מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

ברוך הבא! האלוף במילואים יוחנן לוקר הצטרף, לפחות בעיני פרשנים מסויימים, לשמאלנים האגדיים הלוגמים תה צמחים בשדירות רוטשילד ומחפשים דרכים לפגוע בצה"ל ובמדינת ישראל. רבים כתבו כבר על ההיסטריה שאחזה במערכת לאור מסקנות דו"ח לוקר, על הטיעונים הבעייתיים של צה"ל ומשמעות המסקנות לביטחון המדינה ולעתיד הכלכלה. אבל האם יש לדברים משמעות רחבה יותר? מה ניתן ללמוד מהאשמות בוגי יעלון על "ניתוק" של חברי הועדה וכיצד מנסות מערכות בירוקרטיות לשמר את עצמן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלכוד שבמקצוענות.

לשורותיהם של אותם "שמאלנים אגדיים", שלוגמים תה צמחים בבתי קפה טרנדיים ואוכלים סושי טבעוני במימון אירופי בעודם דנים בדרכים להכפיש את מדינת ישראל בעולם, הצטרף לאחרונה חבר חדש, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה: יוחנן לוקר, אלוף במילואים ולשעבר מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, שעמד בראש הועדה שפרסמה את הדו"ח המדובר על תקציב הביטחון. הפרשן הצבאי אלון בן דוד כתב על הדו"ח המושקע, המפורט והמנומק הזה, שנכתב רובו ככולו על ידי אנשים עם ידע מעמיק על מערכת הביטחון, שהוא תוצר של "בתי הקפה בשדרות רוטשילד". לא פחות. אלון בן דוד רק היה צריך לטעון שלוקר ממומן על ידי הקרן החדשה לישראל. רמ"ט חיל האוויר לשעבר וראש תעשיית אלביט מערכות לשעבר הם סמולנים מנותקים לוגמי קפוצ'ינו, ואפשר ללכת לישון בשקט – עם הפנסיה התקציבית, כמובן.

אלון בן דוד אינו לבד. מדהים לראות כיצד משה "בוגי" יעלון, השר שמזה זמן מכהן כראש הועד של מערכת הביטחון והאיש שהפך את הדשדוש והקיפאון לאידיאולוגיה, פסל בהבל פה את המומחים שהוא עצמו היה מעורב במינוים. נביא האידיאולוגיה הבוגיסטית מייצג את הרטוריקה הזאת באופן מוחצן ומוקצן, אבל הוא ממש לא היחיד. לא מזמן שמעתי, באוניברסיטה אמריקאית כלשהי, הרצאה של בכיר בטחוני ישראלי שכינה כל אדם שהעז לחלוק על הנחות היסוד של המערכת, כולל גנרלים וראשי שירותים חשאיים לשעבר, כ"מנותק", "בור" או סתם אידיוט שלא מבין מהחיים שלו. וכמובן, בפוסט ביקורתי שפרסמתי לא מזמן על הבידוקים הבטחוניים המשפילים בנתב"ג, קיבלתי לא מעט תגובות מיוצאי המערכת שהסבירו לי למה הכל בסדר, כל טיעוני הנגד הם שקרים, ואין צורך בשום שינוי משמעותי.

המילים שהשתמש בהן יעלון מעניינות מאד לא רק להבנת העניין הנוכחי, אלא גם לאופן שבו מערכות בירוקרטיות מנסות לשמר את עצמן ולדחות בבוז שינויים משמעותיים. הועדה, כך יעלון, לא מבינה כיצד פועלת מערכת הביטחון, עיוורת לצרכי הביטחון של ישראל ובעיקר "מנותקת". מדוע היא מנותקת? משום שהיא מעזה לחרוג מהמוסכמות שהפכו לאמת חקוקה באבן במקומותנו: שה"איומים" תמיד במגמת עלייה, ושתקציב נוסף למערכת הביטחון, בין אם מדובר במערכות נשק יקרות ובין אם בפנסיות גישור, הכרחי כדי להתמודד עם האיומים הללו. הכלכלן אורי כץ (כאן וכאן) התמודד כבר עם כמה מהטענות הפופולריות של מערכת הביטחון, ופירק אותן לגורמים. כאן, הייתי רוצה לחרוג מהויכוח על דו"ח לוקר, או ליתר דיוק להטות אותו לכיוון שונה במעט. מה משמעותה של טענת ה"ניתוק" שמעלה יעלון, ומה היא אומרת לנו על האופן שבו "מקצוענים" מנהלים את ענייניהם?

אפתח בסיפור, שחורג קצת מהויכוח המקומי שלנו כאן בישראל. פרופ' דייויד מוס, היסטוריון כלכלי ומומחה למנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד (גילוי נאות: הייתי מתרגל שלו), הוזמן פעם לשאת נאום בפני פורום עסקי יפני. הקהל, שמילא את האולם מפה לפה, הורכב מאנשי עסקים, ביניהם מנהלי תאגידים ואחדים מבכירי המשק. פרופ' מוס הוזמן כדי לדבר על הבעיות שעומדות בפני המגזר העסקי ביפן, בראש ובראשונה הדשדוש וחוסר החדשנות של חברות רבות, ולהציע פתרונות. המרצה האמריקאי, שלא היה מומחה באופן ספציפי לכלכלת יפן, תהה על מה בדיוק ידבר. יום לפני ההרצאה, שוחח במקרה, בלובי של המלון, עם נערים יפנים שאמרו לו שהם מעוניינים ללמוד מנהל עסקים ולהשתלב בחברות מובילות. במשך שעתיים, הם חלקו בפניו רעיונות, חלקם מבריקים, מקוריים ומהפכניים על המצאות, חידושים ואסטרטגיות עסקיות. הפרופסור התרשם, ושאל שאלה. "נניח", אמר, "שמחר תעבדו בחברה גדולה כמו סוני או טויוטה. כל הרעיונות שהעליתם עכשיו בפני, בשיחת חולין, האם תעלו אותם גם בפני הממונים עליכם בחברה?" הנערים הסתכלו עליו כאילו נפל מהשמיים. "בוודאי שלא," אמר אחד מהם, והסביר שביפן עובד זוטר לא מעז אפילו לפתוח את הפה, ובוודאי שלא להתערב בענייניה של ההנהלה. יום לאחר מכן, סיפר מוס לבכירי המגזר העסקי היפני, שישבו בהרצאה שלו, על השיחה עם הנערים, וטען בתוקף כי ההיררכיות הנוקשות בחברות היפניות הן המחסום העיקרי לחדשנות. הוא הציע גם פיתרון מעניין ומקורי, שלא כאן המקום לפרט. בסיום ההרצאה, קם אחד מהמכובדים שבקהל, מנכ"ל חברה גדולה כבן שמונים ואחד מאנשי העסקים הידועים ביפן, ואמר למוס ש"לא רק שכל מילה שלך נכונה, אלא שהבעיה אפילו יותר חמורה מאשר אתה מעלה בדעתך. אבל אף אחד כאן לא מסוגל לשנות את זה."

אנשי העסקים היפנים שעמדו בפני מוס, כולם אינטליגנטיים ובעלי ניסיון, היו מודעים כמובן לבעיה היטב. אבל מבחינתם, היא היתה בעיה משוקעת. כלומר, כשל שכל כך משולב בתרבות הניהולית והחברתית הקיימת, עד שקשה לדבר עליו, ובוודאי לשנות אותו. בשביל לשנות את כיוון החשיבה יש לעיתים קרובות צורך בגורם חיצוני,  לרוב עם רקע וניסיון דומה אבל לא זהה; מישהו שמבין את הבעיה, אבל לא כבול באלפי כבלים מנטליים שגורמים לו לחשוב שזה המצב, "ככה זה" או "אין מה לעשות". מי שקרא את הספר שומרי הסף, יודע שעמי איילון נתקל בבעיה דומה כאשר התמנה לראשות השב"כ. לאחר הטראומה של רצח רבין, לקח איילון לידיו שירות מוכה ומובס, שהיה זקוק באופן דחוף לרפורמות. כאשר הגיע לישיבת ההנהלה הראשונה, הודה בפני הנוכחים שהידע המקצועי שלו דל משלהם. הם, הרי, יודעים טוב ממנו כיצד להפעיל מקור או איך לנתח מידע מודיעיני. לפיכך, הוא רוצה שיסקרו בפניו את כל נהלי העבודה בשירות, אחד אחד, וינמקו אותם. כל נוהל – והנימוק הרציונלי שלו. דבר אחד, אמר להם, הוא לא מוכן לשמוע: שכך יש לעשות פשוט משום שכך הדברים היו תמיד, ומה שהיה הוא שיהיה. זה עוד יתרון של האאוטסיידר האינטליגנטי, שיש לו ידע קרוב לנושא אך לא הגיע מאותה תרבות ארגונית. הוא לא לוקח כלום כמובן מאליו, ויכול להבחין בנקודות עיוורון ונקודות תורפה שאנשים מתוך המערכת אינם מסוגלים לראות, שלא לדבר על לעשות משהו בנידון.

מבחינה זו, ועדת לוקר היתה תמהיל אידיאלי של אינסיידרים לשעבר ואנשים מנוסים ואינטליגנטיים שהגיעו מחוץ למערכת או מהפריפריה שלה. כולם הכירו היטב את הנושא, אבל אף אחד לא היה נתון לצבת הבירוקרטית של המערכת ולא היה כבול להנחות היסוד המקודשות שלה. ובמצבים כאלו, המערכת – שכמו מערכות רבות אחרות מסוגה מעוניינת יותר מכל לשמר את המצב הקיים – מגיבה במנטרות הידועות והשחוקות: "אתם מנותקים", "אתם לא מבינים אותנו", "אנחנו עושים ימים ולילות", "אתם לא תלמדו אותנו ש…" "בתי הקפה בשדירות רוטשילד", וכיוצא בזה. וכל אחד מכם יוכל להוסיף את הקלישאה הבטחונית האהובה עליו.

ואם במערכת הביטחון יש להטיל ספק באמת המקודשת של ה"מקצוענים שבטוח יודעים מהם הם עושים", אז למה לא במערכות אחרות? אולי, למשל, המקצוענים הדיפלומטיים, למשל השגריר באירלנד בועז מודעי והסגנית המבריקה שלו, שמייצרת ציוצים פרובוקטיביים בקצב מסחרר, לא ממש יודעים מה הם עושים? שמא כדאי לבחון את הנחות היסוד של האסטרטגיה המדינית של ישראל, אם בכלל יש כזאת? אולי אנשי עסקים, מומחים חיצוניים, מנהיגים דתיים ופעילים העובדים בשטח, יכולים לאתגר את התפיסה האסטרטגית והבטחונית של ישראל ולהכניס, סוף סוף, רעיונות חדשים למאגר התגובות הפבלוביות של ה"מקצוענים", שהכזיבו פעם אחרי פעם? בעיראק, למשל, פעילת זכויות האדם אמה סקיי, אישה אנטי-מיליטריסטית להפליא, שולבה במערך הצבאי והרעיונות המקוריים שהציעה התגלו כאבן יסוד של הניצחון על אל קאעדה בשנת 2007. והעיקר: אם אתם רואים בטלוויזיה איזה גבר סמכותי בחליפה או במדים אומר לכם לא להעסיק את ראשיכם הפעוט בעניינים הרי גורל, כי "צריך להשאיר את זה לדרג המקצועי", התחילו לחשוד; והעיקר- הקשיבו לכל הקולות, גם ובמיוחד אלו שמגיעים מהשוליים או מפורשי המערכת, שקלו את הנתונים בכובד ראש והגיעו למסקנות משלכם. בין אם מדובר באיראן, תקציב הביטחון, המדיניות מול הפלסטינים או כל עניין חשוב אחר, אם אתם לא תחשבו – אף אחד לא יעשה זאת עבורכם.