אנחנו מסכנים חיילים על מנת להחזיר גופות, ומנהלים משא ומתן עם ארגוני טרור עבורן. אך גופה היא מה שנשאר מאדם שכבר איננו. הגיע הזמן שנתייחס אליה בהתאם. ד"ר דן ברא"ז, מרצה בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן,  במאמר אורח לינשוף.

ההודעה על העברת גופתו של צבי פלדמן מלב סוריה לישראל, 43 שנה אחרי שנהרג בקרב, מהווה הזדמנות לדבר על היחס שלנו לגופות. למזלנו, לא היו נפגעים במבצע הזה, אבל יכלו להיות. בתחילת המלחמה, לפי הפרסומים, נהרגו לפחות שניים מחיילנו, גל איזנקוט ואיל ברקוביץ׳, במבצע לחילוץ גופות. האם נכון היה לסכן אנשים, החיילים שיצאו למבצע ואזרחים סורים במקרה האחד ועזתים במקרה האחר, שעלולים היו להיקרא בדרכם ולהיפגע, לשם השבת עצמות לישראל? אני סבור שלא ואסביר מדוע. הביקורת שאציג כאן לא נוגעת רק למהלכים צבאיים. במנהרות בעזה סובלים חטופים סבל בל יתואר. בו בזמן, איפשהו בעזה ישנם עצמות של גופות חטופים. בישראל השתרשה מוסכמה לפיה המתים נמנים עם מניין החטופים (רשימות החטופים, 58 נכון לכתיבת שורות אלו, כוללת לפחות 35 מתים). בהפגנות למען החטופים מקריאים את שמות המתים יחד עם שמות החיים ללא הבחנה. ובמשא ומתן בין נציגי ממשלת ישראל לחמאס, המשא ומתן עוסק במתים לא פחות מאשר בחיים. אך חשיבותה המוסרית של גופה אינה כמו של אדם חי ועלינו להפסיק להתייחס אליהם באותו האופן.

ערכה של גופה

מה ערכה של גופה? גופה היא מה שנשאר מגופו של אדם שכבר מת. הגופה לא תחשוב יותר שום מחשבה, היא לא תחבק, לא תאהב ולא תשתתף בשום דבר מהדברים שבגללם אנחנו מעריכים חיי אדם. בדיוק מסיבה זו אנחנו מדברים על מי שמת כמי שכבר איננו, למרות שהגופה עדיין קיימת. ההתייחסות הציבורית אל גופות כאל אנשים חיים, למשל בקמפיין ״להחזיר את הנהדרים״ שהתייחס לחללים אורון שאול והדר גולדין כאילו אפשר להחזיר אותם עם נהדרותם, או כשכוללים במניין החטופים את המתים, מעודדים אותנו לאמץ אשליות. אי אפשר להחזיר לא את הדר גולדין ולא את אף אחד מהאנשים שמתו וגופותיהם נחטפו לעזה. הם לעולם לא יחזרו. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להעתיק את מקום קבורתם לישראל.

עד כמה חשוב להעתיק את מקום קבורתם? לאנשים שונים רגשות ואמונות שונות בנוגע לחשיבות מקום הקבורה. באופן אישי, לא משנה לי מה יקרה לגופה שלי לאחר שאמות, וגם לא לגופות אהוביי. הייתי מעדיף שיזכרו אותי דרך דברים אחרים שיקרים לי, כמו דברים שכתבתי וזיכרונות משותפים. לא כולם מרגישים כמוני, אני מבין את זה ולכן אתייחס לתפיסות אחרות הנוגעות לקבורה. אני סבור שגם למי שאופן הקבורה חשוב להם, חשיבות זו לא מתקרבת לחשיבותם של המחירים האופייניים של פעולות לחילוץ גופות.

שהרי למה מקום הקבורה חשוב לאנשים? תפיסה אחת שיש לגבי ערכה של הקבורה היא שהקבר ממלא צורך רגשי עבור קרובי המת שנותרו בחיים. טקס הקבורה עוזר לעכל את האובדן. הקבר והמצבה הם מקום שאפשר ללכת אליו ולזכור את המת. תפיסה אחרת שמושרשת בתרבות שלנו, רואה בקבורה חשיבות עבור האדם שמת. מקום קבורת הגופה ואופן הטיפול בו נתפסים כדרך לכבד את המת. מצב שבו הגופה בידי אויב הוא מצב שמבזה את המת, והעתקת מקום הקבורה לישראל היא דרך להחליף את הביזיון בכבוד. אני לא מזלזל לא בצרכים רגשיים ולא בכבודם של המתים. השאלה היא אלו מחירים ראוי לשלם עבורם. 

יש הטוענים טענה אחרת כדי להצדיק חשיבות יתרה לקבורה בישראל. הטענה היא שגם אם אין חשיבות לקבורה כשלעצמה, יש לה חשיבות פסיכולוגית עקיפה. יש הטוענים שלחיילים חשוב להאמין שהצבא יעשה מאמץ להשיב אותם מהשבי בכל מצב ובכל מחיר ושללא האמונה הזו קשה להם יותר להילחם. לכן, על מנת לשמור על המורל של החיילים וממילא בכדי שיוכלו להגן עלינו, חשוב להחזיר גופות מהשבי. הייתי חייל קרבי בסדיר ובמילואים ובכל זאת אני לא מזדהה כלל עם המחשבה הזו. כמובן שהייתי רוצה שיבואו להציל אותי כל עוד אני בחיים. אבל את מה שנשאר ממני אחרי שאני כבר לא קיים? למה שיהיה אכפת לי מזה? קשה לי להאמין שישנם חיילים רבים שהמחשבה על הפקרת גופתם תקשה עליהם כל כך לתפקד עד כדי סיכון חיים להם ולמי שתלויים בהם.

המחירים הרלוונטיים

אל מול החשיבויות שיכולות להיות להשבת גופות מעזה, כמו גם מסוריה, יש להציב את המחירים של פעולות כאלו. ברצועת עזה ובסוריה, אלא אם כן כוח צבאי נתקל בגופה בדרכו למשימה אחרת, מחיריהן של פעולות יזומות להחזרת גופות הם מחירים קשים שמשלמים אנשים חיים. לרוב, לא מדובר רק בתשלום כספי או במאמץ גופני לחפור באדמה ולחלץ את הגופה, וגם לא בוויתור על כבוד. שתי הדרכים העולות על הפרק הן או לשלוח כוח צבאי לחילוץ גופה, או להתמקח עם ארגון הטרור ולהציע להם בתמורה לגופה דבר-מה בעל ערך עבורם. במציאות שלנו, שתי האפשרויות כרוכות במחירים גבוהים מדי.

במבצע צבאי חיילים מצויים בסכנה ממשית למות או להיפצע לכל חייהם. האם כחיילים הייתם מוכנים שחבריכם ישלמו בחייהם רק בשביל לחלץ את גופתכם? הדרכים היחידות להקטין סיכונים לחיילים כרוכות בהגדלת סיכונים לאוכלוסייה האזרחית בעזה על ידי הפגזות וירי שהורגים, פוצעים ופוגעים, גם בבלתי מעורבים. אלו פגיעות אנושות באנשים חיים.

גם משא ומתן עם ארגון טרור כרוך בסיכונים ממשיים לאנשים חיים. כל משא ומתן עם ארגון טרור מחזק את ארגון הטרור ומעודד אותו להרוג ולחטוף שוב. חשוב מכך, מילוי הדרישות של ארגוני הטרור כרוך כמעט תמיד בסיכונים ממשיים. שחרור אסירים מסוכן הן משום שהאסירים, אם בצדק נכלאו, מסוכנים לציבור והן משום שזה מפחית הרתעה. מאידך, כליאת אנשים שאינם מסוכנים רק על מנת לשמש כקלפי מיקוח דורשת הצדקה חזקה. זה לא דבר שאפשר לעשות רק בשביל צורך רגשי או כבוד המת.

דרך אחרת לנהל משא ומתן עם ארגון טרור הוא לבצע כנגדם או כנגד אזרחי עזה פעולות צבאיות שיפעילו עליהם לחץ עד שיהיו מוכנים למסור גופות בתמורה להפסקת אש. למשל, להפציץ בתים ובניינים. אך בפעולות כאלו מוצאים להורג אנשים ללא משפט, ונפגעים באופן קשה שכניהם הבלתי מעורבים. אלו פעולות שאולי לפעמים ניתנות להצדקה בכדי למנוע רעות גדולות יותר, אבל זה לא עניין של מה בכך. נדרשת הצדקה מוסרית מאוד משמעותית בכדי לנקוט בפעולות כאלו. קבורת גופות אינה שייכת לקטגוריה זו. 

בין אם מדובר בחשיפת ישראלים לסכנות משמעותיות של מוות וסבל, בין אם מדובר בחשיפת פלסטינים לסכנות של מוות, סבל, וכליאה שלא בצדק, אלו מחירים גבוהים מאוד. העתקת מיקומה של גופה, אפילו אם יש בכך ערך רגשי או כבוד למת, מתגמדת אל מול סכנות משמעותיות כל כך לאנשים חיים. הערכים האלו פשוט אינם מאותה הליגה.

קדימויות בשימוש בקלפי מיקוח

נניח שהיה לנו משהו שהיינו יכולים להציע לארגון הטרור שהוא מצד אחד משהו שהם מוכנים תמורתו להשיב גופה ומצד שני הוא לא כרוך בסבל ומוות ברמה של המחירים האחרים שעסקנו בהם. למשל, גופות של פעילי טרור שאנחנו יכולים להעביר לארגוני הטרור בתמורה לגופות ישראלים. גם אז בהקשר של עזה, לא ברור שיש להשתמש בקלפי מיקוח כאלו בשביל להשיב גופות. אנחנו מוכרחים לחשוב על העלויות האלטרנטיביות של עסקה כזו, כלומר על החלופות שנזנחו בגינה. עבור כל דבר שהוא יקר לארגוני הטרור שאנו מחזיקים, אנחנו צריכים לבדוק קודם אם אפשר להשתמש בו כקלף מיקוח לצרכים חשובים יותר של אנשים חיים. למשל, כדי להעביר מזון ותרופות לחטופים.

לסיכום

המציאות הקשה היא שפעולות, צבאיות ומדיניות, לחילוץ גופות מרצועת עזה כרוכות בסיכונים ובמחירים בלתי נסבלים לאנשים חיים. לטובת החיים, אין לנו ברירה אלא לוותר על פעולות המכוונות להשבת גופות המתים ולמצוא דרכים אחרות לכבד ולזכור אותם. הגיע הזמן לשנות גישה ביחס לגופות.

***

הבהרה: במאמר זה עוסק המחבר, ד"ר דן ברא"ז, בנושא אחד מסוים שעולה במלחמה זו. הקוראים מתבקשים שלא להסיק ממנו או מהבימה שבה המאמר מפורסם שום דבר בנוגע לעמדותיו האחרות בנוגע למלחמה.

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.