האם ממשלת פולין הגולה עמדה לחתום על הסכם חשאי עם גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה, ואם היתה עושה זאת, כיצד היתה משתנה ההיסטוריה של המאה העשרים? בספר מרתק המבוסס על מחקר ארכיוני ביותר משש מדינות, חושף ההיסטוריון יעקב פלקוב את סיפורם עוצר הנשימה של שני סוכנים יהודים-פולנים שנאבקו זה בזה, תככים בתוך צמרת בעלות הברית ומגעים חשאיים חובקי עולם, שמאירים באופן אחר לגמרי את הסכסוך הגרמני-פולני ואת ראשית המלחמה הגלובלית שקרעה את העולם.

"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".

נתן אלתרמן, שמחת עניים

הקטע הזה, מאת נתן אלתרמן, סיפורו של מגן על עיר נצורה שמבטא את עומק הייאוש ושאיפת הנקם היהודית, היה יכול להיכתב באותה מידה על ידי משורר פולני לאחר מלחמת העולם השנייה. המטייל בוורשה היום, ייתקל באינספור אנדרטאות לקורבנות של הנאצים, הקומוניסטים, המורדים הללו, גדוד המחתרת ההוא, הפרטיזנים האלמונים והצנחנים הפלונים. לפי הנראטיב הפולני שהתקבע לאחר המלחמה, פולין היתה קורבן אולטימטיבי ומדינה לוחמת הירואית בעת ובעונה אחת. זו שנאבקה ראשונה ברשע הנאצי, לא הסכימה להתפשר עמו מעולם ונכבשה על ידו. לא זאת בלבד שהקריבה את מיטב בניה, חיילים, מלחים וטייסים, במלחמה על האיים הבריטיים ולאחר מכן בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה, פולין גם הקימה את "צבא הבית" (ארמיה קראיובה) אחת המחתרות היעילות ביותר במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, באוגוסט 1944, פתחו הפולנים במרד אנטי-נאצי נגד כל הסיכויים ועמדו בפני צבאות גרמניה יותר זמן מאשר מדינות ריבוניות מסויימות. ובתמורה, כפי שתיארו אינספור סופרים והיסטוריונים פולנים לאחר המלחמה, קיבלה מדינתם סכין בגב. בעוד הנאצים השמידו את וורשה, בירתם התוססת והמעטירה, הסובייטים עמדו מנגד וחככו ידיים בסיפוק, ובעלי בריתם הבריטים מכרו אותם בדם קר לשלטונה האכזרי של ברית המועצות. לא קשה להבין מדוע הפולני הממוצע, שגדל על הנראטיב הקורבני הזה ורואה את תולדות ארצו כסדרה של קרבות הירואיים מחד ומזימות בגידה מאידך, לא מסוגל להבין את הסיפור היהודי שרואה בפולנים (או חלקם לפחות) רוצחי יהודים אנטישמים ומשקיפים מן הצד על השואה.

הסיפור הפולני מתבסס גם על הנחת יסוד שקטה נוספת, הגורסת כי הפלישה לפולין היתה השלב הראשון והבלתי נמנע באירוע המונומנטלי שידוע כ"מלחמת העולם השנייה". כלומר: מרגע שהיטלר חצה את הגבול הבינלאומי, התחילה המערכה הראשונה של סדרת אירועים בלתי נמנעים שיגררו את הגלובוס כולולמלחמה ההרסנית בתולדותיו. אמנם, במשך השנים ערערו היסטוריונים רבים, בפולין ומחוצה לה, על הסיפור הפולני הפשטני של "טובים מול רעים". אלו הדגישו, למשל, כי שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים, הן בביסוס הממשל הכללי, הן ברצח אחיהם והן ברצח יהודים, היה משמעותי הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר, ואפילו יחידות של המחתרת עצמה שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מקומי. מעטים יותר ערערו על הנחת היסוד השנייה של הסיפור הפולני, כאילו הסכסוך בין וורשה לברלין היה המערכה הראשונה, הבלתי נמנעת, במלחמת עולם.

יעקב פלקוב, היסטוריון מוכשר להפליא מאוניברסיטאות אוקספורד ותל אביב, הוא אחד מהחוקרים המעטים המערערים על שתי הנחות היסוד הפולניות גם יחד, תוך כדי טוויית סיפור היסטורי המתבסס על מסמכים היסטוריים נדירים. פלקוב, מומחה שאין כמותו בארכיונים השונים, קורא בשטף פולנית, רוסית, גרמנית ולטבית, ולכן יכול לבחון את החומר הראשוני ממלחמת העולם השנייה כפי שמעטים אחרים יכולים לעשות. בספרו החדש ופורץ הדרך, בין היטלר לצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית, משלב פלקוב סיפור הרפתקאות וריגול עוצר נשימה שדלה מהארכיונים הבריטיים, הגרמניים והפולניים, עם מחשבות עמוקות שמערערות את עצם התפיסה שלנו של מלחמת העולם השנייה. הוא חושף כיצד סמסון מיקיצ'ינסקי, מבריח, פיקסר ופושע ממוצא יהודי, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של פולין במלחמת העולם השנייה, לאחר שהבריח (תמורת תשלום דשן) מאות יהודים ואת בני משפחותיהם של בכירי הממשלה הגולה. בו בזמן, הוא היה מקורב לקציני אבוור (ביון צבאי גרמני), והצליח להשיג דרכון צ'יליאני שבאמצעותו נע ונד באופן חופשי באירופה הכבושה בידי הנאצים ומעבר לה. בשיא הקריירה שלו, סוף 1940 וראשית 1941, תיווך מיקיצ'ינסקי בין השגריר הגרמני בטורקיה, פרנץ פון פאפן, לבין פרופ' סטלינסלב קוט, אחד מבכירי המנהיגים הפולניים ויד ימינו של ראש הממשלה הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי.

אותם מגעים, משער פלקוב, עסקו בדיל דרמטי בין גרמניה לבין פולין: הרייך השלישי יעניק לפולנים מדינה עצמאית (אך כפופה לרייך) בחלק מהשטח שנכבש, ובתמורה תנטוש הממשלה הגולה (או לפחות הקבוצה של קוט ומקורביו) את לונדון ותעבור לוורשה. פולין תכרות ברית עם גרמניה נגד ברית המועצות, מהלך שיוציא את אוויר המלחמה מהבלון הבריטי ויוכל אולי להביא שלום לאירופה. אולם בעוד המגעים מתנהלים, טוען פלקוב, הבינו הבריטים את חומרת הסכנה. ביחד עם גורמים בביון הפולני שהתנגדו למיקיצ'ינסקי ולפטרונו, סטניסלב קוט, הם חטפו את המתווך מיקיצ'ינסקי מאיסטנבול, הביאו אותו לפלסטינה / ארץ ישראל ורצחו אותו שם בהאשמה (מופרכת לגמרי) של ריגול לטובת הגרמנים. זאת ועוד: החוקר והרוצח של מיקיצ'ינסקי, קצין הביון הפולני (גם הוא ממוצא יהודי) אדוורד שרקייביץ', המשיך לשתף פעולה עם הבריטים וכמעט חולל הפיכה שקטה בתוך הממשלה הפולנית הגולה, שמטרתה היתה לדחוק הצידה את ראש הממשלה ולדיסלב שיקורסקי ולהעלות במקומו מנהיג אחר, נוח יותר לבריטים. אולם מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בהפיכה ודאגו לפטר את שרקייביץ'. שני הסוכנים הפולנים יהודים – הרוצח וקורבנו  – נפלו שניהם לתהום הנשייה ביחד עם הדלתות המדיניות-פוליטיות שפתחו לזמן קצר.

"בפולין אין משתפי פעולה", התפאר כרוז של המחתרת, ארמיה קראיובה, בשנת 1945. "אצלנו אין האכה או קוויזלינג". אולם ההנגדה הזאת למנהיגי ממשלות הבובות בצ'כוסלובקיה ובנורבגיה אינה מדוייקת במאת האחוזים. מעבר לעובדה שהיו גורמים רבים בחברה הפולנית שאכן שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, בין אם ממניעים אופורטוניסטיים ובין אם מתוך שאיפה להגן על האוכלוסיה המקומית, פלקוב מראה שאפילו חוגי הממשלה הגולה שקלו להגיע להסדר עם הגרמנים, בעיקר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. בפרקים הראשונים, לדעתי החשובים והמעניינים ביותר בספר, הוא מציב את המו"מ שניהלו קוט והגרמנים, בתיווך מיקיצ'ינסקי, בהקשר אירופי רחב יותר. ב-1940, כאמור, אף אחד לא ידע בוודאות שתפרוץ מלחמת עולם שתסתיים בהשמדה של חלק מהמעצמות המשתתפות בה, ברית המועצות עדיין לא היתה מעורבת בלחימה, מעטים מאד חזו שתהיה שואה, ואפילו האלימות של הנאצים עדיין לא היתה זוועתית כפי שתהיה בשלבים מאוחרים יותר במלחמה. בשנת 1940 ניהלו הבריטים מגעים נרחבים עם קושרים גרמנים אנטי-נאצים, שדרשו להשאיר לרייך לפחות חלק מכיבושיו של היטלר, החליפו מודיעין עם וישי, ואפילו שקלו, בקצרה, לכרות שלום עם גרמניה הנאצית אחרי תבוסתה של צרפת. איאן קרשו מסביר שצ'רצ'יל דחה את האופציה הזאת בלב כבד, ורק בקושי הצליח לשכנע בכך את עמיתיו. אם כך, כיצד אפשר להאשים את הפולנים שרצו בסך הכל לנהוג כמו הצרפתים, הצ'כים ורבים אחרים, ולחסוך מעצמם לפחות חלק מזוועות הכיבוש?  אולם פלקוב אפילו מרחיק לכת יותר מכך. הוא חושב שאם הפולנים היו נענים להצעות הגרמנים – בין אם דרך המו"מ החשאי בתיווך מיקיצ'ינסקי או בדרך אחרת – התוצאה היתה טובה יותר לפולין ולעולם כולו. המדינה הפולנית היתה שומרת על עצמאות חלקית, לפחות, המוטיביציה למלחמה היתה דועכת גם מבחינת בריטניה, ואולי המלחמה הגרמנית-פולנית לא היתה הופכת למלחמת עולם. במקרה כזה, אולי גם השואה לא היתה מתחוללת וחייהם של מיליונים, לרבות פולנים ויהודים, היו ניצלים.

בין היטלר לצ'רצ'יל הוא ראשית כל ספר מרתק, שעלילתו עוצרת הנשימה שאובה כולה מארכיונים נסתרים ומתיקים שלא שזפתם עין אדם עד היום. מי שיקרא אותו יצא למסע בין מלונות מפוארים ברחבי אירופה, מפקדות מאובקות של קצינים בריטים וגולים פולנים, בתי מסתור בתל אביב, ורשתות ריגול שנפרשו בין לונדון, וורשה, איסטנבול וירושלים. כל המקומות הללו מתוארים ביד אומן, כאילו מצליח המחבר להחיות לרגע את העולם של מלחמת העולם השנייה על כל התקוות, האכזבות, התככים והאימה הטהורה שלו. כמו הטובים שבהיסטוריונים הוא לא מסתפק בהליכה בדרכים סלולות, ולא רק צולל לעמקי הארכיונים כדי להשיג מידע חדש, אלא דולה ממנו תובנות מאתגרות שגורמות לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו יודעים. החלק החזק ביותר שלו, לדעתי, הוא הדגש שבכל נקודת זמן היו הרבה מאד דרכים פתוחות, ומה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם השנייה בדיעבד לא היה נכון בהכרח במהלכה, ואפילו לא שנה וחצי לאחר שהתחילה. פלקוב מראה את המציאות לא כנתיב אחד אלא כדרך יער מפותלת שעשרות שבילים יוצאים ממנה בכל נקודת זמן, חלקם מתעתעים, חלקם אמיתיים, ולעולם לא ברור איזה מהם יסתיים במבוי סתום. הוא גם מפליא לתאר את מורכבות היחסים בין המעצמות, וכיצד שחקנים כמו הפולנים – שנראו כלפי חוץ מאוחדים במלחמתם בכובש הנאצי – היו בפועל מסוכסכים עד כדי התנקשויות, רציחות ומלחמת אזרחים פנימית, ועד כמה היחסים בינם לבין מארחיהם הבריטים היו רעים הלכה למעשה.

אולם אני, באופן אישי, חולק על מקצת ממסקנותיו של פלקוב. לפעמים נראה שהמחבר אינו מבחין די הצורך בהבדל שבין מגעים וגישושים לבין הסכמים דיפלומטיים שעשויים לשנות מציאות קשה ומסלימה של מלחמת עולם. הביטו לרגע על הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, בזמן המשבר הסופי של ממשלת בנט, וראו כמה גישושים בין מפלגות ופוליטיקאים מכל הקשת מתקיימים ומסתיימים בלא כלום. וזאת בתנאים של מערכת פוליטית דמוקרטית, לא של מלחמה אירופית או עולמית. הסיבה לכך היא שדיפלומטים ופוליטיקאים מגששים ובוחנים אפשרויות כל הזמן. זה תפקידם. אולם בכדי להביא משאים ומתנים בין יריבים מרים, כמו הגרמנים והפולנים, להסכמים של ממש, יש להתגבר על התנגדויות עזות של סיעות שאינן מעורבות בהסכמים.

אפילו אם השגריר הגרמני בטורקיה פון פאפן, אדם מתון באופן יחסי, היה מצליח להגיע להסכם עם קוט, האם היה מצליח להתגבר על הס"ס וכוחות קיצוניים אחרים שרצו לגרש את הפולנים ולהפוך את המדינה כולה ל"גן עדן ארי", והשפעתם על היטלר היתה רבה ועצומה? ומנגד, האם קוט היה יכול לשכנע את חבריו לממשלה הגולה, אפילו בתנאים הקשים של 1940, לוותר על חלקים ניכרים משטחי פולין ולהפקירם לשלטון כיבוש אכזרי? אנחנו יודעים שגורמים רבים בממשלה הפולנית סירבו, אפילו ערב מרד וורשה, כשגורלם היה תלוי בכך, לויתורים טריטוריאליים כלשהם לסובייטים במזרח פולין. מדוע שהיו מסכימים להפקיר את מערב פולין להיטלר תמורת הבטחות שנכתבו על הקרח? ואכן, קריאה זהירה בספרו של פלקוב מראה כי למרות שהיו לא מעט גורמים גרמניים ופולניים שרצו לבוא במגעים כלשהם, אלו היו בדרך כלל חד צדדיים, ונכשלו כמעט מיד לאחר שהתחילו כי אחד הצדדים (הגרמני או הפולני) סירב להמשיך עמם באופן רציני. במקרה אחד, זה של הקבוצה הפולנית הימנית-קיצונית חרש וחרב, מנהלי המשא ומתן נרצחו בידי חבריהם. דווקא על המגעים הכי דרמטיים, כביכול בין קוט לפון פאפן, המידע הארכיוני דל מאד, ואפילו פלקוב מודה, בהגינות רבה, כי קשה להסיק מסקנות יצוקות בסלע על תוכנם ורצינותם.

זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי הממשי ממלחמת העולם השנייה מאיר באור ספקני גם את טענתו השנייה של פלקוב, כאילו הסכם בין הגרמנים לפולנים היה יכול לשמור מידה כלשהי של עצמאות פולנית ולהציל את וורשה מהרס ומחורבן, כפי שניצלו פריז ופראג. בהחלט יתכן. אולם מול עיני הקורא צריכה לעמוד גם הדוגמא של סרביה, שנחרבה במלחמת אזרחים וחוותה גל טרור גרמני אכזרי למרות שקמה בבלגרד ממשלת משתפי פעולה נאמנה למדי. בנוסף לכך, בסין הרחוקה התבצע מהלך מאד דומה לזה שפלקוב מייחס לקוט. ואנג ג'ינג-ווי, סגנו של מנהיג סין הלאומנית, חתם על הסכם סודי עם היפנים וטס לננג'ינג בכדי להנהיג ממשלת משתפי פעולה. הממשלה הזאת לא חסכה מסין אפילו לא דיוטה אחת של הרס וטרור בידי היפנים, וכמעט כל ההבטחות שניתנו לה הופרו, בין היתר בגלל שכוחות קיצוניים בצבא היפני הפעילו לחץ על טוקיו לכרסם בהסכמות לאחר שואנג ג'ינג-ווי שרף את הגשרים וכבר לא היתה לו דרך חזרה. החוקר תימוטי ברוק, שדווקא מתבונן באהדה על משתפי הפעולה הסינים, כותב שחיילי ממשלת הבובות לא רק שלא הגנו על העם, אלא שדדו, רצחו ואנסו באזורי הכפר בדיוק כמו היפנים (ולוחמי הגרילה הסינים הקומוניסטים והלאומנים).

השגות אלו, כמובן, אינן מפחיתות מערכו של בין היטלר לצ'רצ'יל, ולו כהוא זה. באמצעות מחקר ארכיוני שאין שני לו, חושף פלקוב סיפור מרתק שמאיר באור אחר לגמרי את תחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שהיא נראתה בזמן אמת. בעיקר, הוא מראה לנו שבכל רגע היסטורי יש אינספור אפשרויות פתוחות, ולמרות הפיתוי לאחוז באמונות דטרמיניסטיות לאחר מעשה, בהיסטוריה שום דבר אינו קבוע מראש. ספר זה ראוי לו שיתורגם לאנגלית, פולנית, גרמנית וכל השפות הרלוונטיות האחרות, ויש לקוות שאכן כך יקרה.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

"לוחמים מעבר לגבולות", ספר חדש ומרתק, עוסק באנשי גרילה שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר מציג לנו את ההתנגדות להיטלר באופן שטרם הכרנו, החל במתופף ג'אז שחור שלחם במהלך מרד וורשה, עבור בקבוצות של אנטי-פשיסטיים מקצועיים ששירתו בספרד ולאחר מכן במחתרות בכל רחבי אירופה הכבושה, ועד לסוכנים חשאיים בריטיים ואמריקאים שהיו בעצמם מהגרים או פליטים מאירופה. ומה הקשר לאלו שחצו גבולות בכדי להילחם למען הפשיזם, או ללוחמי הג'יהאד של ימינו? ינשוף היסטורי מסביר.

מרד ורשה, ההתקוממות ההירואית נגד שלטון הכיבוש הנאצי באוגוסט 1944, נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של הלאומיות הפולנית, מאמץ טרגי ואבוד מראש של הפולנים לשחרר את עצמם רגע לפני שהכיבוש הנאצי הוחלף בכיבוש סובייטי. בתיאורים הסטנדרטיים של המרד, הוא מוצג בדרך כלל כמאבק בין שלושה צדדים: פולנים, גרמנים וסובייטיים – מורדים, מדכאים ועומדים מן הצד. אלא שמבט קרוב יותר במרד הזה, יראה שכל אחד מהצדדים היה "מגובש" הרבה פחות מבחינה לאומית ממה שנראה. בצבא הגרמני, למשל, שירתו הונגרים רבים, ששמרו על ידידותם ההיסטורית עם הפולנים, גררו רגליים בדיכוי המרד ולפעמים אף סייעו למחתרת הפולנית בסתר, ומנגד גם שכירי חרב בלארוסים שנודעו כאכזריים ובהמיים במיוחד. בצבא האדום, שעמד מנגד רוב הזמן, שירתו חיילים פולנים-אתניים ואף כאלו שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות, לרבות מרכז אסיה. ומעניין מכל, בכוחות המרד הפולניים עצמם לחמו זרים רבים: שבויי מלחמה סובייטים שברחו ממחנות גרמניים, סלובקים, הונגרים, בריטי שהפך לדובר המורדים בשפה האנגלית, ויהודים לא פולנים ששוחררו על ידי יחידה מיוחדת של המורדים ממחנה ריכוז בוורשה. אלו שירתו את המורדים גם כלוחמים מן השורה, אך בדרך כלל בתפקידי עזר למיניהם. אחד מהם, זמר אופרה שלא דיבר פולנית, השתמש בשפה הבינלאומית של המוזיקה בכדי לעודד את הלוחמים ברגעים הקשים ביותר של המערכה.

אולם הלוחם הזר הססגוני ביותר במרד וורשה היה בלי ספק אוגוסט אגבולה או'בראון (ידוע בדרך כלל כאוגוסט בראון), נגן תופים ניגרי שהשתלב בסצינת מוזיקת הג'אז של וורשה עוד בשנות השלושים. בראון, אחד מהאפרו-פולנים הראשונים בהיסטוריה, התחתן עם אישה פולניה ודיבר פולנית שוטפת. בתחילת המלחמה עזבו את פולין רוב נגני הג'אז האפריקאים ששהו בה, אך בראון נשאר ובאומץ לב בלתי רגיל, השתלב מיד בעבודת המחתרת של ארמיה קראיובה. מדהים, למשל, כיצד הוא חילק כרוזים לא חוקיים של המחתרת בכל מהלך המלחמה, עבירה שעונשה היה מוות, בעוד שכשחור הוא בלט בנוף הוורשאי ועמד בסכנה כפולה ומכופלת. בראון, שהמזל שלו בלי ספק היה יוצא דופן, שרד את מרחץ הדמים של מרד וורשה, חי מספר שנים בפולין הקומוניסטית, ולבסוף סיים את חייו באנגליה, כאדם אלמוני לגמרי.

הסיפורים הללו, ועוד רבים אחרים, מופיעים בספר משובח שיצא לאחרונה, פרי המאמצים של צוות חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, ביניהם גם ד"ר יעקב פלקוב, אולי ההיסטוריון החשוב ביותר של מזרח אירופה שפועל היום בישראל. הספר, לוחמים מעבר לגבולות: התנגדות טרנס-לאומית באירופה, 1936-48, בעריכת רוברט גילדאה ואיסמה טיימס, עוסק בממד הטרנס-לאומי של ההתנגדות לנאצים באירופה הכבושה, קרי, בלוחמים שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות. מכיוון שהסיפור של ההתנגדות לנאצים ברחבי אירופה, בין אם מדובר במחתרת ה-20 ביולי בגרמניה, ארמיה קראיובה הפולנית או הרזיסטאנס הצרפתי, הוצג בדרך כלל כסיפור לאומי, הספר חושף בפני הקורא את הממדים של אותה התנגדות שחרגו ממדינה ספציפית. בחכמה רבה, הכותבים השונים מפרידים בין שלושה ממדים לא לאומיים של התנגדות: בינלאומי (לוחמים שפעלו בשם ארגונים בינלאומיים, כמו למשל הקומינטרן), מולטי-לאומי (לוחמים שפעלו במסגרת חטיבות לאומיות בתוך מחתרות, למשל גדוד של לוחמים רוסים במחתרת יוונית) וטרנס-לאומי, אנשים שחצו גבולות כיחידים ופעלו במסגרות מעורבות. הם מתמקדים בעיקר בממד האחרון, לטעמי המרתק מכולם.

אחת מהבחירות המעניינות יותר של העורכים והכותבים היא להתחיל את הסיפור שלהם דווקא בשנת 1936, עם מלחמת האזרחים בספרד. מאבק אלים זה, שרבים רואים בו את אות הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, היה אמנם סכסוך פנימי ספרדי, אך הכיל בתוכו ממדים בינלאומיים, מולטי-לאומיים וטרנס לאומיים. ב"מטריקס הספרדי", לדעתי המאמר החשוב ביותר בספר, הכותבים מסבירים כיצד חלק מהלוחמים האנטי-פשיסטיים שהתגבשו במלחמת האזרחים בספרד התפזרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, והפכו לגרעין צבאי במחתרות אנטי-נאציות רבות. גם כאשר הם נלחמו עבור מטרות לאומיות (לשחרר את ספרד, יוון ויוגוסלביה) המטרה שפעלו למענה היתה בסופו של דבר טרנס-לאומית: מלחמה בפשיזם העולמי היכן שהוא נמצא. עבור רבים מהם, המערכה לא הסתיימה ב-1945. אחדים, במיוחד ספרדים, ניסו לפלוש לארצם ולשחרר אותה מפרנקו לאחר כניעת גרמניה, הרפתקה שהסתיימה בכישלון צורב. המחברים לא מזכירים זאת, אבל כאשר קראתי את הספר, חשבתי על הקבלה לימינו אנו. בלי להשוות חלילה מבחינה מוסרית את הלוחמים האנטי-נאצים לטרוריסטים ג'יהאדיסטיים בימינו, אפשר לומר ש"הגרעין הספרדי" של ההתנגדות הטרנס-לאומית להיטלר דומה במידה רבה לחבר המתנדבים הג'יהאדיסטים המקצועיים, שחושלו באפגניסטן, והופיעו מאז כמעט בזירות טרור רבות ברחבי העולם, לרבות ארגון דאע"ש.

פרקי הספר השונים עוסקים בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות להתנגדות טרנס-לאומית לרייך השלישי, מהתגבשות קבוצות של לוחמים מכל אירופה ואף מעבר לה (המזרח התיכון, אפריקה) במחנות ריכוז ומחנות שבויים, עבור ברשתות טרנס-לאומיות שהתמחו בהברחה של יהודים, שבויים נמלטים וטייסים נופלים של בעלות הברית לחוף מבטחים, ועד לחלקם של ארגוני מודיעין כמו ה-OSS האמריקאי או ה-SOE הבריטי בארגון ההתנגדות הטרנס-לאומית, ארגונים שחלק נכבד מהסוכנים והלוחמים שלהם היו אף הם מהגרים חוצי גבולות (למשל צ'כוסלובסקים שהתערו בארצות הברית, ואז חזרו לאירופה הכבושה כלוחמי התנגדות). היחסים בין כל אלו, כמובן, לא היו תמיד יחסים של הרמוניה, ולעיתים קרובות היו סכסוכים בין קבוצות לאומיות בתוך ארגוני התנגדות שנגעו למחלוקות ישנות, למשל מעמדה הפוליטי של מקדוניה. אלו, כמובן, התפרצו באופן מבעית לקראת סוף המלחמה ולאחריה, כפי שמשתקף במלחמות האזרחים המרובות שקרעו חלקים מאירופה (ואסיה) שנים רבות לאחר 1945. די להזכיר בהקשר זה את מלחמת הכל בכל בין המחתרת הפולנית (ארמייה קראיובה) למחתרת האוקראינית (UPA), הסובייטים, הגרמנים ולפעמים גם קבוצות של פרטיזנים יהודים בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, מאבק שכלל רצח מבעית של נשים, ילדים וזקנים מצד רוב הנוגעים בדבר. המפגש הטרנס-לאומי הוביל לשיתופי פעולה אנושיים הירואיים ונוגעים ללב, אך גם לעומק זוועה שלא יתואר.

פרק מעניין במיוחד בספר מתאר את האופן שבו לוחמים טרנס-לאומיים עברו תכופות בין מסגרות צבאיות מסודרות, ארגוני גרילה ובחזרה. לפעמים, המעבר הזה חצה גם את גבולות המחנות של מלחמת העולם השניה. כך, למשל, לוחמים ששירתו את הצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, נכלאו במחנות מעצר בצרפת ברגע שחצו את הפירנאים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חלק מהם התנדבו ללגיון הזרים הצרפתי, הובסו ונכלאו שוב, התנדבו ללגיון הזרים של וישי, משם עברו לצבאות בעלות הברית בצפון אפריקה, ואז חזרו לשרת בארגוני גרילה שונים ומשונים. חלקם מעולם לא הסתגלו למשמעת צבאית מחניקה, והעדיפו פעילות בארגוני גרילה פרועים. האמריקאים והאנגלים השכילו, במקרים מסויימים לפחות, לשלב אותם ביחידות קומנדו בכדי להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם המיוחדים.    

הפרק האחרון של הספר עוסק בתולדותיהם של הלוחמים הטרנס-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם, כמו אוגוסט בראון, הניחו את הנשק וחזרו לחיים של שלום. אחרים, הסתבכו בהרפתקאות כושלות כמו הניסיון לפלוש לספרד של פרנקו, או השתלבו במיזמים חשאיים מוצלחים יותר, למשל רשתות הברחת עולים ונשק מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. לרוב, הם נשכחו מלב לאחר המלחמה, משום שלאף אחד לא היה אינטרס לזכור אותם. לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, מדינות אירופה המערבית ניסו לבנות את עצמן מחדש, ולשם כך עשו שימוש במיתוס של ההתנגדות הלאומית. לזרים, בדרך כלל, לא היה מקום במיתוס הזה, במיוחד אם נחשדו בקומוניזם (כמו למשל ותיקי מלחמת האזרחים בספרד), או אם לא היו לבנים. חלק עגום במיוחד בספר עוסק בדחיקה של הלוחמים השחורים בצבא צרפת החופשית, שדה-גול ואנשיו ניסו "להלבין" במרץ לקראת סוף המלחמה בכדי לא לערער את יחסי הכוחות הקולוניאליים באימפריה הצרפתית. אלו שכן זכו להוקרה והערכה, כמו אוגוסט בראון, נחשבו בדרך כלל לבעלי ברית ונספחים לאומה ספציפית (במקרה זה פולין). האמריקאים הדגישו מדרך הטבע את חלקם שלהם בארגון ההתנגדות, וברית המועצות חשדה בלוחמי התנגדות עם קשרים בינלאומיים, אפילו אם היו קומוניסטים.

לסיכום, הספר לוחמים מעבר לגבולות מתאר פינה אפלולית אך מרתקת של מלחמת העולם השנייה, שעד עתה לא הקדישו לה מספיק תשומת לב. נקווה שבעתיד יקדישו המחברים מחקר השוואתי נוסף לדמיון הניכר בין המטריקס הספרדי לתופעת המתנדבים הג'יהאדיסטים של ימינו. עוד כיוון חשוב למחקר השוואתי, הוא הדמיון בין לוחמי ההתנגדות הטרנס-לאומיים האנטי-פשיסטיים לבין יריביהם מהצד השני של המתרס. לאחרונה, מחקרים רבים הראו כיצד גם הכוחות הפשיסטיים היו, למעשה, טרנס-לאומיים, והכילו בתוכם (לצד מגוייסי כפייה) גם אידיאליסטים שנדדו באירופה ומעבר לה בכדי להילחם למען האידיאל הנאצי או הפשיסטי, וכן אסייאתים וערבים שראו בפשיזם דרך לשחרר את עצמם מהקולוניאליזם המערבי. מלחמת העולם השנייה, בסופו של דבר, היתה חוויה טרנס-לאומית משני צידי המתרס.

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.