכמעט כל שירותי המודיעין החשובים – כולל של מדינות שהתנגדו נחרצות לפלישה האמריקאית לעיראק – הסכימו כי לסדאם יש נשק להשמדה המונית, או שהוא מפתח נשק כזה. היו שהאשימו את ה-CIA בחוסר ידע ובהבנה בתרבות הערבית, והיה בכך משהו. מספר דוברי הערבית והמומחים לעיראק בסוכנות הביון המרכזית היה נמוך באופן מעורר רחמים. אולם גם שירותי מודיעין ערביים, שבוודאי אי אפשר להאשימם בחוסר היכרות עם השפה והתרבות, הסכימו באותו הזמן עם ההערכה של ה-CIA. ההערכה היתה גם הגיונית לאור ההיסטוריה וחומר הראיות. סדאם השתמש בנשק כימי בעבר נגד הכורדים, בטבח חלבג'ה המפורסם, וניסה לפתח נשק לא קונבצניואנלי מספר פעמים בעבר. כמו כן, הוא השקיע מאמצים רבים בהסתרה, הונאה ומשחקי חתול ועכבר עם פקחי האו"ם. מדוע שיעשה זאת, אם הוא לא מסתיר משהו? לאור ההנחה הזאת, מעריכי ה-CIA פירשו כל פיסת ראיה שעלתה בפניהם, כמו ייבוא של צינורות אלומיניום או תוכנות מיפוי, כהוכחה לתוכנית נסתרת לפיתוח נשק להשמדה המונית.

אחד מצינורות האלומיניום שניקנו על ידי ממשלת עיראק בשנת 2001. המודיעין האמריקאי האמין כי הם נועדו לשמש בייצור של נשק להשמדה המונית

אבל ההסבר של ג'רוויס לכישלון של ה-CIA, ויתר שירותי הביון, הרבה יותר מעניין מהסנגוריה שלו עליהם. אנשי מודיעין, הוא אומר, רואים את עצמם כיצורים רציונליים, ונוטים להניח שמקבלי החלטות יריבים הם רציונליים כמותם. קשה להם להתמודד עם התנהגות מטורפת ובלתי רציונלית, פשוט מפני שלא ניתן לצפות אותה. מי היה יכול לדעת שסדאם הטעה את פקחי האו"ם, ופיזר רמזים אינסוף כאילו יש לו נשק להשמדה המונית, רק בכדי להרתיע את איראן? זו התמונה שהצטיירה מחקירותיו של סדאם לפני תלייתו. ההתנהגות של ממשלת עיראק, שהתעלמה מסכנת הפלישה האמריקאית, לא היתה רק בלתי רציונלית, אלא התאבדותית ממש. סטלין ידע שהגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף, ואין להם אפילו אספקה נורמלית של בגדים חמים. מי יעז להילחם בכפור של רוסיה בלא ביגוד מתאים? היטלר, כמסתבר, היה שחצן מספיק כדי לעשות בדיוק את זה, ובכך הימם את יריביו הסובייטים.

לפעמים, היריב לא מטורף, אלא רק נראה כזה בגלל אי הבנה הדדית. האמריקאים, למשל, לא האמינו שיפן תעז לתקוף אותם בפרל הרבור, מפני שהדבר נראה להם התאבדותי. היפנים, לעומת זאת, האמינו, מתוך הבנה מוטעית של הפוליטיקה האמריקאית, כי ארצות הברית תיסוג מהמלחמה ברגע שתספוג מהלומה קשה מספיק. צעד שנראה למעריכי המודיעין האמריקאיים כהתאבדותי, ולכן בלתי סביר, נראה בעיני הקברניטים היפנים כהימור מסוכן מחד, אך הגיוני והכרחי מאידך. מאד מסוכן להשליך על היריב את תפיסת העולם, הערכים והאינטרסים שלך עצמך. ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, נוהג להביא בהקשר זה את הציטוט המפורסם של סרג'יו קונסטנצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ש"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה." אבל השאלה האמיתית היא, האם גם המצרים חושבים שאין להם אינטרס לבוא לכאן בחום הזה. כדי להבין את זה, צריך הבנה תרבותית עמוקה, הקשבה ואמפתיה לעולם הערכים והתרבות של היריב, שנדירה בעולם הפוליטי בכלל ובעולם המודיעיני בפרט.

תוצאת תמונה עבור סרג'יו קונסטנזה
השאלה האמיתית היא מה חושבים המצרים. סרג'יו מ"גבעת חלפון אינה עונה" בזמן ביקור המח"ט

מה ה-CIA היה יכול לעשות בכל זאת כדי להימנע מהכשל המודיעיני? הוא היה צריך להסיק מסקנות לא רק מהראיות שהיו בידיו, אלא גם מהראיות שלא היו בידיו. כאן, חוזר ג'רוויס ל"כתם הכסף" של ארתור קונאן דויל. בלש המשטרה חיפש ראיות בזירה, בניסיון נואש לחקור את הפשע, ובעיקר ניסה לברר מה קרה באותו הלילה. רק שרלוק הולמס היה יצירתי מספיק כדי לבדוק גם מה לא קרה באותו הלילה. המקרה המוזר באמת, הוא אמר, מסתכם בכך שהכלבים לא נבחו. לפיכך, הפושע לא היה אדם זר, אלא בן בית.

מתוך ניתוח הראיות במקרה של עיראק, משער ג'רוויס שה-CIA היה יכול לנקוט בגישה דומה. קהיליית המודיעין האמריקאית כולה השקיעה מאמצים אדירים כדי למצוא ראיות פוזיטיביות לנשק להשמדה המונית, כולל הפעלה של מקורות עיראקיים בכירים שהיו קרובים מאד לסדאם חוסיין. אבל כל מאמץ האיסוף הזה, בדומה למאמצים מקבילים של שירותי מודיעין עמיתים, הסתיים באפס עגול. איש לא הצליח לאסוף אפילו ראיה פוזיטיבית אחת לקיומו של נשק להשמדה המונית. היעדר ממצאים אינו כמובן הוכחה להיעדר בפועל, אולם מעריכי המודיעין היו צריכים לשאול את עצמם, כיצד מאמצים כבירים כל כך אינם מעלים דבר, ולפחות להעלות אפשרות רצינית כי הנחות היסוד שלהם מוטעות. מעל הכל, הם היו צריכים לומר ביושר למדינאים כי ההערכה שיש נשק להשמדה המונית בעיראק מתבססת רק על היקשים (סדאם ניסה לפתח נשק כזה בעבר, ועכשיו הוא נוקט במאמצי הסתרה) ולא על ראיות מוצקות. החטא של קברניטי המודיעין לא היה במסקנה שהגיעו אליה, אלא בנחרצות שלה.

ובכל זאת, מסקנתו של ג'רוויס עגומה. גם אם שירותי המודיעין היו נותנים למקבלי ההחלטות דו"ח לא נחרץ ומשתמע לכאן ולכאן, סביר מאד שאלו היו מתעלמים ממנו. טוני בלייר כתב בזכרונותיו בהקשר זה כי הפלישה לעיראק היתה מתרחשת בכל מקרה, עם נשק להשמדה המונית או בלעדיו. כפי שג'רוויס עצמו כותב, ייתכן שאם המודיעין לא היה כושל, בוש ובלייר לא היו מצליחים לגייס תמיכה מספיקה לפלישה, אולם זו היא השערה בעלמא. דבר אחד בטוח: שירותי המודיעין הם, כשמם כן הם, כלי עזר. ההחלטה הסופית היא של המנהיגים בלבד, ועליהם גם האחריות, הן להצלחות והן לכשלונות.

היכל התענוגות הנעלים – כשיפן החליטה להפריט את הריגול

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, יתכן שהשמועות היו מובילות אתכם לבית מרקחת יפני תמים למראה, שנשא את השם "היכל התענוגות הנעלים". מעטים מהלקוחות הסינים של בתי המרקחת הללו ידעו כי שימשו כמסווה לרשת ריגול יפנית מתוחכמת שנוהלה בידי הרפתקנים פרטיים. מדוע "הפריט" הצבא היפני את חלק הארי של פעולות הריגול והקומנדו שלו לכנופיות הרפתקנים אזרחיים שפעלו על דעת עצמם, ומה היו ההשלכות? ינשוף היסטורי על מרגלים, מתנקשים והקשר שלהם להשחתה הרת האסון של הצבא החזק ביותר במזרח אסיה.

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, הייתם יכולים להיעזר ברפואה הסינית המסורתית או לבקר מיסיונר נוצרי עם ידע רפואי כזה או אחר. הרפואה המערבית רק התחילה להיכנס לסין באותה התקופה, ולא היתה זמינה לכל תושביה. בערים הגדולות שנגחאי, בייג'ינג או וו-חאן, יתכן שהשמועה היתה מובילה אתכם לבית מרקחת יפני בשם "היכל התענוגות הנעלים" (Rakuzendō), שמכר תרופות מערביות באיכות גבוהה, לרבות משחות עיניים יעילות להפליא, וגם ספרים, עיתונים ומוצרי סידקית יפניים אחרים. בקומת הקרקע, סביר שהיה מקבל את פניכם מוכר סיני. אם הייתם רואים את אחד מאנשי הצוות היפניים, הוא היה מעניק לכם יחס מנומס, עסקי וענייני ביותר, ומסרב בכל תוקף להתווכח על פוליטיקה או לדבר על המתח ששרר בין שתי המדינות. אלו שהיו מצליחים להסתנן לקומה השנייה בסניף המרכזי בוו-חאן, שהיתה מחוץ לתחום ללקוחות, היו רואים אולי פוסטר מוזר עם כיתוב ביפנית. "המטרה של הבית הזה," נאמר בו, "היא להביא לשלום נצחי במזרח וישועה לכל באי עולם. רפורמה בסין היא השלב הראשון." מסר תמוה במקצת, שחשף טפח והסתיר טפחיים. מנהל הרשת, אראו סיי, היה למעשה סגן צעיר בצבא הקיסרי. במסווה של בית מרקחת, הוא הפעיל רשת ריגול מתוחכמת ומוצלחת למדי, אחת הראשונות שפעלו בסין מאז כינון היחסים המודרניים בין המדינות בשנת 1872. (כותבים מאוחרים יותר ללא מושג אמיתי על האירועים, ומחברי ספרי "היסטוריה של הריגול" בגרוש וחצי, הוטעו לימים מהשם "היכל התענוגות", וכתבו שאראו ניהל בוו-חאן בית זונות שבו אירח וסחט את אנשי האליטה הסינית. אין בכך שמץ של אמת: היכל התענוגות מכר רק תרופות, ספרים, עיתונים ומוצרים תמימים אחרים).

מרגלי היכל התענוגות - איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

מרגלי היכל התענוגות – איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

            עובדי "היכל התענוגות" התחלקו לשני מדורים: צוות פנימי, שכלל מנהלנים, דסקאים, אנשי מחקר ומנתחי מודיעין, וצוות חיצוני – מרגלים שנסעו לכל רחבי סין, פתחו סניפים של ההיכל בערי שדה או פעלו במקומות מרוחקים כרוכלי תרופות נודדים. סגן אראו הטיל עליהם לאסוף מידע מודיעיני מכל הסוגים: לא רק מודיעין צבאי על גיאוגרפיה, תחבורה, ריכוזי צבא ומשטרה סיניים ונוכחות צבאית זרה, אלא גם מודיעין בסיסי יותר על החברה, התרבות, הכלכלה וגורמי כוח מקומיים. חלק מהסוכנים המוצלחים יותר הצליחו לחדור לאזורים נידחים של קיסרות הצ'ינג, עד למרחבי מנצ'וריה הקפואים בצפון, גבול טיבט ההררית במערב והיערות הטרופיים של יונאן בדרום, וליצור קשרים עם קבוצות אתניות בדלניות ומנהיגי כנופיות שודדים. רבים מהם היו גם בקשר עם מהפכנים רפובליקאים בערי הנמל. אראו האמין שמהפכה ו"רפורמה בסין" היא השלב הראשון לברית בין המדינות. אולם הדבר המפליא באמת, שייחד את "היכל התענוגות" מרשתות הריגול המוכרות לנו בהיסטוריה המערבית, היא אופיו הפרטי. מלבד אראו, אף אחד מאנשיו לא היה איש צבא או סוכן מקצועי. המרגלים של ההיכל היו כולם הרפתקנים חופשיים – בני נוער אידיאליסטים שהגיעו לסין כדי לחוות הרפתקאות, להרוויח כסף ולקדם בכוחות עצמם וביוזמתם את האינטרסים היפניים ביבשת. גם כשעבדו בשביל הצבא, למשל בהיכל התענוגות, הם תמיד היו עצמאיים למחצה, נאסר עליהם לבקש עזרה מקונסוליות יפניות, וציפו מהם לפרנס את עצמם ממכירת תרופות ועסקים זעירים אחרים.

סגן אראו סיי

סגן אראו סיי

לצבא היפני היו סיבות טובות לעבוד ב"קבלנות", ולהעסיק הרפתקנים עצמאיים בתפקידים רגישים של ריגול ומבצעים מיוחדים. היועצים הזרים, גרמנים, בריטים או צרפתים, שבנו את הצבא ואת הצי היפניים ככוחות מודרניים בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, לא התעניינו במיוחד בשאלות של מודיעין, אלא בעיקר בטקטיקה צבאית, ארגון ובניין הכוח. כתוצאה מכך, למטכ"ל היפני לא היה אגף מודיעין עד 1907, מועד מאוחר יחסית. בתקופה המוקדמת, מקצועני המודיעין היו קומץ קצינים "משוגעים לדבר", נוסעים אובססיביים ותרמילאים דוברי שפות כמו אראו סיי ופוקושימה יאסומאסה – הרפתקן שנסע מברלין ועד סין על גב סוס וחצה את כל מרחבי רוסיה וסיביר. בהעדר קאדר מקצועי של מרגלים וקציני מודיעין, או מוסדות חינוך שיוכלו להכשיר אנשים כאלו, היה קל לצבא להסתמך על הרפתקנים שנסעו ממילא ליבשת מרצונם.

הבעיה העיקרית היתה שההרפתקנים הללו לא היו ממושמעים במיוחד, וחלקם אף נזרקו מקורסי קצינים ומסגרות צבאיות אחרות בנעוריהם. הם נטו להיות צעירים פרועים, אלכוהלוסטים עם שיער ארוך ובגדים מטונפים, שלא אהבו לקבל משמעת משום סוג. גרוע מזה: רובם היו אנשי אופוזיציה, שהעריצו את "אנשי החזון" (shishi), הסמוראים הטרוריטים משנות השישים של המאה התשע עשרה, ואת הלוחמים שניסו למרוד בממשלה של יפן המודרנית בשנות השבעים של אותה המאה. ארגונית, הם היו משוייכים לרוב לגוש מפלגות האופוזיציה, "התנועה לחירות וזכויות העם", או לארגונים לאומניים כדוגמת "אחוות הדרקון השחור" שביקרו את הממשלה על רפיסותה במגעים עם מעצמות המערב ועל כשלונה לכבוש שטחים בסין ובקוריאה. ההרפתקנים היו מוכנים לשתף פעולה עם הצבא בריגול ומבצעי קומנדו – אבל לא היו מחוייבים לעצור כשקיבלו פקודה. בפועל, רובם עבדו כגורמים עצמאיים בשטח.

חברי אגודה פטריוטית - מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

חברי אגודה פטריוטית – מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

ההסתמכות על הרפתקנים עצמאיים למחצה היתה הגיונית מבחינת הצבא לא רק כי מילאה צורך חיוני וחסכה כסף ומשאבים, אלא גם מפני שתמיד ניתן היה להתנער מהם. בסוף המאה התשע עשרה, לפחות עד הניצחון על רוסיה ב-1905, יפן עדיין נחשבה מדינה חלשה ממדרגה שנייה, שהיתה תלויה ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אלו, שהחזיקו בשפע אינטרסים בסין ובקוריאה, הביטו בחשד הולך וגובר על הפעילות הצבאית היפנית במזרח אסיה. כשהעסיק הרפתקנים במבצעי קומנדו וריגול מלוכלכים, הצבא היפני היה יכול לחקור אפשרויות ולפתוח דרכי פעולה מחד, ולהתכחש לאחריותו אם נתפס מאידך.

אולם לאאוטסורסינג של הריגול היה מחיר כבד מבחינת יפן, שהתגלה רק בהדרגה במהלך השנים. קציני הצבא, המודיעין והקומנדו שניהלו מגע שוטף עם ההרפתקנים, הושפעו מהם בהדרגה. כבר בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התרבות השתיינית, הפרועה וחסרת המשמעת של הכנופיות הפטריוטיות הללו חלחלה לחבר הקצינים עצמו, ועצם נוכחותן בשטח אפשרה לקצינים יפנים לנהל מבצעיים מופרעים בניגוד לרצון הממונים עליהם מבלי לשלם את המחיר. ב-1895, החליט השגריר היפני בסיאול, גנרל במילואים, לרצוח את מלכת קוריאה בלי לשאול איש ובניגוד לחוק היפני, כדי לפתור קשיים פוליטיים שלא ידע להתמודד עמם. המבצע התאפשר, רק משום שהשגריר ואנשיו היו יכולים להיעזר בחבורת הרפתקנים – עיתונאים, מוכרי תרופות, אומני לחימה ונזירים נודדים – שהסתובבו בקוריאה כחברי "מסדר האבירות והחסד השמיימי" ועסקו בריגול אד-הוק עבור הצבא. כשההרפתקנים פרצו לארמון כדי לרצוח את המלכה, הם לוו בקצינים ושוטרים יפנים, שהורידו את המדים והתערבבו בכנופיית הרוצחים הפלילית. הגבול בין חיילים להרפתקנים היה כה מטושטש, עד שדיפלומטים ועיתונאים זרים, שהגיעו לזירת הרצח, לא הצליחו להבחין ביניהם. "למען העתיד של מולדתנו", כתב אחד העיתונים היפניים בזעזוע לאחר המקרה, "יש להצטער עד עומק הנפש שהחיילים שלנו אימצו את דפוס ההתנהגות של הלוחמים ההרפתקנים." כישלונה של מערכת המשפט היפני להעניש כראוי את השגריר וכנופיית ההרפתקנים, שנעצרו לאחר המעשה, עודד חזרה על אותם מעשים בעתיד.

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

בעשורים הבאים, ההרפתקנים התחברו עם הקצינים הפרועים והבלתי ממושמעים ביותר בצבא, והעניקו להם חיילים זמינים לכל מבצע מופרע. ב-1914 רקם קוואשימה נאניווה, אולי ההרפתקן המפורסם מכולם, מזימה עם קציני מודיעין יפניים, להשתלט על מנצ'וריה ולהמליך עליה את אחד מנסיכי שושלת הצ'ינג המודחת. במהלך ההפיכה, תכנן קוואשימה להיעזר בשבטים מונגוליים ובכנופיות שודדים הרריים שהונהגו אף הן בידי הרפתקנים יפנים, כמו האקו מאסומי, בריון ענק שנודע בכינוי "הגנרל השמיימי". המזימה הזאת נכשלה רק משום שהממשלה היפנית גילתה אותה ברגע האחרון והטילה עליה ווטו, בדומה לתוכנית נפל דומה שנהגתה שנתיים לאחר מכן. אולם שיתוף הפעולה ההרסני בין קצינים והרפתקנים לא נפסק. ב-1928 רצח קצין מבצעים את השליט הסיני של מנצ'וריה, משתף פעולה חלקי של יפן, ובכך ריסק לרסיסים את מדיניות ממשלתו שלו. ההתנקשות עצמה בוצעה בידי חיילים, אך אלו נעזרו לכל אורך הדרך בכנופייה של הרפתקנים יפנים, רובם אנשי עסקים מפוקפקים, סרסורים וסוחרי סמים. ראש ממשלת יפן, שניסה להעניש בחומרה את הקצינים וההרפתקנים, נתקל בהתנגדות מבית. שרי הקבינט פחדו שאם תהיה ענישה חמורה, ההרפתקנים ובעלי בריתם ביפן עלולים לפצוח במסע התנקשויות כנגד בכירים בתוך המדינה. הקשר הלא קדוש בין הרפתקנים לחיילים בלתי ממושמעים הגיע לשיאו ב-1931. לאחר שקציני צבא, שוב על דעת עצמם, ביימו תקרית שאפשרה להם לכבוש את מנצ'וריה באופן חד צדדי, הם קיבלו הוראה חד משמעית מהממשלה והמטכ"ל שלא להתקדם לעבר צפון החבל. כדי לאפשר את ההתקדמות, הקצינים הפעילו הרפתקן ידוע לשמצה בשם אמאקסו מסאהיקו, קצין שהודח מהצבא כי רצח עציר אנרכיסטי ובנו הפעוט עשר שנים קודם לכן. אמאקסו וכנופייתו השתוללו בעיר חרבין שבצפון מנצ'וריה, ריססו במכונות ירייה לעבר עסקים ובניינים יפניים – וסיפקו לצבא עילה לכבוש את האזור כולו כדי "להגן על התושבים מפני הטרור הסיני".

כפי שראינו, שיתוף הפעולה ארוך השנים והמתמיד בין הצבא להרפתקנים פרטיים, שנועד לשרת מטרות מבצעיות ספציפיות אך יצא משליטה, העצים את הגורמים הפרועים והבעייתיים ביותר בצבא היפני עצמו. כיצד התופעה הזאת הובילה לגל של התנקשויות פוליטיות בתוך יפן ותרמה לתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה – בכך נדון באחד הינשופים הבאים.

הכה את הסוכן: האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?

קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?

_59311445_modern_spies

אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

דומים או שונים? אבו באכר אל בגדאדי ו"שמעון אילות"

מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוצאדק

הופל על ידי ה-CIA? ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדק

לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס - פרופ' ריי טאקאי

טוען שהסיפור המקובל הוא מיתוס – פרופ' ריי טאקייה

ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).

אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.

פנה נגד מוצאדק: אייאתולה קשאני

פנה נגד מוסאדק: אייאתולה כאשאני

טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.

רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

להתחיל להתחנף: וולטר בדל-סמית

אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוצאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

היה נופל בכל מקרה: מוחמד מוסאדק עומד למשפט אחרי נפילתו

טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית - פרופ' מאיר זמיר

מסמכים חדשים לקנוניה בריטית – פרופ' מאיר זמיר

טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.

 

 

סרבנות מודיעינית: למה אני מתנגד למכתב הסרבנים של 8200

לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

8200

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

dsc_0101

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

black-flag

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אם הכיבוש הוא קו אדום - יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אם הכיבוש הוא קו אדום – יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

סיכול כפול - יאסין ורנטיסי

סיכול כפול – יאסין ורנטיסי

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.

 

האדמו"ר הלבן: דת, מודיעין ושלום "מחוץ לקופסה"

 במצבים של קיבעון מחשבתי, בהיעדר דמיון קולקטיבי, דווקא חריגים כרב פרומן יכולים להציע דרכים ליציאה מן הסבך. הינשוף על דת, מודיעין ומשא ומתן לשלום "מחוץ לקופסה".

הרב פרומן

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו השבוע, היה ללא ספק דמות מיוחדת מאד. הררי מילים נשפכו בזמן האחרון על "האדמו"ר הלבן", האיש ששילב בין ציונות דתית לחסידות, תמך בארץ ישראל השלמה אבל גם נפגש עם ערפאת ושייח' אחמד יאסין. האבלים שליוו אותו בדרכו האחרונה, פעילי שמאל ואנשי ימין, ערבים ויהודים, גם אלו שרגלם לעולם לא תדרוך בהתנחלות, העידו כאלף עדים על כך שמדובר באדם ששבר גבולות לא רק בציבור הדתי אלא גם בנוף הישראלי בכלל.

  דרכו של הרב פרומן הייתה ייחודית ומקורית, במיוחד בכך שיצאה מן הקופסה הרגילה של השיח הפוליטי בישראל. הימין הדתי, שממנו הגיע, רואה את הדת כבסיס לצדקת שלטון עם ישראל ב"ארץ ישראל", וברוב המקרים – גם לזכותו הבלעדית או הדומיננטית על אדמתה. השמאל, לעומת זאת, סבור כי על הפתרון להיות חילוני, מדיני, וכי הדת היא לכל היותר מטרד שיש להתגבר עליו. הרב פרומן האמין, לעומת זאת, כי האמונה הדתית, דווקא היא, יכולה להיות המפתח לפתרון, משום שהן הפלסטינים והן המתנחלים דתיים ומסורתיים ברובם. לכן נפגש עם אנשי חמאס, בכללם השייח' יאסין, וניסה להגיע איתם להבנות על בסיס אמוני. בחשבון אחרון, קשה לומר שדרך זו הצליחה, אפילו במובן המינימלי של המילה. פרויקט אדירים מסוג זה לא ניתן להגשים לבד, והרב פרומן היה אדם אמיץ ומקורי, אולם נטול מלווים. במחנה שלו עצמו, כפי שניתן לראות בחלק ממאמרי ההספד שהופיעו לאחרונה, ראו אותו כמעין קדוש צדיק, "תמים כמו ילד", או איש רוח אקסצנטרי שסולחים לו על הכול, אולם לא כאתגר פוליטי שיש להתמודד עמו ברצינות. יש בכך מין התמיהה, משום שדווקא אלו הדוגלים ב"ארץ ישראל השלמה" אמורים להבין שהחזון שלהם מחייב דיאלוג כלשהו, מעבר לכף השוּפל וכוונת הרובה, עם תושביה הפלסטינים של הארץ.

תמים כמו ילד? או שלא. הרב מנחם פרומן במפגש עם יאסר ערפאת

תמים כמו ילד? או שלא. הרב מנחם פרומן במפגש עם יאסר ערפאת

 אולם מעבר לעיוורון של הנהגת המתנחלים, כדאי להתעכב גם על התעלמותו העקבית של הממסד הביטחוני הישראלי, החילוני והרציונלי כביכול, מהצעותיו החוזרות ונשנות של הרב פרומן לסייע בדיאלוג עם גורמים אסלאמיים. כך, למשל, סיפר הרב בראיון שהעניק לשרי מקובר-בליקוב (מעריב) ב-2010, על שורה של ניסיונות לתווך, לדבר ולרכך במעט את היחסים בין ישראל לחמאס, תוך שימוש בקשריו המצוינים עם אנשי דת מהצד השני. בפרשת גלעד שליט, לדוגמא, ניסה לדבר עם ח'אלד עומיירי, עיתונאי אסלאמי המקורב לחמאס:

"פרומן, מבכירי הציונות הדתית, ניסה בשנית. לפני שנה וחצי הגיע אל [ח'אלד] עומיירי באצטלה הרבנית שלו. דיבר על לבו כאיש דת יהודי למוסלמי מאמין. ישבו וניסחו הסכם המתבסס על פסוקי נדיבות ושלום מהקוראן ומהתנ"ך. על פיו, ישראל תתחייב לביטול הסנקציות והמצור על רצועת עזה ואילו הצד הפלסטיני יתחייב לעצירה מוחלטת של הטילים והטרור. גורם שלישי, ירדן או טורקיה, יהיה אחראי לביצוע ולמעקב. "בחלוף שבועיים משביתת הנשק לא תהיה עוד הצדקה להחזקת הלוחמים", מתלהב פרומן מהפשטות הבלתי נסבלת של השלום, "ואז עזה תשחרר את גלעד שליט וישראל תשחרר את כל האסירים הפלסטינים שברשותה".

מה אמר משעל?

"עומיירי העביר את ההסכם לאיסמעיל הנייה בעזה ולחאלד משעל בדמשק, חזר לישראל ואמר לי: "יש נכונות לשבת על העקרונות עם הממשלה שלך". מיד העברתי את המסמך לאהוד ברק, לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולבנימין נתניהו. אבל הם אפילו לא היו מוכנים לשקול. כמו מסך אטום הם היו. אמרו לי, איך אפשר בכלל לשבת עם חמאס למשא ומתן?"

כמו מסך אטום - אהוד ברק ובנימין נתניהו

כמו מסך אטום – אהוד ברק ובנימין נתניהו

 ​לתגובות דומות של הממסד זכה הרב פרומן בכל ניסיונותיו ליצור גשר עם גורמים אסלאמיים. יצחק רבין דחה את הצעתו לתווך בעת חטיפתו של נחשון וקסמן. אמנם לאחרונה, זמן קצר לפני מותו, שלח אליו נתניהו את יועצו המדיני, רון דרמר, כדי לראות אם יוכל לסייע ליצור גשר עם האחים המוסלמים במצרים. דרמר הקשיב ושאל שאלות– אבל כרגיל לא נעשה דבר.

 רבים יאמרו שדרכו של הרב פרומן אינה אלא הזיה של אדם משונה. האם אנשים "רציניים" ו"מנוסים" במערכת הביטחון צריכים להקדיש לו בכלל תשומת לב? אני סבור שמענה שלילי אוטומטי הוא טעות. לעתים דווקא מי שנחשב למשונה יכול להגיע להישגים שהלא-משונים מתקשים להגיע אליהם. הסיכום שרקח הרב עם עומיירי אינו שונה בבסיסו ממה שאנשי ביטחון "רציניים ומפוכחים" הצליחו להשיג לאחר עיכובים אינספור, מו"מ עקר של כמה שנים וסדרה ארוכה של מבצעים צבאיים.

 אבל לא מדובר רק ברב פרומן. בכל הנוגע ליחסים עם הפלסטינים, לקובעי המדיניות הישראלים היסטוריה ארוכה של התעלמות יהירה מכל מתווך שמגיע מ"בחוץ". גורמים בינלאומיים, לבד מארצות הברית, מורחקים הצידה בעדינות. מתווכים ישראלים שאינם שייכים לממסד הביטחוני נדחים בקש ולפעמים אף בגסות. בספרו, להכיר את חמאס, מספר העיתונאי שלומי אלדר על אשת עסקים בשם שוהם טלר, בעלת קשרים מצויינים בעזה, שקיבלה הצעת תיווך מהגורמים הבכירים ביותר בחמאס דרך שותף עסקי ותיק. כל ניסיונותיה לעניין את גורמי הביטחון בערוץ הקשר החלופי נכשלו כישלון חרוץ, מספר אלדר. ליחס דומה, ואף בוטה יותר, זכה גרשון בסקין, ראש מכון מחקר בירושלים, שהציע להשתמש בקשריו ההדוקים עם בכירי חמאס כדי לתווך בעניין גלעד שליט. הוא התבקש להסתלק מהנושא על ידי הממונה דאז, חגי הדס. לימים, ולאחר שנים של כישלונות, הסכימה המדינה לבסוף להיעזר בשירותיו. ואכן הוא שיצר את ערוץ הקשר שהביא בסופו של דבר לעסקת שליט.

תיווך בעסקת שליט. גרשון בסקין.

תיווך בעסקת שליט. גרשון בסקין.

 סיפורו של הרב פרומן, ויתר גורמי התיווך החיצוניים שגישתם לסכסוך מקורית ונועזת יותר מהמקובל במקומותינו, מוכיח כי כדאי לפרוץ את המונופול של אנשי מודיעין וצבא על שיחות שלום ומגעים עם גורמים עוינים. לאנשי מודיעין יש כמובן יתרונות: הם בקיאים בתחום הצבאי, שולטים בשפה ובהיבטים מסוימים של התרבות, וחשופים לחומר סודי שאינו נגיש לאזרחים. אבל יש להם גם חסרונות. הם נוטים לראות את האויב אך ורק דרך כוונת הרובה והדוקטרינה הביטחונית הקנונית. בני שיחם הם על פי רוב מקביליהם משירותי הביטחון הערביים, אנשים כעומר סולימאן, שהשקפת עולמם דומה להפליא לזו שלהם. לעיתים הגישה הריאליסטית לכאורה של "המקצוענים" כרוכה בהיעדר דמיון, בשמרנות מנטלית ובחוסר רצון לחשוב מחוץ לקופסה. עמוס גלעד אולי נפגש עם עומר סולימאן במטה המוח'אבארת במצרים, אבל קשה להאמין שהצליח אי פעם ליצור שיח עם אנשי דת מוסלמים כפי שעשה הרב פרומן, שפגש את משפחותיהם, דן עמם על הקוראן והתפלל ביחד איתם לגשם. לאנשי מודיעין אין הפרספקטיבה הכלכלית שיש לאנשי עסקים כשוהם טלר, שניהלו עם גורמים פלסטיניים מגעים של שיתוף פעולה פרקטי ויומיומי. אין להם היכולת לנהל דיונים משוחררים מסד הדוֹגמה הצבאית-פוליטית, כפי שעשו שחקנים "עצמאיים" כמו גרשון בסקין למשל.

תפילה לגשם - הרב פרומן וחברים

עמוס גלעד לא היה עושה את זה. הרב פרומן מתפלל לגשם עם אנשי דת מוסלמים

כיום, תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. הנוסחאות הישנות מקרטעות. נחוצות לנו תעוזה, מקוריות ויצירתיות. לשם כך שווה לשבור את המונופול של ה"מקצוענים" – פוליטיקאים, עורכי דין, נושאים ונותנים מקצועיים ואנשי מודיעין – ולהיעזר גם בשירותיהם של מתווכים "חובבנים" ואנשי חזון כמו הרב פרומן שעשויים להציע דרכי תקשורת מקוריות יותר עם הצד השני.

יהיה אשר יהיה, האדמו"ר הלבן יחסר בנוף של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

מבחן הסבירות

האם מודיעין הוא סוג של מדע? האם ניתן לבסס הערכות מודיעיניות בנושא מצרים, איראן או סוריה על מתודות עבודה מדוייקות, ולנמק אותם כפי שמנמקים פיתרון בעיה פיזיקלית או כימית? בספרו המרתק, הפילוסופיה של המודיעין, מנסה פרופ' יצחק בן ישראל לבסס תשובה חיובית לשאלה הזאת. חשוב לציין, כי הוא אינו טוען שמדענים או אנשי מודיעין יכולים לנסח נוסחאות מתמטיות מדוייקות ולנבא באמצעותן את העתיד. גם המדעים ה"מדוייקים" אינם באמת "מדוייקים". מודל מדעי אינו אלא היפותזה, השערה, ולא קביעת עובדה ודאית על העולם. ההשערה הזאת תקפה רק משום שהיא תואמת את התצפיות, אך לעולם לא ניתן "להוכיח" אותה באופן מלא. ברגע שתסתור את נתוני התצפיות, עלינו להשליך אותה לפח. יתרונו הגדול של המדע הוא לא ב"דיוק" שלו בהכרח, אלא במתודת המחשבה המסודרת שלו, ובטיעוניו החשופים תמיד להפרכה ולביקורת.

בן ישראל מעוניין לאמץ שיטת חשיבה מסודרת כזאת גם בתחום המודיעין. על אנשי מודיעין לשער השערות, לבדוק באופן מדוקדק ומסודר אם הן תואמות את התצפיות, ואם התשובה שלילית- להשליכן. הוא מכיר בכך שאנשים העובדים בארגוני מודיעין יתנגדו לחשיבה מסודרת ו"מרובעת" מסוג זה, ולכן הוא מציע לכפות אותה עליהם הר כגיגית. באמצעות שורה של היקשים, הוא מסיק שצורת חשיבה מסודרת כזאת היתה מוכיחה לראשי צה"ל כי מצרים מתכוננת למתקפה ב-1973, ובכך מונעת את מחדל מלחמת יום הכיפורים.

אולם כדי שאנשי מודיעין יוכלו לחשוב באופן "מדעי", עליהם לנסח את הבעיות וההשערות שלהם כהלכה. היינו, ברוח גישתו של הפילוסוף קארל פופר, עליהם לטעון טענות הניתנות להפרכה, ולהימנע מטיעונים ריקים ומעגליים. בעת מחלתו של ערפאת, למשל, אמר ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון זאבי-פרקש בועדת חוץ וביטחון ש"או שערפאת ימות, או שלא." "הערכה" מודיעינית מסוג זה אינה ניתנת להפרכה, ולפיכך אין לה ערך. אולם, אליבא דבן ישראל, בתחום המודיעין נפוצים  גם טיעונים מעגליים מתוחכמים, ולפיכך מסוכנים יותר. בדו"ח ועדת אגרנט, למשל, כתוב שהערכת אמ"ן על הצבא המצרי לא היתה משביעת רצון. זהו טיעון מעגלי בדיעבד, שאינו ניתן להפרכה: הערכת המודיעין נכשלה בחיזוי תנועות הצבא המצרי, ומכאן ניתן לטעון תמיד בדיעבד שהיא "לא היתה משביעת רצון".

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: