קטגוריה: ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה

"תיאוריות ציניות": גזע, זהות ומשבר המחשבה המערבית

בשנים האחרונות, הדיון הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים למגדל השן האקדמי. גם מחוץ לאוניברסיטה תוכלו לשמוע כי לבנים גזענים באופן אינהרנטי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית", ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן לדכא קבוצות מוחלשות. בספר חדש, מסבירים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מהיכן הגיעו הרעיונות הללו, מסייעים לקורא להבין אותם לעומק, ולבסוף – מייעצים כיצד להיאבק בהם.

Helen Pluckrose, James Lindsay, Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity – and why this harms Everybody (Pitchstone Publishing, 2020)

בשנים האחרונות, השיח הציבורי שלנו נגדש ברעיונות של "תיאוריה ביקורתית" שבעבר היו מוגבלים לחוגים אזוטריים באקדמיה. מונחים כמו "שיח", "נראטיב", "אוריינטליזם", "טרנספוביה", "מיקרו-אגרסיות" ו"מרחב בטוח" מתגלגלים על יותר ויותר לשונות. גם מחוץ לאוניברסיטה, תוכלו לשמוע כי "לובן" הוא דבר שלילי, כי החברה המערבית כולה רוויה ב"גזענות מערכתית" שמתבטאת בכל אינטראקציה בין לבנים ובין אלו שאינם, ושאובייקטיביות מחקרית אינה אלא כלי בידי הגבר הלבן והסיסג'נדר לדכא קבוצות מוחלשות. הגישה הזאת, בין אם קוראים לה "לימודי מגדר", "לימודים קוויריים", "פוסט קולוניאליזם" או בכל שם אחר, נוטה לחוסר סובלנות ולרדיפת מתנגדים, ובארצות הברית הובילו חסידיה לגל של רדיפה פוליטית, פיטורים או חקירות פומביות של יריבים אינטלקטואליים ופוליטיים. בינשוף עסקנו בכך רבות (בין היתר כאן, כאן, כאן וכאן).

בספרם החשוב, תיאוריות ציניות, מציעים החוקרים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי מבוא מרתק, עמוק ובהיר לתיאוריות הביקורתיות שהפכו לשחקן פוליטי כל כך חשוב בימינו. מטרתם היא להסביר כיצד התפתחו אלו מתחום ידע מוגבל לאמונה שמכוננת זהות של צעירים פרוגרסיביים במדינות המערב, ואף לרעיון השליט באוניברסיטאות, בבתי ספר, בכלי תקשורת, בחברות ובמוסדות רבים אחרים. בניגוד למבואות קודמים, שנכתבו מתוך אהדה לתיאוריה הביקורתית וכחלק ממנה, הספר של פלאקרוז ולינדזי ביקורתי במפגיע. המחברים לא מסתירים את עמדתם לפיה מדובר בתורות סרק נטולות בסיס מדעי, שמסכנות את המחשבה המערבית הליברלית ואף מחזקות בלא יודעין את מנהיגי הימין הפופוליסטי נוסח טראמפ, אורבן ודומיהם.

Credit: Arloo, depositphotos.com

עם זאת, כוחו של הספר הוא בהגינות שלו. המחברים לא רק מודים שגם בתיאוריות של יריביהם יש מרכיבים חיוביים שחשוב לשמר ולאמץ, אלא גם סוקרים ומנתחים אותן באופן תמציתי, ברור ובהיר, שיוכל להוות מבוא לתיאוריה ביקורתית אפילו עבור תומכיה. אם תמיד רציתם לדעת מה חשבו הוגים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וג'ודית באטלר, ולו כדי לעמוד על השפעתם הפוליטית, זה הספר בשבילכם. אפילו בשביל מי שירצה להעמיק בכתביה המסובכים להפליא של האסכולה הזאת, ספרם של פלאקרוז ולינדזי יכול לשמש כמבוא בעל ערך. זאת ועוד: המחברים מדגישים לאו דווקא את המחלוקות, אלא את קווי הדמיון המשותפים לכל ההוגים ואת התפתחות משנתם כזרם אינטלקטואלי.

לשיטתם, התיאוריה הביקורתית התפתחה בשלושה גלים. הגל הראשון, שאותו הם מכנים "פוסט-מודרניזם מקורי" או "דה-קוסנטרוקציה גבוהה" (High Deconstruction), זוהה בעיקר עם הוגים צרפתים קשים לקריאה כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אן-פרנסואה ליוטאר. פלאקרוז ולינדזי מזקקים ממשנתם הסבוכה שני עקרונות מפתח וארבע תמות שהשפיעו עמוקות על דורות של סטודנטים, אינטלקטואלים ואקדמאים מאוחרים יותר:

  1. עיקרון הידע הפוסט מודרניסטי: ידע לעולם אינו אובייקיטיבי, ואינו יכול להיות כזה. לא קיימת אמת אובייקטיבית, בלתי מושגת ככל שתהיה, וממילא לא ניתן להתקרב אליה. מערכות ידע אינן אלא משחקי שפה, יצירים סובייקטיביים של קבוצות אנושיות, מושגים שמתייחסים אך ורק למושגים אחרים. אין עדיפות אינרהנטית לידע אחד על פני ידע אחר, למשל למדע על פני פולקלור.
  2. העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי: ידע הוא תוצר של קבוצות אליטה שמשתמשות בו בכדי לקדם אינטרסים, לשמר פריבילגיות ולדכא קבוצות מוחלשות ומופלות. הידע המגמתי הזה מתרקם ל"שיח" ולנראטיבי-על (מטא-נראטיבים) שיוצרים מעין שדה עוצמה אידיאולוגי ברחבי החברה כולה. לפיכך, כל תחום ידע וכל דבר שנאמר הוא, בסופו של דבר, ביטוי לקבוצות זהות שונות ולאינטרסים ייחודיים.

מאלו, גוזרים פלאקרוז ולינדזי ארבע תמות פוסט-מודרניסטיות: טשטוש גבולות בין קטגוריות וקבוצות (שהרי אלו אינן אלא חלק מנראטיב העל הדכאני), כוחה של השפה לעצב את המציאות, רלטיביזם תרבותי וספקנות קיצונית הן כלפי האינדיבידואליזם (כי הרי אנחנו מעוצבים בידי השיח, המטא-נראטיב והעוצמה שמסביבנו) והן כלפי היומרה לאמת או ידע אוניברסלי. כל עמדה, כל ידע, כל "אמת" כביכול, אינם אלא תוצאה של נקודת מבט, וזו הרי סובייקטיבית ואינטרסנטית מעצם טבעה.

ז'אק דרידה, רישום עיפרון. Credit: Arturo Espinosa Seguir , Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

אולם, המחברים סבורים כי בפני עצמו, הפוסט-מודרניזם הקלאסי לא היה אלא אופנה אינטלקטואלית קצרת ימים. הספקנות הקיצונית של ההוגים המקוריים הובילה לתהליך מתמיד של דה-קונסטרוקציה, מעין מפלצת שאוכלת את עצמה ולא מותירה שום ערך חיובי להישען עליו. אולם בראשית שנות השמונים עבר הפוסט-מודרניזם המקורי מוטציה שפילגה וחיזקה אותו בו זמנית. דור חדש של הוגים לא הסתפק בתיאוריה לשם תיאוריה של המייסדים, אלא הפך אותה למדריך פוליטי מעשי.

הגל החדש הזה, שפלאקרוז ולינדזי קוראים לו פוסט מודרניזם יישומי, השתמש בגזע העץ שטיפחו קודמיו בכדי להצמיח מספר ענפי ידע, שנועדו כולם לא רק ללמוד את העולם, אלא בראש ובראשונה לשנות אותו בכיוון של צדק חברתי. תוך זיקוק, גיזום והדגשה של עיקרון הידע והעיקרון הפוליטי הפוסט-מודרניסטי, הם ביקרו את המטא-נראטיבים של קבוצות חזקות ועסקו בפירוק מתמיד שלהם, וזאת בכדי לבנות במקומם מערכות ידע חלופיות המתבססות על ה"חוויה האותנטית" של קבוצות מוחלשות. החקירה חסרת הפניות, השיח מבוסס הראיות והשאיפה אחר האמת, כל אלו נדחקו לטובת מה שהמחברים מכנים Standpoint Theory, כלומר, ידע הוא תוצר של נקודת מבט, ומה שנראה כשיח מדעי אינו אלא קונסטרוקציה שנועדה לשמר את הפריבילגיות של השליטים. בפרקים השונים של הספר, סוקרים המחברים בפרוטרוט את ההוגים המרכזיים של כל אחד מהזרמים הללו: פוסט קולוניאליזם, תיאורית גזעים ביקורתית, פמיניזם ותורות מגדר פוסט-מודרניסטיות, לימודים קוויריים, ולבסוף גם "לימודי נכות" ו"לימודי שמנים" (disability and fat studies).

התורות הללו, כל אחת בדרכה, מנסות לפרק את השיח הפריבילגי (לבן, אירופי, גברי, סיסג'נדרי, בריא, קפיטליסטי, רזה), מתוך הנחה שבכל אינטראקציה אנושית טמון מאבק מתמיד בין הפריבילג לבין המוחלש, ושתפקיד התיאוריה הוא לאתר את הבעיות הללו (to problematize) מתוך ניסיון להעצים את המקופחים ולהחליש את בעלי הכוח. מרכז העיסוק אינו בעולם החיצוני אלא בשיח, מתוך אמונה ששינוי השפה הוא המפתח לשינוי המציאות, ושכל פער בין קבוצות מקורו בהבנייה חברתית שאפשר לפרק ולבטל. מכאן התביעות לערוך "מגדריזציה", "דה-קולוניזציה" או "קוויריזציה" לכל דבר בעולם, מהיסטוריה, עבור בפיזיקה וכלה במתמטיקה, ולפקפק במדע וברפואה ככלים נכלוליים של בעלי הכוח. הגישה הזאת מגיעה לשיאה ב"לימודי נכות" ו"לימודי שמנים", שהופכים בעיות רפואיות כאוטיזם, השמנת יתר ואפילו חרשות לזהויות שיש להתפאר בהן. לא מדובר בחתירה לצדק, שוויון ומיגור אפליה כנגד אוטיסטים או חרשים, אלא אידיאליזיה לבעיה עצמה. אחד המחקרים המצוטטים בספר מגנה אפילו מכשירי שמיעה כניסיון "לערוך ג'נוסייד לחרשים", כי אם לקות שמיעה אינה לקות כלל, אז עצם היומרה "לרפא" אותה היא דכאנית מטבעה. מכיוון שבני אדם חווים לפעמים הצטלבות (intersectionality) של סוגי דיכוי שונים, למשל אישה, שחורה וטרנסית חווה דיכוי משולש (סקסיסטי, גזעני וטרנספובי), חוויה נחשבת אותנטית יותר ככל שמקורה ביותר סוגים של דיכוי.

יש כאלו שרואים בכך ניסיון "הכחדה" של החרשים. בתמונה: מכשיר שמיעה. Credit: Jonas Bergsten, Wikiedia Commons, Public Domain

הגל השלישי של התיאוריה הביקורתית, שהתחיל בשנות האלפיים (ובעיקר מאז שנת 2010 בקירוב), מאס בספקנות הקיצונית שאפיינה את אבות הפוסט-מודרניזם, והפך את התיאוריה הביקורתיות לאמת מוחלטת (reified postmodernism). הידע של הפריבילג, כמובן, עדיין היה מושא לפירוק וספקנות מתמידים, בעוד הידע, ובעיקר החוויה של ה"מוחלשים" הפכו למציאות אובייקיטיבית שאין לערער אחריה. שורה של הוגים, שהבולטת מביניהם היא רובין דיאנג'לו, הוקיעו כל ניסיון לערער את התיאוריה הביקורתית עם טיעוני נגד כתגובה פסיכולוגית של החזקים לערעור הפריבילגיות שלהם במקרה הטוב, או כמזימה להמשיך ולדכא את החלשים במקרה הרע. כמובן שברגע שבני הקבוצות המוחלשות, נשים, שחורים, להטב"ים, כופרים בתיאוריה הביקורתית, דבריהם חדלים מלהיות ביטוי ל"חוויות אותנטיות" והופכים להפנמת דיכוי, תודעה כוזבת או שיתוף פעולה עם המדכאים. ברוח זו, מפרידה קימברלי קרנשואו, תיאורטיקנית גזעים ביקורתית, בין "שחורים" (אלו שתומכים בתיאוריה הביקורתית) לבין "אנשים שבמקרה צבע העור שלהם שחור" (אלו שלא).

בפרקים האחרונים של הספר, מראים פלאקרוז ולינדזי כיצד חסידי התיאוריות הללו מינפו אותן בכדי לרדוף עד חורמה כל מי שחושב אחרת, ולדכא את חופש הביטוי והחופש האקדמי בכל מוסד שהם קנו בו שליטה. באחד הסעיפים, הם מתארים באופן מצמרר כיצד החריבו הרדיקלים קולג' בשם Evergreen, שבו (בין היתר) סטודנטים משולחי רסן איימו באלימות פיזית קשה על מרצים שסטו מהתלם. פוליטיקלי-קורקט מחניק, כללי התנהגות ודיבור נוקשים, השתוללות של סטודנטים, לחץ של אנשי סגל רדיקלים והרצון הנואש של נשיאי אוניברסיטאות ואנשי יחסי ציבור "לרצות את הלקוחות", כל אלו יצרו מעמד שלם של אנשי מנהלה ופקידים שעצם קיומם המקצועי תלוי ברדיפה פוליטית הולכת ומקצינה. בשנים האחרונות, נשאו בוגרי האוניברסיטאות את הדת החדשה – ואיתה גם את חוסר הסובלנות וגלי הרדיפה הפוליטית – לכל מקום אליו הגיעו: עיתונות, תעשיית הבידור, חברות הייטק, משרדי ממשלה ויתר מוסדות בירוקרטיים. המאבק של התיאוריה הביקורתית, שהפכה למרבה האירוניה למטא-נראטיב חדש, הוא לשליטה מוחלטת בחברה, ושום הישג לא יספק אותה. מפני שהנחת היסוד היא שהחברה ומוסדותיה ספוגים כולם ב"גזענות מערכתית" (Anti-Blackness is foundational to America, בניסוח של אחד המניפסטים), הרי המאבק לטיהור המחנה מהרוע המוחלט לא יסתיים לעולם.    

גזענות מערכתית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Lightsource, depositphotos.com

הגל העכור לא יסתיים לבדו, אם לא יעצרו אותו בפועל. אך למרבה הצער, החלק החלש ביותר בספר הוא הפרק האחרון שעוסק בפתרונות. כדי להילחם בהשפעתה הטוטליטרית של ה"תיאוריה", המחברים מציעים לדבוק בעקרונות הליברליים של דיון חופשי מבוסס ראיות ולהילחם ב"תיאורטיקנים" בשוק החופשי של הרעיונות. דא עקא, שבכל מקום שאלו מחזיקים בכוח ממשי, מתנגדיהם נדחקים מיד לשוליים, אם לא "מבוטלים" ממש, ובאווירה של פחד לא ניתן לקיים דיון. המלחמה בתיאוריה הביקורתית ובנושאיה חייבת להתנהל לא רק בשדה הקרב הרעיוני, אלא בראש ובראשונה בזירה האקדמית, המימונית והפוליטית, אך בלי לסתום פיות או לפגוע בחופש הביטוי. איך לעשות זאת? על כך אשמח לענות בתגובות או באחד מהפוסטים הבאים.

המחברים, הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, מדברים על ספרם בראיון עם אנדרו דויל

גיוון פוליטי: הטיעון למען פלורליזם של השקפות באקדמיה

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Mangostock, depositphotos.com

אתחיל את הפוסט הזה בוידוי אישי: אני מכור לפודקאסטים. בכל פעם שאני מבצע פעילות שמאפשרת זאת, כגון ריצה או נהיגה, אני משתדל לשמוע כמה שיותר תכנים מעניינים, מספרי אודיו ארוכים על המלחמה הקרה ועד לפודקאסטים על היסטוריה של אסיה ותעלומות שקשורות למוזיקה הישראלית. לפני מספר ימים, יצא לי לשמוע במהלך נהיגה דיבייט בין שני חוקרים עם עמדות הפוכות בנושאי כלכלה וחברה. מחד, פרופ' עומר מואב, כלכלן מאוניברסיטת וורויק והמרכז הבינתחומי הרצליה שנוטה לתמוך בכלכלת שוק, ומאידך, ד"ר אלי קוק, חוקר תולדות הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה שידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות. אישית, עמדותיו של מואב נראו לי משכנעות יותר מאלו של קוק, אבל נהניתי מאד לשמוע את שניהם. כשמפגישים שני אנשים אינטליגנטים, חוקרים עם ידע רב, ומעמתים אותם עם בעיות יסוד, הויכוח אולי מתחיל ברמת העקרונות (אני קפטיליסט, אתה סוציאליסט) אבל מתרחב במהירות לפרטים. אז אתה רואה שהניצים מגיעים אולי מנקודות מוצא שונות, אבל המחוייבות ההדדית למתודולוגיה מחקרית וההיכרות עם החומר מניעה אותם להביע עמדות ניואנסיות, מקוריות ומעניינות יותר ככל שהדיון נמשך.

כשחניתי בבית, חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

ההגמוניה חונקת ויכוחים עקרוניים. Credit: Ra2Studio, depositphotos.com

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

Credit: Zerbor, depositphotos.com

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

"הילד בטראומה": על פריבילגיות, פינוק וגזענות

בעוד אמריקה בוערת במהומות, אקטיביסטים ו"בעלי בריתם" בקמפוסים מטילים אימה על מרצים ולוחצים לפטר כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם. פרשה חדשה שנחשפתי אליה באוניברסיטת לוס אנג'לס הזכירה לי דמות בלתי נשכחת מתקופת הדוקטורט שלי בארצות הברית, שלימדה אותי כבר אז: הנפגעים הראשונים מההתחשבות המוגזמת ברגשות, אלימות האקטיביסטים והפחדנות של האוניברסיטאות הם השחורים עצמם.

Credit: Slphotography, Depositphotos.com

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד, השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות״. הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד משהו. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף. הסטודנטים היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי, ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה. בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים. בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר, בצמרת "סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי" אף אחד לא העז לבקר אותה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. ראשית כל, הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה? שנית, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, היא קיבלה תמיד אך ורק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים כמובן לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

ברברה החמיצה את ההזדמנות ללמוד – בית הספר לפוליטיקה וממשל ע"ש קנדי בהרווארד. Credit: KAKM/CC BY-SA 3.0

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שהסטודנטים רחשו לברברה הזיקו בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה להגיע אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו – רחמנא לצלן – מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים. בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו היתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים מתפרצים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים באוניברסיטת UCLA (האוניברסיטה של לוס אנג'לס) על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע לכולנו, הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הוביל לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סדיזם ואפילו רצח שוטרים ואזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם. על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ב-UCLA, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים של "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות. הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם. ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות לפי המקרה (case by case) יטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם." התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהפקולטה והחוג. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם. יש לך פנים יפות, אתה יודע, חבל עליהן…

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים, למשל, כתב לסטודנטים  כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות. כמו כן, הוא שאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא לצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה, והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים. לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם. הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא היה בקיא בשיח הפוליטיקלי-קורקט של המאה ה-21. מכתבו הכיל את המילה negroes, וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, הושעה ונכנס ל"הליך בירור". לצד המקרים הללו, שהתפרסמו, המקורות שלי סיפרו לי על מקרים יומיומיים של התנכלות למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ"בעלי הברית" שלהם. כמו תמיד עם ציד מכשפות, שום דבר מזה לא היה עובר ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. אליה הצטרפו, כמובן, שלל "יועצים לענייני צדק וגיוון", בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש בכדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

File:Martin Luther King, Jr..jpg
אסור כבר לצטט אותו – מרטין לותר קינג

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות (תוכלו לקרוא כאן על הטירוף ב-Evergreen, קמפוס שבו פעילים שחורים ו"בעלי בריתם" הכריזו על יום שבו כל הלבנים אמורים להעדר מהקמפוס). אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים. ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. כפי שכתבו גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט במאמרם החשוב, הפינוק הזועם הזה הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים. אם אכן הסטודנטים השחורים של UCLA יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים. אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה. פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר. הבירוקרטים של הפוליטיקלי קורקט, כל יועצי ה"הוגנות", "הצדק" וה"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען שלוח. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם, אף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות, ואפילו ה"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם. הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית, תוך כדי התחשבות ילדותית ב"רגשות" וחוסר נכונות להתמודד עם כל מה שנראה להם כ"עלבון".

נ.ב. אם לא ראיתם את הסרטון הפרודי modern educayshun, תעשו לעצמכם טובה ותקליקו כאן.

מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". עכשיו, אתם עומדים מול הגוף האימתני שנקרא "ועדת מינויים" שיחרוץ את גורלכם. כיצד תתמודדו איתו? "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" בפוסט מסכם

Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

חלמתם במשך שנים להיות חוקרים בהיסטוריה, פילוסופיה, ספרות, יחסים בינלאומיים או חוג אחר במדעי החברה והרוח. כל אותם קורסים, סמינרים, ימים מאומצים ולילות לבנים, הסתכמו בכתיבת טקסט החובה שנקרא "דוקטורט". ברכות! עכשיו, באופן רשמי, הפכתם לחלק ממירוץ העכברים של התקנים האקדמיים. מלאי תקווה אתם פונים לשוק העבודה, בודקים היכן יש משרות פנויות, ומגישים אפליקציות לפוסטים ולמסלולי תקן. ואז – כלום. אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בהרווארד, הגשתי מועמדות לעשרים משרות ופוסטים, וקיבלתי תשובה חיובית משלושה בלבד. חלק לא טרחו בכלל לענות לי, וזה עוד אחוז טוב. יש כאלו שמגישים לעשרות רבות של מקומות עבודה, ומקבלים תשובות שליליות מכולם עד אחד.

המטרה של הפוסט הזה, האחרון בסדרה של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" הוא להציג לפניכם את התהליך של ועדת המינויים כפי שהוא נראה מבפנים, לחברי הועדה, כדי שתוכלו להבין את המסלול ולהגביר את סיכוייכם לצלוח אותו.

עוד בטרם נתאר את המסלול לפרטיו, אתם חייבים להכיר אמיתת יסוד הידועה גם בשם "עיקרון סל הניירות". כל התיק הנפלא שלכם, כל המאמצים האדירים שהשקעתם במשך שנים רבות, כל האישיות, התקוות והחלומות שלכם, יסתכמו בשם אחד, לרוב לא מוכר, ברשימה ארוכה מאד של תיקים שיקבלו חברי ועדה עייפים ומטורטרים. אורך כל תיק הוא לרוב כשבעים עמודים, ועם כל הרצון הטוב שבעולם, אין לאף חבר ועדה (שחייב גם ללמד, לחקור ולמלא חובות מנהליות אחרות) זמן לעבור לעומק על שלושים תיקים כאלה. לכן, חברי הועדה יפעלו לרוב בדרך האלימינציה. כלומר, ראשית הם יבדקו אלו תיקים לא מתאימים, ויזרקו אותם לסל הניירות, כדי שיוכלו להקדיש את זמנם לתיקים החשובים והמעניינים באמת. המטרה הראשונה שלכם היא לא להיזרק מיד, אלא להגיע לאותה רשימה מצומצמת של אלו שעוברים לדיון מעמיק בועדה. הדברים נכונים, דרך אגב, גם לועדות המעניקות מלגות, מקבלות תלמידים לדוקטורט, או כל תהליך תחרותי אחר – גם מחוץ לאקדמיה.

אם האפליקציה שלכם תכיל פגמים בולטים, היא תיזרק לשם באופן מיידי. סל הניירות.

איך תצילו את התיק שלכם מהשלכה מיידית לסל? ראשית כל, הגישו מועמדות אך ורק למכרז המתאים לפרופיל האקדמי שלכם. אם, למשל, אתם רואים שאוניברסיטה מסויימת מחפשת היסטוריונים, ואתם בכלל פילוסופים – אל תטרחו לגשת למכרז. יזרקו את התיק שלכם לסל מיניה וביה. לפעמים מדובר בניואנסים: היסטוריון של העת העתיקה שמתעניין בטקסטים יותר מאשר באירועים, עלול להיפסל כי "הוא יותר מתאים ללימודים קלאסיים". מישהו שמגיש למכרז בלימודי סין המודרנית, אבל הצהרת המחקר שלו מלאה יותר מדי בציטוטים של פוקו ודרידה, ונראה שהוא מתעניין בתיאוריה צרפתית יותר מאשר בסין, עלול להימחק מיד על ידי מחלקות מסויימות ללימודי מזרח אסיה. מחלוקות אזוריות נוטות להעריך מאד ידע בשפה. אם התיק שלכם משדר שהידע שלכם בשפה הרלוונטית אינו מספיק, סל הניירות הוא נחלתכם היעודה. אותו הכלל תקף גם לתת תחומים: ייתכן ומוסד מסויים יחפש, למשל, פילוסוף של השפה, או היסטוריון של המאה ה-19. אם אתם פילוסופים של המוסר והיסטוריונים של המאה ה-18, עדיף שלא תבזבזו את הזמן שלכם. אם כתוב במכרז שהוא פונה לכל ההיסטוריונים, עם עדיפות לאלו של המאה ה-19, ואתם עוסקים במאה ה-18, יש לכם סיכוי אך המצב מורכב. אם אתם מחוץ לתחום ה"עדיפות", יקבלו אתכם רק אם לא ימצאו אף אחד אחר. כלומר, אתם נמצאים בחיסרון אינהרנטי במירוץ קשה ואכזרי בין כך ובין כך.

שנית, גשו עם פרופיל אקדמי חזק ככל הניתן, הן מבחינה תשתיתית והן מבחינה מחקרית. אם קראתם את הפרקים הקודמים של המדריך לקריירה אקדמית, אתם כבר יודעים שהמלצתי לפתח פרופיל כזה עוד משלב מוקדם. אם אתם עומדים מול ועדת המינויים עם פרופיל אקדמי חלש, הסיכוי שלכם לעמוד בתחרות קלוש מלכתחילה.

שלישית, הימנעו מטעויות שמצביעות על חוסר רצינות. יש חברי ועדה שיפסלו אתכם מיד על שגיאות דקדוק, שפה וסגנון, או על כל מה שמדיף ריח של רשלנות. אל תחסכו במשאבים, ושלחו את התיק שלכם לעורך לשוני מקצועי בכדי ללטש ולהקצע אותו. אם אוניברסיטה ישראלית ביקשה לכתוב את האפליקציה באנגלית, אל תכתבו בעברית. אם ביקשו שלושה מכתבי המלצה, אל תיתנו שניים בלבד. שימו לב שוב לעיקרון סל הניירות: חברי הועדה לעולם יחפשו סיבות לפסול את התיק שלכם בכדי לצמצם את הרשימה הארוכה העומדת בפניהם. אל תיתנו להם סיבות כאלו.

לאחר שנמנעתם מהשלכה מיידית לסל, אתם חייבים לבלוט. הועדה הרי מקבלת רשימה ארוכה של תיקים. גם מועמדים שלא ייפסלו מיד, עלולים לסבול מקללת האנונימיות. אם חברי הועדה יתפסו את התיק שלכם כבינוני, לא רע מדי אבל גם לא מלהיב, תזכו שיאמרו עליכם כמה מילים טובות בישיבת הועדה לפני שישליכו את התיק שלכם – ניחשתם נכון – לסל הניירות. כדי שיהיה לכם סיכוי לקבל משרה, אתם חייבים להתבלט מעל ומעבר למועמד הממוצע, להבריק ולהלהיב את אלו הקוראים את התיק שלכם.

בשלב הזה, כדאי לשים לב להרכבו של תיק האפליקציה. הדברים כמובן שונים ממוסד למוסד, אבל באופן עקרוני תצטרכו לשלוח את המסמכים הבאים: מכתב פתיחה (cover letter), קורות חיים מקצועיים, הצהרה על תוכניותיכם המחקריות, הצהרה על תוכניות ההוראה שלכם, מכתבי המלצה ודוגמאות כתיבה. יש אוניברסיטאות שיבקשו מסמכים נוספים. מוסדות מסויימים בארצות הברית, למשל, גם מבקשים "הצהרת גיוון" (diversity statement), שתסביר כיצד תתרום לחיים המשותפים והרב-תרבותיים בקמפוס, ומה הקשר שלך לקבוצות מקופחות למיניהן. למרבה המזל, המנהג הנלוז הזה טרם פשה בישראל.

חברי הועדה יסתכלו ראשית כל במכתב הפתיחה ובקורות החיים שלכם. שימו לב שקורות החיים נכונות מבחינה טכנית: הן חייבות לסכם את הפרופיל האקדמי שלכם בקצרה. השתמשו במבנה מקובל, כדי להקל על חברי הועדה את הקריאה. חולשות בקורות החיים עלולות לעורר סימני שאלה. מדוע, למשל, עברתם כבר בין מוסדות אקדמיים רבים? למה לקח לכם 15 שנה לסיים את הדוקטורט? למה לא הספקתם לפרסם כמעט כלום במהלך פוסט של שנתיים? אם כבר עבדתם במוסד אקדמי ולא הדרכתם סטודנטים לתארים מתקדמים, חברי הועדה עלולים לשאול מדוע. בקורות החיים, ובכלל בתיק, אתם מוכרים את עצמיכם. אם יש לכם חולשות, שימו לב שאתם מבליטים חוזקות שיאזנו אותן.

מכתב הפתיחה – וזו נקודה קריטית – צריך להיות מותאם באופן ספציפי למוסד שאתם פונים אליו. אפליקציות עבודה למוסדות אקדמיים דומות, במידת מה, לפניות לאתרי דייטינג. כמו שבן או בת זוג פוטנציאליים באתר שידוכים אונליין לא אוהבים שאתם שולחים אליהם מכתב קופי-פייסט ג'נרי שכבר שיגרתם לשלושים אחרים (Hey babe), גם מוסדות אקדמיים לא אוהבים אפליקציות משוכפלות. במכתב הפתיחה (או בגרסה המורחבת שלו, שלפעמים נקראת הצהרת הכוונות, Statement of Purpose) אתם חייבים להסביר מדוע אתם רוצים לעבוד דווקא במוסד האקדמי הספציפי הזה. מה מעניין אתכם, ספציפית, באוניברסיטה העברית? מדוע אתם רוצים לעבוד בחוג להיסטוריה דווקא באוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס בעומאן? הנימוקים חייבים להיות שונים מאלו שתשטחו, למשל, בבקשה למשרה באוניברסיטת בוקרשט.

אם אתם רוצים לעבוד שם, שלחו אפליקציה מותאמת. האוניברסיטה ע"ש הסולטן קאבוס במוסקט, עומאן

אם אפשר, רצוי שתאספו מודיעין על החוג הרלוונטי, כמו מל"מ לפני מבצע צבאי. מה בדיוק חסר שם? את מי הם מחפשים, מעבר ללשון הכללית של המכרז? אם תחום המחקר שלכם קרוב מדי לאלו של חברי סגל קיימים, סיכוייכם נמוכים יותר. לכן, אתם חייבים לברר מה בדיוק רוצה החוג (חברים ומכרים יכולים לעזור מאד!) ומה האוריינטציה שלו. נניח, למשל, שאתם היסטוריונים צבאיים העוסקים בתולדות המודיעין. לחוג עם דגש צבאי, פוליטי ובטחוני, הבליטו את ההיבטים הללו. אבל אם אתם פונים לחוג עם אוריינטציה יותר פילוסופית ותיאורטית, נסחו את תחום המחקר שלכם באופן שונה. כתבו, למשל, שאתם מתעניינים בסטרוקטורות של ידע. עשו זאת רק אם במחקר שלכם עסקתם הן בביטחון והן בסטורקטורות של ידע! אני לא ממליץ לכם בשום פנים ואופן לשקר (שקר כזה גם יתגלה מיד כשיקראו את דוגמאות הכתיבה שלכם), אלא רק להתאים את הדגש לתחומי העניין של הועדה הרלוונטית.

מכתבי המלצה טובים אינם נופלים מן השמיים, אלא נובעים לרוב משנים ארוכות של יצירת קשרים עם חוקרים מובילים בתחום, שאכן התרשמו מכם ומהמחקר שלכם. הפוסט הקודם בסדרה לימד אתכם כיצד לפתח קשרים כאלו בזמן. כאן נכנס לתמונה חוק שאני מכנה "חוק ההמעטה". ממליצים בדרך כלל לא רוצים לפגוע בכם, ולכם הם ייטו לנסח ביקורת (אם יש להם כזו) בשפה מאופקת. חברי הועדה מודעים לכך, והאנטנות שלהם יהיו מכווננות לקלוט ביקורת סמויה מצד הממליצים. לכן, מכתבי המלצה פושרים עלולים לפגוע בתיק שלכם פגיעה קשה. ביטויים כמו "הוא עובד קשה", "הוא נחמד", "הוא טוב בצוות", וכיוצא בזה, הם לרוב שמות קוד ל"הוא מועמד בינוני ומשעמם". אם ממליץ כתב שאתם "קצת אקצנטריים", או "עם מצבי רוח" הועדה תסיק ככל הנראה שמקומכם במוסד הסגור.

כדי לקדם את התיק שלכם לראש הרשימה, מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים במיוחד, ועליכם לבחור מראש אך ורק ממליצים שיספקו לכם מכתבי אהבה סוערים. אחד מהם חייב להיות המנחה שלכם, אחרת חברי הועדה יתהו מדוע לא קיבלתם ממנו מכתב. האחרים, רצוי שיהיו ממדינות שונות ומוסדות שונים. מנסיוני, חברי ועדה נוטים לחשוד במועמדים שיש באמתחתם אך ורק מכתבי המלצה מחוקרים ישראליים. אלו יוצרים רושם פרובינציאלי ומקומי, דבר מזיק מאד באקלים האקדמי התחרותי והגלובלי של ימינו. אם סיימתם דוקטורט באוניברסיטה ישראלית, אני ממליץ לנסות ולהשיג פוסט טוב בחו"ל וליצור שם קשרים חזקים לפני שאתם מגישים מועמדות לאוניברסיטה בארץ.

מכתבי ההמלצה חייבים להיות נלהבים. Credit: Joanna Kosinska

אולם החלק החשוב ביותר באפליקציה שלכם הוא רשימת הפרסומים ודוגמת הכתיבה. באופן עקרוני, אוניברסיטאות מוכנות לקבל היום גם מועמדים ללא פרסומים, בתנאי שסיימו את הדוקטורט ממש עכשיו. בפועל, מועמדים כאלו יעמדו בחיסרון כביר מול אחרים שדווקא כן פרסמו. זכרו תמיד שישפטו אתכם לפי מספר הפרסומים שלכם ביחס לזמן שעבר מסוף הדוקטורט. ככל שעברו יותר שנים, יצפו מכם ליותר פרסומים שיפוטיים. איך להשיג פרסומים כאלו, תוכלו לקרוא בפוסט השלישי בסדרה, שעסק בהרחבה בסוגיה זו.

ברגע שקוראים את התיק שלכם ברצינות, הוא עשוי לקום או ליפול על דוגמת הכתיבה שבחרתם. עדיף, אם אפשר, לבחור מאמר שפרסמתם בכתב עת שיפוטי, ולא פרק מהדוקטורט או מספר מאמרים. בחרו את המאמר הטוב ביותר שאתם יכולים למצוא. רוב חברי הועדה אינם מומחים בתחום הספציפי שלכם, ועלולים להשתעמם מהר מאד ממאמר טכני, צר או בנאלי (למשל: אם המאמר עוסק במניפולציה תקשורתית בזמן מלחמה, והמסקנה שלו היא שכל צד מנסה להטות את התקשורת לטובתו, מדובר במסקנה בנאלית). בחרו משהו מלהיב, עם עומק מחקרי, טיעון ברור ומרגש וחידוש שגם קוראים שאינם מומחים יכולים להבחין בו. דוגמת כתיבה מפוהקת תדחק אתכם החוצה מהרשימה. כדי להצליח, הדוגמא שלכם חייבת לרגש ולהסעיר. היזהרו שלא לבחור בשום פנים ואופן מאמר שאינו קשור לתחום המחקר העיקרי שלכם. חברי הועדה עלולים לראות בכך התחמקות המצביעה על חוסר יושר. אולי המחקר העיקרי שלכם לא טוב מספיק, ולכן אתם לא רוצים להציג אותו?

אם חברי הועדה (לרוב – חברי החוג ששוקל לקבל אתכם) אהבו את התיק שלכם מספיק יחסית ליתר התיקים, אתם יכולים לעלות ל"רשימה הקצרה", רשימה מצומצמת של שניים או שלושה פיינליסטים. משמעות הדבר היא שידונו בכל תו ופסיק בתיק שלכם ברצינות רבה, וגם שיזמינו אתכם לקמפוס ל"שיחת ראיון" (Job Talk). הג'וב-טוק במהותו הוא הרצאה בתחום המחקר שלכם. אל תזלזלו בו בשום פנים ואופן! ראיתי כבר מועמדים חזקים מאד שנפלו לתהומות תחתית בגלל ג'וב-טוק חלש או רשלני. ההרצאה צריכה להיות מרתקת, רהוטה, מסודרת ועם עומק מחקרי (בשום פנים ואופן לא סקירה שטחית), אבל כזו שתהיה מובנת ומעניינת גם לעמיתים שלא מומחים בתת התחום שלכם. עוד בשלב מוקדם בקריירה שלכם רצוי שתתאמנו באומנות ההרצאה, תקחו סדנאות ייעודיות (כמו זו שמעבירה האקדמיה הצעירה) ותרבו להתאמן בכנסים וסדנאות למיניהן.

הן בהרצאה והן בשאלות ובתשובות שלאחריה, אתם חייבים להסביר ולהדגיש עד כמה תחום המחקר שלכם רלוונטי מעבר לשאלות הספציפיות שבהן אתם עוסקים. אם ישאלו אתכם משהו שנמצא קצת מחוץ להתמחות שלכם, אף פעם אל תענו ב"אני לא יודע" או "אני לא יכול לדבר על זה" אלא נסו להתמודד כמיטב יכולתכם. נניח שתחום המחקר שלכם הוא היסטוריה מצרית מודרנית. אל תגמגו אם ישאלו אתכם על סוריה או לוב. התכוננו היטב לשאלת "אז מה"? אם אתם מתמחים בתולדות גידול החסה בגדה המערבית, האם המחקר שלכם חשוב גם לחוקרי מזון, כלכלה וחקלאות במקומות אחרים? האם הוא מלמד אותנו משהו כללי? אם התשובה לשאלות הללו שלילית, צמצמתם את סיכוייכם להתקבל. גלו סקרנות, פתיחות והרפתקנות אינטלקטואלית, כל זאת לצד התמחות מוכחת בתחום הספציפי שלכם. בשאלות ובתשובות, עליכם לגלות גם רצינות ומחוייבות למוסד. אל תשכחו את יחסי האנוש הפשוטים: אם במהלך ההרצאה תתגלו כאנשים יהירים, בלתי נסבלים, חסרי סבלנות או גזענים ומיזוגנים, הועדה עלולה לדחות אתכם אפילו אם הפרופיל המחקרי שלכם מצויין. ראיתי פעם מועמד חזק מאד שנדחה ממוסד כלשהו בגלל שגילה חוסר כבוד מופגן כלפי הנשים בועדה.

האם המחקר שלכם על גידול חסה מלמד משהו כללי? בתמונה: שדה חסה. Credit: Peng Wang, Unsplash

אם נדחיתם – אתם צריכים בהחלט להיות מודאגים, אך לא מיואשים. החדשות הטובות היא שאפשר תמיד לנסות בפעם הבאה. החדשות הרעות הם, שככל שעובר יותר זמן מאז סוף הדוקטורט שלכם, יצפו מכם לפרסומים רבים יותר, למעורבות אקדמית מתמידה ולתשוקה בוערת לפלס לעצמכם דרך. אם תיראו כבויים ומיואשים, סיכוייכם ידעכו בהתאם. נסו להשתמש בזמן שיש לכם בכדי לקבל פוסט דוקטורט, לפרסם ולהשתתף בכנסים. אם אתם נמצאים במוסד שאתם רוצים להתקבל אליו (למשל בפוסט) השתתפו ללא הפסק באירועים וסמינרים מחלקתיים, שאלו שאלות וגלו מעורבות. אתם צריכים לגרום לכך שיכירו ויעריכו אתכם טוב יותר לקראת ההגשה הבאה. כשאתם מנסים שוב, התיק שלכם חייב להיות מרשים יותר באופן משמעותי מאשר בפעם הראשונה, אחרת – אתם מבזבזים את זמנכם.

אם התיק שלכם התקבל על ידי הועדה, זה לא סוף הסיפור. באוניברסיטה העברית, למשל, המלצה של חוג חייבת לעבור אישור של שתי ועדות לא תלויות, וכן של הדיקן והרקטור, בכדי למנוע פרוטקציות וקבלת מקורבים. אם הרקטור מקבל אתכם על תנאי (למשל – הוא דורש שתשלימו פרסום מסויים בשנה הקרובה) התייחסו לתנאי הזה ברצינות תהומית. היו כבר תיקים שהתקבלו בידי הועדה, אך נפסלו בידי רשויות האוניברסיטה כי המועמד לא מילא את התנאים שהוצבו לו. זכרו: עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר.

לעצות נוספות וטכניות יותר, אני ממליץ לכם לקרוא את שרשור הטוויטר החשוב של עמיתי, ד"ר ניק קאפור, או לפנות אלי באופן אישי. זהו סופו של מדריך הינשוף לקריירה אקדמית. בהצלחה – And may the odds be ever in your favor.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית

במאמר שהתפרסם פעם בכתב עת מדעי כלשהו, שכחו המחברים למחוק הערה ששאלה "האם יש לצטט כאן את המאמר הזבלי של פרופ' גאבור". אתם יכולים לנחש, שאותו עמית לא סייע להם בהמשך הקריירה האקדמית. לאחר שדיברנו על תנאי סף, תשתית ומחקר, הפוסט שלפניכם עוסק בנושא הרגיש והעדין מכולם: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית. איך תבנו רשת קשרים שתסייע לכם להתברג במדעי החברה והרוח? ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Rawpixel, depositphotos.com

בפוסטים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על האלמנטים השונים שיגבירו את הסיכויים שלכם להיות אנשי אקדמיה וחוקרים מקצועיים במדעי החברה והרוח. ראינו למי יש את תנאי הסף להתחיל ולנסות, למדנו כיצד לבנות את התשתית עוד כסטודנטים, וחשוב מכל – כיצד להפוך לחוקרים מצטיינים ולהפיק רשימת פרסומים איכותית ומכובדת. אולם ישנו עוד אלמנט חמקמק, מפוקפק במעט אך חשוב, שטרם הרחבנו עליו את הדיבור: יחסי אנוש, קשרים ופוליטיקה אקדמית.

בכדי לקבל עבודה אקדמית, כל מועמד זקוק למכתבי המלצה חזקים במיוחד. בפוסט הבא, שידון בועדות המינויים, נדבר על מכתבי ההמלצה עצמם, אולם כבר בשלב זה ברור, שבכדי לקבל מכתבי המלצה אפקטיביים אתם חייבים לעמוד ביחסים טובים עם חוקרים ידועים ובעלי עוצמה. בנוסף, אלו צריכים להעריך אתכם יותר מאשר הם מעריכים את המתחרים שלכם, ולספק לכם מכתבים טובים באופן יוצא דופן. זכרו שאפילו למנחה שלכם יש תלמידים רבים, וכולם מבקשים מכתבי המלצה כמו גוזלים שפוערים את פיהם בפני הציפור האם. המטרה שלכם היא להיות ראשונים בתור. יתר על כן, חברי הועדה עלולים להתקשר לאנשי אקדמיה וחוקרים שמכירים אתכם ולדבר עליכם באופן לא רשמי.

המסע שלכם ליצירת רשת קשרים אקדמית מתחיל כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון. חשבו לרגע, כיצד נראית כיתה ממוצעת של סטודנטים בעיניו של המרצה, העומד על הפודיום ורואה עשרות רבות של תלמידים יושבים על הכיסאות. מבחינתו, רובם הם אורחים לרגע, שיושבים בכיתה וייעלמו ממנה מיד עם תום הסמסטר ומתן הציונים. אולם תמיד יש מספר מצומצם של תלמידים, שהמרצה שם אליהם לב וזוכר אותם בחיוב. אתם חייבים לבלוט בתוך המיעוט הנבחר הזה.

עבור המרצה, רוב הסטודנטים הם אנונימיים. הרצאה המונית. Credit: Samuel Pereira, Unsplash

איך למצוא חן בעיני מרצים? זה, כמובן, תלוי מאד באישיותו של המרצה עצמו. אני משמיט מהדיון בכוונה את אלו המעטים המנצלים את סמכותם ומרותם לרעה, את המיזנטרופים ואת חובבי החנופה. פשוט תתרחקו מהם. הרוב המוחלט של חברי הסגל אינם כאלו, ויש הרבה מאד דגים בים.

מובן מאליו, שעליכם להיות ידידותיים, תקשורתיים וחביבים, אך באקדמיה זה לא מספיק. המרצה הממוצע, כמו בני אדם בכלל, מוקסם לרוב מאלו שמתעניינים במה שהוא מתעניין בו, ובמקרה זה – במה שהוא מלמד. קחו כמה שיותר קורסים שמעניינים אתכם באמת, וכך תוכלו להפגין סקרנות ועניין כנים ואמיתיים בחומר הנלמד. כשלימדתי בארצות הברית היתה לי פעם סטודנטית, בחורה חביבה ואינטליגנטית לכל הדעות, שניסתה להפגין עניין מוגזם ומעושה (עיניים קרועות לרווחה, בדרך כלל) בכל מה שהתרחש בכיתה. זה לא פגע בה, כמובן, אבל זה בעיקר שעשע אותי. מרצים לומדים, די בקלות, לזהות התעניינות מזוייפת. היו אמיתיים, ושימו לב למה שכתבתי בפוסט הראשון על תנאי הסף: אם אתם לא סקרנים ומתעניינים בדברים רבים, כנראה שקריירה אקדמית אינה בשבילכם.

ברגע שיש לכם עניין, למדו להפגין אותו. אתם לא שקופים, ומה שמתרחש בלבכם לא גלוי לעיני המרצה. שאלו שאלות אחרי השיעור, הגדילו ראש, כתבו עבודות מושקעות על נושאים יצירתיים ומעניינים, הוכיחו שקראתם את מה שהמרצה דורש, ואל תהססו לבקש קריאה נוספת על מה שמעניין אתכם. רוב המרצים מוחמאים כשהסטודנטים מתעניינים או קוראים את הספרים והמאמרים שלהם. ברגע שתעשו זאת, כבר תקפיצו את עצמכם לעשירון העליון.

דרך אחרת, חשובה לא פחות, היא השתתפות בפעילויות רשות מעבר לשיעורים עצמם. הטיפ החשוב ביותר: הפגינו נוכחות מתמדת בכנסים, סמינרים מחלקתיים והרצאות של חוקרים אורחים. האירועים הללו פתוחים לקהל, מעט מאד סטודנטים מגיעים אליהם, ועוד מעטים יותר מעזים לשאול שאלות. ברגע שיתרגלו לראות אתכם משתתפים, מתעניינים ושואלים באירועים מהסוג הזה, תקפיצו את עצמכם מהעשירון העליון לאחוזון העליון. אם יש בחוג שלכם אופציות להתנדבות באירועים אקדמיים (כנסים וכדומה), או משרות של עוזרי מחקר והוראה, מומלץ מאד לנצל את ההזדמנויות הללו. בהנחה שיש לכם גם ציונים מעולים, נוכחות במערכת תעזור לכם להיבחר לתוכניות תחרותיות ולזכות במיני תופינים, כמו למשל חילופי סטודנטים בחו"ל. נצלו את אותן הזדמנויות כדי ליצור קשרים גם עם מרצים זרים.

עם זאת, יש להזהיר מטעות נפוצה מאד של סטודנטים שאפתנים מדי, שמנסים להתקרב אך ורק למרצים ומזניחים את חבריהם לכיתה. מעבר לעובדה שתלמידים כאלו נוטים להיראות כחנפנים ריקים, ושחברויות מתקופת האוניברסיטה הן יפות ומדהימות בפני עצמן, תהיו זקוקים בקריירה שלכם לא רק לרשת קשרים אנכית (עם מרצים) אלא גם לרשת קשרים אופקית – עם עמיתיכם וחבריכם. הרבה מהחוקרים הגדולים שתראו, הן בתואר הראשון, הן בתואר השני והן בדוקטורט, יפרשו בעוד מספר שנים. לעומת זאת, אלו שלומדים אתכם עשויים להעניק לכם סיוע שאין ערוך לו, לספק מודיעין חיוני על חלקים אחרים באקדמיה ולחלוק אתכם עצות ותובנות. הצטיינות אינטלקטואלית מגיעה תמיד מאינטראקציה. אל תפגעו באנשים לחינם, התרחקו מתככים ואל תהיו דורסניים ואכזריים. מי שדורך על אחרים בדרך למעלה, יגלה שהם מחכים לו בשקיקה כשהוא בדרכו למטה.

בשלב זה, חשוב לומר כמה מילים על אופי האינטראקציה הרצויה. כדי שיזכרו אתכם כסטודנטים מצטיינים, סקרנים ואפילו מקסימים, כאלו שכל מרצה ישמח לכתוב להם מכתב המלצה או לסייע להם באמצעות קשריו, אתם צריכים ללמוד להיכנס לדיאלוג, ודיאלוג פירושו – גם להקשיב. ראיתי יותר מדי סטודנטים שכל כך מתאמצים להפגין ידע, עד שהם הופכים לחפרנים בלתי נסבלים. מרצים לא אוהבים סטודנטים שמנצלים את זמן הדיון בשיעור (או לאחריו) כדי לתת נאומים ארוכים, משמימים, מפותלים וחוזרים על עצמם, במיוחד אם אלו לא קשורים לנושא שלשמו התכנסנו. דעתכם מעניינת, גם אם היא שונה מזו של המרצה, אך עליכם להביע אותה באופן מובנה, מנומק ותמציתי. הפגינו התעניינות אמיתית במה שנאמר לכם. סמינרים הם הזדמנות מצויינת ללמוד לדון באופן קונסרוקטיבי, לדבר ובמיוחד להקשיב. נצלו אותה.

הפגינו התעניינות במה שנאמר לכם. Credit: Scott Graham, Unsplash

יש כאלו שחושבים שמי שהשקפתו הפוליטית שונה מהמקובל באקדמיה, לא יכול להיכנס אליה. זו עמדה שגויה. להוציא מספר קטן של פנאטים פוליטיים, אנשים יתרשמו מכם לטובה אם תיכנסו עמם לדיאלוג, תביעו עמדות מנומסות ומנומקות אך גם תקשיבו למה שיש להם לומר. ימני שנכנס לחוג אקדמי שרובו שמאלי, למשל, צריך להיות מסוגל להתמודד ברצינות עם הגות מרקסיסטית, פרוגרסיבית ופמיניסטית בלי לשלול אותה על הסף. אתם לא חייבים להסכים. מה שאתם כן חייבים, זה להיות מסוגלים ללמוד ולהתעמק גם במה שמקומם אתכם. הכתיבה והשיחה שלכם צריכות להיות מורכבות ומעניינות עד כדי כך, שגם מי שלא מסכים איתכם יוכל למצוא בהן גוונים וניואנסים שירתקו אותו.

כשאתם מגיעים לשלב התואר השני והדוקטורט, זה בדיוק הזמן להרחיב את רשת הקשרים שלכם. נצלו את אהדת המרצים בכדי להשיג מכתבי המלצה טובים, וכך לזכות במימון שיאפשר לכם תקופות מחקר והשתתפות בכנסים בחו"ל. כשאתם שם, אל תבלו את ימיכם אך ורק בספריות וארכיונים, אלא גם במינגלינג שיאפשר לכם לבנות רשת קשרים אופקית ואנכית בינלאומית. תיק טוב יכיל תמיד מכתבי המלצה ממרצים העובדים במוסדות שונים, ועדיף – מארצות שונות. ואל תשכחו אף פעם לשמור על קשרים מצויינים עם המנחה שלכם לדוקטורט. תמיכתו תהיה חשובה לכם במיוחד בשלב חיפוש העבודה.

כשאתם מתחילים לפרסם מאמרים, אל תהססו לבקר בשפה ברורה חוקרים שאתם לא מסכימים איתם. ביקורת, אפילו חריפה, על יריבים, זה בדיוק מה שעשוי לפרסם אתכם. אולם אני ממליץ לעטוף ביקורת קשה בלשון רכה, להתבטא בנימוס (אפילו סרקסטי) כלפי אלו שאתם קוטלים  ותמיד לנמק את דבריכם. בחרו את היריבים שלכם היטב, ודאגו שיהיו מעט כאלו. אתם רוצים להיתפס כחוקרים דעתנים ונחושים, אבל לא כאנשי ריב ומדון שמאיימים על כל מי שנמצא בסביבה.  

וכך, אם סיימתם את הדוקטורט שלכם עם תשתית איתנה, תיק מחקרים משובח ורשת קשרים אנכית ואופקית, אתם מוכנים לשלב האחרון – ועדת המינויים. במעמד המאיים הזה, שיקבע את גורלכם לשבט או לחסד, יעסוק הפוסט הבא והאחרון בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז איך תהיו חוקרים מצטיינים?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Amarosy, depositphotos.com

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים.

אנחנו מכוונים לפרסומים שיפוטיים. למצולמת אין קשר לכתבה. Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

אל תכתבו על מה שמרדים ומשמים אתכם. Credit: Vitaly Titov, depositphotos.com

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

אף אחד לא אוהב חוקרים מעלי גירה – אל תמחזרו שוב ושוב את הנושאים שלכם. Credit: GuardianRU, depositphotos.com

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

אל תבזבזו את הפרסומים שלכם על קבצי מאמרים ערוכים, הנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. דוגמא ל-Edited Volume

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

במידת האפשר, השתדלו לפרסם את המאמרים שלכם בכתבי עת איכותיים ושיפוטיים. דוגמא מובהקת לאחד כזה: The American Historical Review, אך לפעמים קשה מאד לפרסם בכתבי עת אליטיסטיים כאלו בשלב הראשון. שלחו לכתבי עת מדרג שני, אך לא לכאלו שערכם האקדמי מוטל בספק.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת?

אז אתם רוצים להשתלב באקדמיה? הינשוף ממשיך בסדרת הפוסטים שמלמדת אתכם כיצד לבנות את עצמכם כחוקרים, ולהגדיל את סיכוייכם להתקבל למשרות נחשקות במדעי הרוח והחברה. סיכויי ההצלחה, כפי שנראה, תלויים בשלושה מדדים שונים וקשורים זה לזה. הפעם נדבר על בחירת התחום כמו גם על ידע תשתיתי. ינשוף אקדמי מסייע לכם בדרך להגשמת החלום.

Credit: Snvv, depositphotos.com

בפוסט הקודם, דיברנו על תנאי הסף הדרושים לכל מי שחולם על קריירה אקדמית בתחומי מדעי החברה והרוח. ברגע שוידאתם שיש לכם את תנאי הסף, הגיע הזמן להמשיך לשלב הבא: תכנון מראש של הקריירה שלכם משלב מוקדם. כמו שתראו, אין מדובר בתכנון עסקי מתיש וסוחט, כזה שישאב מכם את ההנאה האינטלקטואלית מלימודי ההיסטוריה, הספרות או הפילוסופיה, אלא להיפך: מפת דרכים שתעצים את הריגוש, העניין וההנאה מהנתיב שתבחרו בו. אין להתייחס אליה כמתכון, או רשימת כללים של "כזה ראה וקדש", אלא כסוג של כיוון כללי שאפשר להגיע אליו בדרכים רבות ושונות.

בסרט הוליוודי שעסק בחייו של אברהם לינקולן, מעלה הנשיא זכרונות מעברו כסוקר של שטחי פרא לא ממופים. הארץ מלאה בביצות טובעניות, מעקשים, הרים ומכשולים אחרים. מי שרוצה לעבור את כל אלו, חייב לאלתר, למצוא דרכים עוקפות יצירתיות ולהתמודד שוב ושוב עם מצבים של אי וודאות. שום מפה לא תסייע לו בכך, אם אין לו את התושיה הדרושה. אולם עליו להתבונן תכופות במפה ובמצפן כדי לדעת את הכיוון הכללי, אחרת יסתובב סביב המכשולים סחור סחור. כך גם השואפים לקריירה אקדמית: דעו את המטרה הסופית שלכם, לאיזה יעד אתם שואפים, אולם אל תשכחו לאלתר לפי תוואי הדרך, ולא פחות חשוב – גם להנות ממנה.

לאחר דברי ההקדמה הללו, כדאי להתבונן במפה ולחרוט בזכרוננו את היעד הסופי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מספר המשרות באקדמיה קטן מאד, והתחרות עליהן עזה. אין רחמים, ואל לכם לצפות שירחמו עליכם. שום נסיבות בריאותיות, קשיים אישיים, צרות משפחתיות, או סיבות מוצדקות אחרות לא יסייעו לכם למצוא משרה, אם לא תגיעו לועדה עם הפרופיל החזק ביותר שבנמצא. עליכם לחתור, מהשלב המוקדם ביותר האפשרי (היינו, מהתואר הראשון ואולי עוד לפניו) לבנות לעצמכם פרופיל כזה.

Image result for abraham lincoln surveyor
להסתכל בתוואי הדרך ולאלתר, אך לזכור תמיד מהי המטרה הסופית. תמונה של אברהם לינקולן כסוקר וממפה של שטחי פרא

הפרופיל האקדמי החזק מורכב משלושה חלקים הקשורים זה בזה, בעלי חשיבות זהה פחות או יותר, ואלו הם: תשתית, מחקר ויחסי אנוש. תשתית תתבטא בכלי העבודה הדרושים לתחום האקדמי הרלוונטי, מחקר יתבטא בכמות ובאיכות הפרסומים, ואילו יחסי אנוש – במכתבי המלצה יוצאים מגדר הרגיל. אצל כל מועמד, גם חזק, היחס בין המרכיבים שונה, אבל יש לשים לב לאיזון ביניהם. מחקר שייבנה על תשתית לא מספקת, יהיה פגום מיסודו. מי שישקיע רק במחקר אך יזלזל ביחסי אנוש, עלול ליצור רושם של עכבר ספריות מיזנטרופ, גולם חברתי ששומר נפשו ירחק ממנו. לעומת זאת, אדם שיחסי האנוש שלו חזקים אך המחקר שלו חלש, עשוי להיתפס כשרלטן כריזמטי במקרה הטוב ותככן חלקלק במקרה הרע. בפוסט הזה, נדון בתשתית, ונמשיך לדבר על מחקר ויחסי אנוש בשני הפרקים הבאים.

תשתית היא מכלול הידע, הכישורים וכלי העבודה הדרושים בכדי להצטיין בתחום המחקר שלכם. להבדיל מסתם ידע, ידע תשתיתי קשה לרכישה, אבל ישרת אתכם במשך שנים רבות. הוא עשוי גם לסייע לכם למצוא קריירה טובה אחרת, אם המסלול האקדמי לא יצלח. מכיוון שהוא משתנה בהתאם לתחום שתבחרו, אי אפשר לדבר עליו בלי לומר מספר מילים על ההחלטה הקריטית של בחירת התחום עצמו.

במדעי הרוח, לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. העצות שבמדריך הזה, או רובן, יסייעו לכם בכל התחומים, אך ככל שתבחרו תחום מבוקש פחות, עבודתכם תהיה קשה יותר והסיכויים – נמוכים יותר. בהשאלה מהעולם הצבאי, אתם יכולים לפתח את כישורי הירי שלכם, אך ככל שהמטרה קטנה, רחוקה וחמקמקה יותר, יהיה לכם קשה יותר לקלוע. אם, למשל, תבחרו בלימודים אזוריים, למזרח אסיה יש יותר ביקוש בישראל מאשר לבלקנים, איי הפסיפיק או אפריקה שמדרום לסהרה. בהנחה שהיסטוריה היא התחום שלכם, תגדילו את הסיכויים שלכם אם תבחרו בתחום מודרני עם משיכה עכשווית ואקטואלית מאשר, למשל, בתולדות המזרח הקדום. יהיה לכם בונוס אם לא תתעלמו מנושאים שמעניינים חוקרים בני ימינו, כמו למשל מגדר או תהליכים שחוצים גבולות ותקופות.

לא לכל התחומים יש ביקוש שווה. סטודנטים לומדים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Milan Markovic, depositphotos.com

בהיסטוריה ישנם גם תחומים שהיו פופולריים בעבר אך דחויים בהווה. אם אתם מתעניינים בתולדות הרעיונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית, אל תתרכזו רק בהוגה דגול אחד, אלא במגוון רחב של הוגים ובהשלכות חברתיות ופוליטיות. כדאי להיזהר גם מהיסטוריה דיפלומטית מהסוג הישן, שמתרכזת בעיקר בתככים בין ממשלות ובמנעד צר של מסמכים, או מכל תחום מצומצם אחר הנסגר בדלת אמותיו ולא פתוח לעולם המחקר הרחב.

אני שוב מדגיש: אני האחרון שירתיע אתכם לחקור את הנושא שיעניין אתכם, אפילו אם הוא מאד לא מבוקש. אבל במקרה כזה, אתם צריכים לדעת שעליכם להצטיין אפילו יותר בכל שאר המדדים, ובמידת האפשר – לחבר את מושא העניין שלכם לתחומים רחבים יותר, גישות מחקר חדשות ומסעירות או היבטים אקטואליים. בעיקר, אם אתם עוסקים בנושא פחות פופולרי, חפשו היבט מרתק שרק אתם או מעט אחרים עוסקים בו, ולא סוגיה נדושה שכבר נלעסה לעייפה. במצב כזה, לפחות תמשכו עניין ויהיו לכם פחות מתחרים.

לאחר שבחרתם את התחום, עליכם לשאול את עצמיכם לאלו מיומנויות תשתיתיות אתם זקוקים כדי להצטיין בו. כדי לבלוט בהיסטוריה, תהיו חייבים לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים (למשל יומנים, מכתבים, מסמכים) והמשניים (ספרי מחקר). אם יראו שלא קראתם את רוב מה שצריך, איש לא יפרסם את המאמרים שלכם, שלא לדבר על לקבל אתכם לעבודה. ברוב התחומים, המקורות יהיו בשפת היעד. בדוקטורט שלי, שעסק בהיסטוריה יפנית מודרנית, כמעט תשעים אחוז מהמקורות הראשוניים היו כתובים בשפה היפנית, וכך גם ספרי המחקר. מי שעוסק בתקופות קדומות יותר ביפן, חייב להסתמך גם על מקורות ביפנית עתיקה וסינית קלאסית, ובמקרה של אירופה – בלטינית ולפעמים ביוונית. כדי לבנות לעצמכם יתרון יחסי במירוץ, עליכם ללמוד גם שפות אחרות שיכולות לסייע לכם – רצוי כאלו שרוב החוקרים האחרים לא יודעים. למשל, חלק גדול מחוקרי יפן יכולים לקרוא מסמכים בסינית או קוריאנית, אך רק מעטים יודעים לקרוא רוסית, שרלוונטית ליפן המודרנית בדיוק באותה המידה. ישנם תחומים שבהם רוב ספרות המחקר כתובה בשפה שאינה אנגלית, למשל צרפתית או גרמנית. במקרה כזה, תהיו חייבים לשלוט בשפות הללו, אחרת לא תוכלו להתעדכן בויכוח המחקרי ולתרום לו. בשולי הדברים ייאמר כי שפות יוכלו לעזור לכם בקריירות רבות ומגוונות, גם אם לא תעבדו בסופו של דבר באקדמיה.

כהיסטוריונים, עליכם לקרוא את המנעד המלא של המקורות הראשוניים. תמונת אילוסטרציה. Credit: Alex Kosev, depositphotos.com

לימוד שפות, כמו כל ידע תשתיתי אחר, דורש זמן רב. אלא אם אתם גאוני שפות, קשה ללמוד שפה ברמה מחקרית בפחות משנתיים. תמיד עדיף לקחת קורסי שפה טובים, לפחות בהתחלה, במיוחד כאלו שבנויים בשיטות פדגוגיות חדשניות (כמו בבית הספר לשפות של האוניברסיטה העברית), ולא מיושנות. בעתיד אני מקווה לפרסם כאן בינשוף פוסט שיסייע לכם בדרכים ללימוד יעיל של שפות, אולם כרגע חשובה האסטרטגיה ולא הטקטיקה. חשבו אלו שפות דרושות לכם כידע תשתיתי, והשקיעו את הזמן שלכם בהן ולא באחרות.

כמובן, שפות הן רק סוג אחד של ידע תשתיתי. קריאה וכתיבה אקדמית הם ידע תשתיתי מסוג אחר. גם אם אתם באים עם ידע מוקדם בתחומים הללו, כפי שהמלצתי בפוסט הקודם, חשוב לשייף, לשכלל ולשפר אותו ללא הפסק. אי אפשר להדגיש זאת מספיק: קראו וכתבו כמה שיותר, ולא רק בנושא הממוקד שלכם. אם בשפות צריך להשקיע במטרות ממוקדות, הרי שיכולת תשתיתית בקריאה וכתיבה דורשת דווקא היכרות עם מנעד רחב ככל האפשר של ספרות. כאן, אני ממליץ לכם להשתגע, ללכת אחרי הלב שלכם ולקרוא מה שאתם אוהבים ובכמה שיותר תחומים, לא רק עיוניים אלא גם ספרותיים. פעם הכרתי סטודנט זר מרומניה, שאמר לי בגאווה שהכין רשימה של כל זוכי פרס נובל, והוא קורא אותם אחד אחד כדי "להיות בקיא בספרות גבוהה". בסופו של דבר, הוא עורר אצל רוב שומעיו רושם יומרני ומגוחך. אל תהיו כמוהו.

אני ממליץ לכולם לרכוש ידע בסיסי ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" (Digital Humanities) כדי שתוכלו להשתמש בשיטות מחקר מתקדמות. בהתאם לתחום שתבחרו, ייתכן שתצטרכו ידע תשתיתי מסוגים אחרים. מי שעוסק בפילוסופיה, למשל, כדאי שיהיה בקיא בלוגיקה. אם מעניינות אתכם שאלות כמותיות הנוגעות לציבורים גדולים, למדו שיטות מחקר, סטטיסטיקה וחקר רשתות חברתיות. אלו יסייעו במגוון קריירות גם מחוץ לאקדמיה. קורסים בכלכלה ויחסים בינלאומיים יועילו לכם מאד גם בשאלות של היסטוריה פוליטית וכלכלית. אם אתם מתעניינים בתולדות המלחמות, כדאי שתרכשו כמה שיותר ידע בלימודי ביטחון ובמדעי הצבא. כל מי שרוצה לקרוא טקסטים לעומק, מוטב שיירכוש מיומנות תשתיתית בביקורת ספרותית. לבסוף, פילוסופיה ופסיכולוגיה עשויות לתרום לכל מי שעוסק במדעי הרוח.

ההמלצה שלי היא להתמקד בתשתית הרלוונטית עבורכם, אך להשאיר גם מקום לניסוי, תעייה וסתם דברים שמעניינים אתכם. קחו קורסים רבים ככל האפשר בתואר הראשון, בין אם כסטודנטים מן המניין ובין אם כשומעים חופשיים. ככל שמדובר בתשתית, אתם אף פעם לא יודעים ממה תרוויחו, ואתם הרי כאן גם בגלל שאתם אוהבים ללמוד.

השלב הבא הוא לרתום את הידע התשתיתי שלכם כדי לבנות רקורד מחקרי יוצא מגדר הרגיל. על כך נדבר בפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל רק מיעוט נבחר יצליח. אלו תכונות צריך, איך תבדקו אם אתם מתאימים, וכיצד תעלו את הסיכויים שלכם? הינשוף בא לעזרתכם עם מדריך מיוחד לקריירה אקדמית בחמישה פרקים. חלק ראשון בסדרה.

Credit: Milan Markovic, depositphotos.com

אתה סטודנט נלהב למדעי הרוח, או אולי את תלמידת תיכון שמתעניינת בהיסטוריה, לימודי מזרח אסיה, ספרות או פילוסופיה. תמיד חלמתם להפוך את תחום העניין שלכם לקריירה. שמעתם מרצים, התלהבתם, ורציתם למצוא את עצמכם שם – בצד השני של הפודיום. אבל אז, בצדק גמור, אחרים שפכו מים קרים על החלום שלכם. השכר באקדמיה, אמרו לכם, נמוך יחסית לזה שמשלמים בחברות הייטק, וגרוע מכך – המשרות מועטות מאד והסיכון גבוה. באמ;לק של הממשי, דף פייסבוק ששם ללעג כמה מהתופעות הביזאריות יותר במדעי הרוח, כתבו פעם פוסט טיפוסי בנושא:

לא תצליחו להמיר את ההון הסימבולי שלכם בהון כלכלי. כל הקורסים שלקחתם בגילמן ביוונית קלאסית ולטינית לא יתורגמו להצלחה בשוק העבודה, ואפילו הסמינריון שכתבתם על פרשנות בארתיאנית ל"טענת אנטיגונה" של באטלר לא יביא לכם משרה. אז במקום לצאת מהאקדמיה, אתם תעלו את ההימור ותיכנסו לתואר שני ותכתבו תזה על מצגים של דילמת אותיפרון ביהדות ובנצרות המוקדמת, ומשם הדרך סלולה לדוקטורט באירופה ואז לחזור הנה לעבוד בחצי משרה זמנית בהוראה במכללה.

אם קראתם ואתם עדיין רוצים קריירה אקדמית, יש לי חדשות רעות אבל גם חדשות טובות עבורכם, או לפחות עבור חלקכם. כמי שהצליח לעלות על המסלול (בטוקיו, הרווארד ואז בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית) אני יכול להבטיח לכם שהוא קשה מאד, טומן בחובו סיכון גדול לכישלון ודורש, לצד עבודה קשה, גם כמות הגונה של מזל. החדשות הטובות הן שהוא אפשרי, בסבירות גבוהה, אם מתקיימים שני תנאים עיקריים. ראשית כל, שיש לכם מראש, קרי, עוד כשאתם תלמידי תיכון או סטודנטים מתחילים, לפחות את רוב התכונות הדרושות בכדי להתחיל במסלול אקדמי. שנית, שאתם יודעים מה אתם עושים, עובדים קשה בכיוון הנכון ומכלכלים את צעדיכם מראש בתבונה. אם אתם מצליחים, מובטחת לכם קריירה מרתקת, ובניגוד למה שרבים יאמרו לכם, עם שכר ותנאים לא רעים בכלל.

אבל המסלול האקדמי דומה למסלול מכשולים שמצריך הרבה מאד פניות חדות, טיפוסים בעלייה תלולה וזינוקים. פעם המשלתי אותו לסופר מריו, הדמות ממשחק המחשב הקלאסי, שחייב לקפוץ מעל תהום, ועוד תהום, ועוד תהום. המדריך הזה, שיתפרסם כאן בינשוף בחמישה חלקים, נועד לסייע לכם במירוץ. המאמר הראשון עוסק בתנאי הסף. השני, השלישי והרביעי יסייעו לכם להתכונן ולעבוד נכון זמן רב מראש, וכך לצבור יתרון על המתחרים. החלק החמישי נועד לסייע לאלו שנמצאים כבר לקראת סוף המסלול, קרי, תהליך חיפוש העבודה בסוף הדוקטורט.

נתחיל בהערת הבהרה. המדריך שלהלן נכתב עבור אלו המתעניינים בקריירה אקדמית מחקרית במדעי הרוח והחברה. אולם חלקים גדולים ממנו עשויים להיות תקפים גם לקריירה אקדמית בתחומים אחרים, או לקריירות מאתגרות מכל סוג שהוא.

כמו בסופר מריו, הקריירה האקדמית היא, במהותה, קפיצה חוזרת ונשנית מעל תהומות

תנאי הסף

מי שמעוניין בקריירה אקדמית במדעי הרוח, חייב להפנים עובדה בסיסית עוד בשלב הראשון: המשרות במדעי הרוח מועטות, ומחפשי העבודה רבים. לא מעטים מהסטודנטים נשמטים בשלב כזה או אחר של הדרך, לאחר שהשקיעו מאמצים לחינם, ואחרים לא מוצאים עבודה בסופה. לכן, לפני שאתם מתחילים במירוץ, אתם צריכים לוודא שיש לכם כמה שיותר מתכונות הסף הדרושות. ניתן לפתח כמעט את כל התכונות הללו בעבודה קשה ומפרכת, אבל אם אין לכם את רובן בתחילת הדרך, תסבלו מחיסרון קריטי לעומת אלו שעבדו ופיתחו את הכשרונות הללו לפניכם. אז הנה הן, בסדר יורד של חשיבות:

  1. סקרנות: אם את מוצאת את עצמך, עוד בתור ילדה, בודקת ומחפשת ערכים בויקיפדיה, מקשיבה לסיפורים מסיפורים שונים ורוצה ללמוד ולדעת עוד על כל דבר – כנראה שיש לך תנאי סף חשוב לקריירה במדעי הרוח. לעומת זאת, אם "אין לך זמן לשטויות", אתה משתעמם מכל דבר שאינו "מעשי", או נראה לך שכל מה שאינו רלוונטי לחיים המיידיים תפל ומשעמם – חפש לך קריירה אחרת. מי שהגיע לתיכון או לאוניברסיטה בלי סקרנות עזה, ככל הנראה לא יוכל לפתח אותה בעתיד. מכל התנאים, סקרנות היא התנאי החשוב והבסיסי ביותר.
  2. התלהבות: בגלל התחרות העזה, מי שמצליח לפתח קריירה במדעי הרוח חייב להשתוקק לקריירה כזאת יותר מכל דבר אחר בעולם. אם אתה לא בטוח מה אתה רוצה לעשות בחיים, הולך לכיוון האקדמי רק בגלל שהדודה המליצה, או מפני שאין לך משהו טוב יותר לעשות – פשוט וותר מראש.
  3. תעוזה והישגיות: המסלול לקריירה אקדמית ארוך ומורכב: תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט שיש לכתוב לרוב בחוץ לארץ. התהליך כולו לוקח כעשר שנים, במקרה הטוב מאד, ומצריך תעוזה, יוזמה, הישגיות ויצר הרפתקנות בלתי מבוטל. אם אין לכם אותו, אם אתם לא מוכנים, למשל, לעזוב לחו"ל מסיבה כלשהי, תפגרו במירוץ אחרי אחרים שיש להם פחות עכבות ומכשולים מכם. שימו לב: יתכן שתאלצו להתפשר בסוף על עבודה בחו״ל. מספר התקנים האקדמיים בארץ מועט.
  4. יציבות והתמדה: המסלול לקריירה אקדמית מצריך אנרגיה, יצירתיות, יוזמה ועבודה קשה לאורך כל הדרך. לפעמים, העבודה הזאת אפורה ומשעממת (יש בה גם רגעים רבים של עניין, התלהבות והתרוממות רוח) ובכל מקרה חובה להתמיד ולעבוד שעות ארוכות כל יום במשך שנים. אם אתם סובלים מנסיבות אישיות, משפחתיות, רפואיות או נפשיות (דכאונות, טלטלות רגשיות) שמשתקות אתכם למשך זמנים ארוכים, המירוץ הזה יהיה קשה מאד עבורכם. במקרה כזה, תהיו כמו אצן שנוקע את הרגל מדי מספר חודשים. שימו לב: אני בשום אופן לא מנסה לרפות את ידיהם של אנשים שסובלים מבעיות משפחתיות, רפואיות, רגשיות או אחרות. כולנו בני אדם. יש כאלו שאיתרע מזלם לסבול מבעיות כאלו, אך בכל זאת הפכו לאנשי אקדמיה מזהירים. הן עלולות לבלום אתכם, רק במידה והן משביתות אתכם מעבודה לזמן ממושך.
  5. קריאה: במדעי הרוח, קריאה היא אחד הכלים החשובים ביותר. סטודנט למדעי הרוח צריך לקרוא כמות גדולה מאד של חומר, להפנים אותו ולנתח אותו. אם את לא אוהבת לקרוא, את בבעיה. לעומת זאת, אם אתה "תולעת ספרים" שבולעת ספרי היסטוריה, רומנים וכתובים מסוגים אחרים, תוכל להשתלט בקלות רבה על כמות גדולה של חומר. בדומה לסקרנות, אהבת הקריאה היא תנאי סף קריטי. אם אתה לא מגיע איתה לשנה הראשונה בתואר הראשון, יהיה לך קשה להמשיך הלאה. מכיוון שבמדעי הרוח יש צורך לקרוא באנגלית, חשוב שתתרגלו לקרוא ספרות ועיון בשפה זו עוד בשלב מוקדם. השקיעו באנגלית שלכם.
  6. ידע כללי: קריאה מרובה תאפשר לכם לצבור, בהדרגה, ידע כללי, וגם ידע ספציפי בנושאים שמעניינים אתכם. כמובן שתמשיכו לצבור ידע במהלך התארים שתעשו, אבל ככל שתגיעו אליהם עם יותר ידע כללי ורקע, כן ייטב. בעיקרון, רוב האנשים יכולים לקטלג רק אחוז מסויים מכל ספר שהם קוראים בזיכרון לטווח ארוך. ככל שאתם באים לספר עם יותר ידע רלוונטי, כך תוכלו לשים לב לפרטים נוספים ולהישאר עם יותר ידע אחרי הקריאה. ידע כללי גם יאפשר לכם לתייג מידע שאתם מקבלים לתוך הקשרים, ולהפיק ממנו תועלת רבה יותר.
  7. קריאה ביקורתית ויכולת ניתוח: ככל שאתם קוראים יותר, צוברים יותר ידע כללי ומתחילים לפענח הקשרים רחבים יותר, כך אתם יכולים לפנות כוח מנטלי רב יותר לקריאה ביקורתית. קריאה ביקורתית פירושה, ראשית כל, להבחין במבנים שמאחורי הטקסט. מה הטיעון של הכותב? מאיזה כיוון הוא מגיע? מה הן הנחות היסוד הגלויות והסמויות שלו? האם יש לו הטיות ודעות קדומות? האם הוא בוחר עובדות שנוחות לו, ומתעלם מעובדות אחרות? האם הוא מסתיר מאיתנו משהו, ואולי, רחמנא לצלן, משקר? באקדמיה תלמדו קריאה ביקורתית לעומק, אבל כמו ביתר המיומנויות, ככל שתגיעו עם רקע קודם, המנחים שלכם יוכלו להעלות אתכם לרמה גבוהה יותר. בהמשך תלמדו כיצד להצליב ראיות, להשוות טקסטים שונים זה לזה ולנסות לבנות לעצמכם תמונת מציאות מסבך של גרסאות סותרות. המיומנות הזאת דרושה הן לקריאה והן לכתיבה אקדמית.
  8. כתיבה: המדיום המדעי הוא, בראש ובראשונה, מדיום כתוב – גם במדעי הרוח. כל התובנות, השיחות המרתקות, השאלות והתשובות המבריקות, כל אלו לחינם יהיו, אם לא תוכלו להעלות אותן על הכתב. כתיבה היא מיומנות, וכתיבה אקדמית היא מיומנות ספציפית. כמובן שהמנחים האקדמיים שלכם יאמנו אתכם בכתיבה, אם הם עושים את מלאכתם נאמנה. אבל ככל שתגיעו אליהם עם רמת כתיבה טובה יותר, כך תוכלו להעפיל לגבהים ולצבור נקודות במירוץ. כתיבה טובה בנויה ממספר מרכיבים, ויהיה עליכם לפתח את כולם. מי שמוכשר ומנוסה בכתיבה (לרוב מי שקורא הרבה) יכול לכתוב חיבורים מעניינים וקולחים בשפה ברורה מחד ומרתקת מאידך. גם כתיבה אקדמית, לא רק ספרותית, צריכה להיות מעניינת ולתפוס את תשומת ליבו של הקורא. הדבר חשוב במיוחד כשאתם נבחנים, מפני שחיבור טוב תופס מיד את עינו של הבוחן (או הבוס הפוטנציאלי) שצריך לקרוא עשרות או מאות חיבורים אחרים. אולם כדי להיות כותב אקדמי טוב, אין די בכתיבה מעניינת. מאמר אקדמי צריך להיות סדור, בעל מבנה ברור ולוגי, ובמיוחד – להכיל טיעון ברור שאפשר להבין אותו בסוף הקריאה. אם אני קורא את המאמר שלכם, אפילו בשתיים בלילה, ולא מבין מה אתם מנסים לטעון, הכתיבה שלכם אינה טובה מספיק. במאמר הזה של סטיבן פינקר תקבלו כמה טיפים מעולים לכתיבה אקדמית, ובעיקר אזהרות מפני כשלים נפוצים אך הרסניים.
  9. דיבור: מיומנות שנוטים להזניח במקרים רבים. קריאה וכתיבה חשובות יותר, אולם בעולם האקדמי, מצפים מכם להתבטא היטב גם בעל פה. כדי למצות את הידע מהמרצים והמורים שלכם ולמצוא מישהו או מישהי שיסכימו לחנוך אתכם, אתם צריכים לשאול את השאלות הנכונות ולהתבטא באופן שימשוך אליכם תשומת לב חיובית. ישנו יתרון לסטודנטים שיודעים לדבר באופן מעניין אך סדור, עם אינטליגנציה רגשית ועניין אמיתי במי שעומד מולם. לעומת זאת, מי שמדבר באריכות יתר ושלא לעניין, משתמש בשפה עילגת או, להבדיל, גבוהה וסבוכה מדי, עלול לאבד נקודות. בהמשך גם תלמדו את אומנות המצגת האקדמית. יהיה עליכם להציג טיעון ברור, מורכב ונתמך בראיות בזמן מוגבל, תוך שימור תשומת הלב של המאזינים. אומנות הדיבור כוללת אינטונציה משתנה ודגשים במקומות הנכונים. שימו לב שאתם מדברים בקול רם מספיק ולא בולעים מילים. כל המרכיבים הללו בונים את התכונה החמקמקה אך החיונית שנקראת "כריזמה". את אומנות הדיבור לומדים, כמו כל דבר אחר, אבל ככל שתגיעו "מבושלים" יותר, כך יהיה לכם יתרון גדול יותר בחזית החשובה הזאת.

יש מעט מאד אנשים שמצטיינים בכל תשעת התחומים הללו עוד לפני שכף רגלם דורכת באקדמיה. מתוך אינטואיציה, הייתי אומר שלפני שאתם מתחילים בדרך, אתם חייבים סקרנות, התלהבות, תעוזה, השגיות, התמדה, וכמה שיותר מהתכונות האחרות. את השאר תוכלו ללמוד תוך כדי תנועה.

החלטתם שאתם מתאימים? מנקודה זו ואילך, אתם צריכים לתכנן את הקריירה האקדמית שלכם ולכלכל את צעדיכם בהקדם, רצוי מהשנה הראשונה של התואר הראשון. בכך יעסוק המאמר הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

  1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
  2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
  3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
  4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
  5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

פניית פרסה: כיצד עקף השמאל הקיצוני את הימין בסיבוב

משהו מוזר עובר על השמאל הרדיקלי בארצות הברית, ובמיוחד באקדמיה. האקטיביסטים שמריצים מחאות המוניות בשם ה"צדק הגזעי", חוזרים בדלת האחורית לעמדות ימניות קיצוניות שפעילי זכויות האזרח נאבקו כנגדן במשך עשורים, לרבות הפרדה כפויה בין הגזעים. ינשופי מגדל-השן על עלבונות, ניכוס תרבותי, סושי ופניית פרסה דרמטית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

Credit: Olesha, depositphotos.com


לפני כחודש וחצי
 הסתובבה לה אקטיביסטית אפרו-אמריקנית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, והתבוננה בזעם באחד מקירות הבניין. מישהו ביצע פרובוקציה קלה, והדביק סרטים זעירים וקלים להסרה על תמונותיהם של הפרופסורים השחורים בפקולטה, התלויות לצד אלו של עמיתיהם הלבנים. הימים, רק לעדכן את הקורא, הם ימי מחאות והפגנות סטודנטים בקמפוסים אמריקניים רבים. המפגינים דורשים בדרך כלל לטפל בענייני גזע וזהות, החל בשינוי בניינים הקרויים על שם דמויות "בעייתיות" מהעבר, עבור בפיטורי מרצים שכופרים בפוסט-קולוניאליזם, וכלה בניסיון להכתיב לאוניברסיטאות כל מיני "תכניות אסטרטגיות" לגיוון, העצמה וחינוך בענייני מגדר וגזע.

בחודשים האחרונים נשפך הרבה מאד דיו על גל המחאות הזה. יש המצדדים בו, ואילו רבים אחרים מזהים בו קווים של עריצות וסכנה חמורה לחופש הביטוי האקדמי. אולם, למקרא המאמר של אותה אקטיביסטית, עלתה לפני השטח זוית חדשה ומעניינת: "בפעם הראשונה שהלכתי במסדרונות הללו כסטודנטית למשפטים" היא כתבה, "הבחנתי בכאב בגברים הלבנים שתופסים את רוב המקום על הקיר, אך גם הייתי גאה לראות תמונות של פרופסורים שחורים תלויים לידם". או במילים אחרות: קריטריון הגזע חוזר, ובגדול.

האקטיביסטים האפרו-אמריקנים, ששייכים רובם ככולם לשמאל הרדיקלי הסטודנטיאלי ולארגוני זכויות למיניהם, ביצעו פניית פרסה, והם מאמצים כיום עמדות שהתנועה לזכויות השחורים נאבקה כנגדן בשצף קצף בעבר.

לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד
לא ברור מי ביצע, ומדוע: הסרטים השחורים על תמונות הפרופסורים, בית הספר למשפטים בהרווארד

כאשר אותה אקטיביסטית מתבוננת בתמונות הפרופסורים שעל הקיר, ניבטים מול עיניה אחדים מגדולי המשפטנים של ארצות הברית – שחורים, לבנים, אסייאתים ואחרים. לכל אחד מהם הייתה קריירה מרתקת ועשירה. לכל אחד מהם השקפות ודעות בוויכוחים הסוערים שעל הפרק, אשר אמורות לרתק סטודנטית למשפטים בהארוורד. ובכל זאת, האקטיביסטית שלנו כלל לא מביעה עניין בכל אלו. דבר אחד בלבד מעניין אותה: האם צבע העור של הפרופסור הוא כהה, או שמא בהיר. מרצים שחורים משמחים אותה, ואילו מרצים לבנים מדכאים אותה וגורמים לה לכאב. התוכן, הברק המחשבתי, האינטיליגנציה – אינם פקטור חשוב עבורה.

נקודת המבט הזאת אינה רק צרה כעולמה של נמלה, אלא גם טומנת בחובה הנחות יסוד גזעניות שפעילי זכויות האזרח תמיד נאבקו כנגדן. שהרי, על-ידי הדגשת צבע העור לבדו והתעלמות מכל יתר הרבדים בקריירה של הפרופסורים, האקטיביסטית אומרת למעשה שערכו של אדם מסתכם אך ורק בזהותו הגזעית. ויותר מכך – שיש למיין אנשים כ"בעלי ברית" או "אויבים" בהתאם לצבע העור. זוהי, פחות או יותר, הנחת היסוד שעמדה מאחורי הגזענות הדרומית הידועה לשמצה. סביר להניח שהדרומיים לא היו יכולים לבטא אותה טוב יותר.

מרחבים בטוחים ונפרדים לשחורים

ואל תטעו לחשוב שהאקטיביסטית שלנו היא היחידה, או אף הקיצונית שבחבורה. פרופסור האונני קיי טראסק מאוניברסיטת הונלולו למשל, ביטאה גם היא את ההשקפה המקובלת בחוגים הרלוונטיים. לפי טראסק, שנאה של שחורים כלפי לבנים אינה גזענית, בהגדרה, משום שרק "בעלי הפריבילגיות" (קרי, לבנים) יכולים להיות גזענים. איבה בכיוון ההפוך לעומת זאת, אינה אלא זעם מהפכני לגיטימי של המדוכא כלפי המדכא. טראסק ודומיה מטיפים אפוא בגלוי לשנאה גזעית, רק הפעם מהצד ההפוך.

וכך, במהלך מדהים של חזרה לאחור, האקטיביסטים החדשים חותרים תחת הישגי העבר החשובים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. מרטין לותר קינג דרש לשלב את השחורים במיינסטרים האמריקני ולכן נאבק בסגרגציה, ההפרדה הגזעית שדחקה אותם לשולי החברה. האקטיביסטים השחורים של היום אמנם ממשיכים לטעון בשם המורשת הזאת, אך בה בעת גם חותרים תחתיה. בפרינסטון, למשל, הם דורשים להסיר את שמו של הנשיא לשעבר וודרו וילסון מהקמפוס, משום שאפשר הפרדה גזעית במשרדי הממשלה. בו בזמן, ובלי לחשוב על האירוניה שבדבר, הם גם תובעים להקים "מרחב מתוחם ומוגדר לשחורים". או במילים אחרות, להחזיר את ההפרדה הגזעית מהדלת האחורית. בקלרמונט מק'קנה, קולג' בקליפורניה סטודנטים שחורים סילקו באלימות מ"המרחב הבטוח" אישה אסייאתית שהעזה להתלונן על הטרדה מינית מצד שחור, ואפילו העזה לומר שגם שחורים יכולים להיות גזענים לפעמים.

חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח
חוזרים לגזענות הישנה: חדר המתנה לשחורים בדרום ארצות הברית, לפני חוקי זכויות האזרח

באוניברסיטת מיזורי, אחד ממרכזי המחאה העיקריים, האקטיביסטים השחורים הרחיקו לכת, וסילקו את בעלי בריתם הלבנים מאתר המחאה כדי ליצור "מרחב בטוח שחור לריפוי", בו יוכלו לפגוש רק שחורים ולהתאושש מהשפעת העלבונות הגזעניים שמקיפים אותם מכל עבר. שטח ציבורי אחר באותה אוניברסיטה, שהוכרז אף הוא "מרחב בטוח", אמנם נפתח לאקטיביסטים לבנים מסויימים, אך נסגר לכל הלבנים שלא תומכים במחאה ולצלמי עיתונות. כשצלם אסייאתי ניסה לחדור אותו בכל זאת, הוא ספג צעקות ודחיפות והואשם בכך שהוא "לא מכבד מרחבים שחורים". נותר רק לתהות, האם מחר ידרשו "לוחמי הצדק הגזעי" להקים גם כיתות נפרדות וברזיות נפרדות לשחורים, ובכך ישחזרו לחלוטין את מציאות האפליה של הדרום האמריקני הישן.

המאבק החדש ב"ניכוס התרבותי"

אך ההפרדה הגזעית, והגזענות בכלל, אינם הרעיונות היחידים שהאקטיביסטים חוזרים אליהם בפניית פרסה, לאחר שקודמיהם נאבקו כנגדם במשך דורות. מסורתית, השמאל האקדמי חשד תמיד ב"מהותנות" התרבותית. זו הגורסת שתרבות או אומה מכילות מעין מהות נצחית וקבועה, למשל "נשמת האומה", "הג'ניוס היהודי" או "הנפש היפנית", שנוצקה מימים ימימה ומלווה את האומה לעד במסעה לאורך ההיסטוריה. כנגד זאת, טענו חוקרים שתרבויות הן אוסף של רעיונות ומנהגים המשתנים תדיר, והמגדירים עצמם באופן מתמיד באמצעות אינטראקציה עם תרבויות אחרות.

והנה, פוליטיקת הזהויות הקיצונית ביצעה כעת פניית פרסה, וחזרה בדיוק למהותנות שנאבקה נגדה בעבר. עד שאפילו הרומנטיקנים מהמאה התשע עשרה היו מרימים גבה על התובנות החדשות. הביטו למשל בגלי הזעם הקדוש שעולים כנגד האנטיכרייסט החדש: "ניכוס תרבותי". עוד בשנת אלפיים, מחו סטודנטים וייטנמאים בסיאטל על להקה קנדית שקראה לעצמה וייטקונג, משום שמדובר ב"גניבה תרבותית והיסטורית". סטודנטים ממיעוטים אתניים בארצות-הברית נעלבים מתחפושות 'ליל כל הקדושים' שלקוחות מהתרבויות שלהם. כמו למשל טורבנים, כאפיות או נוצות אינדיאניות; באוניברסיטת אוטאווה בוטלה כיתת יוגה – במקור תורה רוחנית הודית וכיום ספורט מערבי פופולרי – מפני שמדובר ב"ניכוס וגניבה מתרבות שעברה קולוניאליזם וג'נוסייד תרבותי בידי המערב".

ניכוס תרבותי מסוכן – כיתת יוגה, תמונת אילוסטרציה. Credit: Wavebreakmedia, depositphotos.com

וסטודנטים רדיקליים באוברלין קולג' מוציאים את קצפם על הקפיטריה המקומית, שמעזה להגיש מנות סיניות לא מקוריות ואפילו, רחמנא לצלן, סושי, באופן שמהווה "גניבה תרבותית" ממזרח אסיה. טומויו ג'ושי, סטודנטית יפנית, אפילו טענהשהעובדה שהדג לא טרי, האורז לא מבושל מספיק והטבח לא התאמן מספיק שנים – מוכיחה שהקפטריה מנכסת את התרבות היפנית באופן לא הוגן. מחאה דומה, ומגוחכת לא פחות, פרצה כנגד "יום הקימונו" של מוזיאון האומנות בבוסטון.

ויש גם נפגעי טראומה שמצבם קשה יותר.

דייפ נגויין, סטודנטית חדשה מוייטנאם, קפצה מאושר כאשר ראתה מנות וייטנאמיות בתפריט של קפטריית סטינבסון באוריינטציה השנה. אחוזה בתשוקה עזה לאוכל ניחומים וייטנאמי, רצה נגויין לתחנת המזון בתקווה גדולה, אולם התאכזבה עמוקות. סנדוויץ הבאן-מי הוייטנאמי המסורתי שקפטריית סטינבסון הבטיחה לא היה אלא חיקוי זול של המנה המזרח-אסייאתית. במקום באגט פריך עם בשר חזיר צלוי, פאטה, ירקות מוחמצים ועשבים טריים, נעשה שימוש בג'בטה, חזיר משוך וסלט כרוב. "זה היה מגוחך" אמרה נגויין, "איך הם יכולים סתם כך לקחת משהו שונה לחלוטין ולתייג אותו כאוכל מסורתי של ארץ אחרת?".

הטקסט הזה הוא אמיתי לחלוטין. אך נגויין שנעלבה עד עמקי נשמתה מהשוד התרבותי שכחה שבאגט, גם אם יש בתוכו בשר ועשבים טריים, אינו בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי, אלא "ניכוס תרבותי" בפני עצמו שנטלה וייטנאם מהקולוניאליזם הצרפתי.

וכך, כמו גלגל היסטורי, הפכה שוב התרבות למעין "מהות" קבועה, מתחם פרטי השייך אך ורק לקבוצת אנשים ספציפית, שאסור לה לבוא במגע עם תרבויות אחרות ולהיות מושפעת מהן.

הבאגט הוא לא בדיוק מאכל וייטנאמי מסורתי. בתמונה: באן-מי. Credit: Jakub Kapusnak, foodiesfeed.com

בדיוק כמו ה"מרחבים הבטוחים" שמשחזרים את ההפרדה הגזעית, גם ההיסטריה סביב ה"ניכוס התרבותי" מדירה בפועל קבוצות מיעוט מהכלל, סוגרת אותן בגטו תרבותי משלהן ודוחקת אותן לשוליים. בחברה המודרנית, הזדמנויות חברתיות וכלכליות מחייבות אינטראקציה מתמדת, ואג'נדת ה"ניכוס התרבותי" עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. כך, המחלקות ללימודים אתניים ואפרו-אמריקניים באוניברסיטאות, שהוקמו במטרה להוסיף את ההיסטוריה והתרבות של האפרו-אמריקנים לקנון האינטלקטואלי של ארצות-הברית, הפכו לגטאות מסוגרים של אינטלקטואלים זועמים, שחורים ברובם, שמדברים בעיקר לעצמם.

זהו תהליך הרסני שמזין את עצמו. בהתנהגות הבדלנית שלהם, אינטלקטואלים ואקטיביסטים שחורים (ואחרים) משליכים את עצמם לשוליים. כתוצאה ממעמדם השולי הם זועקים על אפליה, ודורשים עוד ועוד יחס מיוחד – אפליה מתקנת ומרחבים בטוחים – צעדים שמשליכים אותם הלאה לשולי הדרך, וחוזר חלילה.

כך, בשקט, ביצע אגף "פוליטיקת הזהויות" של השמאל הרדיקלי את פניית הפרסה המושלמת. הוא זחל דרך תעלות המבצר שהובקע, והתיישב על רצפת המרתף הישן של יריביו לשעבר. מעניין מתי הוא יבחין בכך.

מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים

השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

Credit: Nuvolanevicata, depositphotos.com

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

גיא בכור – דוגמא מובהקת לפרשן עם ביטחון עצמי מופרז

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.

%d בלוגרים אהבו את זה: