מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.

בינשוף הקודם, כתבתי שהשמאל העמוק מעדיף את המאבק באויבים מבית על פני המלחמה החיצונית מול חמאס, וניסיתי להציע מספר הסברים לתופעה זו. בתגובה, כותב אבשלום בן צבי שהסיבה האמיתית מעט שונה. לעיתים, הוא טוען, אנחנו מעדיפים את המאבק הפנימי מפני שקשה לנו לוותר על תחושת השליטה בחיינו.

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת.

ההסתייגות הראשונה עוסקת בהבחנה לפיה השמאל מוּעד יותר להעדיף את המאבק באויב הפנימי על פני המאבק באויב החיצוני. אני חושב שההבחנה הזו נכונה ככל שמדובר בימין שמרני-ליברלי. אבל ככל שאנחנו עוסקים בימין רדיקלי או המונאי, התמונה היא אחרת. זרמי ימין אלה אמנם עויינים כמובן את יריביהם מבחוץ, אבל בגלל שהם מציעים דרך פוליטית לא ריאלית והבטחות מופרזות, הם באופן בלתי נמנע נכשלים במפגש עם המציאות. לנוכח הכישלון הזה, הם משתמשים בקיומם של "אויבים" מבפנים, שבתבוסתנותם, חוסר נאמנותם, או שנאתם ל"עם האותנטי" כתרוץ האולטימטיבי לכשלונות האלה, שאם רק נביס אותם נוכל לבצע את המדיניות שלנו "מלא מלא" ולהצליח. הימין הזה מאופיין בשנאה לוהטת ל"אחר מבפנים". כמה פעמים נזרקה לאוויר האמירה "השמאלנים גרועים מהערבים"? די והותר.

הסתייגות שניה עוסקת במדרג בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ידועה מאוד אמירתו של הנרי קיסינג'ר לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אני חושב שבמידה רבה ההבחנה הזו אינה מתייחסת למגרעה ייחודית לישראל, אלא היא מאפיין של הפוליטיקה והתרבות בכלל. עבור כולנו (פרט אולי למיעוט חריג קטן), כפי ששר מאיר אריאל, "כשרע לי זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". במילים אחרות, סוגיות מדיניות החוץ רלוונטיות עבורנו בראש ובראשונה מכיוון שהן משפיעות על מדיניות הפנים שלנו. והתוצר של מדיניות הפנים – דמות החברה שבה אנחנו חיים – היא הדבר החשוב והמשמעותי לבני האדם, והדבר המרכזי שעליו הם נאבקים בזירה הפוליטית. ומכיוון שכך, יש הגיון בקדימות למאבק הפנימי על פני המאבק החיצוני. הרי לנוכח איום חיצוני, (שוב, פרט אולי למיעוט חריג קטן), אין מחלוקת בנוגע לצורך להתגונן, וגם להפעיל אלימות במקרה הצורך. אבל גם בסיטואציה של איום חיצוני, אפשר לבנות חברה דתית או חילונית, סולידרית או תחרותית, ליברלית או שמרנית, וכיוצא באלה מאבקים פנימיים שהשפעתם מכרעת גם על אורחות חיינו היום־יומיים, וגם בנוגע לכושר ההתמודדות עם איום חיצוני. ומכאן שיש הגיון לא מבוטל במתן דגש ולעיתים קדימות למאבק הפנימי, בטח לנוכח שיח מערפל של "אחדות" – שמשמעותו העיקרית היא בלימת כל שיח ביקורתי על ממשלת ימין, ושבמסגרתו ממשיכים כמובן לטנף על "השמאלנים" ולצייר אותם כתבוסתנים ובוגדים מוּעדים.

ועכשיו להצעה הפרשנית שלי:

אני חושב שהסבר אפשרי לתופעה שעליה הצביע דני לא נשען על הזיקה האוניברסלית של רעיונות השמאל, אלא על אלמנט פסיכולוגי ודווקא על תפישה פרטיקולרית. האלמנט הפסיכולוגי הזה הוא תחושת השליטה ויכולת ההשפעה.

ניקח כדוגמה את שאלת ההסדר המדיני: אם נציע שהסיבה שלא הושג הסכם מדיני מול הפלסטינים היא שישראל היתה סרבנית, עקשנית, חומדת שטחים, וכדומה, הרי שהשלום נמצא בהישג יד. כל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעשות תיקון פנימי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, אם נציע שלצד אלמנטים פנימיים הראויים לביקורת, הסיבה שלא הושג הסכם מדיני נובעת – לפחות גם – מכך שהפלסטינים טרם הצמיחו הנהגה מדינית שרואה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גורם לגיטימי שיש לו זכות קיום במזרח־התיכון – הרי שהשלום רחוק מהישג יד, והיכולת שלנו להשפיע על השגתו קטנה באופן משמעותי. הרי איך נוכל להשפיע על ההנהגה הפלסטינית? השפעה כזו, בוודאי בעולם המושגים של השמאל הפוסט־קולוניאלי, היא מראש פסולה מוסרית (מי אנחנו שנגיד למדוכאים כיצד להיאבק בדיכוי). ואם נרצה בכל זאת להשפיע עליה, הרי שהדרך לעשות את זה היא דווקא להעמיק את המעורבות בחיי הפלסטינים, כלומר את "הכיבוש" – עוד רעיון פסול בעולם המושגים המקובל של השמאל. לזה אפשר להוסיף שבעולם מושגים פוסט־קוליניאליסטי, עצם המחשבה שהאחריות לאלימות מוטלת (ולו גם) על "המדוכא" ולא רק על "המדכא" היא כפירה בפני עצמה.

כך אפשר לראות התגייסות נלהבת לתיעוד ופרסום עוולות שמבצעים ישראל או אזרחיה כלפי פלסטינים, גם כשאלה זוטות ביחס לפשעי המלחמה הנרחבים, הבוטים והמוצהרים שמבצעים אוייביה. כאשר מועלית שאלה לגבי המאזן הזה, עונים האקטיביסטים ש"על ישראל יש לנו השפעה, ועל הפלסטינים לא, ולכן אנחנו מתמקדים בעוולות שמבצעת ישראל".

לכן, לתפישתי, העדפת המאבק החיצוני לעומת הפנימי משמעותה ויתור פסיכולוגי על תחושת שליטה ויכולת השפעה על המציאות – ומדובר בויתור שבכלל לא קל לעשות. תפישה כזו יכולה להסביר גם מדוע יש בקרב השמאל נטיה להטיל אחריות חד־צדדית על ישראל בכל מה שנוגע להתפתחות הסכסוך בין הציונות לערבים, ואימוץ וניפוח נלהב של הטענות לפיהן ישראל היא זו ש"טיפחה" את החמאס והחיזבאללה, ובעצם אחראית גם למאבק האלים נגדה. כשבוחנים את הדברים ברצינות, עמדה כזו היא נרקיסיסטית, שמרנית ואולי גם גזענית, ולכן לא ברור למה היא זוכה לכינוי "שמאל", אבל זו כבר סוגיה אחרת. 

מדוע ישראלים מסויימים מגלים אופטימיות, מיליטנטיות ונחישות לנצח דווקא במאבקים מול יריבים מבית, למשל במאבק כנגד הרפורמה המשפטית, בעוד שמול חמאס הם נרפים, פסימיים ואפילו אדישים? ינשוף פוליטי-מדיני צולל למנגנונים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים שמאפשרים את התופעה הזאת, ומצביע על בעיה אחת מרכזית: גם אם נחליט שהבעיות הפנימיות שלנו חשובות יותר וכדאי להניח לאויב שמעבר לגבול לנפשו, הוא ככל הנראה יסרב להניח לנו לנפשנו.

ישנו בלוגר ישראלי חד ומצליח, שעוסק רבות בכתיבה על שאלות בטחוניות ואסטרטגיות. אדם עם ידע רב ועבר צבאי מרשים. בדיונים על מלחמת ישראל בחמאס לאחר ה-7 באוקטובר, הוא הפך זה מכבר לחבר כבוד במחנה "אי אפשר": אלו שאומרים שישראל לא מסוגלת לנצח, לא מסוגלת להכריע, הכלכלה שלה לא תעמוד במלחמה מול חמאס, ומסיבה זו כדאי לה "לדחות" מלחמות כמה שאפשר ולוותר על כל רצון לסיים אותן בהכרעה. בפרסומים קודמים, התווכחתי רבות עם התזה הזאת, מפני שאני מאמין שאם ישראל לא תשלם את המחיר הכבד היום, היא תיאלץ לשלם אותו בריבית מחר, וגם שרואי השחורות (ע"ע יצחק בריק) העריכו בחסר את יכולותיו של צה"ל. אבל בכל מקרה, הפעם רציתי לדבר על נושא קצת אחר, והוא לא תוכן הדברים של אותו הבלוגר, והמוני השותפים לדעתו בעיתונות ובקרב ה"לשעברים", אלא על עוצמת הרגש שמאחוריהם. לא על המהות, אלא דווקא על המוזיקה.

ידוע כי כולנו, ככותבים, פרשנים ומשקיפים, נתונים להטיות פסיכולוגיות שונות ומשונות. בין היתר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את הסיכויים להשגת מטרות שחשובות לנו פחות, ולגלות יותר נחישות ואופטימיזם כאשר המטרה מעניינת אותנו יותר. כשהבלוגר הלז מדבר על המלחמה מול חמאס, משתקפות מהכתיבה שלו פסימיות, ציניות, ונטייה להצביע על בעיות ללא פתרונות כי "ככה זה וצריך להתמודד עם המציאות". דא עקא, שאותו אדם היה גם פעיל נלהב במחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכשהוא כתב על הנושא הזה, הטון שלו היה שונה בתכלית. מי שקרא אותו באותה תקופה, יודע שבמאבק נגד הרפורמה הוא היה אחד מהפעילים המיליטנטיים ביותר, וגילה כזו נחישות וחדוות ניצחון שנדיר למצוא אפילו בערבי מורשת קרב בישיבה של בצלאל סמוטריץ'. באותם הימים, הוא דיבר בלי סוף על "התפרקות חברתית" במן חדווה משונה ויותר מרמז למלחמת אזרחים קרבה, הוביל מחאות והפגנות סוערות, תמך בהפסקת התנדבות למילואים גם במחיר פגיעה קשה בצה"ל, והחמיץ פנים לפשרות בכל הנוגע להשגת מטרות המאבק, אפילו בנושאים קטנים יחסית כמו עילת הסבירות.

אם נסתכל על משקיפים אחרים מאותו מחנה, כולל עמיתים רבים שלי באקדמיה, נראה תופעה מקבילה: העיניים שלהם מתמלאות באש כשהם מדברים על הצורך להיאבק ב"משיחיים", הביבי, הדחיפות שבהפלת "ממשלת הזדון", הביבי, עניינים פנימיים אחרים, והביבי. אפילו החובה להשיב את החטופים לביתם, עיקר העניין שלהם במלחמה הנוכחית, מנוסחת בשפה פוליטית-פנימית, כ"חוזה" של הממשלה מול האזרחים. לעומת זאת, כשאני דן איתם על המלחמה מול חמאס, הם מגלים אדישות וחוסר נכונות להיאבק ולהקריב. "כבר הפסדנו בשביעי באוקטובר", "צריך לחתוך הפסדים", "מגוחך לדבר על ניצחון", "אל תדברו איתי על הישגים טקטיים", "דברי הרהב של הרמטכ"ל", "אנחנו מאבדים את נשמתנו המוסרית בעזה", והאמירה האהובה עלי, "אם נכיר בהפסד שלנו נוכל לבנות ביחד משהו חדש". כלומר ההפסד מול אויב חיצוני, במקרה הזה חמאס, הוא רק הקדמה לתהליך פנימי שלנו עם עצמנו: לבנות את החברה שלנו בצורה טובה יותר. מעולם לא שמעתי אותם אומרים, למשל, ש"כבר הפסדנו למשיחיים בעניין הרפורמה המשפטית" ולכן כדאי לוותר. אבל מול חמאס – כל הרצון להיאבק נעלם. במילים אחרות, המיליטנטיות שלהם מופנית כלפי פנים, אבל הרבה פחות כלפי חוץ.

יש לציין כי בגלל הממד השכונתי של הפוליטיקה הישראלית, ובגלל שההגנה על הגבולות שלנו היתה טובה יחסית עד ה-7 באוקטובר, היה קל לישראלים רבים משני המחנות לדמיין שהאויב שלהם נמצא בפנים ולא בחוץ. כמה פעמים שמעתם מחברים משני צידי המאבק על הרפורמה המשפטית שהיריב שלהם "גרוע יותר מחמאס ומחיזבאללה"? האויב מבחוץ היה קיים כמובן גם לפני ה-7 באוקטובר, ומדי פעם הגיח בדמות טילים או פיגועים, אבל עבור רוב הישראלים זה היה בעיקר חדשות. משהו מעורפל, שרואים בטלוויזיה ומתווכחים עליו, אבל כזה שיש לו פחות ממשות. אלא אם גרת בעוטף עזה, או בהתנחלות, או בגבול הצפון, האיומים המרכזיים נתפסו ככאלו שמגיעים מבפנים: מערכת המשפט והאליטות אם אתה ביביסט או חרד"ל, המשיחיים והרפורמה המשפטית אם אתה במרכז או בשמאל. ה-7 באוקטובר פרץ לרגע את חומת ההגנה הזאת, אבל זו היתה פריצה זמנית. כעת, אלא אם פונית מביתך, אתה חייל בעזה או יש לך קרובים שנחטפו ונרצחו, המלחמה חזרה להיות שוב "שם", מעבר למסכי הטלוויזיה. ולאט לאט האחר הישראלי, היריב מבית, הופך להיות מאיים יותר מהחמאס שנמצא "שם", בחאן יונס וברפיח.

אבל למרות שהתופעה קיימת בשני המחנות הפוליטיים (וכתבתי על המופעים הימניים והדתיים שלה כאן), היא חזקה יותר בצד השמאלי של המפה. כדי להבין אותה, כדאי לחזור ל"טרגדיה הסובייטית", ספרו הקלאסי של ההיסטוריון מרטין מליה. בין היתר, מליה כתב שישנו הבדל מעניין בין תפיסת האויב של אידיאולוגיות ימניות ואידיאולוגיות שמאליות. אלו גם אלו מכוונות את האש השנאה שלהן ל"אחר" כלשהו. אבל הימין, שנוטה להיות פרטיקולריסטי, מכוון בדרך כלל את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני: העם שמעבר לגבול, הגזע האחר, הכופרים מהדת היריבה. לעומת זאת, השמאל, שנוטה להיות אוניברסליסטי, מכוון את אש השנאה שלו ל"אחר" כלשהו מבפנים, בדרך כלל אנטגוניסט מעמדי או אידיאולוגי: הקפיטליסטים, המעמדות המנצלים, הספקולנטים, האצולה, הקצונה הריאקציונרית, או במקרה הספציפי שלנו, "המשיחיים". הווקיסטים באקדמיה האמריקאית שומרים מעט מאד אש, אם בכלל, לאויבים חיצוניים כמו איראן, רוסיה או סין, שלא לדבר על החות'ים או המיליציות השיעיות. מכיוון שקבוצת הנאמנות שלהם היא אוניברסלית (העמיתים בחו"ל, למשל), הם נוטים להפנות את אנרגיית השנאה שלהם ליריבים פנימיים, טראמפ למשל, ולהזדהות עם קולגות וחברים מחו"ל שנאבקים ביריבים דומים (אורבן, מורבייצקי, מודי, נתניהו).

המצב הישראלי הנוכחי צובע את התופעה שלעיל בגוונים ייחודיים. כמי שנמצא באקדמיה ומדבר תכופות, למשל, עם דוקטורנטים ומסטרנטים, אני יכול להעיד שהצד השמאלי-ליברלי-פרוגרסיבי במפה הפוליטית הישראלית נמצא במשבר עמוק. הוא נפגע מהשביעי באוקטובר כמו כולנו, וחש ניכור (אם לא עוינות גלויה) מצד אלו שחשב שהם בעלי בריתו האידיאולוגיים, חבריו ועמיתיו בחו"ל. אצל רבים, הדרך להתמודד עם הניכור הזה הוא לשוב לאט לאט לדפוסים מוכרים: אם נחזור להיות אוניברסליסטיים במובן שהגדיר מרטין מליה, כלומר ניאבק באויבים מבית, ונדחיק את החמאס כצללי רפאים מטושטשים שפועלים מעבר לגבול, נוכל לסגור את הפער עם קבוצת ההתייחסות הבינלאומית שלנו.

זו, כמובן, טקטיקה מחוכמת מאד מבחינה פסיכולוגית, אבל יש איתה רק בעיה אחת: האויב מבחוץ לא יפסיק לפעול אם נתעלם ממנו. אם נחליט, למשל, ש"כבר הפסדנו" ב-7 באוקטובר ושעדיף להודות בתבוסה ולהפסיק להילחם בחמאס, אין פירוש הדבר שחמאס, מצידו, יפסיק להילחם בנו. אם ננטוש את עזה ונתרכז ב"תיקון הפנימי" שלנו, האויבים שלנו יתרכזו לא בתיקון הפנימי שלהם אלא בהתעצמות וב-7 באוקטובר משודרג בפעם הבאה, הפעם אולי ביחד עם חיזבאללה, חמאס יו"ש וגורמים נוספים. אם נחליט ששחרור החטופים קודם לניצחון במלחמה בגלל ה"חוזה הפנימי שחתמנו עם האזרחים", אז האויב שלנו, שממש לא מתעניין בחוזה הזה, יחטוף ישראלים אפילו בחו"ל מתוך ידיעה שכל חטיפה כזאת תקנה לו חסינות והיענות לדרישותיו המפליגות. במילים אחרות, אם נסגור את החלון, נעמיד פנים שהמפלצות בחוץ לא קיימות ונתרכז בסידור הבית שלנו, נגלה אותן מהר מאד פנימה, בתוך הסלון.

תודה ליצחק קרוב, קורא קבוע של הבלוג, שנתן לי את ההשראה ואת הרעיון לפוסט הזה.

בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הפער הוליד מתוכו תיאוריות קונספירציה, שגישרו על המרחק בין הציפיות למציאות. במאמר אורח לינשוף, טוען עומר דנק, נווט קרב לשעבר, חוקר אסטרטגיה ומרתוניסט, שתופעה דומה מתפתחת בימין הישראלי. ינשוף פוליטי-מדיני על ארמון החלומות של תומכי הרפורמה המשפטית.

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו, וככל שהמדינות ספגו מהלומות במציאות, כך צמחו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו תבוסות רבות נוספות, המשקפות את הערביות כאחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. חרף הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

יש הגדרות שונות במחקר לתיאורית קונספירציה, שמקורן בשתי אסכולות שונות: פילוסופיה, שמנסה לברר מהי תיאוריית קונספירציה ועוסקת במתודולוגיה לאבחן אותה; ופסיכולוגיה, מהגישה הפרוידיאנית, שמנסה לברר מהן הסיבות לתיאורית קונספירציה. אני מנסה להיות פרקטי קצת יותר לטובת הדיון המעשי. לכן, לצורך הפוסט הנוכחי אצמצם את ההגדרה של קונספירציה ל" ניסיון להסביר אירוע כלשהו באמצעות פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים." לתיאוריית קונספירציה יש עקרונות יסוד: ההשערה ידועה מראש; כל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציה; כל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, ולבסוף,  לא ניתן להפריך אותן.

בקווים כלליים, יש לתיאוריות קונספירציה שתי דרכים להתפתח: האחת, שמועות ורכילויות ספונטניות שהופכות לסיפור (מיתוס); השניה, אנשים שבמכוון מפיצים מידע לא מבוסס או שקרי כדי לקדם תיאוריה כזאת. בחברות בהן נחשפים למעט מידע או למידע חד צדדי, ואין גורם אמין שניתן לסמוך עליו, מתפתחות תיאוריות קונספירציה רבות. מסיבה זו, במדינות ערב יש נטיה בולטת להאמין בתיאוריות כאלה. למשל, בנוגע למעורבות המוסד באסון התאומים וחוסר האמון בכך שאל-קעידה אחראית לפיגוע הזה. גם האמון בפרוטוקולים של זקני ציון עדיין נפוץ במדינות אלו, ועותקים שלהם זמינים לקהל הרחב. חברה שיש בה תקשורת חופשית, אמון בשלטון, ושימוש במדע מצמצמת את התפתחותן של תיאוריות קונספירציה ספונטניות. דוגמא טובה להפצה מכוונת של תיאוריית קונספירציה היא הטענה של טראמפ לגבי זיוף הבחירות על ידי ביידן. הפצת הקונספירציה לוותה בכל כך הרבה שקרים, עד כדי כך שיותר משני שליש מהרפובליקנים האמינו בנכונותה.

כיוון שאנחנו לא יודעים מה התרחש באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, מקורות שאנחנו מאמינים להם. שלושת מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות (ממשלתיים ובינלאומיים), התקשורת והמדע. כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, ולקבל הסבר. כשאין בידינו הסבר מניח את הדעת אנחנו מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שהאירועים התפתחו בלי תכנון ושליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונה באלים, מתוך הצורך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

אם עסקינן בתיאוריות קונספירציה, חשוב לי להבהיר מה ההגדרה אינה כוללת. למשל, אמונות שגויות ומזיקות אינן בהכרח תיאוריות קונספירציה. הבה נבחן, למשל, את אמונתם של מתנגדי החיסונים שאלו גורמים לאוטיזם. אמונה זו אינה מוגדרת כקונספירציה, משום שאין כאן טענה שיד נעלמה עומדת מאחורי הדברים, אלא שאוטיזם הוא תופעת לוואי של חיסונים. נכון, יש הטוענים שהממסד עומד מאחורי ההסתרה, ומונע מחקרים בנושא. אבל אפילו אנשים אלו, ככל הידוע לי, אינם סבורים שהממסד עומד במכוון מאחורי תופעת הלוואי.

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע בהיפך הגמור. אני יודע שאני חוטא כאן בהכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות שמצדדות בה מסיבות שונות, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

ההפיכה המשטרית נתקלה בגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית – המומחים המקצועיים. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושופרות התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים עם קומץ עוקבים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות. משנה המשחק הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים הרלוונטיים לממשלה היא "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק מושך בחוטים, קיים מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה תפסה תאוצה, וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף אליה באופן ספונטני מרצונו תוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה. מדי שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמשתתפים בה כמה אלפי קשישים וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש במציאות המרה בליל גלנט. אבל כל זה לא בלם את נסיונות ההכחשה שנמשכים בכל שבוע. גם השבוע ינון מגל טען שלקפלן הגיעו רק 7000 מפגינים. יש גם תוספת קטנה של ציד סימנים לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה כי המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל.

ארמון החלומות של הימין הישראלי התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז. תומכי ההפיכה יכולים להכחיש עד שפניהם יכחילו, אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש את הבעיה עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל וצפויה החמרה נוספת בטווח הבינוני. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות החמישים עקב פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר אחרי כת שמנהיגתה הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון? מאמינים אחרים היו מרוסנים יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגבירו את אמונתם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה ניסיון לבנות את החזון החדש של תומכי הממשלה, כיוון שצריך להתמודד עם שברון החזון המקורי:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.

נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.

נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יתפעל את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר: צבא היבשה הוא נאמן יותר.

לבסוף, הבה נחליף את כלי הטייס המאויישים במטוסים ללא טייס, כי זהו כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיה. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו, אבל גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן.

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, בין אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן גם התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי: ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיכום, חשוב לי לומר, שאני מכיר ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, אך לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לאפוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

הייתם מאמינים שחבר כנסת ממפלגת הציונות הדתית, שלמד בכל מיני ישיבות נחשבות, הודה שלא ידע למצוא את הולנד על המפה עד גיל 31? מדהים בדיוק כמו העובדה שבצלאל סמוטריץ' לא צפה את התגובות בעולם להתבטאות שלו על מחיקת חווארה. לאליטה החרדל"ית, שמתיימרת להנהיג את מדינת ישראל, יש בעיה קשה: שילוב קטלני של אינטליגנציה, עומק ובורות מובנית בכל מה שנמצא מחוץ למרחב היהודי. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר מדוע חייבים להחזיר את "נהג הקטר" החדש לקרונות האחוריים.

לפני חודשים מספר, כאשר רק החל הויכוח על הרפורמה המשפטית, יצא לי לראות פוסט של יואב שורק, אינטלקטואל מוביל ממחנה הימין הדתי, שבו התהדר והתהלל על "חילופי האליטות" במדינת ישראל. שורק, רוח הדמוגרפיה בגבו, דיבר בהתנשאות על המחאה כהתנגדות אבודה של אליטה שוקעת, והציע אפילו, בנדיבות של מנצחים, לשלב בשלטון החדש נציגים של אותה אליטה ישנה. האליטה החדשה ששורק דיבר עליה היא – כמובן – אותה ברית של ליכודניקים "מסורתיים", חרדים ובעיקר חוד החנית הדתי-לאומי.

התביעה של חוגים מסויימים בציבור הדתי-לאומי, ובעיקר אלו שאפשר לקרוא להם "חרדל"יים", לעמדות ההנהגה הבכירות ביותר, אינה חדשה כמובן. מקורה בתסכולו של מיעוט אידיאולוגי, שחונך לראות את עצמו כאליטה שתנהיג את עם ישראל לעתיד גאולי, ותחת זאת מצא את עצמו שוב ושוב בתפקיד של שותף זוטר בקואליציה. הרעיון הבסיסי שקידמו במשך השנים אנשים כמו משה פייגלין, בין אם נקרא לו "מנהיגות יהודית" או "מנהיגות אמונית", נכשל אמנם פעם אחרי פעם, אך שמר על הפופולריות שלו בחוגים רחבים. לעיתים קרובות, הדוגלים בו עשו שימוש ב"משל הקטר". עד היום, טענו, הציונות הדתית היתה אחראית על הכשרות והיידישקייט ברכבת של מדינת ישראל, אולם מהקטר הדירו אותה. אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות המשל רכש לעצמו טון חריף ונואש יותר. מה לנו מרמת הכשרות במזנון הרכבת, אם הנהג מוביל אותה אל התהום? אם הציונות הדתית בגרסתה החרדל"ית רוצה להשפיע באמת על הכיוון שילך אליו עם ישראל, עליה לנהוג בקטר ולא למלא תפקיד שולי בקרונות. ודוק: החזון לא היה לבחור ראש ממשלה שהוא במקרה גם דתי, אלא מנהיג בעל תודעה שיוביל את האומה לפי החזון האמוני.

והנה, היום החוגים החרדל"יים אכן נוהגים בקטר. ראשית כל, הם השתלטו לחלוטין על האגף הפוליטי של הציונות הדתית ודחקו משם לחלוטין את החוגים הליברליים יותר. אלו הובסו ונעלמו בעקבות פרשת בנט, ומיעוטם מצאו מקלט במפלגות מרכז כגון המחנה הממלכתי. שנית, הם ניצלו את סחיטותו הפוליטית של נתניהו, עייף, חולה ומודאג ממשפטו, והקימו את ממשלת ה"ימין מלא מלא" הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. איתמר בן גביר הכהניסט, בדוקאי שב"כ לשעבר, הוא שר לביטחון לאומי, בצלאל סמוטריץ' שולט על קופת המדינה וגם על חלקים ממשרד הביטחון, טיפוסים כמו אבי מעוז שבעבר היו שייכים לשוליים הסהרוריים מקבלים מנהלות בלשכת ראש הממשלה, וגם בליכוד עצמו – גורמים חרדל"יים מובהקים כמו שלמה קרעי חזקים מאי פעם.

ומאז, אנחנו נתקלים בסיטואציות שאין לתאר אותן אלא כמתמיהות, אפילו מביכות עד מאד. תמיד תהיתי, למשל, מדוע בצלאל סמוטריץ' היה שר תחבורה מצויין, והתבלט בדיונים מקצועיים מסויימים בכנסת (למשל על דיני חדלות פירעון) כאדם משכיל וחריף מחשבה, אבל מתנהל באופן כל כך מזעזע כשר אוצר וכשר במשרד הביטחון. בהקשר זה, בולטת במיוחד החלטתו ההרסנית להקפיא תקציבי פיתוח למגזר הערבי ולמכינות אקדמיות מול התנגדות כל גורמי המקצוע, לצד התבטאויותיו המשיחיות על מדיניות כלכלית  (אם "בחוקותי תלכו" מדינת ישראל תשגשג) ומעל הכל, התדהמה שלו מהתגובה בעולם על קריאתו "למחוק את חווארה". סמוטריץ', ללא ספק אחד מהאנשים האינטליגנטיים ביותר במחנה החרד"לי, גילה בורות מוחלטת בנוגע להלכי הרוח במדינות החשובות ביותר למדיניות החוץ הישראלית, ואת הבורות הזאת הוא מלווה גם בזלזול מוחלט בעמדותיהם של גורמי המקצוע במשרד האוצר ומחוצה לו.

אצל אנשים פחות אינטליגנטיים מסמוטריץ' התופעה חריפה בהרבה. נדהמתי כאשר נחשפתי, דרך חיים לוינסון, לראיון של ח"כ אוהד טל ממפלגת הציונות הדתית. הלה, שהיה בכיר בבני עקיבא וקנה את תלמודו בכמה ישיבות, הודה בראיון שעד גיל 31 לא ידע בכלל היכן נמצאת הולנד, והאם יש שם יהודים. שימו לב: דתי אדוק, בכיר בבני עקיבא לשעבר, סיים מערכת חינוך שלמה בלי לפתוח אפילו פעם אחת מפה של אירופה. אוהד טל יודע אולי לקרוא דף גמרא ולהבין את כתבי הרב קוק, אבל ידיעותיו על העולם הרחב שמחוץ לישראל דומות פחות או יותר לאלו של הקיסרים הסינים במאה ה-18.

דוגמא מעניינת נוספת היא משה פייגלין, שאוהב לחזור עד זרא על הגיג שאני מכנה "אגדת הפיתה". פייגלין, בפשטות, טוען שאש"ף החליט לא להיכנע ולהמשיך להילחם בישראל, כי אחד מבכיריו ראה בכלא חייל יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מאמינים בדתם, שהיא הבסיס לאחיזתם בארץ, הפלסטינים בוודאי יוכלו לגרש אותם מכאן. מכאן האמונה הנפוצה אצל הוגים חרדל"יים, שאם עם ישראל יאמין בלב שלם שהוא הריבון הלגיטימי ביהודה ושומרון, יקבלו זאת גם כל הגויים. פייגלין, שאוהב להסתמך על ציטוטים מפוקפקים ומוצאים מהקשר של אנשים אלמוניים, טען גם כי באקדמיה האנגלית שונאים את ישראל כי "חשבנו שתכתבו את ספר הספרים החדש לקראת גאולת העולם, ותראו מה עשיתם." אפילו בפינצטה, לא תוכלו למצוא אדם אמיתי באקדמיה האנגלית שידבר ככה, מלבד אותם גויים שנמצאים בתוך דמיונו של פייגלין. קשה להבין איך אנשים משכילים מחזיקים באמונה שאופיינית בדרך כלל לילדים קטנים: שאם הם יחשבו נכון, העולם מסביבם יסתדר בדרך פלא בצורה מיטבית. לאירופים, לאמריקאים, או לערבים אין אינטרסים, שאיפות או רצונות משלהם: הם בסך הכל ניצבים בדרמה המתחוללת, בסופו של יום, בתוך ליבם ונשמתם של היהודים.

בגלל העדיפות שהחרדל"ים מעניקים למה שמתחולל בנפש היהודית פנימה, ולאידיאולוגיה הדתית בכללה, על פני המציאות האובייקטיבית, ומכיוון שהם בכל זאת רוצים לפעול בעולם החיצוני ולהנהיג אותו, רבים מהם נוטים למצוא מומחים חיצוניים שמאששים את מה שהם חושבים ממילא. לכן – והיה קל מאד לראות זאת ב"סמינר" שערכה סיעת הציונות הדתית בזמנו בשאלת רע"מ – הם ייטו להסתמך על אנשים שמצד אחד מוגדרים כמומחים ובני סמכא, ומצד שני – מאששים את האידיאולוגיה החרדל"ית ונותנים לה חותם מקצועי. מסיבה זו, אנשים מהחוגים הנ"ל נוטים להסתמך על מיני שרלטנים יודעי-כל מסוגם של גיא בכור או קרוליין גליק, או על חוקרים משולי האקדמיה נוסח מרדכי קידר, ורק עליהם. דוגמא ביזארית במיוחד היא התאהבותו של משה פייגלין באותו קומץ מדענים שהכחיש את יעילות חיסוני הקורונה. כלומר, אנשים מסוג זה נוטים לרכוש את ידיעותיהם מהעולם החיצוני ממומחים שממילא נמצאים בשוליים הקיצוניים של השיח המקצועי, ועמדותיהם על העולם החיצוני דומות לאלו של החרד"לים. בויכוחי הרבים עם אנשים מהזרם הזה, נתקלתי באינספור ציטוטים של בכור או קידר, אבל כמעט אף פעם בני שיחי לא הסתמכו, לא קראו ואפילו לא היו מודעים לכתביהם של חוקרים מהמיינסטרים של לימודי המזרח התיכון (מי מהם קרא ספרים ומאמרים של מוסטפא כבהא, עמי איילון – ההיסטוריון, לא ראש השב"כ – הלל כהן או איתמר רדאי, שלא לדבר על חוקרים מהעולם?). התופעה הזאת, דרך אגב, לא מוגבלת רק לישראל, ובעבר כתבתי עליה בהקשר של חשיפתן של סין ויפן למערב. נוח מאד להסתמך על אנשים שמחברים אותך כביכול לעולם הגדול ועדיין מאששים את הדעות הקדומות שלך, מפתה – ומסוכן מאד.

חשוב לציין שהתופעה שאני מתאר אינה אופיינית לכל הציבור הדתי-לאומי, ויש בו חלקים שנקיים ממנה לחלוטין. בתקופה שאוהד טל לא ידע מה זה הולנד, למשל, נפתלי בנט כבר עשה עסקים בסינגפור. אין בהכרח גם קורלציה בינה לבין אדיקותו הדתית של אדם, כי הרי יש שומרי קלה כחמורה שמצויים עד מאד בעולם החיצוני ואף נמצאים בחזית המחקר המדעי בתחומים שונים. היא מאפיינת, באופן כללי מאד, את אותו ציבור שנמצא מסביב לבצלאל סמוטריץ'. סביר שאדם שעונה לתיאור זה הצביע למפלגת "הציונות הדתית", גדל והתחנך במוסדות מסויימים, ואולי אפילו התגורר ביישובים דתיים ולא בחברה מעורבת בשנים המעצבות של חייו. האנשים האלה אינם בורים בשום פנים ואופן. הרבה פעמים הם משכילים ומעמיקים, בעלי תארים וידע רב בתחומים מקצועיים שונים. הם יוכלו, למשל, להבין את כתבי הרב קוק שאינם פשוטים כלל ועיקר, לצלול לנבכי הפילוסופיה היהודית ואף להשתלט על תחומים מקצועיים-טכניים. אבל באותה מידה, השיח שלהם מתנהל כמעט רק בעברית, וחלק גדול ממנו הוא פנימי לציבור הדתי. הם כמעט ולא מכירים אנשים שאינם יהודים, לא הסתובבו בעולם (ואם כן, רק בבועות יהודיות) ולא קשובים לכתיבה ולהלכי רוח של ה"גויים". ואפילו בציבור הזה, יש אנשים שונים מהדפוס שתיארתי – אבל אני מדבר על הלך רוח רווח, לא על תופעה מוחלטת.

לצורך הדיון שלנו, קריטי להפריד את הבורות החרדל"ית מבורות רגילה, שקיימת במידה דומה בכל המגזרים. אחרי הכל, אוהד טל לא לבד: ישנם גם מספיק חילונים שלא יודעים כמעט כלום על הולנד (אולי מלבד חוויות אישיות בקופישופס של אמסטרדם), וישנם גם לא מעטים שעיוורים לחלוטין בנוגע לאופן שבו נתפסת ישראל בעולם, בדיוק כמו סמוטריץ' ואפילו יותר. אבל האנשים האלה נוטים להיות בורים בכל התחומים. אף אחד, למשל, לא חושב שדודי אמסלם או ניסים ואטורי משכילים, מעמיקים או מבינים משהו באיזשהו תחום שאינו קשור לעיסוקם המיידי, וגם זה לא תמיד. הבעיה באליטה החרדל"ית זה שהיא מטעה. היא משלבת השכלה מסויימת מאד ועומק שמקנה לה ביטחון עצמי, יומרות הנהגה ותדמית של רצינות, עם בורות עמוקה לא פחות בתחומים קריטיים. כל אלו משלבים עם נטייה להעדיף אידיאולוגיה על עובדות בכל פעם שאלו מתנגשים, ולבסוף – העדפה לסובייקטיביות, רעיונות, אמונות, מה שמתחולל בלב היהודי – על פני המציאות החיצונית בשטח. מסיבה זו ההשקפות הבטחוניות-מדיניות של החרדל"ים כל כך נאיביות, ולא ניתן לקיים איתם כל שיח אסטרטגי כשהם מציעים להפציץ, להרוג, להשמיד ולאבד בשמו של "מוסר לחימה יהודי", בלי מודעות להשלכות הפוליטיות והבינלאומיות של הצעותיהם. לכן סמוטריץ', למשל, יכול להבין בכלכלה ולתרום לדיוני חדלות פירעון, אבל בכל פעם שהצרכים המעשיים מתנגשים עם גישתו האידיאולוגית, למשל בכל הנוגע לסיוע למגזר הערבי, האידיאולוגיה תנצח את הנתונים הכלכליים ואת גורמי המקצוע. זו המשמעות האמיתית של דוקטרינת "בחוקותי תלכו".

למדינת ישראל לא תהיה תקומה אם האנשים האלה לא יחזרו מהקטר לשולי הקרונות האחוריים. בהנהגתם היא תהפוך במהירות מסחררת למדינת עולם שלישי, או שתבודד מהעולם המערבי ותשקע במלחמות הרסניות שעלולות להביא לקיצה.

אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.

בימין הפוליטי, יש רבים הסבורים שבנימין נתניהו "הודח" מתפקידו על ידי מערכת המשפט. בטור קצר לינשוף, טוען חנן גרשוני שיש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה הזאת: אין שום קשר בינה לבין העובדות.

נתניהו הודח מתפקידו על ידי מערכת המשפט – כך טוענים לא מעט ימנים. אז מכיוון שהרעיון התחיל לקנות לו שביתה בימין, כדאי להזכיר כמה עובדות. המשבר הפוליטי, שבסופו נתניהו מצא את עצמו מחוץ לכס רה"מ, התחיל ב-2019. בשלב הזה עוד לא הוגש שום כתב אישום. נתניהו ניצח בבחירות ברוב משכנע – 65 מנדטים. הכל היה בסדר מבחינתו עד שליברמן החליט לפרוש והשאיר את נתניהו עם 60 מנדטים בלבד. הסיבה הרשמית היתה אי הסכמה בקשר לחוק הגיוס, טענה לא רשמית היא שזו היתה נקמה של ליברמן בנתניהו בגלל שחשב שנתניהו התלונן נגדו במשטרה. כך או כך, הפרישה לא קרתה בגלל החקירות של נתניהו. לא זה מה שהפריע לליברמן, שקצת לפני כן היה נאשם בעצמו ובהזדמנות אחרת הורשע. בזה אפשר לסיים, מכיוון שזו הסיבה שנתניהו נכשל במשך ארבע מערכות בחירות בניסיון להקים ממשלה בראשותו. בכל אחת מהן, אם ישראל ביתנו היתה חלק מהקואליציה, לגוש הימין היה רוב מוצק.

המכה הבאה לנתניהו היתה הפרישה של גדעון סער והקמת תקווה חדשה. סער הכריז כבר בתחילת הקמפיין שלא יישב עם נתניהו, אבל הסיבות שהוא מנה היו שהליכוד הפך לכלי שרת של נתניהו, שנתניהו מציב את טובתו האישית לפני טובת המדינה ושהוא פוגע בממלכתיות ובאחדות. הוא אכן טען בשלב מסוים שלא טוב שנאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, אבל זו בהחלט לא היתה הסיבה המרכזית. ואם כל הסיבות שסער מנה לפסילה לא היו נכונות, הרי שהסיבה האמיתית היתה היחס המכוער של נתניהו כלפיו. אבל גם הפרישה של ישראל ביתנו מגוש נתניהו, וגם זו של תקווה חדשה, לא הספיקו בשביל להקים ממשלה בלי נתניהו.

הממשלה ששלחה אותו לאופוזיציה הוקמה בזכות הצטרפותן של עוד שתי מפלגות – ימינה ורע"מ. והנה, גם שתי המפלגות האלו לא נימקו את בחירתן בכך שקיימים אישומים נגד נתניהו, שתיהן לא פסלו אותו בשל כך ושתיהן גם קיימו איתו משא ומתן. כלומר המפלגות שהפילו את נתניהו – או שלא פסלו את נתניהו, או שפסלו – אבל לא בגלל החקירות נגדו.

ומה לגבי מפלגות המרכז והשמאל? הן הרי הודיעו שיחרימו את נתניהו בגלל כתב האישום נגדו. אם כן האם לא בגלל זה הוא נכשל בניסיון להרכיב ממשלה? זו טענה נכונה, אבל היא סובלת מזיכרון קצר: עד לפני כמה חודשים, הן כחול לבן והן העבודה ישבו בממשלה אחת עם הנאשם נתניהו. החרם נשבר. ואז, לא מלאך ולא שרף ולא כתב אישום ולא חקירות – נתניהו בכבודו ובעצמו בחר להפר את ההסכם הקואליציוני ולפרק את הממשלה. הוא כנראה חשב, כמו מהמר כפייתי, שאמנם שלוש פעמים הוא לא הצליח להשיג רוב בלי ישראל ביתנו, אבל בפעם הרביעית הוא יצליח. לצערו, התכנית המבריקה הזו נכשלה. אם גנץ לא מוכן מאז לעשות עסקים עם נתניהו, וזאת למרות שהוצעו לו הצעות מפליגות מאוד מכיוון הליכוד, לא מנדלבליט הוא האשם בזה.

נשארה רק מפלגה אחת שגם החרימה את נתניהו בגלל כתבי האישום וגם לא שברה את החרם, והיא יש עתיד. אכן אפשר לטעון שזאת הסיבה שנתניהו עכשיו באופוזיציה, אבל צריך להזכיר שנתניהו, באופן משפיל, פיטר בשידור חי את יו"ר המפלגה, והאירוע קרה הרבה לפני כל החקירות. יטענו שבגללן הוא הפסיד מצביעים. ובכן, האמת קצת שונה. בבחירות 2015 הליכוד קיבל 30 מנדטים. מאז, בכל מערכת בחירות המספר עלה, עד שהגיע לשיא של 36 מנדטים בבחירות 2020, שהתקיימו אחרי הגשת כתב האישום. כלומר, אם האישומים השפיעו על מספר המנדטים של הליכוד הרי שהם השפיעו לחיוב. בקיצור: לא, מערכת המשפט לא הפילה את נתניהו. הוא הפסיד את הכיסא שלו באופן פוליטי לחלוטין – נערכו בחירות לכנסת, והכנסת הביעה אמון בממשלה שאינה בראשותו. האמת העצובה היא שהאדם שאחראי יותר מכל על נפילת נתניהו הוא בנימין נתניהו. אכן, יש מקום לטענה שההליכים הפליליים נגד נתניהו תרמו תרומה כלשהי לתוצאה הסופית, אבל הם וודאי לא היו הגורם היחיד או המרכזי בה. כשהשמאל הפסיד בבחירות 96 הוא רקח אגדה שמספרת שנתניהו הפך לראש הממשלה בזכות רצח רבין. אם הימין רוצה להיות אינפנטילי פחות, כדאי שיזנח את האגדה החדשה ויתחיל להתמודד עם העובדות.

במאמרים קודמים בינשוף, עסקנו בהרחבה בפגמים היסודיים שמשתקים את הפוליטיקה הישראלית, כגון תרבות החרמות. בטור אורח, מציע אבשלום בן צבי, כותב הבלוג עמדת תצפית, גישה שונה במעט: הבעיה העיקרית, לטענתו, היא הפיכתה של הפוליטיקה לסוג של פרפורמנס שמטרתו לתחזק את זהותו האישית של הפעיל, במקום גישה מעשית שנועדה לשנות דברים במציאות. כך, בהעדר יכולת להתפשר ולהתגמש, לא רק האישי הופך לפוליטי, אלא גרוע מכך – הפוליטי הופך לאישי.

"מסוף מחשב הוא לא איזו טלוויזיה ישנה וחבוטה עם מכונת כתיבה לפניה. זהו מימשק שדרכו יכולים המוח והגוף להתקשר עם היקום ולהזיז חלקים שלו ממקום למקום." ~ דאגלס אדאמס, "לא מזיק ברובו", עמ' 67.

כשעוסקים בפוליטיקה, מקובל להזכיר את אמירתו של ביסמארק לפיה "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי". צד נוסף של הפוליטיקה היא היותה ממלכת התכליתיות. כלומר, הפעולה בזירה הפוליטית נעשית על מנת להשיג תכלית מסויימת, להזיז דברים ואנשים ממקום למקום, ליצור שינוי מעשי במציאות.

אני מאמין, לפחות לגבי הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה, שאנשים נכנסים לפעול בזירה הזו, שהיא תובענית מאוד, תחרותית מאוד, ולאו דווקא מתגמלת (לפחות כל עוד נשארים בתחומי המותר בחוק) במטרה כנה לעשות שינוי כזה, כל אחד בכיוון שנראה לו רצוי.

למעשה, אני חושב שהמבחן הטוב ביותר לזיהוי פעולה פוליטית הוא היותה פעולה תכליתית. ככל שהיא לא משרתת תכלית של שינוי במציאות, הרי שהיא לא פעולה פוליטית. למשל, הפוליטיקה אינה המקום לויכוח אידיאולוגי. אין ספק שהאנשים הפועלים בזירה הפוליטית חלוקים זה על זה מבחינה אידיאולוגית. אבל מה שהם נאבקים עליו אינו האידיאולוגיה, אלא הצעדים המעשיים שיבוצעו או ייבלמו.

ולמרות זאת, נראה שיותר ויותר אנשים מתייחסים אל הפוליטיקה באופן לא מעשי. אל הפעולה הפוליטית הם מתייחסים, לרוב מתוך ייאוש מהסיכוי לשינוי, כאל פעולה הצהרתית. כך נשמעים קולות (משמאל ומימין) שבשם טוהר הכוונות והעמדה האידיאולוגית, מעדיפים את הישיבה הלא אפקטיבית באופוזיציה על פני הפשרות הנדרשות על מנת לקדם, עד כמה שאפשר במגבלות המציאות, שינוי מעשי בכיוון הרצוי להם.    

הצד השני של האמירה לפיה "האישי הוא הפוליטי" הוא ש"הפוליטי הוא אישי". כלומר, יותר ויותר אנשים, שיש להם עניין בפוליטיקה, פועלים ביחס אליה לא מתוך השאלה "מה המעשה שלי ישנה במציאות שמחוצה לי?" אלא מתוך השאלה "כיצד הפעילות הפוליטית שלי תשפיע עלי?".

הכוונה היא לא לבחירה אינטרסנטית בנציג שידאג לאינטרס הישיר שלי אלא לתפישת הזיהוי (והפעולה) הפוליטית ככזו שמתחזקת למעשה פן בזהות האישית של האדם. אחד המאפיינים של פוליטיקה כזו היא שככלל, מטרתה המוצהרת אינה מכוונת לקידום האינטרס הישיר של האדם, אלא דווקא להטבת מצבם של "אחרים". הפעולה הפוליטית לא נחוצה לאדם למען עצמו, אלא נעשת כ"תחביב" או כ"פרפורמנס" חברתי (ההיסטוריון דיוויד סוויפט כתב על זה ספר, וגם התראיין לפודקאסט). הפעילות הפוליטית מהסוג הזה לא באה לשנות את המציאות, אלא לבטא את היותו של האדם, בעיני עצמו (וכמובן גם בעיני סביבתו החברתית) "שמאלני" או "ימני", "נאור", "ליברל", "לאומי", "מאמין" וכיוצא באלה. הוא לא עושה את דווקא את מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות בכיוון הרצוי, אלא קודם כל את מה שנחוץ כדי לתחזק את מרכיב הזהות הזה שלו. ולכן ראוי וכדאי לו שיקרא את מקורות המידע הנכונים, יגיד את הדברים הנכונים, יזדהה ויסתייג מהאנשים, האמירות והדברים הנכונים, וישתתף בהפגנות הנכונות. חריגה מתחומי הראוי וה"נכון" תהיה לא רק שינוי עמדה בעקבות למידת מידע חדש. היא תיצור ערעור על מרכיב זהות אישי, ותערער גם את הזיהוי שלו בעיני סביבתו. לא לחינם, שינוי כזה יהפוך להיות קשה יותר ונדיר יותר. קל יותר להשאר במסגרת הרגילה והמוכרת מאשר להשתנות ולצאת ממנה.

במקרה כזה, ברור מדוע אנשים שמתייחסים כך אל המימד הפוליטי בחייהם מתקשים עם פשרות, מפני שהנכונות להתפשר מעבירה פן משמעותי בזהות האישית מתחום ברור אל תחום אפור יותר. ואחת הבעיות מופיעה כאשר אנשים שתופשים את הפוליטיקה בצורה הזו, משליכים אותה גם אל נציגיהם בזירה הפוליטית. כלומר, הם לא מצפים מהם לשינוי המציאות, אלא לתחזוק הזהות שלהם. ולכן הם מודדים אותם במבחן ההזדהות: האם הנציג שלי אומר את הדברים הנכונים בזירה הציבורית? האם הוא שומר על טוהר הזהות? במצב כזה, כל פשרה מצד הנציג הופכת להיות "בגידה", שמערערת את ההזדהות איתו, ומעוררת זעם מצד תומכיו, ואת האינסטינקט לנזוף בו ולהסתייג ממנו, ולראות בו "מתחזה" שחשף את זהותו האמיתית. שהרי אם לא נסתייג ממנו, הרי שגם אנחנו "פשרנים", לא נאמנים לערכים, וגם זהותנו האישית והחברתית מתערערת.

התוצאה הבעייתית של הגישה הזו אל הפוליטיקה היא שככל שהיא מתפשטת בקרב ציבור הולך ומתרחב, כך הפוליטיקאים, שתלויים בתמיכת הציבור הזה ונאמנותם לו נבחנת בכל רגע, נדרשים יותר ויותר ל"הפגנות נאמנות" ו"עמידה על עקרונות", שהרי אם לא יקפידו עליהם יאבדו את תמיכת בוחריהם. אלא שככל שהם נדרשים ליותר ויותר הפגנות שכאלה, כך הם פחות ופחות יכולים לעסוק בקידום המדיניות המעשית, שהיא תמיד תוצאה של פשרות שנגזרות מתוך שיקול הכוחות בזירה הפוליטית. מדובר במצב של היעדר הפנמה של "חלוקת העבודה" בין הפועלים בזירה הפוליטית לבין הציבור הרחב, כאשר האדם מן ציבור רואה בפוליטיקאי (כפי שאותו אדם רואה בעצמו) מודל שאמור לייצג את הזהות האישית-קבוצתית ולא כנציג שזוכה באמון הציבור על מנת לעצב את המציאות, במידת האפשר, בהתאם להעדפות של בוחריו.

במצב שכזה, הנבחרים שפועלים בזירה הפוליטית הולכים והופכים להיות משותקים מאימת הציבור, והיכולת לקדם מדיניות מעשית על בסיס פשרה הזוכה לתמיכה רחבה הולכת ונעלמת, כך שהזירה הפוליטית עצמה הופכת למשותקת, ונדמית יותר ויותר ל"שיחת סלון" על "פוליטיקה", לפולמוס במדורי הדעות או לפאנל-צעקות בתוכנית טלוויזיה במקום להיות המקום שבו מעוצבת המציאות. על מנת להתגבר על הקושי הזה, מי שפנו לפוליטיקה נאלצים להעמיק את הפער בין מעשיהם בפועל לבין הדימוי החיצוני שהם משדרים לציבור בוחריהם, וכך מתערערת הדמוקרטיה: האזרחים מתרחקים מהמעורבות המעשית במערכת השולטת על חייהם, והפוליטיקאים מתרחקים מהציבור אותו הם אמורים לייצג.