ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.

ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן  עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".

הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.

לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם צנוע יחסית. רוסיה אמנם ויתרה על מעורבותה בענייני קוריאה ונתנה ליפן את זכויותיה בדרום מנצ'וריה, אולם יפן לא הצליחה לקבל פיצויי מלחמה שיסייעו לכלכלתה הקורסת לעמוד על הרגליים. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.

אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.

הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.

כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.

מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.

למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"

ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

מאמר זה הוא השלישי בסדרה על פרשות רצח היסטוריות. הוא הופיע גם באתר "במחשבה שנייה". לשני המאמרים הראשונים, על פרשת ההתנקשות במלכת קוריאה מִין, ראה כאן.

 

חזון בשעת דמדומים

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, מתקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז המלכותי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות. מספרים, כי ראי שנתנה לאחד מראשי השישי למזכרת בלם כדור רובה והציל את חייו.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1858, ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי,נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה…

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

מאמר זה מבוסס על כתבה שפורסמה במגזין יפן של גו טרוול

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים ישראלים מבקרים ביפן. עם זאת, מעטים מהם מרחיקים למחוז מיאֶה שבדרום האי המרכזי הונשו. אלו שכן מגיעים, עולים בדרך כלל למקדשה של אלת השמש באיסֶה. אבל רק מעט מזער טורחים לבקר באזור הררי נידח בשם איגָה. מי שיעשה זאת, לא יתאכזב. מלבד יופיו הטבעי של האזור, מסתתר בו אחד המוזיאונים המרתקים ביותר ביפן- מוזיאון הנינג'ה של איגה-ריוּ. תמורת מחיר שווה לכל נפש, יכולים המבקרים להתחמק מ"מלכודות", לזרוק כוכבי נינג'ה (שוריקֶן), לעבור בדלתות סודיות ואפילו, לפי אתר האינטרנט של המוזיאון, "לקנות מוצרי נינג'ה אותנטיים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, כמו חולצות טי שירט, צעצועים, כלים ובגדים."

המוזיאון באיגה-ריו, כמובן, מנגן על מיתרים של מיתוס ידוע ופופולרי. הנינג'ה ידועים במערב בעיקר כסוכנים חשאיים רומנטיים, מתנקשים עוטי שחור עם כוחות על טבעיים המשליכים שוריקֶן קטלניים על אויביהם המופתעים. התדמית הזאת רחוקה מאד מהמציאות, אך אינה חדשה: היא התפתחה ביפן של המאה השבע עשרה, בתחילת תקופת השלום הפיאודלי בראשות השליטים הצבאיים מבית טוֹקוּגַאווה. בהעדר מלחמה או משימות חשאיות לבצע, הנינג'ה הפכו לגיבורי תרבות אגדיים, עוטי שחור ומטילי לחשים. התדמית הזאת יוצאה למערב ומשגשגת עד ימינו, כפי שניתן לראות בסרטים פופולריים כמו "צבי הנינג'ה". אולם במאות ה-16 וה-17 היו ביפן גם לוחמים חשאיים אמיתיים, שעליהם התבססה תדמית הנינג'ה המאוחרת. מי הם היו בדיוק?

המשך הרשומה ←

רשומה זו שייכת לסדרה על פרשות רצח היסטוריות. היא חלק שני, או המשך, של סיפור ההתנקשות במלכה מין. לחלק הראשון, ראה כאן.  היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

איש לא יודע כיצד נראתה המלכה מִין, או כפי שנודעה לימים, הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג. לפי התיאורים שבידינו היא היתה יפה ומלאת חיים, ובסדרות הטלוויזיה, הסרטים ומחזות הזמר היא מוצגת במלוא הדרה. אולם צילום שלה אינו בנמצא. הצילום שבדרך כלל מוצג כשייך למלכה, הינו, ככל הנראה, צילום של אחת מגבירות החצר שלה.

עד היום, המלכה היא דמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי הקוריאני. אחדים רואים אותה כפטריוטית, רפורמטורית ולוחמת למען עצמאות קוריאה. מעבר לכך, היפנים- הכובש הקולוניאלי השנוא של קוריאה- רצו במותה, ודי בכך להפוך אותה לגיבורה פטריוטית בעיני רבים. קוריאנים אחרים, מצד שני, רואים בה פוליטיקאית תככנית, מושחתת וחסרת מצפון. זרים רבים נישבו בקסמה. הרופאה האמריקאית של המלכה, ליליאס אנדרווד, תיארה אותה בזו הלשון:

"הייתי רוצה למסור לציבור תיאור מדויק של המלכה במיטבה, אך אין זה בגדר האפשר. אפילו אם היתה מרשה לצלמה, המשחק המקסים של ביטוי בעל-פה בזמן שיחה, האופי והאינטלקט ששפעו ממנה כשדיברה, אינם ניתנים לשחזור כאשר פניה קפואים בתמונה…. כה פשוט, כה מעודן היה טעמה בלבוש, עד שקשה לחשוב עליה כבת לאוּמָה מתורבתת-למחצה… חיוורת קמעה, עם תווים חדים ועיניים חודרות ומבריקות, היא לא נראתה לי יפה במבט ראשון. אבל איש לא היה יכול להחמיץ את העוצמה, האינטלקט והכוח שקרנו מפניה."

צפו בקליפ מהסדרה "הקיסרית מיונג-סונג" על המלכה מין. שרה: סוּמִי ג'וֹ, מלכת האופרה של דרום קוריאה

מין, ילדה יתומה, התחתנה עם מלך קוריאה, קוג'ונג, בגיל 15, בנישואים פוליטיים. איש לא שאל אותה לדעתה. מהרגע הראשונה, התבלטה כ"שונה" בחצר הקוריאנית, בעיקר משום שקראה ספרים על דת, מדע ופוליטיקה שברגיל נועדו לגברים בלבד. "הוא מגעיל אותי", אמרה על בעלה, שנהג להזניח את ענייני המדינה לטובת טקסים, מסיבות ומשתאות. לאט לאט, חדרה לפוליטיקה הקוריאנית וחשבה על דרכים לשיפור המדינה. היא אספה מסביבה יועצים זרים, ביניהם מיסיונרים נוצרים, ועודדה אותם לשלב ערכים מערביים בתרבות הקוריאנית, ולבצע רפורמות הדרגתיות בתחום החינוך, המנהל והצבא. עם ראשית מעורבותה הפוליטית, גם יחסיה עם המלך קוג'ונג השתפרו. שליט הבובה, שלמד להעריך את תבונתה של אשתו, ראה בה מפלט מהפוליטיקאים והסיעות שתמרנו אותו ללא הרף. הוא תמך בה, והפך להיות תלוי בה יותר ויותר. המלכה גם לא היססה להשתמש בכוחה החדש, כאשר דחקה לפינה את אביו של בעלה המלך, ששימש כעוצר (קוריאנית: טָאיאִינְגוּן). בוודאי שלא היססה להשתמש בכספי המדינה לתועלתה האישית ולתועלת מקורביה.

ערמומית היא בהחלט היתה. למעשה, קשה להבין כיצד ניתן לשרוד אחרת במים העכורים של התככים, הסיעות והנאמנויות המתחלפות בחצר הקוריאנית של סוף המאה ה-19. אין ספק שהיא האמינה ברפורמות, איטיות ומדורגות, לפי המודל הסיני של "החיזוק העצמי", בהתבסס על "תרבות מזרחית וטכנולוגיה מערבית". גם יפן נפנפה באותה הסיסמה (טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית), אולם בעיני המלכה היפנים, ובעיקר מעריציהם בקוריאה, הלכו רחוק ומהר מדי.

ואכן, אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, הפוליטיקאי היפני הותיק שמונה לשגריר בקוריאה, לחץ על הקוריאנים לבצע רפורמות מעמיקות. תחת השפעתו בוטלה העבדות, ונערכו רפורמות גורפות במנהל, במשטרה, בצבא ובחינוך. בהתחלה, כרת אינאואה ברית עם אביו של המלך קוֹג'וֹנְג, ששימש כעוצר הממלכה (טָאִיאִינְגוּן), אולם לאחר מכן נפטר ממנו כאשר חשש שהוא מנהל משא ומתן חשאי עם הסינים. בחסותו של אינואואה מונה ראש ממשלה מסיעת הרפורמטורים הקיצוניים.

המלך קוג'ונג, אם תהיתם היכן הוא היה כל הזמן הזה, צפה בחוסר אונים בפוליטיקאים שמסביבו משחקים ב"כיסאות מוזיקליים". ראש הממשלה החדש, ופטרוניו היפניים, נכנסו למסלול התנגשות הולך ומחריף עם המלכה מין ונאמניה. המלכה, שזעמה על שיתוף הפעולה עם אויבה המושבע, הטאיאינגון, חששה גם מהקצב המהיר מדי מהרפורמות ובעיקר מתלותה הגוברת של קוריאה ביפן. לרגע קט, נראה שהאירועים הבינלאומיים אף משחקים לטובתה.

לאחר מלחמת סין-יפן, בעוד מנהיגי יפן מרחפים להם בענני הניצחון, גרם העולם לקיסרות השמש העולה, פעם נוספת, להבין שהיא לא נמצאת במועדון של "הגדולים". ב-1895, במהלך שנודע לימים בשם "ההתערבות המשולשת", הכריחו רוסיה, צרפת וגרמניה את יפן להחזיר את השטחים שלקחה מסין. למי שחשב שהמהלך נועד לשמור על ריבונותה של סין, הוכיחה רוסיה שכוונותיה, בלשון המעטה, אינן טהורות ואלטרואיסטיות. מיד כאשר נסוגה יפן מהשטח שכבשה במנצ'וריה, נכנסה רוסיה לאזור ללא כל בושה. אויביה של יפן בקוריאה, שהתרכזו מסביב למלכה מין, החליטו שהגיע הזמן להכות. המלכה, שחשה בחולשתה של יפן, תפסה מחדש את הגה השלטון והחליטה, במהלך מכריע, לבטל את "חיל ההכשרה", היחידה הצבאית המודרנית שאומנה בידי יפן. לאחר מכן, ככל הנראה, התכוונה להזמין את הרוסים כדי להגן על קוריאה מיפן.

בעיני השגריר היפני החדש, מִיאוּרָה גוֹרוֹ, המהלך של מין היה סיבה למלחמה. בית המשפט המיוחד בהירושימה, ששפט את מיאורה מאוחר יותר על מזימה לרצח, קבע כי השגריר וחבריו נרעשו מהכוונה של המלכה הקוריאנית וחבריה לבטל את חיל ההכשרה. הם שמעו, כך השופט, על המזימה של מין וחבר מרעיה "להתנכר ליפן, ולרצוח חברי קבינט התומכים בעצמאות ובקידמה פוליטית."  כפטריוטים יפנים, הוסיף השופט, לא הצליחו מיאורה ושות' "להתגבר על זעמם" ולסבול את העובדה ש"שנים רבות של עמל וממון יפני יעלו בתוהו, הרצון הטוב כלפי אותה מדינה [קוריאה] יאבד, הרפורמות הפנימיות הנחוצות יסוכלו ועצמאותה תיפגע."

הקונסול היפני אוצ'ידה, שהיה מעורה היטב בפרטי התקרית, כתב בדו"ח למשרד החוץ כי מיאורה, שהאמין כי המלכה מתכננת לפזר את חיל ההכשרה, להוציא להורג את תומכיה של יפן ולעקור מן השורש את ההשפעה היפנית בקוריאה, "החליט להשתמש בכוחו של הטאיאינגון", העוצר המודח שבגד כבר מספר פעמים ביפנים ונבגד על ידיהם, כדי להיפטר מהמלכה אחת ולתמיד. במהלך משא ומתן בין אוקמוטו ריונוסוקה, נציג השגרירות היפנית, לאציל הקוריאני הממורמר, נרקמה תוכנית לפעולה מהירה וברוטלית, וזו יצאה לפועל אור ל-8 באוקטובר.

בשעת בוקר מוקדמת, אסף אוקמוטו את כנופיית הסוֹשִי שלו, חימש אותה ויצא לדרך למעונו של הטאיאינגון. לאחר שיחת מוטיבציה של "שעתיים או שלוש", הסכים האחרון לקחת חלק בתוכנית, אולם התנה זאת, לפי הדיווחים, בכך שהיפנים "לא יפגעו במלך". בדרך לארמון המלכה, הצטרפו לכנופייה שוטרים יפנים ולוחמים קוריאנים חמושים מ"חיל ההכשרה".

"בארמון עצמו," העיד לימים המהנדס הרוסי אפסאני סֶרֶדִין-סָבָּאטִין, חבר בצוות היועצים הזרים של המלכה מִין, "לא היה כל סימן לצרות. עם רדת הלילה, נותרו רק השומרים על השבילים וליד החומה. האירופים היחידים שנותרו בלילה בארמון היו גנרל דאי  (היועץ הצבאי האמריקאי של המלכה) ואנוכי. בארבע בבוקר, הקולונל של משמר הארמון, יִי הא-גיוּן, התפרץ למשרד שלנו והכריז שהארמון כולו מוקף בחיילים מורדים. ישנתי בלבוש מלא כמעט, ולפיכך הקמתי את עצמי במהירות ויצאתי לראות מה מתרחש. עם זאת, לא שמעתי אף לא רחש, והכל נראה רגוע. זמן קצר לאחר מכן, הגיע גנרל דאי וביקש ממני ללוותו לשער הקרוב ביותר. ישבנו על השביל לאורך החומה המובילה לשער הצפון-מערבי. באור הירח הבהיר, יכולנו להבחין דרך החרכים הרחבים בחוליה של חיילים יפנים נערכת מספר צעדים מהצד השני של החומה. הם עמדו בשקט מופתי כמעט, מדברים בינם לבין עצמם בקולות נמוכים מאד. כששמעו אותנו, הם התפצלו ויצאו משדה הראייה שלנו. הבנו שלא נוכל לעשות כאן דבר, ולפיכך מיהרנו לשער הצפון מזרחי. שם ראינו אספסוף של שלוש מאות חיילים קוריאנים שאומנו בידי היפנים."

בעוד דאי וסבאטין התרוצצו כעכברים סומים בין השערים הצפוניים, פרצה החולייה היפנית דווקא את השער המערבי. "היחידה היפנית התפרצה דרך שערי הארמון ונכנסה פנימה," כתב הקונסול אוצ'ידה, "כשגילו אצילות חצר מתחבאות בפנים, הבינו שזהו מקום מגוריה של המלכה ושעטו קדימה בפראות בלהבים שלופים ומונפים. מהומה התחוללה. הם תפסו ללא רחם את הנשים הבוכות והצורחות שניסו להתחבא. שלוש מהן, שדמו למלכה בלבושן, בחזותן וביפי תוארן, שוספו מיד בידי החוליה בחרבות."

"אגף המגורים של המלכה היה מלא ביפנים," העיד לימים סבאטין. "הם היו לבושים בגלימות מוזרות וחמושים בחרבות, אחדות מהן שלופות בבירור… בעוד חיילים אחדים שעטו בכל רחבי הארמון ובבנייני המשנה השונים, אחרים התפרצו לאגף המלכה והתנפלו על הנשים שמצאו שם… שני יפנים תפסו אחת מאצילות החצר, הוציאו אותה מהבית ורצו במורד המדרגות, גוררים אותה איתם…. אחד מהם שאל אותי שוב ושוב באנגלית: "איפה המלכה? אמור לנו איפה המלכה!"

סבאטין, חסר אונים או רצון אמיתי לסכן את חייו למען גבירתו, ביקש את הגנת היפנים והצליח לבסוף לחמוק מהמתחם. הגנרל האמריקאי דאי צרח הוראות לשומרים וניסה, בייאושו, לארגן הגנה כלשהי- אולם המצב כבר נראה אבוד. הקצין התורן, צ'ין, נעלם כלא היה, וקומץ שומרי הארמון הקוריאנים של דאי ניגף בכוח האש העדיף של הפולשים. לבסוף, נאלץ גם הגנרל האמריקאי לסגת מהארמון.

היפנים, בינתיים, גילו שהמלכה היא אחת משלוש נשות החצר שהרגו קודם לכן. הם הוציאו את הגוויה שלה מהארמון ובהתאם להוראותיו של מיאורה, שרפו אותה בחורשה סמוכה. "הקיסרית האחרונה", כפי שנודעה לימים, האישה החזקה האחרונה בקוריאה הקדם-קולוניאלית, הגיעה לסוף דרכה בפעולת דמים יעילה ומהירה.

הממשלה היפנית, כפי שכתב ההיסטוריון פיטר דוּס, הופתעה לחלוטין מהפעולה. מיאורה לא טרח לבקש אישור לפעולתו העצמאית מראש הממשלה או שר החוץ, ואלו התייעצו בבהילות מה לעשות. בהתחלה, הכחיש השגריר בברוטליות מעורבות יפנית בתקרית, אולם מידע זרם לממשלה היפנית, הן מנציגיה שלה והן משגרירויות זרות. שר החוץ הבין שזעקה בינלאומית בלתי נמנעת, והחליט להעביר את מיאורה מתפקידו ולהשיב אותו (ואת כל יתר המעורבים) ליפן באופן מיידי. מיד כשעגנו בנמל הירושימה נעצרו בידי המשטרה היפנית והובלו לכלא, לפתיחת משפטם.

אולם כגודל הציפיה, גודל האכזבה. קריאה זהירה בפרוטוקולי החקירה מראה כי השופט יושיאוקה ניסה או התכוון בהתחלה להרשיע את הנאשמים, אולם בשלב כלשהו קיבל "רגליים קרות", הן בשל התערבות ממשלתית או החלטה אישית. ולא שהיו חסרות ראיות: אחד הסושי, צעיר לא חכם במיוחד בשם איאירי קקיצ'י, הודה למשל שנכנס לארמון לא בשביל לגנוב אלא רק בשביל "להרוג את המלכה". נאשם אחר, טקהאשי קנג'י, הודה במכתב כי הרג אישה אחת לפחות, אם כי הוא לא היה בטוח שמדובר במלכה. ובכל זאת, בפסק הדין, מתאר השופט יושיאוקה בפרוטרוט את המזימה לרצח, מניעיהם של הרוצחים ותנועתם- עד החדירה לארמון ממש. אולם כאשר החוליה נכנסת לארמון, מפסיק השופט בחדות את הסיפור. "למרות שהם נכנסו [לארמון]," הוא קובע, "לא ברור אם מי מהם ביצע פשע. כל הנאשמים מזוכים מחוסר ראיות קבילות על בסיס סעיף 165 לסדר הדין הפלילי." במקביל, זיכה בית דין צבאי את הקצינים שהשתתפו במזימה. מעניין לציין שבניגוד לבית המשפט בהירושימה, שהתמקד בדיני הראיות, הטריבונל הצבאי של דיביזיה 5 בהירושימה התעניין יותר בדיני פקודה בלתי חוקית בעליל (כתבתי על התפתחות המושג הזה בישראל, כאן). מהמסמכים הפנימיים של הטריבונל עולה כי הוא עבר מספר מהפכים בחודשים שלאחר הרצח. בהתחלה, האמין השופט אינואואה לנאשמים כי לא היו מעורבים. לאחר מכן, בהדרגה, החל לפקפק בכנותם וכתב למשרד הצבא כי משהו כאן נראה לו לא בסדר, "כמו לגרד את הרגל דרך המגף". אולם בתחילת נובמבר, החל אינואואה לגלות רחמים הולכים וגוברים לנאשמים, אנשי צבא "פטריוטיים" בעיקרון, ובמיוחד גילה סימפטיה למשפחותיהם. בפסק הדין, כתב כי אנשי צבא אמנם חייבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, או כזאת שחורגת מסמכותו של המפקד, אולם במקרה הזה – לא היה ברור לקצינים שהפקודה אכן בלתי חוקית, משום שהם ככל הנראה לא ידעו שמטרת המבצע הוא לרצוח את המלכה. כך, תוך כדי התעלמות מהראיות הברורות כנגדם, זיכה אינואואה את כל הנאשמים הצבאיים ובראשם הנספח הצבאי של השגרירות, קולונל קוּסוּסֶה סצ'יהיקו.

הנאשמים, כפי שכתב ההיסטוריון טנקה טושיהיקו, שחקר את הפרשה, ניצלו בעקבות "טיוח" משפטי חסר בושה. העיתונים הזרים הבינו את זה מיד, וגינו את הצביעות של מערכת המשפט היפנית, המשתמשת בחוק "רק כתירוץ" כדי לזכות את אנשי שלומה. אולם התוצאות החמורות יותר היו שמורות לעתיד. לא מדובר דווקא באובדן ההשפעה של יפן בקוריאה, ובמהומות האנטי-יפניות שהתחוללו שם. בשל האימפריאליזם הרוסי הגס, חזרו קוריאנים רבים לתמוך ביפנים שנים אחדות לאחר מכן. בסופו של דבר, לאחר נפתולים רבים, סיפחה יפן את קוריאה כמושבה ב-1910 ושלטה בה ביד ברזל עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

הכלב היה קבור במקום אחר. בכירי הממשלה היפנית, ובמיוחד שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י, גילו אוזלת יד חמורה, בכך שהוכיחו שאינם מסוגלים לרסן אפילו גנרל דחוי בדימוס כמו מיאורה. מחדל זה יצר תקדים מסוכן: אנשי צבא יכולים להפר פקודות, לעשות כרצונם ולסבך את יפן תוך ניהול מדיניות עצמאית, וכל זאת בלי להיענש. זאת, כפי שכותב טנקה, בשל הסלחנות המסוכנת שגילתה האליטה היפנית כלפי עבריינות אידיאולוגית. הנאשמים, כפי שכתב השופט יושיאוקה, פעלו ממניעים טהורים. לפיכך, נסלחה להם העברה. הם לא נענשו, ובסופו של דבר "קיבלו את שלהם". בעתיד, ינצלו קצינים יפנים את הלקונה הזאת כדי לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסין. בסוף שנות העשרים, התנקשו קצינים כאלו באחד האנשים החזקים בצפון סין, וב-1931, תוך ביום פעולת טרור שלא היתה ולא נבראה, כבשו על דעת עצמם את מנצ'וריה. בכל המקרים הללו, הממשלה גמגמה ולא הגיבה כיאות. הקצינים לא רוסנו- הם המשיכו להשתולל, התנקשו בפוליטיקאים, מנהיגים וראשי ממשלה. בסופו של דבר- היד החופשית שניתנה לצבא היתה מבין הגורמים שגררו את יפן למלחמת העולם השנייה ולהרס החמור ביותר שחוותה בתולדותיה.

ב-1895, ביום סתיו נשכח בסיאול, היתה לממשלה היפנית, ובמיוחד לשר החוץ סאיונג'י, הזדמנות לרסן את אנשי הצבא וליצור תקדים חזק של שלטון אזרחי. היא נזנחה והוחמצה. יפן, אמר פקיד אכול חרטה לאחר מלחמת העולם השנייה, דמתה לפיל שגידל חדק (הצבא) למטרות הגנה עצמית. בשל התנהגותו התוקפנית של הפיל, סובביו מאיימים עליו יותר ויותר, והוא משקיע יותר ויותר משאבים בחדק. החדק מקבל חיים משל עצמו, הולך וגדל, הולך ותופח, ללא כל פרופורציה לשאר חלקי הגוף. וככל שהחדק משתולל, כך נדרש הפיל להזין ולגדל אותו עוד יותר במעגל שאינו נגמר. "החיה האומללה לא הבינה," כתב אותו פקיד, "שחידקה הפך לאויבה בנפש."

אבל ב-1895 איש לא ראה זאת. הנורא מכל היה עדיין צפון בערפילי העתיד.

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.