הגל החדש: אמילי עמרוסי, חיים לוינסון והמשפטיזציה של חיי היומיום

לאחרונה החליטה הסופרת אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, להגיש תלונה נגד העיתונאי חיים לוינסון בעוון הטרדה מינית, או תקיפה מינית – לפי חלק מהגירסאות. העילה? פוסט פארודי גס שלוינסון כתב בפייסבוק, ובו הלעיג על נטייתה של עמרוסי לשתף בפומבי חוויות אישיות ואינטימיות. האם ראוי לראות בתלונתה של עמרוסי נדבך חשוב ונוסף במאבק הפמיניסטי נגד הטרדה מינית או שמא ביטוי למגמות אחרות, שליליות ומסוכנות? הינשוף על תרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט, והמשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים.

international-justice-day

לאחרונה, החליטה אמילי עמרוסי, סופרת, עיתונאית ונציגה בולטת של מפעל ההתנחלויות, להגיש תלונה במשטרה כנגד חיים לוינסון, כתב עיתון הארץ לענייני התיישבות. עילת התלונה הוא פוסט פרודי שפרסם לוינסון, כביכול בשמה של עמרוסי, ובו הלעיג, בשפה בוטה על גבול הפורנוגרפיה, על נטייתה לתעד את חייה האישיים והמשפחתיים בפייסבוק. אין טעם להרבות בפרטים, אבל מי שראה את הפוסטים לא יכול שלא להרגיש סימפטיה לאמילי עמרוסי, ובמקביל סלידה לאופן שבו לוינסון התייחס אליה באופן בוטה, סקסיסטי ומשפיל. למרבה המזל, כתב הארץ לענייני התיישבות הוריד את הפוסט המגונה ההוא לאחר מספר שעות. הבעיה היא בהחלטתה של אמילי עמרוסי לערב את רשויות החוק בפרשה, החלטה שיש להבינה לאור שתי מגמות רחבות ומסוכנות – המשפטיזציה הזוחלת של החיים הפרטיים ותרבות העלבון של הפוליטיקלי-קורקט.

אמילי עמרוסי. קרדיט: כיכר השבת

אמילי עמרוסי. קרדיט: כיכר השבת

בפוסט, טענה אמילי עמרוסי שלוינסון "התקיף אותה מינית" או "הטריד אותה מינית", תלוי בגירסה. אבל האם באמת היתה כאן הטרדה מינית? הניסיון להפוך פרשה של גסות רוח אינטרנטית לעניין פלילי, מעלות שאלות משמעותיות על ההרחבה הזוחלת של עבירת ההטרדה. הטרדה מילולית (להבדיל מפיזית) אמורה להיות להיות חוזרת על עצמה ולא חד פעמית, והיא אמורה להיות מופנית לקורבן במטרה להטרידו. ספק אם המקרה של לוינסון עונה על שני התנאים הללו. הוא לא פנה לאמילי עמרוסי עצמה, לא ישירות ולא בעקיפין, אלא כתב פוסט על הקיר שלו, תוך שימוש במידע שהיא עצמה פרסמה לכל העולם בפייסבוק. כשעמרוסי התלוננה, הוא הסיר את הפוסט באופן מיידי. אם זו הטרדה מינית, הרי שכל גסות רוח הופכת להיות הטרדה מינית – וההגדרה הפלילית חודרת לעומק החיים האישיים והיומיומיים של כל אחד ואחת.

חיים לוינסון. קרדיט: אתר הארץ

חיים לוינסון. קרדיט: אתר הארץ

ההרחבה הזוחלת הזאת של הגדרות פליליות היא תהליך טבעי אך מסוכן, שיש לזהות אותו ולהישמר מפניו. מומחים ובירוקרטים, לרבות משפטנים, נוטים לנסות ולהרחיב את גבולות תחום המומחיות שלהם, כדי לצבור הון חברתי ונראות ציבורית. ההיסטוריון ינסה להרחיב את שעות הלימוד של היסטוריה בבתי הספר, וגם להגדיר תחומים שעד כה לא נחשבו היסטוריים ככאלו. מומחים לתולדות רצח עם מנסים זה כמה עשורים למצוא ועוד ועוד "ג'נוסייד" בתקופות שונות בהיסטוריה, כדי להרחיב את גבולות תחום העיסוק שלהם ולהגדיל את חשיבותו (מסעות הצלב, למשל, הוגדרו לאחרונה כג'נוסייד על ידי אחד המומחים האלו). אונר"א מנסה לשמר ולהרחיב את בעיית הפליטים הפלסטינים, שמהווה את לוז קיומה, בדיוק כפי שארגונים למלחמה בגזענות מנסים תמיד למצוא גזענות בכל מקום, בין אם היא קיימת ובין אם לא. באותה מידה, ארגונים פמיניסטיים הממונים על מלחמה בהטרדות מיניות, מנסים להרחיב באופן תמידי את גבולות המושג.

דוגמא להתרחבות בירוקרטית - ארגון UNRWA

דוגמא להתרחבות בירוקרטית – ארגון UNRWA

לפעמים, מדובר במגמה חיובית ואף נחוצה. בעבר, למשל, יחסי מין בכפייה במסגרת הנישואים לא נחשבו לאונס כלל, ו"צביטות" של נשים במקומות עבודה נחשבו להתנהגות נורמטיבית. טוב שקהילת החוקרות והחוקרים, הפעילות והפעילים שעוסקים בתחומים הללו נלחמו להרחיב את ההגדרה הפלילית, עד שגם הפשעים הללו ייכללו בה במקום להיחשב לנורמטיביים או לנסלחים. אבל בשלב כלשהו, ההרחבה המתמדת של השדה הפלילי לעומק חיי היומיום חונקת את חופש הביטוי, ממשטרת את החברה וצובעת אותה בצבעים טוטליטריים. כשכל מילה, כל פוסט כתוב ואפילו כל מבט הופכים לפליליים בפוטנציה, הפוליטקלי-קורקט המשפטי כובל את החברה כולה בכבלים הולכים ומתעבים.

לא מדובר, כמובן, רק בפמיניסטיות. העולם מלא בקבוצות אקטיביסטיות למכביר, שלכל אחת מהן טענות וטרוניות משלה. אלו רגישים ל"אוריינטליזם", אלו "להומופוביה", ואחרים ל"גזענות" או ל"מילים שפוצעות" – וארבע ההגדרות הללו, כצפוי, הולכות ומתרחבות למקומות שלא היו בהן מעולם. מנכ"ל של חברת הייטק גדולה בארה"ב הודח משום שלא צידד בקהילה הלהטב"ית בויכוח ציבורי כלשהו; חוקרים בכירים של המזרח התיכון מנודים ונרדפים על ידי סטודנטים, משום שלא התאימו את עצמם מספיק מהר לאופנות הפוליטקלי-קורקט האחרונות. לאחרונה, אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט, הוציאה רשימה חדשה של מיקרו-אגרסיות, התבטאויות הפוגעות בקבוצות מיעוט ולכן אין להשמיען. ברשימה נכללה קטגוריה שלמה המוקדשת לאוקסימורון החדש מבית הפוליטיקלי-קורקט – "גזענות עיוורת צבעים". כלומר, אסור למתרגל או למרצה לומר לסטודנטים ש"כל אחד יכול להצליח", משום שהביטוי הזה לא מכיר בדיכויים המוחלט של השחורים בידי הלבנים הפריבילגים. כמו כן, אסור ללבן לטעון שאינו גזעני, כי אין דבר כזה לבן לא גזעני, ועצם הכחשת הגזענות היא עלבון על עלבון. הטענות של כל קבוצה בנפרד הן אולי הגיוניות (לפחות בגירסתן המתונה). מי לא מעוניין להילחם בהטרדות מיניות, הומופוביה או גזענות? אבל הצירוף שלהן ביחד, בנוסף להרחבה המתמדת של גבולות האסור, ממשטר את חיי היומיום בלחץ טוטליטרי הולך ומסלים.

עריצות המיקרו-אגרסיות - אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

עריצות המיקרו-אגרסיות – אוניברסיטת ויסקונסין, סטיבנס פוינט

הטוטליטריות החדשה הזאת של הפוליטיקלי-קורקט מלווה בתרבות של רחמים עצמיים, שמקבלים רוח גבית ותומכת ברשתות החברתיות והופכים במהירות מפחידה למסעות לינץ' ציבוריים. כל עוד מדובר רק בשיימינג בפייסבוק, הבעיה עוד נסבלת. אבל כאשר כל מי שנעלב (וכאמור – סף העלבון הולך ויורד עם השנים) פונה למערכת המשפטית ומבקש ממנה להפנות את חרבו של החוק למי שהעליב אותו, מדובר באיום של ממש לחופש של כולנו. יתר על כן, יש כאן סכנה של אינפלציה: אם הציבור יתרגל שכל פוסט גס בפייסבוק הוא תקיפה מינית, ערכו של המושג יירד ותקיפות מיניות אמיתיות לא יטופלו ברצינות הראויה. כשאמילי עמרוסי, למשל, משווה פארודיה סרת טעם בפייסבוק לתקיפות מיניות אמיתיות שעברו נשים כמו אורלי אינס או לינור אברג'יל, היא עלולה לגרום לאחרים להמעיט בסכנתן של תקיפות מיניות. לכן – יש לגלגל את המשפטיזציה אחורה. פוליטיקלי-קורקט אינו קוד חוקים, והדבקות בו אינה חובה חוקית. פוסט גס בפייסבוק, ראוי שיענה בתגובה מילולית חריפה, אבל לא יותר מזה.

ועוד משהו: הדבקות בכללי השיח החיצוני של הפוליטיקלי-קורקט, המכוסה במעטה משפטי כבד ומאיים, גורמת נזק גם בחזיתות לא צפויות. הדגש הבלעדי כמעט על דיבור הולם ויחס שוויוני לכל מיעוט ומיעוט, משגר מסר סמוי ש"כל דבר הולך" כל עוד נשמרים כללי הפוליטיקלי-קורקט מן השפה ולחוץ. כך, יכול הדיבור התקין-פוליטית להכיל בתוכו גסות ובריונות שאף מקבלים מעמד מכובד, ככלי של מאבק חברתי, דורסנות אישית או אף דחפים אפלים יותר. קחו, למשל, את הדוגמא של חסידי משחק המחשב Hatred, אחד ממשחקי הירייה הנתעבים ביותר שפותחו אי פעם. המשחק הנ"ל מאפשר לשחקן לגלם רוצח המונים ששם לעצמו למטרה להכחיד את "החלאה האנושית" מעל פני כדור הארץ באמצעות טבח אכזרי וגרפי ביותר בעוברים ושבים. והנה, בפורום של חובבי המשחק, הציע אי מי לפתח תוסף שיאפשר להחליף את הקורבנות (ככל הנראה – לא בדקתי בעצמי  – מדגם די אקראי של אמריקאים משני המינים) בגברים או בנשים בלבד. שאר המשתתפים, כאמור, אנשים שהתענגות על רצח המוני היא הסיבה להתכנסותם בפורום, התנפלו עליו בשצף קצף בעוון גזענות וסקסיזם. Patch כזה, הם טענו, ייצור רושם מוטעה שמטרת המשחק היא טיהור סקסיסטי או גזעני, בעוד שהכוונה היא להשמיד בני אדם ללא אפליה של דת, גזע ומין. "אנחנו לא צריכים לתת לקנאים להגשים את הפנטזיות שלהם," כתב אחד ממשתפי הפורום, "הדמות במשחק היא רוצח המאמין בשוויון הזדמנויות. בואו נשאיר אותו כך." זו דוגמא קיצונית עד אבסורד, אבל היא מראה כי גם אנשים שתרבות הפנאי שלהם נמצאת בצד האפל ביותר של הספקטרום, יכולים לחוש מוסריים כל עוד הם שומרים על מעטה חיצוני של פוליטיקלי-קורקט.

הברית של הפוליטיקלי-קורקט עם הרשתות החברתיות ועולם המשפט היתה נחוצה פעם, כדי להגן על קבוצות מיעוט מרוב דורסני. אולם כמו כל מגמה שיוצאת משליטה, היא הפכה בעצמה לגורם תוקפני של סכנה ושיעבוד. כשהיא הופכת לכזו, ראוי להילחם בה – ובכל הכוח.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 15, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 35 תגובות.

  1. דני, זוהי רשימה נדירה ואמיצה מאין כמוה. אני מברך עליה ומסכים עם הרעיון הכללי. דיכוי המחשבה והביטוי האנושיים על ידי מי שטוענים נגד קיפוח ושעבוד או סתם בשם הפוליטיקלי קורקט פסול ומסוכן.
    הערה אחת לגבי הרחבת המשפט הפלילי. הטענה המוסדית/סוציולוגית שלך על משפטנים השואפים להרחיב את תחום המומחיות והשיפוט שלהם על ידי איסורים פליליים לא מספיק זהירה בעיני. זה אולי לא המקום לדיון מעמיק בסוגייה, אך למיטב ידיעתי גם הדוגמה הבולטת של הפללת ביטוי (שאינו איום) במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית אינו תומך בדוגמה. לא היו אלה מומחי משפט פלילי שתמכו בסעיף החוק הבעייתי הזה, וודאי לא אנשי המשפט החוקתי, ואין זה מקרי. אפילו לא כל הפמיניסטיות וארגוני הנשים תמכו בנוסח החוק המחמיר, והיה זה הפלג הרדיקלי ביותר מבין הפמיניסטיות שהיו פעילות בנושא והשתתפו בדיוני הועדה בכנסת- אמנם יש להודות, בהובלת אשת אקדמיה שמלמדת בפקולטות למשפטים- והצליחו לשנות נתיב ולהכתיב את הנוסח הקיים [שאלה מעניינת למחקר איך זה קרה..].

    • נדב,

      תודה. לדעתי חשוב מאד להעלות את הנושא.

      המגמה שתיארתי, של מומחים המנסים להרחיב את תחום התמחותם, היא מגמה כללית
      לדעתי. ובכוונה הזכרתי גם את הקבוצה שלי, ההיסטוריונים. כמובן שאף פעם לא כל
      המומחים, ולא תמיד, וכמובן שיש גם מחלוקות על לאן התחום צריך להתרחב. אבל
      הנטייה לטעון שתחום המומחיות שלך חשוב יותר וחולש על תחומים רבים יותר, היא
      נטייה אנושית ובירוקרטית טבעית מאד. לפעמים, כאמור, ההתרחבות היא טובה ונכונה.
      הנקודה הקריטית היא שמומחים, לעיתים קרובות, מעוניינים להרחיב את התחום גם
      במקרים שאין הצדקה להרחבה, וצריך לעמוד על המשמר.

      • אכן חשוב להעלות את הנושא.
        לגבי המגמה שתיארת, אינני בטוח שהיא מדוייקת בתחום המשפט, ובכל מקרה לא מסבירה את הצרתו של חופש הביטוי בכלל ובדוגמת ההטרדה המינית בפרט. כנגד הנטייה האנושית הזאת פועלים כוחות אחרים, ולכן במקרים רבים לא יהיה די בה כדי להניע מהלך, ויישום עיוור של התיאוריה הכללית למקרה מסויים יהיה פשוט שגוי. אוכל להרחיב בנושא, אך נראה לי שזה לא נושא מרכזי ברשומה, ואין טעם בכך.

  2. יש כאן בלבול בין עברית ל״משפטית ספרותית״. אם עבירת ההטרדה המינית אכן הייתה מבוססת על הטרדה, במובן היומיומי – אפשר אולי היה להתלות בטענה שזה חד פעמי. סייגתי ב״אפשר״ ו״אולי״ כי יש שקונה את הטרדתו במעשה אחד (״צביטה״ אחת במקום העבודה היא לא הטרדה?).
    אבל ״הטרדה מינית״ הוא חלק מז׳רגון פנימי של החוק, ולא נכון לנסות ולהבין אותו ללא ההקשר. החוק מספק רשימה של מקרים שנכנסים להגדרה הזאת, והם כוללים גם ״התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו״. התייחסות – בלשון יחיד.
    במילים אחרות – כשהעבירו את החוק הזה קבעו ששפה מבזה על רקע מיני היא עילה להתערבות הדין הפלילי.

    • אין להפריד חוק מהפרשנות המקובלת שלו. האם המעשה של לוינסון הוא הטרדה מינית כמוגדר בחוק – יקבעו הפרקליטות ו/או בית המשפט. אני מתייחס להגדרת ההטרדה המינית כפי שהיא אמורה להיות לדעתי, כדי לא לסכן את חופש הביטוי. הבהרתי במפורש שכאשר מדובר בנגיעה פיזית יש לדבר משנה חומרה, וגם מעשה אחד נחשב כהטרדה או גרוע מכך. זאת מכיוון שנגיעה פיזית לא רצויה חוצה את המרחב האישי של אדם, שנמצא בריבונותו הבלעדית. מילים, לעומת זאת, לא חודרים את המרחב הפיזי של אדם. לפיכך, כדי שייחשבו להטרדה, לדעתי הן חייבות להיות חוזרות על עצמן ומכוונות לקורבן. אם החוק מגדיר אמירה אחת כהטרדה בלי שהיא תיפול תחת הקריטריונים הללו, לדעתי החוק בעייתי ויש לשנותו.

      • ומה בכך? האם להציף את העולם החיצוני של האדם בהתייחסות מבזה ומשפילה לא ראויה לתגובה, אפילו משפטית?
        השווה למכתב ההתאבדות של אריאל רוניס, אותו מנהל ברשות האוכלוסין שהתאבד בעקבות שיימינג. הוא מתאר שם כיצד הרגיש שכל העולם סביבו פונה אליו, ושהוא יחיד (בסיוע חברים ומשפחה) מול רבים.
        עכשיו, אני מסכים שלא צריך לפנות למשטרה על כל אידיוט שצועק על מישהי קללות מיניות ברחוב. גם במשפט הפלילי יש עקרון של ״זוטי דברים״, כאשר האירוע הוא מינורי מדי מכדי להצדיק משפט ופסק דין. אבל מקרים שכן מציפים את הסביבה של הנפגע בביזויו על רקע מיני – הם בהחלט משהו שכדאי למנוע.

        עוד משהו – אתה מדבר על חופש הביטוי, אבל מה עם חופש הביטוי של הנפגע? האם אין חשש שאנשים ימנעו מלהביע דעותיהם בפייסבוק מפחד שייעשה להם מה שנעשה לעמרוסי? אנחנו מחליפים ביטוי ספציפי ומחליטים שהוא ״מחוץ לתחום״ כדי לעודד ביטויים אחרים ורבים שהוא מדכא.

      • לא. גסות רוח היא לא עניין משפטי, ואסור שתהיה כזאת. כאמור, יש יותר מדי קבוצות שנעלבות מיותר מדי דברים. אם נכניס את זה לתחום הפלילי, מדובר במדרון חלקלק שלא יגמר. מדוע התבטאות גסה בעלת אופי מיני כן אמורה להיות פלילית, ואילו ביקורת אישית חריפה ומגעילה על התנהגותו של אדם או על אמונותיו הדתיות – לא? בעיני לא מעט אנשים, "ערס" או "פריחה" זה עלבון גזעני. האם צריך לאפשר לתבוע כל מי שקורא למישהו אחר "ערס"?

      • הרי כתבתי בעצמי שאין מקום להליכה למשפט על קללות ברחוב, לא משנה מה אופיין.
        אבל יש הבדל בעצימות המסר בין קללה ברחוב למקרה של עמרוסי-לוינסון.

        זה שיח שהוחלט להוציאו – כי זה שיח שמונע חופש ביטוי. קרא לזה דמוקרטיה מתגוננת אם תרצה.

      • זהר, אני חושש שיש כאן חוסר הבנה בסיסי של עקרונות יסוד חוקתיים, שעליהם עומד גם המשפט הפלילי. יש וצריכה להיות הפרדה בין התנהגויות הראויות או שאינן ראויות (אפילו מוסריות או בלתי מוסריות) בעיני אדם- או קבוצת אנשים או אפילו הרוב- לבין הפללתן והפעלת הכוח האגרסיבי ביותר על ידי המדינה. להבנתי, זו גם עמדתו (המתונה למדיי) של דני.
        מנקודת המבט של חופש הביטוי, העמדה שלך הרסנית. הפיכת תוכן הדברים שמביע אדם (בעיקר אומר או כותב) לעבירה פלילית בגלל פגיעה ברגשותיו של מישהו או פגיעה בנועם הסביבה המנטלית הרצויה לו חותרת תחת ההיגיון של חופש הביטוי והופכת אותו לכלי ריק. כל עוד אין איום, יבחר כל אחד את דבריו.
        דווקא הדוגמה שהבאת של פרשת רוניס ז"ל ממחישה את הקושי בטיעון שלך. הוא מונע כל אפשרות לדיון פוליטי בעל משמעות, תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה, ועלול להשתיק דווקא קבוצות הטוענות לקיפוח או קבוצות קנאיות פחות. האם עולה בדעתך שערבים, אתיופים, מתנחלים, הומואים או ג'ינג'ים לא יוכלו לטעון כי ראש לשכה, ראש אגף או מנכ"ל משרד ממשלתי נוהג בהם באופן מכוער רק משום שזה יפגע ברגשותיו או ברגשות מישהו אחר, ואם יעשו כן יסתכנו בהעמדה לדין פלילי? אולי נשקול גם להעמיד להט"בים לדין פלילי משום שמדברים על "מעשי התועבה" שלהם ופוצעים עמוקות בנפשם של החרדים?

      • אני חושב שיש כאן יותר איום כללי בשפה משפטית, מאשר איום משפטי אמיתי.

        זו אגב תופעה מוכרת ממדעי הרוח כיום, שמלים מקצועיות (ז'רגוניות לתחום מסוים), זולגות לתחומים אחרים וכך מקבלות משמעות חדשה, בלי קשר למקור שלהן. 'מיקרו-אגרסיה' למשל לקוחה ממאמר פסיכולוגי מ-2007, לפי מאמר חדש ב'אטלנטיק' (שכדאי לך לקרוא, אגב – בדיוק הנושא הזה).

        כך שאין כאן *באמת* עניין משפטי, אלא נסיון קלוש ליצור תחושה רצינית, ע"י שימוש בז'רגון.

        אופייני כאמור למי שרוצים תשומת לב – וכל הזמן…

      • נדב, אתה מציע עמדה שאיננה מקובלת. אפילו לשון הרע מאפשר הגשת קובלנה פלילית.
        בהחלט שאין שום סתירה עם עקרונות חוקתיים בסיסיים – מדובר באיזון קלאסי בין כבוד האדם לחופש הביטוי. וכפי שהערתי – במקרה הזה יש כאן ביטוי ״משתיק״, שדיכויו יכול דווקא לסייע לחופש הביטוי הכללי (קרא לזה ״המצרפי״).

      • אני דוחה מכל וכל את הרעיון של "ביטוי משתיק", כי אני רואה מה קורה עם זה
        בקמפוסים בארצות הברית. תחת הקטגוריה הזאת אפשר להכניס כל דיעה פוליטית
        שמתנגדים לה.

      • אתה יכול לדחות את זה כמה שאתה רוצה, אבל זה לא יהפוך את זה ללא קיים. אנשים משתמשים בהרבה דברים למטרות שלא להן הם נועדו. זה לא הופך אותם לפסולים או לא קיימים.

      • זהר, הייתי רוצה להציע בתכלית הקיצור שתי נקודות למחשבה, משום שאתה מצטייר מהתגובות כאדם חושב, והעמדה שאימצת נראית לי מסוכנת ובלתי קבילה בדמוקרטיה ליברלית, אם לנקוט לשון המעטה.
        א. מניפולציות של מצרף על היסודיות שבזכויות האדם אינה הולמת חברה מוסרית, נאורה ושוחרת חופש. היא סותרת את עצם הרעיון של זכויות, ולכן למיטב ידיעתי לא מקובלת בין מלומדי המשפט הציבורי או הפילוסופיה של המוסר בעולם המערבי. היא מתאימה יותר לקולקטיביזם מגוייס ודכאני נוסח צפון קוריאה, או אולי סין בגרסה צתונה בהרבה.
        ב. גם אם נקבל את ההמשגה המשונה (וצינית למדיי) של ביטוי משתיק, צריך לחשוב איך נעשית ההשתקה ומה הופך אותה לבלתי לגיטימית במהות ובמידה שמצדיקות את הפללתה. כאמור, לא מדובר בביטוי שמצדיק על פי אמות המידה המקובלות איסור פלילי, לרוב איום לפגוע בנפש, בגוף או ברכוש. כל ביטוי שמשנה את מערכת שיקוליו של אדם בהתלבטות מה לומר יכול להיחשב משתיק. בהקשרים שונים ביטויים שונים יכולים להשפיע שכלית או רגשית על. אדם ולגרום לו לומר דברים מסוימים או להימנע מלומר אחרים. בהקשר הפוליטי הישראלי, אנחנו יודעים שביטויים כמו סמולני, יפה נפש (!) או מתנחבל עלולים להשתיק. אתה מציע להשליך לכלא מי שאומר אותם? בהקשר האקדמי הוכחת עליונות אינטלקטואלית ומיטוט הטיעון של עמית עלולה להשתיק אותו. אתה מציע להרשיע פרופסורים מבריקים או רהוטים במיוחד?

    • נדב, לא יודע אם אני אדם חושב, אבל כשמתחילים לדבר איתי על "המשגה" אני נוטה לאבד כיוון.

      על כל פנים:
      א. בכל שיטת משפט זכויות הן יחסיות לזכויות אחרות. יש לי זכות לחירות התנועה, אך היא מוגבלת בידי זכות האחר לקניין פרטי. כך גם חופש הביטוי, שהוא ללא ספק זכות יסוד, מוגבלת על ידי פגיעה בכבוד האדם. ככל שהפגיעה בזכות האחרת (אני נמנע מלהשתמש ב"זכות שכנגד" כדי שלא לסבך אותנו עם התיאוריה של הוהפלד) יותר גדולה – כך נטה יותר להצר את הזכות שתחת חסותה נגרמת הפגיעה. זכויות מוחלטות (מלבד אולי הזכות לחיים ושלמות הגוף) קיימות רק במקומות כמו צפון קוריאה, ושם רק לשולטים.
      לא חושב שיש ספק בכך שבביטוי שמבזה אדם על רקע מיני יש פגיעה בכבוד האדם. זו הגדרה טאוטולוגית. הכותרת שניתנה לביטוי כזה בשפה המשפטית בישראל הוא "הטרדה מינית", והעונשים בהתאם למקובל בפסיקה על הטרדות מיניות מסוג זה (אל תשאל אותי, לא התחום שלי). לדעתי הטרדות מיניות מרחיקות את הנפגעים (לרוב נפגעות) מהמרחב, ולכן גם פוגעות בחופש הביטוי שלהם. קרא לזה "ביטוי משתיק" או "עגבניה", זה לא משנה. השאלה היא רק האם זה מתקיים.
      אולי יש ביננו ויכוח על המקרה הספציפי – עד כמה מדובר בפגיעה בכבוד האדם, או עד כמה זה משתיק. עוד יש לנו ויכוח על האם יש להפליל – ועל זה בסעיף הבא. רק אעיר שבניגוד לדבריך – הטרדות מיניות, גם מהסוג הזה של התבטאות חד פעמית – הן אכן עבירה פלילית במדינות מערביות רבות.
      ב. מתי נכון להפליל התנהגות? בניגוד לדבריך, המסורות האנגלו-סקסיות בהחלט מפלילות לא רק פגיעה בנפש, גוף או רכוש – אלא גם בכבוד (אולי גם המסורות האירופאיות? לא יודע). זה לא בלתי מקובל. זה יותר נדיר, כן – אבל קיים. ושוב אזכיר שגם על לשון הרע ניתן להגיש קובלנה פלילית.
      כמובן, זה שדבר מקובל לא הופך אותו למוצדק. אז הרשה לי להציע לך נקודה למחשבה – למה שנפליל רק פגיעה בנפש, גוף או רכוש? מדוע שלא נפליל גם פגיעה בכבוד, אם היא גדולה מספיק?
      אסביר: קבענו רף של מעשים שאנחנו מפלילים בגינו. פגיעה בנפש כמעט תמיד תהווה עילה להפללה. פגיעה בגוף או ברכוש – תלוי אם הייתה כוונה (לעומת רשלנות – ואז לעתים נפנה רק למישור האזרחי, קרי – תביעה נזיקית) או במידת הנזק. אם כן, מדוע לא להחיל רף כלשהו, נניח של חומרה מספיק גדולה, על פגיעה בכבוד?

      לגבי סוף דבריך – אתה משתמש באד אבסורדיום. לא הצעתי בשום שלב להשליך מישהו לכלא (רבות הן דרכי הענישה), ולא הצעתי להשליך לכלא כל אדם אשר אומר משהו לא יפה או שגורם לאחרים לשתוק. אפילו התייחסתי לזה קודם, בהקשר של קריאות מיניות ברחוב.
      רק לצורך שלמות הדיון אעיר שקריאות מסוג "סמולני" או "מתנחבל" ועוד פשוט לא דומות ולא מגיעות לרף של הטרדה מינית מהסוג עליו אנחנו מדברים, ובכל מקרה ניתן לומר שהן חלק (מצער אולי) מהחיים. באופן דומה – הגדרת חוק העונשין תקיפה כוללת בהחלט אדם שדוחף אותך בתור בסופר (מבלי לגרום נזק), אבל אנחנו לא נעמיד אדם לדין על זה.
      לגבי הפרופסור החריף שממוטט את טענת יריביו לדיון, הרי שוהא משתמש בחופש הביטוי שלו באופן חיובי, והתרומה שלו לשיח גדולה מההשתקה, שכביכול נגרמת (ולדעתי לא נכון לומר שנגרמת בכלל), ולכן גם כאן אין שום סיבה להעמיד לדין.
      אבל לא באמת היית צריך אותי כדי לדעת זאת.

  3. אין ספק שדוגמאות כאלה, מרחיבות מאד את הנדבכים שמוסיפה הרשת החברתית לנורמות ההתנהלות והביטוי. 1. לא צריך להיסחף בפרשנויות שונות, הרי דוקא בתלונה כזו (שלדעתי , הדל באלפי מנשה, מוקצנת ואף אלימה משהו. במקום להתייחס עניינית רצים וצועקים – הטרדה מינית) יתכבד בית המשפט וישרטט את הגבולות החדשים (?) למושג של פגיעה בכבוד האדם, הטרדה וכיוצא באלה.
    2. יש כאן עוד נדבך חדש והוא השפעת ההיחשפות האינטימית של הבן אדם ברשת, ומה ואיך אחרים הופכים את המידע הזה למביך ופוגעני – ואפשר בעצם להציגו כרפלקצייה של הנטייה להיחשפות יתר, שעלולה להביך ולפגוע. במילים מאחרות- תגובת הציבור על מידע אינטימי אישי שמפורסם מרצון ומבחירה.
    נ3. דבך נוסף שניתן לראות כאן, הוא הפיכת מעשה לא מקובל לנורמה: עצם מושג הבכה ופוגענות הופך למסגרת נורמטיבית משהו, וכך מה שעד לא מזמן היה מאד פוגעני/ מביך ניתן יהיה לראותו כנורמה שאיש לא יתייחס אליו באותה העוצמה ותשומת הלב שהיה מתייחס בעבר הקרוב..

  4. א׳ – הטיעון שלך הוא שבהטרדה יש אלמנט של ״סדרתיות״. אמילי כבר ענתה לטענה זאת מראש בפוסט שלה, לטענתה חיים לוינסון ״יורד לחייה״ באופן סדרתי. לגבי זה שהטרדה בהגדרה נעשית בכוונה להטריד את הקורבן, אני די בטוח שאין דרישה כזו בחוק ובוודאי שאין דרישה לוגית כזו (כמו בדוגמא של צביטה במקום העבודה, שלא נתפסה כהטרדה ובפרט לא יכלה להיעשות בכוונה להטריד אך אתה מחשיב אותה כהטרדה). תקיפה או הטרדה גם לא חייבת לפנות ישירות לקורבן, כמו במקרה של פרסום תמונה פורנוגרפית של הקורבן ללא הסכמה.
    ב׳ – לגבי האנקדוטות שהבאת כדי לחזק את הטענה על PC-זציה של המרחב. הראשונה של מוזילה נשמעת על פניה כנונ-אישיו- המנכ״ל הפר את תנאי ההעסקה שלו ואת הקוד המוצהר של החברה. וכנראה שמנכ״ל נמצא תחת סיכון גדול יותר להיות מפוטר במקרה כזה מאשר עובד ״פשוט״. בכל מקרה, זה נשמע כמו הקצה השני של הטענה שליברלים הם כל-כך סובלניים שהם סובלים אי-סובלנות. אי אפשר לנצח. לגבי המסמך של אונ׳ ויסקונסין, אני לא יודע מה המשמעות של המסמך, הוא מובא בלי הקשר. הוא יכול באותה מידה להיות מסמך של קורס במדעי החברה. והניסוח שלך שונה בצורה קריטית מהניסוח במסמך. לדוגמא, אפשר להבין ממך שע״פ המסמך ללבן אסור לומר שהוא לא גזען. כמובן שלא כתוב או משתמע בשום מקום דבר כזה. אולי התייחסת לדוגמא: ״אני לא גזען כי יש לי חברים שחורים״. אפשר בהחלט להגן על הטענה שזו מיקרו-אגרסיה, ובכל מקרה לא כתוב בשום מקום שמקומך מחוץ לאוניברסיטה אם אמרת את המשפט הזה, לפחות לא בלינקים שהבאת.

    • JH, אני אנסה להתייחס לתגובה שלך סעיפים סעיפים באופן מסודר:

      1. סדרתיות: אם תקרא מחדש את הפוסט של אמילי עמרוסי, תראה שאין לדברים שלך בסיס. ה"הטרדות" הקודמות לא היו בעלות אופי מיני, אלא ביקורת מרושעת אמנם אבל לגיטימית לחלוטין על האישיות הציבורית שלה. כדי שקורבן יוטרד מינית, מישהו צריך להטריד אותו באופן סדרתי ושיטתי. זה בדיוק ההבדל בין הטרדה לבין גסות או עלבון – רב פעמיות מול חד פעמיות. בוודאי שהטרדה צריכה לפנות ישירות לקורבן – בין אם בדרך ישירה ובין אם בדרך עקיפה. למשל, אם אני אומר דברים איומים על אמילי עמרוסי אצלי בבית, והיא שמעה על זה במקרה ממישהו, האם זו הטרדה? הסייג הזה נראה לי חיוני מאד, שוב כדי לשמור על המושג בגבולות הגיוניים. באשר לפרסום תמונה פורנוגרפית אני מסכים איתך, כל עוד מדובר בגניבה של מידע פרטי. אבל אם מישהו פרסם תמונה פורנוגרפית של עצמו בפייסבוק ולא חסם את אופציית השייר, לא ניתן להאשים את אלו שעושים שייר בהטרדה מינית. כאן, כל המידע שלוינסון השתמש בו הוא מידע שאמילי עמרוסי פרסמה בעצמה.

      2. סיפור מוזילה הוא בדיוק האישו! תקנון של חברה שמחייב את העובדים בה, בכירים או זוטרים, לעמדה פוליטית כלשהו, הוא תקנון מפלה ודוגמה מובהקת לעריצות של הפוליטיקלי-קורקט. מנכ"ל מוזילה, כזכור, הצביע עבור עמדה מסויימת במשאל עם שנעשה בקליפורניה. לא יתכן שתמיכה בכן או לא במשאל עם שהוצג לפני כלל האזרחים תהיה עילה לפיטורין. אולי מחר מעביד ידרוש שכל העובדים שלו יצביעו למחנה הציוני, לליכוד או לבית היהודי, ויפטר את מי שלא?

      3. ההקשר של המסמך ברור מאד. הוא הוצא כהנחייה למרצים ולמתרגלים על גבולות השיח וחופש הביטוי. זה מסמך מנהלי, ולא מסמך של קורס במדעי החברה. "אני לא גזען כי יש לי חברים שחורים" זו מיקרו-אגרסיה, לפי מנסח המסמך, לא בגלל שיש לפלוני חברים שחורים, אלא כי פלוני טוען שהוא אינו גזען. ובכל מקרה, זו עריצות טוטליטרית כמעט להגביל את חופש הביטוי והדיעה האישית בשאלות כאלו, רק כי מישהו נעלב מזה. במיוחד כאשר, והדגשתי את זה, יש יותר מדי קבוצות שנעלבות מיותר מדי דברים, וסף העלבון יורד משנה לשנה.

      • אהבתי את החלוקה מחדש:
        1. אני לא רואה למה להעלות את השאלה האם פרסום מידע על הwall שלך הוא פרסום ברבים, זה לא החלק ה״מעניין״. השאלה היא האם יש פה ניסיון להגביל את חופש המחשבה של חיים לוינסון, ונראה שלא- נראה שאמילי חשה מוטרדת מחיים, בפעם הזו ההטרדה קיבלה אופי מיני והיא חשה שנשבר לה והיא מעוניינת להתלונן. אין פה הדגמה של ״תרבות עלבון״, אתה מסכים שהפוסט מעליב, וגם לא של ״משפטיזיציה זוחלת״, כי לא היה קיים זמן בו לא היה סביר להתלונן במשטרה על פרסום כזה (בצדק או שלא בצדק, להכרעת בית המשפט או המשטרה).
        2. הוא פוטר/התפטר בעקבות לחץ מהציבור. אפשר להגן על החלטה של גוף א׳ להפעיל לחץ על גוף ב׳, בעקבות סתירות בין המניפסט המוצהר של גוף ב׳ לבין העמדות המוצהרות של המנכ״ל שלו. זה מאד שונה ממקרה בו עובד זוטר פוטר על ידי המנהל שלו, כי חסר האלמנט של ניצול לרעה של סמכות. גם במקרה של ברנדן, ברור שהוא פוטר (אם פוטר) משיקולי רווח ולא משיקולים אידאולוגיים של הבורד. וגם מקרה של פיטורי עובד הוא מורכב. מותר לפטר עובד על תמיכה בעוצמה לישראל? כך? דעא״ש? חברה מתחרה?
        3. המיקרו אגרסיה, לטענת הכותבים, היא מהשילוב- אני לא גזען כי יש לי חברים שחורים. ובכל מקרה זה באמת לא העניין. קוד התנהגות הוא בהגדרה מגבלה על חופש הביטוי, וגם פרקטיקה מקובלת מאז ומעולם, ולכן אי אפשר לקבל את המסמך הזה כהוכחה ל״זחילה״ בהשתקת אנשי הסגל. אפשר באותה מידה לומר שאנשים נעלבו מאז ומעולם מאמירות כמו אלו שמצוטטות, ומסמך זה רק מצביע על כך (לראשונה או שלא, המשפט הזה הוא קלישאה ישנה מאד).

  5. דני, פוסט מרתק וחשוב.
    חלק מהנטייה להגדיר הכל במונחים גדולים כמו "גזענות" ו"אוריינטליזם" נובעת מהסף הגירוי הנמוך של החברה. זה דומה לסדרות טלוויזיה שמנסות שוב ושוב להיות סופר ריאליסטיות כדי לרגש את הצופה (עד כדי בחילה לפעמים, כמו צילומים של גופות מרוטשות בסדרות משטרה). פתאום מילים גסות חייבות לקבל מונחים גדולים כדי שיהיו מרגשות וחשובות. כי אחרת זה לא "חשוב" או "מרגש" מספיק.

    • זו תובנה שאני מאד מסכים איתך. תרבות האינסטנט ורגישות היתר, כמו גם ההרגל לקבל סעד (משפטי או אחר) בקלות או במהירות במקום להתמודד, משקף את התרבות הפופולריות בטלוויזיה ומשתקף באמצעותה.

  6. היי דני,
    כרגיל אתה כותב מאוד מעניין.
    אבל הפעם לדעתי צריך לרדת מהכלל אל הפרט. אני לא חובבת גדולה של הפוליטיקלי קורקט, אבל הפוסט המאוד ספציפי הזה היה דוחה ברמות שאי אפשר לתאר. הוא היה וולגרי ובוטה ברמות קיצוניות וחסרות הצדקה. אם מישהו היה מתבטא ככה בהקשר אלי בהחלט הייתי מרגישה מחוללת, מושפלת ומוטרדת מינית.
    ואם החוק מכיר בזה-אז מה טוב. זה לא תרם כלטם לחופש הביטוי ואפילו לא היה מצחיק.
    כוונתי, שהפוליטיקלי קוקרט אולי מוגזם לפעמים (כמו דוגמת הביקורת שקיבלו כותרות שהתייחסו לישבנה של קים קרדשיאן-אישה שעשתה קריירה מהישבן שלה). אבל הפוסט המדובר חצה את כל גבולות הטעם הטוב וגם הרבה גבולות של טעם רע וטוב שנענה כפי שנענה.
    הוא היה מחריד וזה שעמרוסי היא אשת ציבור לא מקנה לאף אחד לעשות בה ככל העולה על רוחו במרחב הציבורי. במיוחד באופן כל כך לא רלוונטי לפועלה.

    ועכשיו חזרה לכלל. דיברת על הגבולות המתרחבים של המונח "הטרדה מינית". מי צריך לבלום אותם? בטח לא גברים. גבר לא יודע כמה אישה חשה מאויימת במרחב הציבורי ומה נחשב בעיניה למטריד. לכן הוא בוודאי לא יכול להחליט מה אינה הטרדה מינית. זאת אגב, הסיבה שאני לעולם לא אקבע את הגבול בשביל קבוצה אחרת. לא אני אחליט מה הנקודות הרגישות של להטבים או מזרחים גם אם מנקודת מבטי החיים שלהם תותים.
    זה נחמד לחיות בתקופה שבה ברור שיחסי מין כפויים במסגרת זוגיות הם אונס ושצביטה בתחת של קולגה היא לא לגיטימית. אבל רק בחודשים האחרונים התחלנו להודיע לחברות הפרסום שסקס לא תמיד מוכר.
    האם ב2014 נשים נהנו מפרסומות סקסיסטיות ופתאום ב2015 אכלו סיבוב?
    כנראה שלא. אני אגלה לך שהרגשנו מושפלות ומובכות אבל חייכנו חיוך מאולץ כדי שחלילה לא יחשבו שאין לנן חוש הומור. ורק לאחרונה הבנו שזה בסדר להגיב. לגבי הרבה סיטואציות במרחב הציבורי אנחנו עדיין מחייכות חיוך מאולץ ולאט לאט רק מעיזות להתרעם.

    במישור הפימינסטי לוינסון השתמש בטקטיקה מוכרת ודוחה שאולי כגבר נורמלי אתה לא מודע אליה אבל נשים רגישות אליה מאוד. והיא שימוש בהטרדה מינית כדי להשתיק נשים. אקט אלים נטו. כשאישה מוטרדת מינית היא משתתקת ומתכנסת בתוך עצמה. לא בטוחה איך להגיב. ויש גברים שמנצלים את זה. מספיק לראות איך כשיורדים על חבר כנסת האמירות יהיו קונקרטיות – שקרן, אופורטוניסט, מושחת. חברת כנסת תהיה – מכוערת, פרה, צנון מיובש.
    לוינסון רקם פה פגיעה חסרת קשר כביכול לתכנים שעמרוסי עוסקת בהם אבל משהו שמבחינתה אמור להיות משתק. מכה מתחת לחגורה.
    וכאן בדיוק עמרוסי ניצבת ליד כל הגדולות.
    כשאף אחד לא דיבר על אונס, באה לינור אברג'יל.
    כשנפגעות היו מסתתרות מאחורי אותיות (כאילו שהאשמה בהן) ועל הדרך שומעים רק את הצד הפוגע, קמה אורלי אינס ונתנה השראה.
    ואמילי עמרוסי היא זו שקמה ואמרה שהטרדה מינית כטקטיקה בדיון ציבורי היא לא מקובלת.
    וטוב שכך, כי זו מציאות שנשים נאלצות להתמודד איתה כל הזמן. כל פעם שגבר מהסוג הדוחה לא מרוצה ממה שהן אומרות או לא מסכים איתן בדיון ענייני.

    ברמת הכלל אתה צודק, ברמת הפרט המקרה הספציפי הזה מכוער ברמות קיצוניות.
    ואשרינו שאנחנו חיים בתקופה שבה אפשר גם להתחיל להתעסק עם האלימות המינית הלא פיזית. שגם היא פוגעת ומצלקת

    • לסיכום התגובה הארוכה שלי. הפוסט שכתבת מציג מגמה בעייתית עם השלכות שיכולות להיות מאוד מסוכנות. לדוגמה – היכולת להתמודד עם אלימות שמבוצעת ע"י מיעוטים. הדוגמה שהתניעה את הפוסט היא לא מוצלחת בגלל הקיצוניות של ההתבטאות במקרה הזה ובגלל שהיא מציגה בעיה אמיתית בשיח- שימוש באלימות מינית כלפי נשים במקום בטיעוני נגד רלוונטיים

    • אי אפשר לתת לקבוצה מסוימת להגדיר את המרחב של מה שמותר.
      אני מכיר מישהי שמפחדת להסתובב בשכונה מסוימת, כי יש שם ערבים ורוסים. מטריד אותה שיש ערבים ורוסים ברחוב, אז מה? זו בעיה שלה, לא שלהם.

      ובמישור הפמיניסטי – אי אפשר לתת לפמיניסטיות להגדיר את מה שמותר.

    • שמרית, תודה על התגובה הארוכה והמפורטת.

      אחת מהנקודות שחשוב לי להבהיר אותן, היא ההבדל בין "לא ראוי" ל"לא חוקי". בחברה נורמלית, חשוב שיהיה טווח רחב מאד בין שתי ההגדרות האלה. ישנם הרבה מאד מעשים שהם מבישים, לא ראויים ודורשים גינוי והוקעה, אבל הם חוקיים. כלומר, לא ניתן להפעיל סנקציות פליליות, אבל ניתן להפעיל סנקציות חברתיות. הפוסט של לוינסון נופל לדעתי בקטגוריה הזאת. אם הופכים כל גסות רוח וכל התבטאות לא ראויה לעבירה פלילית, יש כאן כמה סכנות כבדות. ראשית כל מדרון חלקלק, והרחבתי על זה בפוסט. שנית, "תפיסה רגולטורית": בדיוק כפי שתאגידים גדולים יודעים לרמות רגולטורים ולהזיז את הרגולציה לטובתם, אבל חברות קטנות לא (היינו, הרגולציה מועילה לחזקים ופוגעת בחלשים), כך גם במשפטיזציה של התבטאויות בחיי היומיום. קיים חשש שבריונים קשוחים או מטרידים מקצועיים יפסיקו לפחד מתביעות או ילמדו להתמודד איתן, אבל האימה שתוטל בעקבות החקיקה הדרקונית תפגע דווקא באנשים נורמליים שיחשבו אלף פעמים לפני שיכתבו משהו או יביעו דיעה לעגנית/ביקורתית כלפי מישהו. ושלישית – טשטוש הגבולות בין "לא ראוי" ל"לא חוקי" יוצר תחושה שכל מה שנופל איכשהו במסגרת החוק הוא ראוי, וראי הדוגמא של מעריצי משחק המחשב הייטרד שהזכרתי בפוסט.

      שנית, יש לי השגות משמעותיות על הטענה שלך בתגובה לעיל, בזכות הסובייקטיביות של העלבון. היינו – משום שגברים לא יודעים מה מעליב ומה מטריד נשים, אז רק לנשים מותר לקבוע את גבולות ההגדרה הפלילית של הטרדה מינית. ואני משער שזה נכון גם לקבוצות אחרות שנעלבות, למשל אפרו-אמריקאים, חרדים, להטב"ים וכולי. הבעיה היא שאם ניתן לכל קבוצה לקבוע את גבולות חופש הביטוי בעניין שלה, התוצאה תהיה עריצות בלתי מוגבלת של קבוצות לובי פוליטיות שמייצגות מיעוטים וחורבן מוחלט של חופש הביטוי.

      קחי את הדוגמא של אוניברסיטת ויסקונסין – עכשיו אסור כבר לומר ש"כולם יכולים להצליח" כי זה מעליב אפרו-אמריקאים. ואם רק הם יכולים לקבוע את גבולות העלבון, מי יכול למחות על זה? יש אינדיאנים בארצות הברית שנעלבים מזה ששחקני בייסבול שמים נוצות על המדים – כי הם חושבים שמדובר בביזוי התרבות שלהם. ערבים נעלבים עמוקות פחות או יותר מ-80% מהשיח כאן בארץ. ומה עם עלבונות פוליטיים? האם צריך לאסור את מיכאל בן ארי כשהוא קורא בהפגנה "העם דורש שמאלנים לגרש"?
      או מישהו מהשמאל שאומר שצריך להעלות בולדוזרים על המאחזים? או אלו שאומרים שהחרדים הם טפילים שחיים על חשבון המדינה? או חרדים שאומרים שהחילונים הם תינוקות שנשבו, מומרים או כופרים להכעיס? או את נתניהו שאמר שאנשי השמאל "שכחו מה זה להיות יהודים"? כל האמירות שהזכרתי פגעו והעליבו ציבורים רחבים מאד. תחברי את כל העלבונות האלה ביחד – ותראי לאיזה מצב אנחנו מגיעים אם כולם הופכים לפליליים. החברה תהפוך לאוסף של שבטים אידיאולוגיים ניצים שבמקום להתווכח זה עם זה, תובעים אחד את השני כל היום בבתי המשפט.

      אני מבין בהחלט שגברים משתמשים בעלבונות מיניים כדי להשתיק נשים, טקטיקה בזוייה ומכוערת ביותר. אבל הדרך להילחם בה היא לא הזירה המשפטית, היא הזירה החינוכית והציבורית. התפקיד של כל צופה מהצד הוא לתמוך במקרה כזה באישה שמנסים להשתיק אותה, לתקוף את המטריד וליצור מרחב לתגובה. אם דבר כזה יקרה בקיר הפייסבוק שלי, למשל, אני אמחק מיד את אותו הגבר ואם הדבר יחזור על עצמו גם אחסום אותו. וכן, חשוב גם לחנך שלגיטימי ורצוי להשיב מלחמה שערה. התחליף – צמר גפן משפטי שינסה לעטוף אנשים בסביבה סטרילית – לא יעזור וגם יזיק מאד בטווח הארוך.

      חשוב לציין שאני לא ממעיט בחשיבות המלחמה בהטרדות המיניות. המטרה שלי היא לשנות את החוק, כך שיהיו בו סייגים מוצקים שימנעו מדרון חלקלק. בשביל סייגים כאלו, צריך להחליף את הסובייקטיביות של עלבון בסנדרטים אובייקטיביים יותר. לדעתי, עלבון מיני מילולי (להבדיל מפיזי – שתמיד פלילי) אמור להיחשב הטרדה מינית במקרים הבאים:

      1. הוא מופנה ישירות לקורבן או מכוון אליה, וגם חוזר ונשנה. לא נפסק גם לאחר התרעה.

      2. הוא מכוון למנוע מהקורבן זכות או להפריע לחיי היומיום שלה (למשל למנוע ממנה לשבת בקדמת האוטובוס, להפריע לה ללכת ברחוב או למרר את חייה במרחב פיזי שהיא נמצאת בו באופן קבוע, למשל אוניברסיטה או מקום עבודה). עלבון ייחשב להטרדה מינית במקרה כזה, גם אם סייג 1 לא מתקיים.

      3. גם אם 1 או 2 לא מתממשים – עלבון יחשב להטרדה מינית אם נעשה שימוש במידע אינטימי וסודי של הקורבן (למשל תמונות עירום, או הודעת סמ"ס פרטית).

      לדעתי – הסייגים הללו יוצרים איזון בין הצורך להילחם בהטרדה מינית, לבין חופש הביטוי וערכים חשובים אחרים.

      • דני, מסכים איתך ברמה העקרונית. לגבי ההגדרה של הטרדה מינית, היא צריכה עיון וסיוג נוספים.

  7. תודה על המאמר. בדיוק לפני כמה דקות ראיתי את הראיון הזה ב-CBS –
    http://www.cbsnews.com/videos/how-pc-culture-is-affecting-u-s-colleges/

    עם פרופ' לכלכלה מאוניב' קולומביה ב-NY, אאל"ט, שכתב מאמר בנושא הזה בדיוק בגליון האחרון של ה'אטלנטיק' (שבועון אינטלקטואלי נחשב מאוד – מהטובים שישנם בחוף המזרחי).

    הוא מציין שהתופעה מזכירה מאוד את האופן שבו הורים כיום (באמריקה בעיקר, אבל גם במערב), מגוננים ביתר שאת על ילדיהם, ויוצרים 'בועה' סביבם של מציאות נקיה, ללא קיצוניות או דברים ריאליסטיים.

    ה'בועה' הזו נמשכת לקולג' וממשיכה להגן על עורם הדק של אותם צעירים מפני דברים שנחשבים ל'קיצוניים' (הזכרת תרבות PC – המרצה הזכיר למשל 'מקרי אונס' שיש במיתולוגיה היוונית, שעשויים להעורר תסמונות PTSD אצל סטודנטיות… אולי קצת פחות פוליטי למשמע, אבל מופרך באותה מידה).

    התוצאה תהיה (וכבר עכשיו יש סימנים לכך), שבוגרי אותם מוסדות חינוך, יאמינו שהם חיים במציאות משלהם.

    אחת הדוגמאות לכך היתה בטור של פסיכולוג קליני ב'הארץ' (שבוטל לא מזמן, כנראה), שהטיף בו להתנהגות אולטרא-PC… למרבה זעמם של הטוקבקיסטים, שתהו באיזה עולם הוא חי.

    • בדיוק – והבועה הסטרילית הזאת רק מזיקה, כי היא לא רק מטילה טרור במסגרות אקדמיות, אלא גם לא מכינה את הסטודנטים כראוי לחיים האמיתיים, שהם תמיד הרבה יותר קשים, מחוספסים ומלאים בעלבונות ובחוסר נוחות.

  8. https://kenanmalik.wordpress.com/2015/08/13/free-speech-in-an-age-of-identity-politics/

    אתה לא לבד.
    וזה פוסט משמעותית יותר טוב שלך בנושא, משום שאתה מתחיל לטפל בבעיה בצורה רחבה, במקום להתייחס אליה כאל מוזרות של שמאל רדיקלי בלבד.

  9. אישית, אני רואה מגמה "הפוכה\נגדית" של הרחבת המושג "פוליטיקלי קורקט" כאמצעי לניפנוף כל ביקורת על התנהגות שאינה פלילית (ראה הפריימריז במפלגה שרפובליקנית בארה"ב).

    כמו כן, שיח ה"קורבן" הוא שיח שאימצו בחוזקה המתנגדים של ה-"פוליטיקלי קורקט". המתנגדים מנהלים מסעות Abuse אישיים ופומביים נרחבים כנגד מי שהם רואים כתומכים בו, בדומה לתומכיו. הם ממשטרים את השיח כנגד כל רמז לביקורת בדומה לתומכי ה-"פוליטיקלי קורקט", בשם אידיאוליגיה פסאודו-ליברטריאנית (במקרה הטוב…).

    אני לא מצדיק אף אחד. אני לא נוטה לחשוב שיש מקור משותף להתנהגות הדומה, יותר מאשר שאחד גרם לשני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: