נעלמים: על הבדידות והאכזריות של המנהיג

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

נעלמים

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

Image result for Ronald heifetz

מתח בין סמכות למנהיגות – רונלד חפץ

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

אמה ואלון נעלמים

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

דריה נעלמים

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 11, 2017, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. לא שור באופן ישיר, אבל זו השלמה מעניינת של הטיעון:
    https://www.aeaweb.org/articles.php?doi=10.1257/aer.20140913
    ממשלים דמוקרטיים טובים יותר לכלכלה האמריקאית – למרות שאין לזה קשר למדיניות כלכלית. ההשערה הסבירה יותר היא שהם מיומנים יותר בפתרון משברים.

    • השאלה החשובה כאן, האם מדובר במיומנות לפתרונות טכניים או אדפטיביים.

      • על זה כבר אין לנו תשובה כמותית מוכחת. יכולת טכנית כשלעצמה – כפי שכבר ציינת – היא יותר טובה מחוסר יכולת בכלל. הייתי מנחש שמדובר ביכולת אדפטיבית. אחרי הכל, משברים כלכליים ופוליטיים לא נוטים להיות חזרתיים במידה שתאפשר פתרון שהפרוטוקול שלו ידוע מראש. אבל הידע שלך כאן יותר רחב מזה שלי.

    • מאמר מעניין. תודה על ההפניה

      לדעתי זה מתבקש – נשיאים דמוקרטיים שאפו להכניס יותר מהאוכלוסיה לשוק. רפובליקנים לא מחבבים חלוקה בעושר – לטעמם צריך רק עשירים מעטים (ואם ניתן מושחתים), והמוני עניים נשלטים, שניתן להיפטר מהם באופן שקט.

      • אבל כל הנקודה היא שזה נראה שהאינטואיציה שלך (ושלי) שגויה! אין מתאם בין מדיניות פיסקאלית (או מוניטארית) לבין ההשגים של הכלכלה האמריקאית. ההסבר מצוי במקום אחר.

      • ודאי שיש מדיניות. העלאת שכר מינימום למשל. http://bebusinessed.com/history/history-of-minimum-wage/ – קארטר העלה 4 פעמים; רייגן – 0. הרפובליקנים שאחריו למדו את הלקח…
        או הנטיה להגדיל את החוב הלאומי –
        https://www.thebalance.com/deficit-by-president-what-budget-deficits-hide-3306151
        (באמצע העמוד, הכתבה השניה) – קארטר – הקטין; רייגן העלה; בוש האב – העלה; קלינטון הקטין; בוש הבן – הגדיל; אובאמה – הקטין (מצער שלא קיבל קרדיט על זה); טראמפ – בלי ספק יגדיל.

        המדיניות נקבעת ע"י הנשיא. כל אחד מהם לוקח לעצמו יועצים ושרי אוצר שיצדיקו את המדיניות שלו. הפרשנות הסוציאליסטית (שם עקיף ל-מרקסיסטית) טוענת אחרת, אבל היא טועה.

      • הטענה, שמגובה במחקר:
        אין מתאם בין המדיניות הפיסקאלית או המוניטארית לבין ביצועי הכלכלה האמריקאית.
        הטענה איננה ש"אין מדיניות כלכלית", אלא שהמדיניות הכלכלית המדידה והפשוטה (מיסים, חוב) לא משנה הרבה.

        אני כותב כל כך לא ברור?

        בכל מקרה, יש שם קישור למסד נתונים. אתה יכול לחקור אותו בעצמך. ואת הטענה שלך לגבי סוציאליזם לא הבנתי בכלל.

      • אני מסכים עם הנחת המאמר, אבל לא עם ההסברים שלו לשוני.

        מחברי המאמר אף מודים בכך שדמוקרטים יסבירו את התוצאה אחרת (עמ' 1043) – 'Democrats would probably like to attribute a large portion of the D-R growth
        gap to better fiscal (and perhaps monetary) policies,', כך שיש מן הסתם פער אידיאולוגי בין ההסברים (ואם לא, הרי שהמאמר ראוי לפירסום עולמי, כי הוא מנתץ את השוני שבין המפלגות…).

        אתה לא יכול לטעון שההסבר פגום כי הוא אידיאולוגי, מבלי שהסברת את האידיאולוגיה, אחרת תהיה חשוד באידיאולוגיה נגדית. בנוסף נתונים ניתן להציג באופן שיתאימו לכל דעה (והשימוש בנוסחאות רק מחזק את זה – צריך מתמטיקאי כדי שיבדוק אותן, והם מן הסתם מיעוט זעיר מקרב קובעי המדיניות או קוראי כתב העת, או המגיבים בבלוג).

        מה שברור הוא שקיימים הבדלים מהותיים בתפישה הכלכלית בין הרפובליקנים והדמוקרטים, שמשפיעים ברמות מדידות. מי שינסה לחפש הסברים במקום אחר (מקריות, 'מזל' ועוד), תמיד ימצא אותם אם יתאמץ מספיק.

      • הנה הצעת התקציב של טראמפ, כפי שהוצגה בחדשות CBS השבוע –
        https://1drv.ms/i/s!AnKZUs3GGoa6grwxKg9ydKqwBXzOSQ
        = עליה של 10 אחוז לפנטגון; ירידה של 13 בחינוך; עליה בביטחון הפנים; קיצוץ בסיוע החוץ; קיצוץ בפיקוח על אנרגיה (= זיהום).

        מה זה יצור? יותר כסף שיוצא על אתרים מחוץ לאמריקה (ע"י הפנטגון); פחות חינוך טוב שימנע השכלה, יגדיל עוני ופשיעה ועומס על מערכת הבריאות (סמים, משקל עודף); פחות סיוע חוץ = יותר סיכוי לטרור ושוב יותר כסף על ביטחון; פחות פיקוח על זיהום = יותר הוצאות על בריאות.

        כך מדיניות התקציב של הנשיא מבטיחה יותר הוצאות ופחות הכנסות, וגירעון גבוה: זו התוצאה של אידיאולוגיה שמרנית.

  2. תודה על ההפניה, הפרקים הראשונים נראים מרתקים.

    אבל לעצם העניין, החיפוש אחר מנהיגות מזכיר את הסיפור על איכר שגידל בחצרו תרנגול מרהיב ביופיו, עם זנב בעל נוצות בשלל צבעים. אחד משרי החצר עבר פעם בכפר, ראה את התרנגול, שילם לאיכר מאה מטבעות זהב, והבטיח לו פי עשרה אם האיכר יבוא לעיר הבירה וייתן את התרנגול במתנה לחצר המלך. האיכר שמח, ערך משתה לכל קרוביו וידידיו, וכל אחד מאלה ביקש לקחת רק נוצה אחת מזנב התרנגול הפלאי, כסגולה למזל טוב. האיכר טוב הלב נעתר לבקשתם, ובתום המשתה לא נותר הרבה מזנב התרנגול. בשל כך, בהגיעו לחצר המלך, האיכר חטף מלקות במקום פרס וגורש בבושת פנים.

    ומהמשל לנמשל, הבעיות הניצבות בפני ארצות המערב אינן נראות כמו משבר מערכתי הדורש מנהיגות עם פתרונות מחוץ לקופסה. הבעיות האלה, נכון לעכשיו, הן טכניות לגמרי, והאל לבדו יודע למה כל כך הרבה אנשים חושבים שעולמם מתהפך ופונים להבטחות קיצוניות. בדרך כלל, התרנגול הוא רק תרנגול, מוטב להשתמש בו מטרה עבורה גודל (לכל היותר, להרחיב את מלאי התרנגולות), וגם אם לשכן שיחק המזל עם תרנגול נאה במיוחד, זה לא אומר שניתן לעשות משהו מועיל עם נוצה מזנבו.

    • השאלה אם הבעיות הן באמת טכניות. קח למשל את בעיית שילוב המהגרים וויסות ההגירה, ותחושת אובדן הזהות של הרוב הילידי. זו לא בעיה שיש לה פיתרון טכני – אלא (נראה לי) בעיה אדפטיבית קלאסית.

      • אבל איך שבירת תקדימים, חשיבה מחוץ לקופסה, וכו', יעזרו לפתור את בעיית שילוב המהגרים? המהגרים כבר נמצאים באירופה ובארה"ב, הם לא יזנחו במהרה את התרבות ממנה באו (אולי בעוד שנות דור…), ואת רובם המוחלט אי-אפשר להחזיר, טכנית, לארצות מוצאם. מצד שני, נדמה לי שאין מדינה במערב בה שיעור המהגרים מכלל האוכלוסייה עולה על 10%. הבעייה קיימת, אבל המקום שהיא תופסת בתועדה הציבורית מנופח מעבר למידותיה.
        עכשיו, לוויסות ההגירה יש פתרונות טכניים לחלוטין, עם תקדימים למכביר. השבת ביקורת גבולות, הקמת מכשולי גבול, צמצום אשרות כניסה ושהייה, הקמת מחנות מעבר לפליטים, רצוי במקומות שקשה להימלט מהם. איי יוון יכלו להיות מקום מתאים, אילו מנהיגי האיחוד האירופי דאגו לקנות את הסכמת ממשלות יוון בשמיטת חובות ובמענקים נדיבים.
        העניין הוא שהתנועות הפוליטיות הקיצוניות אינן מדברות על פתרונות מעשיים. הן בעיקר עושות רעש וצלצולים כדי לצבור פופולריות. תומכי הברקזיט דיברו על הצלת בריטניה ממהגרים, ולא יזמו שום שינוי מהותי במדיניות ההגירה בשמונת החודשים שחלפו מאז. ממשל טראמפ עוסק באופן אובססיבי וקצר-רואי בהגירה מוסלמית, שמבחינה דמוגרפית ואפילו בטחונית מהווה איום זניח, שממילא אי-אפשר לעצור אותה לגמרי (מדינות כמו סעודיה ונסיכויות המפרץ אינן מופיעות בצו החדש של טראמפ, ולא בגלל עסקיו במדינות אלה); מצד שני, עד עכשיו הוא לא עשה שום דבר מהותי ביחס להגירה ממקסיקו. בהולנד, בלחץ הימין הקיצוני, אפילו ממשלת הימין-מרכז הממסדית נגררה לעימות מטופש עם טורקיה במקום למנוע את המשבר הדיפלומטי בערוצים המתאימים לכך ולעסוק בבעיות מהותיות.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לא צפיתי בסדרה, אבל נשמע כמו סיפור נורא לא חינוכי. הסדרה מציגה חברה לא מתפקדת, אין לסמוך על איש ולכן הפרט אבוד. הנוער שצופה בסדרה יחשוב שכך נראית המציאות באמת, שזאת חברה נורמטיבית. ואחרי שהם הפנימו ערכים כאלה, הם יוצרים חברה בדמותם. ואז בהקדמה מר אורבך מקונן על משבר חברתי עולמי. ביפן, שמר אורבך מכיר, מדגישים ערכים של שיתוף פעולה, הרמוניה, נימוס. כשהם מפנימים ערכים כאלה, הם יוצרים חברה בהתאם.

    • אמיר, אם זה היה שיעמומון חינוכי מן הסתם לא הייתי טורח לכתוב עליו – וגם אף אחד מקהל היעד (כמעט) לא היה טורח לצפות בו. כבר עברנו את התקופה הויקטוריאנית. והתמונה שאתה מצייר כאן של יפן היא אידיאל אידיאולוגי (לא מעודכן) הרבה יותר מתיאור מציאותי.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        אני לא מנסה לייצר אידאל של יפן. אני מקונן על הגישה הישראלית, ומציג דוגמה לדרך שונה שאפשר ללכת בה. ובכל זאת אני מבקש להתעמק מעט באידאל. האידאל עשוי ליצור מציאות. האידאל של הסדרה הוא אידאל דכאוני ולכך התכוונתי ב"לא חינוכי". למיטב הבנתי (ואינני בקיא בתוכניות הטלויזיה), אין סדרה שמציגה אידאל אחר. כל התכניות מציגות עולם קר, קשה, נצלני או לפחות ציני. אני חושב שהסדרות לא רק מייצגות את הלך הרוח הרווח, אלא גם מייצרות אותו, ולכן אם לפחות חלק מהתכניות היו מציגות גישה חלופית, הדבר עשוי לשנות את אופי החברה בישראל. באופן אישי, הייתי מעדיף לחיות בחברה שהאידאל שלה קצת יותר "יפני", גם אם האידיאל לא ממומש לגמרי.

      • לא דיכאוני לגמרי, כי בני הנוער מוצגים באופן מאד חיובי: בעלי יוזמה, אמיצים ובחלקם גם אלטרואיסטים.

    • מרבית סרטי הנוער הזכורים לטובה (לפחות לי) היו כאלה – הנוער לעצמו והמבוגרים אינם מבינים או מסוגלים להבין, ובכלל מיותרים רוב הזמן (חוץ מאלה מהם, כמו דוק בראון ב'בחזרה לעתיד', שעדיין לא התבגרו בעצמם). ר' סרט שנקרא בארץ בזמנו 'הנוער לשלטון'…

      כך שהבעיה אינה ערכית אלא נאמנות לסטנדרטים בידוריים מוכחים… והדמיון אגב לפרשיות מקומיות כמו תאיר ראדה, מן הסתם לא מקרי (אבל כאמור בסטנדרט בידורי – עיירה 'טובה' עם דברים אפלים מתחת לפני השטח).

      אגב היתה סידרה מקומית דומה אולי לפני כמה שנים, עם צוות מבוגר יותר – 'תמרות עשן'.

      • מסכים איתך. זה אלמנט משותף להרבה ספרי וסרט נוער. פשוט ב"נעלמים" זה מתבטא באופן שספציפי לטרנד הנוכחי של חשדנות טוטלית כלפי מוסדות.

    • לדעתי אין סידרה שמייצגת נאמנה את החברה המוקצנת בארץ. הלוואי שתהיה; 'בית הקלפים' על סטרואידים… אפילו ספרים יש מעט – כמו האחד שדני סקר בפוסט הקודם. איבגי עשה לפני עשור סרט ייחודי שתיאר את ההקצנה, אבל נשתכח.

      הבריטיות בשנים האחרונות קודרות מאוד, אבל מציאותיות להערכתי. סוג של מחאה פנימית. 'החיים על המאדים' (מ-2002) למשל הראתה יפה את הפער בין השיטור של שנות השבעים לימינו, אבל – מבלי לציין שרמות הפשיעה אז היו נמוכות בהרבה.

  4. בקיצור, התחלת עם נושא רציני של משבר בין הממשלים הקיימים לבין הציבור שלהם ועברת מהן לפרשנות סדרת טלויזיה תוך זניחת בעניין עצמו. צריך להתייחס לעניין התערערות המדינה הדמוקרטית 70 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה ביותר רצינות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: