הינשוּף

החילונים בישראל כועסים כל כך, מכיוון שמה ששייך לציבור הדתי והחרדי כמעט אף פעם לא נתון למשא ומתן, אבל השטח שלהם, החילונים, תמיד ציבורי ושנוי במחלוקת.

אתחיל בוידוי אישי. אני מאד לא אוהב את מה שקרה אתמול בכיכר דיזינגוף בתל אביב. ראשית כל, המראה של אנשים שמונעים בכוח תפילה הגעיל אותי, כמו גם האמירה של אדם שאני מעריך מאד שהוא "מתכנן לעשות מנגל" ליד אחד מהמניינים, כי אצבע בעין תיענה באצבע בעין. שנית, אני לא אוהב אנשים שעושים דין לעצמם ומפוצצים אירוע; התנגדתי לזה בנחרצות בארצות הברית, ואני מתנגד לזה גם כאן. שמעתי מחברים דתיים שמציקים להם באופן שגרתי ברחוב, דבר שקומם אותי מאד. בנוסף לכך, מדובר בטעות טקטית קשה של מחנה המחאה, משום שהוא עלול להעיר כנגדו את חמתו של הציבור המסורתי והדתי-ליברלי, שאנו זקוקים לפחות לחלקו לצידנו, או לפחות לכך שלא יתגייס נגדינו ובעד ההפיכה המשפטית. ולבסוף, מעציב אותי שקדושתו הפומבית של יום כיפור, אחת מההסכמות השקטות מזה עשורים בחברה הישראלית, נשברה אף היא. לפי עדויות אנקדוטליות ששמעתי, מעולם לא נצפו יותר מכוניות של חילונים בכבישים מאשר הפעם (גם אם לא נביא בחשבון את השבאב הפלסטינים בירושלים ובחיפה שמנצלים את היום לעשות חראקות), ואני משער שבשנה הבאה המצב יהיה הרבה יותר גרוע. השבר בחברה הישראלית הולך ומעמיק.

אני יודע שבעקבות הדברים האלה אחטוף אש מאנשים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי, שיאשימו אותי ברכרוכיות, צו פיוס, רפיסות כלפי ה"משיחיים" וכיוצא בזה. זה לא מעניין אותי במיוחד. מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, זה להסביר דווקא לקוראים הדתיים והמסורתיים שלי למה, לדעתי, נגרם השבר הזה, ומהם שורשי הרוש והלענה שמקצינים את הציבור החילוני ומחסלים את דו הקיום שנותר כאן. אחרים אולי יראו בשורות שלהלן ביקורת חריפה מדי על הציבור החרדי או הדתי-לאומי. מבחינתי, מדובר בניתוח שקול של המצב, הא ותו לא: לא מה שאני רוצה שיקרה, אלא מה שאני חושב שקורה.

אומר זאת במילים פשוטות: הציבור החילוני מרגיש תחת מתקפה. מדובר כאן במספר מגמות נפרדות, שכל אחת מהן לא העירה את הציבור הזה מתרדמתו, אבל השילוב שלהן ביחד שקול למכת חשמל. החוצפה של החרדים, ההקפדה שלהם על כל קוצו של יוד בכפייה דתית, נכונותם לגרוף עוד ועוד כספי ציבור, והרצון שלהם לעגן בחוק את ההשתמטות שלהם מהצבא, הפכה מצב שרוב החילונים השלימו עמו דה-פקטו (אם כי אולי בחירוק שיניים) לעלבון בלתי נסבל. הזיהוי של חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הדתי-לאומי, ובפרט החרדל"י, עם הכהניזם של בן גביר מחד, ועם הרפורמה המשפטית של רוטמן-לוין מאידך, העובדה שאין מפלגה נטולת כהניזם שמייצגת את הציבור הזה, והברית הצמודה של אותה מפלגה עם החרדים, הפכו בעיני חילונים רבים את שני הציבורים גם יחד לאיום אסטרטגי על אורח חייהם. בית המשפט, המעוז האחרון שמגן על הציבור החילוני וזכויותיו, נמצא תחת מתקפה. הוא השלים אולי, לבושתו הרבה, עם השתוללות נערי הגבעות בשטחים, אבל לא עם העובדה שנציגיהם מנהלים את המדינה. החילונים הירושלמים, שאני נמנה עליהם, מרגישים שמנסים לגרש אותם מהעיר, בעוד כל שכונה שנבלעת מאחורי מחסומי השבת מטוהרת במהירות מתושביה הקודמים.

ראיתי את התמונות של הנשים בשמלות החג הלבנות שבאו לאירוע שהוא מבחינתן חגיגי וקדוש, והלכו משם בבושת פנים, ובתחושה שהן מגורשות, לא רצויות. המראות האלה העלו לי דמעות בעיניים. אבל כדאי שידעו שהתחושה הזאת בדיוק, שאתה לא רצוי במרחב זר ועוין, היא תחושתם של חילונים בירושלים מזה שני עשורים, אם לא יותר, שלא לדבר על ערבים במקומות לא מעטים בארץ.

זאת ועוד – וכאן אני מגיע לנושא החשוב ביותר – החילונים בישראל מתוסכלים, ובצדק, מכך שכל שטח שנחשב "דתי" חסין מכל התערבות חילונית, בעוד השטחים החילוניים נחשבים טריטוריה נייטרלית שאפשר להתווכח עליה ולהזרים לתוכה "זהות יהודית". אף אחד לא מערער על הזהות הדתית והפוליטית המובהקת של מערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, ואיש לא מתערב בתכניה באופן משמעותי. אפילו הניסיון לאלץ מוסדות חרדים ללמד מקצועות ליבה מינימליים נוחל הישגים צנועים ביותר. לעומת זאת, פוליטיקאים דתיים ובעלי בריתם מהליכוד מרשים לעצמם להתערב ללא הרף במערכת החינוך הממלכתית. ישיבות תיכוניות שלחו ושולחות את תלמידיהן להפגנות ימין, ולהרביץ יהדות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת כל מיני עמותות, אבל במערכת החינוך הממלכתית נזעקים על "פוליטיזציה". זו הסיבה לתגובה החילונית, המוגזמת לעיתים, לכל תוכן שנתפס כ"הדתה". שכונה חרדית או דתית לעולם לא תחזור להיות חילונית. במקרה של הרובע היהודי בירושלים, למשל, חילונים לא יכולים אפילו לגור בו – רשמית וחוקית. לעומת זאת, חרדים עוברים לגור בשכונות חילוניות, בידיעה ברורה שברגע שיצברו מסה קריטית השכונה תיבלע מאחורי מחסומי השבת. במרכז הארץ יש חופי ים עם שעות נפרדות לדתיים, אבל בקריית ארבע חברי המועצה הדתיים סיכלו שעות מעורבות, משפחתיות, בבריכה העירונית. בני ברק סגורה לרכב בשבת ובחג, ואיש לא מערער על כך. לעומת זאת, כפי שהכריזה מירי רגב בתרועה רמה, הרכבת הקלה שחילונים בתל אביב סבלו כה הרבה עבורה, לא תשרת אותם בשבת – כמובן בתמיכתם הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים והדתיים הלאומיים כאחד. אף אחד לא יעז לפתוח מכולת בשבת בבני ברק, אפילו לא ברחובות שגובלים בערים חילוניות, אבל דרעי חוקק חוק מיוחד כדי לסגור את המרכולים גם בתל אביב.

מישהו מקרב קוראיי הדתיים תהה, אולי, מה מרגישים שכניו החילונים, כאשר פוליטיקאים ממפלגת הציונות הדתית מדברים על "בחוקותי תלכו" או "מלכות דוד ושלמה", בעודם תובעים בפה מלא "התחשבות ברגשות" שלעולם היא חד צדדית? מישהו מהם חשב מה הם מרגישים כאשר העיתונאי או הצייצן הדתי התורן אומר להם שהם אליטה שוקעת שעתידה להימחק דמוגרפית, וש"הגיע הזמן לחילופי משמרות"? איך הם אמורים לחוש כששלמה קרעי מבטיח להם שיטפל בתקשורת ובאקדמיה אחרי שיגמור לטפל במערכת המשפט? במידה מסויימת מדובר בבעיה מבנית. דתי, הרי, לא יכול לאכול טרף. חילוני, אפילו חילוני גמור, כן יכול לאכול כשר. דתי לא יכול לעבוד בשבת. חילוני יכול לשמור שבת. המצב הזה, שהיה תמיד ברור וידוע ("מה קשה כל כך לשמור שבת"? שאל החזון איש את בן גוריון), גרם לפוליטיקאים דתיים למתוח את החבל יתר על המידה. הציבור החילוני זועק, למעשה, לשוויון. גם לו מגיעה התחשבות. גם לו יש רגשות. ולא יתכן שהטריטוריה של האחר תהיה מוגנת בשם ה"התחשבות ברגשות" בעוד הטריטוריה שלו תהיה מושא למאבק מתמיד. וכן, אפשר לטעון שרחובות תל אביב אינם שייכים ל"חילונים" אלא לציבור כולו, אלא שאפשר לטעון גם את אותו הדבר על רחובות בני ברק ושכונת גאולה, אך כולנו יודעים שלאלו יש ציביון ברור ומוגדר שאסור לערער עליו. פעילים דתיים תובעים זכות להתפלל עם מחיצה בכיכר דיזינגוף, אך איש לא יאפשר תפילה רפורמה או קונסרבטיבית מעורבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, מול ישיבת פוניבז', או בכותל המערבי, ובוודאי לא מצעד גאווה או מסיבת רחוב. מי שמנסה, כמו בכותל המערבי, חוטף מכות.

כאן נכנסים לתמונה גם הגרעינים התורניים. אני יודע שרבים מאנשיהם בטוחים שהם מפיצים טוב ואור, אבל כדאי שיבינו שחילונים – כמו בני אדם בכלל – לא אוהבים שמנסים לחנך אותם ובמיוחד לא את הילדים שלהם. כן, אני יודע שיש חילונים שמנסים "לחנך" את הדתיים להימנע מחלק ממנהגיהם, הפרדה מגדרית למשל. ההתנהגות של הגרעינים התורניים הופכת את אלו, שפעם היו מוגבלים לקבוצות קטנות באקדמיה ובארגונים כמו "הפורום החילוני", לעמדה של מיינסטרים. כיום, ההתנגדות להפרדה מגדרית, בכל מחיר, הפכה לחלק מהזהות החילונית והליברלית. ישראל זעירא, המנכ"ל של "ראש יהודי", הצהיר במפורש שהוא הגיע לתל אביב לא כאדם יחיד, אלא כעמותה שמטרתה לחזק את ה"ציביון היהודי" של העיר, קרי להפוך את המרחב לדתי יותר ("אנחנו לא מתביישים בהדתה שלנו"). הנ"ל, כידוע, הוא איש נדל"ן שהתמחותו היא יצירת מרחבים דתיים מטוהרים מחילונים. אחד מהפטרונים שלו, הרב שמואל אליהו, קרא במפורש "לנקום בחילונים ולהחזיר את ילדיהם בתשובה". פלא ש"ראש יהודי" עורר התנגדות לתפילות בהפרדה שלא היתה (לפחות לא באופן משמעותי) בארבע השנים האחרונות? רוב החילונים, בעבר לפחות, לא התנגדו לשכנים דתיים שפשוט רוצים לחיות את חייהם. מידע אישי אני יכול לומר, למשל, שבתפילת יום כיפורים פתוחה של חב"ד דווקא בחדרה, הרב אמר לכל הנוכחים שאין הפרדה וכל אחד יכול לשבת היכן שהוא רוצה. התוצאה? חילונים רבים הגיעו להשתתף, ולמעשה היתה בדרך כלל הפרדה בפועל. אבל מי שבא כאקטיביסט, כדי להצהיר הצהרה או "להראות לתל אביבים מה זה יהדות" ועוד מוסיף שמן למדורה ומזמין אליו דווקא את הרב לוונשטיין ("להטב"ים הם מגיפה שצריך למגר"), שלא יתפלא שהוא נתקל בהתנגדות. חילונים מרגישים, מצדם, שמייבאים את פרקטיקת ההשתלטות הנהוגה בחברון ובגבעות למעוזים האחרונים שנותרו להם, ונקעה נפשם. שוב אני רוצה להדגיש, שהזיהוי של הציבור הדתי לגווניו עם הרפורמה המשפטית, משדר לאותם חילונים שבמקביל למה שהם תופסים כמתקפה על אורחות חייהם, יש ניסיון לנטרל את המגן האחרון שנותר להם. מכאן גם מגיעים רעיונות הזויים כמו תנועת ההיפרדות בין ישראל ויהודה.

לצערי, אם מישהו לא יתעשת, המצב ילך ויחמיר. אני חייב לומר באופן אישי, שמעולם לא היה לי יום כיפור עצוב כל כך.

האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".

בחלק הראשון של "ארס הנחש", סיפר לנו דוד גנדלמן על הרומן החשאי בין ישראל ו"אניה ניה", המחתרת שייצגה את השחורים בדרום סודאן. דיברנו על סימבה, טרזן וסוכני המוסד שנכנסו לתמונה. כעת, לוקח אותנו גנדלמן למבצעים החשאיים במלחמת האזרחים הסודאנית. בין היתר נראה כיצד מפוצצים סירה על נהר ומשתמשים בעמוס הנביא כמדריך לחימה, וכן נבחן את המלחמה בהקשר הגיאופוליטי שלה ונבין כיצד ומדוע הסתיימה. והכי חשוב: מה יצא לנו מזה? ינשוף היסטורי לוקח אתכם לג'ונגלים והמדבריות בתפר בין העולם הערבי ואפריקה שמדרום לסהרה.

לחלק הראשון של הסדרה

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969. כמו במלחמות גרילה אחרות, העיקרון המנחה של המבצע הישראלי בדרום סודאן היה לא לצאת למלחמה מול צבא סדיר ראש בראש, אלא לסבך ולרתק אותו. קודם כל יש למנוע מהצבא את חופש הפעולה, לאלץ אותו לעסוק באבטחה של עצמו, לנוע בשיירות, לפתוח צירים ובכלל להפוך אותו ליותר כבד בתנועותיו. לכן צריך היה לשים את הדגש על מיקוש דרכים, פיצוץ מקומות צרים כמו גשרים ומעברים, ועל מארבים לתחבורה. המבצעים היו אמורים להתחיל בו זמנית באיזורים שונים.

המשלחת הישראלית הצטרפה ליחידה בפיקודו של ג'וזף לאגו, שכבר נתקלנו בו בחלק הראשון של הסדרה, והתלוותה אליה במסע רגלי של 350 ק"מ ביער טרופי, בהרים, באזורים צחיחים ובסוואנה עם עשב בגובה אדם. השטח היה קשה ביותר למסעות מאומצים, גם לא היה מספיק מזון ומים, וכדי להוסיף לקשיים, החום הלוהט התחלף לפרקים בגשמי זעף. מטרת המסע הייתה נקודה על הנילוס הלבן מצפון לג'ובה, בירת הדרום, שבה בן עוזיאל ולאגו תכננו להטביע ספינת נהר גדולה ולפגוע בתעבורה מחרטום לדרום. בן עוזיאל למד את השרטוטים שהוכנו ע"פ התיאורים של קציני אניה-ניה ופיתח שיטה שלא דורשת השתלטות על הספינה ולא מסכנת את חייהם של נוסעים אזרחיים. תושבי הכפר השכן שתמכו באניה-ניה היו אמורים להוביל את המבצעים דרך ביצות נרחבות לאורך הגדה בנתיבים הידועים רק להם ולקחת אותם בסירות לאמצע הנהר ל"יירוט" הספינה. אז בן עוזיאל יחבר מטען חבלה קטן לחלק הקדמי של הספינה, שבנויה מכמה אסדות מחוברות עם סירת מנוע באמצע שדוחפת את כל המבנה, הפיצוץ יפער חור קטן, הספינה שעולה מול הזרם תתמלא במים במהירות ותטבע עם החלק הקדמי במקום המיועד. כך הספינה לא תתפרק, לא תטבע לגמרי ואפשר להימנע משימוש בירי.

אבל לאחר המסע המפרך נכונה להם אכזבה: רק לפני כמה ימים שבט שכן פשט על הכפר, כל התושבים עזבו וגם הסירות לא היו בנמצא. ניסיון עצמאי להגיע לנהר דרך הביצות והצמחייה הסבוכה נכשל, ניסיונות דומים לעשות את זה מעלה ומטה לאורך הנהר גם כן לא צלחו, ואחרי שהם צפו במעבר הספינה במשקפת נותר להם רק לשוב בחזרה. תוך כדי כך קיבלה המשלחת הישראלית שיעורים חדשים בהלכותיה של אפריקה: למשל, שאסור ללון קרוב לנהר כי בלילה מגיחים היפופוטמים מהמים, וגם מהפילים לאורך המסע היה צריך להיזהר. אחרי עוד 350 ק"מ לכיוון השני, הפעם במסלול שונה, יחידת לאגו שבה לאואיני-קיבול ביחד עם הישראלים. בתור פרס ניחומים הם פוצצו שני גשרים, כאשר בן עוזיאל הרכיב וחיבר את מטעני החבלה בעצמו.

במקביל להם פעלו לפי התוכנית גם יחידות אחרות. בין היתר, נוסה השימוש ב"מארב המשולש" שבן עוזיאל הציע לפי הכתוב בספר עמוס ה יט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על-הקיר ונשכו הנחש". התרגולת הרגילה של החיילים הצפוניים כשהיו נתקלים במארב באזור הזה הייתה להשיב אש ולסגת על המכוניות שנשארו לג'ובה. לכן מארב "דב" נותן לשיירה לעבור בלי לפתוח באש, אז השיירה נתקלת במוקשים ואש של מארב "ארי", נסוגה אחור, נתקלת באש של "דב", מחלצת את עצמה לגדת הנילוס למעבורת, ושם תוקף אותה מארב "נחש" שאף אחד לא מצפה לו כל כך קרוב לג'ובה. האילוצים לעולם מובילים לשינוי בתוכנית, לכן בגלל מחסור במכשירי הקשר לתיאום הפעולות נאלצו לוותר על "דב" ולהשאיר רק מארב כפול, "ארי" ו"נחש". שיירה של ארבעה כלי רכב הגיעה למארב "ארי" בפיקוד סרן גלריו, הרכב הראשון עלה על מוקש והתלקח, החיילים השיבו על אש האניה-ניה באש שלהם ונסוגו בשלושת כלי הרכב הנותרים. כשהם עלו על המעבורת, מארב "נחש" בפיקוד סגן וויליאם, אחיו של ג'וזף לאגו, המתין לפי התדריך של בן עוזיאל עד שהם יתרחקו כמה מטרים מהחוף, כדי שהחיילים לא יוכלו להסתער עליו, ואז פתח על המעבורת באש נק"ל ו-RPG. בסוף המעבורת נתקעה בצמחייה הסבוכה בגדה הנגדית.

יחידות אחרות גם כן פוצצו כמה גשרים, מיקשו דרכים וצמתים, הניחו מארבים לכלי רכב צבאיים ותקפו מספר פטרולים. התושבים המקומיים דיווחו על מספר גדול של חיילים הרוגים ופצועים שהובאו לג'ובה, וגם על כך שיומיים לפני הפעולה הייתה התכנסות בג'ובה שבה נציג רוסי דובר ערבית אמר לקהל: "אין צורך לחשוש מהאניה-ניה. אנחנו תומכים במשטר המהפכני של נומיירי וכבר סיפקנו לו 25 מטוסי סילון". בן עוזיאל העיר על זה: "מסקרן אותי מה הייתה תגובתם כעבור יומיים". בקיצור, ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה.

בדצמבר 1969 המשלחת חזרה לארץ. הפעם הוחלט על פינוי אווירי לאוגנדה במקום מסלול רגלי, ויוסי סלנט פינה את המשלחת בשני סבבים. במסדר פרידה לאגו הנרגש העניק לבן עוזיאל דרגת קולונל וכינה אותו "הארכיטקט הראשי של אניה-ניה".  

אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה של בן עוזיאל בדרום סודאן: מתוך שמונה משלחות שפעלו בתקופה המדוברת (כל פעם שלושה-ארבעה אנשים למשך כמה שבועות או חודשים) בן עוזיאל עמד בראש חמש, ועוד שתי משלחות הוא ליווה כחונך. וכאשר הוא לא נכח פיזית בדרום סודאן, הוא המשיך ללוות את האנשים ממטה המוסד ברדיו. לחלק מהמשתתפים במשלחות הבאות היה גם נסיון מעשי מכורדיסטן, כמו לסא"ל יוסף לונץ, ד"ר אליצור חזני וד"ר איתן רובינשטיין. יוסף לונץ היה בעברו מדריך צבאי באתיופיה, נסיון דומה היה גם לרס"ן רענן שריר ורס"ן גבי מגל. כל זה תרם לחידוד ושיפור של הכשרות ואימונים של חיילי האניה-ניה. אבל בן עוזיאל הדגיש גם את יישום הניסיון של הקצינים המקומיים במקום כפייה של התרגולות המוכרות: למשל בקרבות בעשב הגבוה לא רואים את החיילים כבר ממרחק של מטר וזה מקשה על ניהול האש וההתקפה, לכן פותחו שיטות למתן פקודות וניהול יחידה בתנאים אלה.  

כפי שהוזכר לעיל, אחרי ההפיכה של ג'עפר נומיירי במאי 1969 סודאן התקרבה לבריה"מ, קיבלה משלוחים גדולים של מטוסים, מסוקים, טנקים, נגמ"שים וארטילריה, והצבא הגביר את הלחץ על מורדי הדרום, במיוחד בסיורי אוויר ובהפצצות, כך שהסיוע הישראלי הגיע בדיוק בזמן הנכון. המורדים באמת הצליחו לרתק את רוב הצבא ע"י פעולות הטרדה, מיקוש ומארבים. כמה אלפי חיילי האניה-ניה עברו אימונים במחנה באואיני-קיבול, המפקדים נשלחו לקורסי הכשרה בישראל בנושאי טקטיקה, חבלה, מודיעין, אדמיניסטרציה צבאית, קשר וכו'. בנוסף חלק מהחיילים התאמנו אצל מדריכים ישראלים באתיופיה במחנה שהוקם לשם כך. בינואר 1971 צבא סודאן כבש את המחנה באואיני-קיבול, ובפברואר 1971 המפקדה הוקמה בנקודה חדשה, כאשר מבצע המעבר וההקמה מתנהל בפיקודו של בן עוזיאל ששוב חזר לדרום סודאן, הוא גם הכין מראש את תכנית הפינוי של הציוד והחיילים. ההתקפות של האניה-ניה במחוזות השונים המשיכו.

פוליטיקה, גרמנים וקריצת עין מקג"ב

ג'וזף לאגו בנה את עצמו מתוך הסיוע הישראלי לא רק כדמות צבאית אלא גם פוליטית. הוא שירת בצבא הסודאני בדרגת סגן, הצטרף למורדים ב-1963, היה אחד ממקימי האניה-ניה, אבל עד 1969 פיקד בפועל רק על אזור מזרח אקווטוריה. לאגו היה בן שבט מאדי הקטן, לא עמדו מאחוריו שבטי דינקה ונואר הדומיננטיים, אבל דווקא הוא הצליח לשכנע את הישראלים שהוא האיש הנכון לבנות עליו ולא הפוליטיקאים שיודעים רק לדבר. לאגו כבר היה משופשף בענייני סיוע מחו"ל: בתקופת מרד הסימבה הוא התמקם בשמורת גרמבה בקונגו והצבא הקונגולזי הצניח לו נשק תמורת מידע על המחנות והתנועות של סימבה.

אבל המשלוחים הישראליים הרימו את קרנו באמת. כאשר גורדון מואורטט מאיין החליף את אגריי ג'אדן ב-1969 כראש הזרוע הפוליטית ונבחר לנשיא "רפובליקת הנילוס", בסיס תמיכתו כבר היה רעוע. התואר הפוליטי היה ריק מתוכן, בפועל מי שיש לו נשק, הוא המפקד. מפקדי אניה-ניה מאזורים אחרים באקווטוריה, בנילוס העליון ובבחר אל-ע'זאל התחילו אחד אחרי השני לעבור לפיקודו של לאגו שהתנה בכך את קבלת הנשק הישראלי. לבסוף ב-1970 מאיין הודח ללא התנגדות ולאגו הפך לראש תנועת השחרור של דרום סודן – SSLM – South Sudan Liberation Movement . על שהמעבר של מפקדי אזורים אחרים לפיקודו של לאגו לא היה עניין פשוט כלל תעיד בין היתר העובדה, שהמפגש הראשון של לאגו עם מפקד איזור הנילוס העליון ג'וזף אקאון התקיים במאי 1970 בתיווך ישראלי באדיס-אבבה, לא פחות. לכן ההישג של לאגו לאחד את כל הכוחות הצבאיים תחתיו היה יוצא דופן בהחלט בתנאי דרום סודאן.

בנוסף לישראלים היו עוד גורמים שבחשו בקלחת המרד הדרום סודאני. אחד הרועשים, אם כי החלולים שבהם, היה רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ידוע לשמצה. בספרו המפורסם של פרדריק פורסיית "כלבי המלחמה" שטיינר מופיע בשתי צורות. בשמו האמיתי הוא מוזכר בין היתר בהקשר הדרום-סודאני, כאשר הגיבור הראשי שאנון מתלבט האם כדאי לו לצאת לדרום סודאן: "בדרום, במחוז אקווטוריה, שכן המחנה של רולף שטיינר שאמור היה להדריך את המקומיים באומנות המלחמה, אבל לא שמעו ממנו כבר מספר חודשים. במעלה הנילוס, במזרח, היה מחנה הרבה יותר רציני שבו ארבעה ישראלים הדריכו את הילידים וחימשו אותם בנשק סובייטי שנתפס בכמויות גדולות ע"י ישראל ממצרים בשנת 1967". שטיינר גם שימש השראה לדמותו של קורט זמלר שבסוף הספר גם כן נסע לדרום סודאן ונהרג שם בזמן מיקוש הדרך שהיו אמורים לעבור בה נגמ"שים סודאניים.

במציאות לשטיינר באמת לא היה מזל, אבל גורלו היה בכל זאת לא עד כדי כך טרגי. אחרי שנזרק מביאפרה בדצמבר 1968 הוא ניסה את מזלו בדרום סודאן, חבר לאמיליו טפנג שהיה מפקד האניה-ניה בתקופת מאיין, הבטיח הרים וגבעות בצורה של משלוחי נשק מגרמניה, פיקד על כמה קרבות כושלים, ניסה לעבור לפיקוד לאגו כשראה לאן נושבת הרוח, אבל המדריכים הישראלים לא רצו לראות את "הנאצי הזה" ולאגו גירש אותו. שטיינר נעצר באוגנדה בנובמבר 1970, הוסגר לשלטונות סודאן, עונה קשות, נשפט לעונש מוות, אבל אחרי כמה שנים שוחרר בלחץ ממשלת מערב גרמניה. בן עוזיאל ציין בקשר לזה בדיעבד: "אם הייתי יודע שככה יענו אותו, לא הייתי נותן לזה לקרות. למה לענות אותו, הוא לא עשה שום דבר רע". בכלא שטיינר גם צולם ע"י אנשי קולנוע ממזרח גרמניה לסרט תעמולה דוקומנטרי, ומומחי "שטאזי" השתתפו בחקירתו. בכלל מזרח גרמניה השתתפה באופן פעיל במלחמה לצד הממשלה הסודאנית, בנוסף למדריכים וטייסים סובייטיים ומצריים היו גם מזרח גרמניים, ומרקוס וולף, הראש האגדי של אגף המודיעין של "שטאזי", נזכר מאוחר יותר במלחמות המודיעין שהוא ניהל נגד המוסד הישראלי בדרום סודאן.

חוץ מטיפול בשיגור המשלחות הצבאיות המוסד עסק גם בצד התעמולתי של המלחמה. יוסי אלפר היה אחראי מטעם המוסד על הפרוייקט הזה. במשרדו בתל-אביב הוא הפיק עיתוני שדה ועלונים של האניה-ניה, כשהוא מחקה את ניב האנגלית המקובל בדרום סודאן ומשתמש בפורמט וגופנים של העיתונים בקניה ואוגנדה. העיתונים והעלונים תיארו את הזוועות שמבצע צבא סודאן באוכלוסיית הדרום ואת התקווה לניצחון במלחמה לחירות. הפרטים סופקו ע"י בן עוזיאל מאואיני-קיבול. אלפר אפילו השקיע בעבודה עיתונאית אמיתית וראיין את לאגו במקום מושבו בדרום סודאן. העיתונים נשלחו בדואר דיפלומטי לשגרירויות ישראל במזרח אפריקה והופצו משם במעטפות מקומיות לעיתונאים זרים ומקומיים ולדיפלומטים זרים. כך קול האניה-ניה היה מגיע לתודעת העולם. בצד השני גם כן שמו לב לפרוייקט הזה. דיפלומט ישראלי המוצב באדיס-אבבה דיווח שבאחד הקוקטיילים ניגש אליו דיפלומט סובייטי, הראה לו את העיתון של אניה-ניה תוצרת המוסד והעיר: "עבודה יפה". גם הקג"ב ידע להיות קולגיאלי.

שלום בזמן

אחרי מרד הנפל הקומוניסטי ביולי 1971 ג'עפר נומיירי החל לחשב את דרכו מחדש. הוא הוציא להורג את צמרת המפלגה הקומוניסטית, צמצם את היחסים עם בריה"מ, גירש את היועצים של "שטאזי" והתחיל להתקרב למערב.  הוא גם ראה שהמלחמה בדרום הפכה למלחמת התשה ללא תכלית, הצבא ספג אבידות ולא היה צפי להכרעה. גם ג'וזף לאגו בשלב זה חשב שאין סיכוי לנצחון צבאי אמיתי, אפשר להמשיך להטריד ולרתק את צבא הצפון אבל לא מעבר לזה. בראיונות מאוחרים הוא אמר שהסיבה הייתה נעוצה בזה שהישראלים סיפקו נשק נחות לעומת הנשק של הצפוניים, בזמן אמת בשיחות עם בן עוזיאל הוא השתמש בניסוח מעורפל יותר "יש הסוברים שהנשק לא מספיק מול הצפון". אבל באמת קשה להאמין שהיה ביכולתה של ישראל לספק נשק שישתווה בעוצמתו לנשק של צבא סדיר עם חיל אוויר ושריון. מטרתה היתה הרי רק לרתק את כוחות הצפון עד כמה שאפשר, ולכך הנשק שהבריחה התאים והספיק. כמו שלאגו עצמו אמר לבן עוזיאל בתחילת הפעילות הישראלית: "אף אחד לא מפחד מנשיכת תינוק, כי אין לו שיניים. אנו צריכים שיניים". וישראל סיפקה את השיניים וכך הושגה המטרה: הנשיכות הפכו לכואבות והאניה-ניה הפכו לגורם שיש להתחשב בו ולהגיע איתו להסכמות. מכיוון ששני הצדדים החלו לחשוב על הפסקת אש, בסוף 1971 התחיל משא ומתן ובפברואר 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה שסיים את הסבב הזה של מלחמת צפון-דרום שראשיתו ב-1955.

הדרום קיבל אוטונומיה מנהלתית, לוחמי האניה-ניה קיבלו חנינה והצטרפו לצבא סודאן, הוחלט על שפה אנגלית בדרום במקום ערבית וכיוצא בזה. ג'וזף לאגו הפך לגנרל בצבא הסודאני. חלק מהגורמים הפוליטיים, בעיקר אלה שלאגו הדיח בדרך לעלייתו כאיש החזק בדרום, התנגדו להסכם בטענה שזו בגידה במטרה והיה צריך להילחם עד השגת העצמאות, אבל בלא כוח ממשי לקולם לא הייתה השפעה. חשוב להדגיש גם שלכל אורך המלחמה היו גם כאלה שחשבו שאין צורך להילחם כלל, בממשלת סודאן בחרטום כיהנו תמיד פקידים בכירים ושרים מהדרום, ואפילו בראש משלחת הצפון בשיחות אדיס-אבבה עמד שר דרומי שחור.

הסכם זה גם חתם את הגולל את פרשת הסיוע הצבאי של מדינת ישראל לדרום סודאן שנמשכה קצת יותר משנתיים. כמו שאמרה גולדה מאיר ב-1969, "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו", והישראלים באמת לא הפריעו. בעצם גם לא היתה להם כל כך יכולת להפריע. אפילו אם ישראל הייתה רוצה בהמשך המלחמה, כל הגורמים היו נגד.

השיקול העיקרי היה מצב היחסים עם אוגנדה. מתחילת פרשת הסיוע הישראלי לדרום סודאן הנשיא מילטון אובוטה גילה יחס אמביוולנטי כלפי העניין כולו. מצד אחד הוא ראה חשיבות בעזרה לשבטים השחורים שנלחמים בדיכוי ערבי, אבל בתקופה הזאת של שלטונו הוא כבר היה עמוק בתהליך של "הליכה שמאלה" ורצה לשפר את היחסים עם המדינות הערביות. מסיבה זו גם שיתוף הפעולה הצבאי של אוגנדה וישראל עדיין נמשך אבל צפו ועלו סימני שאלה לגביו בצורה של העברת תפקידים ופרוייקטים למדריכים צבאיים ממדינות הגוש המזרחי. לכן אובוטה גם לא הסכים לתדלוק מטוסי חיל האוויר באוגנדה אחרי ההצנחות בדרום סודאן והגביל את הקשר של הישראלים עם דרום סודאן דרך אוגנדה. מי שהיה עזר כנגדו היה הרמטכ"ל אידי אמין. הוריו היו מהשבטים שחיו גם בדרום סודאן, הוא העריץ את ישראל, היועצים הישראלים היו החברים הטובים ביותר שלו, ולופיכך הוא הרבה לעקוף את אובוטה בענייני העזרה לדרום סודאן. לכך הייתה קשורה גם פרשת רולף שטיינר: אובוטה הסגיר אותו לסודאן בינואר 1971 כי רצה לשפר את היחסים עם חרטום, אמין לא הצליח למנוע את המעצר וההסגרה, אבל דאג לקחת משטיינר את המסמכים המפלילים את אמין עצמו בתמיכה במורדי דרום סודאן. אם אובוטה היה מתמהמה עוד שלושה שבועות, יכול להיות שהפיכת אידי אמין ב-25 בינואר 1971 הייתה חוסכת לשטיינר את ההסגרה והעינויים, אבל לשכיר החרב הגרמני היה מזל ביש.

אמין גם ביקר במחנה באואיני-קיבול ביולי 1970, התרשם מהאניה-ניה ואפילו אמר ללאגו: "הצבא שלך טוב משלי". (במאמר מוסגר נציין שבתקופת שלטונו אמין באמת צירף הרבה לוחמי אניה-ניה לשעבר לצבא אוגנדה, ואפילו מפקד בסיס אנטבה בזמן המבצע לשחרור החטופים ב-1976 היה קצין אניה-ניה בשם גודווין סולה. בליל המבצע הוא בילה אצל המאהבת במקום להיות בבסיס, לכן הרמטכ"ל מוסטפא אדריסי רצה להוציא אותו להורג  ורק הקירבה לאידי אמין הצילה אותו. בסוף הוא נהרג ב-1979 במלחמת אוגנדה-טנזניה שהפילה את שלטונו של אמין). בן עוזיאל גם ידע לספר על המטווח שערך אידי אמין בזמן הביקור: הוא פיספס בכל חמש היריות שירה, אך בן עוזיאל שרצה למנוע מבוכה רבתי "בדק" את הרובה והכריז שהוא לא מאופס.

כאשר אידי אמין תפס את השלטון בינואר 1971, בחודשים הראשונים יחסיו עם ישראל פרחו, כולל הסיוע לדרום סודאן. אבל מהר מאוד הדברים השתנו. אמין ביקש מישראל הלוואה בסך 10 מיליון פאונד וגם מטוסי "סקייהוק" ו"פנטום" כדי להילחם בטנזניה. הוא קיבל תשובה מנומסת שישראל בעצמה קונה את המטוסים בארה"ב ולא יכולה למכור אותם, וגם אין בידה סכומים כאלה להלוואות. אמין בסגנונו האימפולסיבי הגיע למסקנה שאין תועלת בישראלים והם סתם מנצלים את אוגנדה, התקרב למדינות ערב וללוב של קדאפי בפרט ובסופו של דבר גירש במרץ 1972 את היועצים הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל.

בזמן המשא ומתן בסוף 1971 בין דרום לצפון סודאן יחסי אוגנדה-ישראל טרם נותקו אבל כבר היו במסלול הידרדרות. אמין מינה שגריר בסודאן, הזמין את נומיירי לביקור והכריז שגורמים עוינים ניסו לשבש את היחסים בין סודאן ואוגנדה אך הדבר לא יישנה. לכן מבצע הסיוע של המוסד הסתיים בפועל כבר בסוף דצמבר 1971, וחתימת  הסכם אדיס-אבבה בפברואר 1972 היה צעד חכם ואפילו הכרחי לאור הנסיבות. באופן סימבולי החתימה הייתה ב-27 בפברואר וטקס חתימת האשרור הסופי של ההסכם התקיים ב-27 במרץ 1972, בדיוק ביום שאידי אמין הודיע לשגריר ישראל באוגנדה על גירוש מיידי של היועצים הישראליים.

כל המשלחות הישראליות נכנסו לדרום סודאן מאוגנדה, כך גם חלק ממשלוחי הציוד, והנתיב הזה נחסם עכשיו לגמרי. אם המלחמה הייתה נמשכת, לאגו היה פתאום מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כמו שקרה למוסטפא ברזאני בכורדיסטן: אחרי הספקה ישראלית שוטפת של נשק, ציוד ומדריכים דרך איראן במשך 12 שנה מ-1963 השאה האיראני חתם במפתיע ב-1975 על הסכם עם עיראק, נתיב ההספקה לכורדים נחסם בבת אחת יחד עם הסיוע של איראן עצמה, המרד הכורדי נכשל, ההנהגה הכורדית נכנעה ויצאה לגלות. מצבו של לאגו ושל דרום סודאן כתוצאה מהסכם אדיס-אבבה היה מכל הבחינות הרבה יותר טוב.

תאורטית אפשר היה לחשוב על נתיב ממדינות שכנות אחרות, אבל פרקטית גם זה היה בלתי אפשרי. הסכם אדיס-אבבה נערך בחסות קיסר אתיופיה ולכן גם הוא לא היה מעוניין בהמשך המלחמה, מה גם שנומיירי הבטיח בתמורה לא לעזור למורדים האריתראיים באתיופיה. גם קניה לא הייתה להוטה שהמלחמה תמשיך: היא עזרה בהספקת מזון ותדלוק מטוסים ולא יותר מזה, ואם יש שלום ולא הורגים יותר שחורים בסודאן הרי שדי בכך. וניזכר גם בזה ששנה וחצי מאוחר יותר בזמן מלחמת יום הכיפורים קניה ואתיופיה כמו רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – השת"פ הבטחוני החשאי עם קניה נמשך, אבל לא ברמה שתאפשר אספקה שוטפת דרכה לדרום סודאן. לכן גם מבחינה זו ההסכם היה צעד חכם בדיעבד.

גם ארה"ב לא הייתה מעוניינת בהמשך המלחמה. כפי שאמרנו, נומיירי התקרב למערב, ב-1972 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב שנותקו ב-1967 בגלל מלחמת ששת הימים, וגם קיבל מארה"ב סיוע כלכלי, כולל מימון פרויקטים לשיקום הפליטים אחרי המלחמה.

בקיצור, אף גורם רציני לא היה מעוניין בהמשך הלחימה. לכן אפילו אם ישראל הייתה מעוניינית, לא היו לה קלפים להמשיך לשחק את המשחק. יותר מזה, גם לישראל כבר היה פחות עניין בכך מאשר ב-1969: מלחמת ההתשה עם מצרים הסתיימה באוגוסט 1970 וסודאן התקרבה למערב, כך שהצורך לרתק את צבא סודאן ולהטריד את מצרים מדרום היה פחות קריטי.

אז מה יצא לנו מזה

אם נעשה את החשבון של כל מבצע הסיוע הזה לדרום סודאן, נראה שהוא היה מהמוצלחים ביותר בהיסטוריה ארוכה ומגוונת של סיוע צבאי ישראלי למדינות וקבוצות שונות. יוסי אלפר סיפר שבמוסד חישבו ומצאו שעלותו הכוללת של המבצע היתה נמוכה יותר ממחיר של מטוס "מיראז'-3" אחד, כמיליון דולר. בהחלט מחיר זול לשנתיים של ריתוק צבא ערבי לחזית רחוקה ברגע הנכון, בד בבד עם עזרה למיעוט נרדף וחלש. לקראת סוף המלחמה עשרת אלפים לוחמי האניה-ניה ריתקו כ-30 אלף חיילים מצבא הצפון ולפי חישובים סודאניים המלחמה עלתה לממשלת חרטום כשלושה מיליון דולר ליום. רווח נקי.

זאת ועוד: לא רק שצבא סודאן היה מרותק בדרום במקום לעזור למצרים בצפון, אלא מצרים עצמה נאלצה לעזור לסודאן. גם קודם לכן הנוכחות הישראלית במרכז ומזרח אפריקה הדאיגה את המצרים, בין היתר מפני שחששו כי הישראלים עוזרים לבנות שדות תעופה באוגנדה כדי לתקוף בבוא היום את מצרים מעורפה. אחרי הכניסה לדרום סודאן והתקרבות למצרים החששות גברו עוד יותר, ואפילו נפוצו שמועות, שהמוסד סייע בהפצתן, שהישראלים זוממים לעצור את זרימת מימי הנילוס, לא פחות ולא יותר: כל איום אפשרי ובלתי אפשרי על הנילוס נתפס במצרים ברצינות תהומית גם לפני אלפי שנים וגם היום. לכן מצרים שלחה לסודאן למלחמה נגד האניה-ניה טייסים ויועצים, ובשלב האחרון של מלחמת ההתשה מצרים בכלל שמרה שם על עצמה: אחרי תקיפות העומק של חיל האוויר מתחילת 1970 מצרים פיזרה את הבסיסים האוויריים והימיים ובסיסי ההדרכה שלה ללוב ולסודאן ואפילו האקדמיה הצבאית המצרית התמקמה בסביבת חרטום, וכל המערך הזה קיבל גם אבטחה מצרית.

כך שאימרתו של חיים בר-לב "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי" לפני מלחמת ששת הימים מתאימה גם למבצע שאת סיפורו גוללנו: מבצע ממוקד, מדויק, מוגבל בזמן, שהשיג את המטרה ללא הסתבכות מיותרת, אבל תוך יצירת קשרים לעתיד לבוא.

הבונוס הנוסף לישראל מהסיוע הזה היה חיזוק השת"פ עם קניה שהניב עזרה בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-1976: חלק מהמודיעין לקראת מבצע זרם דרך קניה, שם נפרס בית חולים שדה לקליטת הפצועים וחשוב מכל – בניירובי התבצע תדלוק המטוסים לפני חזרתם לארץ, דבר שאיפשר לוותר על התדלוק באנטבה ולקצר משמעותית את זמן השהייה שם.

מלחמה ושלום, עצמאות וידידות

לא הכל התנהל על מי מנוחות בסודאן אחרי חתימת ההסכם. ב-1983 פרצה מלחמה חדשה בין הצפון והדרום, לאחר שנומיירי הכריז על החלת חוקי שריעה בכל שטח סודאן וגם ביטל את האוטונומיה הדרומית. זאת מכיוון שנמצאו בדרום מרבצי נפט גדולים. ג'וזף לאגו, שבאותו זמן כבר הגיע לדרגת המשנה השני לנשיא סודאן, הפעם לא הניף את נס המרד ולא הצטרף למורדים. מי שפיקד על צבא השחרור העממי של סודאן היה ג'ון גארנג, שהיה קצין באניה-ניה ועבר הכשרה צבאית בישראל. אחרי הסכם השלום ב-1972 עשה גארנג קריירה צבאית, קיבל דרגת קולונל, וב-1983 נשלח להרגיע גדוד מורד ובמקום זה עבר בעצמו לצד המורדים והיה למפקדם. המלחמה, שכמו בסיבוב הראשון התנהלה במקביל להפיכות בצפון סודאן, נמשכה עם עליות ומורדות עד 2005, ולאחריה נחתם הסכם שלום.

המורדים, ששוב התפלגו והתפצלו לקבוצות ותת-קבוצות, קיבלו הפעם נשק בתקופות מלחמה שונות מאתיופיה, לוב ואוגנדה. בשלב ראשון ישראל לא התערבה. בעקבות המגעים החשאיים עם נומיירי עוד מסוף שנות ה-70, כולל פגישה של שר הביטחון אריאל שרון עם נומיירי בווילה של המיליארדר סוחר הנשק עדנאן חאשוקג'י בקניה ב-1982, הממשל הסודאני הסכים להעלים עין לסירוגין ממבצעי המוסד (בהשתתפותו הפעילה של בן עוזיאל) להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, כך שישראל לא הייתה מעוניינת לתמוך במהלכים נגד נומיירי. אבל נומיירי הודח ב-1985, איסלמיסטים עלו לשלטון, עומר אל-בשיר שביצע הפיכה ב-1989 גם כן המשיך באיסלמיזציה ובמלחמה מול הדרום, לכן בשנות ה-90 גם ישראל השתתפה בהספקת הנשק למורדי הדרום בעקבות ביקורים של ג'ון גארנג  בארץ ובקשות לסיוע, אבל בניגוד למלחמה הקודמת הסיוע הזה לא היה בהיקפים משמעותיים.

כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ב-2005 ג'ון גראנג נהרג בהתרסקות מסוק. את מקומו תפס סגנו סאלווה קיר מאיארדיט שהיה חייל באניה-ניה, עבר אימונים באואיני-קיבול אצל מדריכים ישראליים, היה קצין בצבא סודאן והצטרף למרד ב-1983. ב-2011 לאחר משאל עם על עצמאות דרום סודאן סאלווה קיר הפך לנשיא הראשון של דרום סודאן העצמאית ומחזיק בתפקיד הזה עד היום. העצמאות לא הביאה איתה שלום, למרבה הצער. כבר ב-2011 התחילו התנגשויות בין הקבוצות השונות, וב-2013 פרצה מלחמת אזרחים דרום סודאנית פנימית שהסתיימה, לפחות בינתיים, רק בפברואר 2020 עם חתימת הסכם שלום בין הפלגים היריבים.

ישראל הכירה בדרום סודאן העצמאית למחרת הכרזת העצמאות ביולי 2011. כמה חודשים לאחריה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט ביקר בישראל והודה למארחיו במילים: "ללא עזרתכם לא היינו עומדים היום". גם דוד בן עוזיאל, "ג'ון", התקבל בדרום סודאן בסמוך להכרזת העצמאות בכבוד מלכים ע"י הנשיא, הגנרלים שהיו פעם החניכים שלו וגם ע"י ג'וזף לאגו שכיהן כיועץ לנשיא. בהמשך ב-2019 בן עוזיאל אף קודם לדרגת לייטננט-ג'נרל בצבא של דרום סודאן.

היחסים של ישראל עם דרום סודאן כרגע ידידותיים מכל בחינה, כולל פרוייקטים חקלאיים, הכשרת מתלמדים דרום סודאניים במגוון מקצועות אזרחיים והספקת ציוד בטחוני ע"י חברות ישראליות. כך שהעזרה הישראלית לכינון דרום סודאן ללא ספק הניבה פרי בצורה של עוד מדינה ידידותית יש מאין.

סוף דבר – מסכת ביצה

בגדול אפשר לסיים את הסיפור על דרום סודאן וישראל כאן, אבל נוסיף עוד משהו לאור הסכם הנורמליזציה עם צפון סודאן שנחתם ב-2020 במסגרת "הסכמי אברהם". בין שאר האנקדוטות האפריקניות מתקופתו בדרום סודאן דוד בן עוזיאל סיפר את הסיפור הבא:

בסוף תקופת האימון באואיני-קיבול נהוג היה שהחיילים מקבלים את הנשק והציוד ויוצאים בחזרה לאיזור הפעילות הקבוע שלהם, אבל מחלקה אחת עמדה וסירבה ללכת. לשאלתו של בן עוזיאל למה הם מסרבים לאגו ענה בחיוך מבויש שאצל חלק מהשבטים קיימת אמונה שאם יש לגבר אשך אחד גבוה מהשני, הוא יביא מזל רע ללוחמים שאיתו, הוא לא ייפגע, אבל הם כן. לרס"פ של הפלוגה יש את "הפגם" הזה לכן החיילים מסרבים לצאת איתו למסע. העניין סודר ע"י החזרת הרס"פ למפקדה ובן עוזיאל מיהר להכניס את הידע הזה למערך השיעורים:

"הקצינים לא היו מודעים לכך שאני מכיר את האמונה הזאת. בשיעור פריסת מארבים והסתערות הוספתי כבדרך אגב: "ודאו נא, כמפקדים – שהאשכים שלכם יהיו בגובה שווה לפני שאתם מסתערים". מיותר לתאר את פרץ הצחוק שעלה שם".

כך שנמתין ונראה האם באמת תהיה נורמליזציה, והאם למרות כל ההבדלים בין שני חלקי סודאן מדינת ישראל תצליח לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפתח קשרים פוריים לא רק עם הדרום אלא גם עם הצפון – ותמיד בגובה שווה.

מעללי טרזן ישראלי, סוכני מוסד ביערות אפריקה, שכירי חרב, פילים, היפופוטמים, קג"ב, שטאזי, סי.איי.אי., צ'ה גווארה ומדינה חדשה על מפת העולם. דוד גנדלמן בטור אורח לינשוף על תולדות הסיוע הצבאי הישראלי לדרום סודאן. חלק ראשון.

"הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (בבא בתרא כה ב)

בשנות ה-50 מדינת ישראל, שהייתה מוקפת בטבעת של מדינות ערביות עוינות, החלה לפתח את "אסטרטגיית הפריפריה". הרעיון היה לחפש בריתות ב"מעגל השני" בעיקר בין מדינות או מיעוטים לא ערביים או לא מוסלמיים במרחב. בצפון התפתחו קשרים שהובילו ב-1958 ליצירת ברית מודיעינית-אסטרטגית עם איראן וטורקיה בשם "כליל", הידועה גם כ"טריידנט", ובדרום המטרות היו אתיופיה וסודאן. ברית עם אתיופיה אכן הוקמה, וקשרים צבאיים ומודיעיניים עמה נמשכו לאורך הרבה שנים, אבל לגבי סודאן התקוות לא התממשו. מנהיגים פוליטיים בסודאן, שעדיין הייתה תחת שלטון בריטי-מצרי, יצרו קשרים עם ישראל ב-1954 תוך גישוש לגבי עתיד ארצם במזרח התיכון, לאחר קבלת העצמאות ב-1956 המגעים נמשכו לאורך תקופה קצרה, אבל אחרי ההפיכה של גנרל עבוד ב-1958 הקשרים נותקו כמעט לגמרי וסודאן התייצבה פחות או יותר בשורת המדינות הערביות העוינות. אבל לכל פריפריה יש פריפריה משל עצמה, ובמקרה של סודאן זאת הייתה דרום סודאן.

מקור השם "סודאן" הוא בשם הערבי "בילאד א-סודאן", "ארץ השחורים". שם אכן היה המפגש בין הערבים לשבטים השחורים של אפריקה. אם צפון סודאן היא בעיקר ארץ ערבית-מוסלמית, דרום סודאן מיושבת בשבטים נילוטיים, נילו-חמיתיים וסודאניים, חלקם נוצרים וחלקם אנימיסטים המחזיקים באמונות השבטיות. אחרי כיבוש של צפון סודאן ע"י מוחמד עלי בתחילת המאה ה-19 מצרים לא שלטה בפועל על חלקים רבים של דרום סודאן, ורוב ה"מגעים" עמה היו בצורת פשיטות על הדרום לצורך תפיסת שבויים ומכירתם לעבדות. לאחר תבוסת המהדיסטים בסוף המאה ה-19 והקמת הקונדומיניום האנגלי-מצרי ב-1899 דרום סודאן נוהלה בידי הבריטים כיחידה נפרדת מצפון סודאן. זה תרם לשימור התרבות השבטית ולמניעת איסלמיזציה בכוח, אבל גם עיכב את ההתפתחות הכלכלית של הדרום, כי עיקר ההשקעות היו בתעשיית הכותנה בצפון. התוכניות הבריטיות לנתק את דרום סודאן ולחבר אותה לטריטוריות שלהם באוגנדה התנגשו עם רצון של מצרים לשלוט בעתיד בכל סודאן, ולכן סודאן נשארה מאוחדת. לאחר ועידת ג'ובה ב-1947 היא הפכה למאוחדת גם מבחינה מנהלית וכך קיבלה את עצמאותה ב-1 בינואר 1956.

המתח בין הדרום לצפון פרץ עוד לפני קבלת העצמאות, בגלל חוסר ייצוג הדרומיים בעמדות השלטון.  בנוסף ב-1955 אחרי הפיטורים של כמה מאות פועלים דרומיים הפגנות המחאה פוזרו בכוח, כולל הרוגים ופצועים, ואז כמה יחידות דרומיות של "קורפוס אקווטוריה" מרדו נגד השלטון. המרד בדרום נגד ערביזציה ואיסלמיזציה נמשך עם עליות ומורדות במשך כמה שנים ללא הצלחה יתירה, במקביל להפיכות בצפון סודאן. ב-1963 מפלגת SANU – Sudan African National Union שפעלה בגלות הקימה את הזרוע הצבאית – "אניה-ניה" Anya-Nya-– פירוש השם הוא "ארס הנחש" באחת השפות הדרומיות. גם הזרוע הצבאית, גם הפוליטית סבלו מפיצול עמוק, שבטי ואישי, חדשות לבקרים קמו פלגים חדשים, "ממשלות זמניות" ו-"רפובליקות" למיניהן, מנהיגים הלכו ובאו, והיו גם התנגשויות מזוינות בין הקבוצות והתנקשויות פוליטיות.

אספקת הנשק למורדים בשלב ראשון באה בעיקר מפשיטות על תחנות משטרה, עריקת חיילים עם הנשק שלהם וכיוצא בזה. ככלל בשלב הראשון לא היה למורדים הרבה נשק חם והיה נפוץ השימוש בחניתות וקשתות. בשלב הבא האניה-ניה ניצלו את מרד הסימבה בקונגו ב-1963-1965. בריה"מ שתמכה בסימבה סיפקה להם נשק גם דרך סודאן, ולוחמי אניה-ניה ארבו לכמה שיירות ולקחו את הנשק לעצמם. אניה-ניה גם קשרו קשרים עם הצבא הקונגולזי וקיבלו ממנו נשק תמורת מודיעין על מחנות מורדי "סימבה" באיזור הגבול. בנוסף שכירי החרב הלבנים שלחמו לצד הצבא הקונגולזי סחרו בנשק עם האניה-ניה תמורת שנהב ועורות. ואחרי שסימבה הובסו בסוף 1965 רבים מהם נמלטו לדרום סודאן ומכרו את הנשק שלהם לאניה-ניה או מסרו אותו תחת איומים. כך שאניה-ניה הרוויחו מכל הצדדים של המרד.

אפשר גם לומר שאניה-ניה תרמו תרומה צנועה למפלתו של צ'ה גווארה שלחם לצד הסימבה עם קבוצה של חיילים קובניים. נכון שמרד הסימבה היה נכשל גם בלי האניה-ניה, אבל מפגש האינטרסים ודמויות בינלאומיות מכל רחבי תבל בנקודה אחת מעניין כשלעצמו. למשל, טייסים קובנים ממתנגדי קסטרו נלחמו נגד הסימבה בשירות הסי.איי.אי. ולגבי צ'ה גווארה עצמו, לפני הנסיעה לקונגו הוא שוחח עם גמאל עבד אל נאצר שהזהיר אותו מההרפתקה הקונגולזית ואמר: "אם אתה רוצה להפוך לטרזן חדש, איש לבן שמנהיג ומגן על השחורים, זה בלתי אפשרי". וצ'ה גווארה אכן נכשל. אבל כמו שנראה בהמשך כדי להצליח באפריקה פשוט צריך לבחור טרזן נכון.  

בקיצור, הנשק שהגיע מקונגו לא פתר את הבעיה, ומה שהיה חסר עוד יותר הייתה התחמושת שיש לה נטייה להיגמר כשמשתמשים בה. פה ושם אפשר היה לקנות משהו בשוק הנשק השחור הבינלאומי, אבל המצב הפיננסי של אניה-ניה היה בכי רע. היה ברור שעזרה אמיתית יכולה לבוא רק ממדינה מבחוץ שתחליט לסייע בצורה רצינית. הבעיה הייתה שמדינות אפריקניות לא התלהבו מהרעיון להכניס את הראש בגלוי לעוד פרשה בדלנית, כי לכל אחת מהן היו בדלנים משלה.

ישראל נכנסת לתמונה

נסיון ראשון להשיג נשק מישראל התרחש כבר ב-1961, עוד לפני ההקמה הרשמית של "אניה-ניה". וויליאם דנג, אחד המנהיגים הדרום-סודאניים הגולים, יצר קשר עם שגרירות ישראל בטנגניקה וגם שלח מכתב ארוך לבן-גוריון שבו שטח את תולדות הדרום, את הבקשות לסיוע בכסף, נשק והדרכה, ואת התועלת שישראל יכולה להפיק ממאבק נגד האוייב הערבי המשותף. אבל למרות התמיכה של השגריר רפאל רופין תשובת הממסד הישראלי היתה שלילית: התקווה לחדש את הקשרים עם הממשל בסודאן טרם פגה, וגם מצב היחסים העדין עם אתיופיה ואוגנדה השכנות שיחק תפקיד. וויליאם דנג הבלתי נלאה נפגש עם נציג המוסד באתיופיה נחום אדמוני, עם שר החקלאות משה דיין שביקר באוגנדה, ואף הפליג ללונדון וניו-יורק, נפגש עם הנציגים הישראלים שם וניסה בכל הכוח לקדם את העניין. בסופו של דבר נאלץ מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ שלמה הלל להוציא בדצמבר 1963 הנחיה לכל הנציגויות של ישראל באפריקה בזו הלשון: "חוזרים ומדגישים ומזהירים שאין לקיים כל קשר עם נציגים מדרום סודאן באם יבואו אליכם ובאם ינסו לקשור שיחה או להעביר חומר. הוראה זו היא חד-משמעית וסופית ומבקשים להקפיד על ביצועה".

אבל לא עבר הרבה זמן עד הנסיון השני. אחד ממבריחי הנשק של אניה-ניה בשם אוליבר אלבינו פנה ב-1965 לשגרירות ישראל בקניה ונפגש עם משה דיין, אבל נסיון זה שוב לא הביא לתוצאות.

המהפך בא רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. אחד ממקימי האניה-ניה, מפקד אזורי במחוז מזרח אקווטוריה בשם ג'וזף לאגו כתב מכתב ללוי אשכול שבו שיבח את צה"ל על נצחונו, אמר שהוא נלחם נגד אותם ערבים. הוא הוסיף שאם הוא וחבריו יקבלו סיוע, יוכלו לרתק את הצבא הסודאני כך שהוא לא יוכל לצאת לתעלת סואץ לעזרת מצרים. לאורך 1968 ראשי הממשלה הזמנית אגריי ג'אדן וג'וזף לאגו המשיכו לפנות כל אחד בנפרד לשגרירויות ישראל בקניה, אוגנדה וטנזניה, והנציגים הישראלים הציעו להם לאחד מאמצים ולדאוג שהדבר יעשה במרוכז. כבר ב-1968 התקבלה החלטה עקרונית לעזור לדרום-סודאן, ולבסוף בתחילת 1969 החלה העבודה המעשית.

אחד הגורמים להחלטה היה החרפת מלחמת ההתשה עם מצרים: השאיפה היתה לרתק את צבא סודאן ולפתוח "חזית שנייה" מדרום למצרים, תוכנית שקיבלה עדיפות גבוהה יותר מבעבר. הגורם השני היה שת"פ עם אתיופיה וקניה: מבירורים שעשה ראש המוסד צבי זמיר עלה שהן יראו בעין יפה עזרה ישראלית למורדי דרום סודאן, יאפשרו שימוש בשטח ובמרחב אווירי שלהן ומצידן יעזרו בהספקת מזון לדרום סודאן. הגורם השלישי היה האסון ההומניטרי בדרום סודאן: בשלב זה של המרד מאות אלפים נהרגו, מאות אלפים הפכו לפליטים, כפרים ושדות נשרפו, הצבא הסודאני לא בחל בהרג נשים וילדים, בלקיחת בני ערובה ובשימוש במחנות ריכוז לאוכלוסיה אזרחית.

במרץ 1969 צבי זמיר הטיל על סא"ל דוד בן עוזיאל (טרזן), הלוחם המהולל מיחידה 101 והצנחנים, להוביל משלחת סקר שתבדוק את המצב בשטח, תציג מסקנות ותבנה תכנית פעולה לעתיד. את הכינוי "טרזן" בן עוזיאל קיבל בנעוריו כשהציל חבר מטביעה, כמו טרזן בסרט. הוא לא ידע אז שבאמת נכונו לו הרפתקאות אפריקניות. חוץ מניסיון קרבי עשיר לבן עוזיאל ב-1969 כבר הייתה היכרות עם אפריקה: הוא היה מדריך ויועץ צבאי באתיופיה ושליח לתנועות נוער ציוניות בדרום אפריקה.

המשלחת כללה שלושה אנשים: בן עוזיאל היה אחראי על הצד הצבאי, אלי כהן על הצד הפוליטי והכללי, ויעקב טלמור (צ'רלי) היה האלחוטן. צ'רלי, יליד מצרים, שלט בכמה ניבים של ערבית והוסיף אליהם גם את הניב הסודאני, מה שתרם הרבה לעבודה בשטח. בן עוזיאל קיבל את שם הכיסוי "ג'ון", לשני חברי המשלחת האחרים גם כן נבחרו שמות לועזיים. המשלחת טסה לניירובי, נסעה ברכב לקמפלה וב-10 ביוני 1969 נפגשה בגבול עם לאגו והמשיכה משם ברגל למפקדתו באואיני-קיבול, כ-50 ק"מ מהגבול. לאחר מכן במשך שלושה שבועות המשלחת עשתה מסע מעגלי של 300 ק"מ להכרת האזור והתנאים. בן עוזיאל התרשם מהעוני המחפיר, הרעב, היעדר תשתית רפואית, דלות הלוחמים בנשק ובבגד שלגופם, ומהרצון למרות זאת להמשיך ולהילחם.

אחרי חזרתו לארץ בן עוזיאל הגיש את מסקנותיו. הוחלט גם להביא את ג'וזף לאגו עצמו, והוא הוטס לארץ דרך קונגו ואיטליה עם מסמכים מזויפים. בפגישה עם גולדה מאיר לאגו הסביר את המצב בדרום סודאן ואמר שזאת השעה ה-12 מבחינתם, ובאין עזרה אין יותר סיכוי לאנשי הדרום. גולדה מאיר הבטיחה לסייע וגם הוסיפה: "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו". התוספת תתברר כחשובה בהמשך.

בהדרגה נבנתה תכנית סיוע: הצנחת נשק וציוד, ארגון מסגרות לוחמות, אימוני פרט ואימוני יחידה, הכשרת מפקדים, תכנון וליווי פעילות מבצעית. למדינת ישראל, לצה"ל ולמוסד כבר היה בשלב זה נסיון עשיר בפעילות במתכונת דומה. משנת 1963 ישראל הגישה סיוע רציף לכורדים בעיראק, כאשר מדריכים, נשק וציוד נכנסים בדרך יבשתית מאיראן שסייעה אף היא לכורדים. כמו כן בשנים 1964-1966 הצניח חיל האוויר נשק למלוכנים בתימן שנלחמו שם נגד חיל המשלוח המצרי. כך שהתכנית בגדול הייתה ברורה, צריך היה רק להתאים אותה לתנאים הספציפיים של דרום סודאן. אחד ממאפייני הסיוע, כמו בכורדיסטן, היה גם סיוע רפואי לאוכלוסיה אזרחית, כולל חיסונים לילדים. זה היה חשוב גם מן הטעם ההומניטרי הפשוט, וגם עזר לרוח הלוחמים שראו את הטיפול במשפחות שלהם.

בספטמבר 1969 בן עוזיאל שוב יצא לדרום סודאן בראש משלחת של שלושה אנשים, הפעם עם צ'רלי ועם ד"ר עמנואל שפירא. אחרי הגעתם לאואיני-קיבול החלה העבודה: הצנחות ממטוסי חיל האוויר שטסו ישירות מהארץ, תדלקו בניירובי אחרי ההצנחה וחזרו בחזרה. בכמה סבבים הוצנחו רובי "לי-אנפילד", מקלעי "ברן", תת-מקלעי "סטן", "פורט-סעיד", "עקבה" ואחרים, מקלעים כבדים ד.ש.ק., מטולי RPG, מרגמות, רימונים, מוקשים, חומר נפץ, תחמושת, מכשירי קשר, מדים, ציוד רפואי – כל מה שנדרש למסגרת לוחמת, בשלב ראשון ל-1000 חיילים, בהמשך היו כמויות נוספות. חלק גדול מהנשק והציוד היה שלל ממלחמת ששת הימים. השמחה במסדר חלוקת הנשק הייתה רבה. הלוחמים רקדו עם בן עוזיאל ולאגו על הכתפיים, הנשים שרו: "ג'וזף לאגו, יש לך רובים, הילחם בערבים! ילדינו נהרגים, ג'וזף לאגו, הילחם!"

הוחל בבניית מטווחים לנק"ל, לזריקת רימונים, לירי RPG, לאימוני כיתה ומחלקה, נפתח קורס חובשים מחלקתיים וקורס אלחוטנים. על רמת המועמדים יכולים להעיד התנאים שהוצבו: חוץ מידיעה בסיסית באנגלית החובשים נבחרו מתוך אלה שפעם לפחות ביקרו בבית חולים, והאלחוטנים היו צריכים לדעת חיבור וחיסור. אבל העיקרון הצה"לי אומר "זה מה שיש ועם זה ננצח" ולא היה מקום מתאים יותר ליישם אותו.

יחד עם התחלת אימוני החיילים ד"ר שפירא החל במבצע חיסון ילדים מחצבת, שאחרי זה המשיך גם במאמץ למגר את האבעבועות השחורות והקדחת הצהובה. בסוף אוקטובר הוכשר מסלול נחיתה למטוסים קלים. האורחים הראשונים שנחתו במסלול היו צבי זמיר ואפרים הלוי שבאו מאוגנדה להתרשם מקצב ההתקדמות. מי שהביא אותם היה סא"ל יוסי סלנט, מפקד משלחת חיל האוויר באוגנדה.

אחת הבעיות בבסיס האימונים היה מחסור במזון, לכן הוחלט שכל מסגרת תקצר את האימון שלה לשבועיים, תחזור לאיזור הפעילות שלה ושם תמשיך את האימון עם המפקדים שלה בהסתמך על מזון מהכפרים באיזור. לכן האימונים היו אינטנסיביים, 18 שעות ביום.

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969.

לחלק השני של המאמר

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הפער הוליד מתוכו תיאוריות קונספירציה, שגישרו על המרחק בין הציפיות למציאות. במאמר אורח לינשוף, טוען עומר דנק, נווט קרב לשעבר, חוקר אסטרטגיה ומרתוניסט, שתופעה דומה מתפתחת בימין הישראלי. ינשוף פוליטי-מדיני על ארמון החלומות של תומכי הרפורמה המשפטית.

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

בסיפרו ארמון החלומות של הערבים מתאר פואד עג'מי בצורה מופלאה את הפערים שהלכו ונוצרו בין האליטה התרבותית של העולם הערבי למציאות בפועל, את הניתוק שהלך ונפער בין המילים הגבוהות של השירה הערבית לתרבות הפוליטית הכושלת, לבורות המתפתחת ולכשלון לבנות חברה. הכשלונות הלכו והעמיקו, וככל שהמדינות ספגו מהלומות במציאות, כך צמחו תיאוריות קונספירציה שנועדו לגשר על הפער שהמציאות הציגה. הכשלון הגדול ביותר היה מלחמת ששת הימים, אבל היו תבוסות רבות נוספות, המשקפות את הערביות כאחד הפרויקטים הכושלים של המאה ה-20. חרף הישיבה על מכרה זהב שחור לא הצליחו הערבים לפתח, להתקדם ולהיות גורם משפיע בפוליטיקה העולמית.

יש הגדרות שונות במחקר לתיאורית קונספירציה, שמקורן בשתי אסכולות שונות: פילוסופיה, שמנסה לברר מהי תיאוריית קונספירציה ועוסקת במתודולוגיה לאבחן אותה; ופסיכולוגיה, מהגישה הפרוידיאנית, שמנסה לברר מהן הסיבות לתיאורית קונספירציה. אני מנסה להיות פרקטי קצת יותר לטובת הדיון המעשי. לכן, לצורך הפוסט הנוכחי אצמצם את ההגדרה של קונספירציה ל" ניסיון להסביר אירוע כלשהו באמצעות פעולה של אנשים חזקים שהצליחו להסתיר את תפקידם מאחורי הקלעים." לתיאוריית קונספירציה יש עקרונות יסוד: ההשערה ידועה מראש; כל אנומליה מחזקת את האמונה בנכונות תיאוריית הקונספירציה; כל ממצא תומך מתקבל בלי קשר למהימנותו; עמידות מוחלטת למידע סותר, ולבסוף,  לא ניתן להפריך אותן.

בקווים כלליים, יש לתיאוריות קונספירציה שתי דרכים להתפתח: האחת, שמועות ורכילויות ספונטניות שהופכות לסיפור (מיתוס); השניה, אנשים שבמכוון מפיצים מידע לא מבוסס או שקרי כדי לקדם תיאוריה כזאת. בחברות בהן נחשפים למעט מידע או למידע חד צדדי, ואין גורם אמין שניתן לסמוך עליו, מתפתחות תיאוריות קונספירציה רבות. מסיבה זו, במדינות ערב יש נטיה בולטת להאמין בתיאוריות כאלה. למשל, בנוגע למעורבות המוסד באסון התאומים וחוסר האמון בכך שאל-קעידה אחראית לפיגוע הזה. גם האמון בפרוטוקולים של זקני ציון עדיין נפוץ במדינות אלו, ועותקים שלהם זמינים לקהל הרחב. חברה שיש בה תקשורת חופשית, אמון בשלטון, ושימוש במדע מצמצמת את התפתחותן של תיאוריות קונספירציה ספונטניות. דוגמא טובה להפצה מכוונת של תיאוריית קונספירציה היא הטענה של טראמפ לגבי זיוף הבחירות על ידי ביידן. הפצת הקונספירציה לוותה בכל כך הרבה שקרים, עד כדי כך שיותר משני שליש מהרפובליקנים האמינו בנכונותה.

כיוון שאנחנו לא יודעים מה התרחש באסון התאומים, מי רצח את קנדי, והאם השב"כ שותף לרצח רבין, אנחנו נסמכים על מקורות שמתווכים לנו את המידע, מקורות שאנחנו מאמינים להם. שלושת מקורות המידע המרכזיים להבנת אירועים משמעותיים הם: מוסדות (ממשלתיים ובינלאומיים), התקשורת והמדע. כאשר מתרחש אירוע "גדול" אנחנו צריכים למצוא הצדקה לפער שנוצר בין המציאות לבין הציפיות שהיו לנו, ולקבל הסבר. כשאין בידינו הסבר מניח את הדעת אנחנו מחפשים את מי להאשים, כיוון שקשה לנו לקבל שהאירועים התפתחו בלי תכנון ושליטה. בימי קדם זה הוביל לאמונה באלים, מתוך הצורך להסביר תופעות שלא ניתן להבין אותן.

אם עסקינן בתיאוריות קונספירציה, חשוב לי להבהיר מה ההגדרה אינה כוללת. למשל, אמונות שגויות ומזיקות אינן בהכרח תיאוריות קונספירציה. הבה נבחן, למשל, את אמונתם של מתנגדי החיסונים שאלו גורמים לאוטיזם. אמונה זו אינה מוגדרת כקונספירציה, משום שאין כאן טענה שיד נעלמה עומדת מאחורי הדברים, אלא שאוטיזם הוא תופעת לוואי של חיסונים. נכון, יש הטוענים שהממסד עומד מאחורי ההסתרה, ומונע מחקרים בנושא. אבל אפילו אנשים אלו, ככל הידוע לי, אינם סבורים שהממסד עומד במכוון מאחורי תופעת הלוואי.

אין לי ספק שתומכי הרפורמה משוכנעים בלב שלם שהיא אמורה לשפר את הדמוקרטיה (למרות שישראל דמוקרטיה ליברלית), שבית המשפט העליון מונע מנבחרי הציבור לממש את המדיניות כרצונם, שמדובר במהלך צודק, נכון ומועיל לישראל. זאת בשונה ממוביליה שלגביהם אני משוכנע בהיפך הגמור. אני יודע שאני חוטא כאן בהכללה, ויש בקרב תומכי ההפיכה כמה קבוצות שמצדדות בה מסיבות שונות, אבל עדיין ההכללה נועדה לטובת מיקוד הטענה, ולא כדי לזלזל חלילה באנשים עצמם.

ההפיכה המשטרית נתקלה בגורם האחרון שנותר "חופשי" בדמוקרטיה הישראלית – המומחים המקצועיים. כל אלה קמו כנגד צעדי הממשלה ותיווכו לציבור הרחב מידע מקצועי ונגיש בהיקף ובאיכות חסרי תקדים. משפטנים חוקתיים, כלכלנים מכל רחבי העולם ובישראל, נגידי בנק ישראל לשעבר, מדעני מדינה ואנשי ממשל ופוליטיקה, חוקרים של נסיגת דמוקרטיות ומהלכים חוקתיים ועוד. קבוצה עצומה של אנשי מקצוע התגייסה להנגיש מידע לציבור כנגד עוצמתה של הממשלה ושופרות התקשורת מטעמה. אנשים שכותבים מאמרים עם קומץ עוקבים לפתע ערכו גרפים, כתבו מאמרי דעה והציגו לאזרח הסקרן אפשרות לקבל מידע מעמיק, וכלי ניתוח רציניים לבחון את המציאות. משנה המשחק הגדול של המחאה הישראלית והמאבק על הדמוקרטיה הוא היקף המומחים שנכנסו מתחת לאלונקת המאבק לגיוס דעת הקהל.

ההתנגשות בין כמעט כל המומחים הרלוונטיים לממשלה היא "האירוע הגדול" שקרה לבנימין נתניהו וממשלתו מאז ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר. בהתחלה היתה התעלמות, אחר כך כשהגיעו האזהרות הרוטמנים פשוט שיקרו לגבי מה שכתוב באנגלית או הטרילו בעברית. כשחלק מהאזהרות התממשו עברו לפיתוח תיאוריית קונספירציה: אהוד ברק מושך בחוטים, קיים מימון עצום של גורמים אנונימיים, זה המשך של מחאת בלפור, התכנון התחיל עוד לפני הצגת הרפורמה וכו'. העובדה היא שהמחאה תפסה תאוצה, וציבור עצום, בהיקפים חסרי תקדים בעולם המערבי הצטרף אליה באופן ספונטני מרצונו תוך השקעה של משאבים עצמיים אדירים.

שוב היה צריך להתמודד עם המציאות ואז התחילו הניסיונות להקטין את היקף המחאה. מדי שבוע היה ניסיון להגחיך את כמות המשתתפים, לטעון שמדובר במנדט וחצי בקושי, שמשתתפים בה כמה אלפי קשישים וכן הלאה. גם הניסיון הזה התנגש במציאות המרה בליל גלנט. אבל כל זה לא בלם את נסיונות ההכחשה שנמשכים בכל שבוע. גם השבוע ינון מגל טען שלקפלן הגיעו רק 7000 מפגינים. יש גם תוספת קטנה של ציד סימנים לדעיכת המחאה, כאילו העובדה שיש ירידה נקודתית בהיקף מראה כי המחאה נעלמה. גם זה התפוצץ למול המציאות בחודש לפני ביטול עילת הסבירות, שבו היקפי המחאה היו שוב עצומים וחסרי תקדים.

סוג ההכחשה השלישי היה התעלמות מאזהרות אנשי המילואים – זה התחיל מכך שלא האמינו שהם יממשו את האיום, נמשך באמירות שאחרי יום-יומיים הם יירגעו, עבר במאמרי סופ"ש של עמית סגל שכבר הכינו פתרונות למקרה הצורך, ונגמר באמירות ש"שטויות, נמצא להם מחליפים". הסוגיה הזאת לוותה בקמפיין משמעותי שמטרתו היה ליצור נרטיב שלילי כנגד אנשי המילואים ובפרט כנגד טייסי חיל האוויר. הוא כלל הכפשות, השמצות, ביזוי ואיומים על שליחתם לכלא. שילוב שני הדברים האלה שמר על יכולת ההכחשה שצפויה בעיה משמעותית לבטחון הלאומי של ישראל.

ארמון החלומות של הימין הישראלי התפוצץ את מול המציאות, שהיכתה בו בעוז. תומכי ההפיכה יכולים להכחיש עד שפניהם יכחילו, אבל יש בעיה חמורה בצבא המילואים וכולם מבינים ויודעים שהיא בדרך גם לקבע ולסדיר; אפשר להכחיש את הבעיה עד מחר אבל ההשקעות בהייטק נעצרו, הכלכלה הישראלית מקרטעת, הגירעון גדל וצפויה החמרה נוספת בטווח הבינוני. נכון שזה לא התפוצץ כמו בצה"ל, פשוט הכלכלה עובדת יותר לאט.

באמצע שנות החמישים עקב פסיכולוג חברתי צעיר בשם ליאון פסטינגר אחרי כת שמנהיגתה הצהירה שהעולם יסתיים ב-21 בדצמבר 1954. את המנהיגה הם כינו במחקר מריאן קיך. היא הבטיחה למאמינים שהם יאספו ע"י צלחת מעופפת שתיקח אותם למקום בטוח בחצות של ה-20 בדצמבר. רבים מהמאמינים עזבו את עבודתם, מכרו את ביתם ושחררו את החסכונות שלהם בציפיה לסוף. מי צריך את הכסף בחלל החיצון? מאמינים אחרים היו מרוסנים יותר והתכנסו בציפיה לסוף בביתם. ההערכה של החוקרים היתה שהמאמינים החזקים יותר, שעשו צעדים בפועל כמו מכירת הבית, יגבירו את אמונתם אחרי שהנבואה לא תתגשם ואילו אלו שהיה מרוסנים יותר יאבדו את האמונה. בחצות לא היה כל סימן לסופו של העולם, ובקבוצה החלה תחושה של עצבנות. ב-2:00 הם החלו להיות מודאגים. ב-4:45 למריאן קיך היה חזון חדש: העולם ניצל בזכות האמונה החזקה של הקבוצה. ואכן, כך היה, למאמינים האדוקים התחלף מצב הרוח מייאוש לאופוריה. הם החלו לקרוא לעיתונאים לכתוב על הנס שהתרחש.

מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים זה ניסיון לבנות את החזון החדש של תומכי הממשלה, כיוון שצריך להתמודד עם שברון החזון המקורי:

לא צריך את חיל האוויר, נמציא לנו חיל טילים שיחליף אותו. אז מה אם טיל עולה הרבה יותר, מדינת ישראל לא יכולה לייצר אלפי טילים בשנה (אפילו רוסיה וארה"ב לא מסוגלות), מערך הפעלה ואחסון של טילים הוא מורכב מאוד, אבל יותר מכל הם לא ורסטיליים, כושר החדירה שלהם מופחת ועולה הרבה יותר להביא טון חימוש למטרה.

נחסוך את התקנים ונעביר אותם למקומות אחרים. אז מה אם אלה אנשי מילואים, שלא תופסים תקן ולכן אין כאן מה להעביר.

נקים במקום חיל האוויר עוד אוגדות יבשה, גם ככה חיל האוויר לא מכריע מלחמות. טוב, צבא היבשה יתקוף במזרח סוריה וצפונה דרך קבע, יתפעל את מערך הנ"מ ליירט כטב"מים איראניים, ויתקוף "יעדי עוצם" בעזה. עוד רעיון מבית היוצר של היעדר תפיסת בטחון לאומית לישראל. הנה תקשיבו לד"ר מור אלטשולר: צבא היבשה הוא נאמן יותר.

לבסוף, הבה נחליף את כלי הטייס המאויישים במטוסים ללא טייס, כי זהו כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיה. אז ראשית, גם מערך הכטב"מ מופעל ע"י… בני אדם. לא תאמינו, אבל גם שם הפסיקו רבים את שירות המילואים שלהם. פרט לזה, במציאות, עדיין רחוק היום שבו המערך הזה יחליף את המטוסים המאויישים משלל סיבות שקצרה היריעה מלהרחיב עליהן.

ג'ארד דיימונד בספרו התמוטטות כתב על הסיבות בגללן ציוויליזציות מתמוטטות: השחתת הסביבה בידי האדם; שינויים אקלימיים; קיומם של שכנים המגלים עוינות פעילה; הפסקת תמיכתם של שכנים ידידותיים; המשתנה החמישי מתמצה בשאלה "כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, בין אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו". חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת מסיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה, לכן גם התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית". השפעתו של משתנה זה תלויה במבנה החברתי והפוליטי של הציוויליזציות ולכוחות הפועלים בהן. מרגע שכוחות אלה מונעים פתרון רציונלי לבעיות שארבעת המשתנים הקודמים מציגים, ובמקומו נוטים לכיוון המיסטי, הדתי או האידיאולוגי – מתקיימת אמירתו של ארנולד טוינבי: ציוויליזציה קמה כאשר היא מגיבה לאתגרים בפתרונות יצירתיים ומתעצמת כל עוד היא מתמידה בכך. כשהיא אינה משכילה להעמיד לעצמה אתגרים, או כשהיא נכשלת בהתמודדות עם אתגריה – הציוויליזציה נכנסת לתהליך של שקיעה. ציוויליזציות אינן נרצחות, הן מתאבדות".

לסיכום, חשוב לי לומר, שאני מכיר ברמת השכנוע של תומכים רבים בממשלה, אך לא כולם. המאבק על הדמוקרטיה הוא לא בהם. המאבק הוא במי שמנסה לאפוף אותם במקסם שווא, בתוך ארמון החלומות של הימין.

הייתם מאמינים שחבר כנסת ממפלגת הציונות הדתית, שלמד בכל מיני ישיבות נחשבות, הודה שלא ידע למצוא את הולנד על המפה עד גיל 31? מדהים בדיוק כמו העובדה שבצלאל סמוטריץ' לא צפה את התגובות בעולם להתבטאות שלו על מחיקת חווארה. לאליטה החרדל"ית, שמתיימרת להנהיג את מדינת ישראל, יש בעיה קשה: שילוב קטלני של אינטליגנציה, עומק ובורות מובנית בכל מה שנמצא מחוץ למרחב היהודי. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר מדוע חייבים להחזיר את "נהג הקטר" החדש לקרונות האחוריים.

לפני חודשים מספר, כאשר רק החל הויכוח על הרפורמה המשפטית, יצא לי לראות פוסט של יואב שורק, אינטלקטואל מוביל ממחנה הימין הדתי, שבו התהדר והתהלל על "חילופי האליטות" במדינת ישראל. שורק, רוח הדמוגרפיה בגבו, דיבר בהתנשאות על המחאה כהתנגדות אבודה של אליטה שוקעת, והציע אפילו, בנדיבות של מנצחים, לשלב בשלטון החדש נציגים של אותה אליטה ישנה. האליטה החדשה ששורק דיבר עליה היא – כמובן – אותה ברית של ליכודניקים "מסורתיים", חרדים ובעיקר חוד החנית הדתי-לאומי.

התביעה של חוגים מסויימים בציבור הדתי-לאומי, ובעיקר אלו שאפשר לקרוא להם "חרדל"יים", לעמדות ההנהגה הבכירות ביותר, אינה חדשה כמובן. מקורה בתסכולו של מיעוט אידיאולוגי, שחונך לראות את עצמו כאליטה שתנהיג את עם ישראל לעתיד גאולי, ותחת זאת מצא את עצמו שוב ושוב בתפקיד של שותף זוטר בקואליציה. הרעיון הבסיסי שקידמו במשך השנים אנשים כמו משה פייגלין, בין אם נקרא לו "מנהיגות יהודית" או "מנהיגות אמונית", נכשל אמנם פעם אחרי פעם, אך שמר על הפופולריות שלו בחוגים רחבים. לעיתים קרובות, הדוגלים בו עשו שימוש ב"משל הקטר". עד היום, טענו, הציונות הדתית היתה אחראית על הכשרות והיידישקייט ברכבת של מדינת ישראל, אולם מהקטר הדירו אותה. אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות המשל רכש לעצמו טון חריף ונואש יותר. מה לנו מרמת הכשרות במזנון הרכבת, אם הנהג מוביל אותה אל התהום? אם הציונות הדתית בגרסתה החרדל"ית רוצה להשפיע באמת על הכיוון שילך אליו עם ישראל, עליה לנהוג בקטר ולא למלא תפקיד שולי בקרונות. ודוק: החזון לא היה לבחור ראש ממשלה שהוא במקרה גם דתי, אלא מנהיג בעל תודעה שיוביל את האומה לפי החזון האמוני.

והנה, היום החוגים החרדל"יים אכן נוהגים בקטר. ראשית כל, הם השתלטו לחלוטין על האגף הפוליטי של הציונות הדתית ודחקו משם לחלוטין את החוגים הליברליים יותר. אלו הובסו ונעלמו בעקבות פרשת בנט, ומיעוטם מצאו מקלט במפלגות מרכז כגון המחנה הממלכתי. שנית, הם ניצלו את סחיטותו הפוליטית של נתניהו, עייף, חולה ומודאג ממשפטו, והקימו את ממשלת ה"ימין מלא מלא" הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. איתמר בן גביר הכהניסט, בדוקאי שב"כ לשעבר, הוא שר לביטחון לאומי, בצלאל סמוטריץ' שולט על קופת המדינה וגם על חלקים ממשרד הביטחון, טיפוסים כמו אבי מעוז שבעבר היו שייכים לשוליים הסהרוריים מקבלים מנהלות בלשכת ראש הממשלה, וגם בליכוד עצמו – גורמים חרדל"יים מובהקים כמו שלמה קרעי חזקים מאי פעם.

ומאז, אנחנו נתקלים בסיטואציות שאין לתאר אותן אלא כמתמיהות, אפילו מביכות עד מאד. תמיד תהיתי, למשל, מדוע בצלאל סמוטריץ' היה שר תחבורה מצויין, והתבלט בדיונים מקצועיים מסויימים בכנסת (למשל על דיני חדלות פירעון) כאדם משכיל וחריף מחשבה, אבל מתנהל באופן כל כך מזעזע כשר אוצר וכשר במשרד הביטחון. בהקשר זה, בולטת במיוחד החלטתו ההרסנית להקפיא תקציבי פיתוח למגזר הערבי ולמכינות אקדמיות מול התנגדות כל גורמי המקצוע, לצד התבטאויותיו המשיחיות על מדיניות כלכלית  (אם "בחוקותי תלכו" מדינת ישראל תשגשג) ומעל הכל, התדהמה שלו מהתגובה בעולם על קריאתו "למחוק את חווארה". סמוטריץ', ללא ספק אחד מהאנשים האינטליגנטיים ביותר במחנה החרד"לי, גילה בורות מוחלטת בנוגע להלכי הרוח במדינות החשובות ביותר למדיניות החוץ הישראלית, ואת הבורות הזאת הוא מלווה גם בזלזול מוחלט בעמדותיהם של גורמי המקצוע במשרד האוצר ומחוצה לו.

אצל אנשים פחות אינטליגנטיים מסמוטריץ' התופעה חריפה בהרבה. נדהמתי כאשר נחשפתי, דרך חיים לוינסון, לראיון של ח"כ אוהד טל ממפלגת הציונות הדתית. הלה, שהיה בכיר בבני עקיבא וקנה את תלמודו בכמה ישיבות, הודה בראיון שעד גיל 31 לא ידע בכלל היכן נמצאת הולנד, והאם יש שם יהודים. שימו לב: דתי אדוק, בכיר בבני עקיבא לשעבר, סיים מערכת חינוך שלמה בלי לפתוח אפילו פעם אחת מפה של אירופה. אוהד טל יודע אולי לקרוא דף גמרא ולהבין את כתבי הרב קוק, אבל ידיעותיו על העולם הרחב שמחוץ לישראל דומות פחות או יותר לאלו של הקיסרים הסינים במאה ה-18.

דוגמא מעניינת נוספת היא משה פייגלין, שאוהב לחזור עד זרא על הגיג שאני מכנה "אגדת הפיתה". פייגלין, בפשטות, טוען שאש"ף החליט לא להיכנע ולהמשיך להילחם בישראל, כי אחד מבכיריו ראה בכלא חייל יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מאמינים בדתם, שהיא הבסיס לאחיזתם בארץ, הפלסטינים בוודאי יוכלו לגרש אותם מכאן. מכאן האמונה הנפוצה אצל הוגים חרדל"יים, שאם עם ישראל יאמין בלב שלם שהוא הריבון הלגיטימי ביהודה ושומרון, יקבלו זאת גם כל הגויים. פייגלין, שאוהב להסתמך על ציטוטים מפוקפקים ומוצאים מהקשר של אנשים אלמוניים, טען גם כי באקדמיה האנגלית שונאים את ישראל כי "חשבנו שתכתבו את ספר הספרים החדש לקראת גאולת העולם, ותראו מה עשיתם." אפילו בפינצטה, לא תוכלו למצוא אדם אמיתי באקדמיה האנגלית שידבר ככה, מלבד אותם גויים שנמצאים בתוך דמיונו של פייגלין. קשה להבין איך אנשים משכילים מחזיקים באמונה שאופיינית בדרך כלל לילדים קטנים: שאם הם יחשבו נכון, העולם מסביבם יסתדר בדרך פלא בצורה מיטבית. לאירופים, לאמריקאים, או לערבים אין אינטרסים, שאיפות או רצונות משלהם: הם בסך הכל ניצבים בדרמה המתחוללת, בסופו של יום, בתוך ליבם ונשמתם של היהודים.

בגלל העדיפות שהחרדל"ים מעניקים למה שמתחולל בנפש היהודית פנימה, ולאידיאולוגיה הדתית בכללה, על פני המציאות האובייקטיבית, ומכיוון שהם בכל זאת רוצים לפעול בעולם החיצוני ולהנהיג אותו, רבים מהם נוטים למצוא מומחים חיצוניים שמאששים את מה שהם חושבים ממילא. לכן – והיה קל מאד לראות זאת ב"סמינר" שערכה סיעת הציונות הדתית בזמנו בשאלת רע"מ – הם ייטו להסתמך על אנשים שמצד אחד מוגדרים כמומחים ובני סמכא, ומצד שני – מאששים את האידיאולוגיה החרדל"ית ונותנים לה חותם מקצועי. מסיבה זו, אנשים מהחוגים הנ"ל נוטים להסתמך על מיני שרלטנים יודעי-כל מסוגם של גיא בכור או קרוליין גליק, או על חוקרים משולי האקדמיה נוסח מרדכי קידר, ורק עליהם. דוגמא ביזארית במיוחד היא התאהבותו של משה פייגלין באותו קומץ מדענים שהכחיש את יעילות חיסוני הקורונה. כלומר, אנשים מסוג זה נוטים לרכוש את ידיעותיהם מהעולם החיצוני ממומחים שממילא נמצאים בשוליים הקיצוניים של השיח המקצועי, ועמדותיהם על העולם החיצוני דומות לאלו של החרד"לים. בויכוחי הרבים עם אנשים מהזרם הזה, נתקלתי באינספור ציטוטים של בכור או קידר, אבל כמעט אף פעם בני שיחי לא הסתמכו, לא קראו ואפילו לא היו מודעים לכתביהם של חוקרים מהמיינסטרים של לימודי המזרח התיכון (מי מהם קרא ספרים ומאמרים של מוסטפא כבהא, עמי איילון – ההיסטוריון, לא ראש השב"כ – הלל כהן או איתמר רדאי, שלא לדבר על חוקרים מהעולם?). התופעה הזאת, דרך אגב, לא מוגבלת רק לישראל, ובעבר כתבתי עליה בהקשר של חשיפתן של סין ויפן למערב. נוח מאד להסתמך על אנשים שמחברים אותך כביכול לעולם הגדול ועדיין מאששים את הדעות הקדומות שלך, מפתה – ומסוכן מאד.

חשוב לציין שהתופעה שאני מתאר אינה אופיינית לכל הציבור הדתי-לאומי, ויש בו חלקים שנקיים ממנה לחלוטין. בתקופה שאוהד טל לא ידע מה זה הולנד, למשל, נפתלי בנט כבר עשה עסקים בסינגפור. אין בהכרח גם קורלציה בינה לבין אדיקותו הדתית של אדם, כי הרי יש שומרי קלה כחמורה שמצויים עד מאד בעולם החיצוני ואף נמצאים בחזית המחקר המדעי בתחומים שונים. היא מאפיינת, באופן כללי מאד, את אותו ציבור שנמצא מסביב לבצלאל סמוטריץ'. סביר שאדם שעונה לתיאור זה הצביע למפלגת "הציונות הדתית", גדל והתחנך במוסדות מסויימים, ואולי אפילו התגורר ביישובים דתיים ולא בחברה מעורבת בשנים המעצבות של חייו. האנשים האלה אינם בורים בשום פנים ואופן. הרבה פעמים הם משכילים ומעמיקים, בעלי תארים וידע רב בתחומים מקצועיים שונים. הם יוכלו, למשל, להבין את כתבי הרב קוק שאינם פשוטים כלל ועיקר, לצלול לנבכי הפילוסופיה היהודית ואף להשתלט על תחומים מקצועיים-טכניים. אבל באותה מידה, השיח שלהם מתנהל כמעט רק בעברית, וחלק גדול ממנו הוא פנימי לציבור הדתי. הם כמעט ולא מכירים אנשים שאינם יהודים, לא הסתובבו בעולם (ואם כן, רק בבועות יהודיות) ולא קשובים לכתיבה ולהלכי רוח של ה"גויים". ואפילו בציבור הזה, יש אנשים שונים מהדפוס שתיארתי – אבל אני מדבר על הלך רוח רווח, לא על תופעה מוחלטת.

לצורך הדיון שלנו, קריטי להפריד את הבורות החרדל"ית מבורות רגילה, שקיימת במידה דומה בכל המגזרים. אחרי הכל, אוהד טל לא לבד: ישנם גם מספיק חילונים שלא יודעים כמעט כלום על הולנד (אולי מלבד חוויות אישיות בקופישופס של אמסטרדם), וישנם גם לא מעטים שעיוורים לחלוטין בנוגע לאופן שבו נתפסת ישראל בעולם, בדיוק כמו סמוטריץ' ואפילו יותר. אבל האנשים האלה נוטים להיות בורים בכל התחומים. אף אחד, למשל, לא חושב שדודי אמסלם או ניסים ואטורי משכילים, מעמיקים או מבינים משהו באיזשהו תחום שאינו קשור לעיסוקם המיידי, וגם זה לא תמיד. הבעיה באליטה החרדל"ית זה שהיא מטעה. היא משלבת השכלה מסויימת מאד ועומק שמקנה לה ביטחון עצמי, יומרות הנהגה ותדמית של רצינות, עם בורות עמוקה לא פחות בתחומים קריטיים. כל אלו משלבים עם נטייה להעדיף אידיאולוגיה על עובדות בכל פעם שאלו מתנגשים, ולבסוף – העדפה לסובייקטיביות, רעיונות, אמונות, מה שמתחולל בלב היהודי – על פני המציאות החיצונית בשטח. מסיבה זו ההשקפות הבטחוניות-מדיניות של החרדל"ים כל כך נאיביות, ולא ניתן לקיים איתם כל שיח אסטרטגי כשהם מציעים להפציץ, להרוג, להשמיד ולאבד בשמו של "מוסר לחימה יהודי", בלי מודעות להשלכות הפוליטיות והבינלאומיות של הצעותיהם. לכן סמוטריץ', למשל, יכול להבין בכלכלה ולתרום לדיוני חדלות פירעון, אבל בכל פעם שהצרכים המעשיים מתנגשים עם גישתו האידיאולוגית, למשל בכל הנוגע לסיוע למגזר הערבי, האידיאולוגיה תנצח את הנתונים הכלכליים ואת גורמי המקצוע. זו המשמעות האמיתית של דוקטרינת "בחוקותי תלכו".

למדינת ישראל לא תהיה תקומה אם האנשים האלה לא יחזרו מהקטר לשולי הקרונות האחוריים. בהנהגתם היא תהפוך במהירות מסחררת למדינת עולם שלישי, או שתבודד מהעולם המערבי ותשקע במלחמות הרסניות שעלולות להביא לקיצה.

מתי ואיך סטינו מהדרך? בטור אורח לינשוף, טוען אבשלום בן צבי כי אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית, יתכן שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. בימים של מחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, טוען בן צבי שהאתוס הרפובליקני הוא מקור החיות של המוחים, והעדרו הוא הסיבה לחולשתם ולמבוכתם. ינשוף פוליטי-מדיני על ליברליזם מול רפובליקה.

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך לאפשר לו לרדוף אחרי אושרו (ועושרו) הפרטי. המרדף האישי הזה אמור להביא, בסופו של דבר ובדרך עקיפין, לקידום טובת החברה. לאזרח באתוס הליברלי אין מחוייבות כלפי המדינה, מלבד ציות לחוקיה. האתוס הליברלי סולד – ומנוגד ביסודו – לרעיון הלאומי. מרגרט תאצ'ר טבעה את האימרה: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים", ואכן לפי ההגיון הליברלי, לאדם אין מחוייבות כלפי החברה שבתוכה הוא חי או כלפי המדינה שבה הוא אזרח. אחת החירויות שאמורות להיות מובטחות לו היא החירות להגר ממקום למקום, לעזוב את ארצו ולעבור למקום טוב יותר, בהתאם לאינטרס הפרטי שלו.

החברה הליברלית נבנית למעשה על הגיון תחרותי: כל החברה היא זירה שבה מתחרים היחידים זה בזה, כאשר כל אחד פועל למען תועלתו האישית. אלא שסביבה של תחרות שבה כל אחד מכוון לתועלתו האישית היא סביבה של חוסר־אמון מובנה. תפקיד המדינה הוא בעיקר לאפשר מידה מינימלית של שיתוף פעולה בסביבה של חוסר סולידריות וחוסר־אמון, באמצעות הגנה על הרכוש הפרטי ואכיפת ההתחייבויות הנחתמות בדמות חוזים משפטיים בין הפרטים, במטרה ליצור את התנאים לתחרות. אלא שלתחרות ולהגיון חוסר־האמון המובנה האלה יש גם מחירים, שלרוב מודחקים מהתודעה שלנו.

הבלוגר האנונימי המעניין "תמריץ" כתב לאחרונה ש

"החברה הישראלית הופכת לחברה של אמון נמוך. חברה שבה שחיתות, אפילו שחיתות מינית מגעילה במיוחד, לא מעוררת הרמת גבה, ונתפסת כעוד גוון משעשע של משהו שכולם עושים מאחורי הקלעים. […] התשובה לשאלה האם רוב האנשים מנסים לנצל אותך או מנסים להיות הוגנים, יכולה לנבא בצורה לא רעה את התמ"ג הלאומי. […]  חלק גדול מאוד מהתוצר הפוטנציאלי עלול להתבזבז ולרדת לטמיון, כאשר אנשים חוששים כל הזמן שיסדרו אותם או שיפגעו בהם. במקומות עם פשיעה אלימה, הבזבוז הוא על מאבטחים, אזעקות וכספות. במקומות עם פשיעה כלכלית, הבזבוז הוא על הזדמנויות שהחמצת מחשש שיסדרו אותך, ועל אשראי שלא יכולת לקבל מאחר שנותן האשראי חשש שיסדרו אותו. במקומות שבהם השחיתות מחלחלת ומשחיתה, הבזבוז נובע ממינויים של חסרי יכולת ומהחלטות של עובדי ציבור שנובעות מהאינטרסים הפרטיים שלהם ולא מתוך האינטרסים של הכלל. […] אובדן האמון ההדדי בחברה הוא אות לקריסת היכולת […] לאפשר את המשך תפקודה המוצלח, והחלפת האמון בנורמות של צפרדעים ועקרבים היוצאים יחד לחציית נהר."

אכן, אחת השאלות החשובות בחברה שבה אנשים פועלים למען תועלתם האישית היא מה אמור למנוע מאותם אנשים שמשרתים בתפקידים ציבוריים לפעול למען תועלתם האישית, על חשבון המחויבות לציבור. בהיעדר מימד ערכי לפעולה הציבורית, ואם בכל עיסוק אני פועל כדי למקסם את רווחתי (וגם בוחר את העיסוק בהתאם), מה אמור למנוע מעובדי המגזר הציבורי, משוטר, מהנדס עיר, חבר כנסת או אפילו ראש ממשלה לפעול כדי למקסם את רווחתו האישית על חשבון הנאמנות לאינטרס הציבורי? מנדלי מוכר ספרים הציג את הבעיה הזו כאחת הבעיות של היהודים, בסיפורו "בימי הרעש" [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

[…] פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה. לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה. וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה.

לטעמי ההגיון הזה, ולא סתם, מביא את החברה האנושית לכדי משבר בכל מקום שבו מנסים ליישם אותו ללא רסן. ולכן אני חושב שכדאי לחזור ולהתבונן בהגיון החלופי. 

אחד מהביטויים של הסלידה הליברלית מהרעיון הלאומי (והחברתי  בכלל) היא ראיית כל שייכות וזהות קולקטיבית כגורם שלילי, כל לאומיות כלאומנות, וכל פטריוטיות כשוביניזם לאומי. אלא שתפישה זו היא יותר אידיאולוגיה מאשר תיאור מצב. זהות משותפת (כולל לאומית) ופטריוטיות יכולות להתבטא גם באופן חיובי. לפי ויקיפדיה:

פטריוטיות (מיוונית: πατρίς [פַּטְרִיס], מולדת) היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, בנאמנות ובמוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או כלפי אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת הקולקטיב והסולידריות.

השייכות לקהילה (כולל קהילת־לאום) מציעה חלופה "חילונית" לכוח "עליון" שיכול לרסן את הרדיפה אחרי האושר (והעושר) הפרטי, מתוך מחוייבות לאינטרס הרחב של חברי הקהילה, שתחושת השייכות הופכת אותו גם לאינטרס אישי של חבר הקהילה. תחושות השייכות והשותפות בקהילה ובמעשה גדולים מהפרט מסוגלות לרסן ולהגביל את האגואיזם האישי ואת האנטגוניזם בין קבוצות שונות בקהילה, בשם הסולידריות בין חבריה. קהילה אינה אוסף סתמי של המון פרטים, אלא ציבור של אנשים שעוסקים ושותפים, מתוך מכלול הפעולות האישיות שלהם, במעשה משותף. לכן, בתפישה של קהילה הפוליטיקה אינה מצטמצמת לשמירה על חירויות הפרט ואכיפת חוזים, ואינה עוד זירה שבה הפרטים מתחרים זה בזה על כסף, כוח וכבוד. הפוליטיקה היא הדרך שבה נבנה ומתעצב המעשה המשותף של הקהילה. חברי הקהילה לא בונים את המערכת הפוליטית שלהם כמערכת שמפעילה משטרה ובית דין בלבד, אלא כמערכת שמנהלת את "העניין הציבורי", כלומר כרפובליקה (בלטינית: Res publica, שזה בתרגום מילולי: עניין הציבור). לפי ויקיפדיה:

מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו.

בחברה הליברלית, הזכויות מוקנות לאדם מתוקף היותו אדם, בלי קשר לשאלת תרומתו לחברה, וגם כאשר הוא מנוכר לסביבתו. בפועל, מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לעושרו. לעומת זאת, ברפובליקה, האזרח לא מנוכר למדינה. הוא שותף־בעלים במדינה, שמצופה ממנו לנהוג כאזרח פעיל השותף באחריות על ענייני החברה והממשלה נועדה לשרת אותו כחלק מהחברה. מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לתרומתו לעניין המשותף של החברה. אני חושב שאם נתבונן על הארגונים והמסגרות ומערכות היחסים החברתיות הממשיות שבהן אנחנו פועלים, תגמול התלוי בתמורה נתפש אצלנו באופן כמעט טבעי כראוי והוגן יותר מאשר דרישה לזכויות המנותקות לחלוטין ממילוי חובות, תרומה או מסולידריות ואכפתיות.

בקצה ההגיון הזה, מתבטלת למעשה ההבחנה שבין המדינה (הממשלה) לבין החברה. כך, למשל, מה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" אינו מדינה יהודית, אלא חברה יהודית, בשם "החברה החדשה". זוהי למעשה חברת־שותפות, קואפרטיב לאומי שהוא פדרציה של קואופרטיבים מקומיים. כך הוא שם את הדברים בפי נשיא האקדמיה של "החברה החדשה", במעמד בחירת נשיא חברה חדש:

לא התאספנו כאן כדי לבחור בראש מדינה, שכן אנחנו לא מדינה. אנחנו קהילה – קהילה מאורגנת בצורה חדשה אמנם, אבל בעלת ייעוד עתיק שמופיע כבר בספר מלכים הראשון. נאמר שם שישראל ויהודה ישכנו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע.

למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה. עם זאת, אנחנו מרגישים שמדובר כאן ביותר מאשר אינטרסים חומריים טהורים. אנחנו נוטעים גנים ומקימים בתי ספר, דואגים לשימושיות ולתועלת של הדברים, אבל גם לחוכמתם וליופים. גם בחשיבותם אנחנו מכירים. אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עמו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. האידיאל הוא שמוביל אותה. גם את האמת הזאת לא גילינו, היא עתיקה כימי העולם. כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי.

מישהו חושב שסטיתי מהנושא? לא ולא, ידידיי, אני עדיין צמוד לנושא – הבחירות. האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך לטפח את האידיאל הזה. ענייני החומר לא צריכים לעניין אותו. את כל כוחו ומרצו הוא צריך להשקיע באידיאל."

לא סתם הרצל נתן בדבריו מקום מרכזי לתפקיד האידיאל עבור החברה. האתוס הליברלי לא מסוגל (ולא מעוניין) להציב אידיאל עבור החברה, מכיוון שהוא לא מאמין בחברה אלא בפרט. כדי להתקיים כחברה, יש צורך ב"סיפור מארגן", בתשובה לשאלות "מי אנחנו?" "מה האידיאל שלנו?" "לאן אנחנו שואפים ביחד כחברה?". צריך שיהיה לנו, כפי שכתבתי בעבר, "בשביל מה לקום בבוקר". אל מול הפירוק הליברלי (שתוצאתו בפועל היא אוליגרכיה קפיטליסטית) מתייצבות חלופות שונות, כל אחת עם סיפור מארגן אחר: הסתגרות ואגואיזם מגזרי המתנהל במסגרת של "חטוף כפי יכולתך" בזירה הפוליטית לצד דיכוי פנימי בידי האוליגרכיה המגזרית; לאומנות; אנטי-ציונות ופוסט ציונות דתית למיניה; ובמידה רבה שילובים בתמהיל משתנה של כל החלופות האלה.

לא סתם, הזירה הפוליטית בישראל סוערת בתקופה האחרונה סביב החלופות האלה: מצד אחד, קואליציית מפלגות המגזרים, האנטי והפוסט-ציונות הדתית, הלאומנות והאוליגרכיה. כנגד הקואליציה הזו, המאבק נגד הרפורמה מקבל אופי "רפובליקני" מובהק: אימוץ סמלי הלאום (הדגל, מגילת העצמאות) כסמלי המחאה, גישה הדורשת יחס של כבוד מתוקף התרומה לחברה ("אנחנו האליטה המשרתת הצבאית והכלכלית, התורמים לחברה") וכדומה. אלא שבמידה רבה פוטנציאל הכוח של המחאה הזו (כמו של מחאות קודמות) לא מתממש, לטעמי מכיוון שרבים מקרב המוחים, ואולי הרוב המכריע מתוכם, לא מתורגל באתוס הרפובליקני (בגרסתו המקומית), אלא דווקא באתוס הליברלי. האתוס הליברלי לא מסוגל להוות בסיס ממשי למאבק ציבורי מתמשך, ובעיקר לא מסוגל לבנות חלופה ממשית. ואולי הבעיה הזו מתבטאת באופן הבולט ביותר בשיתוק המעשי של מפלגות האופוזיציה המרכזיות, שבמידה רבה שומרות על דממה ונגררות אחרי המחאה בשטח, במקום להוביל ולקדם חלופה ממשית (מהצד השני, הן עצמן סובלות מחולשה פוליטית שמקורה ברתיעה המובנית של הציבור הליברלי מהפוליטיקה ומכל פעולה שיש בה התארגנות חברתית הצוברת כוח ממשי ודורשת מחוייבות ממשית מחבריה). זאת מכיוון שהן מפלגות שהאתוס הדומיננטי בהן הוא האתוס הליברלי, מה שמונע מהן להציג חלופה ציבורית ממשית. לתפישתי, החלופה היחידה שמסוגלת לבסס את הקיום של מדינת לאום יהודית־דמוקרטית (המכילה גם מיעוטים הזוכים לשוויון) היא החלופה הסוציאל־דמוקרטית, או, אם תרצו, הציונית־הרצליאנית.

ובבניין ציון ננוחם.

להסתדרות העובדים הכללית, שתולדותיה שזורים בדברי ימי מדינת ישראל, תמיד היו שני צדדים: איגוד מקצועי הנאבק על זכויות חבריו, ואליטה מנהיגותית המקדמת מטרות חברתיות ולאומיות. ד"ר זיו בורר, היסטוריון של המשפט הבינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, טוען שבהתנהגותה הנוכחית ובכשלונה להתנגד לרפורמה המשפטית, מועלת ההסתדרות בתפקידה ההיסטורי כפי שעוצב בידי דוד בן גוריון. ינשוף היסטורי ופוליטי-מדיני בטור אורח.

את ההסתדרות אוהבים לשנוא, ולעיתים בצדק. אך יש לה צד אחר, שממעטים להבחין בו, שכן הוא נתפס כמובן מאליו, בהיותו שלוב בקווי המתאר של החברה. בחלק מצד זה תוכלו להיווכח אם תנסו לדמיין את העבודה בישראל ללא בתי-הדין לעבודה (שממזמן היו מפורקים בלחץ בעלי-אינטרסים לולי הגנת ההסתדרות), וללא כל הזכויות וההגנות, תוצרי מאבקי ההסתדרות, שמחלקן כולנו נהנים. אבל זה רק קצה הקרחון, שכן נסו לדמיין: את תחום הספרות ללא "הוצאת עם עובד"; את תחום החינוך בלי רשת "עמל", ו-"הנוער העובד והלומד"; את הדאגה לגיל השלישי ללא רשת בתי-האבות "משען" וללא פעילויות הסתדרות הגמלאים. שלא לדבר על העובדה ההיסטורית שהמשק, ואף המדינה, לא היו קורמים עור וגידים, לולא פועלה של ההסתדרות. במילים אחרות, להסתדרות שני צדדים: חומר מול רוח. אך מדוע צד הרוח כה רחב וכה עמוק טבוע במסד החברה הישראלית?

התשובה נעוצה בתורה המכוננת של ההסתדרות, שתמיד ראתה בה כבעלת יעוד רחב יותר משל "רק" ארגון עובדים. האדם שהיטיב לגבש תורה זו עמד בראש ההסתדרות, כמעט מיום היוסדה, במשך כעשור וחצי, והוא: דוד בן-גוריון. כפי שהוא הסביר (במאמר "הייעוד הלאומי של מעמד הפועלים"), תורה זו רואה כייעודו הלאומי-היסטורי של הפועל הישראלי לשמש "כשליח העם…וכחלוץ המפעל [הציוני]…יחיד או יחידים…עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית…אבל…הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו…הכרת היֵעוד ההיסטורי…רואה את צרכיו ואת צרכי עמו…[כ]אחוזים ודבוקים". יעוד זה לא רק ממשיך גם לאחר קום המדינה, אלא דורש יחסי מחויבות חזקים בין העובדים והמדינה, כפי שהסביר בן-גוריון, בנאום ב-1949: "גם במדינות אחרות–המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות–מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור, אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי…מידת-הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם…והוא הדין ביחס…ל-"משרתי" המדינה…[אבל] היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה…[הוא] לא [י]יתכן בלי התנדבות כללית…הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את…כל העובדים במדינה". כל האמור משליך על תפיסת יעודה של ההסתדרות; ואכן, כפי שהוסיף והסביר בן-גוריון (הפעם ב-1956): "הסתדרות העובדים [שלנו] הי[ת]ה שונה מלכתחילה…[מ]הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות…[היא] לא ראתה…עצמה אך ורק כנציג[ת] הפועלים…אלא כשליח[ת] המוני ישראל…לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם שלמה, ומשמשת מופת לאנושות…[וזאת לאור] אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו".

תבואו ותגידו שכל זה היסטוריה. אבל חיזרו והיזכרו בכל הדברים הטובים שכיום קיימים בזכות ההסתדרות. משמע, עדיין ישנם להסתדרות שני צדדים: צר וחומרי, מול רחב וערכי. בהתאם, חוקת ההסתדרות העכשווית (מ-2019), קובעת ש:"הסתדרות העובדים הכללית החדשה מאחדת ומאגדת את כל העובדים…למאבק בלתי-נלאה ורצוף [לא רק] על הגנת תעסוקתם…[אלא גם, בין היתר, ל]בניין חברת עבודה ורווחה דמוקרטית, חופשית, מתקדמת והומנית, המושתתת על עיקרי הצדק החברתי, [ו]השואפת לשוויון והבטחת חרויות-הפרט".

עכשיו, אני רוצה לשאול את יושב-ראש ההסתדרות, ארנון בר-דוד: האם, עד כה, תגובת ההסתדרות בהנהגתך, לניסיון ההפיכה החוקתית, באמת משקפת מאבק בלתי-נלאה לבניין חברה דמוקרטית השואפת להבטחת חרויות-הפרט? נראה לי שהתשובה ברורה. הינה כי כן, בעוד ניסיון ההפיכה טרם הצליח להפר את חוקת המדינה, כבר הופרה בגינו חוקה אחרת: חוקת ההסתדרות. אבל בר-דוד, עוד לא מאוחר, יש זמן לתקן (אם כי לא הרבה). כפרפראזה לדברי מנהיג הסתדרות אחר (יצחק בן-אהרון): אנא אזור עוז לפורענות בטרם תמורה! הפגן אומץ והשבת את המשק עד להפסקת ניסיון ההפיכה, בטרם ישונו פני מדינתנו האהובה מהיסוד ולעד!

הכותב הוא דוקטור למשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים, חבר בפורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה, ונכדה האוהב של אסתר ברגמן ז"ל יקירת ההסתדרות במחוז חיפה ל-1989.

מה הקשר בין אייכמן לבין פיראטים וסוחרי עבדים? מחקר חדש של ד"ר זיו בורר מאוניברסיטת בר אילן מראה שמושג ה"פשעים נגד האנושות" עתיק להפליא, והולך אחורה לדין הגרמאני העתיק, המשפט הרומי ובתי הדין של האבירים בימי הביניים. החוק הבינלאומי קדם, ככל הנראה, למשפט הלאומי הפנימי, והתפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן. ינשוף היסטורי מותח קו בין ויליאם וואלס גיבור הסרט "לב אמיץ", נפוליאון בונאפרט וראשי הנאצים, וגם אביר אחד, פטר פון הגנבאך, שהוצא להורג בידי טריבונל בינלאומי כבר בסוף המאה ה-15.

פעם יצא לי לתרגל בהרווארד קורס על משפטים מפורסמים בהיסטוריה, ובין היתר קראתי עם הסטודנטים קטעים נרחבים מהפרוטוקולים של משפט אייכמן. להפתעתי גיליתי שם כמה וכמה פנינים, מהשפה הפיוטית של גדעון האוזנר ועד – לחובבי המשפט הפלילי והבינלאומי – דיונים מאד מעניינים בין השופטים לבין הסנגור סרוואציוס דווקא. הקורא מקבל את הרושם כי השופטים, כולם יהודים גרמנים בהשכלתם ובתרבותם, לא היססו לצלול עם סרוואציוס לסוגיות מחלוקת בפרשנות הדין הבינלאומי, חוקים גרמניים ישנים ושאלות של תחולה משפטית וריבונות, שחלקן מגיעות לרמה הפילוסופית ממש. בין היתר, כידוע, העלה סרוואציוס את הטענה המקדמית שבית המשפט הישראלי אינו רשאי לשפוט את אייכמן, מפני שפשעיו בוצעו לפני הקמת מדינת ישראל, נגד אנשים שלא היו אזרחים ישראלים וחשוב מכל, לפני ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" בא לעולם. והרי ידוע במשפט ש"אין עונש ללא חוק". בתגובה, הביאו השופטים תקדימים ממשפטי נירנברג, ונאלצו להשתמש בטיעונים שלקוחים מעולם החוק הטבעי או ערכיהן היסודיים של אומות תרבותיות. בין היתר, הם טענו שבמשפט כל האומות יש קטגוריה מסויימת של אנשים שמוגדרים כ"אויבי האנושות כולה". סרוואציוס, מנגד, טען שמדובר אך ורק בשודדי ים, ואז עבר לדון עם השופטים בסוגיות אחרות.

ואני תהיתי מה בין שודדי ים לאייכמן, תהייה שנשארה איתי הרבה שנים. רק לאחרונה, זכיתי לקרוא מאמר מרתק של ד"ר זיו בורר, חוקר ומשפטן בינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, שמראה שהקשר הפיראטי של אייכמן פותח חלון לעולם נסתר ומרתק, אותו הוא מכנה "המילניום האבוד של החוק הבינלאומי". מסתבר שההגדרה המודרנית "פשעים נגד האנושות", שבאמצעותה הרשיעו והוציאו להורג את ראשי הנאצים, אינה חדשה כלל וכלל – היא הולכת אחורה לעמקי העבר, מימי הקדם של הרומים והשבטים הגרמאניים העתיקים, דרך האבירים של ימי הביניים ועד למשפטים המודרניים של ימינו אנו. נהוג לשער כי בהתחלה נוצרו מדינות ריבוניות ורק אז הוסדרו היחסים ביניהן באמצעות המשפט הבינלאומי. כפי שמראה בורר, המציאות למעשה הפוכה: המשפט הבינלאומי שהתיר לשפוט פשעים נגד האנושות ופשעים נגד השלום, קדם למעשה למשפט המדינתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כששפט את ראשי הנאצים, בית הדין הבינלאומי בנירנברג אכן התייחס ל"אויבי האנושות כולה": פיראטים, סוחרי עבדים ויתר טיפוסים נאלחים שאפשר להעניש בכל מדינה, בלי קשר למקום שבו ביצעו את פשעיהם. המקור לקטגוריות הללו הוא המושג העתיק של "פורע החוק" (outlaw) ששורשיו בני יותר מאלפיים שנה. בשיטת המשפט של השבטים הגרמאניים העתיקים, היה אפשר להפוך עבריינים מסויימים ל"פורעי חוק" לאחר הליך מתאים. האנשים הללו, מילולית, היו מחוץ לחוק. ברגע שאדם הוגדר ככזה, כל אחד שפגש בו היה יכול להרוג אותו מיד ללא גינונים מיותרים. מעשים מסויימים, למשל רצח בלילה ובאמצעות רעל, הוגדרו ככל כך נתעבים, עד שהיה אפשר להרוג את כל מי שביצע אותם בכל מקום וללא הליך כלשהו.

המושג של "פורע החוק" לא היה קיים רק אצל השבטים שהסתובבו ביערות גרמניה אלא אף ברומא, המעצמה האימפריאלית הגדולה של התקופה. גם לפי החוק הרומי, היה סוג מסויים של פשעים שמי שהורשע בהם יצא אל מחוץ לחוק, והיה אפשר להוציאו להורג בכל מקום ללא משפט, בהנחה שרשות משפטית מוסמכת אינה זמינה ושזהות הפושע אינה מוטלת בספק. בין הפושעים הללו נמנו עריצים (שליטים המושלים באופן שרירותי לטובת עצמם ולא לטובת הכלל), פיראטים, שודדי דרכים, חיילים רומאים שפעלו ללא אישור של רשויות מוסמכות, וכמובן גם בוגדים. לבסוף, כאשר הכנסייה הפכה לדת המדינה של האימפריה הרומית, כופרים ומינים הפכו להיות גם "אויבי האנושות" וגם אויבי הכנסייה והעם הרומי בעת ובעונה אחת, והיה ניתן להוציאם להורג באשר הינם. 

לימים, כאשר העת העתיקה פינתה את מקומה לימי הביניים, אפיפיורים וקיסרים תבעו את ירושת האימפריה הרומית, ובין היתר ראו לעצמם זכות וחובה להוציא להורג OUTLAWS בלי קשר למקום הימצאם או המקום שבו ביצעו את פשעיהם. הרשימה עדיין כללה עריצים, שודדים וברברים, אבל ברוח ה"סובלנות" הקתולית הידועה התרחבה גם לכופרים ומינים. בהדרגה, מלכים שלא הכירו בסמכות האוניברסלית הבלעדית של האפיפיור ברומא או קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, הכריזו שגם להם יש זכות להחליט מי הוא פורע חוק, וכמובן לחסל כל אדם כזה שנקלע לשטחם. בחלק ממערכות המשפט של ימי הביניים, עבירות שהוציאו אדם אל מחוץ לחוק נקראו felonies (מי שמכיר משפט פלילי מודרני יזהה מיד את המונח). בעיקרון כל אדם היה יכול להרוג פושעים כאלה, אבל מלכים העדיפו להעניק את הסמכות לטריבונלים מטעמם, בין אם מאולתרים ובין אם קבועים ורשמיים. זאת להבדיל מעבירות פנימיות של "הפרת שלום המלך" שרק טריבונאלים מקומיים הרשיעו והענישו עליהן.

הדברים מסתבכים עוד יותר, כאשר מבינים שלמשפט הצבאי כולו יש למעשה מקור בינלאומי. בימי הביניים, בתי משפט של אבירים, שהיו כמובן רשאים לשפוט את בני מעמדם, לא נתפסו בהכרח כשייכים למלך ספציפי, אלא כאוכפים את החוק של מעמד האבירים הבינלאומי באשר יהיה, בהסתמך על משפט הטבע והאל ותקדימים של בתי דין אביריים אחרים. בגידה בריבון, למשל, היתה פשע בינלאומי, והיה ניתן להעניש את הבוגד בכל בית דין צבאי בכל מדינה. באותה התקופה, מלכים נתפסו כמי שנמשחו לתפקידם בידי האל, ומי שבגד, למשל, במלך צרפת, היה יכול לעמוד לדין ולאבד את ראשו גם באנגליה. ב-1499, למשל, נתין פלמי התחזה למלך אנגליה ופלש לחופיה עם כנופייה. בית דין אזרחי של המשפט המקובל פסק שאין לו זכות לשפוט את אותו אדם, מפני שנתין אויב שנלחם באנגליה מן הסתם אינו כפוף לחוקיה, ולא ניתן להאשימו בהפרת שלום המלך. אותו אדם הועבר מניה וביה לבית דין צבאי והואשם בחמיסת שלטון, פשע בינלאומי שכל בית דין צבאי יכול להוציא עליו להורג. במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר המלך צ'רלס הראשון נלכד בידי צבא הפרלמנט, הוא הואשם בפשע העריצות הבינלאומי, ורק בגינו איבד את ראשו. לא היה ניתן להאשימו בפשע אנגלי פנימי, שהרי הוא היה מלך אנגליה. מנגד, כאשר יורשיו של צ'רלס חזרו לשלטון, הם האשימו את אלו שהוציאו אותו להורג בבגידה, פשע בינלאומי אף הוא.

ישנם כמה מקרים מובהקים שבגינם הואשמו אנשים בגרסה העתיקה של פשעים נגד האנושות. בתקופה הצלבנית, הואשם קונרדין מלך ירושלים ב"הפרת השלום", פשע אוניברסלי, בגלל שפלש לסיציליה בניגוד לצו האפיפיור. ב-1305, האשימו האנגלים את המורד הסקוטי ויליאם וואלס (גיבור הסרט "לב אמיץ" בכיכובו של מל גיבסון) ברצח אזרחים חפים מפשע, והוציאו אותו להורג בייסורים קשים. ב-1474 התרחש מקרה מעניין במיוחד: פטר פון הגנבאך, אביר ששלט על העיר ברייזאך מטעמו של דוכס בורגונדי, נלכד על ידי אויביו והואשם במעשי זוועה נגד אזרחי העיר וסוחרים שוויצריים שנקלעו אליה. בין היתר, הוא הורה לחייליו לרצוח את הגברים בבתים שבהם התאכסנו כדי שיוכלו לקחת לעצמם את הנשים. כמו פושעים מודרניים נגד האנושות, הגנבאך טען שרק ציית לפקודותיו של דוכס בורגונדי. בית דין בינלאומי, אולי הראשון מסוגו, הרשיע אותו ב"פשעים נגד חוקי האדם והאל", שלל ממנו את תואר האבירות ודן אותו למוות בעריפת ראש. יש לציין שהאישום הרשמי נגד הגנבאך היה "עריצות", פשע בינלאומי שמקורו עוד בתקופה הרומית. במאה ה-16, המשפטן הספרדי בלרותומיי דה לאס קאסאס תבע כנראה לראשונה את המונח "פשעים נגד האנושות", כאשר הוקיע את מעשי הזוועה של המתיישבים הספרדים ביבשת אמריקה, אבל הוא בסך הכל השתמש במילה נרדפת אחת מבין רבים למושג ה-OUTLAW הגרמאני, הרומי והימי ביניימי. אלו אינן הדוגמאות היחידות: מוריס קין ומתיו סטריקלנד, חוקרי המשפט של ימי הביניים, מצאו מקרים רבים אחרים שבהם אבירים הואשמו בפשעים שנחשבו אז בינלאומיים, כולל מעילה בהסכמים ורצח לא מוצדק של חפים מפשע.

המגמה הזאת ממשיכה כמובן גם בעת החדשה המוקדמת לתוך התקופה המודרנית. כשנפוליאון נלכד לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו, הוא הואשם על ידי הקואליציה האנטי-צרפתית בפשע שנחשב אף הוא בינלאומי מאז ימי הביניים: "הפרת השלום" באמצעות מעילה בהסכם שחייב אותו להישאר באי אלבה. לאחר כמה עשרות שנים, משפטנים הרחיבו את הקטגוריה הישנה של "הפרת השלום" ו"עבירה על חוקי האדם והאל" והכניסו אליה, בנוסף לפיראטים, גם את סוחרי העבדים. באותה המאה לכל צבא כבר היה חוק פנימי משלו, אבל עדיין מפקדים עליונים, מלכים ונשיאים נתפסו ככאלו שאוכפים חוקים של משפט הטבע, ולכן יכלו להעניש חיילים וקצינים גם על עבירות נתעבות כמו אונס גם אם לא הופיעו במפורש בחקיקה הצבאית של אותה מדינה. במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניסו בעלות הברית להאשים את הקייזר הגרמני בפשע של "הפרת השלום", אם כי הדבר לא הסתייע. ואפילו ב"משפט משרדי הממשלה", אחד ממשפטי נירנברג, השופטים העלו למרבה הפליאה תקדימים בני מאות שנים מתקופת האימפריה הרומית הקדושה בכדי לבסס את הקטגוריה של "פשעים נגד השלום".

לפיכך, כאשר השופטים משה לנדוי, יצחק רווה ובנימין הלוי האשימו את אדולף אייכמן בפשעים נגד האנושות, גם הם וגם עורך הדין סרוואציוס היו ככל הנראה מודעים להיסטוריה העתיקה של המונח. רק שהם – השופטים הישראלים – היו נאמנים הרבה יותר למסורת המשפטית הבינלאומית מאשר הסנגור, שדבק בגישת ריבונות המדינה המוחלטת שהתקיימה רק לתקופה קצרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הרעיון שהדין הבינלאומי קודם במידה רבה לדין הלאומי לא רק מרתק, אלא במידה רבה משנה את ההבנה של עצם מושג המדינה. התפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן.