מהו ג'יהאד? במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי אנחנו שומעים בלי סוף את המושג הזה, על שלל פרשנויותיו, ולעתים קרובות דרך מסננות בעייתיות ביותר. בסדרת הפוסטים הנוכחית – נדבר על המקור הדתי של הג'יהאד המוסלמי, ועל הקשר בינו לבין האמונה האופטימית של האסלאם בטבע האדם הטוב מיסודו. מהם דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב, מה זה "שלב מכה" ו"שלב מדינה", ומה החשיבות של המושגים האלה בויכוחים בין מוסלמים פונדמנטליסטים ורפורמיסטים בימינו? בשבוע הבא, נדבר על הג'יהאד המודרני בסבך האינטרסים הפוליטיים של המאה העשרים – וגם על ויסקי משובח. ינשוף היסטורי על מלחמת קודש. פוסט ראשון בסדרה.

באחד הפוסטים הקודמים, דיברנו כאן בינשוף על הקשר בין אופטימיות להתנקשויות פוליטיות בעולם המוסלמי. סובייל האשמי, חוקר של מוסר המלחמה באסלאם, טוען כי יש קשר הדוק גם בינה לבין ג'יהאד – מלחמת הקודש. במילים אחרות, כדי להבין את מחשבת הג'יהאד המוסלמית, על שלל פרשנויותיה – צריך להתחיל ביסודות, ובמקרה זה, בהשקפה האסלאמית האופטימית על טבעם של בני אדם.

בניגוד לדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון, המחשבה האסלאמית דווקא יוצאת מהנחה שטבע האדם המקורי הוא טוב, אבל חלש. אלוהים נתן לברואיו את היכולת לבצע בחירות מוסריות, אך מרגע לידתם הם חשופים להשפעות רעות, הן בשל ייצרם והן בשל החברות החוטאות שהם חיים בהן. מציאות עגומה זו תקפה על אחת כמה וכמה לחברות הכופרות בחוקי אלוהים. בחייו האישיים, חייב כל יחיד להתאמץ כדי לבער את הרע מקרבו. המילה ג'יהאד, שנגזרת מהשורש הערבי ג'.ה.ד (להתאמץ), מבטאת את המאמץ לבער את הרע הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור. ברמה הפוליטית, תפקידה של המדינה היא לכפות חוק וסדר, למנוע אלימות פנימית, להתיר ולאסור לפי החוקים שנתן אלוהים. אבל גם מדינות מוסלמיות חיות בעולם פגום, שהתרחק מהטבע האנושי האידיאלי. מלחמות הן חלק מהותי מהעולם הפגום הזה, ולכן הן הכרח לא יגונה ובלתי נמנעות.

מלחמה בין מוסלמים (פיתנה), נחשבת לרוב כדבר שלילי, אלא אם מדובר בדיכוי מרד, אולם היחס למלחמה של מוסלמים נגד כופרים שנוי במחלוקת בין הפוסקים. רק כשמלחמה כזאת מוצדקת, אפשר להגדירה כמאמץ לביעור הרע, או ג'יהאד – מלחמת קודש. אבל באלו תנאים?

מקובל לחלק את חייו של הנביא מוחמד לשני חלקים, "שלב מכה" ו"שלב מדינה" – חלוקה שאי אפשר להגזים בחשיבותה בכל הנוגע לויכוח הפנים-מוסלמי על שלום, מאבק מזויין, ודיני מלחמה צודקת. בשלוש עשרה השנים שחי במכה, נמנע הנביא מוחמד מפעולות אלימות נגד אויביו, אף שעובדי האלילים המקומיים רדפו אותו ואת מאמיניו. הוא סירב להילחם כנגדם, אפילו כאשר היה נתון ללחץ מסיבי מצד רבים מחסידיו. עם זאת, גם באותה תקופה, התיר הנביא הגנה עצמית, ומלחמה נגד דיכוי, כמוצא אחרון, למשל בפסוק הבא:

הילחמו למען אללה באלה אשר יילחמו בכם, ואל תתגרו מלחמה. אללה אינו אוהב את המתגרים מלחמה (קוראן 2:190, תרגום אורי רובין)

בשלב השני של חייו, עשר השנים שבילה במדינה, הפך הנביא מוחמד למנהיג פוליטי ומצביא, והתיר מלחמה – בתנאים מסויימים – כדי לקדם את האינטרסים של האומה המוסלמית. בסונה, המסורות העוסקות בחייו של הנביא, אפשר למצוא פסוקים המאוששים את שתי הגישות הללו – זו המתעבת מלחמה ורואה בה מוצא אחרון, וזו שמצדיקה אותה בפה מלא למען קידום האינטרסים הפוליטיים של האומה. כלומר, מסורות אחדות מדגישות את תקופת מכה, ואחרות – רבות יותר, את תקופת מדינה. בין הפוסקים הקלאסיים והמודרניים קיים ויכוח קריטי בכל הנוגע ליחס בין התקופות הללו. עוד נחזור אליו.

הפוסקים בימי הביניים פירשו מחדש את הקוראן ואת חיי הנביא, על מנת להצדיק ולתמוך באימפריה המוסלמית המתפשטת. הפילוסוף המהולל אבן רושד, שנודע בדרך כלל בתרומתו למדע הרפואה ובסינתזה שערך בין החוק המוסלמי לפילוסופיה היוונית, כתב מסה חשובה על הג'יהאד, מלחמת הקודש, במסגרתה ערך את עמדותיהם של פוסקים קודמים, והוסיף על דבריהם תובנות משלו. אבן רושד חילק את העולם לשני חלקים – דאר אל-אסלאם (בית האסלאם) ודאר אל-חרב (בית המלחמה). באופן עקרוני, תפקידם של המוסלמים הוא להפיץ את דתם בכל רחבי העולם, משום שרק החוק האלוהי יכול לחסל את הדיכוי ואת העריצות, ולהחזיר את אופיו של האדם למצבו האידיאלי, הבראשיתי. הם לא צריכים לכפות על עמי הספר את דתם (הקוראן כתב ש"אין כפייה בדת"), אולם משום שהחברות הכופרות אינם מאפשרות לעמיהן לבחון באופן חופשי את בשורת האסלאם, ההנחה היא שרק תחת שלטון מוסלמי יוכלו בני האדם לבחור באופן חופשי האם להיענות לבשורה או לא. לכן, המצב העקרוני והבסיסי, הוא מלחמה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב. כאשר מדינה מוסלמית נתקלת במדינה שאינה מוסלמית, ראשית עליה לדרוש חופש דת – להתיר הטפה אסלאמית חופשית בשטחה. אם הדרישה הזאת נדחית, עליה להחמיר ולדרוש כניעה, תמורת חופש דת למאמינים הלא מוסלמים מבין עמי הספר. רק אם שתי הדרישות נדחות, מותר לפתוח במלחמה.

עם זאת, למלחמה הזאת יש סייגים רבים. ראשית כל, בשל תקדים הסכם ח'ודייביה, מותר לכרות הסכמי שלום והפסקות אש עם דאר אל-חרב, כל עוד אלו יהיו זמניות. אולם מותר לחדש אותן באופן תקופתי מדי כמה שנים, מספר בלתי מוגבל של פעמים. שנית, המלחמה אינה מלחמה טוטלית, ויש עליה מגבלות רבות. הח'ליף הראשון, אבו בכר, אסר להרוג נשים, ילדים וזקנים, לכרות עצים ולשחוט בהמות אלא אם יש הכרח בכך, או לפגוע בנזירים ונזירות. גם כאן, התגלע ויכוח בין הפוסקים של ימי הביניים. אלו שהדגישו יותר את חוקי מכה, טענו כי מותר לפגוע רק בלוחמים חמושים. אלו שטענו כי מסורת מכה בוטלה בידי חוקי מדינה, אמרו שרק לנשים וילדים יש חסינות, ומותר להרוג כל גבר בוגר, בין אם חמוש ובין אם לא, ואת השאר אפשר לשבות ולמכור לעבדות. הפוסק החשוב אבו ח'ניפה אף הצדיק הרג אזרחים, כל עוד מדובר בנזק קולטרלי לא מכוון מראש שהכרחי לניצחון במלחמה.

ישנן גם מגבלות נוספות. על מוסלמים שחיים בדאר אל-חרב לכבד את חוקיו, כל עוד הם אינם מסייעים למאמץ המלחמתי שלו, ועל בני ערובה מוסלמים שנפדו לחזור מרצונם לדאר אל-חרב, אם דמי הפידיון שלהם לא הועברו לשליטים הכופרים. מעבר לזה, הפוסקים נחלקים בין אלו שמייחסים יותר חשיבות לשלב מכה השליו יותר בחיי הנביא, לבין אלו המייחסים יותר חשיבות לשלב מדינה המלחמתי. הראשונים חושבים שפסוקי השלום של שלב מכה תקפים בדיוק כמו פסוקי המלחמה של שלב מדינה, ולכן לשליט המוסלמי מותר לכרות בריתות מלחמה ושלום עם הכופרים בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו, או כמו במקבילה היהודית, "עת מלחמה ועת שלום". האחרונים, לעומת זאת, סבורים ש"פסוקי החרב" של שלב מדינה ביטלו את פסוקי השלום של שלב מכה, ולפיכך מלחמה היא המצב הטבעי, ושלום הוא מצב זמני וחריג.

בתקופה המודרנית, על כל תהפוכותיה, התגלע ויכוח סוער בין שתי אסכולות דתיות – הפוסקים הרפורמיסטיים ויריביהם הפונדמנטליסטים. על אף האיבה העזה בין שני הצדדים, למעשה יש דמיון לא מועט ביניהם. שניהם דוחים את שכבות הפרשנות העבות של מסורת ימי הביניים, ורוצים לחזור לפירוש ישיר של המקורות, הקוראן והסונה. במידת מה, ניתן לראות בכך השפעה ישירה של החשיבה המערבית המודרנית, האנטי-מסורתית, על הויכוח המוסלמי משני צדדיו.

מבחינת הרפורמיסטים, החזרה למקורות פירושה נאמנות לפסוקי השלום של מכה. מוחמד הייכל, ביוגרף מודרני של הנביא, והוגה רפורמיסט נוסף, מוחמד אל-ע'וניימי, טענו בתוקף שג'יהאד הוא אך ורק מלחמת הגנה נגד תוקפנות, עריצות ודיכוי. הייכל טען כי אף את התקופה המלחמתית יותר של מוחמד במדינה יש לפרש בהתאם לעקרונות מכה. ההתקפות של מוחמד על שבט קורייש, לדעתו, היו רק ניסיון לכפות עליהם שלום עם המוסלמים, ורק ברגע שניסיון זה נכשל, נפתחה מלחמה כוללת. אל-ע'וניימי דוחה מכל וכל את ההבחנה בין דאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב וטוען, בצדק מסויים, שהיא אינה מוזכרת בכתבי הקודש. לדעתו, מדובר בהמצאה של משפטנים מימי הביניים שפעלו בהתאם לצרכי תקופתם. כיום, כשהמציאות השתנתה, דינה של ההבחנה בין "שני הבתים" להיעלם.

הוגים פונדמנטליסטים, לעומת זאת, חזרו על הטענה שפסוקי החרב ביטלו את פסוקי השלום. אולם בניגוד להוגים של ימי הביניים, פונדמנטליסטים מודרניים כמו סייד קוטב ויורשיו לא רואים בג'יהאד כלי מלחמתי שנועד לשרת את המדינה המוסלמית, אלא ראשית כל – מלחמה בכפירה ובעריצות בתוך העולם המוסלמי עצמו. הבערות הכופרת, טען קוטב, מגיעה אמנם מהעולם המערבי, אולם היא הכתה שורש במדינות האסלאם, שנחשבות כופרות לכל דבר ועניין. המלחמה היא ראשית כל ג'יהאד נגד הכפירה הפנימית, ורק לאחר מכן ג'יהאד נגד הכופרים החיצוניים. בעיני קוטב, שלב מכה הוא אך ורק עניין טקטי- על המוסלמים להיזהר כאשר הם חלשים, אך כשהם חזקים – עליהם לתקוף ולהכות. פונדמנטליסטים מאוחרים יותר, כמו עבד א-סלאם פרג', המנהיג הרוחני של רוצחי סאדאת, אף הרחיקו לכת, וביטלו את שלב מכה מכל וכל. שלב מכה, בעיני פרג', הוא תקופה היסטורית שחלף זמנה ובטל קורבנה. "אנחנו לא נמצאים לא בשלב מכה, ולא בשלב מדינה", כתב בספרו, "החובה האבודה", "ג'יהאד עכשיו הוא החובה של כל המוסלמים". מכאן, נפתח הפתח לתורה התכפירית – שרואה בכל מוסלמי שלא מסכים עם הפונדמנטליסטים כופר, ולזוועות דאע"ש ואל-קאעדה.

בפוסט הנוכחי פירטנו מעט על הויכוחים הדתיים שנוגעים למושג הג'יהאד. מה הקשר לויסקי? כאן, מדובר בצד הפוליטי-מעשי יותר של הג'יהאד, ואת האופן שבו קודם על ידי חילונים מושבעים. על כך בשבוע הבא, כאן בינשוף.