אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 22, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. תודה על מאמר מרתק דני ……….

    טוב , ניכרת בך היטב הטיה או התרסה כנגד אותם ביקורתיים פסאדו אובייקטיבים , אתה גם בבירור קלטתי מבלוגים קודמים , נוטה שמאלה …….. התמהיל של שני הוקטורים הללו , מעיד אם כך , שניחנת באינטליגנציה רגשית ומעשית גבוהה מאוד , יש לברך על כך ………

    מעבר לסופרלטיבים , הפסיכואנליזה של התופעה הינו בדרך כלל פשוטה –

    פאנאטיות , אותה פאנאטיות של הימין ( מדינה , לאום , משיח , דת , אלוהים , אמת יחידה , אדמה וכו….. ) קיימת בפולאר מנוגד בשמאל , והרי ליבת התופעה –

    אם אני הומני , איך אני יכול להיות טועה ? אם אני בעד קורבנות , בעד מדוכאים ושפלים וחלכאים ונדכאים ( וכאן יש להודות , שלרוב הם מזהים אותם ( את הקורבנות ) בדרך שנתפסת והינה בעליל בפועל יש להודות , אובייקטיבית ……הם לא יהיו מן העשירון העליון לרוב הקורבנות כמובן …….) כיצד אם כך אפשר שאהיה לא צודק …….

    תפיסה זו , תחושה זו , מעניקה לגיטימציה מוחלטת , תחושת שליחות טוטאלית , ומובילה מהר מאוד לפאנאטיות אינטלקטואלית ומעשית , שאבחנת אותה בצורה מעניינת במאמר זה.

    תודה שוב ……….

  2. מאמר יפה. מעולם לא שמעתי על גינסברג, וכפי שציינת המאמר הנדון ונימוקי דחייתו לא פורסמו, כך שקשה להתייחס לגופו של עניין. כמה הערות:

    1.) זה מאפיין ותיק ומובהק של תיאוריות קונספירציה ומוצרי קאלט. ככל שהם "מושתקים" יותר, כך הם זוכים ליותר תשומת לב, וככל שהם "נרדפים" יותר, כך אמינותם (לפחות בקרב תומכיהם) גדלה.

    2.) נראה שגינסברג, כמו רדיקלים רבים, מסרבת להבחין בין חופש הביטוי, שכפי המשתמע משמו, מדובר בחירות שלילית, דבר שאין לשלול אותו מאדם. אבל העובדה שיש לה חופש להתבטא אינה מחייבת איש לפרסם את דעותיה, בוודאי שלא בכתב עת אקדמי.

    3.) "ושחוקר חייב להיות פחות נייטרלי". מן הסתם התכוונת לכתוב "יותר נייטרלי".

    4.) הפרדוקס הבסיסי של הפוסט-מודרניזם הוא גישת ה"תאמין לי, אל תאמין לאף אחד". בשלב הראשוני הם מבקשים לקעקע את ה"נרטיב ההגמוני" באמצעות הרלטיביזם, אבל בהמשך הם הרי חייבים לעגן את דעותיהם במשהו שמתיימר להיות אמת אובייקטיבית.

    5.) בקשר לכוחו של הלובי הציוני לרדוף את מבקריה של ישראל, נזכרתי בסיפור המשעשע הזה:

    http://hurryupharry.org/2012/07/17/do-they-know-no-bounds-the-treacherous-israel-lobby-fools-khomeinis-daughters-website/

  3. הם כל כך מטומטמים שם, בסוכנות הידיעות האיראנית? קשה להאמין. מצד שני, אחרי שעיתון סיני ציטט ברצינות גמורה כתבה היתולית שהכתירה את קים ג'ונג און כגבר הסקסי ביותר בעולם, כנראה שהכל אפשרי.

    אני מסכים לחלוטין עם ההערות שלך. הפרדוקס של הפוסט-מודרניזם הכה בי בפעם הראשונה כשהתחלתי לקרוא על אילן פפה ואותו. הרי פפה זכה לפרסומו בהתחלה כמי שהכניס מונחים פוסט מודרניסטיים כדי לקעקע את הנרטיב הציוני ההגמוני. רק שאז, לפתע, הנרטיב הפלסטיני הפך להיות אמת אובייקטיבית ומוחלטת שאפילו פון רנקה לא היה מתבייש בה. משעשע, דרך אגב, לראות כיצד ההיסטוריון הפלסטיני ח'ליד וולידי שיבח את ספרו (הגרוע במיוחד) של פפה, "הטיהור האתני של פלסטין": "נבואה מוסרית עם זעם תנכ"י". לא בדיוק תיאור של יצירה פוסט-מודרניסטית…

    בנוגע לחופש הביטוי – כמובן שאתה צודק בקשר לגינסברג. אבל במצב היפותטי בו עורך, או עורכים רבים, של כתבי עת אקדמיים ישתיקו דיעות פוליטיות מסוג מסויים – יש בכך בעייתיות מבחינת חופש הביטוי. מבחינתי הסטנדרט הוא איכות אקדמית, וחלק מאיכות זה גם סוג מסויים של יכולת לראות מורכבות.

    ולסיום- כדאי לראות את הסרטון הבא, נוסח אלדד יניב, המנסה לפענח את התעלומה, מדוע חדלו לייבא ביצי קינדר לארץ? http://www.youtube.com/watch?v=FHLY51rxU4s

    • פפה הוא אכן דוגמה מצוינת לתופעה. אגב, גם הוא פרסם בהמשך ספר שבו הוא מציג את עצמו כקורבן של רדיפה פוליטית על ידי אוניברסיטת חיפה, בעקבות פרשת תדי כץ ו"הטבח בטנטורה".

      ח'ליד וולידי=וליד ח'לידי?

      הפרודיה על יניב מעולה. אלדד יניב הוא תופעה מרתקת בזכות עצמה, וכמו אמנון יצחק, גם הכישלון שלו יכול ללמד אותנו משהו על אמנות הפוליטיקה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות.

      • כן, כמובן, ווליד ח'לידי. האם אמנון יצחק ואלדד יניב דומים? אולי בחתרנות
        ובאנטי-ממסדיות ובקונספירטיביות, אבל יש גם המון הבדלים. אמנון יצחק פעל בתוך
        מערכת מאד סמכותית, וכשנפלט ממנה ניסה להקים אחת כזאת בעצמו. אלדד יניב פעל
        בתוך מערכת אנרכית לחלוטין, וזה הבדל עצום.

  4. שלא במפתיע, מאמר שאני מוכן לחתום אחרי כל פסקה ופסקה שבו.

  5. גישה פוסט-מודרנית זו של שיטה מדעית ככלי לשינוי חברתי, מהדהדת במידה רבה את הדיסציפלינה/אידיאולוגיה של מארקס.
    גם במקרה הזה, המדע 'האובייקטיבי', או לפחות השאיפה למדע שכזה הולכת לאיבוד מאחורי סבך הטיעונים האידיאולוגיים ההומניסטיים…

    כיצד היית מאפיין את התפיסה האפסטימולוגית-מחקרית שלך דני? יותר קונסטרוקטיביסט או יותר פוזטיביסט?

    האם אתה מאמין כי ניתן להגיע לידע אובייקטיבי במדעי החברה והרוח בכלל ובחקר ההיסטוריה בפרט?

    • ואו גולדנבראון, שאלה כבדה שאלת אותי על הבוקר. בעיקרון, אני כרגיל מקשיב לשתי העמדות ומנסה לתמרן ביניהן. בעיקרון אני חושב שאי אפשר להיות באמת אובייקטיבי, מהמון סיבות שהפוסט מודרניסטים מונים חלק מהן. כל בחירה שאנחנו עושים נובעת מתפיסות מוקדמות והשקפת עולם: הנושא שאנחנו בוחרים לחקור, ההתמקדות שלנו, מה שאנחנו לא כותבים עליו, השפה והביטויים שאנחנו משתמשים בהם. הכל.

      מצד שני, חשוב להציב אובייקטיביות כאידיאל מסויים שאנחנו שואפים אליו, אפילו אם אי אפשר באמת להגיע לשם. כי אם אובייקטיביות והאמת יהיו האידיאל שלנו, לפחות ננסה להתגבר על התפיסה הפוליטית שלנו ולהיות הוגנים. אבל כאשר אנחנו משמיטים את האידיאל הזה בכלל, כל הקירות נפרצים והמחקר הופך לקקפוניה צורמת של קולות פוליטיים נרגזים ונעלבים שנאבקים זה בזה.

      ומכאן החשיבות של שיטות המחקר הישנות ושל כללי ההגינות האקדמית – הם מהווים שפה משותפת. אני למשל מאד לא מרקסיסט. אם אני וחוקר מרקסיסט נסכים שנינו על כללים משותפים, נוכל להתווכח באופן קונסטרוקטיבי בלי קשר למחלוקת הפוליטית. ברגע שאין כללים כאלו, פשוט צועקים אחד על השני וכל המחקר מאבד מטעמו.

      דרך אגב, הייתי מציין שפוסט-מודרניזם ומרקסיזם (לפחות מרקסיזם קלאסי) די סותרים אחד את השני. הרי מרקסיסטים בהחלט מאמינים באמת אובייקטיבית.

      • זה בסדר, גם הפוסטיסטים מאמינים שיש אמת אובייקטיבית – זו שבה הם, במקרה, מחזיקים. למעשה, באורח פרדוקסלי, לא ייתכן רלטיוויזם טהור.

      • יתכן משהו שמתקרב לזה, אבל לשם כך צריך להיות וירטואוז פילוסופי כמו (למשל)
        נגרג'ונה.

      • צודק, המרקסיסטים הקלאסיים (לאו דווקא מארקס, אלא העיבוד שעשו לתורתו) אכן מאמינים באמת אובייקטיבית בעלת אופי כלכלי. לדידם, זו היא האמת היחידה שמשנה בעולם וכל השאר – דת, נימוקי ריבונות ושלטון, ומוצרים תרבותיים כאלו ואחרים = בניין-העל.
        הווי אומר – מי שנמצא בעמדת שליטה בתשתית הכלכלית, שולט בחברה.
        או בשפת הגיקים – He who controls the spice controls the universe.

        הניו-מרקסיסטיים התמקדו יותר בבניין-העל וטענו כי הדגש הכלכלי של קודמיהם הינו מופרז וכי במקום לפעול לשינוי כלכלי-תשתיתי בלבד, יש לפעול לשינוי תרבותי-תפיסתי.
        הדה-קונסטרוקציה המוחלטת שהציגו הוגים אלו אל מול התפיסה המודרנית בכלל והשיטות המדעיות בפרט, מזכירה כבר יותר את מאפייני התפיסה הפוסט-מודרנית.

        עם זאת, חשוב להוסיף על-כך, כי לדעתי הבעיה העיקרית בתפיסות אלו, בעיה שהתחילה עוד מימיו של מארקס עצמו, הינה שהם תופסים את המדע ככלי פרקטי לשינוי חברתי אשר מאופיין באידיאולוגיה מאוד מסוימת..

        כשאנו אפריורי כופים על השיטה המדעית אידיאולוגיות כה ברורות וצרות, היא פשוט מפסיקה לפעול 'כמו שצריך'.

  6. טוב , תקצר כאן היריעה מסיבוכים תיאורטיים מטורפים . אבל , במודיעין הישראלי קיימת דוקטרינה / פרקטיקה מאוד יעילה ( בעקבות הסו קולד – הקונספציה שקרסה , מלחמת יום כיפור ושאר מנטרות כאילו …….. ) והיא –

    כל מי שננעל על תיזה , עובר למח' האנטי תיזה באופן אוטומטי , כל גרסה , כל נעילה , מחייבת חוות דעת נוגדת , שבעליל תנסה להפריכה ( להבדיל מתיאור של מציאות נתונה מפרספקטיבות שונות , כאן התכלית הינה הפרכה בעליל ) .

    אני ממליץ לחברה הטובים של הפורום הזה , לנסות תמיד להוכיח לעצמם שהם טועים …….להוכיח ההיפך ממה שאתם בטוחים שאתם – יודעים , מניחים , משוכנעים , חשים וכו……. כדברי הפתגם הידוע –

    מאחורי כל אבחנה חסרת יסוד , מסתתרת הנחת יסוד ……

    זה עובד , ועובד חזק …….וכדברי דני לעי"ל , לפחות מקרב לאידיאל של ניתוח אובייקטיבי ………. אם אפשר להלכה להגיע לכך אם לאיו , סיבוך לא פשוט לפורום כזה ……..

    תודה

  7. כן , אני זוכר היטב המאמר ……. טוב , כל התפיסה אינה פשוטה , אני מציין מודיעין הישראלי על מנת לסבר האוזן , אבל בעיקרון , תפיסה כזו , פרקטיקה כזו , הרבה יותר קל לדבר , מאשר לעשות וכו…… זה לא פשוט כלל ועיקר , אבל , השאיפה כשלעצמה , ההתחייבות לניתוח אובייקטיבי , בערבו של יום ,משנה ומייצרת תוצאות לחלוטין שונות ……….

    דווקא באותו מאמר כמדומני , הגעת לאבחנה חשובה ביותר , כהיא לישנא בקירוב –

    הדגש ששמים על הכוונה , הינו מוגזם ( הכוונה של האוייב , סוגריים שלי כמובן ) ………..

    אכן , דוגמא עילאית לטעות בפרספציה בגין ניתוח לא אובייקטיבי . אם האוייב רוצה להשמיד אותך , איך לא תיקח בחשבון הכוונה ? זה מגוחך ?

    אבל דווקא ההינעלות הפאתאלוגית על הכוונה , תצר את נקודת ההתבוננות , והיכולת לייצר דינמיקה שתשנה אותו לאורך זמן ……..

    אתה מאמין שמוחמד מורסי היה מוחמד מורסי ביחסו לישראל ולהסכם השלום , אם לא היה הסכם , וסיני לא הייתה בידיו ? אילו האחים המוסלמים להלכה ? ודאי שאם היית מחזיר הגלגל אחורה , כל ישראלי בר דעת היה גורס – מגוחך הדבר ……..

    אבל הדינמיקה בפועל , הולידה מוחמד מורסי , אשר לא מעלה על דעתו לצאת למלחמה , שהרי סיני בידיו , וכך כאשר שואלים אותו , הוא גורס – כלכלה , כלכלה , כלכלה ……

    עכשיו , זה משנה הכוונות שלו ? הדינמיקה הכריעה הרי ………….

    לכך הכוונה …………

    תודה

    • בוודאי. כמו שכתבתי כבר באחד הפוסטים הקודמים, מעט מאד אנשים היו מתונים אם לא היו אילוצים בדרכם. מוחמד מורסי מאמץ תוכנית שאינה מקסימליסטית כי האילוצים שעומדים בדרכו גדולים מדי, אבל ככה זה בחיים. ברגע שאתה מנהל מדינות, קופצים לך מול העיניים אילוצים שלא חשבת עליהם קודם. במידה רבה, דרך אגב, אפשר לומר שאפילו היטלר הצליח להגיע לממדים המפלצתיים שהגיע אליהם, משום שלא היו מספיק אילוצים בדרכו, או שאלו היו הרבה יותר חלשים מאשר הוא עצמו תכנן מלכתחילה.

      • ואני כמובן לא משווה בין מורסי והיטלר בשום צורה.

      • כן , כפי האימרה הידועה –

        " אין כמו מוסרות השילטון על מנת לצנן את מוחו הקודח של מהפכן הזוי ……. "

        אבל שים לב , לא רק אילוצי השלטון , אלא אף הלגיטימציה לפעולה …… סיני בידיו , אין לו לגיטימציה לפעולה פשוט , משמע – רף הדיסוננס , מוגבה בצורה משמעותית ……אם סיני לא הייתה בידיו , במקום להתרכז בכלכלה , היה לו דיסוננס הרבה יותר קצר – להסיח מהכלכלה ……..לשלהוב לאומני פשוט ……

        תודה

  8. דני,
    יתכן ואפשר לפתור את שלושת המקרים שהוזכרו למעלה (כאן ובשני הפוסטים המקושרים) כ"צביעות ובורות". אך נראה לי שאלו הם מקרי קיצון של תופעה נרחבת יותר- הקיטוב שחל בשלושים (?) השנים האחרונות במדעי האדם (רוב הדיסיפלינות הנכללות תחת הרובריקה של מדעי הרוח והחברה) בכל הקשור למטרה העיקרית של אותם המדעים: הבנה ותיאור שיטתי מדעי של התופעות הקשורות במציאות החברתית, הקוגניטיבית והתרבותית של האדם מחד, ואדווקציה פוליטית (של החלש\מוחלש) מאידך. (ישנם קיטובים אחרים, הנובעים מעמדות מדעיות-תיאורתיות כמו בבלשנות המודרנית, לא על זה אני מדבר).
    הסערה שמתחוללת מזה כמספר שנים באנתרופולוגיה האמריקאית בכל הקשור להשמטת המילה "מדע" מתיאור המשימה העיקרית של האיגוד האנתרופולוגי האמריקאי (AAA) היא הסימפטום (אולי התוצאה?) הבולט ביותר לקיטוב זה (כפי שאני רואה אותו: אני מאמין ומקווה שלך פרספקטיבה שונה). בעוד שההחלטה על ההשמטה התקבלה לפני כשנתיים, אפילו בשבוע האחרון פורסמו מספר מאמרים בעיתונות הפופולרית (האף-פוסט, הניו-יורק טיימס) המתייחסים לויכוח הזה.

    • אני דווקא חושב שחלק גדול מהבעייתיות של המרקסיזם (למשל) הוא דווקא היותו נטוע בתפיסות הנאיביות של המאה התשע עשרה, כאילו ניתן להגיע במדעי הרוח לתחזיות מדוייקות כמו במתמטיקה או בפיזיקה. בהיסטוריה אמנם יש כללים ברורים, כמו במדע, אבל הם יותר אמורפיים, ויש גם מקום ליצירתיות, לאינטואיציה ולדמיון יוצר. למעשה, למי שלא בתחום קשה לדמיין עד כמה יש להשתמש ביצירתיות כאשר מרכיבים נרטיב היסטורי מאוסף של מקורות, לפעמים חלקיים, מקוטעים או לא אמינים.

      כמובן שצריך להיזהר כמו מאש מהקיצוניות השנייה – אנשים שכל כך מחוייבים למטרה פוליטית, עד שהם אינם מתחשבים בכללים כלשהם, וכך הופך ה"מחקר" שלהם ללא יותר מאוסף צורמני של טרוניות נרגנות. דוגמא גרוטסקטית במיוחד היא אנדריאה דבורקין, פעילה פמיניסטית שכתבה ספר על ציד המכשפות, עם הטענה האבסורדית שנרצחו 8 מיליון נשים (המספר האמיתי הוא מעשרים עד מאה אלף, ולפחות רבע מהקורבנות אאל"ט היו גברים). בהקדמה, דבורקין כותבת שלא מעניינות אותה כל השטויות על אובייקטיביות או אמת, היא רואה את הספר שלה ככלי מלחמה. ואמנם לא נעים לומר, אבל מעבר לספרות הסובייטית שמיד קופצת לראש, גם ספרים מהרייך השלישי היו כתובים באותה צורה. לא סתם קראו להם לעיתים קרובות Kampfschrift, היינו – ספר שהוא כלי מלחמה. וזה לא במקרה: אותו האוטופיזם החולני משותף, במידה רבה, לימין ולשמאל הקיצוני כאחד.

  1. פינגבק: העושה עצמו קש | הינשוּף

  2. פינגבק: האישי הוא הפוליטי | הינשוּף

  3. פינגבק: לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה? | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: