ארכיון הבלוג

לקראת הבחירות: למה המערכת הישראלית לא מתפקדת ולמי אצביע

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

לשבור את החרם: מה היתה הטעות האמיתית של כחול לבן?

בחרם על הרשימה המשותפת, שיחקה כחול לבן לידיים של נתניהו והזינה את המטריקס המחוכם שמונע ממנה לעלות לשלטון. במקום זאת, ראוי להציע אלטרנטיבה לדרך של הימין והשמאל גם יחד: הקפדה על קווי יסוד ציוניים, בטחוניים ודמוקרטיים, נכונות לדבר עם מפלגות לכל רוחב המפה הפוליטית והתנגדות לחרמות מכל סוג. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

במהלך הבחירות, ההאשמה הנפוצה ביותר נגד יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היתה שהוא בובה תכולת עיניים על חוט. מעין למלם מגמגם, שנמשך ומתופלל בידי גורמים חזקים ממנו. הטעויות הלשוניות והמשפטים המשונים שפלט מדי פעם חיזקו כמובן את הרושם הזה, וכך גם ההתנהלות האנמית, העייפה והמהוססת של כחול לבן בכללותה. מעבר לתומכיו של נתניהו, שהנגידו כמובן את ההתנהלות הזאת לכריזמה, לנחישות ולהחלטיות של מנהיגם, היו גם רבים מתומכי כחול-לבן וגוש המרכז שמאל שתהו על התנהלות המועמד "שלהם". מדוע רוב הנאומים של גנץ, למשל, נשמעו כאילו שחיברה אותם ועדה? בניגוד לליכוד, לש"ס ולרשימה המשותפת, שזיהו את ציבור המתלבטים הרלוונטי עבורם והתמקדו בו ביעילות, כחול לבן התרכזה בעיקר במשחק בונקר: לא לעשות טעויות, ולא להרגיז אף אחד. הרושם שנוצר היה שהם יותר מעוניינים בהפלת נתניהו, אבל פחות בהצבת אלטרנטיבה ממשית לשלטונו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העדר הכריזמה של גנץ עצמו הוא רק חלק מהבעיה. אפילו אם נסכים שמנהיג אנרגטי יותר, כמו גבי אשכנזי, היה נותן למפלגה יותר ברק וצבע, הכלב קבור באסטרטגיה לקויה ולא בכישורי המשחק והנאום של "חברי הקוקפיט". יהיו תוצאות המשחק הקואליציוני אשר יהיו, כחול לבן נכשלה כמפלגת מרכז בכך שלא הציבה אלנטרנטיבה פוליטית לדרכם של הימין והשמאל כאחד.

בכך, אין בכוונתי לרמוז שכחול-לבן היתה צריכה ללכת שמאלה, לכיוון מרצ, כפי שעשתה מפלגת העבודה. בעיני רוב מוחלט מהציבור הישראלי דרכו של השמאל ("תהליך השלום", "אוסלו", "דרך רבין") נכשלה כישלון חרוץ, שנחתם ונסגר באינתיפאדה השנייה ובמטחי הטילים מעזה. אולם גם הניסיון להידמות לימין בעייתי לא פחות. אם כחול לבן מסכימים, פחות או יותר, עם בנימין נתניהו בכל דבר, למה לא לבחור במקור? התשובה המקובלת, "שחיתות", אפקטיבית כמובן, אבל עד גבול מסויים. בפועל, כחול לבן נגררה אחרי נתניהו למספר טעויות הרסניות, בראש ובראשונה החרם המוחלט על הרשימה המשותפת. וזה חבל, משום שדווקא בנושאים אלו המרכז הישראלי יכול לצאת לדרך עצמאית משלו.

במשך שנים, נתניהו ותומכיו ביצרו קונצנזוס שעם הפוליטיקאים הערבים לא מדברים, לא יושבים בקואליציה ולא נסמכים על קולותיהם (העובדה שנתניהו נסמך על קולותיהם כמה פעמים וגם שיתף איתם פעולה לא מעלה ולא מורידה. מה שמותר ליופיטר אסור לשור). כחול לבן נגררה אחרי ה"קונצנזוס" המזוייף הזה, למרות שחלק גדול מבוחריה דווקא תומכים בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. התוצאה ברורה לכל מי שיודע חשבון פשוט. בעוד שלנתניהו זמינים כל שותפיו הטבעיים, לרבות כהניסטים, ובעוד הוא מתעקש להביא את כל "בלוק הימין" לקואליציה, ממחנה השמאל-מרכז נגרעים 13-15 מנדטים שפשוט אי אפשר להיעזר בהם. ללא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת המרכז לא יכול לעלות לשלטון – נקודה. בשום מצב. בשום תרחיש. בשום קונסטלציה. באמצעות מסע תעמולה ודה-לגיטימציה מחוכם, הימין טען את הקוביות, היטה את הקלפים והינדס את המשחק כך שינצח תמיד. המצב הזה פוגע אפילו בשאיפותיה של כחול-לבן לעמוד בראש ממשלת אחדות חילונית, או לשתף פעולה עם הליכוד בתום עידן נתניהו. מדוע שהליכוד יוותר לך, וישתף איתך פעולה, כשהוא יודע שאין לך, למעשה, אופציות אחרות מלבד שיתוף פעולה איתו?

בני גנץ ואנשיו מודעים לכך היטב, אך מעולם לא היה להם את האומץ הדרוש לגלות מנהיגות, לשבור את המטריקס שיצר הימין ולנתץ את הקיר שמפריד בינם לבין השלטון. אמנם, לאחר הבחירות האחרונות, גנץ עשה כמה צעדים חיוביים: הוא נפגש עם ראשי הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד), ביקש את המלצותיהם והגיע איתם לסיכומים סבירים בתחום השוויון האזרחי לציבור הערבי בישראל. היה בכך צדק רב, מפני שסקרים מוכיחים כי רוב בוחרי כחול-לבן תומכים בשותפות כלשהי עם המפלגות הערביות. אולם, עם התקרב מועד הבחירות האחרונות, שעה גנץ ככל הנראה לעצת אנשי האגף הימני ברשימה, או לחילופין אסטרטג או סוקר כלשהו, והצהיר קבל עם ועדה שלא יכניס את אנשי המשותפת לממשלתו וגם לא יסתמך על קולותיהם מבחוץ. נתניהו, בצדק גמור, מיהר להסביר לציבור את משמעות הדבר. אם אין לגנץ ממשלה בלי טיבי, משמעות הדבר שאין לו שום סיכוי לעלות לשלטון.

אני מודע היטב לנימוקים שעולים חדשות לבקרים, מדוע אסור לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. אחדים מהם מסתמכים על הרעיון הגזעני להפליא של "רוב יהודי", כאילו לאזרחותם של הערבים אין שום משמעות בפועל וקולותיהם לא נחשבים. מתנגדים אחרים מצביעים, בצדק, על עמדותיהם המיליטנטיות והתנהלותם הבעייתית (ובמקרה של בל"ד – המרתיחה) של חלק מחברי הרשימה המשותפת. מסיבה זו, המרכז לא יכול ולא צריך להתייחס לפוליטיקאים של המשותפת כ"אחים אובדים". אבל הוא כן צריך להתנגד לחרם הבלתי מותנה עליהם, לסירוב המוחלט לדבר איתם.

לציבור הישראלי נמאס מהמשבר הפוליטי המתמשך, שמוביל אותו, שוב ושוב, למערכות בחירות מיותרות ויקרות. המבוי הסתום נגרם לא רק בגלל התעקשותו של ביבי להחזיק בכל מחיר במוסרות השלטון, אלא גם בגלל תרבות החרמות שהתפתחה במערכת הפוליטית הישראלית. בכנסת הנוכחית, קשה למצוא מישהו שלא מחרים מישהו אחר: יהדות התורה וש"ס מחרימות את ליברמן ואת יאיר לפיד. ליברמן מחרים את החרדים, את החלק ה"משיחי" בימינה ואת הרשימה המשותפת. הליכוד מחרים, כמובן, את השמאל והערבים, ודורש להכניס לקואליציה את כל ה"בלוק" שלו, שחלקים ממנו מוחרמים בידי כחול לבן. כחול לבן מחרימה גם היא את הרשימה המשותפת. עד לאחרונה, לפחות, החרימו הפוליטיקאים הערבים כמעט את כל המערכת הפוליטית הציונית. התוצאה המצטברת של כל החרמות הללו היא שכמעט אין אפשרות מתמטית להקים קואליציה כלשהי. קרי, תרבות החרמות היא שורש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

כדי לבדל את עצמה כמפלגת מרכז, כחול לבן היתה צריכה להכריז שהיא, בניגוד ליריבותיה, לא מחרימה אף מפלגה, אולם תעמוד על קווי יסוד של ציונות, ביטחון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הליכוד מוזמן לקואליציה, אבל לא עם מנהיג שהוגשו נגד שלושה כתבי אישום. החרדים מוזמנים אף הם, אם יסכימו לוותר על חוקים מרגיזים של כפייה דתית ולהשלים עם שינוי (מסויים, מתון) של הסטטוס-קוו לכיוון החילוני. אפילו ימינה מוזמנת, אם תסכים להתפשר על המצע הקיצוני שלה. באותה מידה, יש לנהל משא ומתן ענייני גם עם הרשימה המשותפת, או לפחות חלק ממרכיביה. אם יסכימו לשבת בממשלה עם קווי יסוד ציוניים ובטחוניים (או לתמוך בה מבחוץ) תמורה לויתורים בתחום האזרחי והמדיני – מה טוב. אם לא, גם בסדר. אופציה רצינית להתפשר ולהשפיע תיצור לחץ על חברי הכנסת של המשותפת מהציבור שלהם עצמם, שכבר כך תומך בכניסה לקואליציה, היינו – תספק תמריץ משמעותי להתמתנות. התהום הרגשית והפוליטית תצריך, כמובן, מהלכים הדרגתיים וזהירים. שיתוף הפעולה הנוכחי לחקיקת חוק שיאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בפועל קואליציית אד-הוק של ליברמן, כחול לבן, העבודה-מרצ והרשימה המשותפת, הוא התחלה טובה.

במילים אחרות, המרכז חייב להכריז בקול צלול וברור: אין אצלנו חרמות. כל הישראלים – יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, כשרים בעינינו. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם, לשאת ולתת, ובמידה מסויימת גם להתפשר, כל עוד אלו יסכימו לקווי היסוד הציוניים, הלאומיים והדמוקרטיים שלנו. עם מצע כזה של פיוס שאין בו התבטלות, המרכז הישראלי יוכל להציע אלטרנטיבה לתרבות השנאה וההתססה הקיימת. כחול לבן זקוקה לחזון כזה בכדי לעלות לשלטון. החברה הישראלית זקוקה לו הרבה יותר.

"תמיד קרא לו בשמו": מה רע למעשה בעלבונות פוליטיים?

בהארי פוטר, ספרה הקלאסי של הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מסביר אחד ממוריו של הארי שאפילו לאויב השנוא ביותר חשוב לקרוא בשמו האמיתי, ולא בכינויים מתחמקים או מילות גנאי למיניהן. מדוע כדאי לאמץ את העיקרון הזה גם בעולם הפוליטי, במקום להשתמש בעיוותים כמו "ביביהו", "פלסטינאצים", "מתנחבלים" או "הקרן לישראל חדשה"? הבעיה אינה נימוס, ואפילו לא פגיעה ברגשותיו של העומד מולך, אלא הגמישות המנטאלית שלך עצמך. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

היום האזנתי במקרה ליקיר הבלוג הזה, ד"ר גיא בכור, מדבר כהרגלו על "סודות המזרח התיכון". הנושאים היו מוכרים למדי, בעיקר האנטישמיות של אירופה, סופה הקרב וההתמוטטות הממשמשת ובאה של איראן ומדינות ערב. לא אלאה אתכם בטעויות המרובות, והרי עסקנו בכך בעבר כאן בינשוף. אבל הפעם, משהו בדבריו גרם לי להרגיש אי נוחות חריגה. שמעתי אותו פעמיים או שלוש, עד שהבנתי מה בדיוק הפריע לי.

במהלך נאומו הרגיל נגד "אירופה האנטישמית" ובפרט נגד ארצה של הקנצלרית מרקל, נמנע בכור מהגיית השם המפורש "גרמניה". במקום זאת הוא כינה אותה "דויטשלנד". בדיקה קצרה העלתה שבכור נוהג להשתמש באותו הכינוי ממש במאמריו, בכל מופע ומופע. לכאורה, אין בכך כל רע. הרי Deutschland זו הדרך לומר "גרמניה" בגרמנית. עם זאת, כשקוראים ושומעים את בכור בהקשר, מגלים שעבורו "דויטשלנד" מקבילה לכינוי "הישות הציונית" בכלי תקשורת איראניים וערביים. בשני המקרים, שינוי שמו של היריב שלך יוצר הזרה, גורם למילה מוכרת להפוך כביכול למנוכרת, מאיימת, אפילו מאוסה. במאמריו ובהופעותיו הטלוויזיוניות טוען בכור, שוב ושוב, שגרמניה העכשווית המוכרת לנו כידידה של ישראל ויעד תיירות פופולרי, אינה כזו כלל וכלל. "דויטשלנד" של אנגלה מרקל היא מדינה נאצית ואנטישמית השואפת להשמיד את ישראל, כמו עכביש ארסי המרעיל את קורבנו באמצעות נשיקה בוגדנית. שינוי שמה של המקובל של גרמניה בעברית אינו המצאה של בכור. ב-1986, פרסמה מחברת בשם יהודית עוז ספר בשם הגנים של הנאצים, ובו טענה כי הרוע הגרמני הוא מחלה גנטית חשוכת מרפא העוברת בירושה מקדמת דנן. בספרה כינתה עוז את גרמניה "אלמניה" (כינוי המגיע מהגייה צרפתית דווקא), בדיוק מאותן סיבות כמו של בכור.

בכור ועוז, כמובן, הם חלק מתופעה כללית יותר, שרווחת בשיח הישראל בכל קצוות הקשת הפוליטית: שינוי שמו של היריב בכדי ליצור הלעגה והזרה. אם הדבר נעשה מדי פעם, מדובר בסך הכל בבדיחה לא מזיקה, אולם יש כאלו שמשתמשים בכלי הזה באופן קבוע. סילבי קשת, פובליציסטית שנהגה לכתוב בידיעות אחרונות בשנות השמונים והתשעים, היתה אחת מהאמהות המייסדות של הסוגה, וחלק מביטויי ההלעגה הרווחים בשיח הישראלי, כגון "ביביהו" "מתנחבלים", "דגנרלים", "צרת החינוך" או "מפלגת האבודה" רשומים על שמה. כינויים כאלו נפוצים הן בשמאל והן בימין. בנאומים של עו"ד יורם שפטל, למשל, כמעט לא תמצאו אזכורים של יריביו ללא עיוותי שמות למיניהם (פלסטינאצים, הקרן לישראל חדשה), הוספת כינויי גנאי לשמות (אבו אדולף מאזן) או שמות תואר (השמאל הבוגדני). המחזיר בתשובה אמנון יצחק אף הוא אחד מאלופי הז'אנר, מתוך אמונה שיש להעליב ולבזות את אויבי הדת היהודית היכן שרק אפשר. לפיכך הוא משתמש דרך קבע בעיוותי שמות וכינויי גנאי כמו "בן גורגור" (לדוד בן גוריון), טמבלוויזיה, וכדומה.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הבעיה העיקרית בסגנון הכתיבה הנ"ל אינה חוסר נימוס, או רגשותיהם הענוגים של מושאיו. מרחב התמרון וטווח הפעולה של נתניהו, למשל, מעולם לא הוצר כי כינו אותו "ביביהו", ולמרקל בוודאי לא מפריע שגאי בכור קורא לגרמניה "דויטשלנד". מה שאני מנסה לטעון, הוא שהנזק שבהלעגה והזרה על ידי עיוות שמות רלוונטי בראש ובראשונה לכותבים שמשתמשים בהן, ובעיקר, לקוראים שצורכים מנת יתר של טקסטים מהסוג הזה.

למה, למעשה? נניח שגיא בכור היה מותח בדיוק את אותה ביקורת על גרמניה, אך בלי לכנות אותה "דויטשלנד", או ששפטל היה מחרף ומגדף את "אבו מאזן" במקום את "אבו אדולף מאזן". במקרים כאלו, הקוראים היו נחשפים אמנם לביקורת החריפה של שפטל ובכור, אבל גם לקונוטציות אחרות, חלקן מורכבות ואפילו חיוביות, שקשורות למילים "גרמניה" ו"אבו מאזן". השימוש העקבי בשמות מעוותים, סוגר את הקוראים בתוך עולם מושגים מלאכותי. למילה "דויטשלנד", מן הסתם, אין קונוטציות בעברית, אז הקורא ידביק אליה אך ורק את החרפות של בכור. היא תהיה אך ורק מדינה אנטישמית, הזוממת להשמיד את מדינת ישראל, ולא יעד תיירות נחשק או שותף בטחוני-אסטרטגי. הנשיא הפלסטיני אבו מאזן אמנם אינו פופולרי בישראל, אולם רבים עוד זוכרים שהתנגד באופן נחרץ לאינתיפאדה השנייה ולפיגועים נגד אזרחים ישראלים. אבל מי יכול לייחס איזושהי קונוטציה חיובית לאדם שנקשר באופן אוטומטי עם היטלר? כנ"ל עם "שקרניהו", "פלסטינאצים", "בן גורגור", "קונגוליזה רייס", "הקרן לישראל חדשה", "השמאל הבוגדני", "היטלרי קלינטון", "בארכ חוסיין אובמה" וכינויים דומים אחרים. כל אלו יוצרים שכבות שומן מסביב לתודעתם של אלו שצורכים אותם, מצמצמים את מרחב התמרון המנטלי שלהם ולוכדים אותם בתוך מטריקס של עולם משמעויות הולך וצר. להבהיר: הדאגה שלי אינה "נימוס" אלא הצרת תחום המחשבה על ידי שינויים בשפה.

אותו דבר נכון, דרך אגב, להיסטוריונים שמתארים קבוצות של בני אדם דרך קבע במושגים כמו "בורגנות", "פרולטריון", "פטריארכיה" וכדומה, שזרים לעולמם של השחקנים ההיסטוריים. אם אתה מכנה למשל קבוצת כורים אנגלים שהתקוממו במאה ה-19 "פרולטריון", אפילו אם מעולם לא כינו כך את עצמם, אתה רומז לקורא שהם מתנהגים בהכרח בהתאם למודל הכלכלי המרקסיסטי של מלחמת מעמדות, ומתעלם משורת אספקטים דתיים, חברתיים, פוליטיים ואחרים, שהיו אולי חשובים עבורם לא פחות ואפילו יותר. לכן, למשל, כשאני מלמד את מלחמת 1948, אני מתעקש לקרוא לחבורות הלוחמים הפלסטיניות "מיליציות" ולא "כנופיות", ולהסתכל על המציאות דרך העיניים שלהם, ולא מנקודת המבט של אויביהם הציונים.

בסופו של דבר, גם כאשר אתה מתעמת מול יריב, חשוב להבין את דרכו, את רעיונותיו ואת עולם המשמעויות שלו כפי שהם באמת, ולא כפי שאתה מדמיין אותם, או כפי שהיית רוצה שיהיו. אם אתם רוצים לזהות כותבים טובים, שיציגו לפניכם את העולם במלוא מורכבותו ולא דרך סד אידיאולוגי, חפשו את אלו שמשתמשים במונחים מקובלים, ולא כולאים את קוראיהם בסבך של ז'רגון ייחודי וטעון מבחינה אידיאולוגית. מעל הכל, תמיד קראו ליריב שלכם בשמו האמיתי.

בזכות האריסטוקרטיה: מה מחזיק באמת את הדמוקרטיה הליברלית

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח לשלוט ללא מעצורים, אף על פי שהוא אוחז כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל נתניהו עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס". תומכי הממשלה חוזרים ומדגישים שהם הם מייצגים את ה"דמוקרטיה האמיתית", להבדיל משלטון האליטות, השופטים והפקידים המנותקים מה"עם". אולם הטיעון הזה חושף אי הבנה מהותית של הדמוקרטיה המודרנית, שאינה מסוגלת לתפקד ללא אריסטוקרטיה חזקה. ינשוף פוליטי מדיני מסביר.

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח לעשות מה שמתחשק לו בלי מעצורים, למרות שהוא שולט כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל ביבי עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס".

הבעיה היא, שהפרנקנשטיין הביביסטי יצא כבר מזמן משליטה. השיח הציבורי הישראלי ספוג באדי רעל המופצים תדירות בידי ערב רב של פלטפורמות ירודות (אתר מידה, ישראל היום) ארגונים כמו אם תרצו, ויחידים, שמזהמים את השיח בקונספירציות ובקמפיינים של דמוניזציה והשתלחות. בכל פעם בוחרים קורבן אחר ומתנפלים עליו במרוכז: פעם הקרן החדשה, פעם בג״ץ ועכשיו הגיע תורה של דינה זילבר – משרתת ציבור מסורה שמעדיפה את שירות המדינה על משכורת גבוהה בהרבה בשוק הפרטי. לא מדובר כאן בויכוח על עמדותיה המשפטיות של זילבר, אלא בהשחרה אישית שלה. שימו לב לשיטה: היריב לא פועל מתוך הבנה שונה של טובת הציבור, אלא מזדון ורוע. לכן, לא צריך להתווכח איתו אלא לנטרל אותו.

המוסדות והקבוצות שהימין מתקיף, האקדמיה, בתי המשפט, האליטה התרבותית, היועצים המשפטיים, אכן ראויים לביקורת לא פעם. כשבוחנים אותם, כל אחד בנפרד, ניתן למצוא בהם פגמים רבים הטעונים תיקון, בדיוק כמו בכל מוסד אנושי אחר. אולם ההתקפה המרוכזת עליהם לא נועדה לתקן, אלא לשחוק את הבלמים השונים בדרך לחלום הפופוליסטי הידוע: רשות מבצעת חסרת מעצורים שעושה כטוב בעיניה בשם הרוב והדמוקרטיה. מתחשק לויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה! בא לארדן לבזבז מיליונים של כספי ציבור על קמפייני רשת כושלים למלחמה בבי די אס? אנשי המקצוע שמבקרים אותו הם שתולים של ״הקרן להשמדת ישראל.״ וכל מי שחושב אחרת, מיד שייך לדיפסטייט או לשמאל, קטן חלש ורועד במציאות, דמוני ומפחיד בחלומות.

תוקף את ה"דיפ סטייס". בנימין נתניהו. קרדיט: Roman Yanushevsky, depositphotos.com

תומכי נתניהו טוענים כי הם מייצגים את רצון הרוב, את הדמוקרטיה האמיתית, מול מוסדות אליטיסטיים לא נבחרים המנותקים מ"רצון העם". טיעון זה מבטא חוסר הבנה עמוק, מפני שהדמוקרטיה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו, איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים.

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהסביר את המושגים הבסיסיים. דמוקרטיה ליברלית, כשמה כן היא, אינה אלא הכלאה בין דמוקרטיה וליברליזם, שתי אידיאולוגיות שונות בתכלית שהתפתחו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הן אינן זהות זו לזו, וכל אחת מהן יכולה להתקיים ללא האחרת. המילה "דמוקרטיה", קבע ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון, התייחסה במקור לכל משטר ששאב את ריבונותו הסמלית מהעם, להבדיל למשל ממשטר השואב את ריבונותו מהמסורת או מחסד האל. לפי ההגדרה הזאת, רוב המשטרים הקיימים כיום הם דמוקרטיים, מפני שאפילו רודנים מודרנים (קומוניסטים, פשיסטים או פופוליסטיים) שואבים לגיטימציה וסמכות מ"רצון העם", "הרצון הכללי" או לפחות מקבוצה דומיננטית כלשהי בתוך העם (מעמד הפועלים, למשל). ערב הסעודית אינה דמוקרטית, מפני שבית סעוד שואב את סמכותו מתוקף מנדט אלוהי.

משטר ליברלי, מנגד, הוא משטר שחרט על דגלו שמירה על זכויות האדם והאזרח של נתיניו. כפי שמשטרים דמוקרטיים, ששואבים את סמכותם מרצון העם, יכולים להיות עריצים ודכאניים, כך גם משטרים ליברליים יכולים להיות, לפחות בתיאוריה, לא דמוקרטיים. בריטניה במאה ה-19, למשל, היתה מלוכה מסורתית שהעניקה רק למיעוט קטן מאזרחיה את סוג ההצבעה, ועדיין נחשבה כאחד המשטרים הליברליים ביותר בתקופה. אם נשוב לנקודה העיקרית, רוב המדינות שאנחנו מכנים "דמוקרטיות" כיום הן למעשה דמוקרטיות ליברליות, ושתי האידיאולוגיות הללו מתרוצצות בתוכן בחוסר נוחות. מה קורה, למשל, כאשר רוב העם מחליט לפגוע בזכויותיו של המיעוט? מבחינה דמוקרטית, הדבר מותר. מבחינה ליברלית, הוא אסור.

למעשה, רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית, פחדו מאד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי). מערכת שבנויה משני בתי נבחרים, למשל, היא סוג של איזון שנועד להקהות את חודו של "רצון העם" ולאזן אותו באמצעות אליטות חזקות (נושא שעסקתי בו בעבר כאן בינשוף).

תוצאת תמונה עבור ‪Founding fathers‬‏
פחדו מכוחו של ההמון – האבות המייסדים של ארצות הברית

אם נתבונן בדברים ביתר עומק, הרי שדמוקרטיה ליברלית בנויה ממערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים, שנועדו לאזן בין רצון העם וחירויות הפרט. אפשר להמשיל את האיזונים הללו לבניין היצוק על שלושה יסודות: דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי. היסוד הדמוקרטי מתבטא בבחירות תקופתיות ובמעורבות אזרחית לסוגיה. אולם כאשר יסוד זה קיים לבדו, אי אפשר לקיים מדיניות רציפה ובוודאי שלא ניתן לשמור על חירויות אזרח. הניסיון של הדמוקרטיה האתונאית הישירה הראה, למשל, כיצד מסוגל המון משולח לקבל החלטות קפריזיות, למנוע ניהול אסטרטגי ארוך טווח ולשגר את המדינה לעברי פי פחת. בתקופה שלנו, אפשר להתבונן באופן שבו מתנהלות תנועות חברתיות שמתיימרות לכונן דמוקרטיה ישירה, כגון תנועות ה-Occupy למיניהן. לרוב, תחת מסווה של שלטון ההמון על עצמו, הגורמים הצעקניים ביותר מסוגלים להעביר החלטות ולאשר אותן במבול של קריאות עידוד ומחיאות כפיים. שום משטר רציני, או תנועה חברתית אמיתית, אינם יכולים לשרוד עם דמוקרטיה מהסוג הזה.

כדי לאזן את כוחו של ההמון ולאפשר מדיניות לטווח ארוך, קיים בדמוקרטיות ליברליות גם יסוד מונרכי. לרוב לא מדובר במלך או קיסר שמעביר את תפקידו בירושה, אלא בראש מדינה שנבחר לקדנציות קצובות למשך מספר שנים, ומוסמך לנהל את המדינה למשך אותה תקופה. היסוד האריסטוקרטי מורכב מאליטות לא נבחרות, כגון עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, שמסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם. ההפרדה המקובלת לשלוש רשויות, מחוקקת, מבצעת ושופטת, מייצגת למעשה את שלושת היסודות הללו: דמוקרטי (הרשות המחוקקת), מונרכי (הרשות המבצעת) ואריסטוקרטי (הרשות השופטת). עובדי המדינה המקצועיים, ששייכים לרשות המבצעת, יכולים להיחשב אף הם ליסוד אריסטוקרטי.

משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות. אם היסוד המונרכי חזק מדי, התוצאה היא כמובן עריץ שמושל ביד תקיפה בשם רצון העם. הסכנה של עודף דמוקרטיה ועודף מונרכיה שלובות זו בזו, מפני שעריצים פופוליסטים נוטים לנצל כאוס, חוסר תפקוד פוליטי ותביעה ל"מנהיג חזק". איטליה ערב עליית הפשיזם, או גרמניה של ויימאר בראשית שנות השלושים, הן דוגמא מובהקת לתהליך הנזכר. רק יסוד אריסטוקרטי חזק, בעיקר בשירות המדינה, יכול לבלום, לאזן ולגשר בין העם והשליט, כאשר האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה נקבעים באמצעות משא ומתן ומאבק מתמיד בין נציגי העם, השליט והקבוצות האריסטוקרטיות.

עריצים פופוליסטיים נוטים לנצל כאוס – בניטו מוסוליני.

השמן על גלגלי האיזון בין שלושת הרשויות נובע מהעקרונות המושמצים תדירות של מידתיות, סבירות ורציונליות. הרשות המבצעת, למשל, נהנית מ"חזקת תקינות המנהל", קרי, מהנחת היסוד שהחלטותיה המנהליות סבירות אלא אם כן הוכח אחרת. מצד שני, היא חייבת לנמק ולהסביר מדוע החלטותיה רציונליות, סבירות, מידתיות ולא מפלות, בכל פעם שמישהו מערער עליהן בפני הרשות השופטת. השפה הרציונלית של הנימוק הסביר, היא למעשה הדיאלוג שמהווה את הבסיס למשא ומתן בין הרשויות השונות. הויכוח בפרשת לארה אל-קאסם, למשל, היה בדיוק על כך. מותר לשר ארדן, גולם ככל שיהיה, להחליט שפעילי BDS לא יכולים להיכנס למדינה. הוא לא יכול להחליט באופן שרירותי מי הוא פעיל BDS, בניגוד ללשון החוק שהוא עצמו קבע. מירי רגב יכולה להחליט שלא לממן אומנים. אסור לה להחליט לממן אך ורק אומנים שחברים במרכז הליכוד. ויכוח דומה על היה "צו המוסלמים" הידוע לשמצה של טראמפ. תומכיו של הנשיא טענו ש"בסמכותו" להחליט מי מסוכן לביטחון הלאומי, גם בלי לנמק. מתנגדיו דרשו נימוקים רציונליים, שהנשיא לא הצליח לספק. במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה.

השליטים הפופוליסטיים של היום נמצאים על ספקטרום רחב בין דמוקרטיה מסוכסכת (טראמפ, אורבן, נתניהו) מחד, ועריצות רוב מאידך (פוטין, ארדואן). כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג באחד ממאמריו האחרונים, אפילו הדיקטטורים הפופוליסטיים, להבדיל מעריצי העבר, משמרים את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד את הבחירות, אולם מתיימרים לשלוט ללא מעצורים כל עוד "רוב העם" תומך בהם. הם רומסים זכויות אזרח, מקבלים החלטות שרירותיות לפי טעמם הפוליטי (למשל, איסור לימודי המגדר בהונגריה של ויקטור אורבן), רודפים מיעוטים ובעיקר, מסירים באופן שיטתי את כל הבלמים האריסטוקרטיים שעומדים בינם לבין שלטון מוחלט. העובדה שהם עושים זאת, לעיתים קרובות, לקול הצהלה של המוני תומכיהם, אינה מפחיתה מהסכנה כהוא זה. מפני שברגע שהבלמים מוסרים, איש לא יוכל להגן גם על הצוהלים כשהמדיניות תשתנה, ומגפי השלטון ינחתו לפתע וללא אזהרה על ראשם. ברגע שהמדיניות הופכת להיות שרירותית, וראשי המדינה מתרגלים לקבוע מסמרות בלי לנמק, להסביר ולהתווכח, הסכנה כמובן גדולה פי כמה וכמה.

כדי למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק. אסור, כמובן, שהאליטות האריסטוקרטיות יהיו חזקות מדי, אחרת המדינה עלולה להידרדר לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית, כמו יפן הקיסרית בשנות השלושים של המאה ה-20. יש לאזנן באמצעות רשות מבצעת חזקה ומעורבות אזרחית-דמוקרטית. אולם מדינה דמוקרטית ללא אליטות כאלו, עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית. ישראל, כרגע, נמצאת רק בתחילת הדרך, מספר קילומטרים לפני הונגריה האורבנית. טורקיה של ארדואן ורוסיה של פוטין מדגימות לנו היטב כיצד נראה סוף התהליך.

קופצים על הדונלד: הטעות הגורלית של ישראל

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

Credit: Vectorfarmer

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות"

במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

אשרי הגפרור: דוד ביטן, בצלם והמשחק המסוכן של הימין

הצעתו החדשה של ח"כ דוד ביטן לשלול את אזרחותו של יו"ר בצלם, היא דוגמא נוספת לגל הפוטיניסטי השוטף את הימין הישראלי. אולם מדובר, במידה רבה, בתוקפנות צעצוע מזוייפת. מהי הדינמיקה שמונעת מביטן וחבריו להדליק גפרורים של ממש, והאם היא הולכת ונשחקת? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אין לקנא בשופטים של תחרות הח"כ האוויל וחסר האחריות ביותר בסיעת הליכוד. מדובר במשחק קשה וצמוד, עם עליות וירידות, מפנים מפתיעים ומעקשים מסעירים. רגע אחד מגיח אורן חזן, האיש, הפינוקים והמלפפונים הכבושים, מיד אחריו נאווה בוקר, או ח"כ אחר שיוצא ביוזמה הזויה כדי לגרוף לייקים וכותרות. הפעם, הזוכה המאושר בתחרות הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, זה שבעבר תהה מה יש שם בשב"כ ובמוסד שהופך את כולם לשמאלנים. לאחרונה, לאור הפולמוס על דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד באו"ם, יצא ביטן ביוזמה לשלול את אזרחותו של אלעד. לא פחות. הצעות כגון זו כבר הפכו לשגרה כשמדובר בחנין זועבי וחברי כנסת ערביים אחרים, ועכשיו התרחבו גם למגזר היהודי, אם כי ביטן עדיין לא הציע לגרש את אלעד לעזה או לסוריה.

באמת שאין צורך להכביר מילים על ההצעה הגאונית של ביטן, איוולת בלתי אפשרית מבחינה משפטית. החוק הישראלי מתיר שלילת אזרחות רק אם הושגה בהסתמך על מידע כוזב, או של אזרח שעסק בטרור. החל משנת 2008, המדינה לא רשאית לשלול אפילו את תעודת הזהות של אזרח שעסק בטרור, אם אין לו אזרחות אחרת. העובדה שביטן יצא בכותרת כזאת בלי לבדוק בכלל את החוק, מלמדת רבות על הטיפוסים שגרר החתול ללשכות הבכירות ביותר, במקרה זה לשכת יו"ר הקואליציה.

רבים בשמאל בוודאי יגדירו את הצעתו של ביטן כפשיסטית. אישית, לא הייתי חוזר להאשמה הלעוסה הזאת משנות השלושים, במיוחד בגלל שהעולם של היום מספק דוגמאות טובות ורלוונטיות יותר. בדרכו הגרוטסטקית, צועד ביטן בנתיב שמתווה כעת נשיא רוסיה פוטין לשורה ארוכה של פוליטיקאים דמגוגים, נשיאים עריצים ומנהיגים פופוליסטיים מהפילפינים ועד כתום השיער ממגדלי טראמפ. ביטן אינו פשיסט, אלא פוטיניסט. יש בו את אותו תערובת גסה של לאומנות לא מתנצלת, כמיהה ל"ערכים מסורתיים" ואמונה שלשלטון שנתמך בידי רוב דמוקרטי מותר לרדוף את מתנגדיו ללא כחל ושרק. הפוטיניזם, בכל המופעים שלו, אינו זקוק למנהיג כל יכול כמו מוסולוני, והוא משתלב היטב בדמוקרטיה פורמלית. כך, כפיליו וחקייניו הרבים של ולדימיר ולדימירוביץ' משתמשים במוסדות הדמוקרטיים על מנת לבצר את כוחם ולרדוף את יריביהם, תוך כדי התקפה מסיבית על כל האליטות שמנסות לבלום אותם או להציג עמדה שונה. במקרה של ישראל, מדובר בעיקר בבית המשפט העליון.

אבל למרבה המזל, ביטן וחבריו אינם אפילו פוטיניסטים אותנטיים. כי הרי יו"ר הקואליציה יודע היטב, בדיוק כמו רבים מחבריו שהציעו חוקים דומים בעבר, שהבלילה שלו לא תעבור את היועץ המשפטי, ובוודאי שלא את בג"ץ. מה גם שאפילו שלילת אזרחות לחשודים בטרור (וחגי אלעד לא חשוד בטרור), דורשת אישור של היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט לעניינים מנהליים, שמן הסתם לא ינתן. מדובר בריטואל שרווח בחוגי הימין, גם כשמדובר באנשים רציניים יותר מביטן. אין כמעט חודש, שמישהו בימין לא יוצא ביוזמה בלתי אפשרית מבחינה משפטית או פוליטית: "חוקי הסדרה" לגזל קרקעות פרטיות, שלילת אזרחות ליריבים פוליטיים, פסילה גורפת של המפלגות הערביות שתוביל למשבר חמור ביחסי רוב-מיעוט, או יוזמות לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. הם עושים את זה, רק כי הם יודעים שהיוזמה שלהם לא תקרום עור וגידים, וממילא לא תגרום נזק, כי מבוגר אחראי כלשהו, היועץ המשפטי לממשלה או אחד משופטי בג"ץ, יפסול אותה בעודה באיבה. כך, כולם מרוויחים: הח"כ מהימין יוצא ביוזמה מתלהמת שמביאה לו לייקים, צ'פחות במרכז וקולות בפריימריז, השמאל פוצח בשפיל הרגיל של "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הם לא יעברו", בית המשפט פוסל, הימין מתלונן על האליטה השיפוטית שלא נותנת לו לשלוט, נזק לא נגרם, וכל הנוגעים בדבר הולכים הביתה עייפים אך מרוצים.

אולם בפועל, המערכת הזאת נשענת על אדנים שנשחקים לאט, אבל בהדרגה. התסכול המתמשך בימין העמוק על כך שה"רוב הדמוקרטי" שלו נבלם בידי השמאל המיתי השוכן לבטח באליטות האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות, אינו נותן לאנשיו מנוח. הוא היה היסוד לסדרה של מאמצים לקדם מועמדים מהציבור הדתי-לאומי לעמדות מפתח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט. בפני עצמו מדובר בניסיון ראוי לשבח – כולנו נצא נשכרים מגיוון ומפלורליזם. אבל המטרה, לפחות בגירסתה הקיצונית, עדיין לא הושגה. עמנואל שילה, עורך עיתון המתנחלים בשבע, ניסח פעם את המטרה הזאת במילים הבאות, ככל שהדברים נוגעים למערכת המשפט: "אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך, לא יזכו אויבינו להגנת החוק." אולם בינתיים משפטנים דתיים כמו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דווקא כן חוסמים הצעות חוק פוטיניסטיות, ולא נותנים לימין "לשלוט ללא מורא", כלומר ללא פחד משלטון החוק.

האם הדבר יהיה נכון גם בדור הבא של יועצים ושופטים שיגיעו משורות הימין? להערכתי, תהיה בכך שחיקה. הציבור הרחב של הפעילים במפלגות הימין העמוק יתקשה להבין מדוע ממשלתו נוהגת בפול גז בניוטרל; למה ביטן קוצף, אבל חגי אלעד ממשיך לדבר באו"ם עם דרכון ישראלי; למה רגב מתלהמת, אבל אומנים ממשיכים להפיק יצירות בעלות אופי שמאלני; ואיך כל השמאלנים האלה ממשיכים להתבצר בבתי המשפט ולבלום את ה"רוב הדמוקרטי" מלרמוס את זכויות המיעוט כחפצו. לאט לאט, הלחץ מלמטה עלול להצמיח אליטות חדשות, שלא ירצו או לא יוכלו לבלום את היוזמות המטורללות מימין, לפחות לא באותה העוצמה. בעוד כך וכך שנים, עשויים פוליטיקאים כדוגמת ביטן לגלות שאף מבוגר אחראי כבר לא בולם אותם. אין אמא בגלימה שחורה במטבח שתמנע מהם לשחק באש. האם יעצרו בעצמם מלהדליק את הגפרור, לקול צהלות חבריהם ביציע? לא הייתי סומך על זה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: