מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

כיבוש לוד והנסיבות סביב יציאת תושביה הערבים היא אחת הפרשות הידועות והכאובות של מלחמת העצמאות הישראלית. רב מכר שעוסק בהיסטוריה של ישראל טוען  שלא מדובר באירוע נקודתי אלא באחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל, שמטיל צל ענק מעל צדקתה. טענה זו עוררה כצפוי ויכוח חריף בקרב היסטוריונים, שמעלה מספר שאלות שחשיבותן אינה מתמצה במלחמה ההיא, אלא מגיעה עד למבצע "צוק איתן". פוסט אורח של נדב היידקר, תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, על הויכוח שעוסק בצללי העבר של כולנו.

ארי שביט, עיתונאי ותיק בעיתון "הארץ", פרסם בסוף השנה שעברה ספר בשם My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel. הספר זכה לתשבחות מצד המבקרים והוכרז כאחד הספרים המומלצים של השנה עלי ידי ה"היו יורק טיימס" וה"אקונומיסט", ועד מהרה זינק לראש רשימות רבי המכר בארה"ב. הספר הוא שילוב של מסע אישי של שביט בישראל, בהשראת אבי סבו, הציוני הבריטי הרברט בנטויץ'. סוד קסמו של הספר, מעבר לכשרון הכתיבה של מחברו, טמון ביכולתו של שביט להציג עצמו כליברל ציוני שמצד אחד אוהב את ארצו ללא סייג, ומצד שני לא חושש לבקר אותה בחריפות – לרבות את הפרות הקדושות שלה – ולחשוף את השלדים שהיא מסתירה בארון. זו עמדה שקורצת מאוד לליברלים האמריקאים ובמיוחד היהודים שבהם, שחשים קשר תרבותי לישראל ולציונות, אך מסתייגים מהכיבוש ומתקשים להתמודד עם הצדדים הקשים יותר של ההיסטוריה הישראלית, בראשם המלחמה ב-1948. זו אולי הסיבה לכך שהפרק המדובר ביותר של הספר, וגם השנוי במחלוקת הגדולה ביותר שבו, הוא הפרק שעוסק באירועים שהובילו להתרוקנותה של העיר לוד ביולי 1948. גירסה מקוצרת של הפרק הופיעה ב"ניו יורקר" בטרם פרסום הספר, ומיד עוררה דיון.

תיאורו של שביט מבוסס גם על ספרות משנה שקרא בנושא, אך נראה שהמקור העיקרי שמזין את הפרק הוא ראיון שערך המחבר עם שמריה גוטמן, המושל הצבאי הראשון של לוד, שמונה מיד עם כיבושה, ומי שהיה אחראי למעשה על ביצוע הגירוש. לבחירה בגוטמן כמקור עיקרי יש גם הגיון עלילתי: באחד הפרקים הקודמים, שביט מפרט את תפקידו של גוטמן ביצירת מיתוס מצדה כאשר היישוב היהודי בארץ התכונן לפלישה גרמנית, ושביט מבקש לשכנע את קוראיו בקיומו של קשר בין שני האירועים. שביט מתאר בצורה דרמטית ומפורטת את ההרג שביצעו חיילי חטיבת יפתח בפלסטינים (כ-250, לפי רוב ההערכות) שמצאו מקלט במסגד הגדול של לוד, ולאחר מכן את קור הרוח שבו הורה גוטמן לנכבדי העיר לקום ולעזוב.

מדוע בחר שביט להתמקד בלוד כאירוע המייצג ביותר של טבח/גירוש במלחמה? לוד הרי לא הייתה המקום היחיד בו בוצע טבח באותה מלחמה. המקרה הידוע והאיקוני ביותר מבחינת הנרטיב הפלסטיני הוא כמובן דיר יאסין. כאן שביט מדגיש את הנקודה העיקרית שלו: את דיר יאסין ניתן להגדיר כ"תקלה", גם משום שמדובר בפעולה שבוצעה על ידי כוחות שלא היוו חלק מההנהגה הציונית וגם משום שהטבח לא היה מתוכנן, אלא היה תוצאה של פעולה צבאית שהסתבכה. לוד, לעומת זאת, היא "הקופסה השחורה של הציונות". "האמת", מסביר שביט, "היא שהציונות לא יכלה לסבול את לוד הערבית. מלכתחילה, הייתה סתירה מהותית בין הציונות לבין לוד. על מנת שהציונות תוכל להתקיים, לוד לא יכולה הייתה להתקיים. אם לוד עתידה הייתה להתקיים, הציונות לא יכולה הייתה להתקיים." הכתובת, אם כך, הייתה על הקיר. הנבואה ניתנה כבר עם הגעתה של הציונות לארץ.

בחודש שעבר, פרסם ההיסטוריון מרטין קרמר, נשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, מאמר ביקורת ארוך בכתב העת "מוזאיק", תחת הכותרת "מה אירע בלוד", שבו השיב תשובה ברורה למדי: בניגוד לטענתו של שביט, מה שהתרחש בלוד לא היה טבח. לא אפרט כאן את כל טיעוניו של קרמר נגד שביט, ואסתפק בעיקרי הדברים: (1) שביט מתעלם מההקשר הצבאי של המלחמה ושל מבצע דני לכיבוש לוד; (2) לפי תיאורו של שביט, כיבוש העיר היה קל מכפי שהיה במציאות, והוא מתעלם מההתנגדות שגילו הכוחות הפלסטיניים והירדנים בעיר אפילו בשעת הירי לעבר המסגד, ובאופן כללי מהעובדה שהיה כאן אירוע דו צדדי. קרמר הזמין את כל תומכיו של שביט להתעמת עם ממצאיו. שביט עצמו, אגב, סירב להגיב.

המאמר אכן פתח ויכוח. אפרים קארש כתב שהפיכתו של הקרב בלוד לטבח היא לא יותר מאשר עלילה פלסטינית שקרית בנוסח הטבח בטנטורה (פרשת תדי כץ) והטבח בג'נין במבצע "חומת מגן", ושאם קיימת אשמה כלשהי במה שאירע בלוד, הרי שהיא מוטלת לפתחה של ההנהגה הפלסטינית. תגובה מורכבת יותר הוגשה על ידי בני מוריס. מוריס מסכים עם רוב טענותיו העובדתיות של קרמר ומצטרף לטענתו על היעדר ההקשר הרחב אצל שביט. אלא שמוריס מפנה אצבע מאשימה גם לעברו של קרמר: ראשית, הוא טוען, קרמר מתעלם מהגירוש ומהעובדה שהוראת הגירוש ניתנה מ"גבוה", אולי מבן גוריון עצמו. שנית, עצם חוסר הפרופורציה בין האבידות של חטיבת יפתח (בין שניים לארבעה הרוגים) לבין כמות ההרוגים בצד הפלסטיני מעיד על כך שמדובר בטבח. על כך משיב קרמר בטענה מעניינת: לפי הרציונל של מוריס, כל הפעולות של צה"ל נגד חמאס בעזה מסתיימות ביחס בלתי פרופורציונלי של אבידות, ולכן הן כולן בלתי לגיטימיות. בכך, טוען קרמר, מוריס משתף פעולה עם שונאי ישראל במבצע "צוק איתן". מוריס עונה שאולי חלק מהבעיה טמון בהגדרת המושג טבח: אמנם לא מדבור כאן העמדת שבויים בלתי חמושים אל מול כיתת יורים, אך ברור שאילו חיילי חטיבת יפתח היו מתנהגים בצורה דומה היום, הם היו מועמדים (או לפחות אמורים לעמוד) למשפט.

כמה שאלות עולות מהדיון:

ראשית, האם היה שם טבח או לא? אין עוררין על כך שמה שאירע בלוד מעט יותר מורכב מאשר "באבי יאר" או יער קאטין. ועדיין, קשה לומר שזה היה קרב דו צדדי של ממש. עד כמה חד צדדי האירוע חייב להיות כדי להיחשב לטבח? ועד כמה הוא חייב להתבצע בדם קר? האם יש חשיבות לתכנון מוקדם (במקרה זה, הוראת הגירוש) ועד כמה יש להביא בחשבון את הרקע, כלומר אירועים שהתרחשו לפני הקרב? האם יחס ההרוגים יכול להוות, כשלעצמו, הוכחה לכך שמדובר בטבח? ההשוואה ליחס ההרוגים ב"עופרת יצוקה" או "צוק איתן", לטעמי, בעייתית. יש להבחין בין אירוע נקודתי, כמו הירי במסגד בלוד, לבין המלחמה כולה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה אסימטרית, כמו אלו שהתקיימו בין צה"ל לחמאס – במלחמות מסוג זה ברור שהצבא המודרני יספוג הרבה פחות אבידות מאשר הצד שנלחם באמצעות לוחמת גרילה. כך קורה גם במקרה של הצבא האמריקאי בעיראק ואפגניסטאן, למשל. ההשוואה ללוד יכולה הייתה אולי להיות רלוונטית אילו ניתן היה להצביע על אירוע ספציפי שבו חיילי גולני פתחו באש לעבר מסגד (או כל מתקן אחר, לצורך העניין) והרגו 200 פלסטינים בלתי חמושים.

הנקודה השנייה נוגעת לעניין ההקשר. כל המשתתפים בדיון מסכימים על כך ששביט חוטא בכך שבדיון על לוד הוא מתעלם מההקשר הכולל של המלחמה, וכולם מסכימים שהמלחמה, לפחות בשלב שלאחר פלישת צבאות ערב, הייתה מלחמה צודקת שנכפתה על היישוב היהודי, ושמי שפתח באלימות היה הצד הערבי. ועדיין, אני תוהה היכן עובר הגבול בין תיאור ההקשר כהסבר היסטורי לבין אפולוגטיקה גרידא. ככל שמרחיבים את ההקשר, כך הוא הולך ונעשה דומה יותר לנרטיב הלאומי (הלל כהן הדגים זאת היטב בספרו על תרפ"ט, שסוקר בבלוג זה). הרי לפי הנרטיב הפלסטיני, גם תכנית החלוקה הייתה למעשה חלק מהמזימה הציונית/קולוניאליסטית לגזול את חלקה העיקרי של פלסטין מבעליה ולתת אותה למיעוט היהודי המהגר. לפי נרטיב זה, המתקפה הערבית היא הגנה עצמית מוצדקת מעין כמוה. ובהתאמה, מעשי טבח כמו זה שבוצע בלוד היו פשוט "הורדת הכפפות" של הציונים.

הנקודה השלישית שברצוני להעלות היא השאלה שמעניקה למאמרו של שביט את כותרתה: האם לוד אכן הייתה "הקופסה השחורה" של הציונות? כלומר, האם חיסולה של לוד הערבית בתש"ח אכן היה בלתי נמנע לצורך הקמתה של מדינת ישראל? מחוץ למחנה השמאל הרדיקלי, קשה למצוא היום יהודי בישראל שיעלה על דעתו לוותר על לוד. מדובר בעיר שנמצאת במרכז הארץ, ובה ממוקם נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, שאת חשיבותו ראינו בקיץ האחרון: רקטה אחת שנחתה בקרבת נתב"ג הספיקה כדי לגרום לרוב חברות התעופה להפסיק לטוס לישראל. שתי הערים הערביות הגדולות של הארץ, יפו וחיפה, התרוקנו מרוב אוכלוסייתן הערבית עוד לפני הפלישה, כתוצאה ממלחמת האזרחים שניטשה בחודשים שקדמו לה. לכן הדילמה שעמדה מול חיילי צה"ל בלוד לא התעוררה בהן. לוד לעומתן, נמצאה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, לפי תכנית החלוקה, ולכן ההגנה נמנעה מלפעול בה. האם ישראל יכולה הייתה להרשות לעצמה להימנע מכיבוש לוד ומגירוש תושביה? ייתכן ששביט נוטל לעצמו יותר מדי חירות דרמטית כאשר הוא קובע ש"הציונות ביצעה טבח בלוד" ובכך רומז לכך שהציונות עצמה, כ"מהות", אחראית לטבח והגירוש בלוד, אך את התנהלותה של הציונות ביולי 1948 יש למדוד לא על פי הפנטזיות של הרצל, אלא לפי מעשיהם של מנהיגיה באותה שעה. האם הייתה דרך אחרת? ואילו יכולנו להשיב את השעון לאחור, האם היינו בוחרים בה? כמובן שמדובר בשאלות היפותטיות, אך כדאי לשאול אותן אם ברצוננו להצדיק את האירועים. או כפי ששביט מציג זאת: "או שאנו דוחים את הציונות בגלל לוד, או שאנו מקבלים את הציונות יחד עם לוד", כלומר יחד עם המטען ההיסטורי שלה.

ולסיום, שאלת ה"חטא הקדמון". כפי שמציין הבלוג "ג'ייקוביניזם", מה שמטריד את קריימר הוא הטענה הנפוצה נגד ישראל על כך שמה שעשתה ישראל ב-1948 הוא בבחינת "חטא קדמון", ולפיכך מדינת ישראל "נולדה בחטא". ישראל, לפי קו המחשבה הזה, היא הפרי האסור של העץ המורעל שהציונות נטעה בתש"ח. מאחר שכך, כל עוולה שביצעה ישראל מאז היא בבחינת הוספת חטא על פשע, וכל הישג חיובי-לכאורה שלה הוא לא יותר מאשר דיבידנד על הגזילה הגדולה ההיא. הפופולריות ששביט זוכה לה, לדעתו של קריימר ושל רבים בישראל, נובעת ממעמדו של שביט – "הנה מגיע ישראלי ציוני וליברלי ומודה באשמת הציונות!". אולי זה גם מה שמטריד את מנסחי "חוק הנכבה" ודומיהם. ואולי זו בעצם הבעיה: חלק גדול מהוויכוח שמתנהל סביב ישראל באופן כללי, ועל 1948 בפרט, הוא יותר מיתולוגי מאשר ענייני. מדינות מודרניות לא נולדות בחטא או בחסד, גם כאשר הן נוצרות תוך מלחמות, כיבושים, או סתם דיפלומטיה נכלולית. ישראל לא אמורה לקבל יחס שונה, למרות היותה מדינת היהודים. כל עוד השיח סביב ישראל לא יעבור דה-מיסטיפיקציה משמעותית, לא נוכל להגיע לשום קונצנזוס על שום אירוע משמעותי בתולדות הציונות, ותש"ח בפרט. אחרי הכל, אילו היה מדובר בטבח-לכאורה שביצעו חיילי צבא סוריה נגד המורדים, למשל, ספק אם מישהו היה טורח לנבור בכל הפרטים ולהתחבט מוסרית על כך.

את הדיון ב"מוזאיק" כולו ניתן לקרוא ברצף כאן.

קוריאה – שנות השלושים של המאה העשרים. תהלוכת אבל של משתף פעולה חולפת ברחובות הבירה, ומובילה לעימות בין המשטרה היפנית לבין גיבור מסתורי החובש "מסיכת כלה". כך מתחילה "גקשיטל", סדרה קוריאנית פופולרית העוסקת בתפוח אדמה לוהט במיוחד, הכיבוש היפני והקוריאנים ששיתפו עמו פעולה. גקשיטל, מעין "זורו קוריאני", מציג את הגיבור הפטריוטי במלוא הדרו, אך בלי לוותר לחלוטין על מורכבות. עד כמה משקפת סדרת ההרפתקאות הזאת את המצב המתוח בין קוריאה ליפן היום, ועד כמה היא ראי לסיוטי המלחמה? ג'וליה סטולר, מתרגלת בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת מדיניות תרבות ביפן, מציגה תרבות קוריאנית שעוד לא הכרנו.

מאמר זה התפרסם גם בבלוג של ג'וליה סטולר, Cultureroll. מומלץ מאד לכל מי שמתעניין בתרבות פופולרית במזרח אסיה ומעבר לה.

צ'וסון, שנות ה-30 של המאה ה-20. תהלוכת אבל של פטריוט יפני ממוצא קוריאני חולפת ברחובות קיונג-סונג הבירה וכל התושבים נדרשים למרר בבכי. מי שמסרב מוכה על ידי המשטרה היפנית שמשליטה סדר ברחובות קוריאה הכבושה. את היגון האופף את התהלוכה המכובדת מפירה אבן שמנפצת את תמונת הגיבור. כשהמשטרה לוכדת את פורעת החוק מי שבא לעזרתה הוא לוחם אלמוני שלובש "מסיכת כלה" – גקשיטל.

כך מתחילה הסדרה הקוריאנית, גקשיטל, אשר עלתה לאוויר במאי 2012. יש המכנים אותה "סדרה אנטי יפנית" מה שהוביל גם לסירובם של כמה כוכבי הליו (Hallyu) לשחק בה מחשש שהקהל היפני שלהם יראה זאת כנקיטת עמדה פוליטית חריפה מדי. הסדרה, הממוקמת בשנות ה-30 בקוריאה עוסקת, לראשונה בפורמט טלוויזיוני ובהפקה של הערוץ הציבורי הקוריאני KBS, באחת התקופות הטעונות ביותר בהיסטוריה הקוריאנית ובייחוד בהיסטוריה של קוריאה עם שכנתה יפן.

מ-1910 ועד 1945, אז הסתיימה מלחמת העולם השניה בכניעתה של יפן, היה חצי האי הקוריאני חלק מ"האימפריה היפנית הגדולה". במהלך השנים הללו נקטו היפנים בצעדים נוקשים כדי להפוך את הקוריאנים לאזרחי האימפריה: הקוריאנים אולצו לוותר על שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם ואף אולצו להחליף את שמותיהם לשמות יפניים, ועם כל זאת נותרו "אזרחים סוג ב'". הסדרה מגוללת את סיפורו של לי קאנג טו (Lee Kang To),  או בשמו היפני סאטו הירושי (Sato Hiroshi), קצין ממוצא קוריאני המשרת במשטרה היפנית, שזוכה להיקרא בכינויים מלבבים כמו "בוגד" ו"כלב" ונחשב כמשתף פעולה בעיני האוכלוסייה הקוריאנית שכורעת תחת עול היפנים. אביו נהרג ואילו אחיו הגדול עזב את האוניברסיטה, הצטרף לתנועת ההתנגדות הקוריאנית, עבר עינויים קשים והפך למפגר. כל עול הפרנסה של המשפחה נשען על כתפיו של הקצין הצעיר, אבל אין זה תירוץ. חלומו של קאנג טו הוא לתפוס את גקשיטל, האיש שנושא את "מסיכת הכלה" ומדיר שינה מעיניו של השלטון היפני בקוריאה. הקוריאנים רואים בו גיבור לאומי אשר נוקם את נקמתם וכבר בסצנת הפתיחה של הסדרה הם מריעים לו כשהוא הורס את התהלוכה המכובדת של "בוגד".

פירוש השם "גקשיטל" הוא כאמור "מסיכת כלה" ומקורו בתיאטרון מחול המסכות המסורתי הקוריאני האהווה (Hahoe). פירוש המילה "טל" הוא מסיכה והתיאטרון נועד, באמצעות דמויותיו הססגוניות, לשמש כלי להוצאת קיטור ולהעברת ביקורת של פשוטי העם על המעמדות הגבוהים. דוגמא למסכות שניתן למצוא בתיאטרון זה הן הנזיר הבודהיסטי השיכור, האציל הקונפוציאני החולה, הרכלנית של העיירה או הפילגש הפלרטטנית. "מסיכת הכלה" היא המסכה היחידה שלא נועדה לביקורת או לצחוק. היא מייצגת את אלת העיירה אשר שומרת עליה. הבחירה בשם הזה עבור הסדרה לא הייתה מקרית.

מסיכת כלה מהתיאטרון

אבל זהו לא הדבר היחיד שנטוע עמוק בתרבות ובהיסטוריה הקוריאנית. הסדרה לא חוסכת מהצופה הצגה של מכשירי עינויים מגוונים שהיו בשימוש היפנים באותה תקופה ובכך שוברת טאבו טלוויזיוני שכן עד הסדרה הזו מרבית העיסוק בתקופה זו היה בקולנוע. היא אף נוגעת בסוגיה של "נשות הנחמה", נשים קוריאניות שאולצו לשמש כזונות של הצבא יפני בזמן הכיבוש, סוגיה שלא נפתרה עד היום ומהווה מקור למחלוקת בין שתי המדינות. חלק מהנשים קיבלו פיצויים מידי ממשלת יפן דרך ממשלת קוריאה וראש ממשלת יפן בשנת 1994 טומיאיצ'י מוראיאמה (Murayama Tomiichi) אף הביע התנצלות בפני הנשים. אבל הנושא, שעולה לסדר היום הציבורי מדי כמה שנים,  עלה גם בשנת 2013, כשראש עיריית אוסקה, טורו השימוטו (Toru Hashimoto), אמר ש"נשות הנחמה היו נחוצות כדי לשמור על משמעת בקרב הצבא ולספק אתנחתא לחיילים" וגרם לסערה תקשורתית.

אחרי תיאור כזה ניתן להבין מדוע הסדרה זכתה לכינוי "אנטי יפנית", אך אמירה זו היא שטחית וחוטאת למורכבותה של הסדרה ושל שלל הדמויות שבה, חלקן מרתקות בפני עצמן, כדוגמת הקצין היפני קימורה שונג'י (Kimura Shunji) אשר התחיל בסדרה כמורה לילדים קוריאנים בקוריאה ובהמשך הפך למפקד במשטרה היפנית שלא מהסס לשלוח נערות צעירות להיות "נשות נחמה". ניתן היה לחשוב שהסדרה תפנה אצבע מאשימה כלפי יפן כמדינה או כלפי כלל היפנים, אך אין זה כך. את האשמה לזוועות המתרחשות בקוריאה מפנה הסדרה כלפי ארגון סמי-סמוראי העונה לשם "קישוקאי" (Kishokai) אשר מושך בחוטים מאחורי מושל קוריאה ודוחף להתפשטות הצבא היפני אל תוך מנצ'וריה וסין. זהירות פוליטית? אולי.

אבל לא רק זהירות פוליטית יש בסדרה כי אם גם תעוזה גדולה. מאז תום הכיבוש היפני בקוריאה בשנת 1945 הוטל חרם על יבוא מוצרי תרבות פופולארית יפנית באשר היא. מקור החרם הוא בכפייה התרבותית היפנית בתקופת הכיבוש, והוא הוסר בהדרגה בשנים 1998-2004. הרגישות הקוריאנית לשפה היפנית ולתזכורת שהיא מהווה לתקופת הכיבוש וקורותיה לא נעלמה גם למעלה מ-60 שנה לאחר השחרור של קוריאה, ועם זאת בתחילת הסדרה ישנם קטעים לא קצרים בהם הדמויות היפניות בסדרה מדברות יפנית, שפה שעד הסדרה הזו, וגם לאחריה, נעלמה לחלוטין מהנוף הטלוויזיוני הציבורי בקוריאה.

זהירות פוליטית או תעוזה גדולה, גקשיטל היא יוצאת דופן בנוף הסדרות הקוריאניות המרובות שמופקות בקוריאה, גם ההיסטוריות שבהן. היא נוגעת בתקופה היסטורית טעונה שעודנה משפיעה על היחסים של קוריאה עם יפן ואף בתוך קוריאה פנימה, ובונה נרטיב קוריאני שבו הגיבור שהתחיל כמשתף פעולה של היפנים הפך לסמל ההתנגדות הקוריאנית ולגיבור לאומי שמבקש לפרק את השליטה היפנית בקוריאה מבפנים, מתוך המשטרה היפנית בקיונג סונג (היא סיאול של היום). חלום קוריאני לגיבור לאומי? ייצוג של גאווה לאומית קוריאנית בשנות ה-2000? איך שלא יהיה, הסדרה נוגעת במגוון עצבים חשופים בקוריאה ומחוצה לה, ומהווה עדות לביטחון העצמי של מדינה אשר עד לפני כמה שנים הייתה המדינה הנעלמת בין שתי הענקיות סין ויפן. עכשיו תורה של קוריאה לספר את ההיסטוריה שלה.

צבא דאע"ש, המדינה האיסלאמית החדשה בעיראק, שוטף אזורים שלמים וערים עתיקות, כובש, טובח ומחריב. אולם מהו סוד כוחם של הלוחמים המסתופפים תחת הנס השחור? כדי להבין את המתכון, כדאי להרחיק ולהתבונן שמונה מאות שנים אחורה. ינשוף פוליטי-מדיני על אימה צרופה, פלורליזם אתני והקשר הנסתר שבין השניים.

העיירה הקטנה שארייה שבצפון עיראק היתה בעבר יישוב שכוח אל וסחוף רוחות, ניסוי בהנדסה חברתית מטעם שלטונו חסר הרחמים של סדאם חוסיין. במסגרת "פרוייקט הערביזציה שלו", פינה הרודן העיראקי את בני המיעוט הכורדי-יאזידי מבתיהם, והכריח אותם להתיישב בכפרים מתוכננים תחת פיקוח והשגחה. עד לא מזמן, איש לא התעניין במיוחד באירועים שהתרחשו בשארייה. אולם בימים האחרונים, מדווח החוקר האמריקאי מתיו בארבר, התמלאה העיירה הקטנה עד אפס מקום. ברחובותיה המאובקים של שארייה, הבחין בארבר בטורים אינסופיים של מכוניות, טנדרים וכלי תחבורה אחרים, כולם עמוסים עד להתפקע בפליטים יאזידים כורדים שברחו מעמק סינג'אר. הצבא האכזרי של דאע"ש, "המדינה האסלאמית", הטביע את עמק סינג'אר בדגליו השחורים וכוח האש האינטנסיבי שלו. מצויידים בנשק אמריקאי שנפל שלל בידיהם ממחסני הצבא העיראקי, הגיפו חייליו של הח'ליף אבו באכר אל-בגדאדי את יחידות הפשמרגה, הצבא הכורדי ששמרו על סינג'אר. הפשמרגה (מילולית: אלו שמתעמתים עם המוות) תמיד היתה ידועה כצבא מקצועי, נחוש ואמיץ, אך הלוחמים והלוחמות שלו מצויידים בעיקר בנשק סובייטי מיושן ומזדקן. לפי עדויות המפקדים הכורדים, הם הופתעו מכוח האש של דאע"ש ולא הצליחו לעמוד מולו. סינג'אר לא נמצאת בכורידסטאן העיראקית אלא מחוץ לה, אולם המדינה הצעירה שבדרך – אחד האזורים המתפקדים היחידים בגיהנום העיראקי – עומדת מול סכנה מיידית ומוחשית. כוחות דאע"ש נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים מארביל, בירת החבל הכורדי ואחד ממרכזי העצבים שלו.

כוחות הפשמרגה עדיין מגנים על גבולות כורדיסטאן העיראקית, ואפילו חיל האוויר האמריקאי הגיע כדי להצניח אספקה ולהפציץ את עמדות דאע"ש. אבל מי שקורא את דיווחו העגום של בארבר, שם לב לעובדה מטרידה אף יותר, אם כי נסתרת במעט מהעין. דאע"ש, כידוע, שם לעצמו למטרה לטבוח בכל ה"כופרים" ו"אלו שחזרו בהם מהאסלאם" (מורתידון). היאזידים הם מטרה ברורה, אולם גם שיעים, נוצרים ואפילו מוסלמים סונים שלא מקבלים את הקו הנוקשה של הארגון נשחטים ללא רחמים. בארבר הבחין כי הפליטים הנוצרים והיאזידים נעים במעגלים. אלו מהם שלא מצליחים לברוח לארביל, שעומדת אף היא בסכנה, או לטורקיה, עוברים מעיירה לעיירה, לעיתים עקב שמועות מוגזמות על נצחונות של דאע"ש. רשויות כורדיסטאן וארגונים בינלאומיים התחילו לארגן סיוע לפליטים בשארייה, אולם כעבור מספר ימים העיירה התרוקנה עקב שמועה על התקדמות כוחות דאע"ש. לאחר מספר ימים חזרו אליה רבים מהפליטים, ואחרים התפזרו בין יישובים אחרים באזור או בהרים הצחיחים.  כוחות דאע"ש נעים מסביבם כמו זאבים המקיפים עדר כבשים מפוחד, מריצים אותו במעגלים ומרכזים אותו במקום אחד לקראת השחיטה.

אולם עוצמתו של אותו צבא קיצוני עד טירוף אינו נובע רק מכוח אש או מנוכחותם של קצינים מנוסים. הוא קשור בשתי אסטרטגיות יסוד: לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים ופלורליזם אתני. נראה לכם סותר? לא כל כך. אם נרצה להבין את סוד כוחו של דאע"ש, אויב שבקרוב עשוי להידפק על סף דלתנו, כדאי להבין את האסטרטגיה הכפולה הזאת לעומק, ולשם כך יש לחזור לאלו שהשתמשו בה ביעילות לפני כשמונה מאות שנה: הפרשים מטילי האימה של האימפריה המונגולית.

האימפריה המונגולית היתה אחת הקיסרויות האדירות ביותר בתולדות האנושות, ממלכה שנבנתה בשובל של דם שנטף מחרבותיהם של לוחמים אכזריים ולמודי קרבות. ג'ינג'יס חאן, הכובש הגדול שאיחד את השבטים המונגוליים והפך אותם לאימפריה בינלאומית, עשה כמעט את הבלתי אפשרי. בהנהגתו, קבוצה קטנה של פרשים כבשה במהירות חלקים אדירים מהגלובוס, מנפצת לרסיסים ממלכות ואימפריות אדירות שאיתרע מזלן לעמוד בדרכו. יורשיו של ג'ינג'יס חאן כבשו את סין, השמידו את בגדאד המעטירה והכניעו תחת שבטיהם חלקים אדירים מהמזרח התיכון, איראן, רוסיה ומרכז אסיה.

במחקר שלה על אימפריות ומעצמות על, כתבה ההיסטוריונית איימי צ'ואה כי האימפריה המונגולית נבנתה על פלורליזם אתני: הכובשים החדשים השכילו לאמץ לשורותיהם לוחמים, מדענים ומתכננים בלי הבדל עם, גזע ודת, ובכך שדרגו אוסף זעיר של פרשים לצבא בלתי מנוצח ולאחר מכן לממלכה. אבל הפלורליזם האתני הזה, שעמד בבסיס הקיסרות המונגולית, לא היה יכול להתקיים ללא אסטרטגיה מחושבת אך קיצונית של לוחמה פסיכולוגית. המונגולים הצליחו לצרף רבים כל כך לשורותיהם, רק משום שהכניעו ערים וממלכות אינספור, במקרים רבים ללא קרב של ממש. והסיבה שהצליחו להכניע ממלכות וערים ללא קרב היתה הנשק הסודי שהפעילו: אימה צרופה. כאשר צבאו של ג'ינג'יס חאן נלחם בחבל הארץ של חורסאן (מזרח איראן), הוא השית עונשים מחרידים על כל עיר שלא הסכימה להיכנע, ועוד יותר מכך – על ערים שנכנעו ובגדו לאחר מכן. האומנים השימושיים נשלחו למונגוליה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ויתר הגברים נטבחו בדם קר.  לפעמים העונש היה מחריד אף יותר. בקרב על העיר נישאפור נהרג אחד מנכדיו של ג'ינג'יס, והכובשים שחטו כל נפש חיה בסביבה, כולל כלבים וחתולים. לעיתים קרובות נתנו המונגולים לפליטים לברוח ולהפיץ את הסיפורים על מעשי הטבח הללו ברבים. הערים האחרות, ששמעו על הגורל הצפוי להן, מיהרו להיכנע בטרם יהיה מאוחר. הפחד המשתק, שהוגבר אלף מונים באמצעות שמועות מוגזמות, היה הנשק הקטלני ביותר של המונגולים, אף יותר מהסוס, החרב והקשת. כך, בסופו של דבר, הצליחו ליצור בסיס טריטוריאלי לאימפריה הרב תרבותית והרב לאומית שלהם.

עבור דאע"ש, הטלת אימה היא נשק ראשון במעלה, והוא עובד בממדים רבים יותר מאשר אפשר לדמיין. כולנו ראינו את הסרטים המזעזעים שמפיצים לוחמי דאע"ש, והסיפורים שהם משאירים אחריהם. בדיוק כמו הפליטים שברחו מהערים העשנות והפיצו את מעלליהם של המונגולים ברבים, יוטיוב מביא לכל בית את סיפורו של הבסיס הסורי שנכבש וחייליו חסרי המזל, שראשיהם נערפו אחד אחד. כולנו מכירים את הנערה הנוצריה האומללה שראשה הוסר מעליה בשידור חי, את המסגדים העתיקים שעולים בסערה השמיימה, את שוק העבדים הגדול שבו מוכרים אנשי דאע"ש את הנשים והנערות כשפחות מין ללוחמי ג'יהאד אכזריים. הסיפורים, כדרכם של סיפורים, מועצמים אלף מונים, וקהילות שלמות נעקרות. הפליטים בצפון עיראק בורחים בעיקר לכורדיסטאן, הישות המתפקדת היחידה באזור, ומעיקים על הכלכלה הצעירה שלה עד לנקודת השבירה. יתר על כן, כפי שכותב בארבר, גלי הפליטים האינסופיים, הנוצרים והיאזידים, יוצרים אווירה של בלבול ודה-מורליזציה במחנה הכורדי. בניגוד למוסלמים הכורדים, שבוטחים בכוחות הפשמרגה שיגנו עליהם, ליאזידים ולנוצרים אין ביטחון כזה. ראשית כל, הפשמרגה היא מוסלמית, חרף נכונותם המסורתית של אנשיה להגן על מיעוטים דתיים נרדפים. שנית, מבחינת הנוצרים והיאזידים, עולם ומלואו עומד על כף המאזניים. אם דאע"ש תגיע חלילה לכורדיסטאן, המוסלמים הכורדים יחוו מעשי טבח ושיעבוד איום, אבל הנוצרים והיאזידים יושמדו עד האחרון שבהם. האימה שמפיצה דאע"ש, כמו גלי צונאמי, מגדילה את מספר הפליטים יום יום, וכך מחלישה את אויביה ומרככת אותם לקראת המכה הסופית.

באופן מפתיע, אי אפשר להבין את הצלחתה של דאע"ש בלי לתת את הדעת גם למרכיב השני במתכון המונגולי: הפלורליזם האתני. בתודעה המערבית, דאע"ש נתפסת כגורם קנאי שסובלנות היא ממנו והלאה. במידה מסויימת, זה נכון, ומעשי הזוועה שתיארנו לעיל יעידו. אבל חוסר הסובלנות של דאע"ש הוא דתי ואידיאולוגי, לא גזעי, אתני או אפילו לאומי. במסגרת הח'ליפות החדשה, כל מוסלמי קיצוני יכול להתקדם לדרגות העליונות, ולא משנה אם הוא עיראקי (כמו הח'ליף), צ'צני (כמו מפקד הצבא) או אפילו אירופי. כך, במידה כלשהי, דאע"ש אוספת לעצמה כשרונות צבאיים מהעולם כולו: מתנדבים למודי מלחמה שיכולים להתקדם באמצעות מעלותיהם האישיות, בלי קשר לגזעם או צבע עורם. השם של דאע"ש הוא לא רק קריאת קרב מטילת אימה, אלא גם שירת סירנה מפתה לצעירים מתוסכלים מכל רחבי העולם. השילוב המתוחכם הזה בין פיתוי לאימה, ביחד עם מיומנות צבאית, נשק שלל וכוח אש, הוא סוד העוצמה של דאע"ש. וכל מי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לצפות בסרט התעודי המצויין של Vice TV, דיווח של כתב שחדר ללב המאפלייה בראקה, צפון סוריה, כיום המפקדה הראשית והבירה של הח'ליפות.

וככל שהעולם יתן לסיוט הזה להתרחב ולצבור עוצמה, כך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. בהקשר זה, אין די בהפצצות אמריקאיות ספורדיות ובמתן אספקה: הכורדים זקוקים לנשק, מתוחכם וחדיש אם אפשר, כדי להדוף את הגלגל אחורה. אם כורדיסטן תיפול, לא יהיה אף אחד אחר בצפון עיראק שיוכל לעצור את הגל. ואת הטבח שיהיה בארביל ובסולמאנייה, שגלים של פליטים מפוחדים מצטופפים בהן, אפשר רק לדמיין. מי שרוצה לפעול, כדאי שיעשה זאת עכשיו: בלי היסוסים, בלי דיונים ממושכים בקונגרס ובלי התפלשות בחוק הבינלאומי ובאו"ם חסר התועלת. עכשיו זו השעה למנוע רצח עם: עיכוב קל בלבד, והאורלוגין כבר יצלצל חצות.

יפן היתה אחת המדינות הלא מערביות הראשונות שהצליחו לזנק לעולם המודרני, להדוף את הקולוניאליזם המערבי ולשחק במגרש של המעצמות הגדולות. במשך שנים, שאלו משקיפים באסיה ואפריקה את עצמם כיצד היא עשתה זאת, ולשאלה הזאת ניתנו תשובות שונות. כשהתבקשתי על ידי סטודנטיות אוזבקיות לזרוק את הפרוטות שלי לבאר העמוקה הזאת, דיברתי על מה שהיה אבל לא פחות מכך – על מה שלא היה. ינשוף היסטורי על סמוראים, הלוואות זרות, תכנון מרכזי, ומדינה אחת שהבינה שהיא לא נמצאת במרכז העולם.

לפני כך וכך שנים, בעודי משוטט לי לתומי בעריה העתיקות והמעטירות של הרפובליקה האוזבקית, התחברתי עם חבורה עליזה של סטודנטיות מקומיות שהזמינו אותי לשיעור בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת בוכארה. הזדמנויות כאלה אני לא מפספס, ולכן התייצבתי, יום לאחר מכן, בחדר בינוני בגודלו בקומה השלישית של בניין סובייטי כעור. המורה, שהתחילה מניה וביה להכתיב הרצאה משמימה ואיטית ברוסית, שמה לב לנוכחותי החריגה בתוך מספר דקות. בפקולטאות למדעי הרוח באוזבקיסטן אין איזון מגדרי, וכמעט כל הנוכחות בחדר היו נשים. "Kto Eta?" (מי זה?) היא שאלה ונעצה בי מבט חשדני. כשהסבירו לה שאני סטודנט מחקר להיסטוריה יפנית, הגיע שלב בוחן הפתע: המרצה ביקשה ממני "לתת שיעור של עשרים דקות על יפן." דיברתי על יצירה ספרותית משעשעת כלשהי, אוטוביוגרפיה של חתול מתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן – התחילו הסטודנטיות לשאול שאלות. והשאלה הפופולרית ביותר חזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות, וכלל לא היתה קשורה לחתולים. "איך יפן הצליחה להפוך למדינה מודרנית ולהתחרות עם המערב?" שאלו אותי הסטודנטיות אחת אחרי השנייה, "איך הם הצליחו ואנחנו לא הצלחנו?" השאלה הזאת, ראיתי מיד, נבעה מפליאה וסקרנות אמיתית. והיא נשאלה מאות ואלפי פעמים בכל רחבי אסיה, המזרח התיכון ואפילו אפריקה, מאז שלהי המאה התשע עשרה ועד ימינו.

ראשית כל, חשוב לציין שאין "תרופת קסם", וחרף הכותרת של הפוסט הזה, "סוד הצלחה" אחד ויחיד אינו קיים. המסע הטראומטי, המסחרר והמוצלח של יפן לעולם המודרני לא נבע ממשתנה אחד, ובוודאי שלא היה בלתי נמנע. התהליך היה מפותל הרבה יותר מאשר הוא מוצג בדרך כלל בספרי הלימוד, ונדחף קדימה על ידי אינספור החלטות של אנשים רבים מאד – חלקם בעלי חזון וחלקם אינטרסנטים קצרי ראות. היה מעורב כאן גם הרבה מאד מזל. אם אפשר בכל זאת להבחין במשהו שדומה ל"סוד הצלחה", הרי אלו שורה של גורמים מבניים שהסירו מכשולים מדרכה של יפן, או הגבירו את הסיכויים להצלחה. הכוונה שלי, בהקשר הזה, היא לאו דווקא לאוכלוסיה משכילה, אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, כלכלה פרוטו-מתועשת ואידיאולוגיה שעודדה חריצות, אם כי לכל אלו נודעה חשיבות גדולה. אני מתכוון דווקא לגורמים שסייעו לשכנע חלקים ניכרים מהאליטה היפנית שהמדינה צריכה להחליף את ה"דקדוק" הבסיסי של התרבות שלה, ולאמץ את המבנים הפוליטיים, הצבאיים, האינטלקטואליים והחברתיים של המערב.

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

ראשית כל, בן עמי שילוני הצביע בזמנו על הבדל מהותי וזועק לעין בין מדינות שלא הצליחו לעבור מודרניזציה מוצלחת בשלב הראשוני, כמו סין והאימפריה העותומנית, לבין יפן. הן האימפריה העותומנית (במאה התשע עשרה) והן סין נוהלו בידי אליטה אזרחית, בעוד יפן נוהלה בידי סמוראים, היינו – אליטה צבאית. רוב הסמוראים בשנות השישים של המאה התשע עשרה, עשר השנים האחרונות של משטר טוגוקאווה והצומת בו התקבלו ההחלטות שהובילו למודרניזציה, היו אמנם פקידים ואנשי מנהל. אבל כולם זכו להכשרה צבאית, ולכן היו מודעים (לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכמה הפצצות הגונות מהים) לעליונתם הטכנולוגית המוחלטת של הזרים. רבים מהסמוראים הללו תיעבו זרים וראו בהם ברברים, ורבים יותר ראו את התרבות המערבית כבלתי מוסרית באופן אינהרנטי, אבל ההכשרה הצבאית גרמה לרבים מהם להתחשב לפחות בשיקולים פרקטיים. האליטה הסינית, לעומת זאת, ראתה את המציאות בגוונים מוסריים עזים, ומכיוון שעצם הקיום שלה היה מבוסס על מערכת המוסר הקונפוציאני (שכללה בוז ודחייה עמוקה מכל העמים הזרים), היה קשה לה לאמץ את ההיגיון של המערב. וגם כאשר ניסתה לעשות זאת, במהלך "תנועת החיזוק העצמי" במאה התשע עשרה, הצעדים היו מהוססים ואיטיים מדי. במקרה של האימפריה העותומנית והעולם המוסלמי בכלל, חשיבותה של האליטה הדתית הוסיפה גורם שמרני משמעותי, מעין משקולת שהקשתה על "החלפת הדקדוק". גם ביפן היו מספיק קנאים ושונאי זרים שהתנגדו לכל שינוי, אולם הקנאות שלהם היתה מבוססת על דיעות קדומות, בורות והערכת מצב שגויה – לא על כתבי קודש נצחיים. לכן, לגורמים הפרגמטיים, שהבינו שארצם חייבת לעבור שינוי רדיקלי וסוחף, היה יותר קל להתגבר על יריביהם.

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

ההבדלים הללו התקשרו בתורם לאחד היתרונות המפתיעים ביותר של יפן: היא היתה מדינה קטנה יחסית, שלא ראתה את עצמה כמרכז העולם. נוכחותה המסיבית של סין במרכז המפה גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". כמובן, גם את הקביעה הזאת כדאי וראוי לסייג: במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו כמה וכמה אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני ודווקא כן ראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית. "ממלכת המרכז" והקיסרות האסלאמית הגדולה היו רגילות לראות בעצמן מעצמות שאמורות, לפחות בתיאוריה, לשלוט ב"כל מה שמתחת לשמיים". תפיסת העליונות הזאת, שבמקרה של סין התחזקה עד מאד עקב הנצחונות על המונגולים במאה השמונה עשרה, יצרה חומה עבה של מיתוס שמנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. זאת ועוד: היא דרשה מהן, גם בשיא חולשתן, להשקיע משאבים אדירים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרוייקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו, כמו גם בניסיון נואש לשמר אימפריה מתפוררת והולכת בשטחים עצומים. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה איתו את ארמון הקיץ שלה. ליפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היא היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

וכאן אני מגיע להחלטה גורלית ואכזרית, לא ידועה במיוחד, שסללה את המייל האחרון בדרכה המפותלת של יפן אל המודרניזציה: היא מיעטה או נמנעה מנטילת הלוואות עתק ממדינות זרות. תהליך של מודרניזציה הוא יקר ודורש משאבים מרובים. כל רפורמה עולה כסף, וככל שהיא גורפת יותר, כך היא יקרה יותר. תיעוש, מערכת חינוך, תחזוקה של שלטון מרכזי אימפריאלי, שלא לדבר על צבא וצי ראויים לשמם – כל אלו מותחים את שמיכת המשאבים עד דק. כשהאימפריה העותומנית, מצרים וסין ניסו לערוך רפורמות מערביות, הן נטלו הלוואות בסכומים גדולים ממדינות זרות. במקרה של סין, ההלוואות הללו, בנוסף לפיצויים שהושתו על הקיסרות עקב המלחמות חסרות הסיכוי שניהלה נגד יפן והמערב, נתנו לזרים צידוק להתערב בענייניה הכלכליים. במקרה של האימפריה העותומנית התוצאה היתה פשיטת רגל, ובמצרים – פשיטת רגל וכיבוש צבאי מלא. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, בעשור הראשון לקיומה של יפן המודרנית, נוהלו ויכוחים סוערים על הסוגיה הקריטית הזאת. גורמים רבים רצו לקחת הלוואות גדולות ממדינות זרות, שמיהרו להציע אותן. אולם ברוב המקרים, הממשלה דחתה את הבקשות הללו, כדי לא לתת לזרים מנופי התערבות בפוליטיקה הפנימית של יפן. במקום זאת, ראשי המשטר העדיפו להכביד את העול על האיכרים, שממילא נטחנו עד דק בגלגלי המודרניזציה ובתהפוכות הכלכלה. אבל האכזריות הזאת השתלמה בטווח הארוך. היא היתה אחת הגורמים שסייעו ליפן לשמור על עצמאותה ולמנוע מזרים לבחוש בענייניה. גם היפנים נעזרו במערב: אבל הם לקחו ממנו יועצים, מורים וידע, לא כסף מזומן. וזו היתה החלטה נכונה.

ולסיום, אי אפשר בלי השוואה מסויימת למצב של מדינות מתפתחות בימינו. יפן הרוויחה מאד מהעדרה של "חברה אזרחית בינלאומית", כפי שנוהגים לכנות בחוגים ליברליים את נחיל הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) שבוחשים, מסייעים ומחלקים מרק בכל פינה ברחבי הגלובוס. גם ביפן של שלהי המאה התשע עשרה היו די והותר איכרים שסבלו מעוני מרוד, ולפעמים גם מרעב. אבל דווקא התחושה במדינה כולה שאיש לא יסייע לה, איש לא חייב לה כלום ועליה להסתמך על כוחה שלה בלבד, סייעה לממשלה לרתום חלקים ניכרים מהאוכלוסיה למאמץ על אנושי של תיעוש ופיתוח. ומכיוון שהמאמץ הזה היה מבוסס, לפחות באופן חלקי, על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי בירוקרטי וכושל, נוצרה שכבה שלמה שהאינטרס שלה היה לקדם תהליכים יעילים של מודרניזציה. בניגוד למדינות מתפתחות כמו הודו וסין, ששאבו את האידיאלים המערביים שלהן מבארות הסוציאליזם הסובייטי, התמזל מזלה של יפן לקפוץ לעידן המודרני בתקופה מוקדמת יותר, שבה התכנון המרכזי המדוקדק טרם נכנס לאופנה. בהתחשב בחיבתה של הממשלה היפנית בתקופת מייג'י לכוח, קשה להניח שהיא היתה עומדת בפיתוי לייסד כלכלה מתוכננת, אם האופציה הזאת היתה מונחת על השולחן באותה הזמן. בהקשר הזה, דווקא חולשתה היחסית של הממשלה המרכזית, חוסר היכולת שלה לשלוט בכל גורמי הכוח הרבים בחברה, שיחקה לטובתה של המדינה בסופו של דבר.

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

אז הנה התשובה שנתתי לסטודנטיות מאוזבקיסטן: "סוד הצלחתה של יפן" אינו תרופת פלא אחת ויחידה, אלא שורה של גורמים (היעדר קנאות דתית, מרחק ממרכז העולם, תפיסה צבאית ריאליסטית, היעדר סוציאליזם וארגוני סיוע) שסייעו לאליטות שלה לקבל את ההחלטות הנכונות, ובעיקר, מנעו מהן לקבל החלטות שגויות. אין פירושו של דבר שהאליטות ביפן לא ביצעו שגיאות מסוג אחר. שגיאות כאלו היו גם היו, וחלקן הובילו את יפן לאסונות שלא יתוארו. אבל על הנושא הזה נדבר בבוא הזמן בפוסטים הבאים.

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

סאצומה הצעירה – מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית – תומס לייק האריס

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

כואב לאמץ תרבות זרה – הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

הילך קסם – פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

מהי האידיאולוגיה השולטת באמת במדינת ישראל, וכיצד ניתן לנסח את הרציונל שמאחוריה? הכירו את הבּוּגיזם. ינשוף פוליטי-מדיני על רציונליות טקטית, עיוורון אסטרטגי, מצגות פאואר-פוינט וישיבות עם בורקסים.  וגם: למה ישראל לא דומה לדרום אפריקה, אבל דומה מאד למקום אחר.

מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית

לאחרונה, פרסם נחום ברנע מאמר חשוב במיוחד, ובו הראה כי הטענה על "המהפך התודעתי" שעבר נתניהו, לצד העקשנות כביכול של אבו מאזן, אין לה על מה לסמוך. בכירים אמריקאים שהתראיינו לברנע חשפו את עומק הויתורים של הנשיא הפלסטיני במו"מ שנכשל לאחרונה: אבו מאזן, כך מסתבר, הסכים למדינה פלסטינית מפורזת, הסכים לנוכחות צהל"ית ארוכת שנים בבקעת הירדן, הסכים להגביל באופן משמעותי את הדרישה המסורתית לשיבת פליטים, ועוד ועוד. ישראל, בתגובה, לא ההינה אפילו לשרטט מפה שתבהיר כיצד ייראו גבולות המדינה הפלסטינית בחזונה היא, וכמובן הוסיפה לבנות בהתנחלויות. השאלה המעניינת כאן היא מדוע: רוב הישראלים מסכימים שבמצב הנוכחי של הכיבוש אי אפשר להמשיך ומבינים שברגע שיהפוך למצב של קבע, תעמוד בפניהם ברירה אכזרית: להפוך למדינת אפרטהייד או להעניק זכויות אזרח לפלסטינים ולוותר על המדינה היהודית. כרגע אנחנו ניצבים מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר בכל שנות הסכסוך, שלא תישאר על מכונה, כך נראה, זמן רב מדי. אפילו החמאס, בהסכם האיחוד, הסכים להפקיד בידי ההנהגה הזאת את המו"מ, וכך תהיה לישראל היכולת להגיע להסדר עם שני חלקי העם הפלסטיני. אם סירובה של ישראל לקבל תנאים כאלה ואחרים יכול להיות מובן, לאור הנסיבות, מדוע אפילו מפה היא לא מוכנה לשרטט?

הכלב, במקרה שלנו, אינו קבור דווקא באידיאולוגיה של הימין הקיצוני. להיפך: מי שקשוב לקולות שעולים מימין, יראה שהפופולריות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו, בוגי יעלון, אינה גבוהה במיוחד במחוזות הללו. משה פייגלין, למשל, האשים את יעלון בסיוע להרס ההתיישבות, במדיניות רופסת ביו"ש ובכניעה לפלסטינים. הבעיה, לדעתי, היא דווקא באידיאולוגיה שכבשה חלקים ניכרים מהימין והמרכז: גישה שמרנית, זהירה ורציונלית כביכול, שמקדשת את הדשדוש במקום משלל שיקולים בטחוניים, פוליטיים ואחרים. הבּוּגיזם, כפי שניתן לקרוא לאסכולה הזאת על שם אחד מכוהניה הגדולים, מעניקה תשומת לב לטקטי על חשבון האסטרטגי, לסכנות המיידיות על חשבון האיומים האמיתיים. לבוגיזם יש דוברים רבים: לא רק גנרלים כבוגי יעלון או אנשי מודיעין כיוסי קופרווסר, אלא גם אינטלקטואלים כשלמה אבינרי. כדי לקבל טעימה ראשונה מהבוגיזם, הבה נסתכל על הציטוט הבא מהמאמר של ברנע. כך תיאר הבכיר האמריקאי את העמדה הישראלית:

ישראל הציגה את צרכי הביטחון שלה בגדה המערבית: היא דרשה שליטה מלאה בשטח. העמדה הזאת גרמה לפלסטינים להבין ששום דבר לא עומד להשתנות בחזית הביטחון. ישראל גם סירבה ללוחות זמנים: השליטה שלה בגדה המערבית היתה אמורה להימשך לנצח.

מיהו הבוגיסט? בסך הכל, אדם שפוי, רציונלי והגיוני. הוא ינחר בבוז כלפי הוזים משיחיים ורדיקלים קרועי עיניים, גם מהצד הפוליטי שלו. כך, יוקיע הבוגיסט את "מחבלי תג מחיר", שריפת זיתים של פלסטינים ואף מעשי אכזריות החורגים מהנורמה. כמו במקרה של בוגי האמיתי, זה לא בהכרח חשוב לו מספיק כדי לעשות משהו עקבי בנושא. סך הכל, עקירת תופעות "קיצוניות" כאלה, מסלידות ככל שיהיו, מצריכות מאבק פוליטי ומאמץ ממושך שלא תמיד יש לו אינטרס ורצון לנהל. הבוגיסט הוא במקרים רבים חילוני, או לחילופין אורתודוקסי מודרני: הוא לעולם לא ידבר איתך על המשיח, חשיבותו המיסטית של קבר יוסף או מלחמת גוג ומגוג. בוגיסטים אוהבים בדרך כלל גם סדר ומשמעת, ובדרך כלל לא תראה אותם מכבבים בקמפיינים נוסח "דוד הנחלאווי". אין פירושו של דבר שהבוגיזם אינו מייצר אכזריות: אבל זו אכזריות יומיומית של מחסומים, תורים לאישורים במשרדים של הממשל הצבאי, הריסת בתים ולפעמים אפילו פגיעות בנפש, אם הבוגיסט סבור שאין מנוס. ובכל זאת, רק לעיתים רחוקות הוא יתמוך בהרפתקאות צבאיות מרחיקות לכת, שלא לדבר על מעשי זוועה חריגים. למה לעזעזע את הסירה כשאפשר לשקוט על השמרים?

עניינו של הבוגיסט הוא, בראש ובראשונה, בשמירת הסדר הקיים, ולשם כך הוא יעלה תמיד שורה ארוכה של טיעונים רציונליים המבוססים על תפיסת עולם של פסימיות עמוקה. במקרה של הבוגיזם הישראלי, הטיעונים הללו באמת רציונליים, ובכוונה לא שמתי מרכאות. ליתר דיוק, הם רציונליים כל אחד בפני עצמו. דוגמא מובהקת היא תגובתו של יעלון עצמו לתוכנית הביטחון של קרי, שהראתה כי בעיני שר הביטחון של מדינת ישראל אי אפשר לשמור על שלומם של אזרחי ישראל בלי "נוכחות צבאית בשטח". במקרה הזה הכוונה היתה לבקעת הירדן, אבל מכיוון שגם על ההתנחלויות בוגי מעוניין לשמור, וכמובן גם על "גוש נתב"ג" ומקומות אסטרטגיים אחרים בגדה, המשמעות היא המשך הכיבוש פחות או יותר כפי שהוא היום. מדינה פלסטינית, מבחינת יעלון, אינה אפשרית מבחינה בטחונית, בכל תצורה שהיא. הנימוקים לכך, פעם נוספת, הגיוניים כשמסתכלים עליהם בנפרד: טרור מהגדה, רקטות על נתב"ג, נשק שזורם מהגבול המזרחי במצב של שינוי פוליטי בירדן, כל אלו הן אכן סכנות ברורות ומוחשיות.

אבל הבוגיסט לעולם לא יציע תוכנית חלופית ברת קיימא. כאשר הוא נתקל במציאות מורכבת של סכנות בטחוניות, התגובה שלו היא תמיד לדרוך במקום, כי פשוט מסוכן מדי לזוז. בוגי וביבי, כידוע, מסרבים באופן עקבי לשרטט מפה של גבולות המדינה הפלסטינית, ומעולם לא שרטטו חזון של עצמאות פלסטינית שלא תסכן את ביטחון ישראל. הבוגיסט אינו הוגה צבאי יצירתי, שמנווט את הספינה שלו בזהירות אך בחוכמה מול הסכנות. הוא נווט שמעדיף לדשדש במים עומדים. כדי לשדר בכל זאת תחושה שהוא לא מגלה סרבנות עקרונית, הוא יעדיף להטות את הדיון לתחומי המוסר, הנצח והתיאולוגיה; לא כי הוא דתי קיצוני, אלא כי הטיית הדיון לכיוון הזה מספקת שפע של נימוקים נוספים מדוע אסור לזוז מהמקום. כל אחד יכול לבחור תירוץ בוגיסטי כחפצו: ההכרה במדינה יהודית (למרות שהפלסטינים הכירו כבר מזמן במדינת ישראל, ולפיכך – גם בזכותה הריבונית לקבוע את אופייה); ההסתה הפלסטינית (התמחותו ותחביבו העיקרי של יוסי קופרווסר. וכמובן שרק ישראל מחליטה מה זו "הסתה".) יש גם בוגיסטים שמרחיקים הלאה לנבכי ההיסטוריה, ומסבירים שבגלל שמדובר ב"סכסוך תיאולוגי" אין שום יכולת ודרך להתקדם. בוגיסט אחד אמר לי פעם שאי אפשר להשיג שום הסדר עם הערבים, בגלל שאין להם תודעה מערבית ו"הם לא עברו את אותו תהליך שעבר על תרבות המערב מאז כינון המגנה כרטה". נעזוב לרגע את העובדה שהניתוח ההיסטורי הבוגיסטי מבוסס לרוב על מחקרים מיושנים מסביבות המאה ה-19. הנקודה העיקרית היא שגם אם חלק מהטיעונים הללו נכונים בפני עצמם, או לפחות באופן חלקי, הצירוף שלהם גם יחד מאפשר לבוגיסט להצדיק את הקיפאון.

וזה אירוני, כי בשל ההתמקדות בסכנות המרובות ובאיומים הבטחוניים של הטווח הקצר, הבוגיסט עיוור לחלוטין לסכנות שמאיימות על המדינה בטווח הארוך. אם אי אפשר להקים מדינה פלסטינית, ועל מדינה יהודית אנחנו כמובן לא מוותרים, כיצד נתמודד עם ארבעים אחוז פלסטינים? זכויות אזרח הבוגיסט לא ירצה להעניק. בחייכם, אל תהיו הזויים. לעיתים הוא יתבשם בתחזיותיהם של דמוגרפים חדשים שיסבירו לו שהכל בסדר ואין ממה לפחד. אבל גם אם נניח שאחוז הפלסטינים במדינה החדשה יהיה שלושים, או שלושים וחמישה אחוזים במקום ארבעים, כיצד יתמודד הבוגיסט עם תביעה פשוטה ומתמידה לזכויות אזרח שעשויה לשנות באופן רדיקלי את אופיה של ישראל? המסקנה האירונית היא שכתוצאה מהרצון שלו למנוע כל שינוי בהווה באמצעות "אילוצים" ו"נסיבות", הבוגיסט מכשיר את הקרקע לטלטלות רדיקליות בעתיד.

נקודה נוספת, וקריטית, היא אופיו הקבוצתי של הבוגיזם. בניגוד לאידיאולוגיות ימניות רדיקליות, האסכולה הבוגיסטית בדרך כלל לא מתבססת על מנהיג כריזמטי אחד. היא עמומה, אין לה כתבים קאנוניים וקשה לנסח אותה בבהירות. הבוגיזם, שמקדש את הדשדוש במקום מטעמים בטחוניים ומדיניים, הוא אידיאולוגיה של ועדות, מחלקות בירוקרטיות, מצגות פאואר-פוינט, כנסים ומספר אינסופי של ישיבות עם בורקסים. זו הסיבה שלמערכות בוגיסטיות קשה כל כך להשתנות: לא מספיק להזיז מנהיג אחד ממקומו, וגם אם יעלה מנהיג עם השקפה שונה, הרי לבירוקרטיה, שאינה מעוניינת בתזוזה, יש די כלים להכשיל אותו.

האופי הקבוצתי הזה מוביל אותנו לנקודה האחרונה, שהיא האנלוגיה ההיסטורית המתאימה שתסייע לנו להבין היכן נמצאת ישראל הבוגיסטית ולאן היא מתקדמת. בשמאל, בעיקר הרדיקלי, נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לגרמניה של ויימאר. ההשוואה הראשונה מופרכת מאין ספור היבטים – וכבר עסקתי בכך בעבר (האם אפשר באמת להשוות מצב של מיעוט לבן זעיר למצב של רוב יהודי, אם כי לא מכריע, בין הים לירדן?). ההשוואה השנייה מלמדת יותר על אהבת המרטיריות של השמאל מאשר על מושאה. האנלוגיה הנכונה ביותר, לפי דעתי, היא דווקא יפן הקיסרית בשנות השלושים. לפני שמישהו יקפוץ, אדגיש שאין לי שום כוונה להשוות את יפן לישראל בתחום האכזריות. צה"ל מעולם לא ביצע, ומעולם לא התכוון לבצע, אפס קצהו ממה שעשה הצבא הקיסרי היפני בשטחי הכיבוש שלו. אבל מבחינת הדינמיקה של הממשל ומדיניות החוץ, יש דמיון רב בין שתי המדינות.

כמו ישראל הבוגיסטית, יפן הקיסרית נשלטה בידי קבוצת אליטה, ולא אדם יחיד. הקיסר היה דמות סמלית באופן עקרוני, והכוח היה מפוזר בין מוסדות, ועדות, גנרלים, אדמירלים, שרים וראשי ממשלה שהתחלפו חדשות לבקרים. אני בספק אם אפילו חובבי היסטוריה שאינם מומחים יזכרו שם של מדינאי יפני אחד בשנות השלושים והארבעים, פרט לטוג'ו הידקי, ראש הממשלה המפורסם של תקופת מלחמת העולם השנייה (וגם הוא לא היה עוצמתי כפי שנהוג לחשוב). כמו אידיאל ה"מדינה היהודית" של ישראל, גם ליפן היה אופי לאומי (קוקוטאי) שנחשב למקודש בעיני כלל המערכת הפוליטית, לרבות השמאל הלא קומוניסטי. ניתן להקביל בינו, פחות או יותר, ל"מדינה יהודית דמוקרטית". וכמו בישראל, הקוקוטאי היה במקור אידיאולוגיה מכילה באופן יחסי אבל הקצין עם השנים. לעניינו, חשוב לומר שהאווירה הציבורית ביפן של שנות השלושים היתה דומה להדהים לזו שבישראל הבוגיסטית. דעת הקהל היפנית היתה בטוחה שהעולם לא מבין אותה: לא מבין את האילוצים הבטחוניים הדוחקים שמחייבים אותה לנהל מדיניות אקטיביסטית במנצ'וריה וסין; לא מבין את ההיסטוריה, הצרכים הכלכליים והאיומים הקיומיים שניצבים בפני יפן; לא מבין שסין היא בלגן כאוטי של אילי מלחמה רצחניים, ושכל חולשה תסכן את חייהם של המוני המתיישבים היפנים במדינה. לא להאמין, אבל גם עניין ההסתה עלה אז. בשיחה עם ועדה של חבר הלאומים ב-1932, ציטט גנרל יפני ספרי לימוד סיניים, והביא מהם שפע דוגמאות ל"הסתה נגד יפן והמערב". בעיקר – יפן טענה, במידה מסויימת של צדק, שהעולם צבוע. כיצד בריטניה וארצות הברית מעזות להטיף ליפן, כאשר הן מחזיקות בקולוניות משל עצמן?

מעצבי המדיניות היפנית האמינו, באמת ובתמים, שאין להם ברירה: שהם ניצבים מול שורה של אילוצים שמחייבים אותם לנהוג כפי שהם נוהגים, ושבעולם אכזרי מדינה כיפן חייבת לסמוך על כוחה בלבד. אבל כרגיל, הריאליזם של מנהיגי הקיסרות עיוור אותם לסכנות ארוכות הטווח ולבעיה הבסיסית שניצבה בפניהם: ליפן לא היו משאבים כלכליים שאפשרו לה לנהל אימפריה ולהתעמת עם סין והמערב בעת ובעונה אחת. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שיפן צריכה לסגת לגבולותיה, ולוותר על שאיפותיה להיות מעצמה עולמית. מלבד קולות אמיצים בודדים, שהתריעו כי המשך המדיניות האימפריאלית מסכן את הקוקוטאי והמשטר הקיסרי, איש לא העז לסובב את הגה הספינה בטרם התאחרה השעה. התוצאה ידועה: מלחמת עולם, תבוסה וחורבן מוחלט של הקוקוטאי.

ובדיוק כמו ביפן, גם אצלנו בישראל. השמרנים הבוגיסטים לא רק עיוורים לסכנות ארוכות הטווח שעומדות בפני מדינת ישראל והציונות, אלא גם חושפים את האגף שלהם לכוחות קיצוניים יותר. אחרי הכל, השמרנות הבוגיסטית היא אולי "הגיונית", אבל לא מפעימה את הלב וממריצה את הדם. אם אנחנו בעימות תמידי ואין שום פיתרון, אז למה להסס ולדרוך במקום? אולי אפשר להתגבר על הקשיים, על הבעיות, על הבידוד הבינלאומי באמצעות דהירה חסרת מעצורים קדימה? מדוע לא לפנות את הבמה לכוחות צעירים ונמרצים יותר שיעקפו את היסוסי הבוגיזם, יתעלמו לחלוטין מסבך השיקולים הבטחוניים ויגשימו את "יעודו של עם ישראל" בלי התחשבות מיותרת בגויים? את התוצאה אנחנו יכולים רק לדמיין. טובה היא לא תהיה.

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.