הינשוּף

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

ביטל את הראיות הפורנזיות בלי נימוקים משכנעים – ספרו של פריץ טוביאס

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?

במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".

אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.

על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.

חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:

אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)

ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.

בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.

ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.

שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.

אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.

נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.

עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.

לאחרונה, פתח ארגון המדינה האסלאמית בהרפתקה כלכלית נועזת: הוא החליט להנפיק דינרים זהובים ודירהמים כסופים, לפי הערכים הנקובים בקוראן. הרעיון הוא לשוב לכלכלה שהיתה נהוגה בימי הנביא והח'ליפים הראשונים, האדוקים, ולהשתחרר מהתלות בשוק העולמי. האם זה יצליח? איתי, מומחה לכלכלה מוניטרית ובעל הבלוג תועלת שולית, בטור אורח מיוחד לינשוף: מה מנסה דאעש להשיג באמצעות המטבעות החדשים, מאלו בעיות הוא מתעלם, והאם הזהב והכסף יביאו לקריסתו בסופו של דבר?

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תוכניותיה ועל קיומה של דאעש.

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

בלוג "תועלת שולית" עוסק במגוון נושאים מעניינים בתחומי הכלכלה, תיאוריה מוניטרית ופיננסים. מטרת הבלוג הינה להנגיש נושאים מורכבים בכלכלה לכלל האוכלוסיה.

למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.  

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.

בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.

מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.

יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.

הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.

לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.

פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.

כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.

מדינת ישראל הולכת לבחירות בעוד מספר חודשים, והן דווקא לא נראות מיותרות. בפעם הראשונה מזה שנים נראה שיש סיכוי, חמקמק אמנם, לשטוף החוצה את השלטון העבש של הליכוד והימין הדתי. המאבק קשה ותוצאותיו לא בטוחות, אבל מעטים מדברים על השאלה המכריעה, עם אלו קשיים נתמודד דווקא בתרחיש של ניצחון. האם יצחק "בוז'י" הרצוג ומפלגת מרכז-שמאל מאוחדת יוכלו להרכיב קואליציה אפילו אם יצליחו בקלפי מעבר למשוער? ינשוף פוליטי-מדיני על אומנות המשא ומתן, ריבוע העיגול והמכשולים מעבר לעיקול.

אז ישראל הולכת עוד פעם לבחירות. אם לא יהיו הפתעות גדולות, הכנסת תחליט על פיזורה שלה מחר (יום שני). אווירת הנכאים המשמימה של "ביבי ייבחר ממילא אז למה להתאמץ" מתחלפת בהדרגה בתקווה מתגברת והולכת שאולי אפשר לשטוף החוצה את השלטון הנצחי של הליכוד והימין הדתי. סקר גלובס מראה 24 מנדטים לגוש מאוחד של התנועה ומפלגת העבודה, לעומת 23 מנדטים בלבד לליכוד. בהתחשב בעובדה שנתניהו נוטה לקבל בפועל פחות מנדטים מאשר חוזים לו הסקרים, זו התחלה שמאפשרת קרב הוגן. האווירה התקשורתית יוצרת מומנטום חיובי, וגם האופן שבו התפרקה הממשלה מותיר מקום לתקווה. לציפי לבני ויאיר לפיד יהיה קשה לשבת עם נתניהו לאחר הבחירות: תנאים יותר טובים מאשר קיבלו בפעם שעברה קשה לדמיין, ואם שיתוף הפעולה עם נתניהו כשל באופן מחפיר כל כך בשנתיים האחרונות, קשה להאמין כיצד יוכלו לשכנע את אנשיהם ובוחריהם שהוא יצליח בפעם הבאה. בזהירות אפשר לומר שגם המאמצים לייצר מפלגת שמאל-מרכז מאוחדת נושאים בחובם סיכויים טובים יותר מאשר בבחירות שעברו. הפעם יתכן שתחושת הדחיפות תגבר על האגו והשאיפות האישיות.

בטור הזה, אני מעדיף שלא לדון בשאלה האסטרטגית של "האם אפשר לנצח את נתניהו". אחרים עשו את זה טוב ממני. לעומת זאת, אני מעדיף לשאול מה יקרה אם בוז'י הרצוג ומפלגת העבודה יצליחו להקים קואליציה חלופית. זו שאלה חשובה, משום שבמערכות בחירות נוטים לחשוב רק על הדרך, ולא על התוצאה. כשהאפשרות לניצחון עדיין קטנה מחמישים אחוז, נוטים להתמקד במאבק ולא בהשלכות האפשריות. ואז, גם כאשר מתגשם התרחיש הטוב ביותר והמועמד ה"נכון" מרכיב ממשלה, הוא נתקל בקשיים מהותיים שאיש לא חשב עליהם קודם. זו הטרגדיה של ציפי לבני, בפעם האחרונה שניסתה (באופן כושל) להרכיב קואליציה, ובמידה מסויימת, הכישלון להתוות אסטרטגיה למקרה של ניצחון עמד גם בבסיס הפיאסקו של אהוד ברק לאחר בחירות 1999.

בחינה שטחית, ראשונית אפילו, של מפת המנדטים לפי הסקרים, מראה שגם אם גוש המרכז שמאל יצליח להגביר את כוחו, הוא לא יוכל להקים ממשלה ללא שיתוף פעולה עם מפלגות ששייכות למחנה השני. בתנאים הנוכחיים, כדי להקים קואליציה מתפקדת, יהיה צורך בשיתוף פעולה עם מפלגה ימנית/חרדית אחת לפחות במקרה הטוב, וככל הנראה עם שתיים או שלוש. משה כחלון, שמנסה למקם את עצמו במרכז ויחסיו עם נתניהו רעים ועכורים, אינו נחשב כמפלגה ימנית מבחינה זו, אם כי גם הוא גורם שיכול לחבור לנתניהו. הבעיה האמיתית היא הצורך המסתמן בשיתוף פעולה עם אביגדור ליברמן, שחוכך בדעתו כמסתבר לחצות את הקוים, וכמובן המפלגות החרדיות. הדברים מסובכים ומורכבים בהרבה כאשר מביאים בחשבון את הצורך בשיתוף פעולה עם מרצ ותמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. כאן אנחנו נתקלים בבעיה של "סדינים אדומים", היינו – התנגדות רגשית לשיתוף פעולה מעבר למחלוקות ענייניות שניתן לגשר עליהן. שני "צמדי הסדינים האדומים" שהרצוג יתקל בהם כשירצה להרכיב קואליציה הוא לפיד והחרדים מחד, ומרצ/ערבים וליברמן מאידך. אין להקל ראש בכך: מדובר בבעיה קשה מאד, שיכולה לסכל את הניסיון להקים ממשלה חלופית, גם אם מחנה השמאל-מרכז יצליח מעבר למשוער בקלפיות.

אז מה עושים? קודם כל, המובן מאליו: עובדים קשה בבחירות. כל קול נוסף למפלגת המרכז-שמאל המאוחדת, אם תקום, או למרצ, יקטין את הצורך להסתמך על בעלי ברית בעייתיים מבחוץ. כלומר, הוא יגביר את האוטרקיה שלנו. אוטרקיה מושלמת לא תהיה, ככל הנראה, אפילו אם ההשגים יהיו גדולים מאד. עדיין, קשה לראות קואליציה של שמאל-מרכז ללא מפלגה ימנית או חרדית אחת, אולם כדאי, אם אפשר, שלא להזדקק לשתיים או שלוש מהן. כאן, יש יתרון גם לפרופיל הנמוך יחסית ולניסיון של יצחק הרצוג, פוליטיקאי משופשף, לא נוקשה ונטול אידיאולוגיה דוגמטית עם ניסיון עשיר בגישור ובמו"מ. המשימה לאחר הבחירות תהיה קשה, מעין "ריבוע מעגל" ומבחן עליון לאומנות המשא ומתן.

אם נתקדם מהתבנית לתוכן, הרי שארבעה עניינים מרכזיים שולטים בסדר היום של מחנה המרכז-שמאל, ויעמדו על השולחן במו"מ להקמת הממשלה הבאה: הנושא המדיני-בטחוני, יוקר המחייה, יחסי יהודים-ערבים, דת ומדינה. כל אחד מארבעת הנושאים הללו יציב קשיים משמעותיים עם חלק מהשותפות לקואליציה העתידית, גם בהנחה (הבעייתית בפני עצמה) שיסכימו לשבת באותה קואליציה מלכתחילה.

בלי טיפול עמוק ורציני בנושא המדיני-בטחוני, הבעיה הדחופה ביותר, אין טעם בהפלת נתניהו והקמת קואליצית מרכז-שמאל. באופן ספציפי, אני מתכוון לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים באופן שיוכל לקדם את הברית החשאית שנרקמת בימים אלו עם סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, וחשוב לא פחות, שיקום היחסים הרעועים עם ארצות הברית. לשם כך יהיה צורך בהקפאה ממשית של ההתנחלויות, דבר שלא אפשרי לבצע בשום ממשלה שמפלגת הבית היהודי חברה בה. מבין השותפים הפוטנציאליים בקואליצית מרכז-שמאל, הבעייתית ביותר מבחינה זו היא כמובן ישראל ביתנו. הנדידה ההדרגתית של ליברמן למרכז, האופורטוניזם וחוסר המחוייבות שלו להתנחלויות מאפשרת להגיע להסדר מסויים בהקשר הזה, אבל זה לא יהיה פשוט. נקודת המפתח היא להעניק לישראל ביתנו תיקים יוקרתיים, אבל לא כאלו שיוכלו לחבל בשקט במאמצים המדיניים, במיוחד לא תיקי השיכון או החוץ. זה נשמע מטורף, אבל עדיף להעניק לליברמן את תיק הביטחון – מקום בו יסונדל על ידי צמרת הצבא ולא יוכל לגרום לנזק חמור מדי. הבעייתיות מהבחינה הזאת, היא שליברמן עשוי להפריע אף יותר למטרה אחרת, חיונית לא פחות: שיקום היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל. קואליצית מרכז-שמאל, שזקוקה לתמיכת מרצ והמפלגות הערביות, לא תוכל לוותר בסוגיה זו. לפיכך, הניסיון לרבע את המעגל עם ליברמן, הן בנושא המדיני והן בנושא היהודי-ערבי, יצריך כישורי משא ומתן וירטואוזיים. פשוט זה לא יהיה.

בנושא הטיפול ביוקר המחיה, אנחנו נכנסים לשדה מוקשים חמקמק ובעייתי אף יותר. משונה לומר, אבל בהקשר הזה המפלגה הבעייתית ביותר היא דווקא מפלגת העבודה. כל טיפול רציני ביוקר המחיה יצריך מלחמה עיקשת בלובי החקלאי, בחברת החשמל ובמיליציות מיסוי אחרות, שלחלקן משקל רב במפלגתו של הרצוג, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פוליטית מעשית. הדבר נובע גם מסתירה בין שתי מטרות מקבילות, ששתיהן מזוהות עם המחאה החברתית: שמירה על מקומות עבודה והורדת מחירים. המונופולים, הקרטלים ומיליציות המיסוי מצדיקים הרי את קיומם בצורך לשמור על מקומות עבודה "שמפרנסים מאות משפחות", אבל שימור חוסר היעילות הנ"ל פוגע בכל יתר המשפחות והיחידים במדינה. לא תיתכן מלחמה בלובי החקלאי, אחד האחראים המרכזיים ליוקר המחיה, בממשלה שמפלגת העבודה עומדת בראשה, ועל המטרה הזאת כדאי לוותר בתקופה הקרובה. מה שכן אפשרי, הוא מאבק במיליצית מיסוי מרכזית אחרת: הבנקים, שלא נהנים מתמיכה דומה בשמאל. אם משה כחלון יצליח בקלפי כמצופה, יהיה טבעי להבטיח לו את תפקיד שר האוצר, כדי לראות האם יצליח לשחזר את הצלחתו בתחום הסלולר גם בתחומים אחרים, מסובכים וקשים בהרבה.

            ולסיום, אם יהיה צורך לשתף פעולה עם החרדים, ראוי לשכוח מ"שוויון בנטל" לתקופה הקרובה. מדובר לכל היותר בעניין סמלי שיש לשלם לו מס שפתיים, ואין לו חשיבות מעשית. המוני חרדים לא יועילו לצה"ל, יגדילו את מפלס הכפייה הדתית בצבא ויעלו מאות מיליונים למשלם המיסים. אבל גם כאן, הניסיון הבעייתי להושיב לפיד קצוץ כנפיים עם החרדים יצריך פשרות של כבוד, ניסוחים עמומים ומשא ומתן מורכב, שלא יותיר אף צד עם הרגשה שנוצח והושפל. המשימה כבדה מאד, אבל לשמאל-מרכז עדיף לחשוב מראש על המכשולים המסתתרים מעבר לעיקול.

מה הקשר בין ההונאה הכלכלית של ברני מיידוף למשטר הסמוראים של בית טוקוגאווה, ששלט ביפן במשך יותר מ-250 שנים? כיצד מערכת מתוחכמת, שבהתקנתה ניכרו גאוניות ויצירתיות שאין כמותן, קרסה בעשן תוך עשור? ינשוף היסטורי על איזונים, בלמים, סמוראים ובועות סבון. וגם עלינו.

כיף בתוך הבועה. נעים, חמים וטוב. עד שהיא מתפוצצת. ב-11 בדצמבר 2008 נעצר ברני מיידוף, אחד מאנשי הכספים המצליחים ביותר בארצות הברית, שמומחים רבים הגדירו כפלא של עולם ההשקעות. מיידוף, כמסתבר, רימה לקוחות והחריב עליהם את עולמם באמצעות בועה פיננסית מתוחכמת. הפרטים של הנוכלות סבוכים מאד, אבל לעניינו חשוב דבר אחד בלבד: כל הונו של מיידוף הסתמך על מינוף וכספי משקיעים, ולא היה לו כל כסף משמעותי משלו. כל עוד משכו רק אחדים מהמשקיעים את כספם, הבועה החזיקה מעמד, כי ברשותו של מיידוף היו הרי כספים של משקיעים אחרים. אולם כאשר רבים מדי משכו את כספם בעת ובעונה אחת, התגלתה המרמה וכל הבועה קרסה, ואיתה התמימים שהתפתו להשקיע בה. הפרשה לימדה, את כל מי ששכח, עד כמה חשוב הון עצמי ליציבות כלכלית בעולם העסקי, וכמה מסוכן להסתמך אך ורק על תכסיסי מינוף ובועות סבון פורחות.

כדי לראות עד כמה האמת הזאת נכונה לא רק בעולם העסקי, אלא גם בפוליטיקה – כדאי להרחיק לרגע מאתיים שנים אחורה ליפן הסמוראית. המשטר הצבאי של בית טוקוגאווה, שמשל בארץ השמש העולה מ-1600 עד 1868, היה ללא ספק אחד המשטרים היציבים, החזקים ובמידה מסויימת הזוהרים ביותר במזרח אסיה. מייסד המשטר, השוגון טוקוגאווה איאסו, בנה מערכת פוליטית מרשימה שהחזיקה מעמד במשך יותר ממאתיים שנים, זמן רב מאד במונחים היסטוריים. מאחוריו היו כמאה וחמישים שנים של מלחמת אזרחים הרסנית, שהטביעה את יפן במאבק פרוע של עשרות ומאות אדונים פיאודליים, מנזרים חמושים ואגודות תוקפניות של איכרים. תקופת ה"ארץ במלחמה" (יפנית: סנגוקו) היתה עידן שבו הנאמנות היתה נחלתם של החלשים, הנאיביים או הטפשים. אדונים פיאודליים הפרו בריתות חדשות לבקרים ובגדו זה בזה. במאות החמש עשרה והשש עשרה בנים רצחו אבות, אחים התנקשו באחים ווסאלים קטלו אדונים, באופן שהקשה מאד לייצב מערכת פוליטית כלשהי. גאונותם של השוגון טוקוגאווה איאיסו ויורשיו היתה ביצירת מערכת שהצליחה להכיר בנטיות הבוגדניות הללו ולרסן אותן תוך ניצולן ותמרונן האחת כנגד השנייה.

המשטר של יפן בעת החדשה המוקדמת, שנקרא לימים "בקופו" (יפנית: ממשלת האוהל), היה מבוסס על מספר הנחות יסוד. החשובה שבהן היתה עליונותו הבלתי מעורערת של בית טוקוגאווה על שאר האדונים הפיאודליים. לאחר נצחונו בקרב סקיגהארה (1600), לקח איאיסו לעצמו כרבע מאדמות המדינה, כולל שטחים עצומים במרכז ובמזרח יפן, את העיר אדו (טוקיו של היום) ונקודות מפתח אחרות, כמו הבירה הקיסרית קיוטו וערי הנמל נגסאקי ואוסקה. יתר המדינה התחלקה בין אדונים פיאודליים שנקראו "דאימיו" (מילולית: שם גדול), שכל אחד מהם משל על נחלה (האן).

לשוגונים, בדיוק כמו לברני מיידוף, לא היה די "הון עצמי". הם אמנם משלו על נחלות גדולות, אבל הצבא שלהם לא היה מסוגל להתמודד מול כל הדאימיו, או רובם, בעת ובעונה אחת. לפי ההסדרים המקובלים, הדאימיו לא היו חייבים לשוגון מיסים, אם כי נדרשו לבצע עבודות ציבוריות מעת לעת. הבקופו היה חייב לנהל את ענייניו הכספיים, כולל הצבא המרכזי, אך ורק מהכנסות נחלותיו שלו. השוגון, לפיכך, היה תלוי בתמיכה מתמדת של רוב הדאימיו. כדי לרסן אדונים סוררים הוא היה חייב ללוות כוחות מעמיתיהם, ולא היה בכוחו לדכא מרד כללי. בשנייה שכל האדונים "ידרשו את כספם"  (היינו – ימרדו) בעת ובעונה אחת, גורלו נגזר.

כדי למנוע איחוד מסוכן מסוג זה, ניהלו השוגונים לבית טוקוגאווה מתווה מתוחכם של הפרד ומשול. ראשית כל, השוגון שאב את סמכותו מהקיסר בקיוטו, אולם סגר אותו בארמונו תחת פיקוח הדוק. לדאימיו, פרט למספר יוצאי דופן בולטים, היה אסור להיכנס לקיוטו או ליצור מגע עם הקיסר ואצילי החצר שלו, כדי שלא יוכלו לקבל לגיטימציה פוליטית לאומית.  במיוחד, היה אסור להם ליצור קשרים אופקיים משום סוג. השוגון מנע מדאימיו לרקום בריתות פוליטיות זה עם זה (לרבות נישואים פוליטיים), והכריח אותם לנהל מגעים מדיניים אך ורק דרך הבקופו. הם נאלצו לבלות באדו כל שנה שנייה ולשמור בה את יורשיהם כבני ערובה. הסיבה היתה פשוטה: ברגע שהדאימיו ירקמו בריתות אופקיות, הם יוכלו לאחד כוחות. תמורת ההגבלות הללו (ורבות אחרות), העניק השוגון לדאימיו אוטונומיה נרחבת. לנתינים היה אסור להתלונן לבקופו על התעמרות מצד אדוניהם הפיאודליים. השוגון לא התערב בניהול הנחלות עצמן, אלא אם העניינים הגיעו למצב של קסטסטרופה חריגה (כגון מרד איכרים נרחב). השוגונים הראשונים הרשו לעצמם להדיח מדי פעם דאימיו סוררים, אולם יורשיהם נטו למעט בכך ככל האפשר.

המערכת המתוחכמת הזאת עבדה באופן משביע רצון במשך כמאתיים שנה. הדאימיו, שמאסו במלחמות, היו מוכנים לכוף ראש בפני הבקופו והגבלותיו, מתוך הכרה שזהו מחיר השלום. תחת שלטון בית טוקוגאווה, נהנתה יפן מצמיחה כלכלית מתמדת, פריחה תרבותית ושגשוג במהלך חלק גדול מהתקופה. אולם המשטר נטול ההון העצמי, שהתבסס על "הלוואת כוח" מדאימיו מסויימים כדי לרסן אחרים, היה מסוגל להתקיים אך ורק במערכת סגורה. בריתות אופקיות בין דאימיו, כפי שציינו, היו הסיוט של הבקופו. אם מעצמות זרות היו מורשות להיכנס ליפן ולבחוש בענייניה, מדינות שונות היו עלולות ליצור קשרים עם דאימיו ספציפיים, ולגרום למתחריהם לפנות למדינות אחרות תוך עקיפת הבקופו. הסכנה שעליה דובר לא היתה תיאורטית בלבד. הבריטים השתלטו על חלקים נרחבים מהודו באמצעות תכסיסים מסוג זה. למזלו של המשטר, סידרה של צווים מהמאה ה-17 הובילה לסגירה הרמטית כמעט של יפן לזרים. יחסי המסחר המעטים שהיו ליפן עם ההולנדים נוהלו אך ורק בידי השוגון. במערכת הסגורה שנקראה בדיעבד "סאקוקו" (הארץ בשלשלאות) השוגונאט היה יכול לנהל את מערכת האיזונים והבלמים שלו ללא הפרעה.

מסיבה זו, הובילה פתיחתה של יפן ב-1853 להתמוטטות מהירה של משטר טוקוגאווה. לאחר מאתיים וחמישים שנים, תקופת המלחמות של המאה ה-16 נשכחה. מבחינת האדונים הפיאודלים ורבים מהסמוראים, הלגיטימציה של השוגון לשלוט ביפן ולרדות בדאימיו לא היתה כבר להשכין שלום כמו פעם (כי מי זוכר את המלחמה), אלא לשמור על הארץ סגורה ולהגן על יפן מפני הזרים. כשקומודור מתיו פרי הגיע למפרץ אדו עם ספינות התותחים השחורות שלו וכפה על השוגונאט יחסי מסחר (1853), התירוץ הזה עלה בעשן.

אבה מסהירו, ראש מועצת הזקנים של השוגון, הבין שהוא עומד בפני דרך לא סלולה, והחליט להתייעץ עם הדאימיו, סוחרים גדולים ומלומדים קונפוציאנים חשובים בנוגע לתגובה הראויה לאיום האמריקאי. וברגע שעשה זאת – נפרץ הסכר. ההיגיון של משטר טוקוגאווה הרי התבסס על עסקת חליפין פשוטה: הדאימיו קיבלו אוטונומיה לנהל את ענייניהם, ומסרו את ענייני יפן לשוגון. ברגע שהבקופו התחיל להתייעץ עם הדאימיו, ההיגיון הזה נשבר. אם כבר מתייעצים עם הדאימיו, מדוע ישמע השוגון לאדון פיאודלי מסויים ולא לאדון פיאודלי אחר? שליטי הנחלות הגדולות, באופן טבעי, החלו לריב זה עם זה, ועם השוגון, על כוח והשפעה. יריבים ותיקים של בית טוקוגאווה, שהיו שקטים וצייתנים עד לאותו הרגע, ניצלו את החופש החדש שבו זכו האדונים הגדולים כדי להרים את ראשם.

הבקופו, שניסה לתמרן בין הזרים לדאימיו, הגיב בניסיונות לדכא את הנחלות הפיאודליות החצופות ביותר. אלא שכפי שהבהרנו קודם לכן, לא היה לו כוח לעשות זאת בכוחות עצמו. כדי לדכא את צ'ושו, הנחלה המרדנית והטרדנית ביותר ממערב יפן, הוא היה זקוק לחיל משלוח צבאי שהורכב מצבאותיהם של אדונים שונים. בפעם הראשונה (1864), זה עוד עבד. אולם כשצ'ושו המשיכה להמרות את פי הבקופו, והשוגון רצה לפלוש אליה פעם שנייה, יתר האדונים עשו חשבונות משל עצמם. מה אם הם יהיו הבאים בתור? התוצאה היתה קטלנית: מספר נחלות גדולות וחזקות, שתמכו קודם לכן בשוגון, כרתו ברית עם צ'ושו, בעוד אדונים אחרים השתמטו מלסייע לשוגונאט. ב-1868 השתלטו גורמים עוינים לבקופו על ארמון הקיסר, ושללו ממנו את מעט הלגיטימציה שנותרה לו. הסוף היה עלוב ועצוב. אדו, הבירה האדירה של שושלת טוקוגאווה, נכנעה ללא קרב למורדים, ומשטר מתוחכם של מאתיים וחמישים שנים התפוגג כאילו לא היה מעולם.

הסיפור של משטר טוקוגאווה מלמד אותנו שמערכת, מתוחכמת ככל שתהיה, קורסת כאשר נסתרות הנחות היסוד שלה – במיוחד כשהיא סובלת מחולשות מבניות. הבעיה של הנחות יסוד כאלה היא שהן בדרך כלל נעלמות מהעין, ונוטות להופיע רק בשעה שהן על פי תהום. מה הנחת היסוד שהמשטר הישראלי שלנו מבוסס עליה, ואלו חולשות בסיסיות ותפרים גסים עשויים להיחשף ברגע שהיא תתערער? כדאי לחשוב על זה לפני שנגיע למשבר קיומי, כגון זה שנתקל בו משטר טוקוגאווה ב-1853, כי אז עשוי כבר להיות מאוחר מדי.

בשבועות האחרונים, המצב בין יהודים וערבים בתוך שטחי הקו הירוק מידרדר והולך, בעוד השמאל והימין רואים רק חלקים מסויימים של הבעיה, ועוורים לחלקים אחרים שלה. אולי, לשם שינוי, כדאי לשנות את הגישה מהיסוד, לרסק קבעונות ישנים ולנרמל את היחסים עם המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? ואיך אפשר ליישם את אחד הרעיונות החכמים אך הנשכחים של זאב ז'בוטינסקי? ינשוף פוליטי-מדיני על המשעול הצר שמוביל החוצה מהביצה.

ח"כ מירי רגב, כנראה, תיזכר בהיסטוריה כאישה שהחריבה את ז'אנר הסאטירה הפוליטית בישראל. כפי שכתב בזמנו הסופר אתגר קרת, לרגב יש מנהג מגונה לחזות את הפנטזיות המטורפות ביותר של כותבי הסאטירה, ולהגשים אותן במציאות לפני שצוות ההפקה סיים אפילו להכין קפה. כל אחד מהקוראים מוזמן להיזכר בדוגמאות החביבות עליו: ההתנצלות בפני חולי הסרטן על כך שהשוותה את הסודנים למחלה שלהם, נאום הכפיים, ועוד ועוד. עכשיו, כך נראה, החליטה רגב להרחיב את הרפרטואר לענייני אופנה, ולקשר בינה לבין נאמנותם הפוליטית של חברי כנסת חשודים. לאחר שח"כ באסל גטאס (בל"ד) העז והגיע למליאה ולצווארו כאפייה, טענה רגב בתוקף שמדובר ב"פרובוקציה", ואף תבעה לבדוק האם התקנון מתיר לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת עקב ענידת פריט הלבוש השערורייתי.

אבל מעבר לשיאי האבסורד שמירי רגב ודומיה חוצים מדי יום ויומו, פרשת הכאפייה בכנסת היא סימן לתופעה רחבה יותר, ומסוכנת בהרבה, שראוי לתת עליה את הדעת. המהומות האחרונות של הערבים אזרחי ישראל עוררו, ובצדק, פחד, זעם וחוסר אמון במגזר היהודי. אבל במגרש שלנו, שני הצדדים פוחדים זה מזה. ולערבים, בהיותם מיעוט, יש סיבה טובה יותר לפחד מאשר ליהודים: חלקים הולכים וגדלים במפלגת השלטון ובציבור הרחב לא רואים בהם אזרחים (אפילו לא אזרחים בעייתיים, או אזרחים סוג ב'), אלא אויב שנלחמים בו בשדה הקרב. מירי רגב, יש לציין, לא תבעה לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת כי עבר על החוק, או הזדהה עם מחבלים בפומבי, אלא פשוט משום שענד פריט לבוש ערבי. עצם הזהות הערבית, לפיכך, אינה לגיטימית בעיני מירי רגב. שר החוץ ליברמן קרא לתושבים יהודים להחרים חנויות ועסקים של ערבים (לא אנשים שהתפרעו, סתם ערבים), חברים ממפלגתו מנסים לחוקק חוקים נגד קריאות המואזין, אחרים תובעים לסלק את בני סכנין מהליגה, ויש אף כאלו שתוקפים באופן ממוקד ערבים שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית: רופאים, עורכי דין, שופטים ועובדי מדינה אחרים. דווקא אותם משתלבים, דרך אגב, נמצאים לפעמים במצב הקשה ביותר, משום שהם סופגים אש משני הצדדים.

בינתיים, היחסים בין שתי הקבוצות העיקריות במדינת ישראל נמצאים במגמת הידרדרות. ישנה אלימות יומיומית המופעלת על ידי חוליגנים יהודים וערבים כנגד אנשים תמימים מהצד השני. לרבים בשמאל, למרבה הצער, קשה להודות שהאלימות שמפעילים ערבים כנגד יהודים בכל חלקי הארץ היא מכת מדינה: השלכת אבנים על אוטובוסים ואמבולנסים, רעילת פנים, הפגנות אלימות ואפילו נסיונות לינץ' בעוברי אורח. בצד השני של המפה הפוליטית, מתגברים החששות שמדובר בראשיתה של התקוממות. ב"מידה", מגזין הבית של הימין האינטלקטואלי, קרא הבלוגר בעז לוי לתגובה בכוח לא פרופורציונלי לכל הפרת סדר עד ל"השבת הריבונות". נדע שהריבונות הושבה, כתב לוי בפוסט נלווה בפייסבוק, רק כשיהיה אפשר לפתוח סושי לגייז בלב עיסאווה. אפרופו סושי לגייז, מעניין אם לוי חושב שיוכל לפתוח סושי לגייז במאה שערים, ובחלקים דתיים אחרים של ירושלים, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

משמאל, ההסברים והפתרונות שונים לחלוטין. אורלי נוי, מתרגמת מפרסית ובלוגרית באתר "שיחה מקומית", פרשה מסכת ארוכה על תחושת האפלייה והקיפוח של ערביי ישראל. אם לא נבין את ההקשר הרחב, כותבת נוי, שום מידה של כוח לא תוכל להשיב את השלום ואת השקט. הגישה של הממסד הישראלי, שמתייחס לערבים כאיום, שק חבטות ו/או "נוכחים נפקדים", מעורר אלימות ראויה לכל גינוי, אבל לא ניתן לשים לה קץ בלי לשנות פוקוס. כשישראל נוקטת בגישה של "חטוף ככל יכולתך", רבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה מקבילה של "החטף ככל יכולתך". נוי מצביעה על כך שבפרסית, פירושה של המילה "שכן" היא "מי שחולק איתך את אותו הצל". אם לא נלמד לחיות יחדיו עם הפלסטינים בשני צידי הקו הירוק, היא כותבת, ניצלה יחד איתם.

מעניין שבמקרה הזה – ואני מדבר כרגע אך ורק על המתרחש בתוך הקו הירוק –  השמאל והימין מציגים חצאים שונים של אמת. מדינה ריבונית אכן לא יכולה להתייחס בסובלנות להפרות סדר מתמשכות, והשבת השקט באמצעות כוח גדול מבחינה מספרית יכול לחסוך דם ודמים בהמשך. לבעז לוי יש נקודה טובה, כאשר הוא כותב שיצירה של אזורים "אקס-טריטוריאליים" שהמשטרה לא מתקרבת אליהם בימים כתיקונם וניסיון "להכיל" אלימות עשוי לגרום לאלימות ולשפיכות דמים רבה יותר בעתיד. הוא יופתע אולי לגלות, שבעניין מיגור הפשע, לפחות, יהיו לו שותפים לא מעטים במגזר הערבי. מנהיגים ערבים, גם כאלו הנחשבים "לאומנים" (כדוגמת אחמד טיבי) מתחננים כבר שנים שהמשטרה תגיע, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשים קץ לשלטון הפחד של גורמים פליליים ועברייניים ביישובים הערביים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה: משטרה שנכנסת ליישובי המיעוט רק או בעיקר על מנת לעצור אלימות נגד הרוב, ומדירה את רגליה מהם במצבים אחרים, שלא תתפלא שהתושבים מתייחסים אליה ככוח עוין. לריבונות צריך לדאוג גם בימים כתיקונם, קודם כל עבור החברה הערבית עצמה, ולא רק כשזה מפריע ליהודים. מלחמה נחושה ויומיומית נגד הנשק הבלתי חוקי, הירי בחתונות, רצח נגד כבוד המשפחה והסחר בסמים, גם כשאין מהומות שמאיימות על הרוב היהודי – רק היא תוכיח לציבור הערבי שהמדינה פועלת קודם כל למענו. במצב כזה, ורק במצב כזה, גם דיכוי נחוש של אלימות פוליטית יתקבל ככל הנראה בהבנה.

כי הבעיה ביחס של המדינה לאזרחיה הערביים היא קודם כל בעיה של גישה בסיסית ונקודת השקפה. ה"ריבונות" תושב, רק כאשר המדינה תחולל סוף סוף נורמליזציה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל, היינו – תתייחס לערבים כשותפים שווים לדיון הפוליטי במדינה ולא כסרח עודף. כרגע, למרבה הצער, המדיניות שישראל נוקטת בה היא בדיוק ההיפך מנורמליות. ההזנחה של היישובים הערביים בימים כתיקונם, והכניסה הכוחנית בימים של מהומות, משדרת לערבים באופן ברור שהם אויב – לא אזרחים ולא שותפים. מי שעקב אחרי ההפגנות בעקבות התקרית בכפר כנא, ראה שחלק גדול מהמגיבים לא התנגדו לנטרולו או אפילו לפציעתו של ח'יר חמדאן. מי שמנסה לתקוף שוטרים בסכין, מן הסתם ייפגע. אבל האופן שבו השוטרים ירו בו בגב, כאשר כבר לא סיכן אותם, ולא פחות מכך – העובדה שגררו אותו לרכב כמו שק תפוחי אדמה, שידר לציבור הערבי את המסר הרגיל: שאף אחד לא סופר אותו, ושחיים של ערבי זולים יותר מחיים של יהודי.

הפיתרון, לפיכך, הוא לנרמל את היחסים בין יהודים וערבים לישראל – וזה לא פשוט כפי שזה נשמע. הימין צריך להבין ש"ריבונות", בראש ובראשונה, היא דאגה לתושבים ומלחמה באלימות פלילית. השמאל צריך להפנים שהצד השני של המטבע הוא מלחמה חסרת פשרות באלימות פוליטית, וחוסר נכונות לקבל מצבים של "אקס-טריטוריה". כל הצעדים הללו חייבים להתבצע ביחד עם הערבים עצמם, כשותפים שווים לדיון. זה לא ילך באופן טבעי: גם אם לממשלה יש כוונות טובות, וכעת אין לה, שיפור היחסים בין יהודים וערבים בישראל נתקל במכשול מבני שלא קשור לממשלה כזאת או אחרת. כשמתנהל משא ומתן על משאבים, הטבות או השקעות ממשלתיות, אף פעם אין כסף לכולם, ומישהו צריך לצאת בלתי מרוצה. כל מי שמכיר משאים ומתנים יודע היטב, שהצד שעל חשבונו מוותרים הוא תמיד הצד שאין לו נוכחות פיזית מסביב לשולחן המו"מ. כל עוד הערבים אזרחי ישראל לא נוכחים במוקדי קבלת ההחלטות, הם תמיד יישארו בסוף התור. מה עושים? מכסה לערבים במוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיים, הן הסמליים והן המעשיים, היא התחלה טובה. זאב ז'בוטינסקי הציע פעם לשריין את תפקיד סגן ראש הממשלה לאזרח ערבי. הדברים נותרו רלוונטיים גם היום, וכדאי לחשוב עליהם ברצינות.

מעבר לזה, יש להסיר מכשול נוסף שעומד בדרך לנרמול היחסים. כפי שהיטיב לומר הנשיא רובי ריבלין, ההיסטוריה המדממת של יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל לא מאפשרת ולא תאפשר הסכמה על ערכים, סמלים ונרטיבים. מדינה שמנהלת יחסים נורמליים עם האזרחים שלה, לא אומרת להם את מי לאהוב, איזה דגל להניף, איזה המנון לשיר ועם אלו ערכים להזדהות. אם נצטט את דברי הנשיא, החלום כאילו נחיה לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות, הוא חלום שווא מסוכן. ראוי לדרוש מאזרחי ישראל הערבים, כמו מכל אזרח, לכבד את החוק – ולא יותר מכך. הסוד ליחסים נורמליים הוא לדרוש בהיגיון ותוך מתן כבוד ושוויון, אבל על המינימום הזה לא להתפשר בשום פנים ואופן.

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.

לאחרונה, יצא השד העדתי מהבקבוק פעם נוספת, עם עלייתה של הסדרה "ערסים ופריחות – האליטות החדשות" לאקרנים. האם השימוש בביטוי "ערס" הוא באמת גזעני? מהי הטעות החמורה של פעילי המאבק המזרחי? ינשוף פוליטי-מדיני על גזענות, נזק חיצוני, והקושי להתערב בשוק החופשי של הרעיונות.

כשהגעתי בפעם הראשונה להודו נתקלתי בתופעה מקוממת. שוב ושוב אמרו לי הודים – נוסעים ברכבת, בעלי מלונות והוסטלים, מוכרים בחנויות, סטודנטים וסתם אנשים – ש"אתה לא נראה כמו ישראלי". כששאלתי מדוע, היו כאלה שבחרו לענות בתיאור גרפי, ואמרו לי שאני לא ענק, שרירי ומקועקע. אחרים דיברו על הרגלים, והדגישו את העובדה (המצערת) שאין לי גיטרה או את העובדה (המשמחת) שאני לא מעשן סיגריות וסמים. אולם לרוב, כשהתמשכה השיחה, התחילו ההודים לדבר יותר ויותר על התנהגות. אני לא נראה כמו ישראלי, שמעתי שוב ושוב, מפני שאני מתנהג באופן מנומס ואדיב. בעלי מלונות התחילו לספר לי על השחתת חדרים וציוד, רעש עז ומוזיקה רועשת בכל שעות היום והלילה, וגם תלונות על יחס קולוניאלי, אדנותי ומזלזל לנותני השירות ההודים.

בתדמית הזאת, כמובן, יש גרעין גדול למדי של אמת. ביקור קצר בבית חב"ד בפושקר, למשל, הפגיש אותי עם לא מעט מהטיפוסים שמכרי ההודים תיארו. אבל מניסיון גם ראיתי, שרוב הישראלים בהודו כלל לא מתאימים לסטריאוטיפ. רבים מהתרמילאים והתיירים הישראלים בתת היבשת הם אנשים ידידותיים, שמתעניינים בנופים ותרבות ולא רובצים, מלכלכים ומרעישים בגסטהאוסים. הבעיה היא, שההתנהגות של מיעוט בריוני בולטת כל  כך, עד שעצם המילה "ישראלי" מזוהה איתה. באופן טבעי, סובלים מכך רוב המטיילים הישראלים בהודו, שאין כל פגם חריג בהתנהגותם.

הויכוח על יחסי אשכנזים-מזרחיים, שקפץ פעם נוספת לקדמת הבמה עקב הסדרה של רון כחלילי על ה"ערסים" וה"פרחות", הזכיר לי מאד את החוויות הללו. האם המילה "ערס", שמשמעותה המיידית היא בריון, מכתימה את כל האוכלוסיה המזרחית במדינת ישראל, או למצער את אלו שיש להם חזות מזרחית בולטת? בפיד הפייסבוק שלי, כמו גם באלו של חברים קרובים, התחיל (ולא בפעם הראשונה) ויכוח על "ערסים". האם מדובר בכינוי לגיטימי לבריונים או שמא, כפי שטוענים פעילי המאבק המזרחי, בסטיגמה גזענית שמכתימה ומדירה ציבור שלם? צד אחד טוען, בצדק, שגם אשכנזים או רוסים מכונים לעיתים "ערסים", והצד השני מדגיש מנגד שמדובר במקרים חריגים ולא מייצגים. מעניין במיוחד הוא מאמר שכתבה המשפטנית ליהי יונה – אולי הקייס החזק, הרהוט והמעמיק ביותר של פעילי המאבק המזרחי בויכוח הזה; חזק ורהוט, אבל בעייתי במידה עמוקה. ומהבעייתיות שלו ניתן להסיק מסקנות מעניינות מאד, מעל ומעבר לויכוח האזוטרי על משמעותה של מילה אחת בעלת שלוש אותיות.

תוך כדי ניתוח, סלקטיבי למדי, של דיונים של בני נוער באינטרנט וכתבות שונות, מעלה ליהי יונה רעיון תיאורטי מעניין: "ערס" הוא מאין אוסף של מאפיינים, חלקם קשורים להתנהגות שלילית וחלקם – למזרחיות. כדי להיחשב כערס, אדם צריך שיהיו לו כמה מהמאפיינים הללו. "ערס אשכנזי" הוא כזה שיש לו אך ורק את המאפיינים ה"שליליים", ואילו מזרחיים עשויים להיחשב ל"ערסים" (ולהיות מופלים בהתאם) אפילו אם התנהגותם נורמלית:

מה שאני רוצה לטעון זה שהערס זו קטגוריה שבריכת המאפיינים שלה כוללת שילוב של מאפיינים התנהגותיים שליליים (קללות, אלימות וכו'), מאפיינים התנהגותיים נייטרליים שבד"כ סוציולוגית מקושרים למזרחים (שמיעת מוזיקה מזרחית, מסורתיות ואמונה באלוהים, גיוס לגולני, חיבור למשפחה, התבטאות בע' מודגשת) ומאפיינים חיצוניים 'מזרחיים' (שעירות, עור שחום, שיער שחור שמאפשר 'חימצון', שם משפחה מזרחי ועוד).

כדי להמחיש את הדברים, ליהי יונה שרטטה את הטבלה הבאה:

התנהגות שלילית * אם כשאתם נוסעים באוטו שלכם, אתם מגבירים לפול ווליום, ככה שכל הרחוב שומע את השיר, חוץ ממכם כי התפוצץ לכם עור התוף * אם זה לא מפריע לכם לעשות את זה עם מישהי בת 15 * אם אתם משקיעים באוטו שלכם יותר מבחברה שלכם * אם אתם שונאים רוסים, סתם בגלל שהם רוסים * אם אי פעם אמרת למפקד בצבא: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות" * אם אי פעם אמרת למורה שלך ביסודי: "חכי חכי, אני אתפוס אותך באזרחות" * אם ברגע שאומרים את השם של אימא שלך אתה דוקר * אם אמרת פעם למישהו: אם לא היה יום כיפור היום הייתי מזיין אותך במכות!

התנהגות מזרחית* אם בתיכון למדת מכונאות רכב, חשמל או צילום (על הסללה חינוכית של מזרחים לחינוך מקצועי אפשר לקרוא כאן) * אם ההורים שלך יודעים צרפתית, אבל הם לא צרפתים… * אם השיער שלכם מחומצן, ואתם מעיזים לצאת מהבית בלי ג'ל * אם ניחנתם ביכולת להבדיל בין מוזיקה מזרחית לים-תיכונית * אם אי פעם אמרת לסלקטור בחממה: "חכה חכה, אני תופס אותך באזרחות" * אם לאמא שלך קוראים ז'קלין, ג'ורג'ט, סימה או מזל * אם אתם גרים בחולון, בת-ים, ראשון, פ"ת, נתניה, ירוחם, שדרות, נתיבות, דימונה או אופקים * אם אתה יוצא למסיבה ביום שישי, ובבוקר שבת לאפטר פארטי בבית כנסת * אם יש לך גופיה לבנה חלקה * אם ביום כיפור אתה ניזכר לשים כיפה על הראש, ואתה מפנה לה שקע בין הקוצים *אם אתה חושב ששראל מוסיף לסאבלימינל והצל * בעצם, מספיק שאתה שומע את סאבלימינל והצל, או לחילופין, אתה יודע מי מביניהם זה סאבלימינל ומי זה הצל

חלק מההבחנות בין "התנהגות שלילית" ל"התנהגות מזרחית" הן תמוהות (גופייה לבנה חלקה, תספורת קוצים עם כיפה, איומים לסלקטור). טעות קשה יותר, לדעתי, היא התעלמות מכך שמרכיבים מסויימים ב"בריכת המאפיינים" משמעותיים יותר מאחרים. המאפיינים החשובים ביותר בדימוי העממי של ה"ערס" הם אלימות, גסות רוח ובוז ללימודים והשכלה. מי שאין לו את המאפיינים הללו עשוי אולי להיחשב כ"ערס" לטווח קצר מפאת מראה או מבטא, אבל התדמית הזאת תיעלם במהירות גבוהה יחסית. איש, למיטב ידיעתי, לא כינה את פרופ' שלמה בן עמי "ערס", למרות שמוצאו מטנג'יר, וקשה לי לראות כיצד אדם בעל התנהגות עדינה יכונה כך לאורך זמן. אבל קטלוג שלילי של בני אדם על סמך מראה חיצוני עלול להיות הרסני גם בטווח הקצר, וגרוע מזה: ה"ערס" כגיבור תרבות מנמיך ופוגע בתדמית של המזרחיים כציבור. זו ללא ספק תופעה שלילית. אולם בנקודה זו, הייתי זורק לדיון פרוטה שעד היום נעדרה ממנו.

קשה מאד לשנות את השוק החופשי באמצעות התערבות כפוייה, שכנוע או הטפה

רק רגע, אולי תשאלו את עצמכם, מה לשוק חופשי ולויכוח על ערסים? הרבה מאד, ובמובנים לא מעטים, אבל כאן אני משתמש בביטוי באופן מטפורי. כפי שלייצור תעשייתי יש ערך כלכלי וגם נזק חיצוני (למשל זיהום אוויר), כך גם בשיח הציבורי. כל כינוי שלילי שאנחנו מצמידים לתופעה מסויימת, או לקבוצה מסויימת של אנשים, מורכב משני אלמנטים: ערך הסברי ונזק חיצוני. ערך הסברי הוא תרומה מסויימת להבנת המציאות, היינו – הצבעה על תופעה שראוי לאבחן ולגנות. נזק חיצוני שקול לזיהום של השיח הציבורי: הכינוי שאנחנו משתמשים בו עלול לזלוג לקבוצה גדולה יותר של אנשים, ממוצא אתני או תרבותי מסויים, ולקשור אותם לדימויים שליליים על לא עוול בכפם. כינויי גנאי שראוי להיפטר מהם הם ראשית כל אלו שהערך ההסברי שלהם מועט עד אפסי (היינו – הם לא מצביעים על תופעה שלילית שקיימת במציאות), ושנית, הנזק החיצוני שלהם משמעותי. כינויים כמו "פרענק", "ניגר", "צהוב", gook או "יהודון", למשל, אינם מצביעים על תופעות שליליות אמיתיות, אלא עבור אלו שמאמינים בתורת הגזע. לעומת זאת, הם משייכים שורה ארוכה של מאפיינים שליליים לקבוצות אתניות שלמות, מעודדים גזענות ובמקרים מסויימים אפילו אלימות. לפיכך, אין זה מקרה שהחלפת הכינויים "ניגר" ו"נגרו" ב-African American עברה יחסית בשלום בארה"ב. לכינויים הללו לא היה שום ערך הסברי, מלבד הפניית אצבע לצבע עורם הכהה של בני אדם, והם פגעו באנשים רבים. אם נשתמש במטפורה הכלכלית שלנו, הכינויים הללו דומים למפעל שמזהם קשות את הסביבה אך לא מייצר דבר זולת אשפה.

למילה "ערס", לעומת זאת, יש ערך הסברי. בישראל יש תופעה קשה של בריונות, וצריך לכנות אותה בשם כדי להילחם בה. יש לא מעט אנשים בארץ שמרעישים, מלכלכים ומתנהגים באלימות, שלעיתים קרובות מגיעה עד לסיכון חיי אדם. בתי המלון בחו"ל, במיוחד באזורים מסויימים, גדושים בתיירים ישראלים שמוציאים שם רע לכולנו. וההתעלמות של ישראלים רבים מהסביבה ידועה לכל. בפרט, התופעות השליליות שליהי יונה תיארה בפוסט שלה שרירות וקיימות. ברגע שקיימת קבוצה של אנשים שמאמצת חלק ניכר מדפוסי ההתנהגות השליליים הללו, אך טבעי שהחברה תכנה אותם בכינוי לא מחמיא. לכינוי "ערסים", לפיכך, יש ערך הסברי: הוא מצביע על תופעות שליליות שקיימות במציאות.

לעומת זאת, לכינוי "ערסים" יש גם נזק חיצוני. כולנו שמענו על המקרה של מישל מלכה, שלא התקבל לעבודה בשל שמו המזרחי, משום שהממונים חשבו שהוא "ערס". זה כמובן, לא המקרה היחיד, וליהי יונה טוענת שלעקירת הביטוי עשוי להיות פוטנציאל חיובי:

אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות.

אבל האם באמת למלחמה במילה "ערס" יש פוטנציאל שחרור, או שמדובר באשלייה בלבד? הביטוי "ערסים" נקשר עם מזרחיות, משום שיש מספר לא מבוטל של אנשים בעלי חזות מזרחית שמתנהגים בבריונות, לצד בריונים מעדות וקבוצות אחרות. לא קל לומר את זה, אבל כל עוד יש למילה "ערס" ערך הסברי, כל עוד היא מצביעה על תופעה שקיימת במציאות, החלפתה במילה אחרת לא תעלה ולא תוריד. נניח שבדרך פלא, יצליחו ליהי יונה וחבריה לשכנע את רוב הישראלים שאסור להשתמש במילה "ערס". במקרה כזה, מכיוון שעדיין יש קבוצה של בריונים שצריך לתאר, נכנה אותם בשם אחר שאין לו מאפיינים מזרחיים: למשל בביטוי האנגלי-אירי "חוליגנים". במקרים כאלו, המאפיינים השליליים "נודדים" בדרך כלל מהביטוי הישן לביטוי החדש. כלומר, אותם המאפיינים המזרחיים שנקשרו למילה "ערס" ייקשרו גם למילה חוליגן, והנזק החיצוני לא ישתנה.

ביפן, למשל, החליטה הממשלה לשנות את הכינוי Eta (קבוצת untouchables ביפן המסורתית. משמעות מילולית: "יותר זיהום") לכינוי הנייטרלי "בוראקומין" (בני הכפר). כוח הכפייה של הממשלה היפנית היה מספיק כדי להכרית את הכינוי "אטה", אבל הדבר לא עזר לבני אותה קבוצה. במהירות גבוהה יחסית, כל המאפיינים השליליים של האטה (בעיקר טומאה דתית, שנבעה מעיסוקם בעבודות קצבות ופשיטת עורות) נדדו לכינוי החדש "בוראקומין", שהפך לשלילי ושנוא על האוכלוסיה באותה המידה. מאמצים לשנות מילה, בסופו של דבר, הם כמו מאמצים לתכנן את הכלכלה, לקבוע מחירים או להתערב בשוק החופשי. השוק תמיד יגיב בדרך משלו לעקוף את ההגבלות, והמאמצים, ברוב המקרים, יגרמו נזק יותר מאשר תועלת. ואין זה מקרה, דרך אגב, שפעילי המאבק המזרחי שייכים בדרך כלל לצד השמאלי, הסוציאליסטי, של הויכוח הכלכלי-חברתי בישראל. הם פשוט מאמינים יותר בהתערבות מלמעלה, או ביכולת של הטפה אידיאולוגית לשנות את התנהגותם של בני אדם.

הדרך היחידה לחסל את המילה "ערס", או למצער לנתק את הקשר בינה לבין מזרחיות, אינו טמון בייבוא של הפוליטיקלי קורקט, אותה רעה חולה מארצות הברית, אלא בשינוי של המציאות. ככל שיהיו פחות בריונים בעלי חזות מזרחית, כך יתרופף הקשר בין מזרחיות לאותן תופעות שליליות שהמילה "ערס" מתארת. זה קשה. זה בעייתי. סביר להניח שזה לא צודק, כי למה שאנשים שבמקרה שייכים לאותה קבוצה אתנית יוכתמו בשל בריונות של אחרים או יאלצו לקחת עליה אחריות? אבל למרבה הצער, המציאות לא מכירה דרכי קיצור אחרות.

נ.ב. בראיון שנערך איתו לאחר יציאת הסדרה, אמר הבמאי רון כחלילי שהוא מבין ערסים שקוראים "מוות לשמאלנים" ו"מוות לערבים", ומגלה סלחנות כלפי מושחתים כמו אלון חסן ואנסים כמו משה קצב, רק מפני שהם מזרחיים. נראה לי שאין דבר גזעני יותר כלפי הציבור המזרחי בישראל מאשר הסלחנות הזאת.