כמה פעמים שמעתם לאחרונה ש"אין פתרון צבאי לחמאס" כי "הוא רעיון, ורעיונות אי אפשר להשמיד"? אלא שבטענה ש"אין פתרון צבאי" יש כשל יסודי, בדיוק כמו בטענות דומות אחרות שמגיעות מאלו שמציעים פתרונות בדרכי שלום בכל מחיר ובכל מצב. ינשוף-צבאי אסטרטגי עונה למבקרים משמאל.

מאז השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 התכתשתי לא מעט עם תפיסות שגויות, לדעתי, של הימין הפופוליסטי. האמונה, למשל, שצריך לאמץ את אמות המוסר של אויבינו ו"לדבר ערבית", בדיוק כמו אלו ש"מבינים איך לחיות במזרח התיכון" (היוש, אליהו יוסיאן) מתעלמת מכך שהמדינות ש"יודעות איך לדבר ערבית" או פרסית נראות בדרך כלל רע מאד. מעבר לעובדה שאכזריות משולחת רסן כלפי חוץ גולשת כמעט תמיד גם למדיניות פנים, כוחה של ישראל, עוצמתה הצבאית, התרבותית והכלכלית, נובעת כמעט אך ורק מהעובדה שהיא חלק מהעולם המערבי המתקדם. מי שרוצה שנתנהג כמו איראן, ימצא את עצמו במדינה שנראית כמו איראן, או גרוע מכך, ערימת אשפה כדוגמת אחת מהפרוקסיז שלה. גם הטענה הימנית הרווחת שכישלון הקונספציה (האמיתי!) מול חמאס מלמד על כך שאסור אף פעם לסגת והסכמים לא עובדים במזרח התיכון, לא לוקחת בחשבון את העובדה שהסכמי הקבע שחתמה ישראל עם מדינות ערביות דווקא נשמרו לא רע, מהסכם קמפ דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. אוסלו היה הסכם ביניים מחורר ככברה, שהופר פעמים רבות ולפחות פעם אחת (באינתיפאדה השנייה) גלש למלחמה של ממש, אבל המסגרת הבסיסית שלו עובדת עד היום. שימו לב, דרך אגב, שמי שבאמת רוצה להשמיד את ישראל, כמו חמאס או חיזבאללה, לא מוכן לדון איתה ישירות או לחתום איתה על הסכמים בכלל.

אבל בפוסט הזה, הייתי רוצה לדבר דווקא על תפיסות מוטעות שמגיעות מהשמאל, ושגם מהן צריך להשתחרר בכדי להמשיך הלאה לחוף מבטחים אחרי ה-7 באוקטובר. כמה פעמים שמעתם אנשי שמאל, לרוב אינטלקטואלים, שאומרים לכם ש"אין פתרון צבאי"? השאלה שצריכה להישאל לאחר מכן, כמו תמיד, היא "פתרון למה בדיוק?" אם מדובר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו, כנראה שאין לו פתרון שהוא צבאי טהור, אלא סדרת פתרונות חלקיים ולא מושלמים שכוללים מרכיבים צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים. בסופו של דבר, נתח גדול מהציבור הפלסטיני (אמנם כזה שגודלו עלה וירד עם השנים) רוצה להדוף את מדינת ישראל לים. מול אלו, לפחות, צריך להתמודד בכוח צבאי. וכמו שחזה זאב ז'בוטינסקי לפני שנות דור, כוחות מתונים בדרך כלל מתחילים לצבור תאוצה רק כאשר חבריהם הרדיקלים מתרסקים שוב ושוב על קיר ברזל של הגנה צבאית. לא לחינם, שלטון החמאס האוטונומי שהצליח להכות בישראל שוב ושוב הוביל לתופעה של זליגה מהפת"ח לחמאס, כי הרי דרכם של האחרונים מצליחה. ההתנתקות, מבחינה זו, היתה תמריץ הרסני, מפני ששידרה לצד השני ש"התנגדות" עובדת יותר מהסכמים.

זאת ועוד: גם מי שמאמין בכל ליבו בשלום, צריך להבין שלדיפלומטיה אין השפעה אלא אם היא מגובה באיום אמין של אלימות. הצד השני חייב לדעת שיש אלטרנטיבה להשלמה עמך, or else, אחרת מדוע שיתפשר על מה שהוא רואה כזכויותיו הטבעיות? גם במנותק ממציאות של סכסוך מדמם וארוך שנים, יש סיבה שמתייחסים ברצינות לדיפלומטים אמריקאים יותר מאשר לדיפלומטים כווייתים. כוח צבאי הופך גם "דיבורים" ליותר אפקטיביים, כל עוד הוא מלווה בנכונות אמיתית להפעילו. מצד שני, כפי שהראה ההיסטוריון הצבאי קיית'ל נולאן בספרו "הפיתוי של הקרב", רוב הצדדים הלוחמים בהיסטוריה לא הצליחו להשמיד לחלוטין את הכוח הצבאי של יריביהם. לרוב, הישגים צבאיים דורשים מאמצים דיפלומטיים בכדי לשדרגם, לייצבם ולהנציחם.

במקרה שלפנינו, מרבים המבקרים משמאל לטעון שלא ניתן להשיג את המטרה הצבאית של ריסוק החמאס, מכיוון שמדובר ב"רעיון", וכפי שידוע לכל לא ניתן להשמיד רעיונות. כאן, מדובר במידה רבה באיש קש. המטרה של ישראל במלחמת חרבות ברזל אינה להשמיד את חמאס כ"רעיון" ואפילו לא כארגון טרור וגרילה (אם כי ממשלת סרי לנקה הצליחה לעשות בדיוק את זה עם הנמרים הטמיליים), אלא כממשלה גלויה. אם יש משהו שלמדנו מה-7 באוקטובר, זה שממשלה ג'נוסידית עויינת כמו ממשלת חמאס יכולה לעשות נזק דמיוני שארגון טרור שפועל בתנאי מחתרת לא יכול אפילו להתקרב אליו. כשפעל בתנאי מחתרת, החמאס הצליח לפוצץ אוטובוסים ולהרוג עשרות ישראלים פר פיגוע, וגם זה בפיגועים הקטלניים ביותר. הוא לא היה יכול להתאמן בגלוי, להכשיר חיילים בטכניקות קומנדו מתקדמות, לבנות תעשייה צבאית, לחדור את קווי ההגנה שלנו בהתקפה של סדר גודל חטיבתי ולטבוח 1400 אזרחים ביום אחד. אבל לממשלה שפועלת בגלוי יש גם חסרונות: הרבה יותר קל למגר אותה על ידי כיבוש השטח. דרך אגב, אפילו את נזקם של רעיונות אפשר לצמצם. ב-1945, היו מיליוני גרמנים שהאמינו בהיטלר באמונה שלמה ורבים מאד שהיו נאצים פנאטים. כפי שטענתי בספרי נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, רוב הנאצים לשעבר השתלבו בדמוקרטיה המערב-גרמנית בדיוק משום שכל בר דעת הבין שהיטלר נכשל, ודרכו אינה מעשית אחרי 1945. הרעיון הנאצי קיים גם היום, אבל אצל קבוצות שוליים, לא אצל תנועה שסוחפת המונים וכובשת מדינות. במילים אחרות, תבוסה צבאית מוחלטת יכולה להפוך רעיון מקטלני לשולי ונסבל.

טיעון נוסף של מבקרים משמאל, הוא שהמטרה העיקרית, למעשה היחידה כרגע, היא "שחרור החטופים". אף אחד לא חולק על כך ששחרור מאות הישראלים, ביניהם ילדים קטנים, שנשבו על ידי מרצחי חמאס הוא אחת המטרות העיקריות של המלחמה, ושיש לעשות כל מאמץ לשחרר אותם בריאים ושלמים. אבל מי שמוכן לעשות זאת בכל מחיר, כולל כניעה לחמאס, עלול לגלות שטבעת המצור האיראנית ממשיכה להתהדק על צווארנו. כפי שכתבתי במאמר ל"הארץ", בפעם הבאה אנחנו יכולים לגלות מולנו חמאס וחיזבאללה חזקים בהרבה, לספוג טבח משמעותי פי כמה באחת מערי הדרום הצפופות, אבל הפעם בלי נשיא ידידותי בבית הלבן. התפקיד של מדינאים הוא לחשוב לא רק על החיים שאפשר להציל בהווה, אלא גם על מי שעדיין לא נחטפו ולא נרצחו בעתיד. במסגרת אחד מהויכוחים הללו, עמית באקדמיה הטיח בי שהתרחישים שאני מזהיר מפניהם לא וודאיים, כי הרי הם מתחבאים בערפילי העתיד, ולעומת זאת שחרור החטופים בכל מחיר יציל חיים באופן וודאי. בתגובה, שאלתי אותו אם כאשר הוא נוהג בלילה של ערפל כבד, ועשרת המטרים שלפני העיקול גלויים וברורים, הוא לוחץ על דוושת הגז ל-150 קמ"ש גם אם יש סיכוי – ולו קלוש –  שמאחורי העיקול ישנה תהום. כדי לנווט מדינה באזור קשה כמו המזרח התיכון אסור לחשוב רק על ההווה: חובה לנהל סיכונים לעתיד.

לבסוף, הייתי רוצה להתייחס לא רק לטיעונים של ברי הפלוגתא שלי משמאל, אלא גם ל"מוזיקה". אצל רבים מהם, ניכרת סלידה משמעותית מכל דבר שמריח מצבא, ביטחון או אלימות. גנרלים הם "דגנרלים", כל תדריך של מנהיג צבאי הוא "דברי רהב" (תעשו פעם חיפוש של הביטוי הזה בפיד שמאלי ותראו ישועות), ואין לכם מושג כמה פעמים נתקלתי אצל אנשי אקדמיה בסלידה ממש פיזית מהיסטוריה צבאית. אבל האמת היא, שמי שרוצה להימנע מאלימות צריך להכיר אותה טוב יותר – לא טוב פחות. כפי שכתב פעם האסטרטג הבריטי לידל הארט, אין מתכון לשמירת השלום, אבל אפשר לתת כמה כללי אצבע המבוססים על ניסיון הדורות: "התעמק במלחמות העבר ולמד את לקחיהן; היה חזק, במידת האפשר. בכל מקרה, שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ… ותיזהר מהצדקנות כמו מהשטן: אין לך דבר יותר מעוור עיניים."