ארכיון הבלוג

סוד כוחו של היטלר: טור אורח מאת אריאל קרלינסקי וגל כבירי

בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. כיצד העריך המגזין את עלייתה של המפלגה הנאצית, ומה היה סוד קסמה בעיניו? אלו מהנבואות של העורכים התגשמו, ואלו התגלו כמופרכות? הינשוף ממשיך ומפרסם את התרגום של אריאל קרלינסקי וגל כבירי למאמר ההיסטורי, שמראה את הנחשול הנאצי שהכה באירופה כפי שנתפס בזמן אמת.

לחץ כאן לחלק הראשון של המאמר ולדברי ההקדמה. למקור באנגלית, הקש כאן.

הקריירה הפוליטית של היטלר החלה ב-1919, כשהפך לחבר מס' 7 במפלגת הפועלים הגרמנית הזעירה. לאחר שגילה את כוח אמנות הדיבור שלו, הפך במהירות למנהיג המפלגה, שינה את שמה למפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית, וכתב את המצע האנטישמי, האנטי-דמוקרטי והאוטוריטרי שלה. האסיפה הגדולה הראשונה של המפלגה התכנסה במינכן בפברואר 1920. המנהיג התכוון להשתתף בנסיון מונרכיסטי לתפוס את השלטון כעבור חודש; אך איחר ולא הספיק לקחת חלק בפוטש הכושל הזה. נסיון נציונל-סוציאליסטי כושל אף יותר – הפוטש המפורסם במרתף הבירה של 1923 – סיפק למפלגה מרטירים והכניס את היטלר לכלא. מאסרו במבצר לנדסברג העניק לו פנאי לכתוב את הכרך הראשון של "מיין קאמף", המהווה עתה חלק אינטגרלי מכל מדף ספרים גרמני.

המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הוצאה מחוץ לחוק באזורים רבים בגרמניה, אך מספר חבריה רק הלך וגדל. הגידול הושג בזכות השיטות הישנות והמוכחות של טאמאני הול: חלוקת מספר רב של טובות הנאה קטנות יחד עם טרור סוער ופרופגנדה פטריוטית מחרידה. זו טיפחה בשיטתיות את תדמיתו של היטלר כפיהרר מיסטי, נזירי וכריזמטי.

טמאני הול, ארגון פוליטי בניו יורק (כאן בתמונה) היה קבלן קולות מרכזי של המפלגה הדמוקרטית במשך רוב המאה ה-19 וחלקים גדולים מהמאה ה-20. ברבות הימום, הפך שמו סמל לפוליטיקה מסואבת של שחיתות, דילים וטובות הנאה מפוקפקות.

רק ב-1929 זכה הנציונל-סוציאליזם לראשונה בבחירות, כאשר קיבל רוב מוחלט בעיר קובורג. להישג משמעותי בבחירות אזוריות זכתה המפלגה הנאצית לראשונה במדינת תורינגיה. אולם כבר החל משנת 1928 הוסיפה לצבור כוח אלקטורלי כמעט ללא הרף. בבחירות ברייכסטאג של 1928 זכתה ב- 809,000 קולות בקלפיות. שנתיים לאחר מכן, 6,401,016 גרמנים הצביעו למועמדים נציונל-סוציאליסטים, וב-1932, סך הקולות עמד על 13,732,779. למרות שעדיין לא זכו ברוב, ההצבעה היתה, בכל זאת, הוכחה מרשימה לכוחם של היטלר ותנועתו.

הגורם שהביא לעלייתה של התנועה הדמגוגית, הנבערת והנואשת הזאת היה טבוע בלידתה של הרפובליקה הגרמנית ובכמיהתם של חלקים גדולים של העם הגרמני, הלא-בשל פוליטית, למנהיגות חזקה ודומיננטית. הדמוקרטיה בגרמניה נוצרה ברחמה של תבוסה צבאית. הייתה זו הרפובליקה שחתמה (שלא מרצונה) על חוזה ורסאי המשפיל, ומעולם לא הצליחה למחות את כתם החרפה הזה בתודעתם של הגרמנים.

אין זה סוד כי האומה הגרמנית אוהבת מדים, מצעדים ומערכים צבאיים, ונוטה להיכנע בקלות לסמכות. גיבורו האישי של הפיהרר היטלר הוא פרידריך הגדול. ההערצה הזו מגיעה, ללא ספק, מתעוזתו הצבאית הגדולה ושלטונו האוטוקרטי של פרידריך, ולא בשל אהבתו לתרבות צרפתית ושנאתו לגסות הרוח הפרוסית. אך בניגוד לפרידריך המלוטש, הפיהרר היטלר, שמעולם לא קרא יותר מדי ספרים, הזמין אך מעט מוחות גדולים לחצרו. היטלר בוודאי לא היה מסכים עם טענתו של פרידריך ש"נמאס לו לשלוט בעבדים".

"הלאה השחיתות! בחרו נאציונל-סוציאליסטים" – כרזת בחירות של היטלר מתקופת ויימאר

רפובליקת ויימאר, שהיתה מעורערת גם בימים כתיקונם, התמוטטה תחת המשקל של השפל הגדול של 1929-1934, בו נסק מספר המובטלים הגרמנים לשבעה מיליון, יחד עם סחף חסר תקדים של פשיטות רגל וכשלונות כלכליים. כאשר נקרא היטלר לשלטון כקאנצלר של הרייך השלישי ב-30 בינואר, 1933, ע"י הנשיא הקשיש והסנילי פאול פון הינדנבורג, החל להפוך את הרייך לפני ולפנים. בעיית האבטלה נפתרה ע"י: 1) תוכנית עבודות ציבוריות מרחיקת לכת; 2) תוכנית חימוש-מחדש אינטנסיבית, שכללה צבא קבע עצום; 3) עבודה כפויה בשירות המדינה (חזית העבודה הגרמנית); 4) כליאתם של אויבים פוליטים וכן נושאי משרה יהודים, קומוניסטים וסוציאליסטים במחנות ריכוז.

מרבית הגרמנים קיבלו במחיאות כפיים ובהתרגשות רבה את מה שאדולף היטלר ושות' עשו לגרמניה בפחות משש שנים. הפיהרר חילץ את המדינה מתחושת התבוסתנות שפשתה בה לאחר המלחמה. תחת דגל צלב הקרס, גרמניה אוחדה. הדיקטטורה של היטלר לא הייתה דומה לדיקטטורה רגילה, אלא שפעה באנרגיה גבוהה ונהנתה מתכנון מצוין. יתכן כי מרקסיסטים אדוקים ילעגו למרכיב ה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם, אך בכל זאת, לתנועה הנאצית היה בסיס תמיכה גדול בקרב ההמונים. 1,500 מיילים של כבישים מפוארים, תוכניות למכוניות זולות והטבות בסיסיות לעובדים, לצד תוכניות גרנדיוזיות לבנייתן מחדש של ערים גרמניות גרמו לגרמנים להתנפח מגאווה. הגרמנים, אמנם, אכלו תחליפי מזון ולבשו בגדים זולים, אך הם אכן אכלו. מה שהיטלר ושות' עשו לעם הגרמני בתקופה ההיא הכה נשים וגברים מתורבתים בתדהמה. זכויות וחירויות אזרחיות נעלמו. ההתנגדות למשטר הנאצי הפכה שקולה להתאבדות או גרוע מכך. זמנם של חופש הביטוי וההתאגדות עבר. שמם הטוב של מוסדות לימוד גרמנים, מפוארים-לשעבר, נעלם. החינוך צומצם ללא יותר מדקלום סיסמאות נציונל-סוציאליסטיות.

הקצב הואץ. 700,000 היהודים של גרמניה עונו, ובתיהם ורכושם נשדדו. נשללה מהם הזכות להתפרנס והם סולקו מהרחובות. כעת הם מוחזקים עבור "כופר", תרגיל גנגסטרי ישן נושן. אך לא רק היהודים סבלו. את גרמניה יצא זרם קבוע וגדל של פליטים, יהודים וגויים, ליברלים ושמרנים, קתולים ופרוטסטנטים, שלא יכלו לסבול יותר את המשטר הנאצי. עמוד השער של "טיים", שהציג את נגן העוגב אדולף היטלר מנגן את המנון השנאה שלו בקתדרלה מחוללת בזמן שהקורבנות נתלים מגלגל עינויים מול שדרת הפיקוד הנאצית, צוירה ע"י הברון רודולף-קארל פון ריפר, קתולי שקץ בגרמניה. בינתיים הפכה גרמניה לאומה של לובשי מדים הצועדים בסך לצלילי המנגינה של היטלר, מדינה בה ילדים בני עשר לומדים איך להשליך רימונים ובה נשים נתפסות כמכונות ילודה. עם זאת, הבדיחה האכזרית ביותר של היטלר ושות' היתה על חשבונם של אותם קפיטליסטים גרמנים ובעלי עסקים קטנים שגיבו בעבר את הנציונל-סוציאליזם כאמצעי להצלת המבנה הכלכלי הבורגני של גרמניה מהרדיקליזם. ה"אני מאמין" הנאצי, לפיו האינדיבידואל שייך למדינה, תקף גם לעסקים. חלק מהעסקים הוחרמו על הסף, ועל אחרים הוטל מס הון. על הרווחים הוטל פיקוח קפדני. ניתן לאמוד את מידת השליטה וההתערבות הגוברת של הממשלה בעסקים מכך ש-80% מכלל הבניה ו-50% מכלל ההזמנות התעשייתיות בגרמניה בשנה שעברה, מקורן בממשלה. המשטר הנאצי השתלט על אחוזות גדולות, ובמקרים רבים אף ביצע קולקטיביזציה של החקלאות, צעדים הדומים ביסודם לאלו של הקומוניזם הרוסי.

היטלר מנגן את המנון השנאה: קריקטורה אנטי-נאצית של רודולף-קארל פון ריפר

כאשר השתלטה גרמניה על אוסטריה, היא נטלה על עצמה להאכיל ולטפל בשבעה מיליון קרובים עניים. כאשר סיפחה 3,500,000 סודטים, היו אף יותר פיות נוספים להאכיל. עם סיומה של שנת 1938, התרבו הסימנים לכך שהכלכלה הנאצית של שער חליפין קבוע, סחר חליפין, הורדת רמת החיים ואוטרקיות החלה להיסדק. לא היו חסרים גם סימנים כי גרמנים רבים סלדו מאכזריות הממשלה, אך פחדו למחות על כך. כאשר התקשה לספק די לחם בכדי להאכיל את נתיניו,  סיפק הפיהרר היטלר לגרמנים קרקס מסיח-דעת אחר. העיתונות, שנשלטה על ידי הנאצים בניצוחו של שר התעמולה פאול יוזף גבלס, צווחה עלבונות כלפי אויבים אמיתיים ומדומיינים. קצבה של הדיקטטורה הגרמנית הואץ כאשר במפעלים יצרו יותר ויותר תותחים, ורק מעט יותר חמאה.

בחמש שנים תחת שלטונו של איש השנה של 1938, גרמניה המאורגנת כצבא הפכה את עצמה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם. הצי הבריטי מוסיף לשלוט בים. מרבית אנשי הצבא מעריכים כי הצבא הצרפתי עודו בודד בפסגה. השאלה הגדולה ביותר היא העוצמה האווירית, שמשתנה מיום ליום, אך ישנה כמעט תמימות דעים כי לגרמניה יש עליונות במטוסי קרב. למרות מחסור בקצינים מאומנים ובחומרי גלם, הצבא הגרמני הפך למכונה אדירה, אותה אפשר כנראה לנצח רק באמצעות שיתוף פעולה בין מספר צבאות יריבים. כעדות לעוצמת אומתו, הפיהרר היטלר יכול להתבונן בשנה האחרונה. מלבד ביקורים של אינספור מדינאים גדולים (מר צ'מברלין, לדוגמא, פקד את גרמניה שלוש פעמים), הוא חילה את פניהם של שלושה מלכים (גוסטב משוודיה, כריסטיאן מדנמרק, ו-ויטוריו עמנואל מאיטליה) ואירח ביקור של שניים (בוריס מבולגריה וקרול מרומניה – וזאת מבלי למנות ברשימה את העוצר ההונגרי, הורתי).

היטלר זוכה ביוקרה בינלאומית, כאן במפגש עם ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין

בינתיים, 1,133 רחובות וכיכרות בקירוב, ביניהם כיכר העירייה בוינה, נושאים עתה את שמו של אדולף היטלר. הוא נשא 96 נאומים ציבוריים, נכח ב-11 הופעות אופרה (הרבה מתחת לנורמה), ניצח שני אויבים (בנש וקורט פון שושניג, הקאנצלר האחרון של אוסטריה), מכר 900,000 עותקים של "מיין קאמף" בגרמניה לצד מכירותיו הגדולות באיטליה וספרד שבשליטת המורדים. ההפסד היחיד שלו נכון לעכשיו היה בתחום הראייה: הוא נאלץ להתחיל להרכיב משקפיים לעבודה. בשבוע שעבר, אירח הר היטלר 7,000 פועלים שבונים כעת את לשכת הקנצלר הענקית בברלין למסיבת חג המולד. הוא אמר להם כי "העשור הבא יראה למדינות שמחזיקות בפטנט על הדמוקרטיה היכן ניתן למצוא תרבות אמיתית."

אך מדינות אחרות הצטרפו בשמחה וששון למירוץ החימוש, ובקרב אנשי צבא השאלה היא: "האם היטלר יילחם כשיתברר לו, מעל לכל צל של ספק, שהוא מפסיד במירוץ הזה?" הדינמיקה של דיקטטורה היא כזאת שמעטים שחקרו את הפשיזם ומנהיגיו יכולים לדמיין את אדולף היטלר חסר התשוקה המינית, חסר המנוחה וה"שולף מהמותן" מגיע לגיל העמידה נינוח ושלו בבקתת ההרים שלו בברכטסגאדן בעת שהאומה הגרמנית המרוצה שותה בירה ושרה שירי עם. אין כל הבטחה כי האומות ש"אין להן" ילכו לישון כאשר ישיגו את מה שהן רוצות כעת מאלו ש"יש להן". למי שצפה באירועי סוף השנה, נראה יותר מסביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר.

האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." זה היה סופו של סיפור אפל ומרתק, שהתחיל בכבשני אושוויץ, עבר במזימות התנקשות, ריגול וטרור והסתיים בסמטאותיה של דמשק. סיפורו האמיתי של הפושע הנאצי אלויס ברונר נחשף רק לאחרונה עם גילויים של מסמכים חדשים ומפתיעים. חלק ראשון בסדרה, שמבוססת על הספר שאני כותב בימים אלו ממש.

אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס- צילום שנלקח בגניבה על ידי עיתונאי גרמני אלמוני, 1985. קרדיט: Bunte

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." כעבור מספר שנים מת בבדידות בתאו, ונקבר מתחת למצבה עם שם בדוי. זה היה סופו של אחד מהמרצחים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט במשך עשורים בסוריה של אסד. אלויס ברונר, עוזרו הקרוב של אייכמן ב"מחלקה לענייני יהודים" בגסטפו, היה שליח אישי לענייני רצח והשמדה. בכל מקום אליו הגיע – סלובקיה, יוון, צרפת – השאיר אחריו עשרות ומאות אלפי נרצחים. הוא פיתח שיטה מחוכמת, שהשתמשה בכספי הקהילה היהודית עצמה ובמערך מלשינים, כדי למנוע אפילו מילד יהודי אחד לברוח מהתנורים. לאחר שנמלט לסוריה, הצליח לשרוד שני נסיונות התנקשות של המוסד, עונש מוות שלא בפניו, ואינספור בקשות הסגרה של צרפת, גרמניה המערבית ומדינות אחרות. בסופו של דבר, הרודן הסורי חאפז אל-אסד העניש אותו, אבל מהסיבות הלא נכונות. עדויות שומריו של ברונר, שנלקחו בידי עיתונאי צרפתי ממחנות פליטים בירדן, ומסמכים חדשים שנחשפו על ידי סוכנויות ביון, חושפים טפח מחייו של פושע המלחמה הנמלט, שניהל קריירה של טרור, סחר נשק והדרכה בשיטות הגסטפו שנים רבות לאחר תום המלחמה. העדויות החדשות מבהירות, סוף סוף, גם מה בדיוק עורר עליו את זעמו של אסד והביא למותו האומלל.

כמו נאצים רבים אחרים, אלויס ברונר ירד למחתרת לאחר כניעת הרייך השלישי במאי 1945. המקרה העיוור סייע לו עד מאד. במשרד של אייכמן היה לבלר בשם אנטון ברונר, וכדי להבדיל בינו לבין אלויס, נהגו לקרוא להם "ברונר 1" ו"ברונר 2". אנטון נלכד ועמד לדין בבית משפטי אוסטרי-סובייטי, ופליטים יהודים זיהו אותו בטעות כאלויס. ברונר 2 הוצא להורג, ובכך נתן תעודת ביטוח מסויימת לברונר 1. שנים מאוחר יותר, אפילו ה-CIA לא הוציא מכלל אפשרות שאלויס ברונר סיים את חייו על הגרדום.  

אלויס ברונר בזמן המלחמה

בניגוד לרבים מחבריו, שברחו לאיטליה ולדרום אמריקה, או סתם "השתקמו" בגרמניה המערבית, החליט ברונר לברוח למזרח התיכון. מאוחר יותר, בראיון עיתונאי מ-1985, סיפר מעשייה אקזוטית על בריחתו. לפי דבריו, הוא ארגן קנוניה עם חבר, פקיד בממשל הכיבוש הגרמני בצרפת בשם גיאורג פישר, שהיה דומה לו במבנה פניו ובקומתו. באביב 1954, במהלך הקרנבל בבון, העמידו השניים פנים שהם מבושמים, נכנסו לאחת המספרות וסיפרו לבעל המקום שהם רוצים למתוח את נשותיהם על ידי "החלפת תספורות". אלויס ברונר קיבל את התספורת של גיאורג פישר, ולהיפך. לאחר מכן לקח ברונר את הדרכון של פישר ואת זהותו, וכך נמלט לאיטליה ואז לאלכסנדריה. הסיפור צבעוני, אבל ככל הנראה לא נכון. ממסמכים גרמניים עולה כי ברונר פשוט גנב את הדרכון של פישר, החליף את התמונה וברח. כשעגן באלכסנדריה, בוודאי הבין שהחבל החל להתהדק סביב צווארו. זמן קצר קודם לכן, בית משפט צרפתי הוציא כנגדו גזר דין מוות שלא בנוכחותו.

באותה תקופה שרצה מצרים יועצים גרמנים לרוב, חלקם הגדול עם עבר בוורמאכט, בס"ס או במוסדות מדעיים נאציים שונים. המשטר המלוכני, ולאחריו משטר הקצינים החופשיים של גמאל עבד אל נאצר, היו מעוניינים לבנות מחדש את הצבא והתעשייה המצרית לאחר התבוסה המשפילה של 1948. בחלק מחוגי האליטה של מצרים רווחה הערצה לנאצים ולהיטלר, לא רק בגלל אנטישמיות, אלא גם משום שאלו נלחמו בכובש הבריטי השנוא. למרות תבוסתם, נתפסו הוורמאכט והס"ס כארגונים צבאיים אדירים שיש ללמוד מהם. ותיקי הארגונים הללו מצאו שבגרמניה המשתקמת יש ביקוש מוגבל בלבד למרכולתם, ולכן רבים מהם שמחו לעבוד במצרים. השכר היה אמנם נמוך יחסית, אך התנאים הנלווים היו מפוארים, כולל דירות מרווחות וממוזגות, מנוי מפנק בקאנטרי-קאלב (מותרות של ממש באותה התקופה) וכניסה חופשית יחסית לחוגי האליטה. ארגוני הביון של גרמניה המערבית תמכו באותם יועצים, מפני שראו בהם חיל חלוץ של המערב במזרח התיכון ומחסום בפני התפשטות סובייטית. אפילו ישראל לא התרגשה יותר מדי באותה התקופה. "נו, עוד נאצי במצרים", אמר דיפלומט ישראלי לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניסה לעניין אותו בדו"ח על פושע מסויים שהגיע לארץ הנילוס. הגישה הישראלית לעניין תשתנה בקיצוניות מאוחר יותר, מסיבות שעוד נעמוד עליהן.

למרות ריבוי היועצים הגרמנים, ברונר לא מצא את מקומו במצרים. המשטר של נאצר היה זקוק לקצינים ולמדענים, לא למומחים לרצח עם. לברונר, איש הגסטפו לשעבר, לא היתה גישה למשטרה החשאית המצרית, ולכן לא מצא משרה כיועץ לביטחון פנים. אפילו מנהיג "מפלגת הרייך הסוציאלית", פלג ניאו-נאצי שנאסר בגרמניה המערבית וראשיו גלו למצרים, הבהיר לברונר שאינו רצוי בארגון שלו. בצר לו, פנה פושע המלחמה הנמלט למלאך השומר של המבוקשים הנאצים באשר הם, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. זה הבהיר לברונר שיש לו חברים בסוריה, והוא יכול לסדר לו ויזה, דירה ומקום עבודה.

המלאך השומר של המבוקשים הנאצים – חאג' אמין אל חוסייני סוקר חיילי ואפן ס"ס מוסלמים בזמן המלחמה

לכן, ככל הנראה בסוף שנת 1954, הפליג ברונר לביירות ומשם המשיך לדמשק. כאן, הפרטים על מעלליו סותרים ומעורפלים. בספרים מסויימים על הנאצים במזרח התיכון כתוב שניהל מחתרת ניאו-נאצית בינלאומית בהנהגתם של מרטין בורמן (שמת למעשה ב-1945) ואדולף אייכמן (שהתפרנס בדוחק כפועל בארגנטינה). טענה רצינית יותר גורסת כי ברונר עבד עבור שירות הביון המערב-גרמני (BND) כסוכן או כראש התחנה בדמשק. טענה זו מגובה בראיות נסיבתיות. ראשית כל, אנחנו יודעים שה-BND לא היסס להעסיק נאצים, כולל פושעים ידועים לשמצה, בעיקר במדינות זרות או תחנות הרחוקות מהמטה. שנית, ידוע לנו של-BND היה תיק של 581 עמודים על ברונר, שהושמד בשנות התשעים, כנראה בהוראה מגבוה. ההשמדה של התיק מעוררת חשדות כבדים שהיה למודיעין הגרמני משהו להסתיר.

אולם בסברה הזאת, שהפכה לסוג של קונצנזוס, יש מספר בעיות קשות. המסמכים של הקונסוליה המערב גרמנית בדמשק מראים כי ד"ר גיאורג פישר (שמו הבדוי של ברונר) פחד להתקרב אליה ונמנע מליצור עמה קשר, מלבד מכתבי הלשנה מגעילים על כמה מבני עמו שהתגוררו בעיר. הוא היה שנוא בקרב הדיפלומטים, ואף כי אין להוציא מכלל אפשרות שמסר מידע לגורמי BND כאלה ואחרים, קשה להאמין שנשא בתפקיד של ראש תחנה בלי שמישהו מהקונסוליה ידע על כך. למרות שהתיק של ברונר הושמד, התיקים של נאצים אחרים שחיו בסביבתו של ברונר, ודווקא כן עבדו עבור ה-BND, נחשפו באופן כמעט מלא. ככל הידוע לי, אין בהם אפילו בדל ראיה על העסקתו של ברונר כמרגל מערב-גרמני. אם כן, למה השמידו את התיק? חשוב לציין שדווקא האינדקס שלו שרד. נגיע לזה מאוחר יותר.

העבודה האמיתית של ברונר בדמשק היתה מטונפת למדי. הוא הצטרף לנאצים לשעבר, ביניהם פרנץ רדמאכר, המומחה לענייני יהודים של משרד החוץ ההיטלראי, וד"ר וילהלם בייסנר, מרגל ס"ד שרק תבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעה ממנו לקחת חלק בהשמדת יהודי ארץ ישראל. הכנופייה הזאת, שחברו אליה כל מיני גרמנים מפוקפקים שגרו במצרים ובסוריה, הקימה חברת קש בשם OTRACO (Orient Trading Company). במשך שנים רבות לא מצאו תיעוד רשמי לקיומה של החברה, והיו מומחים שאף הניחו שהיא מיתוס. אולם לצד זכרונות של מעורבים שנמסרו בדיעבד וכתבות עיתונאיות, הצלחתי למצוא בארכיון צרפתי רישום בזמן אמת על הקמתה. ביחד עם שרשרת של חברות קש גרמניות, רובן בהנהלת נאצים או ניאו נאצים, OTRACO ניהלה עסקים רווחיים של הברחת נשק ממדינות הגוש המזרחי למחתרת האלג'יראית, שהתקוממה באותה העת נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.

מרכז של ריגול, סחר נשק ומקום מקלט לפושעים נאצים – דמשק בשנות החמישים. קרדיט: Syrianhistory.com

לפני שנגיע למעלליו הסוערים יותר של ברונר, נותרת עדיין השאלה, מדוע השמיד ה-BND את התיק שלו. התשובה מוזרה ביותר, ואפשר להגיע אליה בדרכי עקיפין. בקרוב נפגוש במרגלים חובבים, מזימות בינלאומיות וראש סוכנות ביון אחד שעשה דברים מטופשים באופן קיצוני בכדי לשמור על מעמדו. הישארו עמנו לחלק השני של הסדרה.

סוכן כפול: צוהר חדש לעולם הצללים

ספר חדש מאת קובי סגל פותח צוהר אפלולי לעולמם של הסוכנים הכפולים, יחסיהם המתעתעים עם מפעיליהם והתפקיד שמילאו במלחמת העולם השנייה, במלחמה הקרה, בסכסוך הישראלי-ערבי ובעימותים אחרים במאה העשרים. ינשוף היסטורי על מבוא חדש לממלכת הצללים.

קובי סגל, סוכן כפול: גיוס, הפעלה, תובנות (אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין, 2020)

ביוני 1940, שיא השפל של מלחמת העולם השנייה, כבשה גרמניה הנאצית את איי התעלה, השוכנים בין בריטניה וצרפת. הפקידות הבריטית של האי שיתפה פעולה באופן מלא עם הכובש הגרמני, לרבות בהסגרת יהודי האי הבודדים למחנות השמדה. במקביל, היו גם כאלו שחשבו כי הכיבוש הזר יכול להעניק להם הזדמנויות יקרות מפז. אחד מאלה היה פורץ כספות בריטי בשם אדי צ'פמן שנכנס ויצא מבתי סוהר. לאחר ששוחרר ואז נחבש לתקופה קצרה בכלא נאצי בחשד לגניבה, התנדב צ'פמן לעבוד עבור האבוור, המודיעין הצבאי הגרמני. ראש תחנת האבוור בנאנט, סטפן פון גרונינג (שם בדוי: ד"ר גראומן), העביר אותו לוילה צרפתית מפוארת בתנאי מלון יוקרה, ואימן אותו במשך חודשים בטכניקות ביון מתקדמות. אבל לאחר שצ'פמן הוצנח בבריטניה, דפק מיד על הדלת הראשונה וביקש לקרוא למשטרה. משם, הוא הועבר מניה וביה למחנה 020 של ה-MI5, שירות הריגול הנגדי של הוד מלכותה, שהאזין לתשדורות האבוור וציפה בכליון עיניים לבואו.

מרגע זה, הפך פורץ הכספות הקטן לאחד מהסוכנים הכפולים המרשימים ביותר במלחמה. הוא הוצנח מספר פעמים על ידי הבריטים באירופה הכבושה, ועל ידי הגרמנים באנגליה, האכיל את מפעיליו מהאבוור בדיסאינפורמציה מחוכמת, ונהנה מבילויים יקרים, מלונות מפוארים ומאהבות שהמתינו לו בכל נמל שפקד. מי שירצה לקרוא עוד על הסיפור של צ'פמן, מוזמן לרכוש את ספרו המשובח של בן מקנטייר, סוכן זיגזג. לעומת זאת, מי שירצה למקם אותו בתוך ההקשר המרתק של תורת הסוכנים הכפולים, ההיסטוריה שלהם ודרך הפעלתם במאה העשרים, ראוי שישיג לעצמו עותק מספרו החדש של קובי סגל, עורך דין ויוצא קהילת המודיעין. הספר, סוכן כפול:  גיוס, הפעלה, תובנות, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאה משותפת של אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין.

סגל סוקר ומנתח את תופעת הסוכנים הכפולים במברשת היסטורית רחבה, והיריעה שהוא פורש בפני הקורא היא עצומה ומרתקת כאחד. לאחר הקדמה שעוסקת באחד הסוכנים הכפולים המעניינים ביותר שמוזכרים בתנ"ך, חושי הארכי, ובתופעות דומות ביוון, רומא וסין העתיקות, פונה סגל למאה העשרים. כמה מהפרקים המעניינים ביותר עוסקים במלחמת העולם השנייה. בניגוד למחברים כמו ג'ון קיגן ומקס הייסטינגס, סגל חושב שהמודיעין מילא תפקיד מכריע במלחמה הזאת, ושלצד התרומה האדירה של פיענוח הצופן הגרמני ("אניגמה"), גם הסוכנים הכפולים תרמו את חלקם לניצחון במערכה.

סגל מתאר למשל באריכות את ב"דאבל קרוס", אחד מהמבצעים המודעיניים המזהירים בעידן המודרני. בהסתמך על שפע מקורות, זכרונות ודוחות, הוא משחזר לקורא העברי את האופן שבו המודיעין הבריטי הצליח ללכוד ו"להכפיל" כמעט את כל הסוכנים הגרמנים בבריטניה. כלומר, להעמיד בפניהם ברירה בין מאסר והוצאה להורג, לבין שיתוף פעולה. הם ימשיכו לשדר לגרמנים, אבל רק את המידע שהשירות החשאי הבריטי, MI6, יתיר להם לשדר. המידע ששידרו הסוכנים הכפולים, ברשות ובסמכות, היה מה שנקרא בטרמינולוגיה המקצועית "מזון תרנגולות", כלומר, מודיעין אמיתי אך לא מזיק שיבנה את אמיתות הסוכן, לצד דיסאינפורמציה מכוונת שתטעה את הגרמנים.

אדי צ'פמן, הנוכל הקטן שהזכרנו קודם, היה חלק ממבצע דאבל קרוס, וסייע לקרב על האוקיאנוס האטלנטי באמצעות האבסת הגרמנים במזון תרנגולות שנרקח היטב. כזכור, אחת המערכות החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה התנהלה באותו אוקיאנוס. אדמירל דניץ, ראש פיקוד הצוללות הגרמני, שיגר "להקות זאבים" של צוללות לעמקי הים, בכדי להטביע כמה שיותר ספינות אספקה וסיוע שהיו בדרכן לבריטניה ולברית המועצות. מכיוון שמלחמת העולם השנייה, במיוחד החל מ-1942, התנהלה כמלחמת התשה, נודעה חשיבות עליונה לכמות האספקה שהגיעה למדינות הלוחמות. לכן, טונאז' הספינות המוטבעות לעומת אלו שעגנו בנמל היעד הפך להיות קריטי לכל הצדדים. הבריטים הצליחו בהדרגה להשיג יתרון בקרב על האוקיאנוס בשל מיומנות צוותים, נכונות ללמוד ולהסתגל, שימוש נכון בשיירות ומטוסי סיור, אולם בראש ובראשונה, בזכות מודיעין אותות חריג באיכותו. אנשי המודיעין הבריטי הצליחו לפענח חלקים נכבדים מהצופן הגרמני, במיוחד את זה של הצי. לכן, הם האזינו לשידורים והשכילו לצוד את הצוללות. אולם, אליה וקוץ בה: אם הגרמנים יראו שיותר מדי צוללות טובעות, הם עלולים לשנות את הצופן וההשלכות על המלחמה יהיה קריטיות. כמו בכל מבצע מודיעיני מורכב, נוצר כאן מתח בין שימוש חיוני במידע לבין הגנה על מקור.

הבריטים השתמשו במגוון שיטות כדי "לתרץ" הטבעה של ספינות וצוללות, כך שהגרמנים לא יבינו שהאיכון התבצע דרך פיענוח האניגמה. לפעמים שלחו מטוס סיור ש"יראה" את הצוללות, לפעמים תצפיות אחרות, ובמקרה אחד חריג, אפילו המציאו "סוכן בכיר" במטכ"ל הגרמני שהעביר את המידע ודאגו שהגרמנים ישמעו על כך. בהקשר הזה, לסוכנים המוכפלים של "דאבל קרוס" היתה חשיבות עליונה. צ'פמן, שהזכרנו קודם, דיווח לגרמנים, כביכול באמצעות מסמכים שהצליח לגנוב מבריטניה, על פצצת עומק בריטית חדשה שיכולה להטביע צוללות ממרחק רב יותר. בכך, תרם רבות למערכת ההטעייה שנועדה להגן על הסוד הגדול מכולם: פענוח האניגמה.

בספר, מתאר סגל שורה של טיפוסים צבעוניים שעמדו במרכז המבצע. קולונל רובין סטיבנס ("עין הפח") המוזר והמיזנטרופ, המלומד האוקספורדי ג'ון מסטרמן, לורד ויקטור רוטשילד האריסטוקרטי וחובב הפיצוצים, וקולונל תומס רוברטרסון (טאר), הוגה רעיון "דאבל קרוס", שהתפרסם באמירה כי "סוכן חי שמטעה את האויב עדיף מסוכן מת שכבר לא מועיל."

            זו, כמובן, רק אפיזודה אחת בספרו של סגל. הוא מתאר בפרוטרוט גם את יתר מבצעי ההטעייה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה, שסייעו ואף אפשרו את הניצחון בעל עלמיין, הפלישה לנורמנדי וקרבות אחרים, אך גם כשלונות מודעיניים שתרמו להפסד הצורב במבצע "גן שוק" (הצניחה בארנהיים) בשלהי 1944. להטעייה תרם מבצע סוכנים כפולים – אולי ההכפלה המוצלחת היחידה מהצד הגרמני – במסגרתו האבוור לכד והכפיל את המרגלים הבריטים שהוצנחו בהולנד.  פרקים אחרים עוסקים בסוכנים הכפולים הסובייטים בראשית ימי ברית המועצות, במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, ובמיוחד בעלילותיו של רב המרגלים האכזרי פאבל סודופלאטוב. המלחמה הקרה מקבלת תשומת לב מיוחדת בספר, עם פרקים שעוסקים בריגול הקומוניסטי במערב, לרבות "החמישייה" הידועה לשמצה של קיימברידג'. פרק חשוב במיוחד עוסק באשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר ואולי מגדולי הסוכנים הכפולים במאה ה-20, שהעביר לישראל מידע לפני מלחמת יום כיפור. סגל סוקר את העמדות השונות בשאלה, האם מרואן היה סוכן ישראלי "ביעד" (כלומר, עבד רק עבור ישראל), או שהיה סוכן כפול, ולמעשה הטעה את ישראל בחסות מצרים. למרות שהמסמכים שהתפרסמו לאחרונה והמחקר המעודכן, לרבות ספרו החדש יחסית של אורי בר יוסף, מצביעים על כך שמרואן לא היה סוכן כפול, נמנע סגל מלהביע עמדה בשאלה זו.

            בחלקו האחרון של הספר, המפורט מכולם, צולל המחבר לעולם המלחמה בטרור. הוא מראה כיצד המוסד, ה-CIA וגופי מודיעין אחרים השתמשו בהצלחה בסוכנים כפולים לסיכול פיגועים, איסוף מודיעין ופגיעה ברשתות התקשורת של ארגוני הטרור. כאן, בין היתר, מותח סגל ביקורת חריפה על רוברט איימס, אחד הערביסטים המפורסמים ביותר של ה-CIA בסוף המאה ה-20. גישתו של איימס, שדגל בדיפלומטיה חשאית והבנות עם אש"ף, ויצר קשרים מצויינים עם עלי חסן סלאמה, ראש המודיעין של ערפאת, נראית לסגל כפייסנות נאיבית שלא סיכלה אפילו פיגוע אחד, ונתנה לאש"ף לגיטימציה שלא היה ראוי לה. אחרים, לרבות טים ויינר, ההיסטוריון החשוב של ה-CIA, חולקים על סגל נמרצות. והקורא יכול לשאול את עצמו את השאלה: ביחסים בין איימס וסלאמה, מי היה סוכן ומי מפעיל, מי הטעה את מי, ומי הכפיל את מי? זו שאלה קריטית, שצפה תמיד באוויר במערכות יחסים מורכבים בין כפולים לבין מכפיליהם.

            ספרו של סגל מצויין, רהוט וכתוב היטב. כמבוא ההיסטורי הראשון המתפרסם על נושא הסוכנים הכפולים בעברית, הוא פותח צוהר לנושא החשוב והמרתק הזה, ויהווה נקודת פתיחה הכרחית לכל מי שירצה ללמוד ולקרוא על התחום. מעבר לסיפור ההיסטורי, יש בו גם תובנות פסיכולוגיות רבות על אנשים שבוגדים במולדתם או במשלמי משכורתם, והאופן שבו הם חושבים, פועלים, מופעלים ומתנהלים. ובכל זאת, יש לי כמה מחלוקות משמעותיות עם הגישה המוצגת בספר.

            ראשית כל, ישנה ההגדרה. בניגוד להגדרה המצמצמת של השב"כ והיסטוריונים המזוהים איתו, המגדירים סוכן כפול אך ורק כאדם שנשכר בידי ארגון מודיעין אחד, אך בפועל עובד עבור ארגון אחר, ה-CIA מחיל את ההגדרה גם על עובד מנגנון בשירות ביון, שמרגל עבור שירות יריב. כלומר, לא רק סוכנים שעובדים עבור שני צדדים, אלא גם עובדי מדינה בכירים שמחליטים לבגוד (הרולד "קים" פילבי, למשל). שתי ההגדרות לגיטימיות, אך לפעמים נראה כי סגל מתרחב מעבר לשתיהן עד בלי די. באחד הפרקים, הוא מגדיר כסוכנים כפולים אפילו "מסתערבים" ולוחמי קומנדו ישראלים שחדרו למעוזי טרור פלסטיניים בתחפושת. ברגע שההגדרה רחבה מדי, היא מאבדת ממשמעותה.

            בעיה אחרת נעוצה במקורות שעליהם מתבסס "סוכן כפול", לעיתים קרובות מדי ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר או ספרים פופולריים שנכתבו בגישה שאינה מדעית. למרות ההצהרה בהקדמה, יש מעט מאד שימוש במקורות ארכיוניים באנגלית, עברית, רוסית או גרמנית.  לעיתים מתעלם סגל ממחקר חדש, ובכך הוא גורם לקורא להחמיץ את המחלוקות העזות שאופפות סוכנים כפולים מסויימים. למשל, הוא מציג את הסוכן הגרמני-יהודי ריכרד קאודר ("קלאט") כסוכן כפול סובייטי שהטעה את הגרמנים וסייע לסגור עליהם את המלכודת של סטלינגרד. כאן הוא מסתמך בעיקר על זכרונותיו של המרגל הסובייטי הבכיר פאבל סודופלאטוב, שכביכול הפעיל את קלאט, ועל ספרו של אברהם זיו-טל, שקשה לראותו כמחקר מדעי. לגיטימי לחשוב שקאודר היה סוכן כפול, ויש חוקרים הסבורים כך, אולם המחקר החדש בגרמנית נוטה להניח שהוא לאו דווקא עבד עבור הסובייטים אלא רימה את כל הצדדים במידה שווה. סגל טוען שהעריק הסובייטי יורי נוסנקו, שמסר מידע למודיעין האמריקאי, היה בפועל סוכן כפול של הקג"ב. שוב, יש הסבורים כך, אולם המחקר הפנימי החדש של ה-CIA (מאת ריצ'רד הוייר) מגיע למסקנה ההפוכה, והיה כדאי להתמודד איתו או לפחות להזכיר אותו. בכל מקרה, כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים שבעייתי לסמוך על ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר. במקרים רבים הם סובלים מבעיות אמינות קשות, מאדירים את עצמם יותר מהמגיע להם, או מתארים אפיזודות שלא היו ולא נבראו.

            לבסוף, הספר היה זקוק לעריכה מדעית קפדנית יותר, ומפעם לפעם ניתן בו פליטות קולמוס וטעויות עובדתיות קטנות. למשל, הועידה שהתקיימה חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה היתה ועידת פוטסדאם, ולא ועידת יאלטה. "צבאות זרים מזרח" (Fremde Heere Ost), ארגון הביון של גנרל ריינהרד גהלן, לא היה שייך לאבוור, אלא למפקדת כוחות היבשה (OKH), ולא עסק באיסוף מודיעין אלא רק בניתוחו. "קים", הכינוי של המרגל הבריטי המפורסם הרולד פילבי, אינו שמו של גיבור ספר הג'ונגל (זה הוא מוגלי), אלא הגיבור של ספר הרפתקאות אחר של קיפלינג הקרוי על שמו. מרגל סובייטי אחר שמוזכר בספר נקרא אלג'ר היס, ולא אדגר היס. היינץ פלפה, גדול הסוכנים הכפולים הסובייטים בביון המערבי גרמני ומגדולי הבוגדים במלחמה הקרה, נעצר ב-1961 ולא ב-1959.

            למרות הבעיות הללו, סוכן כפול – גיוס, הפעלה, תובנות הוא ספר מבוא משובח וראוי לקריאה, שיוכל להעביר לכם שעות מהנות רבות ולפתוח לכם צוהר לעולם חדש. הוא אמור לצאת לחנויות בימים הקרובים ממש, ואני ממליץ עליו בכל לב.

בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

Landscape

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

Image result for Dachau trials

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

Image result for Persilschein

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

Image result for Reinhard gehlen

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

000_dv2174632.00def110331.original

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.

 

 

 

 

 

 

עימות על ההיסטוריה: הבעיות בתגובת יד ושם להצהרה הישראלית-פולנית

בימים האחרונים, בניסיון לפתור את המשבר ביניהן, פרסמו הממשלות של ישראל ופולין הצהרה משותפת, ובה הוקיעו את האנטישמיות ואת האנטי-פולניות. ממשלת פולין ביטלה את הסעיפים הפליליים ב"חוק השואה" השנוי במחלוקת וגינתה את אותם פולנים שרדפו ורצחו יהודים. ישראל מצידה הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית במחתרת, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, ליהודים בתקופת השואה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בהענשת מלשינים. להצהרה המשותפת היו גם מתנגדים. יד ושם, למשל, יצא נגדה בחריפות. אך למרבה הצער, תגובתה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה סובלת מכשלים היסטוריים ומחוררת ככברה. ינשוף היסטורי מסביר.

ראש הממשלה נתניהו ביד ושם. קרדיט: עמוס בן גרשום, לע"מ

לאחרונה, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בצעד חכם, וסיים את המשבר המיותר בין ישראל ופולין. במסגרת ההסכם, פרסמו שתי הממשלות הצהרה מתונה ומדוייקת במידה סבירה, ככל שאפשר לצפות ממסמך דיפלומטי. שני המנהיגים הוקיעו את האנטישמיות ואת השנאה לפולנים, והתחייבו להיאבק בהן. מצידה, התחייבה ממשלת פולין שלא להגיש תביעות פליליות כנגד אלו המאשימים את המדינה הפולנית ואת העם הפולני, כקולקטיב, באחריות לפשעי הנאצים. ממשלת פולין הודתה שהיו גם פולנים שפגעו ביהודים באותה תקופה אפלה, וגינתה אותם. יתר על כן, היא התחייבה לשמור על חופש הביטוי והמחקר בנושא השואה. ישראל הכירה בסיוע שהעניקה המדינה הפולנית המחתרתית, הממשלה הפולנית הגולה והזרוע הצבאית שלה, הן בהפצת הידיעות על ההשמדה, הן בסיוע ליהודים נרדפים והן בענישת מלשינים.

למרבה ההפתעה, יד ושם הגיב במכתב רשמי להצהרה, ודחה אותה מכל וכל. דא עקא, שתגובת חוקרי רשות הזיכרון אינה מדוייקת מבחינה היסטורית, נגועה בכשלים ומחוררת ככעך. גרוע מכך, היא חושפת חוליים חמורים בזיכרון ההיסטורי ובחינוך השואה הישראלי.

ההיסטוריונים דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג, שחתומים על התגובה, טוענים למעשה שתי טענות עיקריות. ראשית, הם טוענים כי ביטול הסעיפים הפליליים בחוק לא מעקר את סכנתו, שהרי ממשלת פולין וארגונים לא ממשלתיים עדיין יכולים לתבוע חוקרים ביקורתיים בתביעה אזרחית. כאן בהחלט יש מקום לביקורת, אם כי ממשלת פולין התחייבה בהצהרה לשמור על חופש המחקר, ואף ראוי לתהות עד איזו רזולוציה ישראל רשאית או אמורה לחטט בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. אליבא דפרופסור יהודה באואר, שמחאתו המריצה כנראה את תגובת יד ושם, ישראל גם אמורה לדאוג שממשלת פולין לא "תמנע תקציבים" מאותם חוקרים. עד כמה הדברים רציניים, תשפטו אתם.

הטענה השנייה היא שההצהרה המשותפת שגויה מבחינה היסטורית. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם היסטוריונים מיומנים המתמחים בתולדות השואה, ובפרט בפולין. הם יודעים היטב ואף מודים שממשלת פולין הגולה הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, שפולנים סייעו ליהודים לא רק כפרטים אלא גם באופן שיטתי ומאורגן (ארגון ז'גוטה), ושהמחתרת הפולנית הענישה פולנים שהסגירו יהודים לגרמנים. הם גם מודעים לכך שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא קורבנות של מסע רצח ושיעבוד גרמני בעצמם, ושביטויים כמו "מחנות השמדה פולניים" שקריים ומבטאים איבה בלתי מוצדקת לפולין. כל מי שיקרא את התגובה שלהם, ימצא שם את כל העובדות הללו, במפורש או במשתמע.

Image result for Poles killed by Nazis
משטר רצחני, גם כלפי הפולנים. חיילים נאצים עוצרים פועלים פולנים בדנציג (גדנסק)

מנקודה זו, מכמן, דרייפוס וזילברקלנג מנסים לטשטש את חשיבות העובדות שהם עצמם מביאים. כך, הם חוטאים בכשל לוגי שיצחק בן ישראל עמד עליו לפני שנים בספרו הקלאסי הפילוסופיה של המודיעין. כשרוצים "לערוף ראש" של דמות ציבורית לאחר כישלון, נוח לטעון שאותו אדם לא עשה דבר כדי להתכונן לאתגר. אולם כאן ניצבת בפני המבקר בעיה: שמא יקום החצוף ויביא ראיות שדווקא עשה גם עשה? כאן, תמיד אפשר לטעון שהוא "לא עשה מספיק". טענה זו כמובן אינה ניתנת להפרכה, מפני שהיא טאוטולוגית. אם היה כישלון, כנראה שאפשר היה לעשות יותר.

Image result for Sikorski wladyslaw
תמיד אפשר לטעון שלא עשה מספיק. ראש הממשלה הפולנית הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי

כך גם חוקרי יד ושם. הם כותבים ששר החוץ הפולני הקריא ב-1942 לאומות המאוחדות את דו"ח הבונד, "דוח שיטתי, מפורט וחד משמעי ששוטח את התוכנית הגרמנית לרצח כל היהודים," וכן את ההתערבות הפולנית בדצמבר אותה שנה, שהובילה להצהרה חשובה של בעלות הברית בנושא הנדון. אפשר להוסיף גם דוגמאות אחרות, אותן החוקרים מזכירים בחטף או נמנעים מלהזכיר כלל. הממשלה הגולה הצהירה שוב ושוב על מחוייבותה לשוויון זכויות ליהודים: ב-1939, ב-1940 ומספר פעמים ב-1941. בקיץ אותה שנה, כאשר הגרמנים כבשו את מזרח פולין, הזהירו הן הממשלה הגולה והן ארמיה קראיובה את האוכלוסיה שלא לפגוע ביהודים ולא לשתף פעולה עם פוגרומים. אזהרות אלו היו לשווא, כפי שמוכיחים אירועי הדמים בידוובנה, רדז'ילוב ומקומות אחרים באזור לומז'ה. יאן קארסקי, השליח של הממשלה הפולנית הגולה, עשה מאמצים אדירים לעורר את דעת הקהל בעולם למען היהודים, בעוד אחד מאנשי ארמיה קראיובה, ויטולד פילצקי, התנדב להיאסר באושוויץ כדי לקבל מידע אמין על התנאים שם. המדינה הפולנית במחתרת היתה זו שזעקה על זוועות השואה לפני שהדבר הפך לנחלת הכלל. אולם אין זה משנה. בעיני מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הממשלה הפולנית הגולה דיברה בפומבי על השואה "רק במקרים מעטים", "לא העמידה את רצח היהודים בראש מעייניה" ולא "פעלה בנחרצות".

היופי בביטויים כמו "מקרים מעטים", "בראש מעייניה" וב"נחרצות", הוא שהם חסינים בפני הפרכה. לא משנה כמה מקרים ישנם, תמיד אפשר לומר שהם "מעטים", וכל פעולה יכולה להיות יותר נחרצת. אפילו אם ראש ממשלת פולין הגולה היה מחליט לשמור שבת וכשרות מתוך הזדהות עם היהודים, עדיין אפשר לומר שהוא לא עשה זאת ב"נחרצות" מספקת כי היהודים לא היו "בראש מעייניו". דרך אגב, בפסקה אחרת כותבים השלושה כי נציגיה של הממשלה הגולה בשטח דווקא כן האשימו אותה שדאגה יותר מדי ליהודים, וכנראה לא מבחינים שהדברים סותרים זה את זה (שלושת החוקרים מתכוונים לשדר מס' 354 של מפקד ארמיה קראיובה מספטמבר 1941 ומנתחים גם אותו באופן פשטני – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

לאחר מכן, קובלים אנשי יד ושם שממשלת פולין הפיצה ברבים את הידיעות על השמדת היהודים "בעיקר במקרים שבהם האמינה כי העיסוק בכך יעלה את קרנה בעיני בעלות הברית המערביות" ויסייע לה ביישוב סכסוכי גבול עם ברית המועצות. שימו לב לגישה הפוריטנית, שמבטלת כל סיוע ליהודים שלא התבצע ממניעים מושלמים וטהורים ללא רבב. לפי גישה זו, לא רק שממשלת פולין היתה צריכה לסייע לאזרחיה היהודים, אלא שהיה עליה לעשות זאת בלי שום שאיפה לקדם אינטרסים אחרים. ביד ושם שוכחים, שתפקידה העיקרי של ממשלה היא לדאוג לאינטרסים של עמה, ואם היא יכולה לעשות זאת כתוצר לוואי של סיוע למיעוט נרדף ומושמד – אז קל וחומר. ממשלת פולין סייעה ליהודים כדי "להעלות את קרנה"? הרי כל מעשה טוב שאתה מבצע משפר את תדמיתך בעיני אחרים. כנראה שלשיטתם של מכמן, דרייפוס וזילברקלנג פולין לא היתה צריכה סתם לסייע ליהודים, אלא לעשות זאת ברוח המצווה של מתן בסתר.

באופן דומה מטפלים שלושת החוקרים בסוגיית ההענשה של מלשינים (שמאלצובניצי) ומשתפי פעולה שהסגירו יהודים למוות. הם אמנם מונים 150 מקרים שבהם המחתרת שפטה אנשים כאלו, אולם לדעתם לא היה די בכך. כמה פסקי דין יהיו "מספיקים" לדעתם? 300, 400, 600, 2000? לא ברור. ב-27 באוקטובר 1943, למשל, פרסם ביטאון ארמיה קראיובה את דבר הוצאתו להורג של אנתוני פאיור בעוון הסגרת יהודים ומציליהם הפולנים. כשנורה המלשין בוריס פילניק, הוזכרו בפסק הדין גם שמותיהם של הוריו – צעד קיצוני שנועד לבייש את המשפחה כולה ולהרתיע בפני מעשים דומים. באופן תמוה, מתעלמים החוקרים גם מהאזהרות החוזרות ונשנות של ארמיה קראיובה, המחתרת הפולנית המרכזית, שאל לאוכלוסיה להסגיר יהודים לידי הנאצים. הארמיה פרסמה אזהרות כאלו מספר פעמים, שבה הוקיעה את ההלשנה כעבירה פלילית המנוגדת לחוקי פולין ואיימה בעונשים חמורים. בכל זאת, פוסקים מכמן, דרייפוס וזילברקלנג כי "בתי הדין של הממשלה הגולה לא מיצו את הדין עם פולנים שהיו מעורבים ברדיפת יהודים." זו דוגמא מובהקת לשיטת הסנדוויץ' של שלושת החוקרים: לשחרר הצהרה קיצונית, לסייג אותה בעובדות, ואז לחזור עליה שוב תוך התעלמות מוחלטת מהסייגים.

הודעה של ביטאון ארמייה קראיובה על הענשת פולנים שהסגירו יהודים לנאצים

אם במקרים הקודמים מדובר על כשלים רטוריים גרידא, אזי בפסקאות העוסקות במחתרת הפולנית, ארמיה קראיובה, ישנן טעויות היסטוריות של ממש. מיכמן, דרייפוס וזילברקלנג קובעים כי ארמיה קראיובה היתה בעלת אופי "לאומני ובחלק ניכר ממנה גם אנטישמי", ובין חברי המחתרות, היו אלו בעיקר חבריה שרצחו יהודים. כמו כן, הם מוסיפים שמבחינת המחתרת, רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס כהתפתחות חיובית.

התיאור הזה הוא אמת חלקית במקרה הטוב, וסילוף חמור של העובדות ההיסטורית במקרה הגרוע. ארמיה קראיובה ייצגה את כל המפלגות הדמוקרטיות בקשת הפוליטית הפולנית. חלקן היו אנטישמיות, אחרות היו אדישות ואחרות, אוהדות יותר ליהודים. לכן, כפי שעולה ממחקרו של ג'ושוע צימרמן, בכיר החוקרים בנושא, היחס של ארמיה קראיובה ליהודים היה מעורב. היו מקרים רבים של אנטישמיות ומקרים מסויימים של רדיפה ורצח מצד אינדיבידואלים או יחידות, לצד אהדה ונסיונות כנים להצלה ולסיוע. בספרו, מזכיר צימרמן בכיר מחתרת אחד שאכן ראה ברצח היהודים תופעה חיובית, אולם רוב מוחלט של מנהיגי המחתרת שהוא מצטט, לרבות המפקדים העליונים, אומרים את הדבר ההפוך בדיוק. גם האנטישמים שביניהם, נחרדו מרצח היהודים בידי הגרמנים וראו בו פשע מזוויע. בדצמבר 1943, למשל, הוציאה המחתרת להורג מנהל בית ספר כפרי מאזור קרקאוב, משום ששיבח בפני תלמידיו את רדיפת היהודים ולוחמי ההתנגדות. קביעתם של שלושת החוקרים, כאילו "ארגוני המחתרת התבטאו באופן שראה בהעלמות היהודים תוצאה חיובית של המלחמה" מוטעית ומסולפת מבחינה היסטורית.

Image result for Joshua zimmerman the polish underground

הקביעה כאילו ארגוני המחתרת שמחו ברצח היהודים אינה מתיישבת גם עם העובדה, שהממשלה הגולה וארמיה קראיובה תמכו וסייעו לז'גוטה, אחד מארגוני הצלת היהודים המרשימים והיעילים ביותר שפעלו באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. חוקרי יד ושם מזכירים את ז'גוטה, אולם מטשטשים בתגובתם את הקשר ההדוק בין ארגון זה לבין הארמיה וממשלת פולין הגולה, כדי שלא יפריע להם חס וחלילה להציג את המחתרת הפולנית העיקרית כארגון רצחני ואנטישמי. בכך הם משתמשים בסטנדרט כפול. חברים סוררים בארמיה קראיובה שרצחו יהודים, בניגוד לפקודות שקיבלו מהנהגת המחתרת והממשלה הגולה, מייצגים בעיני יד ושם את כלל הארמיה. לעומת זאת, ז'גוטה, שפעלה בפקודת הדלגטורה ובסיוע הארמיה, לא מייצגת לשיטתם דבר.

ארמיה קראיובה גם סייעה בנשק, אמנם באופן מוגבל, למרד גטו וורשה, אימנה את המורדים בחבלה, ושלחה את אנשיה להסתער מול מכונות הירייה הגרמניות כדי לפרוץ את חומות הגטו. במהלך מרד וורשה (אוגוסט 1944), הריצו יחידות הקומנדו של הארמייה מבצע נועז, והצילו את היהודים במחנה הריכוז הנאצי גיישובקה. גם למאמצים צבאיים אלו לסייע ליהודים אין זכר בתגובה של יד ושם.

אסירים יהודים ממחנה הריכוז גיישובקה ומשחרריהם הפולנים מארמיה קראיובה

למעשה, ההצהרה המשותפת של פולין וישראל מדוייקת מבחינה היסטורית הרבה יותר מהתגובה של יד ושם. כשמתעלמים מהרטוריקה הלוליינית, גם מכמן, דרייפוס וזילברקלנג, מתארים מאמצים של הממשלה הפולנית הגולה להפיץ ברבים את הידיעות על השמדת היהודים, נסיונות שיטתיים של הממשלה והמחתרת להציל יהודים נרדפים, ופסקי דין מוות שבתי המשפט של המחתרת גזרו על מלשינים ומשתפי פעולה. תוך כדי כך, הם מכפישים את ארמיה קראיובה ומטשטשים את מאמציה שלה לסייע ליהודים בזמן המלחמה, כמו פעולות הסיוע למרד גטו וורשה והמבצע לשחרור גיישובקה.

מאיפה נובע הניסיון הזה לחבל במאמצי הפיוס בין ישראל לפולין, ולתקוף את ההצהרה המשותפת? באופן חלקי, מדובר בכשל דיסציפלינרי. מכמן, דרייפוס וזילברקלנג הם חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל. התחום הזה, מעצם טבעו, רואה ביהודים גיבורים (לרוב טרגיים) שנעים על הבמה ההיסטורית מהתנ"ך ועד הפלמ"ח, בעוד יתר באי עולם אינם אלא ניצבים מתחלפים על אותה הבמה. הגויים נשפטים לפי דבר אחד בלבד: עד כמה סייעו ליהודים או רדפו אותם בכל נקודת זמן נתונה.

אם היהודים הם העיקר וכל היתר נספחים אליהם, הרי שברור מדוע חוקרי יד ושם מרשים לעצמם לדרוך ברגל גסה על הזיכרון ההיסטורי היקר לפולין, בעודם מתרעמים (בצדק!) על כל מקרה של זילות שואה או אנטישמיות ברחבי העולם. מכאן ברור מדוע הם מזדעקים על ההשוואה בין אנטישמיות לאנטי-פולניות. כי הרי אנטישמיות היא תופעה קוסמית ייחודית שאין דומה לה, שאסור להשוותה לשום דבר אחר. וחלילה לא לאובססיה האנטי-פולנית שחינוך השואה הישראלי מקנה לתלמידיו. מעניין האם שלושת החוקרים תהו אי פעם מדוע רואים צעירים ישראלים רבים את הפולנים כמעין נספח של הנאצים, מדוע פוליטיקאי בכיר ישראלי בכיר מצהיר שהיו "מחנות השמדה פולניים", וכיצד כמעט אף אחד כאן לא יודע שהפולנים לא היו "עומדים מן הצד" אלא נטבחו בהמוניהם בידי הנאצים והרימו התנגדות מהמרשימות באירופה בתנאים בלתי אפשריים. שאלו ישראלי מהרחוב מי היו אנשי ז'גוטה והאם שמע על פעולת חילוץ היהודים מגיישובקה. אף אחד כמעט לא יידע, מפני שחינוך השואה הישראלי, שיד ושם מילא תפקיד מכריע בעיצובו, ממלא פיו מים על הנושאים האלה בדיוק. לעומת זאת, כמעט כל אחד יוכל לומר עד כמה הפולנים אנטישמים או שהם "היו גרועים יותר מהגרמנים" – עוד איוולת שנשמעת תדירות במקומותינו.

אני לא מאוהדיו של ראש הממשלה נתניהו, אבל הפעם מגיעה לו מילה טובה. ההצהרה המשותפת של ישראל ופולין מדודה, חכמה ומדוייקת מבחינה עובדתית והיסטורית. אם אכן נכתבה בהתייעצות עם ההיסטוריונית דינה פורת, כפי שטוענת לשכת ראש הממשלה, הרי שגם היא ראויה לכל שבח על עבודתה המקצועית.

התגובה של יד ושם, לעומת זאת, אינה אות כבוד למוסד החשוב הזה – וזאת בלשון המעטה. מהיסטוריונים כמו דן מכמן, חוי דרייפוס ודוד זילברקלנג אפשר וראוי לצפות ליותר.

נ.ב. בשל האינטראקציה שהיתה לי עם יד ושם עוד בתקופה שחקרתי את המחתרת האנטי-נאצית בצבא הגרמני, לא הופתעתי מהכשלים שלהם גם בנושא הפולני. זכור לי כנס מסויים ביד ושם, בו הצגתי הוכחות שחור על גבי לבן שהיסטוריון גרמני שבכירי רשות הזיכרון הסתמכו עליו סילף ראיות ומקורות. בתגובה, יו"ר הפאנל (שהיה בזמנו ראש בית הספר הבינלאומי לחקר השואה) גער בי על "איך אני מעז" וכמעט סילק אותי מהאולם. נראה שלא הרבה השתנה שם מאז.

בליץ: טריפ הסמים של היטלר וגרמניה הנאצית

התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

Blitzed - title page

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

Blitzed - Manstein

גנרל אריך פון מנשטיין – הוגה מבצע הפלישה לארדנים

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

Blitzed - Pervitin

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

Blitzed - tanks

הפרוויטין לא עזר – טנקים במבצע ברברוסה

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

Blitzed - Untergang

נרקומן בקריז? השחקן ברונו גנץ מגלם את היטלר הדועך בסרט "הנפילה"

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)

הירואיות או טפשות? מרד וורשה בנאצים ותעתוע "אין ברירה"

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

Warsaw_1944

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

Warsaw - Sigismund

עמוד זיגיסמונד המנופץ, לאחר נפילת העיר העתיקה

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

Warsaw - Bor

גנרל הרוזן תידיאוש "בור" קומורובסקי – מפקד ארמיה קראיובה

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

Warsaw -Wladyslaw_Sikorski_2

סמך על יוקרתו האישית – גנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

Warsaw Mikolajczyk

גילה אופטימיות – ראש ממשלת פולין סטניסלאב מיקולאיצ'יק

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

Warsaw - boy scouts

בני נוער מהצופים הפולנים – נלחמו בארמיה קראיובה במסגרת "הגדודים האפורים"

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

Warsaw_Uprising_-_Small_PASTa_-_Flamethrower

לוחם פולני עם להביור – מרד וורשה

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

Warschauer Aufstand, deutsche Soldaten

חיילים גרמנים בקרב על כיכר התיאטרון – מרד וורשה

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

017-Gen.-Władysław-Anders-wśród-Młodszych-Ochotniczek-1024x709

הוקיע את ההחלטה לפתוח במרד – גנרל אנדרס

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.

מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים: ביקורת ספר מאת נבט טחנאי

ינואר 1946: לונדון מגיחה מצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? המכתב מוביל את אשטון לגלות מועדון מוזר, שהוקם בטריטוריה הבריטית היחידה שחוותה את שלטון האימים של היטלר. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כותבת נבט טחנאי, הוא רומן אנגלי משובח שלא תוכלו להניח מהידיים: סיפור על מלחמה, חברות אמיצה בין נשים ואהבה לתרבות, הספרות והמורשת הבריטית. הינשוף הספרותי עם המלצת קריאה נוספת לחורף המתקרב.

 612561

מרי אן שייפר ואנני בארוז, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (זמורה ביתן, 2009), מאנגלית: יעל אכמון

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

"מה את עושה עכשיו?" הוא שאל אותי בעדינות.

"לומדת למבחן על 'רומיאו ויוליה' בסוף השבוע." עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

"לא. את לא." קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. "עכשיו את קוראת."

נאלצתי לציית.

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג'נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של "רומיאו ויוליה" יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג'אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של "רומיאו ויוליה" ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ'וסר דרך שייקספיר ועד ג'יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי אנני בארוז ומרי אן פיישר שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא. זהו רומן מכתבים המתרחש באנגליה של 1946, המלקקת את הפצעים אחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט אשטון, סופרת שכתבה טורים מצחיקים לעיתון במהלך המלחמה כדי לעודד את רוחם של תושבי לונדון, מחפשת נושא חדש לכתיבה.

היא מקבלת מכתב מאדם בשם דאוסיי, שמזכיר מועדון בשם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהקימו תושבי האי גרנזי במהלך המלחמה, כאשר האי נרמס תחת מגפי הכיבוש הגרמני. ג'ולייט נמשכת כבחבלי קסם לחקור את המועדון הזה, וחושבת שאולי שם טמונה ההשראה שלה לכתיבה. ככל שמעמיקה ג'ולייט לחקור היא נחשפת לסיפוריהם של תושבי איי התעלה שחוו סבל בל יתואר במלחמה ובכל זאת שמרו לא רק על עוז רוחם אלא גם על אנושיות ואפילו על אופטימיות.

ברגישות רבה מציירות המחברות מה קורה לאנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. במידה רבה הן הזכירו מה שכתב ג'.ר.ר טולקין ב"שר הטבעות", שנכתב במהלך המלחמה, על כיבוש הפלך בידי הכוחות של סארומן. זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. הפטריוטיות האנגלית מתבטאת בספר הזה לא בעזרת האחיזה בנשק וההקרבה למען המולדת, אלא באהבה לתרבות ובהכרה בערך האדם.

זה סיפור על ההומור האנגלי הציני והנהדר שהפך את החיים בתקופה הזו לנסבלים, השזור לאורך הספר כולו ומעלה חיוך גם מבעד לדמעות. זה סיפור על התמודדות עם אובדן ועל המחיר שגובה המלחמה. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים. זה סיפור על השנים שאחרי המשבר, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים.

אחת הנקודות החזקות ביותר של הספר הוא הדמויות; ג'ולייט פוגשת שלל דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, אוסף של אנשים ייחודיים האוהבים בעוצמות בלתי נתפסות והדבר המחבר בין כולן הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה העזה לסיפור טוב. לכל אחת מן הדמויות יש סיפור על איך הקריאה ואהבת הספרות שינתה את חייה. בארוז ושייפר יוצרות אנשים מורכבים ומעניינים, ורוקמות ביד אמן סוגים שונים של נבזיות ושל רוע שעל הדמויות להתמודד עמן בשלבים שונים של הסיפור.

בתוך עיצוב הדמויות המופלא שלהן חשוב לי להתייחס לסוגיה נוספת שהן עוסקות בה, שלמרבה הצער לא רואים הרבה בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים בדרך כלל. חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך ובין דפי הספרים כמו החברויות האמיצות שנרקמו לאורך השנים בין גברים. בארוז ושייפר לוקחות את הקונספט הזה למקומות יפהפיים וכותבות על סוגים שונים של קשרים נפלאים ונוגעים ללב בין נשים.

הכתיבה של שייפר ובארוז נוגעת גם בסוגיות לא פשוטות הנוגעות למלחמה ולכיבוש הגרמני. כפי שתושבי האי אינם מצטיירים כגיבורים עילאיים או מלאכים, כך גם החיילים הגרמנים אינם מוצגים כמפלצות – לפחות, לא כולם. כפי שהמחברות יודעות להציג באופן חסר רחמים את מעשיהם הנתעבים של החיילים הנאצים באי, הן יודעות להראות גם את היחסים המורכבים יותר שנרקמים בין הכובשים לנכבשים.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי. היא הדהימה אותי אף יותר כשסיפרה לי על האופן שבו תרגמה את הספר: היא לא תרגמה את המכתבים על פי סדר כרונולוגי אלא קיבצה את המכתבים של כל אחת מן הדמויות ותרגמה אותם בנפרד כדי ליצור לכל אחד מהכותבים והכותבות קול ייחודי.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז "אהבה וידידות" של אוסטן ותו לא.

לרכישת הספר הדיגיטלי (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)

עם לבדד ישכון: ההתערבות האמריקאית ומלחמת העולם השנייה – טור אורח מאת אריאל קרלינסקי

חוגים בדלניים בארצות הברית טוענים כי ארצם אינה צריכה להתערב בסכסוכים שאינם נוגעים לה ברחבי העולם. דא עקא, שאלו הטוענים כך נתקלים במכשול קשה ומורכב: מלחמת העולם השנייה. האם הבדלנים יעזו לטעון כי אמריקה היתה צריכה להפקיר את אירופה לנאצים ואת היהודים לכבשנים של אושוויץ? לא פשוט. בתגובה לדילמה, העלה היסטוריון בדלני תרחיש מעניין. לדעתו, מלחמת העולם השנייה התרחשה רק משום שארה"ב בחשה בפוליטיקה האירופית רבע מאה קודם לכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה. האם התרחיש נכון, ומה ניתן ללמוד ממנו? אריאל קרלינסקי, סטודנט לכלכלה וסטטיסטיקה, חבר האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית ובעל הבלוג "קר לי ואני עושה סקי", מנתח ומסביר.

איך הצלחתם להגיע בזמן? כביש 1 פקוק לגמרי…

אה, פשוט לקחנו את 443, היה ממש פנוי.

ישנן דרכים רבות להגיע ממקום למקום, בין אם מדובר במיקומים גאוגרפיים או מיקומים על "ציר הזמן". אפשר גם להגיע למקום שונה לגמרי מזה שחשבת שתגיע אליו על ידי שינוי הדרך, גם אם השינוי קטן.

מכון קאטו הוא צוות חשיבה ליברטריאני מכובד יחסית. עמדה ליברטריאנית-­אמריקאית נפוצה היא מה שמכונה "Isolationism" ­ "התבודדות" או "התבדלות". ליברטריאנים קוראים לעמדה זו "אי-­התערבות". העמדה הזו הייתה כנראה העמדה הביטחונית הנפוצה ביותר בקרב אמריקאים במשך עשורים רבים עד למלחמת העולם הראשונה וגם לאחריה. עמדה זו גרסה כי הכוחות המזויינים של ארה"ב צריכים להגן על אדמת ארצות הברית ואזרחיה מפני איומים "בוודאות קרובה" ותו לא. כלומר, ההפך הגמור מדוקטרינת טרומן שגרסה מעורבות צבאית אמריקאית "בעד העמים החופשיים הנלחמים נגד הקומוניזם" או דוקטרינת "השריף העולמי" המיושמת נכון לעכשיו ומזוהה עם ממשל בוש הבן. בכל אימת שדבר נורא כלשהו קורה במקום כלשהו בעולם, השאלה הראשונה בפינו היא "האם ארה"ב תתערב?"

20131002_Cato

כאמור, דוקטרינת ההתבדלות איבדה חלק ניכר מן הפופולריות שלה ונעלמה למעשה מן הממסד הפוליטי והביטחוני בארה"ב בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. לא קשה להבין מדוע מלחה"ע השנייה היוותה קו פרשת מים שכזה. מלחמת העולם השנייה היא ה​מלחמה בה' הידיעה. זו גם מלחמה מאוד שונה משאר המלחמות שהיו עד היום ושהיו לאחריה. היו בה "רעים" ו"טובים" די ברורים, היא הסתיימה בהכרעה חד­משמעית ובלתי ניתנת לפרשנות, בעוד כוחות בעלות הברית נהנו מתמיכה ציבורית חסרת תקדים, גם בארצות הברית.

מלחמת העולם השנייה היא מכשול קשה עבור המתבדלים. במהלך כמעט כל דיון שמציג את העמדה המתבודדת, ישאל אותו בר-­פלוגתא: "ומה עם מלחמת העולם השנייה? האם גם שם ארה"ב הייתה צריכה להימנע מהתערבות? האם היה עליה לתת ליפנים לשעבד את כל המזרח הרחוק ולנאצים להשתלט על כל אירופה ולהשמיד עוד מיליונים על גבי מיליונים?" אכן, לא קל. אז מה עושים? משנים מסלול. במקום לטעון בעד התבדלות ​במלחמת העולם השנייה, טוענים כי מלחמה זו פרצה משום שאמריקה לא התבדלה די הצורך בעשורים שלפניה. מדובר למעשה בניסיון להדגים כי "פיקח​ הוא מי שנחלץ מצרה שחכם​ נמנע ממנה מלכתחילה".

במאמר מיוני 2014 בשם הטעות הגדולה של ווילסון מעלה ההיסטריון ג'ים פאוול, חבר מכון קאטו, בדיוק את הטיעון שהצגתי לעיל. כלומר אין הוא טוען בעד אי­-התערבות במלחה"ע השנייה, אך הוא טוען כי לו הייתה מיושמת אי-­התערבות קודם לכן (וספציפית במהלך מלחה"ע הראשונה) ­ המלחמה בין גרמניה הנאצית לבריטניה וצרפת כלל לא היתה פורצת ב-1939.

אנסה לתמצת ועם זאת לא להשמיט פרטים מהותיים מציר הזמן שמשרטט עבורנו ג'ים פאוול לגבי מלחמת העולם הראשונה. גרמניה פלשה לצרפת וארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), ונעצרה בקו חזית שנמתח לאורך צרפת. במהלך "מלחמת החפירות" הזאת כמעט ולא היו כיבושים חדשים של שטחים משני הצדדים. לגרמנים היו פחות חיילים מאשר לבעלות הברית (אנגליה וצרפת) בחזית המערבית, אך היו להם יותר כלי נשק וגנרלים מוכשרים יותר. הצי הבריטי אכף מצור אפקטיבי שהקשה מאוד על הגרמנים לקבל אספקה, לא רק מזון אלא גם חומרי גלם חיוניים. גרמניה הגיבה ב-1915 בהכרזת "מלחמת צוללות בלתי מוגבלת" על הסחר הבריטי. המערכה הייתה למעשה במצב של קפאון מזה שלוש שנים, כאשר אף אחד מן הצדדים לא יכול לכפות על האחר תנאי כניעה. אחת מפלישות הקרקע האחרונות של הגרמנים במלחמה נעצרה באמצע האזור הכפרי בצרפת כאשר המפקדים הגרמנים לא יכלו למנוע מחייליהם הגוועים ברעב, שנדהמו משפע המזון, לחטוף מכל הבא ליד ולבלוס נקניקיות, גבינות ויין.

פאוול טוען כי אילו ארצות הברית לא הייתה מצטרפת למלחמה, סביר כי בסופו של דבר הצדדים היו מגיעים להסכם פשרה כזה או אחר במשא ומתן. לא בעלות הברית ולא מעצמות המרכז היו משיגות את כל המטרות שהציבו לעצמן. כל הצדדים היו מתלוננים. אך הקסטרופה של תנאי הסכם ורסאי הייתה נמנעת. ללא הסכם הכניעה המשפיל הזה, על תנאיו הדרקוניים, השלטון הגרמני לא היה מנסה לשלם את הפיצויים על ידי מדיניות אינפלציונית של פיחות המטבע, ובכך נמנע מהריאקציה הלאומנית שהביאה את התנועה הנאצית לשלטון. מלחמת העולם השנייה מן הסתם, לא היתה פורצת.

כאן, מעלה פאוול תרחיש "נוגד מציאות" (counterfactual scenario) נוסף. נניח לרגע כי ארה"ב הייתה נמנעת מלהתערב במלחמת העולם הראשונה, ובמקום הסכם פשרה הגרמנים אף היו מנצחים בחזית המערב. כמה רע היה יכול להיות? לפי תקדימים היסטוריים, כנראה שגרמניה הייתה דורשת לעצמה ומקבלת קצת שטחים צרפתיים וכן את בלגיה. אך גרמניה לא הייתה נהנת מהנצחון הזה לזמן רב. בריטניה הייתה נשארת עצמאית, מוגנת על ידי הצי שלה, והיא הייתה ממשיכה את המצור שלה על גרמניה שהיה מחריף בה את הרעב. ככל הנראה, גרמניה הייתה גם ממשיכה לשקוע בבוץ של החזית המזרחית מול רוסיה וכן נקלעת לניסיונות הפיכה לאומניים באוסטרו­-הונגריה. בעיות אלה היו כנראה סבוכות מדי עבור הצבא הגרמני, שמצבו היה בכי רע. בעייתית ככל שתוצאה זו עלולה היה להיות, היא עדיין עדיפה על מה שקרה בפועל: עלייתו של היטלר, מלחמת העולם השנייה והשואה.

האם ניצחון הקייזר היה מונע את עלייתו של היטלר? וילהלם השני

האם ניצחון הקייזר היה מונע את עלייתו של היטלר? וילהלם השני

לאחר תרגיל מחשבתי זה של ג'ים פאוול, שנועד למעשה להצדיק את מדיניות אי­-ההתערבות הליברטריאנית גם בקונטקסט של מלחמת העולם השנייה, נותר הקורא (או שמא זה רק אני) עם שתי תהיות עיקריות:

א. האם התרגיל המחשבתי הזה של "מה אם" הוא סביר?

ב. אם התרגיל הזה סביר, האם השתלשלות האירועים המתוארת סבירה?

לדידי, התשובה לשתי השאלות שלילית​. התרגיל המחשבתי של "מה אם" בעייתי באופן כללי, וזה של ג'ים פאוול בעייתי יותר מהרגיל, משום שהתרחיש החלופי שלו מוקדם בהרבה מהתוצאה אליה הוא חותר, ולאחר אותו שינוי הוא מעלה שפע של הנחות כדי לקלוע את החץ למטרה ששרטט מלכתחילה.

תרגיל "מה אם" סביר הוא כזה שבו התרחיש המקורי והתוצאה סמוכים מבחינה כרונולוגית, והקשר הסיבתי ביניהם ברור. למשל:

"אם במרץ 1939 היטלר היה נהרג בתאונת דרכים, גרמניה לא הייתה פולשת לפולין בספטמבר 1939".

התרחיש הזה סביר, משום שהתרחיש והתוצאה סמוכים מבחינה כרונולוגית, והסיבתיות ביניהם ברורה לכל. לעומת זאת, תרגיל "מה אם" בלתי סביר בעליל יהיה: "אם ג'ורג' וושינגטון לא היה מוותר על כהונה שלישית כנשיא ארה"ב, ארה"ב לא הייתה מגיעה לירח". זאת עקב הקשר הסיבתי הרופף העובר דרך עשרות ומאות גורמים "משניים" ומרחק השנים הרב והעצום. האם ניתן היה להגיע לאותה נקודה (ארה"ב מנחיתה אדם על הירח) גם כאשר וושינגטון היה מכהן שלוש פעמים כנשיא? בוודאי שכן.

החלטותיו לא היו מונעות את המסע לירח: ג'ורג' וושינגטון

החלטותיו לא היו מונעות את המסע לירח: ג'ורג' וושינגטון

עתה להיפותזה של ג'ים פאוול: לדידי ניתן להפריכה, או לפחות להטיל בה ספק משמעותי. הנקודה הקריטית בתרגיל החשיבה של פאוול היא כי בהיעדר הסכמי ורסאי ותשלומי הפיצויים הגדולים שנדרשו מגרמניה, לא היה מתרחש פיחות חד ואינפלציה גבוהה שהובילה בתורה לעלייתם של היטלר והמפלגה הנאציונל סוציאליסטית, כאשר מנקודה זו הדרך למלחמת העולם השנייה ולשואה סלולה.

אנסה להפריך את ההיפתוזה באמצעות דוגמא נגדית: זו של איטליה. באיטליה, כמו בגרמניה, תפסו גורמים פשיסטיים את השלטון, אף שהיא לא היתה חייבת בתשלומי פיצויים מוגזמים במסגרת הסכם ורסאי. איטליה הרי הייתה בצד המנצח במלחה"ע הראשונה. אולם המשבר הכלכלי של השפל הגדול הכה בעצמה רבה בכל מדינות אירופה ולא ריחם אף על המנצחים במלחמה. מכאן נדמה כי הקו הישיר שמותח פאוול בין הסכמי וורסאי ועליית הנאציזם הוא רעוע לכל הפחות. המפלגה הנאצית אכן הדגישה את "מחיקת חרפת ורסאי", אך שוב ­ השאלה היא לא מה עזר לנאצים להגיע לשלטון במציאות, אלא האם במציאות האלטרנטיבית בה גרמניה לא נאלצת לחתום על הסכמי ורסאי ­ האם אז הנאצים יכלו לעלות לשלטון גם כן? עליית הפאשיזם באיטליה מראה שזה בהחלט אפשרי.

עלייתו מראה שגם מדינות מנצחות עלולות להפוך לפשיסטיות - בניטו מוסולוני

עלייתו מראה שגם מדינות מנצחות עלולות להפוך לפשיסטיות – בניטו מוסולוני

באשר לשאלה השנייה ­ גם כאן התשובה לדידי שלילית.​ אם גרמניה היתה בסופו של דבר "נכנעת לאט"  עם הסכם משפיל פחות, עדיין היטלר היה יכול לעלות לשלטון. שהרי בתרחיש זה גרמניה עדיין מפסידה, ולא זאת בלבד, אלא שהתחושה של "סכין בגב האומה" היתה עשויה להיות חזקה אף יותר ­ שהרי צבאות המולדת ניצחו בצרפת! צבאות האויב נסוגים ובכל זאת המלחמה נגמרת במעין הסכם חצי כניעה? שערורייה! ושוב ­ השפל הגדול עדיין קורה. אז אולי הנאצים היו משתמשים בפרופגנדה קצת שונה עם קצת פחות הטיות של המילה "ורסאי"… אז מה?

אם אנסה לסכם, הרי שלא רק שמאמרו של פאוול לא שיכנע אותי בתרגיל המחשבתי שלו אלא אף גרם לי להטיל ספק רב, ספק רב מאוד אפילו, בעמדה אידיאולוגית בלתי מתפשרת של התבדלות. אין זה אומר שארה"ב צריכה להתערב בכל סכסוך שאינו נוגע ישירות לאזרחיה​, אך גם המתבדלים ביותר צריכים להכיר במקרים יוצאי דופן, כמו למשל מלחמת העולם השנייה. שום מציאות אלטרנטיבית בה ארה"ב הייתה מתבדלת גם קודם לא תשנה את העובדה הזאת.

 

"תלמד או שתהיה נַגָּד": התורה שהובילה לטבח ננג'ינג

בדצמבר 1937   ביצע הצבא הקיסרי היפני את אחד ממעשי הזוועה הידועים לשמצה במאה העשרים, טבח שנודע לימים כ"אונס של ננג'ינג". רבבות רבות של סינים נטבחו, נשרפו ושוספו בכידונים היפניים, בין אם בהוצאות מאורגנות להורג של שבויי מלחמה או במעשי רצח, אונס וביזה ספורדיים. אולם "אונס ננג'ינג", אירוע מכונן שעודנו מרעיל את היחסים בין יפן, סין וטייוואן, נבע לא רק מברוטליות יפנית או ממסורת סמוראית, כפי שכתבו רבים. למעשה, הוא היה קשור לפגם בסיסי בתורת הלחימה היפנית, שמקורו בהחלטות שהתקבלו עשרות שנים קודם לכן. מזלזלים באספקה, לוגיסטיקה ואפסנאות? "תלמד או שתהיה נַגָּד"? עליתם על הדרך הישירה לננג'ינג.

ב-1884, השתתף רב סרן יאקוב מקל (Meckel), טקטיקן גרמני מוערך ויועץ לצבא הקיסרי היפני, בתמרונים של צבא היבשה באזור הירושימה. ההכנות לתמרון לא התנהלו כמתוכנן, וסוגיות שונות עוררו מחלוקת בין היועץ הגרמני לעמיתיו היפניים. במהלך אחד הויכוחים הללו, איבד אחד מקציני הצבא היפני את עשתונותיו ויידה ברס"ן מקל עיפרון. מקל קם, הכריז קבל עם ועדה כי המעשה מהווה פגיעה במדי הצבא הגרמני והשפלה אישית להוד רוממותו הקייזר וילהלם, ועזב את חדר הדיונים. במשך מספר שעות הסתגר בחדרו, סירב לקבל איש ואמר כי "העניין יעבור להמשך טיפול במשרד החוץ." רק התנצלויות חוזרות ונשנות של מיידה העיפרון, שהגיע לחדר באופן אישי, החזירו את מקל לשולחן הדיונים והתקרית הדיפלומטית נשכחה.

Jacob Clemens Meckel.jpg

האיש שעיצב את תורת הלחימה היפנית – רס"ן יאקוב מקל

אף על שכבודו של הצבא הגרמני והקיסר וילהלם היה יקר לו, יאקוב מקל בלט לטובה בחבר הקצינים היפני. מכריו העידו כי היה קצין אנושי ולא יהיר, מומחה בתחומו ואדם ידידותי בסך הכל. קשה להגזים בחשיבותו, ובהשפעתו הרבה על התפתחות ההיסטוריה הצבאית של יפן. כיועץ הזר שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על התפתחותו של הצבא היפני, סייע מקל לקבוע את תפיסת הביטחון הגיאו-אסטרטגית של יפן. בין היתר, שכנע את ראשי הצבא היפני כי עליהם למנוע מכוחות זרים להשתלט על קוריאה, "אותה סכין המכוונת לליבה של יפן", ובכך פתח שער למדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של יפן ביבשת האסייאתית. המודל הארגוני שעליו המליץ סייע ליפן לבנות צבא מודרני ויעיל יחסית, אבל גם חיזק את התפיסה המסוכנת כאילו הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא לקיסר ישירות – תפיסה שהובילה לאי ציות צבאי כרוני בשנים מאוחרות יותר. אולם השפעתו הדרמטית ביותר של מקל היתה דווקא בתחום אפור יחסית, שהשלכותיו היו דרמטיות. התורה הטקטית שהטיף לה בתחום ההגנה, ההתקפה והלוגיסטיקה הובילה לבזבוז משווע בחיי אדם, למעשי טבח מחרידים בסין, כולל ה"אונס של ננג'ינג" ב-1937 ולחלק גדול מהזוועות של מלחמת העולם השנייה. מיותר לומר שמקל, או שומעי לקחו, לא התכוונו להוביל להשלכות ההרסניות הללו. אבל בהיסטוריה, השלכות תלויות רק לעיתים רחוקות בכוונות המקוריות של מקבלי ההחלטות.

סכין המכוונת לליבה של יפן – קוריאה לפי השקפתו של יאקוב מקל

הקצינים היפנים שהעסיקו את יאקוב מקל, לא ידעו ככל הנראה שבמפה האירופית של המאה ה-19 הוא נחשב לעוף מוזר. באותה התקופה, המילייה האסטרטגי הפך שוב ושוב בשאלות של הגנה והתקפה – סוגיה שהיתה חשובה במיוחד לאור התפתחותם המהירה של כלי נשק קטלניים כגון מכונת הירייה והלהביור. האם ראוי להסתער למוות בהמונים מול מסכי אש, כפי שעשו חיילי הצפון והדרום במלחמת האזרחים האמריקאית? או שמא יש לחסוך בחיי אדם, לשלב התקפה עם הגנה, לתמרן ובמקרים מסויימים גם להתחפר? בשנות השמונים של המאה ה-19, המטוטלת נטתה, אמנם באופן מתון, לכיוון ההגנה. יאקוב מקל היה חריג בקרב עמיתיו בתמיכתו הקיצונית בגישה התקפית ואגרסיבית ללא מצרים. הוא התנגד אפילו ליצירת מערכי הגנה ותמרון, אלא כצעד קצוב שיתחלף בהתקפה ברגע האפשרי הראשון. בגרמניה, מקל היה משתתף אחד, קיצוני למדי, בויכוח שלם. ביפן, לעומת זאת, הוא היה קול דומיננטי ומכריע. כך, הצליח מקל להנחיל לקצינים היפנים את תפיסתו האגרסיבית: מטרתו של צבא היא להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף. רוח לחימה חשובה יותר מטכנולוגיה; אגרסיביות עדיפה על תחכום.

להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף: הסתערות במלחמת העולם הראשונה

התפיסות הללו, יש לציין, התאימו ככפפה ליד לגישה ההתקפית המסורתית, מורשתה של תרבות הלחימה הסמוראית. התוצאה ניכרה במלוא זוועתה כבר במלחמת רוסיה יפן. גנרל נוגי, המצביא היפני העיקרי בחלק היבשתי של המלחמה, הסתער על העיר הנצורה פורט-ארתור בהתקפות פרונטליות מרובות חיילים, שגרמו לאובדן מסיבי ומיותר של חיי אדם, במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. בשנות העשרים, כתגובת נגד לליברליזציה של המערכת הפוליטית, לקיצוצים בתקציב הביטחון ולמחסור כרוני במשאבים, נוצרה בצבא הקיסרי גירסה קריקטורית ומעוותת של תורת מקל, שהיתה גורמת אפילו ליועץ הגרמני להתהפך בקברו. מצביאים יפנים החלו לטעון כי אין חשיבות אמיתית לטכנולוגיה, תקציב וגורמים חומריים: כל עוד קיימת רוח לחימה התקפית, היא תוביל את הצבא לניצחון.

תורתו של מקל הובילה, במשך השנים, לזלזול בשני אספקטים משמעותיים מאד של עבודת הצבא: מודיעין ואספקה. לוגיסטיקה, במיוחד, נחשבה לתחום נחות. סיפור יפני צבאי ידוע, שצוטט לימים באהדה בידי כותבים נאציים, גולל עלילה על קצין אספקה "ג'ובניק" שאיים בהתאבדות אם לא ישלח להילחם בחזית. ההנחה היתה שחיילי הצבא הקיסרי, צאצאיהם הרוחניים של הסמוראים, אמורים להכות באויב בכוח רצון של פלדה עם אספקה או בלעדיה. גם אם לא יגיע המזון, כוח הרצון יגבר. המחסור של יפן במשאבים בזמן מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) חיזק את התפיסה הזאת. גנרל מאצוי איוואנה, מפקד זירת מרכז-סין, וקציניו, הורו ליחידות השונות לאסוף את המזון שלהם ביישובים הסיניים (live off the land), במקרים שלא מגיעה אספקה. והמקרים הללו היו רבים. מערכת הלוגיסטיקה הכאוטית, שלא הושקעה בה מחשבה רבה, לא הצליחה לתפקד כיאות בדרכים הבוציות של סין, במיוחד במקומות שאי היה אפשר להעביר אליהם אספקה דרך הנהרות. וממילא, גם כאשר הועברה או הונצחה אספקה, המפקדים היפניים הורו להעדיף תחמושת על פני מזון.

אספקה בחזית המזרחית אסייאתית היתה סיוט גם לבעלות הברית – צילום של דרך בורמה המפורסמת

כאן – ולא רק בהסברים נפוצים כמו ה"בושידו", "המסורת הסמוראית" או ה"ברוטליות היפנית", טמון אחד ההסברים למעשי הזוועה היפניים בזמן המלחמה. חיילים אמריקאים שנפלו בשבי, למשל, הורעבו למוות בידי שוביהם היפניים. אבל בגלל בעיות האספקה, גם החיילים היפנים ששמרו עליהם רעבו לעיתים קרובות, וקשה לצפות מצבא לדאוג לשבוייו יותר מאשר לחייליו. חלק מהותי מטבח ננג'ינג קשור לאותה הבעיה. אמנם החלק המפורסם ביותר של הטבח, הרצח המאורגן של שבויי המלחמה, נבע בעיקר מחשש ממרידות שבויים ומדה-הומניזציה כללית של הסינים. אולם דווקא מעשי הזוועה המפורסמים ביותר של היפנים בננג'ינג – האונס, הרצח, העינויים המחרידים של אזרחים סינים, גברים ונשים בכל הגילאים – היו קשורים בטבורם למערכת האספקה המבורדקת. צבא שציפה מחייליו, באופן מערכתי כמעט, לבזוז מזון על מנת לחיות, הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות בשטח בין חיילים לאזרחים. כאשר חייל חמוש נכנס לבית כדי לבזוז רכוש, רצח, אונס ועינויים הם רק צעד קטן קדימה.

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור כואב, אבל חשוב במעשי זוועה. מי שרוצה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, לא יכול לסמוך אך ורק על מצפונם של החיילים, בוודאי שלא בתנאים של קרבות קשים ולוחמת גרילה. לצד שיפוט צבאי נוקשה, יש חובה ליצור תנאים שיפרידו ככל האפשר בין הצבא הלוחם לאוכלוסיה האזרחית, יספקו את צרכי הלוחמים ולא יאלצו אותם לעסוק בביזה, שהיא השער למעשי זוועה אחרים. האנשים שעיצבו את תורת הלחימה הבסיסית של הצבא היפני בסוף המאה התשע עשרה בוודאי לא התכוונו לתרום למעשי טבח – אבל התנאים שיצרו התגלו כקטליזטור החשוב ביותר לזוועות שהתחוללו בננג'ינג ולאחר מכן באסיה כולה.

%d בלוגרים אהבו את זה: