קטגוריה: ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה

מברישים שיער במעגלים: על רפונזל, גזענות ושליטה במחשבות

מה הקשר בין הסרט של וולט דיסני על רפונזל, הויכוחים על יחסי שחורים-לבנים ואפלייה גזעית בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על טיבה של תנועה מעגלית, שימוש מטעה בנתונים והניסיון למשטר את הנשימה. כיצד הפך המדרון החלקלק למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות, ומי למעשה מרוויח מכל הסיפור?

540717b286a414e41fb3c3ca075b2d54

ב"פלונטר", סרט של וולט דיסני המבוסס על סיפורה הנודע של רפונזל, קובלת הגיבורה על השיעמום שהיא חווה ב"כלוב הזהב" שלה. לאחר תיאור מוזיקלי של עיסוקיה היומיים, אומרת רפונזל (שכידוע שיערה ארוך במיוחד) כי כל ערב היא "מברישה את השיער תוך הסתובבות במעגלים". למרבה העניין, המירוק העצמי המעגלי והאינסופי אינו מאפיין רק את רפונזל, אלא גם אינטלקטואלים, חוקרים ואקטיביסטים לא מעטים. ואכן – הסצינה בו רפונזל מסתובבת במעגלים אינסופיים ומסרקת את השיער היא מטפורה הולמת לשורה ארוכה של טיעונים על גזענות, גזע, אפלייה ויחסי שחורים-לבנים בארצות הברית ומעבר לה.

לפני זמן מה, יצא לי לדבר עם סטודנט ישראלי למשפטים על אי אלו נושאים חברתיים ופוליטיים. במהלך השיחה, אמר לי, לתדהמתי, שהרווארד היא "מוסד לבן, גברי וגזעני", אפילו "גזעני באופן קיצוני". אבל בהרווארד יש סטודנטים מכל צבעי הקשת וכל הגוונים התרבותיים, האתניים והדתיים, וקבוצות מוחלשות מקבלות העדפה מתקנת (במסגרת מדיניות הגיוון של הקמפוס). למעשה, האפלייה המתקנת כל כך אינטנסיבית, עד שקבוצות שמצליחות מעל ומעבר באופן טבעי (ע"ע אסייאתים ואסייאתים-אמריקאים) נפגעות ממנה. רק לאחרונה, עתרו סטודנטים אסייאתים לבית המשפט נגד מדיניות הגיוון האתני של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקאיות אחרות.

אבל, אמר לי אותו הסטודנט, בהרווארד יש רק "פרופסור היספאני אחד עם קביעות". העובדה הזאת, לאחרונה, הפכה למעין קריאת דגל של אלו ה"נאבקים בגזענות" בקמפוס. משום שיש בסגל לא מעט חוקרים שחורים עם קביעות, רובם מהמובילים בתחומם, כמו גם חוקרים הודים ואסייאתים, יש למצוא בדחיפות קבוצה מקופחת אחרת. חוץ מזה, כל יתר הטיעונים על "גזענות בקמפוס" שייכים לתחום הפסיכולוגיה. לאחרונה, קבוצה של אקטיביסטים פרסמה מודעות ברחבי הקמפוס עם שורה של טרוניות, טענות ומענות. מדוע יש "רק קורס אחד בסילבוס על תולדות האסייאתים בארצות הברית"? מדוע עדיין רואים כל כך הרבה לבנים מסביב? ובכלל, מה, "האם אני צריך להסביר למישהו מדוע אני נפגע"?

למשפט האחרון עוד נחזור, אבל כבר כעת ראוי להצביע על נקודה מרכזית בטיעונים הרדיקליים על אפליה בקמפוס, סימפטום שמאפיין את השיח על אפליה גזעית בארצות הברית כולה: הם לקויים ומעגליים באופיים. בביטוי "מעגלי" אני מתכוון לפרוגרמה פוליטית שבנויה באופן כזה שמונע הגשמה ויישום, באופן שמנציח את הטרוניות והקובלנות והופך אותן למצב קבוע. בכך אינני טוען בשום אופן שאין אפליה גזעית בארצות הברית: היא בוודאי קיימת, ובמקרים מסויימים יש הוכחות בלתי מעורערות לקיומה. אולם שימו לב לטיעון הרחב יותר. דורות על דורות של משפטנים, מלומדים ופעילים רדיקליים מצטטים נתונים סטטיסטיים המוכיחים, כביכול, כי המערכת האמריקאית כולה מנציחה אפליה גזעית. למשל: מספר השחורים בבתי הכלא גדול מעבר לשיעורם באוכלוסיה, אולם מספרם בקרב המומחים למשפט חוקתי קטן יותר משיעורים באוכלוסיה. מכאן שהם ניצבים בפני אפליה מכוונת.

טיעון לקוי

אולם דא עקא, שמשפחת הטיעונים הזאת (שניתן למצוא אותה דרך אגב גם בדיונים על יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל) מתבססת על הנחת יסוד מסויימת, הגורסת כי ללא אפלייה יזכו הקבוצות האתניות השונות לייצוג פרורופרציונלי במגזרי החברה השונים. אלא שדונלד הורוביץ, חוקר מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, הוכיח במחקר מקיף כי מדובר במגדלים פורחים באוויר. כפי שכתב תומס סוול במאמר קלאסי בסוף שנות השמונים, בשום חברה אנושית שהיא אין ולא היה מעולם "ייצוג פרופורציונלי" כזה לקבוצות שונות. ללא ספק, אפלייה הינה חלק מהסיפור במקרים רבים, אולם לעולם היא אינה מהווה את הסיפור כולו. לקבוצות שונות, למשל, יש קודים תרבותיים שונים – אמת בסיסית שנוטים להתעלם ממנה לעיתים קרובות משיקולי פוליטיקלי-קורקט. קודים תרבותיים עשויים, למשל, להכתיב העדפות שונות בבחירת מקצוע. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה העדיפו מהגרים יהודים רבים לעסוק בחייטות זעירה, איטלקים נטו לפתוח מסעדות משפחתיות ואילו אירים העדיפו את המשטרה והפקידות. כל מסלול כזה, עם הקשיים והיתרונות הגלומים בו, יוביל בסופו של דבר לייצוג שונה לחלוטין של קבוצת המהגרים בשדרות החברה. כמובן, ברגע שהדורות הראשונים של קבוצה אתנית העדיפו מקצוע או עיסוק מסויים, ייבנו בהדרגה רשתות של קשרים חברתיים ומקצועיים שימשכו גם את הדורות הבאים לעיסוקים דומים. אם יש לי כבר שלושה דודים במשטרה, יהיה לי קל להתקבל לשם יותר מאשר (למשל) למחלקה למשפט חוקתי באוניברסיטה.

העדיפו להקים עסקים משפחתיים - מהגרים איטלקים בארה

העדיפו להקים עסקים משפחתיים – מהגרים איטלקים בארה"ב, תחילת המאה העשרים

מעבר לכך, קודים תרבותיים עשוייים להשפיע גם על הצלחה בדרכים אחרות. תרבויות או תת-תרבויות מסויימות עשויות, למשל, לתגמל לימודים והשכלה יותר מאשר תרבויות אחרות. אי אפשר להפריד, למשל, בין ההצלחה המסחררת של האסייאתים, ההודים והיהודים (קבוצות שסבלו מעוינות ואפלייה משמעותיות בתחילת דרכן בארה"ב) לבין הדגש על לימודים והשכלה בתרבויות הללו. לעומת זאת, בקבוצות חברתיות שבהן השכלה אינה נחשבת לדבר חשוב, סביר שיהיו פחות אנשים שיתקדמו למעלה בסולם החברתי, ואלו שינסו לעשות זאת יתקלו במכשולים משמעותיים בסביבה החברתית הקרובה שלהם.

הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך (שתיים מהן היספאניות) שניסיונן להשיג תארים אקדמיים הוכשל בידי גורמים שקשורים לעולם ממנו באו: שותפים רומנטיים וקרובי משפחה שלא העריכו את הלימודים, וראו בהם פרה חולבת או סתם "אנוכיות" ו"התנשאות", או חוסר היכרות עמוקה עם דרך ההתנהלות של חיי האוניברסיטה, חיסרון מובהק של אנשים המגיעים מקבוצות שלימודים אינם חלק טבעי מחייהן. כאן בוודאי שלא מדובר על אפלייה. ה"ממסד", שכביכול אשם ב"גזענות מובנית", הרי סיפק להן הזדמנויות אינספור, בין אם מדובר במלגות, ייעוץ אקדמי או אפלייה מתקנת. אין מנוס מאמירת האמת הקשה: אנגליקה, ביאנקה ומליסה נגררו אחורה בשל כשלים יסודיים בתרבות שהגיעו ממנה. יתכן ומדובר בתת תרבות מקומית, ובוודאי שאין כאן שום דבר דטרמיניסטי. ניתן להתגבר על קשיים שנובעים מסביבה מדכאת, אולם ללא ספק תרבות רקע כזאת היא משקולת על הרגליים. מכאן שהצלחה או חוסר הצלחה אינם נובעים בהכרח מגזענות של הממסד, אלא גם ואולי בעיקר ממאפיינים תרבותיים של הקבוצה עצמה.

 

המעגליות של הטיעון

בעיה נוספת עם הטרוניות הרדיקליות על אפליה גזעית בארצות הברית היא המעגליות הבסיסית שלהן. אותו הסטודנט שהזכרתי בתחילת הפוסט, למשל, טען גם ש"הרווארד היא מוסד גברי ושוביניסטי". ולפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "זה שהנשיאה היא אישה לא אומר שום דבר." כמובן, גם העובדה שהדיקאנית החזקה ביותר באוניברסיטה היא אישה, ושיש יותר נשים מגברים במחזור הסטודנטים החדש שהגיע, ושנשים נמצאות בסגל האקדמי בשיעורים גבוהים – לא משנה דבר. שימו לב גם להסברים שאותם אנשים בדיוק מספקים לאירועים האחרונים שהתרחשו בבולטימור. שחור נהרג שלא בצדק בידי המשטרה, בשילוב של אכזריות ורשלנות פושעת. התשובה, כרגיל, היא שהאשמה נעוצה בממסד הגזעני. אמנם כבר במבט ראשון רואים שחלק גדול מהשוטרים הנאשמים הם שחורים – אבל את זה קל להסביר בכך ש"עליהם לאמץ את הנורמות הנהוגות במשטרה לבנה". דא עקא ששחורים מיוצגים גם בדרגות העליונות, ולא רק בדרגות השטח. בבולטימור ראשת העיר שחורה ומפקד המשטרה שחור. בתגובה, יאמרו הטוענים הרדיקלים כי "גם שחורים יכולים להיות גזעניים כלפי שחורים", ידגישו כי מנהיגי העיר הם "שחורים חסרי מודעות" או ישתמשו בשלל ביטויים מאולצים כמו "גזענות עיוורת צבעים", "גזענות עצמית", "גזענות ללא גזענים" וכיוצא בזה. הנחת היסוד היא שגזענות קיימת. כדי לבסס את הטיעון הזה, שנע כאמור במעגלים, נעשה שימוש בפלפולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים סבוכים. רק אפשרות אחת מעולם לא נשקלת: אולי דווקא אין כאן גזענות כלל, והאירועים בבולטימור נובעים מסיבות אחרות לגמרי?

מירוק מעגלי

לסיום, אי אפשר לצאת פטור בלי לכתוב מספר מילים על אינטרסים מעמדיים. חוקרים ואקטיביסטים רדיקלים, כידוע, מעלים את ה"אינטרס המעמדי" על ראש שמחתם. כולם פועלים, במודע או שלא במודע, מ"אינטרס מעמדי" כלשהו, והמציאות מוכתבת בידי שורה של גורמים מבניים הנובעים מהאינטרסים המעמדיים המושרשים הללו. התיאוריה הביקורתית של המשפט (Critical Law Studies), רואה למשל בחוק ובמערכת המשפט ביטוי לאינטרסים מעמדיים כאלו. לפיכך, עצם המבנה של המערכת גזעני ונועד לשמר את ההיררכיה הגזעית והמעמדית הקיימת. אבל אם נמשיך את קו הטיעון הלאה, מהו ה"אינטרס" של הרדיקלים עצמם לתחזק תיאוריות מאולצות ומעגליות כמו אלו שתוארו לעיל?

התשובה טמונה באינרציה בירוקרטית. ארגונים מכל סוג, ותנועות אקטיביסטיות אינן יוצאות מכלל זה, מעוניינים לעיתים קרובות בשימור הבעיה כנגדה הם כביכול נלחמים, שהרי עצם המאבק מספק להם עבודה, סמכויות, כיבודים וכספים. כשהתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, למשל, נאבקה כנגד חוקים שהפלו שחורים בכל תחומי החיים בארצות הברית, המטרה שלהם היתה תחומה ומדידה. המאבק היה אמור להסתיים ברגע שהחוקים בוטלו. אולם מרגע שהמאבק עבר לתחומים מעורפלים יותר, או שהציב לעצמו מטרות בלתי אפשריות כמו פיזור שווה של מיעוטים בכל שדירות החברה, ובמיוחד מרגע שהוכרז כי אפילו מינוי של מנהיגים אפרו-אמריקאים לתפקידים הבכירים ביותר אינו מהווה פתרון לבעיה – הרי שמדובר במאבק אינסופי. ואם המאבק אינסופי, הרי שיש צורך אינסופי באקטיביסטים, פעילים, מומחים ויועצים שינהלו אותו, אנשים שמגיעים (ראו זה פלא) מהחוגים האקדמיים ה"ביקורתיים" עצמם.

אם היה מדובר רק בהעסקת מומחים, אז מילא. אולם הבעיה היא שבשם המאבק בגזענות, החוגים ה"ביקורתיים" דורשים עוד ועוד סמכויות שיטור, שיפוט וענישה, בעיקר בקמפוסים. התרגלנו כבר שאינקוויזיצית הפוליטיקלי-קורקט ממשטרת וממשמעת דיבור, תוך איום בלינצ'ים ציבוריים, בחרמות ובפיטורים של אנשים מעבודתם. התרגלנו כבר, כפי שכותב ניק כהן, למדרון החלקלק של פגיעה בחופש הדיבור, ולא שמנו לב שהפך כבר מזמן למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות. בשנות השמונים, עלתה התביעה לאסור על "דיבור פוגעני" כי "יש מילים שפוצעות". היום, בשנות האלפיים, אין כבר צורך להוכיח פגיעה. מספיק להראות שהדיבור גורם "חוסר נוחות" למישהו. זוכרים את המודעה בהרווארד שהזכרתי בתחילת המאמר? עכשיו כבר יש סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים שאפילו לא צריך להוכיח או להסביר פגיעה. מספיק שמישהו חש "חוסר נוחות", וכבר מכונת ההשתקה נכנסת לפעולה.

ההברשה האינסופית של השיער, תוך כדי תנועה במעגלים, חדלה כבר מזמן מלתפקד כמאבק קונקרטי, והפכה בבסיסה לדרך מתוחכמת של קבוצת מומחים לתבוע לעצמה עוד ועוד כוח בדרכים לא דמוקרטיות. בשלב הנוכחי, יש שלא מסתפקים אפילו במישטור של דיבור פומבי, או התבטאויות ברשתות החברתיות. לפני כשבועיים, שמעתי הרצאה של חוקרת צעירה במחלקה לפילוסופיה בהרווארד, שכותבת דוקטורט על Micro-aggressions, וספציפית – על "מבטים לבנים" שמעליבים שחורים במעליות. כדי להתגבר על הבעיה, מציעה אותה החוקרת ללמוד תרגילי נשימה שיאפשרו לשרירי הפנים שלנו לתפקד כמצופה כאשר אנחנו נתקלים באדם שחור. אולי, לאחר שסיימנו למשטר את הדיבור, עברנו לשלב הבא – מישטור ומשמוע של הנשימה? ומה יהיה השלב הבא – שליטה במחשבות?

וכך, מתוך תנועה סיבובית של הברשת השיער הקולקטיבי, נושרת הקליפה הליברלית ומגלה תחתיה את פניה האמיתיות, הפנים של העריצות הטוטליטרית.

ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית

סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

האופקים של הרווארד: התנקשויות יפניות, רשתות אשוריות ותרופות פלא – האירוע הגדול בעוד מספר ימים

ביום שלישי, ה-22 לאפריל 2014, אני ועוד שבעה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד נציג את המחקרים שלנו באירוע הגדול של תוכנית Harvard Horizons באודיטוריום הגדול של האוניברסיטה. האירוע כולו יצולם ויועלה ליו טיוב. לצד המצגת שלי על מרידות והתנקשויות בצבא היפני, תוכלו לראות שבעה דוקטורנטים מוכשרים ומרתקים, כל אחד מהם פורץ גבולות בדרכו שלו. שרה רוגהיימר מהמחלקה לאסטרונומיה תדבר על השיטה החדשה שפיתחה לגילוי חיים מחוץ לכדור הארץ באמצעות ניתוח ספקטרום אור של כוכבים רחוקים; אדם אנדרסון, מהמחלקה לחקר המזרח התיכון הקדום, יציג את המודל הממוחשב שבאמצעותו פיענח את רשתות המסחר העתיקות בעולם הבבלי והאשורי; דייויד רוברסון, מומחה מהמחלקה לרפואה עצבית ידבר על "כדור הפלא לכאבים", משכך הכאבים נטול תופעות הלוואי, היעיל והבלתי ממכר שמתבשל במעבדה שלו ועומד לעבור בקרוב לשלב הניסוי הקליני; הפיזיקאי איי ג'יי קומאר יציג שיטה חדשה וזולה להפליא לאיבחון אנמיה חרמשית למעוטי יכולת בעולם השלישי; הביולוגית הת'ר אולינס תיקח אותנו בצוללת לקרקעית האוקייאנוס כדי לבדוק את האנרגיה שנוצרת בלוע של הרי געש תת ימיים, טום נורמן מהמחלקה לביולוגיה של מערכות ידבר על קבלת החלטות של תאים. ולבסוף, ויטני הנרי מהמחלקה למדע ביו-רפואי תציג את השיטה החדשה שפיתחה לטיפול בסרטן באמצעות… אספירין. משך כל הרצאה, חמש עד שש דקות בלבד, ומנחה הערב יהיה פרופ' היסה קוריאמה, ראש החוג ללימודי מזרח אסיה.

טריילר האירוע יצא זה עתה – ואתם מוזמנים לצפות. ההרצאה שלי תעסוק בסדרת ההחלטות הרות האסון שהפכו את הצבא הקיסרי היפני, כביכול אחד מהכוחות הממושמעים ביותר בעולם, למכונה של מרד, רצח וטרור.

 

לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה?

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.

מהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר

מדוע תמכתי במורה אדם ורטה, אבל לא התייצבתי לצדו של הזמר אריאל זילבר? האם הינשוף אף הוא אשם ב"צביעות שמאלנית"? מעבר לתשובה שתמצאו למטה, פרשת אריאל זילבר חושפת לנו עולם חדש ומרתק, שבו הימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני לומדים ומושפעים אחד מהשני. ברוך הבא למאהל של מהפכני הצעצוע.

ידידה שלי, עורכת דין שקוראת מדי פעם את הינשוף, הקשתה בפני לאחרונה בנוגע לפרשת אדם ורטה, עליה כתבתי בשבוע שעבר. מדוע, היא שאלה, לא התייצבתי גם לצדו של הזמר אריאל זילבר, שנשלל ממנו כביכול פרס למפעל חיים רק בשל היותו ימני רדיקלי? האם חופש הדיבור מיועד רק לשמאלנים? אני אכן חושב שראוי להתייחס בקצרה להבדל התהומי שקיים בין שתי הפרשות, אבל מעניין יותר, לדעתי, להביא את פרשת אריאל זילבר כדוגמא לאופן המדהים שבו לומדים הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי זה מזה. כוונתי לתופעה אותה אני מכנה "מהפכני הצעצוע", ובה נדון בהרחבה בהמשך הפוסט.

אבל קודם כל, מדוע לא התייצבתי לצדו של אריאל זילבר ו"חופש הביטוי" שלו? מספר חכ"ים ועיתונאים מהימין, כצפוי, הצליפו בשמאל על הנקודה הזאת בדיוק, תוך התעלמות תמוהה מהשוני המהותי בין המקרים. קשה לי להאמין איך יש כאלה שמעזים להשוות את חורבן פרנסתו של מורה לאי מתן פרס לזמר. אם נשתמש במטפורה אקדמית, זה בערך כמו להשוות העמדת סטודנט מול ועדת משמעת וסילוקו מהאוניברסיטה, להחלטה שלא לתת לו פרס הצטיינות מטעם הדיקאן. לפני שכולם משתגעים, רצוי להזכיר שפרס הוא בונוס – אות להערכה מיוחדת. ממילא רוב המועמדים לא מקבלים אותו, ואין בכך פגיעה בחייהם ובמטה לחמם. בוודאי שאי מתן פרס אינו מקביל לפיטורים משום זווית שהיא. אחינועם ניני, שהותקפה בפראות על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל מימין, לא מנעה את מתן הפרס לזילבר, אלא החליטה להיעדר מהטקס מתוך מחאה – זכות דמוקרטית לכל הדיעות.

            ואם בדיעות עסקינן, ראוי לציין שדווקא כאן קבור הכלב. הדיעות השערורייתיות כביכול שיוחסו לורטה היו כאמור שקר ועלילה, מכתב כזב של תלמידה נקמנית שרוב האמירות שהופיעו בו ככל הנראה לא היו ולא נבראו. כדי להבהיר: אם ורטה היה אכן אומר שאין מקום ליהודים במדינת ישראל, בהחלט היה אפשר לשקול לפטרו – אבל הוא לא אמר דברים כאלה. כפי שהבהיר גם משרד החינוך, מורה רשאי להביע את דיעותיו, בין אם הן ימניות ובין אם הן שמאלניות, כל עוד הוא לא משפיל תלמידים, "מטביע" את הדיון או קורא להצביע למפלגה מסויימת.

במילים אחרות, אין בעיה שמורה, קל וחומר אומן, יביע את דעתו הפוליטית, ולא משנה באיזו מפלגה הוא תומך. ובכל זאת, יסלחו לי נביאי היחסיות והפוסט-מודרניזם, יש דיעות שחוצות את הקו האדום – ומי שמביע אותן לא ראוי לקבל הכרה רשמית או פרסים יוקרתיים ממדינת ישראל. לא יתכן, למשל, שהמוזיקאי ונגן הג'אז גלעד עצמון, שמזדהה עם החמאס, קורא להשמדת ישראל ומביע דיעות אנטישמיות בעליל, יקבל אי פעם פרס כלשהו על חשבון משלם המיסים הישראלי, אפילו אם מדובר בפרס מוזיקלי. באותה מידה, לא יתכן כי אריאל זילבר שמביע תמיכה בכהניזם, היינו – תנועה לא חוקית שקוראת לגרש את אזרחי ישראל הערבים מביתם וממולדתם – יקבל הכרה ותמיכה רשמית מהמדינה. כספי הפרס שייכים לציבור כולו, גם לציבור הערבי. ואין לצפות שחלק מסויים מהציבור, או מגזר ממגזריו, יממן טקסים יוקרתיים למי שמסית נגדו בשפת ביבים גזענית. אריאל זילבר הכריז שהוא לא מכיר בחוקי ישראל, כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". בקיצור, קשה לי להבין איך מצפים מהמדינה לכבד בפרס אדם שמסית בריש גלי להפר את חוקיה: לא חוק כזה או אחר, אלא את החוק החילוני בכללותו.

            אבל כאן נשאלת עוד שאלה חשובה: מדוע שזילבר ירצה לקבל פרס מלכתחילה מאותה מדינה שהוא עצמו מגדיר ושוב ושוב כממשלת זדון של כופרים. התשובה פשוטה, אך מעניינת: הימין הקיצוני, מסתבר, אימץ את אחד המודלים הותיקים והיעילים ביותר של השמאל הרדיקלי: מהפכן הצעצוע.

            כדי להסביר מה בדיוק המשמעות של הביטוי הזה, כדאי להעלות מהאוב סופה בכוס תה שהסעירה את הביצה התרבותית בגרמניה לפני שנים מספר. בלב הפרשה עמד אדם בשם מרסל רייך-רניצקי, מבקר ספרות ממוצא יהודי-פולני ואחד מממליכי המלכים החשובים ביותר בספרות הגרמנית. המעריץ המקומי של רייך-רניצקי, שמעלה את שמו בכל הזדמנות אפשרית כדוגמא ומופת לאינטקטואל, הוא מיודענו בני ציפר ממוסף "תרבות וספרות" של הארץ, עובדה שכבר יכולה ללמד אותנו דבר או שניים. באליטה הגרמנית, זכה רייך-רניצקי לפופולריות אדירה לא רק בשל ידענותו המופלגת (והבלתי נתונה בספק) בספרות גרמנית, אלא גם בשל ה"אחרות" המובהקת שלו, סמל הסטטוס החזק ביותר בשמאל. בגרמניה שלאחר השואה, על רגשות האשמה ושלל התסביכים שלה, אינטלקטואל יהודי עם מבטא פולני כבד, ועוד כזה ש"לא דופק חשבון", הוא אדם שמקשיבים לו. ורייך-רניצקי לא דופק חשבון, ועוד איך לא דופק חשבון. המוניטין שלו בגרמניה הוא של מבקר מחמיר ואף משתלח, שלא חס אפילו על סופרים מכובדים ומפורסמים. בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת שלו, למשל, קרע פעם לגזרים (פיזית, לא מטפורית) את אחד מיצירותיו החדשות של הסופר גינתר גראס. והנה, הממסד הספרותי בגרמניה ביקש לכבד את פועלו של רייך-רניצקי בפרס יוקרתי, שניתן לו מטעם אחת מתחנות הטלוויזיה. רייך-רניצקי הגיע לטקס, עלה לבימת הכבוד, ומול הקהל הנדהם סירב לפרס משום ש"טלוויזיה זה מדיום לא תרבותי" ו"אני לא מקבל פרס מאנשים לא תרבותיים." רייך-רניצקי, כמובן, היה יכול לסרב לפרס מראש ולא להגיע לטקס, אבל אז הוא לא היה מסוגל לחולל פרובוקציה. במילים אחרות, הוא ניצל את הבמה שנתן לו הממסד הגרמני כדי לירוק לאותו הממסד בפרצוף. ואת הכסף, תודה ששאלתם, הוא דווקא לקח.

            אפשר לתהות עד כמה אפשר להגדיר התנהגות כמו זו של רייך-רניצקי (ופרובוקטורים אחרים מסוגו) כ"תרבותית", אבל ללא ספק אפשר להגדיר אותה כאופיינית. אינטלקטואלים אחרים מהשמאל הרדיקלי למדו מהר מאד שאפשר לקצוף, לזעום, לגנות ולרקוע ברגליים, אבל בכל זאת לקחת את הכסף. אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני חושב עליהן היא החממה הרדיקלית המקומית כאן בהרווארד, תנועת Occupy ושלוחותיה השונות בארגוני הסטודנטים (כתבתי על הפארסה הזאת בעבר, כאן בינשוף). לפני כמה שנים, כזכור, קיבלה קבוצה סטודנטים (רובם מסטרנטים ודוקטורנטים, דרך אגב) השראה מתנועת Occupy Wallstreet, והחליטה "לכבוש את הקמפוס". החברים הקימו, בלי לבקש רשות מאף אחד, מאהלים בתוך הקמפוס הראשי של הרווארד, והצהירו שלא יעזבו אותם עד שישררו צדק ושוויון בעולם. מיותר לציין שהם לא גרו באמת במאהלים האלה (בכל זאת, קר מדי), אבל הם בהחלט ארגנו הפגנות ודיברו גבוהה גבוהה על "התנגדות" ועל "אי ציות אזרחי". היו גם כאלו שהציעו "לכבוש בניינים" ו"להשתלט עליהם". באותן ההפגנות נישאו סיסמאות הסתה משולהבות כנגד האוניברסיטה וראשיה. כאשר החליטה הנשיאה לאפשר רק לסטודנטים כניסה לקמפוס (כדי שלא יגיעו הומלסים ופעילי מחאה מבחוץ ויפריעו למי שאשכרה לומד שם), התרעמו הפעילים שההנהלה "מפריעה להם". הם גם לא היססו להשתמש בכסף של האוניברסיטה, היינו – לבקש משאבים אותו הממסד שהם קראו להפיל. ב-Occupy Harvard שמתי לב בפעם הראשונה לדפוס המרתק הזה, שנתקלתי בו מאז פעמים רבות בחוגים שונים של שמאל רדיקלי: "מהפכנים" שמדברים גבוהה-גבוהה כאילו היו פרטיזנים שנלחמים כנגד המשטר הנאצי ביערות בלרוסיה, אבל באותו הזמן לא מוכנים לוותר כמלוא הנימה על נוחותם האישית, ואף דורשים כסף, מימון ותמיכה מהממסד שהם כביכול מתנגדים לו. לרשימה המתארכת והולכת של זכויות האדם נוספה, ככל הנראה, זכות חדשה: זכותו של המורד לקבל מימון.

אין צורך, כמובן, להרחיק עד להרווארד. אם תסתכלו מסביבכם תראו מהפכני צעצוע למכביר. זוכרים את הפעיל האירופי הרדיקלי, תייר כיבוש שהגיע כדי להתעמת עם חיילי מג"ב בשטחים, שנשאל על ידי עיתונאי ישראלי מדוע הוא לא מרחיק למקומות שבהם נרמסות זכויות אדם באופן חמור בהרבה? בתגובה, אמר הפעיל שבסך הכל, ישראל היא מקום נוח להפגין בו. ביום אמנם מתעמתים עם חיילים, ואפילו קצת מסוכן, אבל בלילה יש מלון טוב בירושלים ואפילו פאבים לא רעים. "אני רדיקל," הוא הודה, "אבל גם מפונק." דוגמא מצויינת נוספת היא ההתרעמות שהיתה בשמאל הרדיקלי כשחוקק "חוק הנכבה", שמנע מימון ציבורי מאירועים שנועדו לבכות את הקמת מדינת ישראל. חשוב להבהיר: הקמת מדינת ישראל היתה אכן טרגדיה לעם הפלסטיני, ושאלת "מי התחיל" הנצחית לא משנה כלל את הקביעה הזאת. טבעי גם בעיני שפלסטינים אזרחי ישראל יציינו ויבכו את הטרגדיה הלאומית שלהם ואף יביעו את זעמם כנגד הממסד הישראלי. אבל להתרעם על כך שאותו הממסד אינו מממן את הפעילות הזאת? זו אינה אלא הוכחה נוספת לשורשים העמוקים של תרבות "מהפכני הצעצוע" במקומותינו.

            והרשימה היא אינסופית: אינטלקטואלים רדיקליים באוניברסיטאות, בארץ ובארצות הברית, שחופרים לסטודנטים שלהם במשך שנים, במיטב הז'רגון הביקורתי, על המפלצתיות של מדינת ישראל (ומדינות לאום בכלל), אבל לא מוותרים על אף אגורה של מימון ממשלתי; עומר ברגותי, הנביא של תנועת החרם האקדמי על ישראל, שעומד על זכותו ללמוד באוניברסיטה שאותה הוא קורא להחרים ואפילו לא מבין מה הבעיה כאן; אותם מנהיגים ערבים ישראלים שניזונים במשך שנים מדמוניזציה של מדינת ישראל והממסד הציוני, אבל מזדעזעים מעצם המחשבה לחיות תחת ריבונות פלסטינית; חרדים שמוכנים לשכוח לרגע את התנגדותם "העקרונית" למדינה הציונית כדי לסחוט ממנה תקציבים, ועוד ועוד.

            וכאן אנחנו חוזרים לאריאל זילבר – דוגמא מובהקת למהפכן צעצוע ימני, והייתי אומר אפילו, מרסל רייך-רניצקי לעניים מרודים. זה ששר בקול ניחר כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", היינו – הגדיר את מדינת ישראל וממשלתה כמדינה של "כופרים" שמותר להפר את חוקיה – לא היסס לרגע לקבל כבוד ויקר בדיוק מאותו הממסד. כאשר אקו"ם, בהחלטה מתונה מעין כמוה, שינתה את כותרת הפרס מ"מפעל חיים" ל"פרס מוזיקה ותרבות" כדי להפריד בין דיעותיו הקיצוניות של זילבר ותמיכתו בטיהור אתני, פשעי מלחמה, גזענות ועבריינות אידיאולוגית סתם, לבין פועלו המוזיקלי, עלה הזמר על הבמה והתחיל להרעים בקולו. מה לא שמענו בנאום התוכחה הזה? ממסד שמאלני, אמנים מתוסכלים, צריך לפרק את אקו"ם. אבל עד שהארגון השמאלני המרושע יתפרק, אפשר בהחלט לקחת ממנו פרסים יוקרתיים וכסף. זילבר, בקיצור, קצף, רעם, בעבע, אבל את הפרס לקח.

            טוב לדעת שימין ושמאל בישראל לומדים משהו אחד מהשני. עם מהפכנים מהסוג הזה, משני הצדדים, הממסד הפוליטי בהחלט יכול להיות רגוע.

סלטים חופשי: כשדוחסים יותר מדי לפיתה הפוליטית

אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר שהפך לפוסט-ציוני, טוען שהישראלים אימצו, לאסונם, את שיטת "סלטים חופשי" הנהוגה בדוכני פלאפל. הם ממלאים את הפיתה שלהם בפיתרונות סותרים עד להתפקע, ואז מתפלאים שהיא נקרעת ומתפוצצת. אבל מה עם הפיתה שלו עצמו? המטיף לזולתו, ראוי שיתבונן בטחינה המטפטפת על חולצתו. ואיך זה קשור לשאלתה של סטודנטית פלסטינית זועמת? ינשוף פוליטי על פלאפל, אידיאלים ועיוורון פוליטי. 

לאוניברסיטת הרווארד, אולי בשל שמה היוקרתי, מגיעים לעיתים קרובות מאד בכירים ממקומות שונים בעולם, משרי חוץ, ראשי ממשלה וזוכי פרס נובל לשלום ועד לפוליטיקאים מדרג נמוך יותר. ואכן, גם מקומה של ארץ הקודש לא נפקד מרשימת האורחים. ברוח זאת, מגיעים לכאן מדי פעם פוליטיקאים וגנרלים ישראלים, בעיקר "לשעברים" שאינם נתונים בצבת המעיקה של אבטחת השב"כ. לפני יומיים, הגיע תורו של אברהם "אברום" בורג, יו"ר הכנסת לשעבר וכיום הוגה המזוהה עם השמאל הרדיקלי הישראלי. על התהליך שעבר על בורג, נצר למשפחת אצולה דתית-לאומית ואיש תנועת העבודה, דובר כבר רבות בתקשורת הישראלית. אחדים, כמו בן דרור ימיני, התרעמו על המהפך הפוסט-ציוני שעבר וציירו אותו כמעט כאויב האומה. ככזה, זכה בורג למנת זעם שלא קיבלו אפילו פוסט-ציונים ותיקים וידועים ממנו, אולי מפני שהגיח מלב הממסד הציוני והבגידה כואבת. "פשיסט אנטי-ציוני", כינה אותו בן דרור ימיני במאמר משתלח במיוחד, "חקיין קטן […] בורג החוצפן." ומכיוון שאני באופן אישי תמיד חושב שלהקשיב, גם ליריבים פוליטיים, זה דבר חשוב, וטיעונים הם נשק יותר טוב מגידופים, הלכתי לשמוע את ההרצאה של בורג, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם הגיע הזמן לפרדיגמה חדשה?"

ואכן, היה שווה. בן דרור ימיני בוודאי לא היה מסכים איתי, אבל בהרצאה אמר בורג גם כמה דברי טעם. ואחת ההברקות הגדולות ביותר שלו, ללא ספק, היא "משל הפלאפל". כשהייתי ילד, סיפר לקהל, היה פשוט מאד לקנות פלאפל בירושלים. הלכת למוכר הפלאפל, שילמת כמה שקלים, וקיבלת פיתה עם כך וכך כדורים, חומוס וסלט ירקות. היום, לעומת זאת, כמעט כל הדוכנים מציעים "סלטים חופשי". בעל הדוכן נותן לך פיתה, ואתה ממלא אותה מבר הסלטים בכל הבא ליד. וכמובן, כמו שאפשר לצפות, יש לקוחות שלא יודעים את הגבול: הם דוחסים לפיתה הכל ומכל בכל, גם כדורי פלאפל בשפע, גם צ'יפס, גם חומוס וטחינה, גם עמבה וגם סלטים מכל הסוגים והמינים. בסופו של דבר, כמובן, הפיתה מתפקעת – וגם אז מוסיפים להעמיס עליה. מבחינה פוליטית, טען בורג, ישראלים רבים מאד מאמינים אף הם בשיטת "סלטים חופשי". הם רוצים שהפיתה שלהם תכלול גם את הגדה המערבית כולה, גם משטר דמוקרטי וגם אופי יהודי. אולם הדבר, כמובן, אינו אפשרי. שליטה בגדה תאלץ את ישראל, בסופו של דבר, למסד משטר מפלה באופן קבוע ולאבד את אופיה הדמוקרטי, או לתת לפלסטינים אזרחות ולאבד את אופיה היהודי. התודעה הישראלית חיה בסתירה פנימית, והפיתה הפוליטית שלה עומדת על סף התפוצצות. כבר עכשיו הטחינה מטפטפת, וכמה כל העסק יחזיק מעמד? צריך להתפכח מהאשליות במהירות ולבחור מאיזה סלט להיפטר.

טוב ויפה, אבל הבעיה היא שגם בורג, כמו יריביו מהמיינסטרים הישראלי, הוא חובב לא קטן של פלאפל, וגם לו יש פיתה משלו, עמוסה בכל טוב. הקושי לבחור בין הסלטים המפתים אינו פוסח עליו, וקצת משעשע לראות כיצד הוא מטיף מוסר לכל יתר בעלי הפיתות כאשר גם הוא עצמו מעמיס עוד ועוד עד להתפקע. כדי להבין את זה, צריך לחזור לרגע לנושא ההרצאה של בורג. פיתרון שתי המדינות, הוא אמר כמו רבים אחרים, פשט את הרגל – ויש למצוא פרדיגמה חדשה ורעננה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפרדיגמה הזאת לא יכולה להיות מבוססת על שיקולים פוליטיים גרידא. כדי להדגים זאת, תיאר בורג בתיעוב נאום של מזכ"ל מפלגה העבודה, חיליק בר, באיזה כנס אירופי, בו הציע הציוני הנ"ל, ברוב חוצפתו, "לתת" מדינה לפלסטינים. "אני," אמר בורג, נדיב כתמיד, "הייתי היחיד שלא רצה לצאת מהחדר." בר עורר מיאוס בשומעיו משום שהוא ייצג את השיח הישראלי הישן, המתנשא, הקולוניאלי שאינו פוסח גם על השמאל. כדי לפתור את הבעיה עם הפלסטינים, באמת ובתמים, צריך פרדיגמה חדשה, שתהיה מבוססת על צדק, מוסר, זכויות ושאיפה לאידיאלים – לא על פוליטיקה מהסוג הישן. בהתבסס על שיח הזכויות הזה, הפיתרון הבורגאי אמור לכלול שתי מדינות לאום המחוברות ביניהן בקונפדרציה. לשאלות ספקנים מסויימים בקהל, ביניהם גם כותב שורות אלה, כיצד יעבוד בישראל/פלסטין, עם כל משקעי הדמים ביניהן, פתרון של הסדר מולטי-אתני שעולה ממש כעת בלהבות בכל המזרח התיכון, התחמק בורג מתשובה. צריך לקוות, אמר. צריך להאמין. צריך להיות אופטימיים. ומה יהיו פרטי הפיתרון המוצע הזה? כיצד נתמודד עם בעיית ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים? בקטנות כאלה בורג לא טיפל. אפשר, כמובן, לומר שבהרצאה קצרה אחת אי אפשר לדבר על הכל, וזה כנראה נכון – אבל הבעיה כאן עמוקה יותר. בורג אינו מסוגל לדון בפרטים, משום שעצם השיח שלו מרחיק את הדיון מהמקום הפרקטי, המעשי, לתוך עולם האידיאות, הצדק והמוסר, שסולד מהפתרונות המדוקדקים, מהתמקחות הבזאר ומהאינטרסים הקטנוניים. בקיצור –  מכל מה שמכונה במקומותנו ה"פוליטיקה הישנה".

למרבה הצער, כל מי שמכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יודע היטב כי אם יש דבר שהצדדים אינם מסוגלים להסכים עליו, הרי זה סמלים, נרטיב, מוסר, אידיאלים וצדק. קשה מאד לפתור את בעית ירושלים, סוגית הגבולות וסוגיית הפליטים. הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לשכנע את רוב הישראלים ורוב הפלסטינים להסכים על מושג משותף של "זכויות אדם", או להסכים על מי צדק ומי פשע ב-1948. הדרך היחידה להגיע ברבות הימים לפיתרון כלשהו, ולו חלקי וזמני, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא להתרחק מאידיאלים כמו מאש ולמצוא פתרון שימקסם את התועלת לשני הצדדים. ואכן, הבעייתיות בעמדתו של בורג התגלתה דווקא כאשר עבר המיקרופון לסטודנטית פלסטינית, במקור מבית אומר שליד חברון, שגדלה למעשה בירדן ובארצות הברית. ברגע שפתחה הגברת את הפה, התחיל הנאום הרגיל של אינטלקטואלים פלסטינים במערב: אותו סלט מגובב של מיתוסים לאומניים, קורבניות נכבה ותביעה לקבלה מוחלטת של עמדותיה כתנאי לדיאלוג או משא ומתן. "איתך אני מוכנה לדבר כל יום," אמרה לבורג, "אתה טוב יותר מרובם [רוב הישראלים]." אבל, הוסיפה, גם אתה אכזבת. "לא הראית שאתה מוכן להתמודד באמת עם היותך מתיישב קולוניאלי בארץ שאינה שלך." רק היהודים המזרחים המקוריים, אמרה, שייכים לפלסטין – האירופים הלבנים שהגיעו אינם שייכים. לנאום "אני מאשים" הזה ענה בורג בסדרת שאלות משלו, דרך בדוקה לדובר שרוצה להתחמק ממתן תשובה. "האם אנחנו היהודים עשינו דברים שאינם בסדר?" שאל, וענה לעצמו בחיוב. "האם המנהיגים הפלסטינים ב-1948 היו צריכים לעשות דברים אחרת? אולי כן, אבל זה לא העסק שלי." משם נמשכה סדרה מגומגמת יותר ויותר של האם…אולי… שלא ענתה באמת לשאלה של הסטודנטית הפלסטינית. כי מה שהיא אמרה, באמת, היה: קבל את הנרטיב שלי. היכנע לו. הודה שפלסטין היא ארצם של הערבים ולא של היהודים, ואז אסכים לקבל אותך במולדת שלי. אלא שבורג, למרות הפוסט-ציונות הידועה שלו, אינו מוכן לעשות גם את זה – לפחות לא בפומבי. הוא לא מוכן לאמץ את הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט וללא תנאים.

כך, ממלא בורג את הפיתה שלו בשלושה מיני סלטים שונים שלוחצים עליה עד להתפקע. מחד, הוא דורש פיתרון מעשי. מאידך, הוא מרחיק את השיח בדיוק לממדים בהם לא יכול להימצא פיתרון כזה – עולם האידיאות, הנרטיבים, הצדק והמוסר. ובדרך היחידה להגיע ל"פיתרון" במסלול הזה, לאמץ לחלוטין את עמדותיו של הצד השני, הוא גם לא מוכן ללכת. בדיוק כמו הישראלים שהוא מאשים, בצדק, על כך שאינם מוכנים לבחור בין שליטה בגדה המערבית, דמוקרטיה או מדינה יהודית, הוא עצמו אינו מסוגל לבחור בין דבקות מתייפייפת באידיאלים מחד ורצון להגיע לפיתרון מעשי מאידך. בקיצור – עמדתו של בורג אינה רק חסרת היגיון פנימי, אלא גם לא מועילה למי מהצדדים ולא יכולה להתקבל בידי אף אחד מהם. אבל בינתיים, אפשר להסתובב ולשווק אידיאלים בהרצאות ברחבי העולם, לפחות עד שהפיתה תתפקע.

לסחרר את האם וברווז שנוקם: ברוכים הבאים לטקס פרסי האיג-נובל

על הטכניקה החדשה לאריזת חוטפי מטוסים ושיגורם בחבילה, כבר שמעתם? טקס פרסי האיגנובל 2013 התקיים השנה באוניברסיטת הרווארד, עם שורה של גילויים מדעיים מרעישים והמצאות מוטרפות של מיטב החוקרים בעולם. האם ישו באמת הלך על המים? מדוע כדאי לסחרר אישה יולדת במהירות גבוהה על שולחן מתכת, מה היה הבזק הגאונות החדש של נשיא בלארוס, ואיך מירי רגב שלנו קשורה לכל העניין? הינשוף מדווח מחזית הקדמה המדעית (תרתי משמע).

 Herschbach, winner of the 1986 Nobel Prize for Chemistry, throws a paper airplane during the 23rd First Annual Ig Nobel Prize ceremony at Harvard University in Cambridge

דמיינו לכם סיטואציה. טיסה של אל-על ממריאה מנמל התעופה בן גוריון בדרכה למילאנו. כעבור כחצי שעה, כשהמטוס כבר מעל העננים, הנוסעים מתחילים להוריד את חגורות הבטיחות ולהסתובב הלוך ושוב בגרביים. ריח של בשר בקר באפונה עולה מהמטבח, ילד בוכה ומשתולל אי שם. לפתע נשמע קול:

            "כולם לשכב על הרצפה! זו חטיפה! לשכב, או שאני דוקר כאן מישהו!"

הורד

מחבל קם מאחד המושבים, עם סכין שלופה שהצליח להסתיר מהבידוק. לקול צרחות היסטריות מנוסעי המטוס, לוחץ אחד המאבטחים על כפתור נסתר אי שם בתא הטייס. באוושה מכנית, נפתחת הרצפה והמחבל נופל לתוך תא מיוחד ונארז בתוך חבילה. מיד לאחר מכן, מפליטה אותו המערכת מהמטוס עם מצנח, ובו בזמן מוסרת למשטרת ישראל באלחוט את נקודת הציון המדויקת של המקום בו הוא עתיד ליפול. כשהמנצח נוחת על הקרקע, מחכים כבר השוטרים למחבל עם זינזאנה. אם ישחק לנו המזל, המחבל ייפול לקרקע בדיוק בשמונה בערב ויילכד בשידור חי במצלמות המהדורה המרכזית של ערוץ 1. בכל זאת, צריך להעלות קצת את הרייטינג.

נשמע הזוי? מטורף? מה אם היו אומרים לכם שב-1972 המציא מדען אמריקאי בשם גוסטאנו פיזו את המערכת המתוארת לעיל, ואף זכה עליה בפטנט (מספר 3811643)? בדיוק לשם כך, המציאו מרק אברהמס, עורך כתב העת Annals for Improbable Research וצוותו את טקס הענקת פרסי ה-Ignoble (משחק מילים על הביטוי "פרס נובל"). הפרסים הראשונים הוענקו בשנת 1991, תחת הכותרת "מחקרים שלא ניתן, או לא כדאי לשחזר". כיום הכותרת קצת יותר מחמיאה: "מחקר שגורם לך לצחוק, ואז לחשוב." לעיתים, מדובר בהמצאות אמיתיות, ואף שימושיות, אך משעשעות במעט, כגון חזייה שיכולה לשמש גם כמסיכת גז. יש מחקרים מבריקים ומסובכים להפליא אך אקסצנטריים במעט, כמו מאמר מלומד המנתח את התנודות הפיזיקליות בוילון האמבטיה בזמן המקלחת. אחרות מגיעות לתחום הביזאר, כמו הצעה פיתוח מסויימת של מעבדות חיל האוויר האמריקאי בדייטון, אוהיו, שזכו באיגנובל לשלום לפני מספר שנים: "הפצצה הגאה", המכילה חומר כימי שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה בתשוקה נואשת. תועלת צבאית מפוקפקת במעט, לדעתי, אבל ללא ספק מחווה מרגשת למאבק הלהט"ב לשוויון זכויות.

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז – טקס הענקת פרסי האיג-נובל, 2011

בכלל, פרסי איגנובל לשלום נוטים להיות המשעשעים ביותר, וכל שנה הצוות מתעלה על עצמו. פרסי שלום הוענקו, בין השאר, לחוקרים שבדקו את מידת הכאב של נידונים למוות בצורות שונות של הוצאות להורג, וגם מקומם של הפוליטיקאים אינו נפקד. השנה, למשל, הזוכה הגאה באיגנובל לשלום הוא החבר אלכנסדר לוקשנקו, נשיאה הנאור של בלרוס, בזכות חוק חדש שאוסר למחוא כפיים באירועים ציבוריים (המנחה ביקש מהקהל לכבד את המעמד ולא למחוא כפיים בזמן הענקת הפרס). לוקשנקו לא זכה לבד: איתו בפרס זכתה גם משטרת המדינה של בלרוס, שהספיקה לעצור עבריין שהואשם בניסיון למחוא כפיים, למרות שיש לו רק יד אחת. אכן, חידת הזֶן הידועה, "מהו קולה של היד האחת?" מעולם לא היתה רלוונטית יותר. מירי רגב, מאחורייך…

לכבד את המעמד - אלכסנדר לוקשנקו

לכבד את המעמד – אלכסנדר לוקשנקו

כל מי שכמוני, נהנה הנאה חולנית במעט מלקרוא את ההודעות שמגיעות אליו בתיבת הספאם, ישמח לשמוע, למשל, כי לפני כמה שנים ניתן פרס איגנובל לספרות ל"יזמי האינטרנט של ניגריה", על המצאת "שלל דמויות משכנעות כמו גנרל סאני אבאצ'ה, גב' מרים סאני אבאצ'ה ועורך הדין ג'ון א. מְבֶּקי", שמעוניינים מאד לחלוק איתנו את המיליארדים שלהם אם רק נושיט להם עזרה קלה. גם הנקודה היהודית לא נפקדה מפרסי האיגנובל לספרות, ובאחת השנים זכו בה מדענים ישראלים שהוכיחו באמצעים מתמטיים את הצופן המיסטי החבוי בסיפורי המקרא.

כחובב מושבע של יוזמתו הברוכה של מרק אברהמס, התקשטתי במיטב מחלצותיי (ג'ינס וטישרט) ביום חמישי האחרון, והלכתי עם חבר לטקס הענקת הפרסים שהתרחש, כמידי שנה, באודיטוריום סָנְדֶרְס של אוניברסיטת הרווארד. לכל מי שחושב להסתפק בלקרוא את רשימת הפרסים באינטרנט, אני ממליץ ללכת מיד לסוכנות הנסיעות הקרובה ולהזמין כרטיס לבוסטון לספטמבר שנה הבאה: הטקס, והמסורות הביזאריות שנחגגות בו, הוא חלק בלתי נפרד מהתענוג. ועדת הפרס, שמורכבת בחלקה הגדול מחתני פרס נובל (אמיתיים) קשישים יותר ופחות, יושבת קוממיות על הבמה, בעוד הקהל מיידה בה מטוסים מנייר לקול צלילה של תזמורת קמרית בחלוקי בית חולים. בטקס לפני שנתיים אחד מהמדענים הדגולים אף הופיע בתלבושת של איכר סיני, כולל כובע קש משולש. רוי גלאובר, חתן פרס נובל לפיזיקה, משמש מזה שנים בתפקיד "שומר המטאטא" (Keeper of the Broom), ותפקידו הוא לטאטא את מטוסי הנייר מהבמה. הטקס נפתח בברכה של המדען הקשיש ביותר, שמורכבת אך ורק משתי מילים וידועה בשם Welcome, Welcome Speech, ובין זוכה לזוכה עולים על הבמה חוקרים מפורסמים (השנה: דיקן בית הספר למדעים ואומנויות בהרווארד) להסביר מושג טכני מסובך ב-24 מילים מקצועיות, ואז בשבע מילים פשוטות לקהל הרחב.

ig-nobel-prize-presentation

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

אולם הכוכבת הבלתי מעורערת של הטקס היא מיס סוויטי פּוּ (Miss Sweety Poo), ילדה בת שמונה שנבחרת כל שנה במיוחד. התפקיד של מיס סוייטי חיוני ביותר, וכמי שהיה בכנסים אקדמיים לא מעטים אני יכול להעיד שמנחים רבים היו מתקנאים בו. בכנס שהשתתפתי בו ביפן, למשל, עלה על הבמה חוקר גרמני ונשא נאום ארוך, איטי ומשעמם של שעה ויותר, כאשר הזמן שהוקצב לכולם היה 25 דקות. אף אחד לא העז להפסיק אותו. במצבים מביכים מסוג זה, כאשר אחד הנואמים חורג מהזמן שהוקצה לו (דקה, בטקסי האיגנובל) קמה מיס סוויטי ממושבה, הולכת לבמת הנואמים וצורחת:

Please Stop, I'm bored!!!

Please stop - I'm bored!

Please stop – I'm bored!

והיא חוזרת על זה שוב ושוב עד שהנואם מבין את הרמז ומסתלק. השנה, דרך אגב, חלה התפתחות חדשה ומעניינת: חלק מהנואמים, בניסיון נואש אך כושל לסחוט עוד דקה או שתיים נוספות, שיחדו את מיס סוויטי בדובונים וצעצועים למיניהם. היא המשיכה למלא את תפקידה נאמנה, כמובן, אבל גם על השוחד לא ויתרה.

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

אני באופן אישי הייתי מאמץ את השיטה הזאת גם בכנסת.

ובעוד הזוכים המאושרים הוצגו אחד לאחד על ידי הקהל, לא נעדר גם חלקה של התוכנית האמנותית. באופן מסורתי, מוצגת בטקס הענקת פרסי האיגנובל "מיני אופרה" שעוסקת בנושא מדעי כלשהו. משום שהשנה הכנס כולו היה בסימן "כוח" (Force), גיבורי המיני אופרה "The Blonsky Device" היו זוג מדענים חובבים מארצות הברית שהמציאו מכונה שתקל על נשים ללדת. איך בדיוק? היולדת נקשרת לשולחן מתכת שמסתובב במהירות גבוהה ומסחרר אותה, כך שהכוח הצנטריפוגלי יפליט את התינוק לתוך רשת. המוזיקה היתה מבוססת כמובן על אופרות ידועות, והאריה המרכזית התהדרה בשם: Is it a sin to make a mother spin? ההמצאה כמובן אמיתית, ונרשמה כפטנט על ידי שרלוט וג'ורג' בלונסקי שאף ניסו אותה בהצלחה במהלך הריונה הראשון של שרלוט.

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

והזוכים בפרס השנה (2013) הם:

איגנובל לרפואה: מסטארו אוצ'יאמה וצוותו (יפן וסין), על כך שבדקו את השפעת צלילי האופרה על עכברים שעברו השתלת לב. שניים מהזוכים המאושרים הגיעו לטקס לבושים כעכברים, כולל האוזניים.

ignoble-415x260

איגנובל לפסיכולוגיה: לורן בז' וצוותו (צרפת, ארה"ב, בריטניה, הולנד, פולין) על כך שהוכיחו את האמת המרעישה הבאה באמצעים אמפיריים, לאמור: אנשים שחושבים שהם שיכורים, גם חושבים שהם מושכים מאד. שם המאמר: "Beauty Is in the Eye of the Beer Holder". אני הייתי נותן להם איגנובל רק על הכותרת…

beer_drunk_baby

איגנובל לביולוגיה ואסטרונומיה: מארי דאק וצוותה (שוודיה, אוסטרליה, גרמניה, דרום אפריקה, בריטניה) על תגליתם שחיפושיות זבל תועות מנווטות את דרכן הביתה באמצעות שביל החלב.

Real_Dung

איגנובל להנדסת בטיחות: גוסטאנו פיזו המנוח (ארה"ב) על המכונה לניטרול חוטפי מטוסים, שתוארה כבר לעיל.

איגנובל לפיזיקה: אלברטו מינטי וצוותו (איטליה, בריטניה, דנמרק, שוויצריה, איטליה, רוסיה, צרפת) על שהוכיחו, סוף סוף, כי סיפורי הברית החדשה הגיוניים מבחינה מדעית. לטענתם, ישו או כל אדם אחר אכן היה מסוגל להלך על המים, אם גם הוא, וגם האגם, היו על הירח.

הגיוני לחלוטין - רק על הירח

הגיוני לחלוטין – רק על הירח

איגנובל לכימיה: שינסוקה אימאי וצוותו (יפן, גרמניה) על כך שהוכיחו כי התהליך הביוכימי שגורם לאנשים לבכות מבצל הרבה יותר מסובך ממה שמדענים נהגו לחשוב.

איגנובל לארכיאולוגיה: בריאן קנדל ופיטר סטאל (ארה"ב, קנדה) על שהעזו לחרף את נפשם על מזבחות המדע. השניים הרתיחו מכרסם מת (shrew) בבישול חלקי, בלעו אותו בלי ללעוס, ואז בדקו בדקדקנות את הצואה שלהם בימים הבאים במטרה לראות אלו עצמות אוכלו ואלו לא. מה שנקרא, משחקים בקקי…

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

איגנובל לשלום: אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, והמשטרה הלאומית של בלארוס, מסיבות שתוארו כבר לעיל. איך מירי רגב היתה אומרת? כפיים.

היא לא היתה שורדת בבלארוס - מירי רגב בנאום האימים

היא לא היתה שורדת בבלארוס – מירי רגב

איגנובל להסתברות: ברט טולקאמפ וצוותו (ארה"ב, הולנד, בריטניה, קנדה) על הסבלנות וההתמדה שהובילו לפריצת דרך מדעית עקב בהייה ממושכת בפרות. בסופו של דבר, הגיע הצוות לשתי מסקנות חשובות. ראשית כל: ככל שפרה שוכבת זמן רב יותר, יותר סיכוי שתקום. שנית: ברגע שפרה קמה ממרבצה, אי אפשר לחשב בקלות מתי סביר שתשכב שוב.

איגנובל לבריאות הציבור: קשיאן בהאנגאנאדה וצוותו (תאילנד) על הדו"ח: "ניהול כירורגי של מגיפת כריתת הפין בסיאם – טכניקות מומלצות, מלבד במקרים בהם הפין הכרות נאכל חלקית על ידי ברווז."

זהירות - הם לא תמימים כמו שהם נראים

זהירות – הם לא תמימים כמו שהם נראים

ונסיים במילים בהן נחתם הטקס המרגש: "If you didn't win a prize – and especially if you did – better luck next year!"

אפשר לצפות בטקס כולו ביו טיוב, כאן:

 

האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

סטודנטים יושבים על הדשא- אוניברסיטת תל אביב. קרדיט: אוניברסיטת תל אביב.

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

הסופר ל.נ. טולסטוי
בני אדם שואפים לנוח בשלווה, אך מרגישים חוסר נוחות – הסופר לב טולסטוי.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

"למות או לכבוש את ההר" – ח"כ אחמד טיבי. קרדיט: עמוס בן גרשום, לע"מ

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

לימוד לקוי מההיסטוריה: המושל האמריקאי בעיראק פול ברמר. Credit: Helene C. Stikkel, DOD, Public Domain

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט
גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

%d בלוגרים אהבו את זה: