אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.

בימין הפוליטי, יש רבים הסבורים שבנימין נתניהו "הודח" מתפקידו על ידי מערכת המשפט. בטור קצר לינשוף, טוען חנן גרשוני שיש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה הזאת: אין שום קשר בינה לבין העובדות.

נתניהו הודח מתפקידו על ידי מערכת המשפט – כך טוענים לא מעט ימנים. אז מכיוון שהרעיון התחיל לקנות לו שביתה בימין, כדאי להזכיר כמה עובדות. המשבר הפוליטי, שבסופו נתניהו מצא את עצמו מחוץ לכס רה"מ, התחיל ב-2019. בשלב הזה עוד לא הוגש שום כתב אישום. נתניהו ניצח בבחירות ברוב משכנע – 65 מנדטים. הכל היה בסדר מבחינתו עד שליברמן החליט לפרוש והשאיר את נתניהו עם 60 מנדטים בלבד. הסיבה הרשמית היתה אי הסכמה בקשר לחוק הגיוס, טענה לא רשמית היא שזו היתה נקמה של ליברמן בנתניהו בגלל שחשב שנתניהו התלונן נגדו במשטרה. כך או כך, הפרישה לא קרתה בגלל החקירות של נתניהו. לא זה מה שהפריע לליברמן, שקצת לפני כן היה נאשם בעצמו ובהזדמנות אחרת הורשע. בזה אפשר לסיים, מכיוון שזו הסיבה שנתניהו נכשל במשך ארבע מערכות בחירות בניסיון להקים ממשלה בראשותו. בכל אחת מהן, אם ישראל ביתנו היתה חלק מהקואליציה, לגוש הימין היה רוב מוצק.

המכה הבאה לנתניהו היתה הפרישה של גדעון סער והקמת תקווה חדשה. סער הכריז כבר בתחילת הקמפיין שלא יישב עם נתניהו, אבל הסיבות שהוא מנה היו שהליכוד הפך לכלי שרת של נתניהו, שנתניהו מציב את טובתו האישית לפני טובת המדינה ושהוא פוגע בממלכתיות ובאחדות. הוא אכן טען בשלב מסוים שלא טוב שנאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, אבל זו בהחלט לא היתה הסיבה המרכזית. ואם כל הסיבות שסער מנה לפסילה לא היו נכונות, הרי שהסיבה האמיתית היתה היחס המכוער של נתניהו כלפיו. אבל גם הפרישה של ישראל ביתנו מגוש נתניהו, וגם זו של תקווה חדשה, לא הספיקו בשביל להקים ממשלה בלי נתניהו.

הממשלה ששלחה אותו לאופוזיציה הוקמה בזכות הצטרפותן של עוד שתי מפלגות – ימינה ורע"מ. והנה, גם שתי המפלגות האלו לא נימקו את בחירתן בכך שקיימים אישומים נגד נתניהו, שתיהן לא פסלו אותו בשל כך ושתיהן גם קיימו איתו משא ומתן. כלומר המפלגות שהפילו את נתניהו – או שלא פסלו את נתניהו, או שפסלו – אבל לא בגלל החקירות נגדו.

ומה לגבי מפלגות המרכז והשמאל? הן הרי הודיעו שיחרימו את נתניהו בגלל כתב האישום נגדו. אם כן האם לא בגלל זה הוא נכשל בניסיון להרכיב ממשלה? זו טענה נכונה, אבל היא סובלת מזיכרון קצר: עד לפני כמה חודשים, הן כחול לבן והן העבודה ישבו בממשלה אחת עם הנאשם נתניהו. החרם נשבר. ואז, לא מלאך ולא שרף ולא כתב אישום ולא חקירות – נתניהו בכבודו ובעצמו בחר להפר את ההסכם הקואליציוני ולפרק את הממשלה. הוא כנראה חשב, כמו מהמר כפייתי, שאמנם שלוש פעמים הוא לא הצליח להשיג רוב בלי ישראל ביתנו, אבל בפעם הרביעית הוא יצליח. לצערו, התכנית המבריקה הזו נכשלה. אם גנץ לא מוכן מאז לעשות עסקים עם נתניהו, וזאת למרות שהוצעו לו הצעות מפליגות מאוד מכיוון הליכוד, לא מנדלבליט הוא האשם בזה.

נשארה רק מפלגה אחת שגם החרימה את נתניהו בגלל כתבי האישום וגם לא שברה את החרם, והיא יש עתיד. אכן אפשר לטעון שזאת הסיבה שנתניהו עכשיו באופוזיציה, אבל צריך להזכיר שנתניהו, באופן משפיל, פיטר בשידור חי את יו"ר המפלגה, והאירוע קרה הרבה לפני כל החקירות. יטענו שבגללן הוא הפסיד מצביעים. ובכן, האמת קצת שונה. בבחירות 2015 הליכוד קיבל 30 מנדטים. מאז, בכל מערכת בחירות המספר עלה, עד שהגיע לשיא של 36 מנדטים בבחירות 2020, שהתקיימו אחרי הגשת כתב האישום. כלומר, אם האישומים השפיעו על מספר המנדטים של הליכוד הרי שהם השפיעו לחיוב. בקיצור: לא, מערכת המשפט לא הפילה את נתניהו. הוא הפסיד את הכיסא שלו באופן פוליטי לחלוטין – נערכו בחירות לכנסת, והכנסת הביעה אמון בממשלה שאינה בראשותו. האמת העצובה היא שהאדם שאחראי יותר מכל על נפילת נתניהו הוא בנימין נתניהו. אכן, יש מקום לטענה שההליכים הפליליים נגד נתניהו תרמו תרומה כלשהי לתוצאה הסופית, אבל הם וודאי לא היו הגורם היחיד או המרכזי בה. כשהשמאל הפסיד בבחירות 96 הוא רקח אגדה שמספרת שנתניהו הפך לראש הממשלה בזכות רצח רבין. אם הימין רוצה להיות אינפנטילי פחות, כדאי שיזנח את האגדה החדשה ויתחיל להתמודד עם העובדות.

במאמרים קודמים בינשוף, עסקנו בהרחבה בפגמים היסודיים שמשתקים את הפוליטיקה הישראלית, כגון תרבות החרמות. בטור אורח, מציע אבשלום בן צבי, כותב הבלוג עמדת תצפית, גישה שונה במעט: הבעיה העיקרית, לטענתו, היא הפיכתה של הפוליטיקה לסוג של פרפורמנס שמטרתו לתחזק את זהותו האישית של הפעיל, במקום גישה מעשית שנועדה לשנות דברים במציאות. כך, בהעדר יכולת להתפשר ולהתגמש, לא רק האישי הופך לפוליטי, אלא גרוע מכך – הפוליטי הופך לאישי.

"מסוף מחשב הוא לא איזו טלוויזיה ישנה וחבוטה עם מכונת כתיבה לפניה. זהו מימשק שדרכו יכולים המוח והגוף להתקשר עם היקום ולהזיז חלקים שלו ממקום למקום." ~ דאגלס אדאמס, "לא מזיק ברובו", עמ' 67.

כשעוסקים בפוליטיקה, מקובל להזכיר את אמירתו של ביסמארק לפיה "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי". צד נוסף של הפוליטיקה היא היותה ממלכת התכליתיות. כלומר, הפעולה בזירה הפוליטית נעשית על מנת להשיג תכלית מסויימת, להזיז דברים ואנשים ממקום למקום, ליצור שינוי מעשי במציאות.

אני מאמין, לפחות לגבי הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה, שאנשים נכנסים לפעול בזירה הזו, שהיא תובענית מאוד, תחרותית מאוד, ולאו דווקא מתגמלת (לפחות כל עוד נשארים בתחומי המותר בחוק) במטרה כנה לעשות שינוי כזה, כל אחד בכיוון שנראה לו רצוי.

למעשה, אני חושב שהמבחן הטוב ביותר לזיהוי פעולה פוליטית הוא היותה פעולה תכליתית. ככל שהיא לא משרתת תכלית של שינוי במציאות, הרי שהיא לא פעולה פוליטית. למשל, הפוליטיקה אינה המקום לויכוח אידיאולוגי. אין ספק שהאנשים הפועלים בזירה הפוליטית חלוקים זה על זה מבחינה אידיאולוגית. אבל מה שהם נאבקים עליו אינו האידיאולוגיה, אלא הצעדים המעשיים שיבוצעו או ייבלמו.

ולמרות זאת, נראה שיותר ויותר אנשים מתייחסים אל הפוליטיקה באופן לא מעשי. אל הפעולה הפוליטית הם מתייחסים, לרוב מתוך ייאוש מהסיכוי לשינוי, כאל פעולה הצהרתית. כך נשמעים קולות (משמאל ומימין) שבשם טוהר הכוונות והעמדה האידיאולוגית, מעדיפים את הישיבה הלא אפקטיבית באופוזיציה על פני הפשרות הנדרשות על מנת לקדם, עד כמה שאפשר במגבלות המציאות, שינוי מעשי בכיוון הרצוי להם.    

הצד השני של האמירה לפיה "האישי הוא הפוליטי" הוא ש"הפוליטי הוא אישי". כלומר, יותר ויותר אנשים, שיש להם עניין בפוליטיקה, פועלים ביחס אליה לא מתוך השאלה "מה המעשה שלי ישנה במציאות שמחוצה לי?" אלא מתוך השאלה "כיצד הפעילות הפוליטית שלי תשפיע עלי?".

הכוונה היא לא לבחירה אינטרסנטית בנציג שידאג לאינטרס הישיר שלי אלא לתפישת הזיהוי (והפעולה) הפוליטית ככזו שמתחזקת למעשה פן בזהות האישית של האדם. אחד המאפיינים של פוליטיקה כזו היא שככלל, מטרתה המוצהרת אינה מכוונת לקידום האינטרס הישיר של האדם, אלא דווקא להטבת מצבם של "אחרים". הפעולה הפוליטית לא נחוצה לאדם למען עצמו, אלא נעשת כ"תחביב" או כ"פרפורמנס" חברתי (ההיסטוריון דיוויד סוויפט כתב על זה ספר, וגם התראיין לפודקאסט). הפעילות הפוליטית מהסוג הזה לא באה לשנות את המציאות, אלא לבטא את היותו של האדם, בעיני עצמו (וכמובן גם בעיני סביבתו החברתית) "שמאלני" או "ימני", "נאור", "ליברל", "לאומי", "מאמין" וכיוצא באלה. הוא לא עושה את דווקא את מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות בכיוון הרצוי, אלא קודם כל את מה שנחוץ כדי לתחזק את מרכיב הזהות הזה שלו. ולכן ראוי וכדאי לו שיקרא את מקורות המידע הנכונים, יגיד את הדברים הנכונים, יזדהה ויסתייג מהאנשים, האמירות והדברים הנכונים, וישתתף בהפגנות הנכונות. חריגה מתחומי הראוי וה"נכון" תהיה לא רק שינוי עמדה בעקבות למידת מידע חדש. היא תיצור ערעור על מרכיב זהות אישי, ותערער גם את הזיהוי שלו בעיני סביבתו. לא לחינם, שינוי כזה יהפוך להיות קשה יותר ונדיר יותר. קל יותר להשאר במסגרת הרגילה והמוכרת מאשר להשתנות ולצאת ממנה.

במקרה כזה, ברור מדוע אנשים שמתייחסים כך אל המימד הפוליטי בחייהם מתקשים עם פשרות, מפני שהנכונות להתפשר מעבירה פן משמעותי בזהות האישית מתחום ברור אל תחום אפור יותר. ואחת הבעיות מופיעה כאשר אנשים שתופשים את הפוליטיקה בצורה הזו, משליכים אותה גם אל נציגיהם בזירה הפוליטית. כלומר, הם לא מצפים מהם לשינוי המציאות, אלא לתחזוק הזהות שלהם. ולכן הם מודדים אותם במבחן ההזדהות: האם הנציג שלי אומר את הדברים הנכונים בזירה הציבורית? האם הוא שומר על טוהר הזהות? במצב כזה, כל פשרה מצד הנציג הופכת להיות "בגידה", שמערערת את ההזדהות איתו, ומעוררת זעם מצד תומכיו, ואת האינסטינקט לנזוף בו ולהסתייג ממנו, ולראות בו "מתחזה" שחשף את זהותו האמיתית. שהרי אם לא נסתייג ממנו, הרי שגם אנחנו "פשרנים", לא נאמנים לערכים, וגם זהותנו האישית והחברתית מתערערת.

התוצאה הבעייתית של הגישה הזו אל הפוליטיקה היא שככל שהיא מתפשטת בקרב ציבור הולך ומתרחב, כך הפוליטיקאים, שתלויים בתמיכת הציבור הזה ונאמנותם לו נבחנת בכל רגע, נדרשים יותר ויותר ל"הפגנות נאמנות" ו"עמידה על עקרונות", שהרי אם לא יקפידו עליהם יאבדו את תמיכת בוחריהם. אלא שככל שהם נדרשים ליותר ויותר הפגנות שכאלה, כך הם פחות ופחות יכולים לעסוק בקידום המדיניות המעשית, שהיא תמיד תוצאה של פשרות שנגזרות מתוך שיקול הכוחות בזירה הפוליטית. מדובר במצב של היעדר הפנמה של "חלוקת העבודה" בין הפועלים בזירה הפוליטית לבין הציבור הרחב, כאשר האדם מן ציבור רואה בפוליטיקאי (כפי שאותו אדם רואה בעצמו) מודל שאמור לייצג את הזהות האישית-קבוצתית ולא כנציג שזוכה באמון הציבור על מנת לעצב את המציאות, במידת האפשר, בהתאם להעדפות של בוחריו.

במצב שכזה, הנבחרים שפועלים בזירה הפוליטית הולכים והופכים להיות משותקים מאימת הציבור, והיכולת לקדם מדיניות מעשית על בסיס פשרה הזוכה לתמיכה רחבה הולכת ונעלמת, כך שהזירה הפוליטית עצמה הופכת למשותקת, ונדמית יותר ויותר ל"שיחת סלון" על "פוליטיקה", לפולמוס במדורי הדעות או לפאנל-צעקות בתוכנית טלוויזיה במקום להיות המקום שבו מעוצבת המציאות. על מנת להתגבר על הקושי הזה, מי שפנו לפוליטיקה נאלצים להעמיק את הפער בין מעשיהם בפועל לבין הדימוי החיצוני שהם משדרים לציבור בוחריהם, וכך מתערערת הדמוקרטיה: האזרחים מתרחקים מהמעורבות המעשית במערכת השולטת על חייהם, והפוליטיקאים מתרחקים מהציבור אותו הם אמורים לייצג.

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"מ, הצליח להכניס מפלגה ערבית עצמאית לקואליצייה ציונית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל. אלו עקרונות אסטרטגיים כלליים אפשר ללמוד מההצלחה שלו? ינשוף פוליטי-מדיני בבית ספר לאסטרטגיה פוליטית: על קוהרנטיות אסטרטגית, חשיבותן של מחוות סמליות, ניהול פנימי נכון וחשוב מכל: כיצד עוברים מבקתת המשרתים לתוככי ארמון המלוכה.

מאמר זה פורסם גם באתר דיומא

כשנכנס משה פייגלין לליכוד לפני שנות דור בראש "חטיבת מנהיגות יהודית", הוא טבע משל שימושי ביותר במטרה להסביר לאנשי הימין הקיצוני מדוע עליהם להצטרף למפלגה שאינה תואמת לכל עקרונותיהם. בחייה של תנועה פוליטית אידיאולוגית, הסביר פייגלין בזמנו, מגיע רגע שבו עליה להכריע האם לעקור מ-"בקתת המשרתים" ל-"ארמון המלוכה". כל עוד המפלגה האידיאולוגית נמצאת בבקתת המשרתים, קרי בשוליים הפוליטיים, היא יכולה לדבוק בעקרונות ולהרגיש טוב עם עצמה. חמים, נעים ונוח בבקתת המשרתים. ארמון המלוכה, לעומת זאת, הוא מקום קר ומנוכר. יש שם תככים ופשרות לא קלות אבל שם מתקבלות ההחלטות. לפעמים המשרתים יכולים להגיע להסדר כזה או אחר עם המלך וראש חצרניו, אבל מבחירתם שלהם הם לעולם לא ייקחו חלק בקבלת ההחלטות ולפיכך תמיד יישארו אחרונים בתור. כפי שאמר סאמי אבו שחאדה מבל"ד: "אנחנו לא כאן כדי לקחת חלק בשלטון אלא כדי לייצג את האוכלוסייה שלנו מול השלטון".

במאמר זה אשתמש במשל שיצר פייגלין כדי להבהיר את השינוי שעבר על רע"ם בשנים האחרונות ממפלגה ערבית בבקתת המשרתים של הרשימה המשותפת, לתנועה שתפסה מקום בארמון המלוכה של קואליציית בנט-לפיד.

בתוכנית המצוינת של המקור "מי אתה מנסור עבאס?", רביב דרוקר וצוותו ליוו את עבאס במהלך השבועות הארוכים לפני הרכבת הממשלה, דרך המשבר של מבצע שומר החומות ומהומות ערביי ישראל בערים המעורבות, ועד לקשיים בליל הרכבת הממשלה ולהצלחה המפתיעה ברגע האחרון. הדו"ח התיעודי הנדיר הזה על תהליכי קבלת ההחלטות הפנימיים ברע"ם, שופך אור לא רק על אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – מפלגה ערבית שחתמה לראשונה על הסכם קואליציוני – אלא גם על סוגיות אסטרטגיות בסיסיות יותר. הסוגיה החשובה ביותר, ובה נעסוק, היא השאלה כיצד עוברים בפועל מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. התהליך, כפי שנראה, מסובך ביותר, יש בו מעקשים רבים, וכמו תמיד עם תמורות אסטרטגיות, מדובר בהימור גדול שיכול להוביל להצלחה גדולה אבל גם לחורבן פוליטי. משה פייגלין, למשל, סיים את המסע הפוליטי שלו בהתרסקות מפוארת. לעומת זאת, עבאס כבר רשם מספר הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים, אולם קואליציית השינוי עדיין בראשית ימיה, וההימור טרם הוכרע לצד זה או אחר.

על כל פנים, בינתיים אפשר כבר להפיק מספר תובנות מרכזיות מהתנהלותו של עבאס עד עתה: יתרונותיה של חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית; הבנה מעמיקה של מחוות סמליות, וכן ניהול מאוזן, לא דיקטטורי אבל גם לא רך מדי, של התנועה שאתה עומד בראשה. לדעתי, שלוש התובנות האלו צריכות להנחות כל מפלגה אידיאולוגית שמעוניינת לעבור מהשוליים הפוליטיים למרכז העשייה.

חשיבה אסטרטגית קוהרנטית ועקבית היא מצרך נדיר אצל פוליטיקאים. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין מטרות – שמטבען יכולות להיות בלתי מוגבלות – לבין אמצעים – שהם לעולם מוגבלים. באופן תיאורטי מנסור עבאס יכול לשאוף שישראל תסיים את הכיבוש, תחלק את ירושלים, תסכים לזכות השיבה ותשקיע סכומי ענק בערביי ישראל, אבל בפועל, האמצעים הפוליטיים שלו מוגבלים, ולכן עליו לתעדף את המטרות שלו. קוהרנטיות אסטרטגית תמיד עומדת במתח עם קוהרנטיות אידיאולוגית, מפני שהאחרונה מפליגה עם המטרות עד לקצה הלוגי בעוד והראשונה מוותרת על חלק מהן בהתחשב באמצעים המוגבלים.

אחת הבעיות בתקשורת הישראלית, היא שעיתונאים רבים "מוותרים" לפוליטיקאים שהם מראיינים על קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, לפני הבחירות האחרונות הרבה מאד מפלגות החרימו זו את זו. לכל ההחרמות הללו היו סיבות אידיאולוגיות מצוינות מנקודת ראותן של אותן מפלגות, אבל כולם ביחד גרמו למבוי סתום פוליטי שלא אפשר להקים ממשלה. עיתונאים שהיו מעלים קוהרנטיות אסטרטגית על נס, היו חייבים לשאול את הפוליטיקאים שהם ראיינו לא רק "האם צודק להחרים את X ו-Y", אלא "איך תשיגו רוב של 61 אם תחרימו את X ו-Y". כאשר השאלה הזו כבר נשאלה, התשובות הנפוצות "יש הרבה מאד דרכים" או "נמצא פתרון" אינן קוהרנטיות מבחינה אסטרטגית.

עבאס אמר בגילוי לב לדרוקר בתוכנית "המקור" כי זמן קצר לאחר שהצטרף לרשימה המשותפת הבין "שאיימן [עודה] מוביל לשום מקום", לשון אחר שאין למנהיג הרשימה המשותפת חשיבה קוהרנטית מבחינה אסטרטגית. עודה, יושב ראש חד"ש, אינו איש בקתת משרתים מובהק כמו סאמי אבו שחאדה וחבריו בבל"ד. הוא דווקא רצה להכניס את הציבור הערבי למעגלי קבלת ההחלטות, אולם ניסה לעשות זאת דרך שיתוף פעולה מהוסס עם השמאל בלבד. זאת, כמובן, כדי לא לוותר על עקרונות (כך, למשל, המקסימום שעודה היה מוכן לעשות, זה להמליץ לנשיא על בני גנץ להקים את הממשלה). עבאס ראה בכך שגיאה אסטרטגית. ברגע שאתה נמצא בכיס של מחנה אחד, מחנה זה תמיד יתייחס אליך כאל סרח עודף.

המפלגות הערביות, שעמדתן לציונות עוינת באופן גלוי, "קשות לעיכול" לא רק לימין אלא גם למרכז. עבאס הבין שכדי להגיע להישגים היסטוריים, הערבים לא יכולים להישאר בכיס של השמאל, ועליהם להיות מוכנים לשתף פעולה גם עם הימין. עבאס החל ליישם מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד להכשיר שיתוף פעולה עם נתניהו ועם הימין. מהלך זה הגיע לשיא בפגישה של עבאס עם הרב חיים דרוקמן ובניסיונות הכושלים לשכנע את בצלאל סמוטריץ' לתמוך בממשלת ימין הנשענת על רע"מ. עבאס סבר ששיתוף פעולה עם הימין עדיף, מפני שהדבר יכשיר אותו באופן אוטומטי גם בעיני המרכז והשמאל, בעוד ששיתוף פעולה עם המרכז והשמאל לא יכשיר אותו בהכרח בעיני הימין.

אחרי שנתניהו נכשל בהקמת הממשלה, נתניהו ונציגים של הליכוד אמנם הכחישו שהיה משא ומתן להקמת ממשלה בתמיכת רע"ם, אבל כפי שעבאס ציפה, די היה במשא ומתן לא רשמי עם הליכוד כדי להכשיר אותו בעיני השמאל, המרכז והימין הרך. זהו עיקרון בסיסי באסטרטגיה של לשון מאזנים – כדי להגיע להישגים יש לתמרן בין שני הצדדים. אלו מהמחנה הערבי שהשוו את עבאס בלעג לרשימות הלוויין הערביות של מפא"י, לא הצליחו, שוב, להבין את עיקרון הקוהרנטיות האסטרטגית. לאותן מפלגות לוויין לא הייתה יכולת מיקוח מול צד שאינו מפא"י. עבאס יצר יכולת מיקוח כזו לרע"ם, ומכאן כוחו.

עבאס הוא אולי הפוליטיקאי הראשון מהמגזר הערבי שהבין את חשיבותן של מחוות סמליות. עמדת מיקוח אסטרטגית היא חשובה מאוד, אבל כדי לסגור על הפער הרגשי הקריטי בין המפלגות הציונות לבין המפלגות הערביות, היה צורך "להושיט יד" – לפחות באופן חלקי – גם ברמה האידיאולוגית והרגשית. בראיון לדרוקר בתוכנית המקור, עבאס הכה על חטא הן על כך שהחרים את הלוויית פרס והן על כך שהצביע נגד הסכמי אברהם. ביחס להחלטה שלא להשתתף בהלוויית פרס, ציין עבאס שהוא נתן אז "כיסוי לעמדה הפופוליסטית" שרווחה ברשימה המשותפת. לאחר מכן, מספר עבאס, הוא הבין כמה שההחלטה הזו "פגעה בתדמית של חברי הכנסת הערבים" ומוסיף שנזק דומה נגרם גם בהצבעה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי אברהם. כלומר, עבאס הבין את הנזק האדיר שצעדים אלו, שהתווספו לטעויות אחרות כמו הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, גרמו למעמדם של הפוליטיקאים הערבים בעיני המיינסטרים הישראלי.

מצד שני, עבאס היה חייב להתחשב גם בבייס האסלאמי והלאומי שלו עצמו. הפתרון לכוחות הסותרים שהופעלו על רע"ם היא, לעתים, שתיקה. במהלך הקמפיין הכריז עאיד כיאל, האסטרטג של רע"ם, על עוצר ראיונות בקרב חברי הכנסת. יחד עם זאת, היו פעמים שעבאס עשה צעדים סמליים אמיצים שסיכנו אותו משמעותית מול הבייס שלו, ולא נמנע מלשבור את הקונצנזוס הערבי שוב ושוב. כך, למשל, חברי כנסת ערבים מחד"ש ומתע"ל אמנם גינו רצח של אזרחים ישראלים בתחומי הקו הירוק ושל ילדים בשטחים, אבל לא גינו רצח מתנחלים, ואילו עבאס גינה את הפיגוע בצומת תפוח בו נרצח יהודה גואטה, תלמיד בישיבת איתמר, וזאת למרות מחאות רמות שהגיעו מצד גורמים ברע"ם עצמה. בעיני ערבים רבים, פגישות עם אנשים כמו הרב דרוקמן נחשבו כ-"התרפסות". בעיני עבאס הן היו צעד סמלי שובר קירות. בזמן מהומות שומר החומות, עבאס נלווה לראש עיריית לוד, יאיר רביבו, וביקר בבית הכנסת השרוף. לימים, הודה בנט שזה היה אחד המהלכים שגרמו לו לשנות את דעתו על מנסור עבאס (או, אם נהיה ציניים יותר, לפחות "להעביר" את שיתוף הפעולה עמו בתוך סיעת ימינה).

רק יהודים מעטים הבינו את הסיכון האדיר שעבאס לקח באותו ביקור גורלי בבית הכנסת השרוף בלוד. הבעיה הייתה לאו דווקא הביקור בבית כנסת או אפילו גינוי שריפת בתי תפילה יהודים, דבר שעשו גם חברי כנסת ערבים אחרים, אלא בכך שנלווה לראש עיריית לוד יאיר רביבו – דמות שנואה בציבור הערבי. עודה קפץ על ההזדמנות לגנות את עבאס ואת האסטרטגיה שלו: "[להיפגש] עם רביבו שהצית את המצב שמה בלוד, זו התחנפות מתמשכת מצד מנסור כבר מספר חודשים. אני מתבייש בהתנהלות הזאת". לא זאת בלבד, בעקבות הביקור בלוד היו גם חברי רע"ם, כולל במעגלים הקרובים אליו במפלגה, שקראו לעבאס להתפטר. אפילו אבראהים חיג'אזי, אחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר של עבאס ומי שהיה חבר בצוות האסטרטגי המצומצם שהוביל את הקו המהפכני, תקף בהודעה פומבית את יושב ראש רע"ם על הפגישה עם רביבו. ראשי סניפים בתנועה האסלאמית גינו אף הם בחריפות את עבאס על כך שנתן לגיטימציה לשיטתם, ל"גזען המסית נגד האוכלוסיה הערבית".

בזמן המשבר הפוליטי שפרץ בעקבות מבצע "שומר החומות" והמהומות הלאומניות בערים המעורבות, נכנס לפעולה המרכיב השלישי באסטרטגיה של עבאס – השליטה המיומנת שלו במפלגת רע"ם. עבאס לא "הוצנח" לתוך רע"ם והתנועה האסלאמית משום מקום, אלא היה תמיד בשר מבשרן. הוא הקים את תא הסטודנטים בעל האוריינטציה הדתית "תחאלוף" ("האיחוד"), היה תלמיד של השיח' עבדאללה נימר דרוויש, למד את הקוראן בעל פה, כיהן כסגן יושב ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, היה דובר מפלגת רע"ם, מזכ"ל המפלגה, ובסופו של דבר התקדם להיות יושב ראש המפלגה. במילים אחרות, עבאס כיהן בכל מנגנוני המפלגה והתנועה האסלאמית והכיר אותם היטב. לכן, דווקא בזמן המשבר הפנימי, עבאס השכיל להשיג לעצמו תמיכה משייח' ספואת פרייג', סמכות הלכתית חשובה ובכירה בתנועה, ומכאן, בתהליך כואב של הורדת ידיים, דיכא בהדרגה את המרד נגדו. יש לציין שעבאס השתלט מחדש על המפלגה בשקט ומתחת לרדאר התקשורתי, וזאת כדי לא להשפיל את יריביו. למרות המרד הפומבי, עבאס אף השכיל להשאיר את אבראהים חיג'אזי בהנהגה. אתם מדמיינים את בנימין נתניהו, למשל, ממשיך לעבוד באופן צמוד עם יועץ שתקף אותו באופן פומבי?

כדי להמשיך להחזיק במושכות התנועה ולהשביע את רצונו של הבייס, עבאס לקח הימור נוסף. הוא הודיע שהוא מקפיא את המשא ומתן הקואליציוני עד לתום מבצע "שומר החומות". אם המבצע היה נמשך שבועות ארוכים, כמו שקרה במבצע "צוק איתן", סביר להניח שהתוכנית של עבאס להצטרף לקואליציה הייתה כושלת והוא עצמו היה משלם מחיר פוליטי כבד. אבל ההימור של עבאס הצליח. המבצע נגמר, הרוחות נרגעו, והוא הצליח להיכנס לקואליציה ולממשלה בתמיכתה של מועצת השורא. כאן יש לציין עוד מהלך אסטרטגי שהתבצע מתחת לרדאר. עבאס הצליח להפגיש את ראשי אגף התקציבים לפגישה מרתונית עם חכמי הדת של מועצת השורא בכדי להסביר להם מהיכן יילקחו התקציבים המיועדים לחברה הערבית וכיצד הם יוקצו. כך, עבאס הצליח להכניס את חברי מועצת השורא לתוך המשא ומתן, לתת להם להרגיש בעצמם את פעמי השינוי ההיסטורי, ולהשיג את תמיכתם בכניסה לקואליציה.

כך, באמצעות קוהרנטיות אסטרטגית, שימוש נכון במחוות סמליות וניהול פנימי מיומן, הצליח עבאס במהלך שרבים נכשלו בו – לקחת תנועה אידיאולוגית ולהעביר אותה מהשוליים הפוליטיים של בקתת המשרתים לארמון המלוכה של הקואליציה.

גם אחרי שהממשלה כבר הוקמה, עבאס דבק באותה קוהרנטיות אסטרטגית. כך, למשל, בדיון על חוק האזרחות והכניסה לישראל, אם עבאס היה בוחר בקוהרנטיות אידיאולוגית, רע"ם הייתה צריכה להצביע נגד. הרי זה חוק שיש אפילו פוליטיקאים יהודים שמתנגדים לו, אז איך פוליטיקאי ערבי יצביע בעדו? במקום זאת, עבאס נכנס למשא ומתן עם שרת הפנים איילת שקד והצליח להשיג שורה של ויתורים משמעותיים. ויתורים אלו לא פגעו באינטרסים הביטחוניים והדמוגרפיים שהיו חשובים לימין ולמרכז בקואליציה, אך הקלו על החיים של מספר לא מבוטל של משפחות ערביות שנפגעו מהחוק (החוק נפל בסופו של דבר בגלל טעות אסטרטגית של שקד ושל ימינה, אבל זה נושא למאמר אחר).

יחד עם זאת, המהלך טרם הושלם. מי שבוחן את התנהלותם של שלושת חברי הכנסת האחרים של רע"ם – מאזן גנאים, ווליד טאהא וסעיד אל-ח'רומי – רואה שמבחינה נפשית הם עדיין לא עקרו לחלוטין מבקתת המשרתים לארמון המלוכה. אל-ח'רומי נמנע בהקמת הממשלה כמחווה כועסת על אירוע נקודתי של הריסה בנגב, אסטרטגיה מובהקת של בקתת משרתים. אפילו עבאס נמנע מלקחת תפקיד של סגן שר או שר, כדי לא למתוח את החבל יתר על המידה, אבל אם המהלך הנוכחי יצליח, סביר להניח שהוא ידרוש תפקידים כאלו לרע"ם בבחירות הבאות. אמנם יחסי רע"ם עם הקואליציה לא מתנהלים על מי מנוחות, והמשברים השבועיים שהיא גורמת עלולים להמאיס אותה בהדרגה על שותפיה, אך הכיוון הכללי חיובי – רע"ם נמצאת בתוך הארמון. נותר רק לחכות ולראות האם היא תצליח להישאר שם גם לאחר ההתלקחות הביטחונית הבאה.

ולבסוף, הערה החורגת מסיפורה של רע"ם לציבור הערבי ישראלי בכללותו. סמוטריץ' חזה בזמנו (ראו גם כאן) שאם המהלך של עבאס יצליח, אחוז ההצבעה בציבור הערבי יעלה ויהיו הרבה יותר מנדטים המייצגים את ערביי ישראל בכנסת. במקרה כזה, המפלגות הערביות יהפכו ללשון מאזניים שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. סמוטריץ' צודק בעיקרון, אך יש להסתכל על התפתחות זו גם מכיוון נוסף. ברגע שהציבור הערבי יבין שאפשר לקצור הישגים לא רק מתוך בקתת המשרתים אלא גם ובעיקר מתוך ארמון המלוכה, לא מן הנמנע שתתפתח נישה פוליטית חדשה של מפלגות ערביות פרגמטיות. במוקדם או במאוחר, גם ערבים שאינם מוסלמים דתיים ירצו להשתתף בחגיגה ואלו יתקשו להצביע לרע"ם. במילים אחרות, הצלחתו של עבאס יכולה לפתוח את השער למפלגות ערביות פרגמטיות נוספות כמו מפלגת "מען" ("ביחד"). היינו, להרחיב דרמטית את גבולות ארמון המלוכה ולשלב חלקים נרחבים של הציבור הערבי בתוך המיינסטרים הישראלי. אולם התפתחויות כגון אלו תלויות, עדיין, בהצלחת המהלך של רע"ם. האם מנסור עבאס יצליח לנווט את רע"ם במים הסוערים שהקואליציה לבטח תיקלע לתוכם? התשובה לשאלה זו עודנה נחבאת בערפילי העתיד.

לאחרונה, חלק ממתנגדי גוש השינוי, מסמוטריץ' ועד דוברי הליכוד, מאשימים את בנט ולפיד באינפנטיליות שיאה לתנועת נוער או ל"קומונרים בבני עקיבא". אחרי הכל, רק ילדים מדברים על אחדות ופיוס, לא? אבל מה היא למעשה אינפנטיליות בפוליטיקה, והאם ניתן למצוא אותה בגוש השינוי או דווקא במחנה מתנגדיו? ינשוף פוליטי-מדיני צולל אתכם לעולמם של אלו ש"רוצים גלידה" עכשיו, ושישרף העולם.

Credit: Nicolas Ettlin, Wikimedia Commons

בזמן האחרון, שמתי לב שרבים ממתנגדי ממשלת השינוי מאשימים את ראשיה ואת תומכיה באינפנטיליות. את המקהלה המתואמת התחילו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שלעגו לרטוריקת האחדות והפיוס של לפיד ובנט כהבלים של קומונר בבני עקיבא. החרה החזיק אחריהם ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס, שלגלג כי "בנט ולפיד מקימים לנו כאן תנועת נוער". מכאן, האשמת האינפנטיליות התגלגלה לעיתונאים ומעצבי דעת קהל מהימין הדתי, לרבות קלמן ליבסקינד, אחד מהעיתונאים הרציניים והמשפיעים ביותר במגזר.

אישית, אני לא אוהב כל כך את השימוש ברטוריקה האינפנטילית בכדי לנתח התנהגות של פוליטיקאים, גם לא את התנהגותם של יריבי. זאת מפני שבני אדם תמיד מערבים ברטוריקה שלהם, שלא לדבר על פועלם, סוגים מאד שונים של טיעונים, מהם מעניינים ועמוקים, מהם שטחיים פופוליסטיים, בואך הבלים של ממש. יש שפוליטיקאים כמובן משתמשים ברטוריקה נמוכה מן השפה ולחוץ, או אומרים דברים שונים לקהלים שונים. כמובן שיש כאלו שמצבי לחץ סוחטים מהם רטוריקה טפשית יותר, וכאשר מנהלים איתם שיחה ברוגע אפשר לשמוע מהם טון שונה לחלוטין. אולם לאחר הערת האזהרה הזאת, חשוב לציין שיש, לפחות, רטוריקה אינפנטילית בפוליטיקה. הבעיה היא שכמו האשמות רווחות נוסח "תומך טרור", "גזען" או "פשיסט", המושג הופך לעיתים קרובות יותר מדי לכינוי גנאי שאדם מטיח ברעהו ללא מחשבה. אם כן, כדאי לפרק את המושג ולנסות להגדיר אותו. מהי רטוריקה אינפנטילית, היכן היא נמצאת, והאם ברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ניתן לאתר אותה במחנה ממשלת השינוי, או דווקא במחנה המתנגדים לה?

לחשיבה הילדותית יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא תמימות, הנובעת לרוב מפער בין החוקים הכתובים של העולם, אלו המושלים בו באופן רשמי, לבין החוקים הלא כתובים המנהלים אותו בפועל. לילד, או לנער, קל מאד ללמוד את החוקים הכתובים, ולדמיין שכל מי שמסביבו מתנהל לפיהם. העולם נראה לו ורוד, מפני שהחוקים הרשמיים מנוסחים לעיתים קרובות בבהירות, ומטמיעים בתוכם רטוריקה של צדק, שוויון והוגנות. ההתפכחות מהעולם מגיעה ברגע שהילד או הנער מבין שישנה מערכת שלמה של חוקים לא כתובים שלא מנוסחת אף פעם בבירור, אולם השפעתה בפועל גדולה בהרבה. תחשבו, למשל, על אכזבתו של נער שלומד מהמורים שלו ומדריכיו בתנועת הנוער על "עזרה לזולת", מתנדב ומשתתף בפעילויות רבות מסוג זה, רק כדי לגלות, בסופו של דבר, שהוא חלק מקמפיין בחירות של ראש העיר, שבאותו הזמן מנשל עניים מבתיהם ובונה במקומם פרוייקטים של יוקרה. וזה עוד מקרה פשוט: אולי בעתיד יגיע למסקנה, שאפילו פעולות כנות של "עזרה לזולת" יכולות לסייע לזולת דווקא לקנות סמים או להתבצר עמוק יותר במלכודות עוני. מכיוון שהחשיבה הילדותית מתוחמת על ידי חוקים כתובים וברורים, היא נוטה גם להתכנס לתוך מסגרות של שחור ולבן (לנו או לצרינו, אנחנו והם), בלי להיות מודעת לגשרים ולקשרים הלא הרשמיים בין מחנות ניצים כביכול. דמיינו לכם את הזעזוע של ילד בוסני בזמן המצור על סארייבו, שהורגל לראות בסרבים אויבים רשעים ובכנופיות בוסניות מקומיות כגיבורים המגנים עליו, כשהיה מגלה שאותם הסרבים והבוסנים סוחרים בנשק בלילה, וממשיכים להילחם אחד בשני במהלך היום.

בהקשר הפוליטי שלנו, הביטוי העליון לחשיבה הילדותית הוא לאו דווקא הרצון להגיע לפשרה ולשיתוף בין שונים, המתגלם כרגע בממשלת השינוי, אלא תרבות החרמות שתוחמת גבולות בלתי עבירים בין מחנות. "הוא" מרושע או לפחות תועה וטועה באופן אינהרנטי, ולכן לא אשתף איתו פעולה ולא משנה מה יקרה. "הם" בעלי הברית הטבעיים שלי, ולכן עלי לתמוך בהם באש ובמים. הביטוי העליון לתפיסה הזאת הוא כמובן הביביזם; לא במובן של הצבעה לליכוד או לנתניהו, אלא באמונה עיוורת במנהיג, כל מה שיעשה וכל ברית שיכרות, לצד פוליטיקת הזהויות הימנית והשמאלית לסוגיה. אלו שמנהלים את הפוליטיקה שלהם לפי רשימה ארוכה של "איתו לא אשב בקואליציה", ילדותיים מבחינה זו בהרבה מאלו שיושבים עם יריביהם, מנסים למצוא איתם את המשותף ולאתר פשרות שיאפשרו ניהול סביר של המדינה.

כאן, מעניין להיכנס למאפיין נוסף של החשיבה הילדותית, תסמונת ה"רוצה גלידה!" או במילים אחרות, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. אנחנו אומרים על מבוגר שהוא "מתנהג כמו ילד", כאשר הוא דורש משהו שלדעתו "מגיע לו" בלי להתחשב באפשרויות הפרקטיות להשיג את אותו הדבר, במחירים ובתוצאות. למרבה ההפתעה, חשיבה מהסוג הזה נפוצה מאד דווקא בקרב אנשי אקדמיה מהשמאל וחסידים אחרים של שיח הזכויות. פרופ' אסעד גאנם, למשל, זלזל בהסכמים שרע"מ השיגה עם מחנה השינוי (כמו גם במו"מ שלה עם נתניהו) מכיוון שלשיטתו הם נותנים לערבים תקציבים "שמגיעים להם ממילא, ושזכותם לקבל כאזרחים." גאנם שוכח שגם אם לדעתך "מגיע לך" משהו, וגם אם כל המודלים האקדמיים והתיאורטיים של "זכויות" גורסים שאותו הדבר מגיע לך בלי מאמץ, העולם הפוליטי אינו עולם של חוקים כתובים ושל נייר. מי שלא מוכן להיאבק, להתפשר ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי בכדי להשיג את מה שמגיע לו, יידחק תמיד לסוף התור.

בצד הימני של המפה הפוליטית, חשיבת ה"רוצה גלידה!" מתבטאת בראש ובראשונה בדבקות בעקרונות אידיאולוגיים, בלי להתחשב במחיר שלהם או ביכולות להשיגם. נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה. לא נתווכח איתם כרגע. רק נשאל אותם, האם הם מודעים למחיר: מערכת בחירות הרסנית נוספת, שלפי הסקרים לא תביא לשום שינוי, ורק תוביל לעוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות, בעוד מוסדות המדינה קורסים לאיטם בהיעדר גמישות תקציבית, וזאת עוד בתקופה של אתגרים קשים מאד מבית ומחוץ. אם מדובר באידיאולוגים, כמו סמוטריץ', שמודעים למחיר הזה ומוכנים לשלם אותו בגלל שיקולים רעיוניים כאלו ואחרים, אפשר לחלוק עליהם, אולם המחשבה שלהם לפחות קוהרנטית. אך ברוב המקרים, אנחנו רואים כאן מופע של תסמונת ה"רוצה גלידה!" – דרישה לקבל את הסיפוק המיידי בלי לחשוב על האלטרנטיבות ועל המחיר שהוא דורש. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים לזהות כאן אפילו חשיבה מיסטית, או ניסית: אם נעצום את העיניים מספיק, נהיה נאמנים לביבי בכל ליבנו, נפשינו ומאודינו, השמיים יתבהרו, יופיעו פתאום עריקים משום מקום, הגלידה תופיע בידינו, טעימה ומזמינה, והימין יקים ממשלה "על מלא" שתוביל אותנו לעושר ואושר.

לכן, אל תיתנו לרטוריקת האחדות והשיתוף להטעות אתכם: הפוליטיקה הבוגרת, זו שמוכנה לפשרות ולויתורים בשם אומנות האפשר, צומחת כרגע דווקא בגוש השינוי, בין בנט למרצ ועד לרע"מ. שם תפגשו את האנשים שהסכימו לוותר על עקרונות זהותיים ועל חלקים משמעותיים מהאידיאולוגיה שלהם, בכדי להשיג את מה שאפשר להשיג. האינפנטיליות, נכון לעכשיו, נמצאת בעיקר במחנה השני.

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.