קטגוריה: ללא קטגוריה

עסקים כרגיל? איך מתמוטט משטר דמוקרטי

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

download-1

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

Image result for Timothy snyder

מוסדות עלולים ליפול כמו דומינו: טימוטי סניידר

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

Image result for Paul von Hindenburg

ניסה לשמור על הצורה החיצונית של הדמוקרטיה: פאול פון הינדנבורג

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

Image result for Emperor Hirohito

החליט שלא להתערב משיקולים אחראיים: קיסר יפן הירוהיטו

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.

תרבות החולשה של הימין המצ'ואיסטי – טור אורח מאת יריב מוהר

הימין הפופוליסטי החדש מקדם חולשה משום שהוא מייחס עוצמה רק לתצורה מאוד צרה של סגנון מנהיגות מאצ'ואיסטי מתלהם ולא מחושב. באופן אירוני, ימין זה שונה מזרמי פופוליזם או שמרנות ותיקים בכך שהוא ממוקד פחות בלאום ויותר בשאיפה נואשת לעוצמה אותה הוא מזהה עם דמות הגבר הישן. טור אורח מאת יריב מוהר.

Image result for Machoism

אם תחפשו בגוגל "הבית היהודי + ילדי כאפות" תגלו כמות עניפה של תוצאות. במה שנראה כמגע ידו של יועץ התקשורת משה קלוגהפט, נכנס הביטוי העממי, המכוון לילדים המושפלים והמוכים בכיתה, חזק לדף המסרים של אנשי המפלגה כדי לתאר יריבים פוליטיים או ניסיונות להשפיל, כביכול, את סרוגי הכיפות. ומעבר לאוקיינוס טען לאחרונה סטיב באנון, מנכ"ל לשעבר של האתר השמרני ברייטברט ומי שכיהן כקמפיינר של דונלד טראמפ, כי: "אפלה היא דבר טוב… דיק צ'ייני, דארת' ויידר, השטן. הם כוח". אפשר לפטור זאת כאמירות שנעות על הקו שבין גיקיות ילדותית להפרעת אישיות. לטעמי חדוות הכוחנות הזו, המכוונת לדימויים גדולים מהחיים (או בוחרים צעירים), משקפת תובנה על שבריריות הכוח בימינו. מכאן המעבר של הימין משמרנות המתרפקת על העבר לטרוליות המתרפקת על הביריון של הכיתה או מתלהבת מדמויות המד"ב החביבות על קורבנותיו.

זה לא שלא הייתה חדוות כוחנות בימין לפני העשור האחרון, אלא שלאחרונה זהו המוקד המאחד, מעבר לכל דבר אחר. אולי המחלה התרבותית הכי קשה שפושה במערב ואף מעבר לו זו תרבות החולשה של הימין הפופוליסטי המתחדש בעולמנו. למעשה זוהי חוסר יכולת לזהות מה זו עוצמה אמיתית, בריאה ולא-מכלה. נהוג לראות בימין החדש, והמאצ'ואיסטי למהדרין, סכנה מוסרית, אבל מעבר לכל פגמיו המוסריים של הזרם הפוליטי-אסתטי הזה – שלא מרגשים את האלקטורט שלו – הוא קודם כל מקדם חולשה בחסות הדימוי של עוצמה.

Image result for Darth Vader

דארת' ויידר הוא כוח? העולם לפי סטיב באנון

בעבר היה זה הפאשיזם, שהוביל להרס המדינות בהן שלט, בעודו מתחזה למקור כוח וגדולה. כיום בעידן שפע המידע הדיגיטלי והתערערות תפקידי המגדר המסורתיים, יש לנו מנהיגים חלולים שניתן להגדיר אותם בתור הימין המאצ'ואיסטי – ברלוסקוני, טראמפ, פוטין הם הדוגמאות הכי מובהקות, והם כה רחוקים ממנהיגי ימין שקולים. הפער בין הרטוריקה הכוחנית של מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי ליכולת שלהם הוא אבסורדי. הדוגמא הבוטה ביותר לכך זו ההבטחה של ליברמן לחסל את איסמעיל הנייה; הדוגמא הרחבה ביותר היא כהונת הנשיא בוש הבן שהמלחמה שהביא בעיראק החלישה את ארה"ב וחיזקה את הטרור, שלא לדבר על הכוח שהוא ודומיו נתנו לגופים פיננסיים מפוקפקים באופן שפגע בכלכלה האמריקאית אנושות. בורות, התעלמות ממכלול העובדות וצעדים נמהרים, לא מייצרים כוח, אלא טעויות פטאליות שמחלישות את האומה.

אפילו פוטין, דמות נערצת על הימין המאצ'ואיסטי, שמצטלם עם סוסים ומבליט שרירים, שולט במדינה בקריסה כלכלית עם צבא ענק אך חלוד – בין השאר תולדה של צורת התנהלות מאפיוזית שמרחיקה משקיעים זרים ומוחות מקומיים ועושה יחסי ציבור רעים לתוצרת רוסיה בעולם עד לחרמות ממש במדינות מזרח אירופה; זאת בשילוב עם התנהלות ביריונית כלפי חוץ שהובילה לסנקציות כלכליות כואבות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי. הדינמיקה הזו ממשיכה עם ארדואן שהרגיז את צבאו, כמעט הודח בהפיכה, ואז טיהר את הצבא אולי טיהור-יתר ופגע בשדרת הפיקוד הבכיר, כולל כל מי שהיה צל של חשד נגדו, כמו קצינים מוכשרים רבים וגם לא מעט חיילים פשוטים, צעד שהחליש את הצבא. גם החייאת המשבר עם הכורדים גובה מחיר כלכלי ואנושי מטורקיה, ואג'נדת אפס הבעיות עם השכנים הפכה לסכסוך עם כמעט כל גורם באזור עד כדי בידודה של אנקרה. באותו האופן סילביו ברלוסקוני לא רק חירב ערכים של מידה טובה באיטליה, הוא ייצר כלכלה שהאקונומיסט מתאר כמי שהציגה את הגידול הכי נמוך בתמ"ג אחרי זימבבואה והאיטי, למרות שלא סבלה מבועת הנדל"ן שפגעה במדינות אירופאיות אחרות. האקונומיסט גורס כי כשלונו הכלכלי של ברלוסקוני חמור בהרבה מפגמיו המוסריים מבחינת הפגיעה באיטליה, וזו תחרות קשה. ואילו ויקטור אורבן בהונגריה החליט לפני כמה שנים לשים פס על הסיכומים והמוסכמות של האיחוד האירופי ביחס לתפקיד הבנק המרכזי בלי לתת דין וחשבון ומבלי לפחות לבנות בסיס כוח כלכלי לפני שהוא מראה שרירים (מהלך שיכול היה להיות חיובי). פזיזותו המשתלחת הובילה שתיים מחברות הדירוג הגדולות להוריד את דירוג האשראי של המדינה לרמת "זבל"; והאיחוד כמעט ונמנע מלתת חבילת סיוע למדינה השקועה בחובות של קרוב ל-200% מהתמ"ג. אורבן נסוג מהתוכנית.

Image result for vladimir putin hunting

עוצמה שהיא חולשה? פוטין יוצא לציד

מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי לא רק מחלישים מדינות שלמות, אלא גם את האזרחים הפשוטים. רוב המנהיגים הללו תומכים בכלכלות שמחזקות את יזמי הענק: מהאוליגרכים של פוטין ועד הטייקונים האמריקאים שטראמפ יצא נגדם אך נכון לעכשיו מתכנן להוריד להם מיסים וממנה רבים מהם לקבינט שלו. במקביל, מצבם של שכבות הביניים ומטה מורע. כך שגם כשברמה המאקרו-כלכלית מצליחים מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי להראות ביצועים טובים – והם לרוב לא – מי שנהנה מהצמיחה הזו היא שכבה צרה. בהונגריה, פורסם ששליש – יש טענה גם לכמחצית – מההונגרים חיים מתחת לקו העוני; נתונים גרועים גם ביחס לרוב מדינות מזרח-אירופה. בתגובה הפסיקה הלשכה לסטטיסטיקה במדינה לפרסם נתונים על עוני. האזרחים תחת מנהיגי הימין המאצ'ואיסטי זוכים גם לכרסום מתמיד בחופש הביטוי ובחופש הפוליטי שלהם, בזכויותיהם החוקתיות, ביכולת שלהם לקבל שירותי רווחה, חינוך ובריאות ועוד. בקצרה: מנהיגים "חזקים", אזרחים חלשים.

נשאלת השאלה הישראלית: האם בנימין נתניהו שייך גם הוא לקטגוריה הזו? לטעמי לא, הוא חכם יותר, הרבה יותר זהיר בהפעלת כוח צבאי והססן באופן כללי. עם זאת, הוא משחק עם לא מעט אלמנטים מהז'אנר הזה, והמילייה שסובב אותו ותומך בו מזוהה במידה רבה עם הסגנון המאצ'ואיסטי. נתניהו מקדם את התרבות הפוליטית שעשויה להמליך מנהיג ימין מאצ'ואיסטי גם על ישראל, ולאחרונה גם הפך לפחות זהיר ויותר מועד לנפילות.

ניתן בצדק לראות בימין המאצ'ואיסטי ריאקציה לתהליכים רבים – מגלובליזציה, דרך רב-תרבותיות ועד ג'יהאדיזם. בהקשר הנוכחי רצוי להזכיר בנוסף את האיום שבגלים התקופתיים של התערערות תפקידי המיגדר. השמרנות אף פעם לא חיבבה פמיניזם, ומול הגלים של התפשטותו היא הגיבה בריאקציה – מהסופרג'יסטיות ועד המהפכה המינית של שנות השישים. אבל התופעה הנוכחית מעט שונה: בשנות ה-80 וה-90 המוקדמות, במקביל לשינויי הדרמטי ביחס לנשים, וקצת אחרי שהסדרה "וונדר וומן" ירדה משידור, נבחר לנשיאות בארה"ב מי שזוהה כסופרמן בקליפ של ג'נסיס "Land of Confusion" וכגיבור קשוח בעשרות סרטים – רונלד רייגן. באותה עת יצאו סדרות סרטי פעולה בקצב גובר – מהרמבואים ועד מת לחיות. הנשיא של העת ההיא מזכיר יחסית את הז'אנר המדובר מעלה – הוא כבר חרג קצת מערכים שמרניים מסורתיים, אם כי דגל בערכי המשפחה והסתיר את הרומנים שלו, בעוד שטראמפ מתפאר במיניותו הטורפנית. מה עשוי להסביר את ההבדל במודל?

Image result for Donald Trump

מיניות טורפנית – נשיא ארה"ב הנבחר דונלד טראמפ

שנות האלפיים הביאו גל חדש של פמיניזם, רעיונות קוויריים וניראות חסרת תקדים לתרבות הגייז שערערה את הדימויים המגדריים הישנים ואף איתגרה את ההטרו עם המטרו. למעשה המוקד של הפמניזם מתרחב בעשורים האחרונים מדרישת זכויות לנשים לשינויים יותר ויותר רדיקליים בדימויים של נשיות וגבריות. בהתאמה גל הריאקציה הנוכחי הוא לא רק אנטי-פמניסטי אלא פרו-סקסיסטי – מחאתו של הגבר הישן על אובדן המונופול על הגבריות והעוצמה. אם התערערות מוסד המשפחה המסורתי הביאה את שמרנות ערכי המשפחה; התערערות דמות הגבר הביאה שנאה עזה לנשים חזקות והערצה לגברים ישנים. זה מגיע מגברים רבים אבל גם לא מעט נשים מאויימות מהשינויים. ברוח זו ניתן לקרוא את השמועות הטרחניות על כך שהילרי קלינטון היא רחמנא ליצלן, לסבית. מהצד הגברי, ועוד לפני שכתום השיער נעשה מקור הערצה, היה זה פוטין: כמות הממים ברשת האמריקאית שמשווים את נשיא רוסיה אוחז הטיגריסים לאובמה מגדל הפודלים היא היסטרית – רק כדי לבחור את מי שנוהג כפודל של פוטין. טראמפ נראה קשוח פחות ממושא ההערצה הרוסי שלו, אבל הוא מדבר את השפה הנכונה (כלומר הלא-נכונה והסקסיסטית). וכדי להגן על יציאותיו ציינו אישים כמו הבן, אריק טראמפ או נייג'ל פארג', מנהיג ימין פופוליסטי בריטי, שאחרי הכל הנשיא הנבחר הוא "זכר אלפא", וככה אלו מתבטאים – מה שהדהד שיח שגור ברשתות החברתיות.

זה מה שעושה את הימין המאצ'ואיסטי העכשווי לקצת שונה משמרנות בסגנון ערכי המשפחה או מלאומנות ומגזענות "רגילים": ההתבטאויות המיזוגניות והסקסיסטיות של טראמפ מאפילות אף על גזענותו. התקרבותו האחרונה לראפר המוכשר אך המיזוגן קניה ווסט, למשל, לא מלמדת על פלורליזם כמו אולי על קרבה הרעיונית למאצ'ו שמגן על ביל קוסבי בטוויטר ושר, ספק בסרקזם ספק ברצינות: "אולי תחשוב שאני יותר מדי אגרסיבי, אבל האמת שאני חושב שאני יותר מדי פאסיבי". אחוות הגברים-גברים קודמת אפילו לחומות גזעיות. הניאו-מאצ'ואיזם בפוליטיקה המרושתת לא רק מקדם דימוי של הגבר הישן, אלא שכעת הוא מוגזם ומתאמץ מתמיד – המחנה של טראמפ – כשלא ברור מי מקשקש בפודל; הוא פחות פשיסטי ויותר שופוניסטי; והמרכיבים בדימוי הזה שקשורים לאחריות, מסירות וערכי המשפחה מתקלפים כדי לתת לכוחנות אגרסיבית את קדמת הבמה.

יותר מבעבר, העוצמה שהימין מציע הופכת לדימוי ריק של מאצ'ואיזם מגוחך. בשביל להפיח בתהליך הזה אנרגיה צריך הימין המאצ'ואיסטי לנפח שרירים ולפזר יותר ויותר את הדימוי הישן של הגבריות שהוא הוא העוצמה לדידו. במקביל, הימין המאצ'ואיסטי מעניק ניראות לא פרופורצינלית לחבורה קטנה של סטודנטים וסטודנטיות רדיקליים שמשחקים בצורה לעיתים די נלעגת ברעיונות של פוליטיקלי-קורקט. באמצעות סאונד-בייטים היסטריים ברשתות החברתיות – כמו העיסוק המוגזם בסוגייה של שירותים לבעלי מגדר מעורפל בארה"ב או ההפחדה מפני נשים קרביות בישראל – הם מנסים לעורר פאניקה מוסרית לגבי עתידה של תרבות המערב כשבעצם מה שמדאיג אותם זה שהמושגים של גבריות ונשיות משתנים ובעיקר מתרחבים ומתגוונים ונקשרים לעוצמה בצורות חדשות. כשאתה מזהה – באופן טיפשי – עוצמה עם המודל הישן של גבריות ותו לא, אתה נכשל בלזהות עוצמה אמיתית שבאה בצורות שונות ומגוונות. אבל לא אותם סטודנטים שוטים שמשחקים ב"מרחבים מוגנים" הם הבעייה של המערב, אלא הרעיון שעוצמה זו לא היכולת להבין איך להשפיע על העולם (רצוי לטובה) ביחד עם האומץ והקשיחות לעשות זאת; אלא שעוצמה היא קריקטורה ויראלית ומרובת לייקים של מאצ'ו נרקסיסט. דברו בקול גדול, ואחזו במקל קטן – זה מה שהימין המאצ'ואיסטי מציע לנו.

בעידן זה של חוסר וודאות הסוגיה הפוליטית הסמויה והמרכזית שמעסיקה ציבורים רבים היא – מהי עוצמה ואיך משדרים דימוי שלה? הסוגיה המרכזית שמעסיקה את השמאל היא – מהו צדק ואיך מייצגים אותו? מבחינת השמאל הבעייה עם הגבר הישן היא שהוא מייצג אי-צדק; ולא שהוא מהווה דימוי ריק של עוצמה. בפער הזה ניתן למצוא אוקיינוס של הסברים לתהליכים פוליטיים. במחקר שערכתי על הנעה לפעולה פוליטית של נהגי אוטובוס פלסטינים ויהודים בהתאגדות עובדים, תפישות של כוח היו המרכיב העיקרי שהשפיע על הנעתם של הנהגים לפעולה או פיצלו אותם למחנות יריבים. האדם הפשוט לא שואל האם פוליטיקאי כלשהו הוא מוסרי, אלא מה הוא יכול לעשות עבורי? – "יכול", לא "רוצה". וככל שאדם יותר למטה כך פחות מעניינות אותו כוונות טובות ללא כוח ביצועי; לעיתים ייתכן שיעדיף כוח ביצועי בלי כוונות טובות – "כי מה יש לכם להפסיד"? (אמירתו של טראמפ לאפרו-אמריקאים עניים). לעיתים זה אף גס יותר: האם הבחירה במאן דהוא תזהה אותי עם עוצמה או עם חולשה? כלומר זה מנותק מאינטרסים; הפוליטיקאי הוא כמו ההבטחה לרוח נעורים בפרסומת למשקה תוסס. בהמשלה, השמאל משקיע בלטעון שהמשקה מזיק לבריאות, במקום לחשוף שהצעירים עברו הלאה.

Image result for Against feminism

תגובה לשינויי גבריות ונשיות. כרזה של "גברים נגד פמיניזם"

יש גם הרבה מה לבקר ביחס של חלקים נרחבים בשמאל לעוצמה, אבל במודל של הימין המאצ'ואיסטי הביקורת יותר הכרחית כי היומרה וההונאה יותר בוטות. למעשה הימין המאצ'ואיסטי משכנע רבים: הוא מזהה שציבורים רבים כמהים לאיזושהי תחושת כוח תוך שהם חשים כי, במקביל להתגוונות דימויי המיגדר, גם העולם הפך למבלבל יותר וברור פחות, ושליטתם על חייהם והסביבה שלהם פוחתת: הכוח עובר מאזרחים פשוטים, ממשלות או מרשויות מקומיות לתאגידים; זרם של מהגרי עבודה או פליטים נתפש כמאיים עליהם תרבותית וכלכלית; אנשים מוזרים עורפים ראשים במזה"ת ומפוצצים אנשים גם בארצם; ואפילו הזהויות התרבותיות והמיניות של ילדיהם לעיתים זרות ומוזרות להם. פלח נרחב באלקטורט במערב ומעבר לו כמהה לעוצמה של פעם וזה מנוע עיקרי מבחינתו בשיקולי הבחירות. הסכנה בכך היא לא רק מוסרית, הסכנה היא שאנשים כבר לא יודעים לזהות עוצמה אמיתית מהי – עוצמה של העת הנוכחית – וכך השאיפה לעוצמה מובילה לחולשה. לכן יטיב מחנה השמאל אם יתקוף לא רק את פגמיו המוסריים של הימין הניאו-מאצ'ואיסטי, אלא יתמקד אף יותר בזיוף שבהבטחת העוצמה שהוא משווק ואולי אף יבנה דימוי ציבורי חדש של עוצמה שאיננו כוחני, דורסני וסקסיסטי. אם כבר דארת' ויידר, אז אולי נחזה גם בשובו של הג'דיי לפוליטיקה?

חיים, משמעות והמרכז הקיצוני: תגובה ל"ברית הקצוות"

במאמר הקודם בינשוף, טענתי שישנה ברית לא כתובה בין שני הקצוות האידיאולוגיים של החברה הישראלית: השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני, במובן של אינטרס משותף לערעור הסדר הקיים. טענתי גם שערעור הסדר ייטיב עם הימין יותר מאשר עם השמאל. במאמר תגובה, יצחק קרומביין צולל למפה האידיאולוגית בניתוח עומק, משרטט אותה מחדש ומבליט את נקודות החולשה והעיוורון של המרכז. מאמר אורח.

Image result for Radical center

קלישאה סינית עתיקה טוענת שאדם צריך לחם ופרח, הראשון כדי שיוכל לחיות והשני כדי שיהיה לו לשם מה לחיות. במלים אחרות, באדם קיימים שני רצונות עיקריים: עצם הרצון לשרוד והרצון שלחיים יהיה תוכן. ברור לנו שאי אפשר בלי לחיות. אבל גם חיים בלי טעם הם ריקים. ואכן, לא תמיד אנשים מעדיפים את הרצון לשרוד על פני המשמעות. בכל פעם שאדם מקריב את חייו על איזה אידיאל שיהיה, הוא בוחר במשמעות על פני ההישרדות.

אם ננסה להחיל את החלוקה הזו במישור הפוליטי אפשר לומר שהרצון לחיים הוא הרצון שהפוליטיקה תמשיך לתפקד. הרצון למשמעות הוא מה עושים עם הפוליטיקה. ברור שרוב האנשים רוצים גם שהפוליטיקה תתפקד וגם לקדם את ערכיהם. יותר מזה -כל צד לא יכול בלי הצד השני. אין ערכים בלי בסיס מעשי להגשמה ומנגד, לטווח ארוך אין כוח למערכת לפעול בלי ערכים. אבל מה הקוטב הדומיננטי? או בשאלת הבוחן: מה תעשה כשהערכים יתנגשו עם קיום הפוליטיקה?

אם נרד אל הפוליטיקה בישראל נגלה שהחלוקה הרגילה של ימין-שמאל לא תעבוד כאן. הן לימין והן לשמאל יש ערכים (רצון למשמעות). הערכים כמובן שונים מאד, ועדיין עוסקים בשאלה "מה עושים עם הדמוקרטיה" ולא "איך משמרים אותה". מצד שני ברור גם שרוב הקשת הפוליטית אכן מעוניינת בשימור הדמוקרטיה. כלומר הן לימין והן לשמאל יש רצון לחיים, והכרה בכך שהדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר לשמרם.

כיון שכך נוסף לנו ציר חדש חוץ מימין שמאל: ערכים-הישרדות. אפשר להיות קיצוני בכיוון של ערכים, קיצוני בכיוון של הישרדות או איפשהו בין שני הקצוות. אני רוצה לטעון שקבוצות שנוטות מאד חזק אל ההישרדות הן אלו שמכונות לעתים בשם 'המרכז הקיצוני'.

כל קבוצה בפוליטיקה, לכאורה ללא קשר למיקומה בציר ימין-שמאל, יכולה לנוע על פני הציר של ערכים-הישרדות. בפועל, דומני שיש קשר בין שני הצירים. ככל שקבוצה ממוקמת יותר ימינה או שמאלה, היא תיטה יותר אל קוטב הערכים ופחות אל ההישרדות, ולהפך. במלים אחרות, הציר החדש מצייר פרבולה על פני הציר הישן של ימין-שמאל. ככל שאתה בקצוות ימין/שמאל – תיטה אל קוטב הערכים. ככל שאתה יותר באמצע – תיטה אל קוטב ההישרדות.

מדוע? כי ככל שאדם ימני יותר או שמאלי יותר, הוא אידאולוגי יותר ולכן נוטה להעדיף את הערכים על פני הישרדותה של המערכת. כמובן שבתיאוריה ייתכן שיהיה אדם מאד אידאולוג וגם מאד פרגמטי. בפועל החיים בדרך כלל לא עובדים ככה.

Image result for pragmatism ideology

Credit: Inkcinct Cartoons

המרכז הקיצוני – קווים לדמותו

הן לימין והן לשמאל יש קבוצת התייחסות שנגזרת מהערכים בהם הוא דוגל. עבור הימין זהו האתנוס, עבור השמאל ה'הומו יוניברס' – או האנושות. כמובן שהתיאור איננו כה חד מימדי: הימין ברובו רואה גם במי שנספחים לאתנוס חלק מהקבוצת הזהות שלו (הדרוזים לדוגמא) השמאל מחריג מהאנושות את כל אויביי האוניברסליזם – החל מהמתנחלים, דרך תומכי טראמפ וכלה במפלגות הימין של אירופה. מהי קבוצת ההתייחסות של המרכז הקיצוני? המרכז שם דגש על הכלים ולא התוכן, על פרוצדורה ולא על המהות. לכן קבוצת ההתייחסות הראשונית שלו היא הגדרה פרוצדורולית: האזרח. בעוד שאתנוס מחד ואניברסליות מחד הם מושגים נזילים, האזרח הוא קריטריון שרירותי אבל מובחן: יש לך תעודת זהות כחולה? כן או לא.

הדמון של השמאל הוא המתנחלים והכיבוש. של הימין הערבים ו/או השמאל הבוגדני. מי הדמון של המרכז?  בזמנו ניסיתי לתהות מהי הגדרת טרוריסט עבור מי שמסרב לקבל את העובדה שיש כאן סכסוך דמים מתמשך בין שני עמים. אם לא מקבלים את האבחנה שבן האומה האויבת הוא טרוריסט, מה כן מבדיל בין מחבל ערבי לבין מעשי התנקשות של העולם התחתון? התשובה היא שטרוריסט, אליבא דהמרכז, הוא כל מי שמעשיו מאיימים על הסדר הקיים. למדינה מונופול על האלימות, מוסכם שכל שינוי במישור הפוליטי יעשה ללא שימוש באלימות. כל מי שמפר את המונופול הזה, נחשב טרוריסט בעיני המרכז, לא משנה מה כוחו או יכולתו. המרכז שונא את מערערי הסדר הקיים באותו הלהט בו שונא השמאל את המתנחל המדושן.

Image result for disturbing the order

הן לשמאל והן לימין יש שוליים קיצוניים שעושים מעשים שלא יעשו. רוב המחנה לא תומך באלימות/בוגדנות של קצה המחנה שלו, אבל מגלה לה אמפתיה: "כמובן שאסור להפעיל אלימות – אבל". הוא יצהיר נגד אבל יכול לגלות אהדה למניעים ולרוח שמניעה את המעשים. האמת ניתנת להיאמר, שגם למרכז יש טוויסט כזה, אולי יותר בקיצוניות. המרכז הוא אוהד של המערכת. הוא כמעט לעולם יהיה אמפתי למעשי המערכת, יהיו אשר יהיו (חוץ ממקרים בהם הוא חושד שאלמנטים במערכת מנסים לשנות את מערכת האיזונים – או אז הוא יצא נגדם בשצף קצף). מענים אסירים ביטחוניים? מפירים זכויות אדם של מתנחלים? בניגוד לשמאל ולימין ביחס לקיצוניים שלהם, המרכז אפילו לא מגנה-אבל-מבין מעשים כאלו. הוא פשוט תומך. לדוגמה, בצלאל סמוטריץ' חשדן כלפי המערכת: הוא חווה על בשרו איך היא יכולה להתעמר במישהו שהיא לא מחבבת. לכן הוא תומך בהחלשת כוחה. המרכז הקיצוני לא מכחיש שהתעמרות כזו קיימת (אם כי הוא נוטה יותר לתת אמון במערכת ופחות בדברי הקיצוניים) – הוא אומר שהיא עדיפה כי האלטרנטיבה היא אנרכיה. באותו האופן: עיגולי פינות כי האידיאל דורש? חס וחלילה. שימוש בחוק בצורה, איך נאמר, קצת יצירתית? אסון. בניגוד לשמאל ולימין גם יחד שרואים בחוקים כלי ולא מטרה, לכן מוכנים להגמיש אותם כשיש צורך, המרכז הוא מעריץ של החוק.

המרכז כמחנה אידאולוגי

דני טוען ש"מי שיתעלם לרגע מהתוכן של הטיעונים, ויתרכז בדקדוק שלהם, בהיגיון המנחה אותם, יראה מיד את הדמיון המובהק" בין הימין הקיצוני לשמאל הרדיקלי. באותו האופן, אם נסתכל על הדקדוק של המרכז במקום בתוכן שלו נגלה דבר מפתיע: גם המרכז הוא אידאולוגיה. אף על פי שבהגדרה הוא מדבר על כלים ולא על ערכים, הרי ששמירה על כללי המשחק הפכה אצלו לאידאולוגיה קנאית. לכן גם הפרה הכי קטנה של הסדר הקיים מקפיצה אותו. קבוצות שנמצאות יותר לכיוון הערכי של הציר אינן בהכרח אנרכיסטיות אלא שהן לא מקדשות כל פסיק בכל חוק. הן מוכנות לעגל פינות. אצל המרכז הקיצוני כל בדל מחשבה עצמאית אצל קצין הוא פתח לאנרכיה. זה כבר מעבר לפרגמטיזם, זו אידאולוגיה. לכן גם כשהמרכז מתנגד לדמון שלו, למפירי הסדר החברתי המוסכם – הוא לא עושה את זה קונקרטית, כמתבקש ממי שמשמר אמצעים. הוא עושה את זה בלהט קדוש, אידאולוגי.

מהי האידאולוגיה הזו? על כך כבר כתבתי בעבר.

בסיס כוח וחולשות

בין המרכז הקיצוני לימין ולשמאל האידיאלוגי שוררת איבה עזה, לא בטוח שקטנה בהרבה מזו שקיימת בין הימין והשמאל. מה בסיסי הכוח של כל צד?

אם נביט על המערכת הפוליטית כצנרת, ועל התוכן שלה כמה שזורם בפנים, הרי שהמרכז אמון על תחזוק מערכת הצינורות. דבר זה נותן לו שני בסיסי כוח: אחד הוא הכרות וקשרים בתוך מערכת הצינורות – השלטון. השניה היא גמישות אידאולוגית שמאפשרת לו יותר מרחב תמרון. החרדים, לדוגמה, הם ציבור שאין לו כמעט עניין בשינוי המערכת, לכן הם בני ברית קלאסיים של המרכז הקיצוני. לעומתו הקוטב האידאולוגי נמצא כמעט תמיד במאבק מסוים עם הצנרת. מצד שני, הוא חזק הרבה יותר לגבי מה שזורם בפנים. הלהט האידאולוגי שלו נותן לו תנופה, מוטיבציה וברק שאין למרכז. זה סוד כוחו.

Image result for pipe maintenance

המשימה של המרכז: תחזוק הצינורות

הימין והשמאל – אויבי הסדר הקיים? וגם: קשיים בתרגום משפה לשפה

במאמר טוען דני שהשמאל והימין הקיצוני נלחמים בסדר משום שהם מאמינים שאם הוא יפול יקום סדר חדש ונהדר, מתאים יותר לאידאולוגיה שלהם. אני חושב שבנקודה הזו הוא מנסה לעשות תרגום משפה אידיאולוגית לשפה פרגמטית. וודאי שיש גם טענה שמחברת בין הרובד הערכי לזה הפרגמטי. טענת הימין "אם נתעקש על ערכינו העולם יכבד אותנו", היא טענה כזו, כמו גם טענת השמאל שמתישהו יכפה עלינו כוח חיצוני ערכים נכונים יותר.

עם זאת, ככל שקוטב הערכים גובר על קוטב ההישרדות, הטענה של האדם הופכת פחות פרגמטית. אדם שמוסר את נפשו, לא בהכרח מאמין שהוא יינצל, אלא שיש דברים ששווה למות למענם. כאשר השמאל או הימין מתנגדים לסדר הקיים, זה לא מתוך שיקול פרגמטי שיבוא סדר אחר, אלא משום שאינם מאמינים ששווה לשלם במטבע הערכי עבור הסחורה השרידותית. אי הבנה במישור ההפוך אפשר לראות בתגובתם של נערי הגבעות לאמצעים הלא דמוקרטיים שהופעלו כלפיהם, בעיקר אחרי דומא. צעדים אלו נתפסו אצלם כצביעות: הם לא הבינו איך מדינת ישראל הדמוקרטית מתכחשת לאידאל הדמוקרטי שלה. לאור החלוקה בין הצירים מתבררת הטעות שלהם. נערי הגבעות הם קבוצה אידאולוגית מובהקת. בעיניהם הפרגמטיזם כמעט איננו קיים כציר. הם חושבים שהיחס אליהם נובע משמאלנות, כשייתכן בכלל שהוא בא מציר המרכז-קצוות.

גוש השמאל-מרכז או: מהו הסדר הקיים?

והרי החדשות: אין דבר כזה, מערכת שקופה. לכל מערכת יש צבע. לכן, כשהמרכז הקיצוני רוצה לשמר את הסדר הקיים אפשר תמיד לשאול מיהו הסדר הקיים? ההבנה שלמערכת תמיד יש אופי, מעלה סיבה נוספת לקורלציה בין תומכי המערכת לבין מי שנמצא עמוק במיינסטרים הישראלי. מי שתומך בשימור המערכת על פני קידום האידיאולוגיה הוא קודם כל מי שהסדר הזה תפור עליו בדיוק. בישראל זו הבראנז׳ה הוותיקה יותר, מעמד הביניים המבוסס. אם עלה בעיני רוחכם מר "מה ישראלי בעיניך" לא טעיתם – אבל שימו לב שגם כולנו, מפלגה שיושבת על הנישה של מצביעי המרכז, חרתה על דגלה את ההגנה על בית המשפט.

Image result for ‫יאיר לפיד‬‎

מי שהסדר תפור עליו בדיוק – יו"ר יש עתיד יאיר לפיד

עם זאת, הסדר הקיים איננו מקביל בדיוק אל הקונצנזוס הנוכחי, אלא משקף את מבני הכוח של העבר. מבני כוח שעוצבו בצורה מוטה למחנה השמאל. נראה את הקטע בו תוקף דני את חוק ההסדרה: "מבחינתו [הימין. י.ק.] הבעלות הפלסטינית על אותן אדמות, יהיה אשר יהיה מעמדן המשפטי, נוגדת עקרונות בסיסיים יותר כמו יישוב ארץ ישראל או האינטרסים של תנועת ההתנחלות. הבעלות הפלסטינית אינה אלא מזימה של המלך חוסיין ש"חילק אדמות למקורביו". המרכז ניגש אל החוק כאל שורה תחתונה, לא כאל שיקוף אידאולוגי של דמויות ותנועות. החוק הוא פחות כלי ויותר מטרה. לכן דני בכלל לא מתמודד כאן עם עצם השאלות שמעלה הימין, כמו מה התוקף שיש לחוק עצמו. האם באמת יש צידוק מוסרי להתייחסות לחלוקה הירדנית ביהודה ושומרון? אם אין, מדוע לא לשנות את החוק? (והרי מה שדני תוקף כאן, שלא במפתיע, הוא חוק שאמור לעבור לפי כל כללי הפרוצדורה)

ולמרבה הנוחות – המבנה החוקי, הכלים, מסתדרים יותר עם הערכים של השמאל. הדבקות העיוורת בחוק ובמצב הקיים, קיימת יותר בשמאל מאשר בימין, זאת משום שהמצב הקיים משקף עבר של מערכת נוטה שמאלה. לכן: להעביר חוק שיגביל את בית המשפט העליון? צעד פוליטי. שורת פסיקות שמרחיבות את סמכות בית המשפט? לגיטימי. דוח המאחזים? אמת משפטית צרופה. דוח לוי? פרופוגנדה. לכן לא מעט מחברי המרכז הקיצוני מדברים בגלוי על זה שבית המשפט העליון אמור להיות אוליגרכיה שתאזן את הפופליזם של הדמוס. שימו לב – לא כעיקרון של שוויון בפני החוק – אלא כדי להתגבר על הטיות מובנות, לטעמם, בדמוס עצמו. האצולה מול ההמון הנבער all over again. מכאן נבין לבסוף את המונח 'גוש השמאל-מרכז'. לא שאין מרכז ימני – נתניהו הוא דוגמה נהדרת. אבל המרכז מוטה יותר שמאלה, כיון שהמבנה כפי שהוא כיום מעניק עמדת כוח מסוימת לשמאל.

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

מלפפון טרי בצנצנת חמוצים: הרפתקאות, שחיתויות והנשיא שעבר מגיאורגיה לאוקראינה – טור אורח מאת שלום בוגוסלבסקי

האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.

7e3ccd7a06100d9824e59b7de1f5e6a6

לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.

יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.

c3232e48-40e8-421d-8036-b8ffe6be742e-2060x1236

להחליף את כל האליטה בצעירים שטרם הושחתו – מיכאל סאקאשווילי עושה רילוקיישן

המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.

הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.

ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.

ukraine-maidan-protest-destroyed

מהפכה באוקראינה: מפגינים מול משטרת המהומות במאידאן

ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.

האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.

מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?

בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.

תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.

במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.

סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.

בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.

bush-saakashvili

בן טיפוחיו של המערב. מיכאל סאקאשווילי כנשיא גיאורגיה וחבר.

אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.

כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.

שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.

סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.

אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".

האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.

בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.

בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

download-1

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

2263503-54

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

img_38785

יש סיבה לחגיגות? קרדיט: העין השביעית

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

די למיתוס ההסתה: המשמעות האמיתית של רצח רבין

באמת יש להודות: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. מתנקשים פוליטיים לא מושפעים מדקויות רטוריקה של פוליטיקאים. יגאל עמיר ירה ברבין שלושה כדורים כדי לעצור את דרכו הפוליטית; והדרך הפוליטית הזאת – הסכם אוסלו והברית עם אזרחי המדינה הערבים, היא שאמורה לעמוד במרכז. במקום זאת, הדיון האינסופי ב"הסתה" מסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות.

thumb_c04f147545b076be994e1cb0cb0dc0ce_w746

קרדיט: חדשות 24

צריך סוף סוף לומר את האמת: יצחק רבין לא נרצח בגלל הסתה מצד נתניהו ומחנה הימין. רבין הוביל, באומץ רב, מהלכים מדיניים שנויים במחלוקת קשה, ואלו עוררו דיון ציבורי סוער ואפילו אלים. במסגרת הפגנות ההמונים נגד רבין והסכם אוסלו, היו קריאות שטנה ("בדם ואש את רבין נגרש"), והיו שקראו לו בוגד ורוצח. נתניהו, כמו מנהיגי ימין אחרים, יצא לפעמים נגד הקריאות האלה. בהזדמנות אחת הבהיר שרבין הוא יריב פוליטי, לא אויב, ובהזדמנות אחרת אמר למפגינים ש"לא בדם ואש, אלא רק בקלפי". גם ארון המתים המפורסם בהפגנה ברעננה לא היה של רבין, אלא "של הציונות". האשמה מגוחכת וסרת טעם, אבל בוודאי לא הסתה לרצח. היו מקרים שנתניהו מילא את פיו מים מול קריאות הסתה, ואין להכחיש שיגאל עמיר צמח באקלים של הדיון הציבורי האלים הזה. אבל באותה תקופה, רצח פוליטי של מנהיג ישראלי היה עדיין חסר תקדים. השב"כ אמנם הזהיר מהאפשרות, אבל האם אפשר לצפות ממחנה פוליטי שלם לרסן ביקורת על מהלכים שראה כהרסניים רק בגלל אפשרות היפותטית? ונניח שהיו מרסנים את הרטוריקה. יגאל עמיר היה פנאט שרצה לעצור את הסכם אוסלו ולרסק את הברית עם ערביי ישראל. האם אתם מדמיינים אותו חוזר בו רק כי נתניהו ריסן את התבטאויותיו?

אם סיפור ההסתה היה רק דרך, לא מדוייקת במיוחד, לנגח את נתניהו והימין – אז ניחא. אם כי זה קצת מיותר, בהתחשב בעובדה שיש סיבות אחרות, הרבה יותר טובות, לנגח אותם. הנזק הוא גדול יותר, ומגיע בעיקר מכיוון אחר: הטרוניות האינסופיות על הסתה מסיטות את השיח לכיוונים לא רלוונטיים. כמו הלקרדה הידועה, שמסיטה כלבי משטרה מהריח ומונעת מהם להתביית על המטרה, שיח ה"הסתה" מסיט את תשומת הלב מהדיונים האמיתיים שעומדים על הפרק לסמנטיקה. לא מה אומרים, אלא איך אומרים. במקום לדבר על גזילת האדמות בעמונה, על משטר האפלייה הגזעית ההולך ומתקשה בשטחים, על הסכנה לאופי היהודי-דמוקרטי של ישראל, על מדיניות החוץ חסרת האחריות ועל הכניעה לקבוצות לחץ כלכליות של אינטרסים מיוחדים – מדברים על מי היה מנומס יותר ומי היה מנומס פחות, ומה ההבדל בין הסתה לסתם ביקורת חריפה. שמתי לב לפוליטיקלי-קורקט הזה, שהתחיל להתהוות לו כאן אחרי הרצח, כשידידה שמאלנית נזפה בי ש"לומר שביבי שקרן זו הסתה".

rabin

לא נרצח בגלל הסתה, אלא בגלל דרכו הפוליטית – רבין

ואם הנימוס הוא העניין, אם צריך להיזהר בכבודו של כל אחד ואחד ולעטוף ביקורת על פוליטיקאים בצמר גפן שמא יקום איזה פנאט ויפגע בהם, אז מה נלין על עיתונאים ימנים כמו קלמן ליבסקינד, שקובלים עכשיו על "ההסתה נגד נתניהו"? הרי יש כאלה שהשוו אותו לארדואן. מעתה, אנשי שמאל (כמוני) שחושבים שיש קווי דמיון בין ההתקפה הפרועה של נתניהו על התקשורת לבין המנטליות וההתנהלות של ארדואן בטורקיה, צריכים כנראה לסתום את הפה "שמא יסיתו". במקום לדון בקווי הדמיון בין האירועים בישראל ובטורקיה, או להפריך את הדמיון הזה, אנחנו טובעים בביצה של פוליטיקלי-קורקט מאוס. ואם אנחנו מדשדשים כבר בביצה הזאת, אנחנו מאפשרים לליבסקינד ודומיו לנסות ולעקר את עצרת רבין השנתית בחיבוקי ממלכתי דביק של "כולנו ביחד", במקום לדון בנושא היחיד החשוב: מורשתו הפוליטית-מדינית של רבין, שנקטעה על ידי הרצח. ראש הממשלה שנרצח היה איש פוליטי. הרוצח שאף, בהצלחה מרובה, לחסל את דרכו הפוליטית. והדרך הפוליטית הזאת, לא מיתוס ה"הסתה", היא שצריכה להיות במרכז. במקום לדבר על הסתה, צריך לדבר על הסכם אוסלו, ואיך מחליפים את ממשלת הימין הסרבנית ומוציאים את תהליך ההיפרדות מהפלסטינים מהבור אליו נתקע. במקום לבדוק מי יצר את אותה כרזה מגוחכת במדי ס"ס, שלא השפיעה על איש, צריך לדבר על הברית שכרת יצחק רבין עם האזרחים הערבים, אותה הברית שנמוגה ובלי לשקמה המחנה המתון לא יחזור לעולם לשלטון.

והדברים מגוחכים אפילו יותר, כי קטגורי ההסתה משמאל יוצרים רבין דמיוני, שאף פעם לא היה קיים במציאות, רבין של פוליטיקלי-קורקט שאיחד וחיבק והתנגד להסתה. לא. רבין נודע הרי תמיד בלשונו המשולחת ובכנותו שלא ידעה פשרות. הוא גינה בנחרצות את מפעל ההתנחלויות ההרסני, שמסוכן לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הוא תקף את הליכוד ללא כפפות. הוא לא התרשם מיבבות על "פילוג בעם", כאשר היה צורך לקבל החלטות אמיצות. בסטנדרטים המלוקקים של אלו הרואים את עצמם כיורשיו ומוקירי זכרו, הוא היה עלול להיחשב כראשון המסיתים.

ולא שאין הסתה היום בישראל. ממשלת נתניהו ושליחיה פותחים ג'ורה משולחת רסן על כל מי שמעז לבקרם, בין אם מדובר בעמותות שמאל, עיתונאים או אפילו תאגידי שידור שמנסים לשמור על איזון פוליטי. אבל בניגוד לרפלקס המותנה, אין שום קשר בין ההסתה הזאת לבין רצח רבין. יותר מפגיעה פיזית, היא עלולה להוביל לדיכוי דיעות שונות, להשתקה, ולשלטון דורסני ומשולח רסן. הרפלקס המותנה לקשר את התפוח הרקוב של נתניהו/ביטן לתפוז המכני המבעית של רצח רבין, פוגע באמינות הטיעון ומסיח כרגיל את הדעת מהבעיה האמיתית. המקום היחידי שחשוב להתריע כנגד הסתה ולעצור אותה בפועל הוא הטפה מפורשת לאלימות, רצח וטרור, בעיקר נגד מיעוטים שמטבעם נהנים מהגנה פחות טובה.

אבל בזירה הפוליטית המרכזית, מוטב שכולם ישכחו מהמילה "הסתה" ויחזרו להתווכח בלי כפפות. פנאטים שמעוניינים להכריע את הויכוח באמצעות כדורים ממילא לא מושפעים מרטוריקה של מנהיגים מהזרם המרכזי. את הטיפול בהם ראוי להשאיר למשטרה ולשב"כ, בתקווה שאלו לפחות למדו את הלקח מנובמבר 1995.

מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים: ביקורת ספר מאת נבט טחנאי

ינואר 1946: לונדון מגיחה מצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? המכתב מוביל את אשטון לגלות מועדון מוזר, שהוקם בטריטוריה הבריטית היחידה שחוותה את שלטון האימים של היטלר. מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, כותבת נבט טחנאי, הוא רומן אנגלי משובח שלא תוכלו להניח מהידיים: סיפור על מלחמה, חברות אמיצה בין נשים ואהבה לתרבות, הספרות והמורשת הבריטית. הינשוף הספרותי עם המלצת קריאה נוספת לחורף המתקרב.

 612561

מרי אן שייפר ואנני בארוז, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (זמורה ביתן, 2009), מאנגלית: יעל אכמון

פגשתי אותו בחורף 2009, כשהייתי סטודנטית שנה א' לספרות אנגלית.

היה קריר יחסית – מזג אוויר מושלם, בדיוק כמו שהוא אוהב. זה היה באמצע משמרת בחנות הספרים בה עבדתי אז.

"מה את עושה עכשיו?" הוא שאל אותי בעדינות.

"לומדת למבחן על 'רומיאו ויוליה' בסוף השבוע." עניתי.

הוא שיגר אליי מעין חצי חיוך ידעני.

"לא. את לא." קולו היה שקט להפתיע ביחס לדבריו הנחרצים. "עכשיו את קוראת."

נאלצתי לציית.

הוא נטל אל ידי בעדינות, ג'נטלמן בריטי שכמותו, והוביל אותי אל כורסת-הנצרים העטויה כרית סגולה, רכה ונוחה להפליא. הוא הדליק את מנורת הקריאה מעל לראשי, מסיט את העותק של "רומיאו ויוליה" יחד עם שלל רשימותיי שנכתבו בעט קדחתנית, בכדי לפנות מקום לספל קפה מהביל על השולחן לצדי.

הוא ידע איפה כואב, והוא הכה שם, חזק.

הוא היה גורם לי להשתנק מבכי – לא דמעה אסתטית שמתגלגלת על הלחי, אלא בכי של ממש: השתנקות, רעידות, התקפלות לכדור, דמעות על הסנטר וכל הג'אז הזה. הוא גרם לדופק מואץ, כאבי לב, שינה לא סדירה – הייתי נשכבת במיטה, מכבה את האור… ומיד מדליקה אותו וקמה שוב, לדרישתו. שליטתו בי הייתה בלתי ניתנת לערעור.

אבל הוא גם השיב לי את האמון בבני אדם.

הוא הראה לי איך המילים שומרות על התודעה גם בלב המאפליה, וכיצד רוח האדם מסוגלת לקום כעוף החול מתוך התופת. הוא הכיר לי את אהבת חיי. ואחריו עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת עד שהלב כמעט קרס מלהכיל את כולן.

הוא גרם לי להבין בחדות רבה שאני לא לבד, שרבים חולקים איתי את אותה אהבה רבת עוצמה, מטורפת כמעט.

images

יחסינו הסתיימו בשלוש לפנות בוקר, כשהנחתי אותו מידי וגיששתי אחר נייר טואלט לקנח בו את אפי. ולנגב את הדמעות. אבל במקום להתכסות בשמיכה ולעצום את עיניי הצורבות, נטלתי את העותק של "רומיאו ויוליה" ואת רשימותיי. הייתי נחושה בדעתי שלא לאכזב דורות על דורות של סופרים אנגליים, מצ'וסר דרך שייקספיר ועד ג'יין אוסטן. כשהגעתי לאוניברסיטה למחרת, תחת מעטה קודר של עננים וגשם אנגלי קל, כבר הייתי מוכנה למבחן על רומיאו ויוליה.

הייתי חלק מהמועדון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים.

זהו ספר מופלא שנכתב בידי אנני בארוז ומרי אן פיישר שתי קוסמות היודעות לפלח במילים פשוטות ומדודות את הנשמה של הקורא. זהו רומן מכתבים המתרחש באנגליה של 1946, המלקקת את הפצעים אחרי מלחמת העולם השניה. ג'ולייט אשטון, סופרת שכתבה טורים מצחיקים לעיתון במהלך המלחמה כדי לעודד את רוחם של תושבי לונדון, מחפשת נושא חדש לכתיבה.

היא מקבלת מכתב מאדם בשם דאוסיי, שמזכיר מועדון בשם "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהקימו תושבי האי גרנזי במהלך המלחמה, כאשר האי נרמס תחת מגפי הכיבוש הגרמני. ג'ולייט נמשכת כבחבלי קסם לחקור את המועדון הזה, וחושבת שאולי שם טמונה ההשראה שלה לכתיבה. ככל שמעמיקה ג'ולייט לחקור היא נחשפת לסיפוריהם של תושבי איי התעלה שחוו סבל בל יתואר במלחמה ובכל זאת שמרו לא רק על עוז רוחם אלא גם על אנושיות ואפילו על אופטימיות.

Coast Media: Visit Guernsey Images: Pictures Chris George

מועדון מיוחד במינו. האי גרנזי היום

ברגישות רבה מציירות המחברות מה קורה לאנשים פשוטים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. במידה רבה הן הזכירו מה שכתב ג'.ר.ר טולקין ב"שר הטבעות", שנכתב במהלך המלחמה, על כיבוש הפלך בידי הכוחות של סארומן. זהו סיפור על תעצומות הנפש של האנגלים במהלך מלחמת העולם השניה; זהו סיפורם של תושבי האי גרנזי תחת השלטון הגרמני. זהו סיפורו של עוז הרוח האנגלי הפטריוטי, הנאמן לתרבותו ולספריו, שסייעו להם לשמור על צלם אנוש בתוך התופת. הפטריוטיות האנגלית מתבטאת בספר הזה לא בעזרת האחיזה בנשק וההקרבה למען המולדת, אלא באהבה לתרבות ובהכרה בערך האדם.

זה סיפור על ההומור האנגלי הציני והנהדר שהפך את החיים בתקופה הזו לנסבלים, השזור לאורך הספר כולו ומעלה חיוך גם מבעד לדמעות. זה סיפור על התמודדות עם אובדן ועל המחיר שגובה המלחמה. זהו סיפור על נאמנות ועל אהבה יומיומית גדולה מהחיים. זה סיפור על השנים שאחרי המשבר, על ההתאוששות ועל הטבע האנגלי שלאט לאט מרפא את הפצעים.

אחת הנקודות החזקות ביותר של הספר הוא הדמויות; ג'ולייט פוגשת שלל דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, אוסף של אנשים ייחודיים האוהבים בעוצמות בלתי נתפסות והדבר המחבר בין כולן הוא אהבת המילה הכתובה והתשוקה העזה לסיפור טוב. לכל אחת מן הדמויות יש סיפור על איך הקריאה ואהבת הספרות שינתה את חייה. בארוז ושייפר יוצרות אנשים מורכבים ומעניינים, ורוקמות ביד אמן סוגים שונים של נבזיות ושל רוע שעל הדמויות להתמודד עמן בשלבים שונים של הסיפור.

בתוך עיצוב הדמויות המופלא שלהן חשוב לי להתייחס לסוגיה נוספת שהן עוסקות בה, שלמרבה הצער לא רואים הרבה בספרות ובתרבות שאנחנו צורכים בדרך כלל. חברות אמיצה ועמוקה בין נשים טרם קיבלה ייצוג איקוני על המסך ובין דפי הספרים כמו החברויות האמיצות שנרקמו לאורך השנים בין גברים. בארוז ושייפר לוקחות את הקונספט הזה למקומות יפהפיים וכותבות על סוגים שונים של קשרים נפלאים ונוגעים ללב בין נשים.

הכתיבה של שייפר ובארוז נוגעת גם בסוגיות לא פשוטות הנוגעות למלחמה ולכיבוש הגרמני. כפי שתושבי האי אינם מצטיירים כגיבורים עילאיים או מלאכים, כך גם החיילים הגרמנים אינם מוצגים כמפלצות – לפחות, לא כולם. כפי שהמחברות יודעות להציג באופן חסר רחמים את מעשיהם הנתעבים של החיילים הנאצים באי, הן יודעות להראות גם את היחסים המורכבים יותר שנרקמים בין הכובשים לנכבשים.

ואי אפשר לסיים בלי הגילוי המרעיש – שלמען האמת לא היה אמור להפתיע אותי כל כך:

גם על הספר הזה, כמו על רוב הספרים שהותירו בי את חותמם, הניפה יעל אכמון את שרביט הפלאים שלה (אין הסבר אחר, המתרגמת הזו למדה בהוגוורטס!) והעבירה אותי בפורטל הקסום מעשה ידיה במשך מספר שעות לאיי גרנזי ולשנת 1946, וגרמה לי להרגיש מיד כאילו חייתי שם כל חיי. היא הדהימה אותי אף יותר כשסיפרה לי על האופן שבו תרגמה את הספר: היא לא תרגמה את המכתבים על פי סדר כרונולוגי אלא קיבצה את המכתבים של כל אחת מן הדמויות ותרגמה אותם בנפרד כדי ליצור לכל אחד מהכותבים והכותבות קול ייחודי.

ואם עוד לא נשביתם בקסמו של הספר הנהדר הזה, דעו לכם שהחורף שהגיע לפתע פתאום הוא זמן מצוין לא לצאת מהבית – ותחת זאת לרכוש את העותק הדיגיטלי של "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", שהוא רק רומן המכתבים האנגלי המופלא ביותר שנכתב מאז "אהבה וידידות" של אוסטן ותו לא.

לרכישת הספר הדיגיטלי (בלי לצאת לגשם ולהרטיב את הגרביים)

אשרי הגפרור: דוד ביטן, בצלם והמשחק המסוכן של הימין

הצעתו החדשה של ח"כ דוד ביטן לשלול את אזרחותו של יו"ר בצלם, היא דוגמא נוספת לגל הפוטיניסטי השוטף את הימין הישראלי. אולם מדובר, במידה רבה, בתוקפנות צעצוע מזוייפת. מהי הדינמיקה שמונעת מביטן וחבריו להדליק גפרורים של ממש, והאם היא הולכת ונשחקת? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%99%d7%98%d7%9f

יו"ר הקואליציה דוד ביטן. צילום: אייל יצהר, גלובס

אין לקנא בשופטים של תחרות הח"כ האוויל וחסר האחריות ביותר בסיעת הליכוד. מדובר במשחק קשה וצמוד, עם עליות וירידות, מפנים מפתיעים ומעקשים מסעירים. רגע אחד מגיח אורן חזן, האיש, הפינוקים והמלפפונים הכבושים, מיד אחריו נאווה בוקר, או ח"כ אחר שיוצא ביוזמה הזויה כדי לגרוף לייקים וכותרות. הפעם, הזוכה המאושר בתחרות הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, זה שבעבר תהה מה יש שם בשב"כ ובמוסד שהופך את כולם לשמאלנים. לאחרונה, לאור הפולמוס על דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד באו"ם, יצא ביטן ביוזמה לשלול את אזרחותו של אלעד. לא פחות. הצעות כגון זו כבר הפכו לשגרה כשמדובר בחנין זועבי וחברי כנסת ערביים אחרים, ועכשיו התרחבו גם למגזר היהודי, אם כי ביטן עדיין לא הציע לגרש את אלעד לעזה או לסוריה.

באמת שאין צורך להכביר מילים על ההצעה הגאונית של ביטן, איוולת בלתי אפשרית מבחינה משפטית. החוק הישראלי מתיר שלילת אזרחות רק אם הושגה בהסתמך על מידע כוזב, או של אזרח שעסק בטרור. החל משנת 2008, המדינה לא רשאית לשלול אפילו את תעודת הזהות של אזרח שעסק בטרור, אם אין לו אזרחות אחרת. העובדה שביטן יצא בכותרת כזאת בלי לבדוק בכלל את החוק, מלמדת רבות על הטיפוסים שגרר החתול ללשכות הבכירות ביותר, במקרה זה לשכת יו"ר הקואליציה.

רבים בשמאל בוודאי יגדירו את הצעתו של ביטן כפשיסטית. אישית, לא הייתי חוזר להאשמה הלעוסה הזאת משנות השלושים, במיוחד בגלל שהעולם של היום מספק דוגמאות טובות ורלוונטיות יותר. בדרכו הגרוטסטקית, צועד ביטן בנתיב שמתווה כעת נשיא רוסיה פוטין לשורה ארוכה של פוליטיקאים דמגוגים, נשיאים עריצים ומנהיגים פופוליסטיים מהפילפינים ועד כתום השיער ממגדלי טראמפ. ביטן אינו פשיסט, אלא פוטיניסט. יש בו את אותו תערובת גסה של לאומנות לא מתנצלת, כמיהה ל"ערכים מסורתיים" ואמונה שלשלטון שנתמך בידי רוב דמוקרטי מותר לרדוף את מתנגדיו ללא כחל ושרק. הפוטיניזם, בכל המופעים שלו, אינו זקוק למנהיג כל יכול כמו מוסולוני, והוא משתלב היטב בדמוקרטיה פורמלית. כך, כפיליו וחקייניו הרבים של ולדימיר ולדימירוביץ' משתמשים במוסדות הדמוקרטיים על מנת לבצר את כוחם ולרדוף את יריביהם, תוך כדי התקפה מסיבית על כל האליטות שמנסות לבלום אותם או להציג עמדה שונה. במקרה של ישראל, מדובר בעיקר בבית המשפט העליון.

putin

אבל למרבה המזל, ביטן וחבריו אינם אפילו פוטיניסטים אותנטיים. כי הרי יו"ר הקואליציה יודע היטב, בדיוק כמו רבים מחבריו שהציעו חוקים דומים בעבר, שהבלילה שלו לא תעבור את היועץ המשפטי, ובוודאי שלא את בג"ץ. מה גם שאפילו שלילת אזרחות לחשודים בטרור (וחגי אלעד לא חשוד בטרור), דורשת אישור של היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט לעניינים מנהליים, שמן הסתם לא ינתן. מדובר בריטואל שרווח בחוגי הימין, גם כשמדובר באנשים רציניים יותר מביטן. אין כמעט חודש, שמישהו בימין לא יוצא ביוזמה בלתי אפשרית מבחינה משפטית או פוליטית: "חוקי הסדרה" לגזל קרקעות פרטיות, שלילת אזרחות ליריבים פוליטיים, פסילה גורפת של המפלגות הערביות שתוביל למשבר חמור ביחסי רוב-מיעוט, או יוזמות לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. הם עושים את זה, רק כי הם יודעים שהיוזמה שלהם לא תקרום עור וגידים, וממילא לא תגרום נזק, כי מבוגר אחראי כלשהו, היועץ המשפטי לממשלה או אחד משופטי בג"ץ, יפסול אותה בעודה באיבה. כך, כולם מרוויחים: הח"כ מהימין יוצא ביוזמה מתלהמת שמביאה לו לייקים, צ'פחות במרכז וקולות בפריימריז, השמאל פוצח בשפיל הרגיל של "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הם לא יעברו", בית המשפט פוסל, הימין מתלונן על האליטה השיפוטית שלא נותנת לו לשלוט, נזק לא נגרם, וכל הנוגעים בדבר הולכים הביתה עייפים אך מרוצים.

אולם בפועל, המערכת הזאת נשענת על אדנים שנשחקים לאט, אבל בהדרגה. התסכול המתמשך בימין העמוק על כך שה"רוב הדמוקרטי" שלו נבלם בידי השמאל המיתי השוכן לבטח באליטות האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות, אינו נותן לאנשיו מנוח. הוא היה היסוד לסדרה של מאמצים לקדם מועמדים מהציבור הדתי-לאומי לעמדות מפתח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט. בפני עצמו מדובר בניסיון ראוי לשבח – כולנו נצא נשכרים מגיוון ומפלורליזם. אבל המטרה, לפחות בגירסתה הקיצונית, עדיין לא הושגה. עמנואל שילה, עורך עיתון המתנחלים בשבע, ניסח פעם את המטרה הזאת במילים הבאות, ככל שהדברים נוגעים למערכת המשפט: "אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך, לא יזכו אויבינו להגנת החוק." אולם בינתיים משפטנים דתיים כמו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דווקא כן חוסמים הצעות חוק פוטיניסטיות, ולא נותנים לימין "לשלוט ללא מורא", כלומר ללא פחד משלטון החוק.

img705798

עמנואל שילה. קרדיט: ערוץ שבע

האם הדבר יהיה נכון גם בדור הבא של יועצים ושופטים שיגיעו משורות הימין? להערכתי, תהיה בכך שחיקה. הציבור הרחב של הפעילים במפלגות הימין העמוק יתקשה להבין מדוע ממשלתו נוהגת בפול גז בניוטרל; למה ביטן קוצף, אבל חגי אלעד ממשיך לדבר באו"ם עם דרכון ישראלי; למה רגב מתלהמת, אבל אומנים ממשיכים להפיק יצירות בעלות אופי שמאלני; ואיך כל השמאלנים האלה ממשיכים להתבצר בבתי המשפט ולבלום את ה"רוב הדמוקרטי" מלרמוס את זכויות המיעוט כחפצו. לאט לאט, הלחץ מלמטה עלול להצמיח אליטות חדשות, שלא ירצו או לא יוכלו לבלום את היוזמות המטורללות מימין, לפחות לא באותה העוצמה. בעוד כך וכך שנים, עשויים פוליטיקאים כדוגמת ביטן לגלות שאף מבוגר אחראי כבר לא בולם אותם. אין אמא בגלימה שחורה במטבח שתמנע מהם לשחק באש. האם יעצרו בעצמם מלהדליק את הגפרור, לקול צהלות חבריהם ביציע? לא הייתי סומך על זה.

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

%d בלוגרים אהבו את זה: