פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

בעשורים האחרונים, המונח "רצח עם" עבר הרחבה אינפלציונית, אבל מה הבעיה האמיתית בתחום הנקרא לימודי ג'נוסייד? אנה (שם בדוי), תלמידת מחקר לשעבר שהתמחתה בלימודי ג'נוסייד באחת האוניברסיטאות האירופיות הגדולות, מסבירה כיצד חוקרים שלא מתמחים באמת בזירות שהם כותבים עליהן, לוקחים פשעים שונים עם רקע חברתי, תרבותי, היסטורי וצבאי שונה לחלוטין, ומתיכים אותם ביחד לתוך הגדרה מלאכותית. כדי להבין באמת, היא טוענת בטור אורח לינשוף, צריך סוף סוף להשתחרר מההגדרה.

רפאל למקין, עורך דין יהודי-פולני ומומחה למשפט בין-לאומי, שימש בשנות השלושים יועץ משפטי לממשלת פולין ועסק בגיבוש חקיקה בינלאומית נגד פשעים המוניים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מתוך זווית משפטית ברורה, חיפש למקין עיגון חוקי למעשי חורבן קבוצתי שלדעתו לא זכו למענה מספק במשפט הבינלאומי.

במהלך המלחמה, בשנת 1944, טבע למקין לראשונה את המושג "ג'נוסייד". לא היה זה מושג תיאורטי בלבד, אלא ניסיון מודע למסגר את פשעי המשטר הנאצי בהגדרה משפטית עולמית. לאחר המלחמה, ההגדרה הזו הפכה לבסיס לאמנת האו"ם למניעת ג׳נוסייד, וכך נולד אחד המונחים המשפיעים והטעונים של זמננו.

הערך של ההגדרה באותה התקופה היה קודם כל משפטי. אבל בעיניי, המוטיבציה האמיתית הייתה פסיכולוגית: העולם ביקש לעשות סדר מוסרי ואינטלקטואלי בחורבן חסר תקדים, ולמצוא שם לדבר שאי אפשר לתאר. אבל כבר בשלב החקיקה התבררה הבעיה המרכזית: מהי בכלל "קבוצה"? האם אפשר להגדיר זהות של אנשים באופן חד-משמעי?
האם הגדרה חיצונית של קבוצה (שהמשטר מכתיב) משקפת את הזהות העצמית של הפרט? האם אפשר לקבוע גבולות ברורים בין קבוצות אתניות, דתיות או לאומיות, כשבפועל הזהות האישית, התרבותית והמשפחתית מורכבת הרבה יותר?
ומה המשמעות של ג'נוסייד כאשר הגבולות האלה מטושטשים, משתנים, ולעיתים נקבעים שרירותית על-ידי שלטון או מערכת משפטית?

גם הקריטריונים שנקבעו באמנה כמו: "גרימת נזק חמור בנפש" או "העברת ילדים מקבוצה אחת לאחרת" פותחים פתח לפרשנות כמעט אינסופית.
מה ייחשב ג'נוסייד, ומה לא? האם כל פשע מחריד נגד קבוצה הוא ג'נוסייד, או שיש קנה מידה מהותי שבלעדיו אין למושג קיום? והאם כל קבוצה אנושית פגיעה, בכל הקשר, זוכה לאותה הגנה ולפירוש זהה של ההגדרה?

אני כותבת את כל זה מתוך חוויה אישית: הייתי סטודנטית לתואר שני ב-״Genocide Studies״ באוניברסיטה אירופית מובילה. שם למדתי את ההגדרה של ג'נוסייד לא כמשהו פתוח לשאלה או להטלת ספק, אלא כאמת מוחלטת. אפילו נדרשנו לשנן את ההגדרה ולהיות מסוגלים לשחזר אותה בכל רגע. לא דנו כמעט בבעייתיות של ההגדרה, לא התעכבנו על המלאכותיות שבה, ולא עסקנו בכלל במה שמשמעותה עושה לזיכרון, להבנה ההיסטורית או להשלכות המשפטיות בעולם האמיתי.

כשההגדרה בורחת מהחוק ומכתיבה את המציאות

המונח ג'נוסייד לא נשאר לאורך זמן עניין משפטי יבש. במהירות מפתיעה, הוא הפך להרבה יותר מכלי של מערכת החוק הבין-לאומי: הוא הפך לסימן חברתי ופוליטי, לכלי משחק בזירה הציבורית, בתקשורת, בזיכרון, באקדמיה ובפוליטיקה. בעולם שבו עוצמת הזוועות הפכה למעין תחרות סמויה, התווית "ג'נוסייד" סימנה את הדרגה העליונה ביותר של קורבן, זו שאי אפשר להתווכח איתה.

לא משנה עד כמה הנסיבות היו שונות או המניעים מורכבים, עצם השאיפה להיקרא "קורבן ג'נוסייד" הפכה למטרה. המושג, שמלכתחילה היה מלאכותי ושרירותי, קיבל חיים משלו. בכל פעם שמתרחש אסון, מיד קופצות ההשוואות והתיוגים: האם זה ג'נוסייד, או אולי "פשע נגד האנושות", ואולי רק "פשעי מלחמה“? כלי משפטי לכאורה הפך לאובססיה תרבותית ולהגדרה שמעצבת זיכרון, מוסר, פוליטיקה ומשפט בו-זמנית.

בסופו של דבר, המונח שנולד מתוך ניסיון לעשות סדר, הפך לכלי שרת בידי פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וארגונים שמבקשים כוח או לגיטימציה.
במקום לשמש עוגן מוסרי או אמצעי להבנה היסטורית, הוא הפך לסמל תחרותי, תו תקן שמשרת מאבקים, משמש למניפולציות ולעיתים קרובות גם לעיוות של צדק ואמת.

לימודי ג׳נוסייד: כשהמציאות לא נכנסת לסילבוס

במהלך הלימודים הבנתי מהר מאוד שהתחום מתמקד כמעט רק בצד המשפטי והמוסרי של ג'נוסייד. עיקר תשומת הלב הופנתה ליצירת תבניות, סימנים ומודלים שמטרתם לזהות לכאורה את הדרך לג'נוסייד, כאילו אפשר להבין את כל המקרים האלה באמצעות שלבים קבועים מראש. שוב ושוב דיברנו על דה-הומניזציה, השוואה לטפילים, הצגת קבוצה כמקור לאיום או סכנה, הפצת סטריאוטיפים שליליים וקריאות לחרם או בידוד חברתי. אלה דפוסים שמופיעים שוב ושוב בהרצאות ובמאמרים, ונלמדים כאילו הם מפתחות אוניברסליים לזיהוי מוקדם של ג'נוסייד, גם כשבפועל אפשר למצוא אותם כמעט בכל סכסוך חברתי או פוליטי.

המרצים ברובם הגיעו מרקע משפטי, לעיתים גם היסטוריוני, וכמעט תמיד עם פוזיציה פוליטית ברורה. לא פעם ראיתי כיצד הם התאימו עובדות היסטוריות לנרטיב הרצוי, כאשר ההגדרה של ג'נוסייד נשארה חסינה מביקורת. לעיתים מותר היה להרחיב אותה, אך אף פעם לא לשאול אם היא בכלל נחוצה או מועילה. רוב הסטודנטים סביבי חלקו רקע דומה ותפיסות עולם קרובות. התחושה בכיתה הייתה של קהילה מאוד הומוגנית, שבה אין כלל צורך לקיים דיון על עצם ההגדרה של ג'נוסייד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ההתמקדות הממושכת בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, שפעלו לאחר תום משטר האפרטהייד. במהלך הלימודים היה נדמה שדיון זה הוצב כמעט במרכז ההוראה. אמנם מדובר בפרק חשוב בהיסטוריה של מאבקי זכויות האדם, אך הקשר הישיר של ועדות אלה להגדרת ג׳נוסייד לא הובהר, ובקורס לא התקיים דיון בשאלה זו. בפועל, מושם דגש רב כל כך על ועדות האמת והפיוס, עד שהשאלה מדוע הן זוכות למעמד כה מרכזי במסגרת לימודי ג'נוסייד נותרת פתוחה.

נראה לעיתים שדווקא הבחירה להעניק לוועדות האמת והפיוס מקום מרכזי כל כך, מובילה בפועל להרחבת גבולות התחום ולטשטוש ההבדלים בין סוגי פשעים, מניעים ותהליכים היסטוריים.

נחשפתי למגוון מקרי ג'נוסייד: מהשמדת היהודים בשואה, דרך קמבודיה, רואנדה ועד סרברניצה ואחרים. כל מקרה נותח לפי אותה רשימה של שלבים, תבניות וסימנים. הניסיון לדחוס את כולם לאותה משבצת התבצע בלי הבחנה מהותית בין הסיבות, הדינמיקות או המשמעות של כל מקרה.

זה העלה בי את השאלה: האם באמת אפשר להשוות בין ניסיון השמדת היהודים בשואה, טבח שבטי ברואנדה, הרעבה המונית של הארמנים ורצח ההמונים בקמבודיה, שבו רוב הקורבנות היו בני אותו העם ופשוט לא התאימו לאידיאולוגיה של המשטר? ובעיקר האם בכלל יש טעם להשוות בין כל המקרים האלה, או שמא עצם הניסיון להכניס אותם לאותה מסגרת הוא חסר ערך, ואולי אפילו מזיק?

אני מרגישה שהאחיזה האקדמית והמשפטית בהגדרה אחת של ג’נוסייד כיום נובעת בעיקר ממניעים פוליטיים. קל מדי להיאחז במושג אחיד שמסדר מחדש את היררכיית הקורבנות ומאפשר מאבקי כוח על הזיכרון וההכרה. במציאות, ההגדרה הופכת לא פעם לתחמושת בזירה הציבורית, יותר מאשר לכלי להבנה אמיתית של מה שהתרחש ומתרחש.

הבעיה אינה רק בתוכן הנלמד, אלא גם בגישה עצמה.

ההתמקדות במודלים ובתבניות יוצרת שיטה של לימוד "מלמעלה למטה", שבה מנסים בכוח לשבץ את המציאות המורכבת לתוך מסגרות מוכתבות מראש. גם כשעוסקים באירועים קונקרטיים, ההתעמקות לרוב מצומצמת ושטחית, ולעיתים נותרת מנותקת מההקשר הרחב.

כך למשל, כשלמדנו על הטבח בסרברניצה, רוב תשומת הלב הוקדשה לפן המשפטי הבין-לאומי, למנגנון הרצח עצמו, לדיונים על אחריות האו״ם, לפסקי הדין שהתקבלו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY),  ולשאלות של הכרה משפטית. אבל ההיסטוריה שקדמה לאירועים כמעט שלא קיבלה מקום. כמעט לא עסקנו במלחמות הפירוק של יוגוסלביה, בתהליכים האתניים, החברתיים והפוליטיים שעיצבו את הבלקן לאורך מאות שנים, ואפילו לא במורכבויות של יחסי הכוחות בתוך יוגוסלביה ערב המלחמה.

התחום כמעט ואינו עוסק בזווית הצבאית, כלומר, איך מהלכים צבאיים, אסטרטגיות מלחמה, והתמוטטות מנגנונים ביטחוניים תרמו או אפשרו את התרחשות הג'נוסייד, או להיפך.

לדוגמה, אחד ההיבטים המעניינים בחקר השואה הוא הקשר בין ההפסדים של גרמניה בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה לבין התגברות המאמצים להשמדת היהודים. ככל שמצבה של גרמניה הלך והורע בשדה הקרב, כך החריפה מדיניות ההשמדה.
הניסיון לחסל את הקהילה היהודית באירופה הגיע לשיאו דווקא בתקופה שבה גרמניה הייתה תחת לחץ צבאי עצום, התשתיות קרסו, והמשטר עמד בפני איום קריסה ממשי. בתקופה זו בחר המשטר הנאצי לא רק להאיץ את הרג היהודים, אלא גם להסיט משאבים, רכבות וכוחות לוגיסטיים ממאמץ המלחמה לטובת תהליך ההשמדה. גירוש יהודי הונגריה, למשל, בוצע בשלב שבו גרמניה כבר הפסידה בפועל בחזיתות רבות, אך זו בחרה להשקיע את מעט המשאבים שנותרו לה בהשלמת המשימה האידיאולוגית. למרות שמדובר במרכיב מהותי להבנת הדינמיקה של ג'נוסייד, היבטים צבאיים אינם נלמדים.

התחום מתמקד כמעט רק בזווית המשפטית והמוסרית (ולעתים המוסרנית), בלי ניסיון אמיתי להבין לעומק את האינטראקציה בין מלחמה לבין פשעים המוניים או הרג המוני שאינו מוגדר משפטית כפשע. אין כמעט שימוש בעדויות שורדים, ואין דיון אמיתי בשורשים ובנסיבות הרחבות של כל מקרה.

במקום לרדת לעומק ההיסטוריה, מסתפקים לרוב בסקירה מהירה וביישור קו עם הנרטיב התיאורטי. הניתוק הזה מהחיים עצמם מגיע לעתים לאבסורד. אני זוכרת שבמהלך אחד הקורסים סטודנטית שאלה את המרצה האם לניצולי שואה היו תחביבים לאחר השואה. זו לא שאלה חריגה. דווקא משום שמדובר בסטודנטים מבריקים, ברור עד כמה חמור הנתק האנושי שנוצר מלימוד שהוא כמעט כולו תיאורטי, מנותק ממפגש אמיתי עם הסיפורים עצמם.

כאשר לימודי ג'נוסייד נשארים במישור של הגדרות, מודלים וריחוק רגשי, הם לא רק מחמיצים את המורכבות, הם גם מפספסים את הדבר החשוב ביותר: האנושיות של הקורבנות והחיים עצמם.

שחרור מההגדרה: צעד ראשון לחשיבה אחרת

לסיכום, אין לי ספק: הגיע הזמן להיפרד מהגדרת הג'נוסייד. לא משום שאיננו צריכים לזכור את הזוועות, אלא מפני שההגדרה הזאת מונעת מאיתנו להבין אותן באמת.

אין בה צורך: לא משפטי, לא היסטורי ולא מוסרי. ההגדרה הזו נוסחה במקור ככלי משפטי, אך גם בתחום הזה אין לה תרומה אמיתית. הכלים המשפטיים של "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" מספיקים לחלוטין, ובלבד שיאכפו בהגינות ובאובייקטיביות.

העיסוק האקדמי בג'נוסייד, והמאמצים הבלתי פוסקים להכניס מקרי רצח המוניים שונים תחת אותה מטרייה, אינם תורמים להבנה אמיתית של ההיסטוריה, להפך, הם פוגעים בדיוק ביכולת להשוות, ובעיקר ביכולת להקשיב למורכבות של כל מקרה. ההגדרה הזאת נשמרת לא מתוך מחויבות לאמת או לצדק, אלא בעיקר משמרנות, צדקנות ופוליטיזציה שמשרתת מאבקי כוח גלובליים.

ויתור על הגדרת הג'נוסייד לא רק שאינו סיכון מוסרי, הוא צעד הכרחי. זה יאפשר לבחון כל מקרה מתוך הקשרו הייחודי, בלי להיכנע לתכתיבים, דפוסים ותבניות מלאכותיות. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה גם בלי מודלים אחידים, ולפעמים ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר גם כאשר המודלים כבר קיימים. מי שצריך דוגמה, שיזכור את השואה, ואת העובדה שהטבח בסרברניצה התרחש עשרות שנים לאחריה, בלב אירופה, מול עיניים פקוחות.

לכן, אני טוענת בפשטות: מושג הג׳נוסייד, על אף משקלו ההיסטורי, הוא כיום מיותר, מזיק, ונשמר בעיקר מכוח השגרה, התועלת הפוליטית והפחד לגעת בעצם ההנחות שעליהן נשען מחקר שלם. ודווקא משום כך, אין סיכוי שיבוטל בעתיד הקרוב.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.