פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

המחקר שלי ושל עמיתיי, "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", עורר פולמוס משמעותי לאחר פרסומו. מבין מבקרינו החריפים, בלט חוקר הג'נוסייד ד"ר שמוליק לדרמן, שדורש מאיתנו עכשיו "התנצלות פומבית". אנחנו עונים בפרוטרוט ומתנצלים באופן פומבי– אבל דווקא בפני הציבור. ראו להלן.

כידוע לכולכם, ביולי 2025 פרסמנו אני ועמיתיי ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן מחקר מקיף על המלחמה הנוכחית בעזה, בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל. המסמך יראה עוד בקרוב גם באנגלית בגרסה מתוקנת, מעודכנת ומורחבת. מאז פרסומו בעברית, הוא זכה לביקורת – לפעמים מקצועית ועניינית, לפעמים פחות – ממספר מכובד של מגיבים באקדמיה ומחוצה לה. כנהוג בתקופתנו, חלק גדול מהויכוח התנהל ברשתות החברתיות, בעיקר ב-X ובפייסבוק. בדיונים הללו, אולי המבקרים החריפים ביותר של המסמך שלנו היו ד"ר שמוליק לדרמן, חוקר רצח עם מהאוניברסיטה הפתוחה, ד"ר לי מרדכי, מחבר מסמך ה"עדות" המפורסם על עזה שאליו התייחסנו בהרחבה במחקר שלנו, וכן העיתונאי ניר חסון מ"הארץ".

למען האמת, נדיר שוויכוח פייסבוק מצית התייחסות עיתונאית, אבל בכוס התה של הברנז'ה הפוסטים התכופים של לדרמן כנגד המחקר שלנו היוו את התחליף לעימות פומבי בלייב (לו לי מרדכי סירב, ושנחסך מלדרמן, שלא באשמתו, הודות למלחמה עם איראן). לי מרדכי ופטרונו ב"הארץ" ניר חסון הסתמכו על טיעוניו של לדרמן במאמרים המקטרגים, שלא לאמר מאיימים שפרסמו על המחקר שלנו. בין היתר, איים עלינו מרדכי כי "נסבול מהשלכות אישיות, מקצועיות ומוסריות" מפני שהגענו למסקנות שלא מוצאות חן בעיניו.

אחת מהסוגיות שעלתה תכופות באותם דיונים, היא "סוגיית 500 המשאיות". במחקר שלנו, הצבענו על נתון מוטעה שהסתובב בתקשורת העולמית, בדוחות של סוכנויות או"ם ובמסמכים של ארגוני זכויות אדם מתחילת המלחמה, כאילו לפני הקרבות ישראל העבירה לעזה 500 משאיות סיוע יומיות, מהן 150 משאיות מזון. חיש מהר, המספר הזה הפך להיות "בייסליין",  וכל כמות משאיות פחותה מכך שעברה לרצועה נחשבה כחלק מניסיון הרעבה ישראלי מכוון. במחקר שלנו, הראינו נתונים המלמדים כי בשנת 2022 עזה לא עמדה על סף רעב כלל וכלל, למרות שנכנסו אליה רק 73 משאיות מזון יומיות בממוצע. לפיכך, ישראל העבירה לעזה במהלך המלחמה יותר מזון באופן משמעותי ממה שעבר לפני פרוץ הקרבות, נתון שאינו מסתדר עם תזת ה"הרעבה" של לדרמן וחבריו. אמרנו גם שאין שום נתונים על מוות משמעותי מתת תזונה המעיד על רעב כלשהו בשנת 2024, בניגוד להערכות האימים שנשמעו חדשות לבקרים.

לדרמן הגיב לטיעון שלנו בשורת פוסטים, וניסה להסביר כיצד נוצר נתון "500 המשאיות", מדוע בכל זאת היה רעב בשנת 2024 למרות שלא היתה כמעט תמותה ממנו, ומדוע מה שכתבנו חסר כל תוקף ורלוונטיות. בקצרה, הוא אמר שנתון ה"500" נוצר עקב חישוב של כניסת משאיות ליום עבודה במעברים, להבדיל מחישוב ליום קלנדרי.

במאמר התגובה שפרסמנו ב"הארץ", הצבענו על כך שלדרמן "דבק בטענה שחישוב 500 המשאיות הינו חישוב תקף, מבלי להבין כי השוואה מכוונת של חישוב ליום עבודה לפני המלחמה, לחישוב ליום קלנדרי במהלך המלחמה, הינה  מקבילה להשוואת תפוחים לתפוזים. גרוע מכך, גם לאחר שנאלץ להודות באפקט המטעה של ההשוואה השגויה, הגן עליה כ"מיועדת להמחיש" את הפער במתן הסיוע – כלומר, הדגים בדיוק את האוריינטציה והפרקטיקה שהובילה לאותה הטעיה למכתחילה."

ד"ר לדרמן דורש עכשיו התנצלות.

פומבית.

כי הוא מעולם לא כתב את זה. הוא? מה פתאום.

זה מה שהוא כתב:

"כשה-IPC השוו בין "תפוחים ותפוזים" – כלומר הציבו זה לצד זה נתון של 500 משאיות על פי ימי עבודה לפני המלחמה ונתון שמבוסס על כניסה יומית של משאיות אחרי המלחמה, הם עשו זאת על מנת להאיר את הפער בין מה שנכנס לפני המלחמה למה שנכנס אחריה. האם זה היה מטעה? בוודאי. האם הם עשו השוואה "מתמטית" בין זה לזה כדי לבסס את טענת הרעב בעזה? ברור שלא. הם הרי ידעו שאחד זה ימי עבודה והשני ימים קלנדריים. ואתם יודעים, אם הם היו עושים את זה היה קל לגלות את זה, הם לא טפשים. הם פשוט לא חשבו כנראה שמישהו יבין את מה שהם עושים באופן כל כך מוזר."

ובפלטפורמה אחרת:

כמובן, כשלדרמן בנשימה אחת שזה אמנם היה מטעה אבל שה-IPC והאו"ם לא חשבו שמישהו יבין את מה שהם עושים "באופן כל כך מוזר" הוא כנראה לא לקח בחשבון שלרשתות החברתיות יש זיכרון ארוך. כי נחשו מי הוטעה ומי הבין את ההשוואה בצורה כל כך מוזרה? חוקר רצח עם מסויים בשם שמוליק לדרמן. מוכנים? נתחיל.

ב-20 למרץ, 2024, לדרמן טוען שכניסה של 200 משאיות ל*יום* (לא יום עבודה) אינה מספיקה כי לפני המלחמה נכנסו 500. וזה מינימום שבמינימום שדרוש לקיום חיים.

נמשיך. ב 28 למרץ 2024, לדרמן טען בצורה נחושה שטרם המלחמה נכנסו 150 משאיות *מזון* ליום, ע"פ דוח ה- IPC. ושעכשיו נכנסות 80, ו*זה*, לא נתונים או מדדים אחרים שמופיעים בדו"ח ה- IPC, עתיד לייצר רעב המוני ומוות ממחלות (נכנסו בפועל 118 ליום במרץ ע"פ נתוני מתפ"ש, ו- 117 ע"פ נתוני OCHA/UNRWA "מתוקנים רטרואקטיבית").

זו לא הייתה הפעם היחידה שלדרמן הסתמך על טענת ה-IPC ל150 משאיות מזון ליום, תוך שלילת המספרים של האו"ם טרם המלחמה. למה? כי "150 משאיות זה הנתונים שהוא מכיר". ותוך הסתמכות על המאמר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י אותו אנחנו מצטטים אצלנו (שלא פורסם בכתב העת שאליו נשלח, בין השאר בגלל הערכה לא נכונה של מה יש במשאיות בהתבסס על נתוני הסהר האדום המצרי במקום אונר"א). מהיכן הוא מכיר את הנתונים? כי הוא קרא אותם בדו"ח ה- IPC. גם צ'צ'י מצטט את הקביעה של ה-IPC ומשווה אותה לכניסת המשאיות היומית (לא לפי יום עבודה) בעת המלחמה. למה? כי זה היה כתוב בדו"ח. אנחנו יודעים כי תקשרנו איתו, בצורה קולגיאלית ועניינית. הוא אמר בפשטות שהוא חשב שאפשר להסתמך על הנתון – כי זה הIPC. ואפשר לסמוך עליו. התחזיות של צ'צ'י לגבי תמותה המונית ברעב, אותן הדהד לדרמן, לא התממשו כמובן. כי הן היו מבוססות על הנחה שגויה, גם לגבי מה שנכנס במהלך המלחמה וגם לגבי מה שנכנס טרם המלחמה.

במאי 2024 הסתמך לדרמן על טענת סוכנות המזון של האו"ם שצפון עזה, כאזור, שרוייה במצב של famine. מצב כזה לא הוכרז ברמה האזורית ע"י ה-FRC כי הוא *מחייב* ראיות לתמותה לא אלימה נרחבת (2 ל10,000 איש ליום) שמעולם לא בוססה. לא, גם לא כיום.

על ההסתמכות של לדרמן במאי 2024 על עדויות רופאי הPAMA לתמותה לא טראומטית המונית, שהופרכה, ועל מניעת כניסת סיוע לאחר הפעולה ברפיח, שהופרכה על יד נתוני האו"ם עצמו (בתיקון רטרואקטיבי) כבר דיברנו מספיק.

שום דבר מזה לא חדש. דשנו בנושא לעייפה עם לדרמן טרם פרסום המחקר. הצענו לו מספר פעמים לדון עניינית ועובדתית על המספרים. תשובתו בכל פעם הייתה כי הוא סומך ומסתמך על המומחים של סוכנויות האו"ם. כל בחינה ביקורתית שלהם? חשיבה קונספירטיבית.

אם כן, נראה לנו שהכי נכון להתייחס לביקורת של לדרמן לא כהתדיינות על העובדות אלא כתופעה אנתרופולוגית – חוקר, רהוט ושקול לכאורה יותר מאחרים בדיסיפלינה, שמאמץ נתונים ללא בדיקה עובדתית, נצמד אליהם הרבה לאחר שהופרכו, מתכחש להיצמדות תוך הצדקת האמת המהותית שלהם, ואז טוען שמעולם לא קלענו לכוונתו האמיתית מבלי להכיר במה שאמר וכתב בזמן אמת. מה גורם לחוקר אינטיליגנט לנהוג כך? תמריץ חיובי מתוך מעגל הזהות הרלוונטי והעדר תמריץ שלילי לכך בתוך המעגל או מחוצה לו.

אבל הבה נחדל מלדון בלדרמן, כי הוא לא הנושא אלא רק קצה הקרחון, ולא החלק הגרוע ביותר שבו.

לדרמן דרש מאיתנו התנצלות פומבית. השורה התחתונה היא: אנחנו רוצים להתנצל, אבל לא בפניו אלא בפני הציבור. נכשלנו.

לא בהקשר של המלחמה הזו, למרות שפנינו לחקור את הנושא מאוחר מדי.

אנחנו וקודמינו בתפקיד נכשלנו בעשורים שקדמו למלחמה, כשראינו השתלטות של זן "מחקר" אקדמי שמציב את קידום ה"אמת המהותית" ו"תיקון העולם" על חשבון בירור העובדות על יותר ויותר דיסציפלינות שאיבדו כתוצאה מכך כל סדר ומבנה קוהרנטי. חשבנו שזה לא יגיע לדיסציפלינות שלנו. חשבנו שדי שאנחנו נעשה מחקר נכון, כמו שצריך, שאמנם מונע מלהט ועניין בנושאים כאלו ואחרים אבל שמכפיף את הלהט הזה לשאיפה לאובייקטיביות מירבית, בירור עובדתי ענייני, ופתיחות לשינוי קונספציות.

וטעינו. זה לא היה מספיק. אפילו לא קרוב.

נתתם בנו, באקדמיה, אמון אדיר. סמכתם עלינו שנעשה את העבודה הקשה של בחינת ותיווך המציאות, בנו שעיתותינו בידינו. למען השם, משלמים לנו על זה – שנשב על מול מסך, או נכתת את רגלינו נצא לשטח, או נדון אחד עם השני בלהט אך בענייניות עד שה*עובדות ברות התיקוף* ייצאו לאור ואלו ברות ההפרכה, יופרכו. ואז נצא לכוס בירה בפאב, גם אם רק מיפינו נקודות אי הסכמה ולא הגענו להסכמה מהותית. לא "נבטל" אחד את השני כי אחד מעמיתינו אמר או חשב את ה*דבר* הלא נכון – מקסימום נדרוש שישנה את ה*מתודולוגיה* שלו כתנאי לפרסום בכתב העת שעליו אנחנו אחראיים.

ולא עצרנו את התרעלת. השארנו את הציבור לבד במערכה, כשמול ערפל הקרב מסביב לסוגיות ציבוריות ועובדתיות מהותיות ניצבים לא מטהרי אוויר אלא מפזרי עשן מקצועיים, שאימצו לשון מעומעמת ודו משמעית. התוצאה היא שרבים מדי אינם יודעים למי להאמין, או על בסיס מה. זה לא אומר שכולם מאמינים ללדרמן – אבל האמונה בסמכויות המועדפות בין שזה ערוץ 14 או שיחה מקומית מחליפה את המחשבה, את הדיון, את השותפות האזרחית, את ההכרה בסיבה ותוצאה, ועדיפות ההוכחה האמפירית על הטיעון האידיאולוגי. 

וכעת, תוך מינוף הדחף המוסרי שרבים חשים לעצור את המלחמה בעזה, דחף מוסרי לגיטימי לחלוטין לכשעצמו, לדרמן ודומיו מנסים לקדם שינוי מרחיב בעצם ההגדרות למהו רצח עם (כל דבר שפסול בעיניהם) ולמתודיקה המחקרית של כל דבר שמתקשר אליו – והם שואפים להרחיב את ההגדרה עוד ועוד לכמעט כל אספקט של החוויה האנושית שמתייחס ליחסי כוח. כלומר הכל.

אם זה נשמע לכם מוכר – אז ברוכים הבאים למאה ה-21 ולתנועות הנעורות.

חשוב וקריטי לדון על עזה, אבל גם על השאלה כיצד אנשי אקדמיה מבררים ומתווכים את העובדות לציבור. האם התפקיד של אקדמאי, כפי שגורס לי מרדכי, הוא to speak truth to power ולאמר רק את האמת שלא נוחה ל"בעלי הכוח" (שם קוד לחברה הנורמטיבית המערבית-לבנה-פריווילגית) כחלק ממאבק למען המדוכאים והמושתקים, או שתפקידו הוא לברר את העובדות כפי שהן, גם אם הן לא מה שחשב שהן, וגם אם הן לא מסייעות ל"צד הנכון"?

אנחנו חושבים שהתשובה ברורה. אבל היא הייתה ברורה לכולם לפני 30 שנה. העולם השתנה מאז. האקדמיה השתנתה מאז – ועלינו לשנות שוב את כיוון הספינה לפני שהממסד האקדמי כולו יתרוקן מכל ערך, לפני שכולנו ניפול מעבר לתהום. כאן נעמוד על המשמר. לא נוכל אחרת.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.