ארכיון הבלוג

פוסט אורח: אישה בברלין

שגיא יודוביץ' מפרסם בינשוף פוסט אורח: ביקורת על הספר אישה בברלין. ספר זה, קטעי יומן של אישה אלמונית המתארת את החוויות הקשות שעברה במהלך כיבוש ברלין בידי הצבא האדום, עורר הדים רבים הן בגרמניה והן בישראל. המחברת, שביקשה להישאר אלמונית, התגלתה בראשית שנות האלפיים כמרתה הילרס, עיתונאית גרמניה, שהתפרנסה במהלך המלחמה מכתיבת תעמולה נאצית (בעיקר חוברות המאיצות בצעירים להתגייס). האם עלינו, כיהודים, לגלות סימפטיה לאישה שנאנסה שוב ושוב על ידי חיילים ברוטליים, למרות עברה הבעייתי? כיצד בכלל עלינו להתייחס לסבל הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאור השואה? להלן תשובתו של שגיא לשאלה הזאת.

"אישה בברלין – רשימות יומן מה-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת:  אלמונית, בהוצאת עם עובד, 2005, בתרגום טלי קונס., אחרית דבר מאת אילנה המרמן.

ביקורת מאת שגיא יודוביץ'

"אישה בברלין" הוא יומן אישי של אישה גרמנייה כבת שלושים פלוס, המתעד את חייה בשלהי המצור הסובייטי על ברלין ובימי כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. לקורא הישראלי, ובפרט לקורא היהודי-ישראלי, משמש הספר מבחן תודעתי לא קל.

מדובר במסמך היסטורי ממקור ראשון המתעד את אשר עבר על נשים גרמניות רבות שנפלו קורבן ליצרי הנקם, האלימות והאכזריות של חיילי הצבא הכובש.

מחד, כל אדם בעל רגישות אנושית צפוי לחוש הזדהות עמוקה עם מנת הייסורים שניחתה על אוכלוסיה נכבשת, ובפרט על הנשים שבאוכלוסיה זו. מאידך, עלולים להיות קוראים ישראלים שיחושו לא בנוח להזדהות עם הצד הגרמני. שלל נימוקים – "הם פתחו במלחמה", "הם הביאו את זה על עצמם", "היה להם בכל זאת אוכל ובית והם לא הושמדו כפי שארע לעם היהודי", "הכרה בסבל הגרמני עשויה לסייע לאנשים בגרמניה להיחלץ מעמדת הנאשם" – עומדים לכאורה לצידם של המתנכרים לסבל הגרמני. הספר "אישה בברלין" לכאורה מקל על היכולת להתכחש לסבל זה.

הכותבת לא הייתה נאצית, הגם שככל הנראה התפרנסה לא במעט מחיבור תעמולה נאצית. היא בהחלט לא הייתה מתנגדת משטר, אך מאידך גם לא הייתה אנטישמית. היא הייתה קונפורמיסטית והשתייכה לרוב הדומם שעמד מהצד. ביומנים היא לא עושה לה ולבני עמה הנחות. היא מתארת כיצד רבו הטיפוסים הרברבניים שדקלמו את התעמולה הנאצית בטרם הפלישה, ולאחר קריסת הרייך השלישי הפכו פתאום בדיעבד למתנגדי השלטון הנאצי, והחלו להתגאות ביהודים המקורבים אליהם.

ביזה במהלך הכיבוש הסובייטי של ברלין, 1945

כנות וישירות זו מחייבת את הקורא להתמודד עם ה"אני מאמין" המוסרי שלו, שכן המחברת מתארת בפירוט רב כיצד נאנסה על-ידי ארבעה חיילים מזדמנים, מה שהביא אותה לידי החלטה  למצוא "אנס קבוע" בדרגה בכירה. תוכניתה מצליחה חלקית.
לקורא הישראלי המתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה, מזמנים החיילים הסובייטים אתגר נוסף: ביומניה הכותבת מתארת כיצד עורך דין גרמני לא יהודי ואשתו היהודייה חיכו בברלין בכיליון עיניים לכיבושה על ידי הצבא האדום. וכשהחיילים הסובייטים פרצו למרתף בו שהו בעת כיבוש העיר, רצחו אותו החיילים הללו ואנסו את האישה – למרות צרחותיה "אני יהודייה! אני יהודייה!".

הקושי בהזדהות עם סבלם של האזרחים הגרמנים – ואף החיילים הנאצים שנפלו בשבי – בעת כיבוש ארצם איננו מובן לי כלל. פשעים נגד האנושות הם מעשים שיש לגנותם בכל תוקף! יש לגלות אמפתיה והבנה לאנשים שהינם קורבנות לכיבוש, לטיהור אתני, להתעמרות והתעללות, לביזה, לאונס, לרצח ובוודאי להשמדת עם. לו היו אדולף היטלר ואווה בראון לא מתאבדים אלא נופלים לידי חיילי הצבא האדום, היה מן הראוי לדרוש את העמדתו של אדולף היטלר לדין ולהבטיח כי השניים יזכו לטיפול הצודק וההוגן על ידי רשויות הצבא הכובש. העדר רגש של אמפתיה כלפי אדם, כאשר הוא נכבש, מוחלש, מדוכא ומנושל הינו דבר חמור מאוד, ופשעי מלחמה כאמור הם דבר שיש לדחותו קטגורית.

 

להלן מספר ביקורות שנכתבו בישראל על הספר, חלקן מגלות אמפתיה כלפי הכותבת וחלקן, לצערי, לא:

ד"ר מיכל בן חורין מן האוניברסיטה העברית:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1086822
הערך על הספר בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F.
ד"ר תום שגב, "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1062906

דן לחמן: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-981.htm

לא מכבר הסתיימה באולפני ספריית על"ה (העמותה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה בירושלים) הקלטת הספר "אישה בברלין" מאת אלמונית.

עיוורים ולקויי ראייה מוזמנים להזמין ספר זה בספריית על"ה, עמותת על"ה, בטלפון 02-5882155

 

 

המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

המשך הרשומה

נבואות ישנות: הניאו ציונות ומחירה

רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה"

 

זה קרה לפני כשמונים שנה – יום הרה גורל, רחוק ובו בעת קרוב מאד. דיוניו, המשמימים בדרך כלל, של הפרלמנט הקיסרי היפני נקטעו בשטף של צווחות ועלבונות – בעוד הפרופסור הליברלי מינוֹבֶּה טָצוּקִיצִ'י נאבק להגן על שמו הטוב מול אספסוף הצירים שהאשימו אותו בבגידה בקיסר. מינובה היה מופתע: הוא, שתמיד ראה עצמו כפטריוט ונתין קיסרי נאמן, לא הבין כיצד כתיבה על דמוקרטיה, שלטון החוק וריבונות העם, שפעם היו בקונצנזוס, הפכו פתאום לחרפה לאומית ובגידה במלכות. "אתם," אמר לצועקים נגדו, " השתלטתם על המדינה הקיסרית ושעבדתם אותה לאידיאולוגיה של בורות וטירוף – וסופכם שתביאו לחורבנה." וההמשך ידוע: הגל הלאומני ששטף את יפן הוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה, ולהרס מוחלט. "המבנה הלאומי" הקיסרי, שהיה מקובל קודם על כל האוכלוסייה כמעט, הפך לאחר המלחמה למילה מגונה, מאוסה. מינובה התגלה, אחרי הכל, כנביא.

 וכמו אותו "מבנה לאומי" שכוח, כך גם המושגים "ציונות" ו"מדינה יהודית דמוקרטית". אם פעם, חרף כל בעיותיהם, היו מושגים אלו עמומים דיים כדי להכיל השקפות רבות ושונות תחת כנפיהם, עתה חטפה אותם כנופיה ימנית לאומנית בחוזק יד, והיא עושה בהם כבתוך שלה. ליברמן מציע לשלול אזרחות של אלפי ערבים ישראלים, "כי זו מדינה יהודית." אלי ישי סבור כי אין לתת ללא יהודים להגר לכאן, אפילו אם תרומתם לחברה מוכחת, "כי זו מדינה יהודית." ובאותו מושג של "מדינה יהודית", שהולך ומזוהה עם לאומנות צרת אופקים מהסוג הגרוע ביותר, תובע נתניהו מהפלסטינים להכיר כתנאי להסכם שלום. הדרישה המשונה הזאת, כמו גם שבועות הנאמנות למיניהן, החרמות, האלות והחקירות הפוליטיות בטריבונלים של ליברמן, מסז'ניקוב וקירשנבאום, מצביעות על אובדן דרך וחוסר ביטחון קיומי. בכך, צונח ערכו של המונח "מדינה יהודית", כמו מטבע שחוקה שמשתמשים בה שוב ושוב.

 רבים וטובים כבר הצביעו על הסכנה והאיוולת שבגל הפעלתנות החקיקתית האחרון של ישראל ביתנו וכל הדנונים והלווינים- תאומיה בליכוד, על הפשיזם הזוחל, המקרתיזם והסכנה לדמוקרטיה. כאן, הייתי רוצה להצביע על בעיה יסודית יותר, שעומדת מאחורי כל אלו- חיסול העמימות שמאחורי המושג "ציונות". מטרותיה של הציונות ההיסטורית הסתכמו בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על אופיו של הבית, גבולותיו, יחסיו עם השכנים יושבי הארץ וזהות דייריו, היה ניתן להתווכח. ההגדרה העמומה של "ציונות" הצליחה להכיל תחת כנפיה סוציאליסטים וקומוניסטים אתיאיסטים, בורגנים, ימנים-לאומיים ויהודים דתיים. בצלה חסו הוגים לאומיים כמו זאב ז'בוטינסקי, שנשבעו על ארץ ישראל השלמה, וליברלים רדיקלים כמרטין בובר שהאמינו במדינה דו לאומית. העמימות היצירתית של הציונות אפשרו דיון וויכוח, בלי להוציא איש אל מחוץ לגדר. אולם כעת, בדיוק כפי שהתרחש ביפן לפני כשמונים שנה, נערכים ניסיונות חוזרים ונשנים להגדיר מחדש את הציונות, "להבהיר" את מהותה, להצר אותה ולתחום את גבולותיה. מבחינת הקואליציה ה"ניאו ציונית", החל ברונן שובל מתנועת "אם תרצו", עבור ברבנים קיצוניים כשמואל אליהו מצפת וכלה באביגדור ליברמן וחבר עושי דברו, "ציוני" הוא רק מי שדוגל בהתנחלות בלתי מוגבלת בגדה המערבית, הדרה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים מחיי המדינה, התיישבות בתחומי הקו הירוק ליהודים בלבד וסגידה עיוורת למיתוסים ולסמלים לאומיים.

 

כאן נכנסת מגמה מסוכנת נוספת, שאני מכנה "שיטת הלקרדה". השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקריו, ומתמקדים בהאשמות אישיות כנגד היריב במקום להתמודד עם דבריו בכנות. אנשי הלקרדה מצמידים תוכן מסוים ("השמדת מדינת ישראל", "חתרנות"' "אנטי ציונות") לדעות מסוימות, ומכאן מסיקים, בלי להוכיח, שזו כוונתם של כל האוחזים בדעות אלו. העיתונאי בן דרור ימיני, למשל, הוא אחד הלקרדאים המוכשרים בארץ. דפים על דפים הקדיש הפובלציסט הנ"ל לסריקה מדוקדקת של כתביהם ונאומיהם של אנשי שמאל (ואפילו מרכז, כמו השר לשעבר בוז'י הרצוג), בניסיון להוכיח שאפילו אם הם מגדירים את עצמם כציונים, הם למעשה אנטי-ציונים בהכחשה.

 

כך, יותר ויותר אנשים מהשמאל הליברלי, שראו את עצמם תמיד כחלק מהשיח הציוני, פתאום מגלים שאינם אינם כאלה: מסע הרדיפה כנגד נעמי חזן והקרן החדשה לישראל, החוקים המגבילים תרומות לארגוני זכויות אדם, יוזמת ועדת החקירה לארגוני השמאל ומסע הטיהור של "אם תרצו" באוניברסיטאות, הם רק שתי דוגמאות לתופעה הולכת ומתרחבת: כל מי שאינו דוגל בציונות בהגדרתה החדשה, המצומצמת, מוצא מהמחנה ומוגדר כאויב העם.

 כיצד אפשר למנוע את תהליך ההידרדרות ההרסני הזה? ראשית, לא לשתף פעולה עם שום יוזמה של "הניאו ציונים"- להחרים את ועדות החקירה המגוחכות שלהם, אם וכאשר יוקמו; להפר בפומבי את החוקים המקארתיסטיים שלהם כמו חוק החרם, ושינסו לתבוע אותנו; ובשום אופן לא להצטדק בפניהם. שנית, יש ליצור מודל חי, בועט ופעיל של ציונות אלטרנטיבית: ציונות שלא רק תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל, אלא מוכנה להיאבק איתם ביד ביד למען הקמת מדינתם; ציונים שיפעלו למען חלוקת הארץ, יתמכו בהכרזת העצמאות הפלסטינית החד-צדדית, יאבקו נגד עוולות הכיבוש בשייח' ג'ראח, בנעלין ובבלעין ויעמדו על זכותם של ערבים-ישראלים לגור תוך שוויון מלא בכל מקום שיבחרו. וכן, ציונים שלא יהססו לבקר סמלים ומיתוסים לאומיים או להודות בעוולותיה ההיסטוריות של הציונות עצמה, אם יש צורך בכך.

 אני יודע היטב שבעיני רבים המטרות שתיארתי נחשבות כ"אנטי-ציוניות", כמו אותם טוקבקיסטים שתהו, בעקבות פרסום מאמר קודם שלי בויי-נט, אלו גורמים עוינים מממנים אותי. כאשר נתקלים באנשים כאלה, ראוי להיזכר בדבריו של מנחם בגין: "אם יש כאלו שמעמקים את האף לנוכח הדברים שאנו עושים ואומרים, אז לא נורא- שיהיה להם אף עקום."

בין פוקושימה להירושימה: יפן כמדינת סף גרעינית

מאמר דיעה זה התפרסם לראשונה ב-YNET. אפשר לקרוא אותו גם באתר "במחשבה שנייה".

ב-15 לאוגוסט 1945, יום קיץ לח וחם ביפן ההרוסה והמותשת ממלחמה של שמונה שנים, בשעה 12 בצהריים, הכריז הרדיו במפתיע כי הוד מעלתו הקיסר הירוהיטו עומד לפנות בנאום לאומה. רבים מהיפנים, שהצליחו לפענח את השפה הארכאית של הקיסר בתוך רעש הרקע, הופתעו עד עמקי נשמתם. הם היו בטוחים כי הפלישה האמריקנית החלה, והקיסר עומד לבקש מהעם להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במקום זאת, ציווה עליהם הירוהיטו להניח את נשקם ולהיכנע לבעלות הברית.

באומה שהתרגלה, בשטיפת מוח של שנים רבות, לבוז לשבי ולקדש את הלחימה עד המוות, התדהמה היתה גדולה, אדירה. בין הסיבות שמנה הקיסר לכניעה היה "פצצה חדשה, אכזרית עד מאד" שפיתח האויב האמריקאי. אם יפן תמשיך להילחם, קבע, תסכן הפצצה הזאת לא רק את יפן אלא את האנושות כולה.

הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה" (צילום: איי פי)
הירושימה לאחר פצצת האטום. "תסכן את האנושות כולה" (צילום: איי פי)

בכך, העניק הקיסר הירוהיטו משקל משמעותי לשתי פצצות האטום שהשליכה ארצות הברית על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסקי, כחלק משיקוליו להיכנע ללא תנאי לבעלות הברית. ואכן, פצצות האטום גרמו לנזק בלתי נתפס. מלבד האבדות האדירות, בשתי הערים (קרוב ל-250 אלף איש בארבעת החודשים הראשונים) סבלה יפן במשך שנים מנשורת גרעינית, תחלואה גוברת, וציבור ענק של עקורים אומללים ונגועי קרינה.

אף על פי שבהפצצות הקונבנציונליות על טוקיו מספר הקורבנות היה רב אף יותר, פצצת האטום הפכה לצלקת, טראומה לדורות בתודעה היפנית. לאחר הכניעה, נפוצה בציבוריות היפנית תודעה של "לעולם לא עוד", ששיאה בהכרזה של ראש הממשלה איסאקו סאטו ב-1967: "יפן לא תייצר, לא תחזיק ולא תרשה שיאוחסן נשק גרעיני על אדמתה".

הקיסר הירוהיטו מתעדכן בחדשות ב-1942 (צילום: gettyimages)
הקיסר הירוהיטו מתעדכן בחדשות ב-1942 (צילום: gettyimages)

אולם ביפן, כמו במקומות אחרים, דברים אינם תמיד כפי שהם נראים. במהלך המלחמה לא התקדמו ניסיונותיה של יפן לפתח נשק גרעיני מעבר לשלב המעבדה, אך הרעיון לא גווע גם לאחר הכניעה ותום המלחמה.

בחדרי חדרים, רחוק מעין הציבור, המשיכו מנהיגים וקובעי מדיניות יפנים לדון על האופציה הגרעינית. מדי פעם, התבטא אף אחד מהם בפומבי. ב-1964, למשל, אמר ראש הממשלה סאטו לנשיא ארצות הברית לינדן ג'ונסון כי אם סין הקומוניסטית מחזיקה בפצצות אטום, אין סיבה שיפן לא תחזיק בנשק כזה. זהו אותו סאטו ששלוש שנים לאחר מכן הצהיר בפומבי כי יפן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני.

הצוות האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה (צילום: gettyimages)
הצוות האמריקני שהטיל את פצצת האטום על הירושימה (צילום: gettyimages)

בעיית הנשק הגרעיני היתה חלק מדיון כולל במדיניות הביטחון של יפן. סעיף 9 בחוקה היפנית אוסר על המדינה להחזיק צבא או לנהל מלחמה כלשהי. אולם כבר עם תום הכיבוש האמריקני, הבינו הן היפנים והן האמריקנים שכוח הגנה כלשהו דרוש ליפן, במיוחד באזור פרוע ובלתי יציב כמזרח אסיה, עם שכנות אגרסיביות וחמושות כסין העממית וצפון קוריאה.

רה"מ סאטו וניקסון. הצהרה לחוד, ודיפלומטיה לחוד (צילום: gettyimages)
רה"מ סאטו וניקסון. הצהרה לחוד, ודיפלומטיה לחוד (צילום: gettyimages)

יפן, לפיכך, שיחקה ב"נדמה לי". היא הקימה כוח מזוין, חמוש במיטב הנשק המודרני, וקראה לו "חילות ההגנה העצמית" (ביפנית: גִ'יהֵייטַאי). הכוח הזה, באופן רשמי, אינו צבא. לפי חוזה הביטחון שנחתם בין יפן לארצות הברית ב-1960, המדינה אף מתירה להחזיק בתחומה כוחות אמריקניים ניכרים שיוכלו להגן עליה בעת הצורך. אולם בכל זאת, נשק להשמדה המונית נותר, באופן רשמי, מחוץ לגדר.

כך, לפחות, הצהירו מנהיגי יפן בפומבי. למעשה, רבים מהם היו מודאגים, ובצדק, מהנשק הגרעיני של השכנות העוינות, סין וצפון קוריאה. כמה זמן תוכל יפן לסמוך על ה"מטרייה הגרעינית" האמריקנית? אולם בכל זאת, האליטה השמרנית ששלטה ביפן הבינה היטב את רגשות הציבור, הן ביפן והן בשכנות סין ודרום קוריאה. פיתוח רשמי של נשק גרעיני, מלבד היותו מנוגד לחוקה, עלול לעורר מהומות ביפן, להקים מרבצם את השדים של האימפריאליזם היפני וליצור מתיחות מסוכנת באזור כולו.

חיילים יפנים. "חילות ההגנה העצמית"              (צילום: gettyimages)
חיילים יפנים. "חילות ההגנה העצמית" (צילום: gettyimages)

המדיניות שבחרה יפן היתה, כרגיל, משחקי "נדמה לי" והליכה על הסף. למעשה, כפי שמראה המקרה היפני, הקו בין תוכנית גרעינית למטרות שלום לתוכנית גרעינית צבאית דק עד מאד. בפועל, יפן מחזיקה במספר גבוה של כורים גרעיניים לייצור חשמל, שיכולים, תוך שנה לכל היותר, להיות מוסבים לשימוש צבאי. ואכן, אף בעשור הראשון למאה ה-21, הביעו ראשי ממשלה יפנים כשינזוֹ אָבֶּה את דעתם, בפומבי ובחשאי, כי יפן רשאית לפי החוקה להחזיק בארסנל גרעיני טקטי ומצומצם "למטרות הגנה עצמית", אולם מעולם לא נקטו בצעד המכריע.

דעת הקהל היפנית, כאמור, מתנגדת באופן גורף לפיתוח נשק גרעיני למטרות צבאיות. למעשה, אחרי האסון הגרעיני שהתרחש במרץ השנה בכור בפוקושימה, אפילו התמיכה באנרגיה גרעינית למטרות שלום ירדה בחדות. שורת סקרים שנערכו לאחר האסון, בין היתר על ידי העיתון אסאהי שינבון ורשת הטלוויזיה היפנית NHK, מראים כי קרוב למחצית מהנשאלים מתנגדים להפעלת כורים גרעיניים לייצור חשמל, ורבים אחרים שואפים לפתח אנרגיה חלופיות כדי לסגור אותם בעתיד.

בדיקת קרינה באזור פוקושימה. דעת הקהל מתנגדת אפילו לתוכנית גרעין אזרחית (צילום: בועז ארד)
בדיקת קרינה באזור פוקושימה. דעת הקהל מתנגדת אפילו לתוכנית גרעין אזרחית (צילום: בועז ארד)

בתגובה ללחץ הציבורי, אמר ראש הממשלה החדש, יושיהיקו נודה, כי יפן לא תבנה כורים גרעיניים חדשים ותשאף לסגור בהדרגה את הקיימים. במצב עניינים זה, ולמרות האיום הצבאי מצפון קוריאה, קשה לראות כיצד מנהיג יפני כלשהו משכנע את הציבור בנחיצותה של תוכנית גרעין למטרות צבאיות. למעשה, סביר להניח שכל פוליטיקאי שיעז אף להעלות רעיון כזה כתוכנית עבודה רצינית מסתכן בחיסול הקריירה הציבורית שלו.

הפגנה נגד אנרגיה גרעינית בטוקיו (צילום: רויטרס)
הפגנה נגד אנרגיה גרעינית בטוקיו (צילום: רויטרס)

כיום, ניתן להגדיר את יפן כ"מדינת סף" גרעינית. היינו, היא יכולה לפתח נשק גרעיני אך מעדיפה שלא לעשות זאת, ולמעשה, המצב הזה אידיאלי מבחינתה. כעת, נמצאת יפן עדיין תחת המטרייה הגרעינית האמריקנית. מדוע לה לערער את היציבות במזרח אסיה וביפן גופא על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית? במקרה חירום, יודעים מנהיגי יפן שיוכלו לעשות זאת במהירות.

תרחיש "יום דין" כזה עשוי להיות, למשל, מלחמה גדולה בין סין לארצות הברית שתפרוץ על שאלת טייוואן, או התקפה מטורפת של צפון קוריאה. אולם תרחישים כאלו נראים עדיין רחוקים. במקרה כזה, פיתוח נשק גרעיני בידי יפן יסמל את קריסתו המוחלטת של הסדר שקבעו האמריקנים לאחר מלחמת העולם השנייה, וכניסה של העולם לעידן דמים חדש, כאוטי ולא צפוי. למען יפן, מזרח אסיה והעולם כולו, יש לקוות שהיום הזה לעולם לא יגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: