על ויסקי וג'יהאד: מבט קרוב על מלחמת קודש – חלק ראשון

מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

jihad

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

medieval_warriors_by_byzantinum

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

maxresdefault

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

תיאורטיקן חשוב של ג'יהאד - הפילוסוף אבן רושד

תיאורטיקן חשוב של ג'יהאד – הפילוסוף אבן רושד

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

מותר להרוג אזרחים כנזק קולטרלי - מצור בימי הבינים

מותר להרוג אזרחים כנזק קולטרלי – מצור בימי הבינים

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

ביטל את ההבחנה בין השלבים - עבד אל-סלאם פרג'

ביטל את ההבחנה בין השלבים – עבד אל-סלאם פרג'

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 6, 2016, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. אני חושב שכשמדובר בפסיקה, הכלל הוא שתקופה מאוחרת חשובה יותר מתקופה מוקדמת, כך שאם פוסק ההלכה צריך לבחור בין שתי מסורות סותרות, הבחירה צריכה להיות לטובת התקופה המאוחרת יותר, קרי תקופת מדינה.
    בנוסף, לא דיברת על החיים לאחר המוות. מי שקורא את פסוקי המלחמה בקוראן ובחדית' מבין מיד את ההקשר של ההבטחה האלוהית לרווח שיוצא לחייל שמצטרף למלחמה קדושה. אם הוא ינצח – הוא יקבל את השלל אם יפסיד וימות, הוא ילך לגן עדן ויזכה בשלל הבטחות, עד כדי כך שנאמר בחדית' שאדם שעלה לגן עדן וראה את השהיד יעדיף לחזור לארץ ולמות בחרב רק כדי לקבל את ההטבות. זו טקטיקה לגייס חיילים לקרב בשם דת האיסלאם. היא עובד מצויין עד היום.

    • בעיקרון, הכלל הזה נכון באסלאם. עמדותיהם של הנביא וחבריו חשובות יותר מאלו של דור הפוסקים הראשונים, ועמדות דור הפוסקים הראשונים חשובות יותר מכל השאר, בדיוק כמו שסונה שקשורה בשרשרת מסירה קצרה יותר לנביא חזקה יותר מסונה שיש לה שרשרת ארוכה יותר.

      עם זאת, לא כל הפוסקים מסכימים שהפסוקים בתקופת מדינה מבטלים את הפסוקים בתקופת מכה – על זה בדיוק ניטש הויכוח. הויכוח הזה לגיטימי מבחינה הלכתית, מכיוון שמדובר בקונפליקט בין שתי תקופות בחיי הנביא. אפשר לפרש את תקופת מדינה כמבטלת את תקופת מכה, כפי שעושים פוסקים מסויימים; אולי גם באותה מידה אפשר לומר, שתקופת מדינה היוותה חריגה, בתנאי כורח, של העקרונות הכלליים שנקבעו בתקופת מכה, ולפיהם צריך ללכת; או, לחילופין, שיש לערוך סינתזה בין העקרונות של שתי התקופות; או שצריך ללכת לפי עקרונות מכה מסיבות פרקטיות כשאתה חלש, ולפי עקרונות מדינה כשאתה חזק. לכל השילובים האפשריים של הנ"ל יש נוכחות בפסיקה המוסלמית לדורותיה.

      דרך אגב, המושגים דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב כלל לא מופיעים בכתבי הקודש אלא בפילוסופיה של ימי הביניים, ובכל זאת היתה להם חשיבות אדירה – כך שעיקרון "מוקדם-מאוחר" לא תמיד עובד בפועל. העמדה שצריך לחזור למקורות בכל מחיר היא עמדה שהתחזקה מאד בתקופה המודרנית, לדעתי עקב המגע עם הפרוטסטנטיות מחד והמדע מאידך. באופן פרדוקסי, עמדת ה"חזרה למקורות" הזאת משותפת לשני הזרמים העיקריים של האסלאם המודרני – הרפורמיסטי והפונדמנטליסטי. שניהם דוחים את המסורת של ימי הביניים כמקור הלכתי מחייב.

      בנוגע להטבות גן עדן, זה כמובן חשוב, אבל לא מכריע לפי דעתי. האסלאם גם מבטיח גמול בגן עדן לשליטים ולנכבדים על דאגה ליתום ולאלמנה, וכמו שאנחנו יודעים – שליטים מוסלמים רמסו לעיתים קרובות את כל החוקים החברתיים הללו בפועל, אף על פי שהדת מזהירה אותם שיתנו דין בשמיים על כל הפשעים שנעשו תחת תחומי שלטונם (גם באחריות מיניסטריאלית). אנשים לא תמיד מתנהגים בהתאם למצווה עליהם כדי לקבל גמול, אלא אם זה משהו שהם רוצים לעשות ממילא. בנוסף לכך, תקבל גמול רק על השתתפות בג'יהאד, והשאלה "מה זה ג'יהאד" ובאלו תנאים היא בדיוק השאלה שנשאלת כאן.

      לבסוף, היו שליטים קולוניאליים, לדעתי באימפריה הבריטית, שניסו לקבור מורדים מוסלמים בעור של חזיר כדי שלא יעלו לגן עדן, תוך כדי ניצול אמונות עממיות – רעיון שמדי פעם עולה מחדש על ידי פעילי ימין קיצוני כאן. זה אף פעם לא עבד יותר מדי טוב.

  2. תודה רבה, מעולה. אתה מתאר כאן קו פרשת מים שלא הייתי מודע אליו כלל, שמצדו האחר מסורתיים התומכים בשכבות הפרשנות באשר לדיני המלחמה והיחס לכופרים שהועמסו על המקורות על ידי פרשני ביניים (תושב"ע), ומצדו האחר "מסירי המחיצות" התומכים בחזרה להוראות הישירות מהמקורות, על החילוק ביניהם באשר לתוקף של הוראות תקופת מכה.

    עם זאת, כל הפרשנים שנחשפים בתקשורת מדברים דווקא על קו פרשת מים אחר שמסביר לגישתם במידה רבה גם את המלחמות הפנימיות וגם את הגישות השונות לכופרים, הוא קו פרשת המים שמצדו האחד זרם השיעה ומצדו האחר זרם הסונה, קו חלוקה שמקורו מתוארך אחורה עד לקרבות הירושה של הדור הרביעי לאחר הנביא.

    כיצד משתלב קו השבר הזה בין הסונים והשיעים עם קו השבר של תומכי המסורת מול חסידי המקור, ומה מסביר טוב יותר (או שמדובר בשילוב) את תופעות דאע"ש, את האביב הערבי, ואת מלחמות הסעודים והאיראנים ואת התופעות המוזרות, המצרית והטורקית ויחסיהן עם שאר אומות האיסלאם ועם המערב? ואם כבר, היכן צריך לקטלג מבחינת קווי השבר הללו את האינדונזים למשל, ואת מדינות האיסלאם האפריקניות?

    • שלומי,

      תודה על התגובה – ואני חושב שבהחלט יש הרבה מקום להשוואה של תהליכים באסלאם לכאלו ביהדות (ולא סתם השתמשת בביטוי תושב"ע כדי להשוות). גם ביהדות לדעתי, יש דמיון מסויים בין ליברלים ובין פונדמנטליסטים שרוצים לחזור למקורות של הדת (בין אם תפיסת התנ"ך החילונית או זו של נערי הגבעות) – ומחיצה מסויימת בינם לבין המסורתיים על כל שכבות הפרשנות שמגבילות את ההרפתקנות ההלכתית שלהם.

      בנוגע לשיעים, זו שאלה מצויינת. אני לא יודע יותר מדי על תפיסת הג'יהאד הייחודית שלהם, אבל כמה מילים אפשר לומר. השיעים, בניגוד לסונים, היו דת נרדפת במשך רוב תולדותיהם. כשאתה מיעוט נרדף, שאלות של יחסים בינלאומיים, כמו ג'יהאד, מעסיקות אותך הרבה פחות מאשר הישרדות ו/או דיונים בהצדקות של מרד ומלחמת אזרחים. לרוב, קרב כרבלה שימש דווקא כאות זהירות – אפילו כשהשיעים היו במלוא כוחם, הם נכשלו במאבק מול כוחות הדיכוי. חלק מהמהפכה שעשו חומייני ותומכיו, היה לקחת את הסמל הזה ולהפוך אותו לנס של גבורה שממריץ לחימה אקטיביסטית ב"מדכאים" ובכוחות אי הצדק של העולם, שמזוהים עם הכופרים ו/או הסונים, בהתאם לטעמו של כל פרשן ובתנאים הפוליטיים.

      • דני,

        הכתיבה שלך מעניינת ומראה על הבנה רבה בכל הקשור להתפתחות האיסלם והפרשנויות שלו.
        להבנתי כמו השיעה כך האיסלם כולו מתנהל כמיעוט נרדף, בהיותו דת חדשה יחסית שהתפתחה מהדתות ומהמסורות המקומיות שקדמו לה. למעשה מלחמת הציוויליזציות שמחריפה בימים אלה היא פועל יוצא של תחושת ההישרדות הקיומית שמרחפת מעל הלגיטימיות וההצדקה של דת האיסלם.

        סרטון מעולה בנושא זה (ובלי קשר) מאת פרופ' מרדכי קידר הגדול: "אנטישמיות איסלאמית: מקורות ומטרות"

      • הי ירון,

        תודה על המחמאות. אני חושב שהתחושה של מוסלמים רבים שהם "מיעוט נרדף" היא התפתחות ייחודית לתקופה המודרנית דווקא. במאות הראשונות שלו, האסלאם היה דווקא בתחושה יחסית של תנופת ניצחון, לפחות עד לפלישות המונגוליות – ואז שוב בימי השיא של האימפריה העותומנית. המפגש עם המודרניות הולידה משבר חמור, ששבר מבנים מסורתיים והוליד את הליברליות המוסלמית מחד ואת הפונדמנטליזם (החזק יותר לצערנו) מאידך.

        באשר למרדכי קידר, הסברתי בזמנו למה אני מתייחס בחשדנות לדברים שהוא כותב ואומר:

        מאחורי המהפכה העולמית

  3. תודה על המאמר

    2 דברים –

    * בעניין החטא הקדמון – לא רק נוצרי, אלא גם יהודי: 'האדם רע מנעוריו' נאמר בספר בראשית, כהסבר למבול ולהשמדת כל החי, פרט לנוח ותיבתו. כך שגם ביהדות הבסיס הוא רע, ורק האמונה יכולה לשפר.

    בימי הביניים ניתן הסבר קבלי על אור האל (הניצוצות) שבכל זאת קיים בכל אחד, ושעליו לטפח. התנועות המיסטיקניות בהמשך (החסידות) שמרו את הקו הזה; אבל ציינו שיצר הרע אורב תמיד, ושיש לעשות הכל כדי למנוע אותו.

    * בעניין השפעת החשיבה המערבית המודרנית, שהביאה את פרשני האיסלאם חזרה למקורות.

    – לדעתי זה לא מדויק, כי הפרשנות האיסלאמית מעולם לא התרחקה מהקוראן.
    מה שהיהדות והנצרות עברו, האיסלאם לא עבר מעולם, אולי כי הצד האינטלקטואלי שבו הוצמת במידה רבה עם בוא המונגולים (במאה ה-13), ועם כיבוש ספרד מידי המורים (סוף המאה ה-15). בסיסי האינטלקטואלים חוסלו בבגדאד וקורדובה, ולא קמו להם יורשים; האימפריה המוסלמית היורשת, העותמאנית, לא עודדה עיסוק אינטלקטואלי ואף אסרה על הדפוס. אף הוגה מרכזי לא פעל בה. לא היו מדרשות ו'חכמים' בסיגנון היהודי או הנוצרי. אמנם לא היו מלחמות דת, אבל הדת לא התפתחה.

    התוצאה היתה שהאיסלאם לא התרחק מהמקורות שלו, ולא פורש מחדש להתאים לזמנים המודרניים, כמו ביהדות עם שולחן ערוך ותנועת החסידות ועוד, או בנצרות עם וועדות-הכנסיה שהגדירו מחדש את הקאנון בכל מאה, עד לפרוטסטנטים וערכיהם החדשים (המובילים כיום) ומאות הכתות השונות שקיימות כיום.

    לכן האיסלאם נשאר DEFIANT ואנטי-מודרני במהותו, ועל כן גם עויין בד"כ וקרוע בין השפעות מערביות (כמו שהאינטרנט משסע לאט אך בביטחה את החברה החרדית כיום, ועל כן גם תורם לקיצוניותה).

    קיצוניות היא התרופה הטובה ביותר למניעת התפוררות (ר' הפסיכ' ההפוכה שהזכרתי בהודעות קודמות על קיצוניות), ועל כן היא תמשיך להיות כלי מוביל באיסלאם… עד להופעת איסלאם אחר.

    אולי באמריקה נראה פרשנות חדשה לאיסלאם; אילו אני בכיר במימשל שם, הייתי מתחיל להשקיע בכיון… הדרך היחידה למנוע את הקיצוניות היא ליצור תחרות ש'תגנוב' את המאמינים.

    • + אפילו עם איסלאם חדש, תמיד ישארו רסיסי איסלאם ישן; ממש כמו הקראים ביהדות, שמבחינתם אין ספר מלבד התנ"ך.

      אבל יהיה קל יותר עם רסיסים כאלה, מאשר עם כמות המוסלמים שיש כרגע…

      • אתה כנראה לא מכיר את הקראים. זכיתי להכיר את החכם הקראי הראשי משה פירוז והתוודעתי מעט לאמונתם ודרכם, והיא רחוקה מאד מקיצוניות. יש להם ספרי פרשנות בפסיקה, פשוט אין להם מעמד של קדושה ואינם מחייבים דורות מאוחרים, שלא כתלמוד.

      • ודאי שהיא רחוקה מקיצוניות… מתי היו יהודים שנלחמו מלחמת-קודש?… לא באלפיים השנים האחרונות.

        אבל הפונטציאל קיים. רק הבודהיסטים אולי לא נלחמו מעולם.

      • בודהיסטים לא נלחמו? שמעת על יפן? ועל בורמה? ומה עם המרקסיסיטים האתאיסטים? קיצוניות לא קשורה לדת.
        הדת היא רק תירוץ.

      • כן, בודהיסטים נלחמו במהלך ההיסטוריה בדיוק כמו כל אחד אחר, בדרך כלל לא
        מסיבות דתיות אבל לפעמים כן.

        Danny Orbach, PhD
        Postdoctoral fellow, The Program for US-Japan Relations, Harvard University
        Senior lecturer for general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        15 Everett Street, Apartment 8
        Cambridge MA USA 02138
        1-857-2227948
        dannyorbach@gmail.com

      • הכוונה היתה למלחמת דת – להשליט את הבודהיזם (הם אגב מיעוט ביפאן).

  4. מעניין מאד.

    גם לשיטת אבן רושד אין למוסלמים עילה דתית מובנית להלחם נגד המערב, שכן במערב קיים בדרך כלל חופש להטיף לאסלאם. (ייתכנו הצדקות אחרות כמובן). לעומת זאת חובה על המוסלמים להלחם נגד סין, צפון קוריאה ועוד כמה מהחבורה הזו, שאינן מאפשרות הטפה דתית חופשית.

    • אבל נראה שאבן רושד הרבה פחות פופולרי היום מהגישות שרוצות לחזור הישר למקורות.

    • אגב צפ' קוריאה – דונאלד טראמפ, PLAYER נטול משקל ועומק, אמר משהו מעניין הפעם (בראיון לחדשות הבוקר ברשת CBS) – שההסכם עם איראן היה צריך לכלול סעיף נגד שיתוף פעולה שלה עם צפ' קוריאה.

      שלא כמו כמה ראשי-קש רפובליקנים (ר' שרה פיילין), הוא דווקא יודע משהו. אבל ציין גם – 'אילו הפוליטיקאים שלנו היו הולכים לבלות בים במקום להתעסק במזרח התיכון', ולהפיל רודנים כמו קדאפי וסדאם, המצב היה טוב בהרבה מכפי שהוא כיום. וגם זה נכון.

      מצד שני הוא מסתדר עם פוטין, וזה חשוב. אולי הוא לא כזה מגוחך.

  1. פינגבק: על ויסקי וג'יהאד: מבט קרוב על מלחמת קודש – חלק שני | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: