קטגוריה: ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה

לסחרר את האם וברווז שנוקם: ברוכים הבאים לטקס פרסי האיג-נובל

על הטכניקה החדשה לאריזת חוטפי מטוסים ושיגורם בחבילה, כבר שמעתם? טקס פרסי האיגנובל 2013 התקיים השנה באוניברסיטת הרווארד, עם שורה של גילויים מדעיים מרעישים והמצאות מוטרפות של מיטב החוקרים בעולם. האם ישו באמת הלך על המים? מדוע כדאי לסחרר אישה יולדת במהירות גבוהה על שולחן מתכת, מה היה הבזק הגאונות החדש של נשיא בלארוס, ואיך מירי רגב שלנו קשורה לכל העניין? הינשוף מדווח מחזית הקדמה המדעית (תרתי משמע).

 Herschbach, winner of the 1986 Nobel Prize for Chemistry, throws a paper airplane during the 23rd First Annual Ig Nobel Prize ceremony at Harvard University in Cambridge

דמיינו לכם סיטואציה. טיסה של אל-על ממריאה מנמל התעופה בן גוריון בדרכה למילאנו. כעבור כחצי שעה, כשהמטוס כבר מעל העננים, הנוסעים מתחילים להוריד את חגורות הבטיחות ולהסתובב הלוך ושוב בגרביים. ריח של בשר בקר באפונה עולה מהמטבח, ילד בוכה ומשתולל אי שם. לפתע נשמע קול:

            "כולם לשכב על הרצפה! זו חטיפה! לשכב, או שאני דוקר כאן מישהו!"

הורד

מחבל קם מאחד המושבים, עם סכין שלופה שהצליח להסתיר מהבידוק. לקול צרחות היסטריות מנוסעי המטוס, לוחץ אחד המאבטחים על כפתור נסתר אי שם בתא הטייס. באוושה מכנית, נפתחת הרצפה והמחבל נופל לתוך תא מיוחד ונארז בתוך חבילה. מיד לאחר מכן, מפליטה אותו המערכת מהמטוס עם מצנח, ובו בזמן מוסרת למשטרת ישראל באלחוט את נקודת הציון המדויקת של המקום בו הוא עתיד ליפול. כשהמנצח נוחת על הקרקע, מחכים כבר השוטרים למחבל עם זינזאנה. אם ישחק לנו המזל, המחבל ייפול לקרקע בדיוק בשמונה בערב ויילכד בשידור חי במצלמות המהדורה המרכזית של ערוץ 1. בכל זאת, צריך להעלות קצת את הרייטינג.

פטנט מדעי להעלאת רייטינג, יש? המהדורה המרכזית עם חיים יבין

פטנט מדעי להעלאת רייטינג, יש? המהדורה המרכזית עם חיים יבין

            נשמע הזוי? מטורף? מה אם היו אומרים לכם שב-1972 המציא מדען אמריקאי בשם גוסטאנו פיזו את המערכת המתוארת לעיל, ואף זכה עליה בפטנט (מספר 3811643)? בדיוק לשם כך, המציאו מרק אברהמס, עורך כתב העת Annals for Improbable Research וצוותו את טקס הענקת פרסי ה-Ignoble (משחק מילים על הביטוי "פרס נובל"). הפרסים הראשונים הוענקו בשנת 1991, תחת הכותרת "מחקרים שלא ניתן, או לא כדאי לשחזר". כיום הכותרת קצת יותר מחמיאה: "מחקר שגורם לך לצחוק, ואז לחשוב." לעיתים, מדובר בהמצאות אמיתיות, ואף שימושיות, אך משעשעות במעט, כגון חזייה שיכולה לשמש גם כמסיכת גז. יש מחקרים מבריקים ומסובכים להפליא אך אקסצנטריים במעט, כמו מאמר מלומד המנתח את התנודות הפיזיקליות בוילון האמבטיה בזמן המקלחת. אחרות מגיעות לתחום הביזאר, כמו הצעה פיתוח מסויימת של מעבדות חיל האוויר האמריקאי בדייטון, אוהיו, שזכו באיגנובל לשלום לפני מספר שנים: "הפצצה הגאה", המכילה חומר כימי שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה בתשוקה נואשת. תועלת צבאית מפוקפקת במעט, לדעתי, אבל ללא ספק מחווה מרגשת למאבק הלהט"ב לשוויון זכויות.

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז – טקס הענקת פרסי האיג-נובל, 2011

בכלל, פרסי איגנובל לשלום נוטים להיות המשעשעים ביותר, וכל שנה הצוות מתעלה על עצמו. פרסי שלום הוענקו, בין השאר, לחוקרים שבדקו את מידת הכאב של נידונים למוות בצורות שונות של הוצאות להורג, וגם מקומם של הפוליטיקאים אינו נפקד. השנה, למשל, הזוכה הגאה באיגנובל לשלום הוא החבר אלכנסדר לוקשנקו, נשיאה הנאור של בלרוס, בזכות חוק חדש שאוסר למחוא כפיים באירועים ציבוריים (המנחה ביקש מהקהל לכבד את המעמד ולא למחוא כפיים בזמן הענקת הפרס). לוקשנקו לא זכה לבד: איתו בפרס זכתה גם משטרת המדינה של בלרוס, שהספיקה לעצור עבריין שהואשם בניסיון למחוא כפיים, למרות שיש לו רק יד אחת. אכן, חידת הזֶן הידועה, "מהו קולה של היד האחת?" מעולם לא היתה רלוונטית יותר. מירי רגב, מאחורייך…

לכבד את המעמד - אלכסנדר לוקשנקו

לכבד את המעמד – אלכסנדר לוקשנקו

כל מי שכמוני, נהנה הנאה חולנית במעט מלקרוא את ההודעות שמגיעות אליו בתיבת הספאם, ישמח לשמוע, למשל, כי לפני כמה שנים ניתן פרס איגנובל לספרות ל"יזמי האינטרנט של ניגריה", על המצאת "שלל דמויות משכנעות כמו גנרל סאני אבאצ'ה, גב' מרים סאני אבאצ'ה ועורך הדין ג'ון א. מְבֶּקי", שמעוניינים מאד לחלוק איתנו את המיליארדים שלהם אם רק נושיט להם עזרה קלה. גם הנקודה היהודית לא נפקדה מפרסי האיגנובל לספרות, ובאחת השנים זכו בה מדענים ישראלים שהוכיחו באמצעים מתמטיים את הצופן המיסטי החבוי בסיפורי המקרא.

כחובב מושבע של יוזמתו הברוכה של מרק אברהמס, התקשטתי במיטב מחלצותיי (ג'ינס וטישרט) ביום חמישי האחרון, והלכתי עם חבר לטקס הענקת הפרסים שהתרחש, כמידי שנה, באודיטוריום סָנְדֶרְס של אוניברסיטת הרווארד. לכל מי שחושב להסתפק בלקרוא את רשימת הפרסים באינטרנט, אני ממליץ ללכת מיד לסוכנות הנסיעות הקרובה ולהזמין כרטיס לבוסטון לספטמבר שנה הבאה: הטקס, והמסורות הביזאריות שנחגגות בו, הוא חלק בלתי נפרד מהתענוג. ועדת הפרס, שמורכבת בחלקה הגדול מחתני פרס נובל (אמיתיים) קשישים יותר ופחות, יושבת קוממיות על הבמה, בעוד הקהל מיידה בה מטוסים מנייר לקול צלילה של תזמורת קמרית בחלוקי בית חולים. בטקס לפני שנתיים אחד מהמדענים הדגולים אף הופיע בתלבושת של איכר סיני, כולל כובע קש משולש. רוי גלאובר, חתן פרס נובל לפיזיקה, משמש מזה שנים בתפקיד "שומר המטאטא" (Keeper of the Broom), ותפקידו הוא לטאטא את מטוסי הנייר מהבמה. הטקס נפתח בברכה של המדען הקשיש ביותר, שמורכבת אך ורק משתי מילים וידועה בשם Welcome, Welcome Speech, ובין זוכה לזוכה עולים על הבמה חוקרים מפורסמים (השנה: דיקן בית הספר למדעים ואומנויות בהרווארד) להסביר מושג טכני מסובך ב-24 מילים מקצועיות, ואז בשבע מילים פשוטות לקהל הרחב.

ig-nobel-prize-presentation

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

אולם הכוכבת הבלתי מעורערת של הטקס היא מיס סוויטי פּוּ (Miss Sweety Poo), ילדה בת שמונה שנבחרת כל שנה במיוחד. התפקיד של מיס סוייטי חיוני ביותר, וכמי שהיה בכנסים אקדמיים לא מעטים אני יכול להעיד שמנחים רבים היו מתקנאים בו. בכנס שהשתתפתי בו ביפן, למשל, עלה על הבמה חוקר גרמני ונשא נאום ארוך, איטי ומשעמם של שעה ויותר, כאשר הזמן שהוקצב לכולם היה 25 דקות. אף אחד לא העז להפסיק אותו. במצבים מביכים מסוג זה, כאשר אחד הנואמים חורג מהזמן שהוקצה לו (דקה, בטקסי האיגנובל) קמה מיס סוויטי ממושבה, הולכת לבמת הנואמים וצורחת:

Please Stop, I'm bored!!!

Please stop - I'm bored!

Please stop – I'm bored!

והיא חוזרת על זה שוב ושוב עד שהנואם מבין את הרמז ומסתלק. השנה, דרך אגב, חלה התפתחות חדשה ומעניינת: חלק מהנואמים, בניסיון נואש אך כושל לסחוט עוד דקה או שתיים נוספות, שיחדו את מיס סוויטי בדובונים וצעצועים למיניהם. היא המשיכה למלא את תפקידה נאמנה, כמובן, אבל גם על השוחד לא ויתרה.

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

אני באופן אישי הייתי מאמץ את השיטה הזאת גם בכנסת.

please stop, I'm bored! בקרוב אצלנו?

please stop, I'm bored! בקרוב אצלנו?

ובעוד הזוכים המאושרים הוצגו אחד לאחד על ידי הקהל, לא נעדר גם חלקה של התוכנית האמנותית. באופן מסורתי, מוצגת בטקס הענקת פרסי האיגנובל "מיני אופרה" שעוסקת בנושא מדעי כלשהו. משום שהשנה הכנס כולו היה בסימן "כוח" (Force), גיבורי המיני אופרה "The Blonsky Device" היו זוג מדענים חובבים מארצות הברית שהמציאו מכונה שתקל על נשים ללדת. איך בדיוק? היולדת נקשרת לשולחן מתכת שמסתובב במהירות גבוהה ומסחרר אותה, כך שהכוח הצנטריפוגלי יפליט את התינוק לתוך רשת. המוזיקה היתה מבוססת כמובן על אופרות ידועות, והאריה המרכזית התהדרה בשם: Is it a sin to make a mother spin? ההמצאה כמובן אמיתית, ונרשמה כפטנט על ידי שרלוט וג'ורג' בלונסקי שאף ניסו אותה בהצלחה במהלך הריונה הראשון של שרלוט.

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

והזוכים בפרס השנה (2013) הם:

איגנובל לרפואה: מסטארו אוצ'יאמה וצוותו (יפן וסין), על כך שבדקו את השפעת צלילי האופרה על עכברים שעברו השתלת לב. שניים מהזוכים המאושרים הגיעו לטקס לבושים כעכברים, כולל האוזניים.

ignoble-415x260

איגנובל לפסיכולוגיה: לורן בז' וצוותו (צרפת, ארה"ב, בריטניה, הולנד, פולין) על כך שהוכיחו את האמת המרעישה הבאה באמצעים אמפיריים, לאמור: אנשים שחושבים שהם שיכורים, גם חושבים שהם מושכים מאד. שם המאמר: "Beauty Is in the Eye of the Beer Holder". אני הייתי נותן להם איגנובל רק על הכותרת…

beer_drunk_baby

איגנובל לביולוגיה ואסטרונומיה: מארי דאק וצוותה (שוודיה, אוסטרליה, גרמניה, דרום אפריקה, בריטניה) על תגליתם שחיפושיות זבל תועות מנווטות את דרכן הביתה באמצעות שביל החלב.

Real_Dung

איגנובל להנדסת בטיחות: גוסטאנו פיזו המנוח (ארה"ב) על המכונה לניטרול חוטפי מטוסים, שתוארה כבר לעיל.

איגנובל לפיזיקה: אלברטו מינטי וצוותו (איטליה, בריטניה, דנמרק, שוויצריה, איטליה, רוסיה, צרפת) על שהוכיחו, סוף סוף, כי סיפורי הברית החדשה הגיוניים מבחינה מדעית. לטענתם, ישו או כל אדם אחר אכן היה מסוגל להלך על המים, אם גם הוא, וגם האגם, היו על הירח.

הגיוני לחלוטין - רק על הירח

הגיוני לחלוטין – רק על הירח

איגנובל לכימיה: שינסוקה אימאי וצוותו (יפן, גרמניה) על כך שהוכיחו כי התהליך הביוכימי שגורם לאנשים לבכות מבצל הרבה יותר מסובך ממה שמדענים נהגו לחשוב.

איגנובל לארכיאולוגיה: בריאן קנדל ופיטר סטאל (ארה"ב, קנדה) על שהעזו לחרף את נפשם על מזבחות המדע. השניים הרתיחו מכרסם מת (shrew) בבישול חלקי, בלעו אותו בלי ללעוס, ואז בדקו בדקדקנות את הצואה שלהם בימים הבאים במטרה לראות אלו עצמות אוכלו ואלו לא. מה שנקרא, משחקים בקקי…

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

איגנובל לשלום: אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, והמשטרה הלאומית של בלארוס, מסיבות שתוארו כבר לעיל. איך מירי רגב היתה אומרת? כפיים.

היא לא היתה שורדת בבלארוס - מירי רגב בנאום האימים

היא לא היתה שורדת בבלארוס – מירי רגב

איגנובל להסתברות: ברט טולקאמפ וצוותו (ארה"ב, הולנד, בריטניה, קנדה) על הסבלנות וההתמדה שהובילו לפריצת דרך מדעית עקב בהייה ממושכת בפרות. בסופו של דבר, הגיע הצוות לשתי מסקנות חשובות. ראשית כל: ככל שפרה שוכבת זמן רב יותר, יותר סיכוי שתקום. שנית: ברגע שפרה קמה ממרבצה, אי אפשר לחשב בקלות מתי סביר שתשכב שוב.

איגנובל לבריאות הציבור: קשיאן בהאנגאנאדה וצוותו (תאילנד) על הדו"ח: "ניהול כירורגי של מגיפת כריתת הפין בסיאם – טכניקות מומלצות, מלבד במקרים בהם הפין הכרות נאכל חלקית על ידי ברווז."

זהירות - הם לא תמימים כמו שהם נראים

זהירות – הם לא תמימים כמו שהם נראים

ונסיים במילים בהן נחתם הטקס המרגש: "If you didn't win a prize – and especially if you did – better luck next year!"

אפשר לצפות בטקס כולו ביו טיוב, כאן:

 

האישי הוא הפוליטי

רוצים לחתום בספר האורחים של קריסטינה וונג? רצוי שלא תהיה לכם קדחת צהובה, וקדימה – התחילו להתוודות על חטאיכם. הינשוף על השעטנז הקטלני בין נצרות, מרקסיזם ופסיכואנליזה, שמציג מומים לראווה והופך כל קשר רומנטי, אינטראקציה אישית או שיחת חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. האישי הוא הפוליטי? אכן כך, וזו בדיוק הבעיה.

 2012-04-12-TL2

למאמרים בנושאים דומים ראו:  העושה עצמו קשאורתודוקסיה ביקורתיתאישה לבנה גזענית ולהרביץ לפרה

ביולי 2013, החליטה השחקנית והכותבת הסינית-אמריקנית קריסטינה וונג שנמאס לה מגברים לבנים הסובלים מקדחת צהובה. לא, לא מדובר כאן במחלה הטרופית הידועה לשמצה, אם כי הזיות בהחלט קשורות לעניין. וונג התכוונה לסוג מטפורי יותר של קדחת, הידוע גם בשם "פֶטִיש אסייאתי": גברים לבנים אמריקאיים שמעוניינים לצאת אך ורק עם בחורות ממזרח אסיה. התופעה מגעילה את וונג, שרואה אותה כביטוי לקולוניאליזם מיני, אימפריאליזם של חדרי מיטות, גזענות מתחת לחגורה ומה לא. מה שמקומם אותה אף יותר, הוא התירוצים שגברים לבנים כאלה משתמשים בהם כאשר היא מעמתת אותם עם ה"פֶטיש" שלהם. יש, למשל, כאלה שמתפארים בכך שלמדו בודהיזם והם "בקיאים באסיה", בלי להבין שפשוט אי אפשר להבין את החוויה האסייאתית "בלי לגדול שמונה עשרה שנים עם אמא סינית", כלומר – אין תחליף לטראומה הנ"ל. יש גם כאלו שמחציפים פנים אף יותר, ומכחישים שהם רוצים "לכבוש סיניות" כחלק מהתאווה הקולוניאלית המערבית שלהם לכבוש את המזרח, והחצופים מכל אפילו מערערים על העובדה שהם "לבנים עם פריבילגיות". לאלו, עונה וונג שאפילו אם הם גדלו במשפחות עניות והתעללו בהם בבית הספר, "אף אישה אף פעם לא תפסה את הארנק חזק יותר כשהם התקרבו" ו"אף אחד מעולם לא תהה האם הם יודעים אנגלית." מעניין שפקפוק ברמת הבקיאות באנגלית של פלוני גרוע בעיני וונג יותר מהתעללות בבית הספר, תופעה שלא מעטים התאבדו בגינה, אבל מילא. מעניין יותר הוא הפתרון שהשחקנית הנ"ל מציעה לגדודי המחזרים חולי הקדחת הצהובה ש"רוצים לחתום בספר האורחים שלה" (ציטוט מצונזר – הגירסה המלאה באתר עצמו). עליהם לדקלם בפניה כדלקמן:

אני מודה שהנני נמשך לנשים אסייאתיות, וככל הנראה הדבר קשור להעדפה גזעית תת מודעת. אני מעוניין לחקור את הדעות הקדומות הגזעיות, הגזענות והפריבילגיה שלי כזכר לבן. אני נשבע להילחם באופן פעיל כדי לשכוח את הגזענות ואת הפריבילגיה הלבנה שלי, לבנות רגישות ומיומנות תרבותית, כך שהנשים שאני יוצא איתן ירגישו פחות גועל.

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

"אתם האוריינטליים כל כך מרתקים!" מהאתר של קריסטינה וונג

אם הטקסט הזה מזכיר לכם, בצורה אם לא בתוכן, וידוי של נזיר בנדקטיני מימי הביניים, לא טעיתם. המילים אולי שונות, אבל המוזיקה נשארה זהה: אותה תפיסה של חטא קדמון שאי אפשר להימלט או להינקות ממנו, רק להודות באשמה ולהתחנן לרחמים בחיל ורעדה. שימו לב שאפילו בסוף תהליך הלמידה המובטח, הגבר הלבן לא יינקה מחטא הפריבילגיות, ואף הנשים שיוצאות איתו לא ירגישו איתו בנוח לחלוטין. לכל היותר, "הן ירגישו פחות גועל." (less creeped out).

            הסיפור על וונג, משעשע ככל שיהיה, היה נותר ברמת האנקדוטה, אלמלא היה אפשר ללמוד ממנו משהו על התרבות של חוגים אינטלקטואליים מסויימים בארצות הברית ובמערב. תמיד היה אירוני בעיני, שדווקא זרמים רדיקלים "ביקורתיים" כמו המרקסיזם וספיחיו, הפמיניזם הרדיקלי, הפוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהניפו תמיד את דגל המאבק במסורת הנוצרית-מערבית, מאמצים את הנחות היסוד שלה באופן כה עמוק ולא מודע לעצמו. כבר המרקסיזם הקלאסי, כפי שמבהיר ההיסטוריון יגאל חלפין בספרו המצויין על הנושא, שאב את המיתוסים המכוננים שלו מעולם המחשבה הנוצרי, כולל החטא הקדמון. אולם מאז מותו של סטלין, שסימן אכזבה הולכת וגוברת של מרקסיסטים מערביים מהמודל הסובייטי, עברו האלמנטים הנוצריים הללו שינוי מעניין. הוגים מרקסיסטים באירופה המערבית ובארצות הברית, שהחלו לפקפק בגאולה המהפכנית שהציעו הסובייטים, התמקדו יותר ויותר באלמנט אחד ספציפי של המרקסיזם – הניכור של האדם באשר הוא אדם. שינוי הפוקוס מכלכלה (ניצול הפועלים) לפסיכולוגיה (הניכור שלהם), השתלב עם מאמצים של כמה מההוגים הללו, פסיכולוגים ופילוסופים כתיאודור אדורנו, ז'אק לקאן ובימינו גם סלבוי ז'יז'ק, לשלב בין תורתו של מרקס, בגירסתה החדשה, לפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. הפוסט-קולוניאליזם, שהוקיע את האימפריות המערביות בעולם השלישי, אדוארד סעיד וחסידיו שנשאו את נס המאבק ב"אוריינטליזם", הפמיניסטיות הרדיקליות ונציגי "פוליטיקת הזהויות", הוסיפו את תרומתם שלהם לפסיכולוגיזציה הזאת, בכך ששמו דגש הולך וגובר על הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות השיטה, נשים, שחורים ועניים, הדיכוי שמופנם והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתו המוכה של הקורבן. כך, הסופרת ההודית ארונדהטי רוי הגדירה את העובדה שהיא עצמה כותבת באנגלית, כמו רוב האינטלקטואלים ההודים, כתוצאה של אונס תרבותי שהותיר אחריו שובל של טראומות ופצעים נטולי ארוכה.

אונס תרבותי - ארונדהטי רוי

אונס תרבותי – ארונדהטי רוי

לא צריך להרחיק כמובן עד להודו, משום שכל מי שהיה עד לפסטיבל השד העדתי בעקבות הסדרה התיעודית של אמנון לוי, מצא די דוגמאות לאותה תופעה. ערוצי התקשורת, הרי, מלאו פתאום באינטלקטואלים מזרחיים "ביקורתיים" שהכבירו מלל על הנזק הנפשי שנגרם לילדים מזרחיים עקב ה"דיכוי התרבותי" שעברו בגין הצורך לשנות שם משפחה, להסתיר העדפות מוזיקליות, להתבייש במנהגים ה"ברבריים" של הוריהם מול חבריהם האשכנזים או ללמוד את התרבות המערבית במקום את תרבותם שלהם. הנזק הזה אינו רק או אפילו בעיקר חומרי או כלכלי, הוא פסיכולוגי, ומוצג בכלים פסיכולוגיים כמעין פצע נפשי וטראומה שלא חולפת, אפילו אם אותו ילד הפך לפרקליט צמרת, כמו ציון אמיר, או לעיתונאי מצליח כאמנון לוי.

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה - עורך הדין ציון אמיר

ההצלחה לא מפיגה את הטראומה – עורך הדין ציון אמיר

על רקע ההתפתחויות הללו, זחלה תפיסת האשמה הנוצרית לתוך עולם המחשבה הרדיקלי החדש בדלת האחורית. מכיוון שהדיכוי של הקורבנות הוא סמוי ונוכח בכל תחומי החיים, כל חברי הקבוצות המדכאות אשמים עד שהוכח אחרת. הפמיניסטית הרדיקלית האמריקאית קתרין מקינון, למשל, כתבה שאפילו גבר פמיניסטי אינו נקי מאשמה. לכל היותר, אפשר להקביל אותו ל"גרמני בעל כוונות טובות" בתקופת השואה. האונני קיי-טרסק, אינטלקטואלית רדיקלית מהוואי, מדגישה כי אין להתייחס ללבנים כ"יחידים" אלא אך ורק כ"חברים בקבוצות היסטוריות" שאשמות בדיכוי, ולכן מוצדק בהחלט לשנוא אותם כעמדת פתיחה. במילים אחרות, הם אשמים משום שנולדו אשמים.

נולדו אשמים - האונני קיי-טרסק

נולדו אשמים – האונני קיי-טרסק

            עד כמה אפשר לכפר על האשמה המולדת הזאת, כאן חלוקים ההוגים והפעילים הרדיקליים ביניהם. יש האומרים, כמו קברניטי תנועת החרם על ישראל (BDS) שישראלים יכולים להיטהר מטומאתם ולבוא בקהל הקדוש רק אם ילחמו בממשלתם בפועל לפי הוראות שינתנו בידי ה"חברה האזרחית הפלסטינית", יקבלו את כל העמדה הפלסטינית בלי ערעור וויכוח ויעתרו להסתפק בתפקיד שולי, ככינור שני, כדי לפצות על ה"פריבילגיות שלהם". הוונאני קיי-טרסק ספקנית יותר בנוגע ליכולתו של הלבן להינקות מהאשמה המולדת שלו, ומציעה לשתף פעולה עם מרקסיסטים, פמיניסטיות ושאר רדיקלים מערביים רק כאשר הדבר הכרחי ובאופן זמני בלבד. באופן עקרוני, היא סבורה, רוב הלבנים אם לא כולם צריכים להיות מגורשים מהוואי. האשמה שלהם, כחברים בקבוצה ההיסטורית הלא נכונה, פשוט גדולה מדי. אחרים, כמו ההיסטוריון האפרו-אמריקאי וינסנט הרדינג, סבורים שלבנים אינם יכולים להתנקות כלל מהחטא הקדמון, ולכן אסור להם להשתתף במאבק או אף לדבר על היסטוריה אפריקאית בפומבי. כך, בכנס של היסטוריה שחורה בשנות השישים, יצא הרדינג מהחדר במופגן כדי שלא לשמוע את דבריו של עמית לבן מהשמאל הרדיקלי, אף על פי שזה היה תומך ותיק ופעיל של מאבק השחורים לשוויון זכויות.

            האירוניה בשעטנז המשונה הזה בין פסיכולוגיה, מרקסיזם ונצרות, היא שבמקום להעצים את אלו שרואים את עצמם כקורבנות, הוא מעודד בראש ובראשונה ייאוש קיומי עמוק. במאמר שעורר בזמנו הדים רבים, טען אסף שגיב כי התופעה הזאת מסמלת מעבר מהסובייקט המודרני של הנאורות, שלוחם בדיכוי שסביבו ומתגבר על הקשיים בכוחותיו שלו, לסובייקט הפוסט-מודרני, המוצלף והמוכה, נשמה אומללה המיטלטלת אנה ואנה בנחשולי האידיאולוגיה הדומיננטית, השיח ההגמוני והדיכוי התרבותי האופף אותה. באותו כתב עת, טענה מרלה ברוורמן (פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות) כי הפמיניזם הרדיקלי מחליש, ולא מעצים, את כוחן של נשים, בעצם השיח הבלתי פוסק על הדיכוי הסמוי המקיף אותן מכל עבר. הפסיכולוגיזציה הרדיקלית ממלאת כאן תפקיד כפול, והרסני, בכך שהיא מעודדת את ה"קורבן", כביכול, להציג את פצעיו ואת מומיו לראווה ולהתפלש בהם מחד, ולהשתמש בהם כתירוץ מתמיד לכישלונו מאידך. רק לאחרונה, כתב סופר ממוצא מוסלמי מכתב מלא מענות וטרוניות, כמיטב המסורת הרדיקלית, לשרת המשפטים השוודית, ותיאר מציאות שחורה משחור של דיכוי גזעני אכזרי, וזאת באחד המדינות הידידותיות ביותר למהגרים באירופה. את העולם כולו הוא האשים – חוץ מאשר את הקהילה שלו עצמו (אולי, למשל, יש סיבה לכך ששוטרים מבקשים תעודות ממוסלמים יותר מאחר משוודים ילידים? שמא כדאי לקהילה המוסלמית לעבוד על הורדת רמת הפשע בתוכה היא?) כך, מאפשרת התפיסה החדשה לקורבן להתכרבל בתוך אומללותו ומסכלת כל מאבק אמיתי לשינוי ושיפור.

            לבסוף, וכאן אנחנו חוזרים לקריסטינה וונג, תפיסת העולם הרדיקלית הנ"ל מרעילה את היחסים האישיים בני בני אדם, בכך שהיא ממשטרת אותם בסד של פוליטיקלי-קורקט דוגמטי. אתה לבן שניסה, רחמנא לצלן, להתחיל עם סטודנטית אסייאתית בקמפוס? מיד אתה חשוד בגזענות עד שתוכיח אחרת, וקשה מאד להוכיח. כמובן שלא תוכל להביע דעה, קל וחומר ביקורת, על עמיתים אסייאתים או על התרבות הסינית, משום שזו תחשב מניה וביה לגזענות, ויש לציין כי בעיניה של וונג דווקא שבחים לתרבות האסייאתית מבטאים גזענות סמויה ודוחה אף יותר. התקינות הפוליטית הזאת, בשילוב עם הרגישות הפסיכולוגית לעלבונות מכל סוג, לא רק מחניקה כל מחשבה יצירתית ומקורית, אלא הופכת כל אינטראקציה אישית, כל קשר רומנטי וכל שיחה בין חברים לשדה מוקשים אידיאולוגי. כפי שהפמיניסטיות הרדיקליות אומרות, "האישי הוא הפוליטי". אכן כך – וזו היא בדיוק הבעיה.

מדעי הדשא – או: במה אנחנו מועילים לעולם?

"תגיד לי, במה אתם מועילים למשק?" שאלו אותי כבר לא מעט אנשים, ותהו מה תרומתם של מדעי הרוח בכלל וההיסטוריה בכלל לחברה. שאלה טובה – והתשובה למטה. האם זה דווקא כי אנחנו "חייבים ללמוד מההיסטוריה"? או שלא בדיוק? על אנשים מעצבנים באמצע הדרך, שיעים נעלמים, יאסר ערפאת כאוהד בית"ר ירושלים, גנרלים שלא מקשיבים בכיתה וה"תועלת" המפתיעה שמאחורי כל אלו.

דשא

אנשים מעצבנים נוטים להגיח מעבר לפינה באופן לא צפוי.

פעם, בימים שעוד למדתי באוניברסיטת תל אביב, שוכנעתי לסייע לתא מרצ בבחירות לאגודת הסטודנטים. במסגרת תרומתי למסע הבחירות, שנמשכה בערך ארבע שעות, חילקתי פליירים של תא מרצ באגודה ליד בניין גילמן, ואף שאלתי עוברים ושבים (שנראו כסטודנטים) האם הצביעו כבר בבחירות בפקולטה למדעי הרוח. לא, לא היו ויכוחים פוליטיים סוערים. עבור רוב הסטודנטים הבחירות עוררו פיהוקים, ולא אמוציות. אבל אז, לפתע, נתקלתי בעובר אורח זועם. הכעס שלו, ראוי לציין, לא נבע מהטעמים הצפויים. הוא לא התעצבן כי הפרעתי לו, ואפילו לא כי הייתי ממרצ. למעשה, פוליטיקה היתה ממנו והלאה. הוא גם לא נראה כמי שעשוי להיכנס להתקפי זעם. בחור נמוך, קצת מגושם, עם משקפיים עבים ודיבור מגמגם.

"לאיזה בחירות?!" הוא שאל אותי, "באיזה בחירות בדיוק? בפקולטה למדעי השטויות?!"

המילה האחרונה נאמרה תוך כדי נתז רוק קטלני. התחמקתי והמשכתי להקשיב:

"זה לא מדע שם!" הוא המשיך לגמגם בזעם, "שטויות זה! סתם שטויות! שם," והוא הצביע לכיוון הבניין של מדעים מדוייקים, "שם זה מדע אמיתי!"

והוא הלך. בעבר שמעתי כבר כמה פעמים את הכינוי הנפלא "מדעי הדשא", אבל "מדעי השטויות"? לא הגזמת, בן אדם? הייתי בהלם ולא הצלחתי להגיב. מאז, כמו כמה מחברי, נקלעתי לא פעם לויכוחים נוסח "במה אתם מועילים בכלל", "למה כדאי ללמוד היסטוריה", "למה אתם שווים את הכסף." עורך דין ממולח שהיה איתי במילואים שאל אותי "במה אני מועיל למשק", וחבר יקר שמנהל חברה הקשה עלי מספר פעמים בנוגע לתועלת של ההיסטוריונים לעולם. "אנחנו," הוא אמר, "מייצרים מקומות עבודה? מה אתם עושים?" לפעמים הביקורת הזאת מגיעה גם ממקומות לא צפויים. לא אחר מהאתר החרדי צופר, שכידוע מייצג חריצות, עמלנות ופרודוקטיביות שאין כמותן, תקף את ההשקעה של המדינה ב"מדעי ההבל והרוח", לדבריו.

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

מדעי הדשא? בניין גילמן, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

אני חייב להודות ולהתוודות, שאמירות מהסוג הזה הרגיזו אותי עד להשחית, אז ואפילו היום. תסכימו, בוודאי, שמדובר ברגש טבעי. מי יעמוד שווה נפש כאשר אומרים לו שהמקצוע שלו מיותר? אנחנו, כבני אדם, רוצים להרגיש שאנחנו מותירים חתימה כלשהי בעולם, שאנחנו תורמים באופן כלשהו. "מאז הגירוש מגן עדן," כתב טולסטוי במלחמה ושלום, "בני אדם שואפים אמנם לנוח בשלווה, אולם מרגישים חוסר נוחות כשהם יושבים בחיבוק ידיים." הוא הוסיף וכתב, דרך אגב, כי המאושרים שבבני האדם הם אלו שמתבטלים כל היום, אך חשים שבבטלתם הם תורמים תרומה שאין כמותה לחברה. לדעתו יש רק מעמד אחד שחי כך באופן קבוע, ואלו אנשי הצבא (הוא לפחות לא האשים את אנשי האקדמיה), אבל זה כבר חלק מדיון אחר.

כשכועסים, התשובות שלנו נוטות להיות אוטומטיות, וגם לי היו תשובות מוכנות במחסנית לטענות מהסוג הזה. טענה אחת מכחישה את השיח התועלתני כולו. אריה עמיחי, פרופסור ליהדות, הגיב כך למאמר שכתבתי לאחרונה על השעמום שהפך לסמל סטטוס בתחומים אקדמיים מסויימים. לדעתו של עמיחי, האקדמיה היא מעין "גטו" לאנשים שמתעסקים בשאלות תיאורטיות ללא כל פתרון ותועלת, וכך היא צריכה להישאר. זו לא הפעם היחידה ששמעתי את ההסבר הזה. בסמינר שהיה לנו בהרווארד, בהנחייתו של ההיסטוריון פרופ' ניל פרגוסון, נשאלנו את אותה השאלה. פרגוסון, היסטוריון שכותב רבי מכר, תהה גם הוא במה אנחנו מועילים. אחת הסטודנטיות ענתה כי "אין תועלת." אנחנו עובדים רק לשם הידע, ולא על מנת להועיל למישהו. בתגובה, שאל אותה פרגוסון מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות שאוגרים חפצים ישנים בביתם. לא היתה לה תשובה. ואכן, נחמד לקדש את חוסר התועלת כל עוד אנחנו חיים מכספנו שלנו. אבל כאשר אנחנו מתפרנסים מכספי ציבור, שכר לימוד או תרומות פרטיות, טבעי שנסביר מה אנחנו נותנים בחזרה לאותם האנשים שמממנים אותנו.

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

מה ההבדל בינינו לבין אספני עתיקות? פרופ' ניל פרגוסון

תשובה אחרת, נפוצה לא פחות, היא ש"צריך ללמוד מההיסטוריה". בעוונותיי נתתי גם אני את ההסבר הזה לא פעם ולא פעמיים. אם מנהיגים ואלו שבוחרים בהם (היינו – הציבור הרחב) לא יהיו מודעים לתקדימים היסטוריים, כיצד יוכלו להתנהל היטב בעתיד? זכור לנו שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה המבריק של ממשלת בגין, שלאחר מלחמת לבנון מלמל לאוזני העיתונאים כי "אף אחר לא אמר לנו שיש בדרום לבנון שיעים." כלומר, ממשלה שלמה החליטה לשחק בפוליטיקה מסובכת מאין כמותה של מדינה שכנה, בלי לדעת על ההיסטוריה, החברה והתרבות שלה דבר וחצי דבר.

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

באמת? יש שם שיעים? שמחה ארליך

ואני לא יכול להתאפק מלספר עוד אנקדוטה על בורות היסטורית. לא מזמן אמר ח"כ אחמד טיבי, דוגמא נדירה לפוליטיקאי שיודע היסטוריה, בהקשר למשחק הקרב ובא של בית"ר וסכנין, שעל אוהדי סכנין "למות או לכבוש את ההר" – פרפראזה על הסיסמא של בית"ר עצמה. כמובן שאוהדים נזעמים התקשרו אליו לתקוף אותו על ה"הסתה", ואחד מהם אף הגדיל לעשות ואמר שמדובר במשפט של ערפאת. ז'בוטינסקי היה שמח לשמוע שקם לו יורש.

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

אמירה של יאסר ערפאת? "למות או לכבוש את ההר"

הבעיה היא, שלעיתים קרובות פוליטיקאים דווקא כן משתמשים בתקדימים היסטוריים, אבל באופן מוטעה, או שהם מסיקים מהם מסקנות מופרכות. מחקר גרמני בחן, למשל, עשרות התבטאויות של פוליטיקאים גרמנים על קארל הגדול, והראה כי הקשר בין רובן לבין האירועים ההיסטוריים קלוש לכל היותר. גם אם קובעי מדיניות (או לעניין זה, בוחרים) מודעים לתקדימים ההיסטוריים, ישנה נטייה אנושית כללית לבחור "תקדימים" התואמים לדעות הקדומות שלנו, גם אם ההקשר שונה לחלוטין.

דוגמא הרסנית במיוחד ל"לימוד" מוטעה מההיסטוריה היא מדיניותו של המושל האמריקאי הראשון בעיראק, פול ברמר, לאחר מלחמת עראק השנייה. ברמר התבונן בהיסטוריה האמריקאית כדי ללמוד כיצד ישקם את עיראק, ובחר בדוגמא הנוחה ביותר של "בניין אומה": הכיבוש האמריקאי ביפן, ללא ספק אחד המוצלחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. לאחר שארצות הביסה את האימפריה היפנית וכתשה אותה עד עפר, היא השליטה במדינה משטר כיבוש ממושך וכפתה בה רפורמות דמוקרטיות וחוקה איתנה שמחזיקות מעמד עד היום. תוך כדי כך, פירקו האמריקאים כמה מהכוחות העיקריים שהחזיקו את המשטר הקודם, בראש ובראשונה הצבא והצי. כאשר ברמר הגיע לעיראק – הוא ניסה לעשות את אותו הדבר. כאשר קוראים את ההוראות הראשונות שלו, פקודה מס' 1 ופקודה מס' 2, לפרק את הצבא העיראקי, מפלגת הבעת' וכל הארגונים המסונפים להם, חשים שכמעט העתיק את הפקודות המפורסמות של גנרל מקארתור, המושל האמריקאי האגדי של יפן.

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

אולי עדיף שלא היה לומד היסטוריה? המושל האמריקאי הראשון בעראק פול ברמר

דא עקא, כפי שציין ההיסטוריון ג'ון דאואר, שהניסיון לכפות בעיראק רפורמות נוסח יפן גרם לתוצאות הרסניות, משום שלא התחשב בהבדלים הניכרים בין שתי המדינות. ראשית כל, ביפן נשאר הקיסר, והוא נתן לגיטימציה לרפורמות. בעיראק "הקיסר" היה סדאם חוסיין. ביפן לא היו טרוריסטים מתנדבים שזרמו אליה מכל העולם, ולא מדינות שכנות בעייתיות. וחשוב מכל – האוכלוסיה היפנית היתה אחידה מבחינה אתנית. כאשר פירקו את הצבא, האוכלוסיה לא חששה לביטחונה. עיראק, לעומת זאת, היתה מדינה מפורקת מבחינה עדתית. כשהאמריקאים פירקו את הצבא הסוני ונתנו נשק לשיעים, המיעוט הסוני ראה זאת כאור ירוק לטבוח בו והרים את נס המרד. התוצאה היתה כאוס טוטלי שעיראק לא הציחה לצאת ממנו עד היום.

הניאו-שמרנים בארצות הברית, כמובן, אינם היחידים שנפלו בפח ההשוואה ההיסטורית הקלוקלת. השמאל הרדיקלי הבינלאומי מתעקש להילחם בכיבוש הישראלי בחרם דומה לזה שהופעל נגד דרום אפריקה, בלי להתחשב בהבדל העצום בין שתי הדוגמאות. בנימין נתניהו משווה בין הנאיביות של ה"פייסנים" הבריטים בשנות השלושים למדיניות הרכה כלפי איראן היום, בלי להבין שאותם "פייסנים" לאו דווקא היו נאיביים אלא פעלו משיקולים אסטרטגיים שהיו הגיוניים מאד בשעתם. אפילו היסטוריון גדול כמו בן עמי שילוני השווה, באופן בעייתי מאד לדעתי, בין האירועים שסובבים כעת את איראן למדיניות ארצות הברית במלחמה הקרה. ואפשר להביא עוד אין סוף דוגמאות. ואם אפילו אנשים מלומדים משתמשים בדוגמאות היסטוריות באופן שגוי ואף מסוכן, אולי שכרנו יצא בהפסדנו אם נלמד היסטוריה? אולי צודקים אלו שאומרים שההיסטוריה אינה אלא פנס בירכתיים, היינו – היא מאירה רק את המים שנמצאים כבר מאחורינו?

ואז, כשהתחלתי ללמוד היסטוריה צבאית, נתקלתי בדוגמא שמבחינתי היוותה ראשית של תשובה. בעולם היו וישנן אקדמיות צבאיות שהסתפקו בללמד אין ספור מלחמות מהעבר, והחניכים נתבקשו לשנן סיכומי קרבות בנוסח "זה ראה וכך תעשה". ואכן, רבים כבר דיברו על נזקה של השיטה הקלוקלת הזאת. כפי שאמר קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים האסטרטגיים בכל הזמנים, מלחמות העבר אינן מדד למלחמות ההווה, ואלו שניסו להעתיק קרבות עבר לסיטואציות אקטואליות שילמו על כך בדרך כלל ביוקר. יש האומרים שגנרל גרנט, המצביא הגדול של מלחמת האזרחים האמריקאית, הפליא כל כך לעשות בשדה הקרב דווקא משום שלא הקשיב לשיעורים באקדמיה הצבאית בווסט פוינט ולא הפנים את הידע המיושן והבלתי רלוונטי שמוריו ניסו להנחיל לו. באקדמיות צבאיות טובות, לעומת זאת, גם כן מלמדים היסטוריה צבאית – אבל עושים זאת באופן אחר. החניכים מתמקדים בסיטואציות שונות ומנתחים אותן, לא מבחינת "כזה ראה וקדש", או "אם תיתקל בסיטואציה X אז עליך להתנהג כמו מצביא Y", אלא ככלי לאימון. אם הצוערים ינתחו מספר רב של סיטואציות מלחמתיות מהעבר, הם ילמדו כיצד לנתח שדה קרב, כיצד להבין טופוגרפיה, כיצד להעריך החלטות פיקודיות שניתנו בנסיבות שונות ובתנאים שונים, כיצד להתמודד עם דרג פוליטי, כיצד להתייחס בביקורתיות ראויה לדיווחי מודיעין ולמברקים מבצעיים. ובעתיד, אם וכאשר יאלצו להתמודד כמפקדים עם סיטואציה קרבית, יוכלו לנצל את הכלים, או את אבני הבניין שניתנו להם כדי לקבל החלטות מושכלות.

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

לא הקשיב בשיעור. גנרל יוליסס גרנט

אותו דבר, אפשר לומר, תקף גם להיסטוריה בכללותה. כפי שכתב פעם פרופ' אייל נווה, ככל שאנחנו, בין אם כאזרחים ובין אם כקובעי מדיניות, ננתח באופן ביקורתי יותר סיטואציות ותהליכים מהעבר, כך נפתח כלים מתחדדים והולכים להבין גם את ההווה – לא באמצעות חיקוי אלא באמצעות התבוננות מושכלת על כל מקרה לגופו. היכולת שלי להבין סיטואציה פוליטית ובינלאומית מורכבת בהווה תהיה ללא ספק גדולה בהרבה, אם "התאמנתי" במשך שנים על ניתוח של סיטואציות פוליטיות, בינלאומיות, כלכליות ותרבותיות מהעבר. כלים נוספים המוקנים לתלמיד ההיסטוריה כמו יכולת להטיל ספק בבעלי סמכות, לנתח ולפרק טקסט, להבין את האינטרסים מאחורי הדברים, לקלוט גם את מה שלא נאמר – חשובים אף הם לאין ערוך לכל קבלת החלטות שהיא, תהא אשר תהא. ההיסטוריה, במילים אחרות, תורמת לחברה משום שהיא בית הספר החשוב ביותר להבנת המציאות.

כמובן שהיסטוריה היא לא התחום היחיד שדרכו אפשר "להתאמן" בהבנת המציאות, ובהקשר זה ספרות ופילוסופיה (למשל) הן חשובות ומועילות לא פחות. מעבר לכך – ואי אפשר להדגיש זאת מספיק – שלחברה כדאי גם לשמר את המחקר הבסיסי, הסקרנות, והשאיפה לידע באשר הם שם. מחקרים מעניינים אף פעם לא צומחים לפי הזמנה, והחופש האקדמי הכרחי ליצירתיות שהיא, בתורה, תשוב ותשפר את יכולתנו להבין את העולם.

 

חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד

 

הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

guy1-1

קרדיט: גיא יחיאלי אתר: http://www.guyyechiely.com

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם בתרגום עברי (הוצאת עם עובד, מאנגלית: עתליה זילבר)

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

פרופסור אדוארד ו. סעיד

פרופסור אדוארד ו. סעיד

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

בניגוד לטענתו של סעיד, הפורטוגזים אמנם לא השתלטו על יפן, אבל הם בהחלט הביאו אליה את הטמפורה

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

orientalism

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

orientalistinterior

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.

המגדל והים

 לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.

castle-by-the-sea-in-ireland-jeanette-oberholtzer

הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

אליעזר ואוריאל שקולניק (מגולמים על ידי ליאור אשכנזי ושלמה בראבא) בסרט "הערת שוליים"

כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904 - "נושא סנסציוני"?

מרגל יפני במנצ'וריה, 1904. לא נושא רציני.

כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:

את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"

תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

מקום שני בתחרות הכתיבה הגרועה- פרופ' הומי באבא

ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):

If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.

 "איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":

אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי.  אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

להשקיף אל הים. ג'.ר.ר. טולקין

ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.

אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?

 טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?

storm-in-a-teacup

בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה

לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."

כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.

מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

נרדפת ומודרת? פרופ' טרי גינסברג

מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.

כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים - אולי מסתתרים כאן ציונים.

אוניברסיטת הרווארד בלילה. זהירות, ילדים – אולי מסתתרים כאן ציונים.

מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".

דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.

זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.

נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.

האין לממשלה עיניים?

"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)

האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"

המשך הרשומה

הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?

בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.

המשך הרשומה

המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.

המשך הרשומה

חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: