ארכיון הבלוג
הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית
לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.
לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן
לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.
כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.
תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.
מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.
החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.
כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.
אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.
במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"
לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."
שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.
האיש של היטלר בדמשק: שערוריית הספר השחור
ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?
ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".
רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.
גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.
אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.
ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.
ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.
בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.
הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.
כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.
השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.
ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.
לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא
האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:
פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?
פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?
פרק שלישי: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?
פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר
הפיכה נשכחת באפגניסטן: היום ששינה את ההיסטוריה העולמית?
בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה.
בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.
אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.
אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.
בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.
אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.
ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.
לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.
גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.
ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.
הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?
המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.
הארץ הטהורה: את מי יכול לנצח הצבא הפקיסטני?
פרופ' כריסטין פייר, חוקרת טרור ומומחית לדרום אסיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, פותחת לנו צוהר לתבערה הפוליטית בפקיסטן ובתת היבשת ההודית. הצבא הפקיסטני הכושל, טוענת פייר, לא מסוגל להביס אף אויב, חוץ מהדמוקרטיה הרעועה של ארצו. בכך, הוא משתמש בכל כלי אפשרי, החל מהפיכות גלויות וכלה בשחקן קריקט שהפך לפוליטיקאי והתעשר בנסיבות חשודות. במקום להגן על הדמוקרטיה, בית המשפט העליון הפך לכלי נרצע של הצבא תחת מעטה מפוקפק של אקטיביזם שיפוטי. ינשוף פוליטי-מדיני על הגבולות העמומים בין שחיתות, צבא ומשפט ברפובליקה האסלאמית של דרום אסיה.
המאמר תורגם, ברשותה הנדיבה של המחברת, וניתן לקרוא אותו במקור באתרה האישי.
לפקיסטן יש ראש ממשלה חדש, נכון לעכשיו. ביום שלישי שעבר, הפרלמנט הפקיסטני ערך ישיבה מיוחדת על מנת להדיח את נוואז שריף מהליגה המוסלמית של פקיסטן (PML-N), שהופל בהפיכה שיפוטית בשבוע האחרון. שאהיד חקאן עבאסי, נאמן מושבע של שריף, אמור לחמם את הכיסא הנשיאותי, עד שהמפלגה תספיק לארגן מושב בפרלמנט לאחיו של שריף, שבאז, בבחירות המיוחדות הקרובות. המינוי הזה, כמובן, הוא הכנה שנועדה להצניח את שבאז לכס ראש הממשלה.
אין זה מפתיע שנוואז שריף הודח. מה שכן מפתיע, זו העובדה שהצליח להחזיק מעמד זמן כה רב. ראש הממשלה היה בכוונות של הצבא עוד לפני השבעתו, ומיד לאחר שזכה בניצחון גורף בבחירות 2013. למעשה, שריף הודח על ידי הצבא כבר פעמיים. שבאז שריף, לעומתו, הרבה יותר נוח מבחינת הצבא. בניגוד לאחיו, הוא נמנע מעימותים ודואג לשמור על קשרים חמים עם הגנרלים.
אלו התנאים שמאפשרים לך לשמור על השלטון בפקיסטן. בעוד שלמדינות רבות אחרות יש צבא, לצבא הפקיסטני יש מדינה. בעיני הכוחות המזויינים רבי העוצמה, דמוקרטיה אמיתית היא רעיון מתועב. כבר לפני זמן רב, הצבא לקח לעצמו את הזכות להתערב כטוב בעיניו, ודאג להזכיר לאומה שוב ושוב שהוא המושיע היחיד, בעוד פוליטיקאים אזרחיים הם אסון לאומי. מאז ההפיכה של הרמטכ"ל איוב חאן באוקטובר 1958, הצבא שלט ללא הפסקה במדינה באופן ישיר או עקיף. למעשה, הצבא היה טוב בשמירה על כוחו הרבה יותר מאשר במלחמות מול אויבים חיצוניים. בשנת 2008, הסתיימו תשע שנות דיקטטורה בראשותו של גנרל פרווז מושראף, ופקיסטן שבה להיות דמוקרטיה באופן רשמי. מאז, המשמר הפרטוריאני הטורפני של המדינה נתקל בבעיה הולכת ומתגברת: הדמוקרטיה הפקיסטנית, פגומה ככל שתהיה, החלה לנעוץ שורשים מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. אף על פי שהבחירות שהביאו את שריף לכס ראש הממשלה לא היו נקיות מכל מתום, היתה זו הפעם היחידה שממשל דמוקרטי סיים את תקופת כהונתו והעביר את השרביט לממשל דמוקרטי אחר (אם כי לא בלי בלגן משמעותי שבישל הצבא).
הדמוקרטיה צומחת בכל זאת, מתחת לשפמים המטופחים של הגנרלים. בתמונה: גנרל עם שפם מטופח.
בין שנת 1988, שבה כוננה מחדש הדמוקרטיה בעקבות מותו של גנרל מוחמד זיא אל-חאק בהתרסקות מטוס, ושנת 1999, הצבא הצליח להדיח את שתי ממשלותיה של בנזיר בוטו ב-1990 ו-1996 ואת ממשלתו של שריף ב-1993. ב-1999, שוב הדיח הצבא את שריף בהפיכה ללא שפיכות דמים. אך בהתחשב בעובדה שהדמוקרטיה הצליחה לעמוד ברוחות העזות מאז 2008, משקיפים קיוו בזהירות שעם התבססותה, יהיה קשה יותר לצבא לחתור תחת ממשלות ולחולל הפיכות צבאיות גלויות. הבעיה היא שהגנרלים הבחינו בכך אף הם, והחליטו למנוע מהדמוקרטיה לנעוץ שורשים עמוקים מדי.
הצבא אמנם חשש באופן כללי מאובדן המעמד הדומיננטי שלו בפוליטיקה הלאומית, אולם היו לו סיבות ספציפיות לדאוג בנוגע לראש הממשלה שריף. לגנרלים יש זיכרון ארוך, והם לא שכחו כיצד שריף ניצל את זכותו החוקתית והחליף ב-1998 את הרמטכ"ל ג'האנגיר קרמאט בפרווז מושארף (לא רעיון טוב במיוחד, כפי שהוכיחו לנו האירועים שהתרחשו לאחר מכן). הצבא לא שכח גם כי שריף ניסה, בלי הצלחה יתרה, להדיח את מושארף ב-1999 בשל ניהול כושל של מלחמת קארגיל מול הודו, מלחמה שהסתיימה בכישלון מביש. גרוע מזה, שריף הדיח את מושארף בשעה שהרמטכ"ל היה בסרי-לנקה, וסירב לתת למטוסו לנחות. למושראף לא היה דלק והוא לא היה יכול לנחות בשום מקום אחר. הצבא הסיק שמדובר בניסיון לחסל את מושראף והזניק הפיכה צבאית. באקט של נדיבות, הרמטכ"ל לא תלה את שריף, רק הגלה אותו לערב הסעודית. גם לשריף יש זיכרון ארוך. כשהדמוקרטיה חזרה, ראש הממשלה דרש שמושארף יעמוד לדין רק בשל השעיית החוקה ב-2007, אבל לא בגין ההפיכה הצבאית ב-1999. אולם עצם המחשבה שאחד משלהם יעמוד למשפט על בגידה, גרמה לגל פניקה בקרב רוכבי הסוסים. לא רק מושארף יעמוד למשפט, אלא כל המוסד שבראשו עמד. אפילו יומרותיו של הצבא למלא תפקיד בניהול המדינה עלולות לעמוד בספק. בפועל, המשפט לא נפתח מעולם, בשל לחץ צבאי בלתי מתפשר, ומושארף עדיין חי ב"גלות" נוחה בדובאי ובלונדון. מסיבות מסתוריות כלשהן, יש לו אפילו כסף לדירות יוקרה.
לא מקובל על הצבא- ראש ממשלת פקיסטן המודח, נוואז שריף
שריף מינף את כוחו היחסי בניסיון להנהיג שליטה אזרחית כלשהי על המנגנון הצבאי המנופח. הוא לקח את תיקי החוץ והביטחון לידיו, במקום לתת אותם לאנשי צבא כמקובל. זאת בנוסף לכוונותיו המוצהרות לשפר את היחסים עם הודו ולחזק את הקשרים הכלכליים והאחרים עם אויבתו המושבעת של הצבא ממזרח. כך, ניצל שריף כל הזדמנות לתקשר עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי. ובאקט שהצבא ראה כבגידה במולדת ממש, לשריף אפילו היתה החוצפה לנסות ולוותר על האסטרטגיה ארוכת-השנים של מניפולציות באפגניסטן, מדינה שנחשבה באופן מסורתי כ"עומק אסטרטגי" של פקיסטן נגד הודו. בנוסף, התחייב ראש הממשלה לנהל משא ומתן עם הטליבאן הפקיסטני, שהשתולל במדינה במשך יותר מעשור. הצבא, מסיבותיו שלו, רצה להריץ מבצע צבאי סלקטיבי נגד הטליבאן במחוז צפון ווזיריסטאן. מבצע "זארב אל-אזב", שהסתיים באפריל 2016, היה כל כך "מוצלח" שהצבא נאלץ לפתוח במבצע נוסף, "ראד אל-פסאד" בראשית 2017.
בעוד הצבא תכנן לטפל בשריף מאז שחזר לשלטון ב-2013, האופציות שלו היו מוגבלות. ראש הממשלה זכה הרי ברוב מוחלט בפרלמנט, והגנרלים לא היו יכולים להדיח אותו באמצעים תככים ותמרונים קואליציוניים. הפקיסטנים לא התחננו לצבא שיבוא להציל אותם, וכל הנסיונות לחולל כאוס פנימי באמצעות אימראן חאן, שחקן קריקט חובב נשים שהפך לפוליטיקאי, או טאהר אל-קאדרי, כהן דת אקטיביסט ממוצא פקיסטני-קנדי, לא הניבו תוצאות. לרשות הצבא הפקיסטני לא עמד אפילו הסעיף החוקתי שאפשר לו להדיח ממשלות במקרים קודמים. תיקון 58-2(ב) נקבע ב-1985, והפך על ראשה את המערכת הדמוקרטית-פרלמנטרית של פקיסטן שהתבססה על ראש ממשלה חזק ונשיא עם כוח סמלי. התיקון נתן לנשיא דאז, זיא, סמכות גורפת לפזר את הפרלמנט הלאומי ואת הפרלמנטים המחוזיים, דבר שכמובן ניצל מיד. אולם ב-2010, הנשיא אסיף עלי זרדארי חתם על התיקון ה-18 לחוקה, שהשיב את פקיסטן למשטר דמוקרטי פרלמנטרי מסורתי יותר. הכלי המסורתי ניטל מידי הצבא, והוא נאלץ למצוא דרכים חדשות לרסן את הדמוקרטיה.
התעשר בנסיבות מפוקפקות – אימראן חאן
לפיכך, מיד לאחר הדחתו של מושארף, התחיל הצבא לטפח את בית המשפט העליון. הפארסה השיפוטית שהובילה להדחתו האחרונה של שריף הוכיחה כי מערכת המשפט עודנה כלי בידי הצבא לקצץ את כנפי הדמוקרטיה. באפריל 2016, מאגר המסמכים המודלפים שנודע כ"ניירות פנמה" הוכיח כי משפחתו של שריף מחזיקה חברות בחוץ לארץ. אימראן חאן, שגם העושר שצבר מפוקפק ביותר, ניהל מסע מחאה רעשני ואיים לשתק את הבירה איסלמבאד, ובעקבות זאת, הסכים בית המשפט העליון להקים ועדה שיפוטית שתחקור את האשמות השחיתות נגד שריף. למעשה, יכולתו של חאן לשנע קהלים גדולים קשורה בסבירות גבוהה לכספים שהוא מקבל מה-ISI, השירות החשאי של פקיסטן, ויש סיבות טובות לחשוד שאותו שירות אחראי גם לעלייתו הפתאומית כמעט של חאן לזירה הפוליטית בשנת 2010. אולם ההאשמות המקוריות נגד שריף לא הוכחו מעולם. כדי להדיח אותו בכל זאת, השתמש בית המשפט העליון בסעיף 62, סעיף מוזר בחוקה הפקיסטנית המתבסס על המושג המעורפל של "מוניטין מוסרי". בית המשפט השתמש גם בסעיף 99 (ו) ל"חוק ייצוג העם" מ-1976, המתיר להדיח אדם מתפקיד אם איננו "נבון בדרכיו, רודף צדק, נמנע מבזבוזים, כנה וישר דרך." ב-2014, הודה אחד משופטי העליון כי החוקה אינה מגדירה את המושגים הללו באופן מדויק.
בעוד יש המהללים את המהלך הזה כניצחון של בתי המשפט על פוליטיקאים מושחתים, אחרים מבינים את האמת: מדובר ביישום שרירותי וסלקטיבי של קריטריונים מגוחכים ומעורפלים כדי לשלוף קוץ הנעוץ זמן רב מדי בבשרו של הצבא. אין ספק ששריף מושחת, בדיוק כמו כל שאר הפוליטיקאים בפקיסטן. אולם באמצעות סילוקו, יצר בית המשפט תקדים מסוכן של הדחת ממשלות נבחרות. מפני ששבאז שריף הוא שחקן מקומי עם ניסיון בינלאומי מועט, הגנרלים מאמינים שיוכלו להשפיע עליו בנושאי הליבה כמו היחסים עם הודו, ארצות הברית, סין ואפגניסטן. אולם בכל זאת, הצבא יצטרף לעבוד קשה כדי לעקור את הרגשות החיוביים שנותרו כלפי נוואז. בטווח הארוך, ינסו הגנרלים לסכסכך את חברי המפלגה אלו עם אלו כדי לנטרל את כוחה של משפחת שריף בנחלה הפוליטית שלה. בעוד יש המהללים את מערכת המשפט הפקיסטנית ששחררה כביכול את המדינה מפוליטיקאי טורפני, האם יעזו השופטים האצילים לעשות משהו נגד הצבא עם איזושהי מידה של נחישות? ספק רב. אף בית משפט פקיסטני לא העז מעולם להעמיד גנרל למשפט על בגידה, ובוודאי לא על זוטות כמו שחיתות. תהיה לנו סיבה לחגוג רק אם בית המשפט יצא כנגד הגנרלים, האיום האמיתית על הדמוקרטיה הפקיסטנית. עד אז, בית המשפט אינו אלא כלי בידי הצבא לגזום את ענפי הדמוקרטיה בפקיסטן.
פרופ' כריסטין פייר היא פרופסור חבר במרכז ללימודי שלום וביטחון (CPASS) בבית הספר ע"ש אדמונד א.וולש לשירות החוץ באוניברסיטת ג'ורג'טאון, ומומחית נודעת ללימודי הודו, פקיסטן ואפגניסטן. היא גם רקדנית עמודים שתופרת את תחפושותיה ותלבושותיה בעצמה. בעבר היתה גם בודי-בילדרית. בזמנה החופשי, פרופ' פייר אוהבת לבשל ואפילו כתבה רב מכר על "המטבח של ארצות ציר הרשע ומדינות מעצבנות אחרות".
פרופ' כריסטין פייר – התמונה נלקחה מאתרה האישי של המחברת
C. Christine Fair is an associate professor at the Center for Peace and Security Studies (CPASS), within Georgetown University's Edmund A. Walsh School of Foreign Service, and an acclaimed regional expert in Indian, Pakistani and Afghani studies. She is a reasonably accomplished pole dancer who even knits and crochets her own costumes. In college she was a competitive bodybuilder. In her free time, she likes to cook and even authored a cult best seller Cuisines of the Axis of Evil and Other Irritating States.”
עדכון על ההפיכה בטורקיה: תובנות מהמידע החדש שנחשף
ינשוף צבאי-אסטרטגי חושף מידע חדש על הסיבות לכשלון ההפיכה בטורקיה. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח, ומדוע דאע"ש, אסד והכורדים עשויים להרוויח מכל הסיפור?
לפני יומיים, בתאריך הסמלי של ה-20 ביולי, יום השנה ה-72 לניסיון ההפיכה נגד היטלר, כתבנו כאן בינשוף על ניסיון הפוטש הכושל בטורקיה, בניסיון להבין אותו מזווית הראיה של חקר המרידות הצבאיות. בינתיים, נחשף לא מעט מידע חדש ששופך אור על האירועים של ליל ה-15 ובוקר ה-16 ביולי 2016 – בעיקר עדויות רבות ותכתובות ואצאפ של ראשי הקושרים. בין אלו שעשו שימוש בחומר החדש ניתן למנות את ארן שטיין ודייויד סנקיאוטי , שכתבו בבלוגים הצבאיים המשובחים "מלחמה על הסלעים" ו"איש התעופה". סנקיאוטי אף ביסס את הניתוח שלו על יומני טיסה מודלפים. להלן, במבזק מיוחד של ינשוף צבאי-אסטרטגי, נעדכן את הניתוח מיום רביעי, שהועלה גם לאתר מידה ונמסר בעל פה בראיון לתחנת הטלוויזיה i24. הטענה העיקרית של הבלוג הזה היתה, כזכור, שהקושרים טעו בתיעדוף המטרות שלהם. במקום לחסל את ארדואן מיד ובעדיפות ראשונה, הם ביכרו להפציץ מטרות בעלות חשיבות משנית, לחסום גשרים על הבוספורוס ולהשתלט על תחנות טלוויזיה, בלי להבין שבמציאות של ריבוי אמצעי תקשורת אין להשתלטות הזאת משמעות אסטרטגית. ברגע שארדואן הצליח לשדר לתקשורת באמצעות אפליקציית פייס-טיים, ולאחר מכן לנחות באיסטנבול, הכף נטתה כנגד הקושרים, ההמונים יצאו להפגין נגדם ברחובות וכיתרו את כוחותיהם המפוזרים, וכתוצאה מכך התוכנית כולה התמוטטה במהירות.
ראשית כל, ההפיכה נחשפה טרם זמנה, והקושרים נאלצו ככל הנראה לפעול לפני שהצליחו לגבש את תוכניותיהם עד הסוף. דבר זה יכול להסביר את חוסר התיאום והרשלנות בביצוע. טעותם העיקרית היתה אכן בתיעדוף- אבל היא לא היתה קריטית כמו שכתבתי כאן בראשית השבוע, והתוצאה היתה יותר קרובה ממה שנדמה. בפועל, הקושרים הבינו היטב את החשיבות שבחיסול ארדואן וראשי השלטון האחרים, וניסו לעשות זאת כמה פעמים. תכתובות הואצאפ וניתוח הנתונים בידי שטיין וסנקיאוטי מעלים כי מטוסים הפציצו את מטה השירות החשאי, מפקדת הקומנדו של המשטרה, משטרת התעופה, הפרלמנט, המטה הארצי של המשטרה, מפעיל הלווין הממשלתי וארמון הנשיאות. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יחידות קומנדו מוטסות ניסו לחסל את ארדואן במלונו במרמריס, אולם איחרו ב-25 דקות. מטוסים של הקושרים נעלו עליו כוונות באוויר אך לא ירו. הסיבה לא ידועה לחלוטין, אבל ככל הנראה, הם היססו מתוך חשש שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. ובכל זאת, התובנה המרכזית נותרת בעינה. הקושרים לא תיעדפו את המטרות שלהם כהלכה. אדוארד לוטוואק, המומחה החשוב ביותר שחי היום לתחום ההפיכות הצבאיות, קבע בצדק כי הקושרים הפרו שניים מהחוקים הבסיסיים ביותר: הם לא חיסלו את המנהיג, ולא ניטרלו את היחידות הניידות העוינות (שריון ומטוסים נאמנים למשטר). מכיוון שההפיכה נחשפה טרם זמנה והקושרים נאלצו לפעול בחיפזון, ככל הנראה לא היו להם המשאבים ורוחב הפס הדרוש בכדי לחסל יחידות ניידות עוינות. אבל היו דברים שהם כן יכלו לעשות כדי להבטיח את חיסולו של ארדואן וראשי השלטון, אם היו מתעדפים זאת מעל ומעבר לכל שיקול אחר.
ההתקפה על מטה השירות החשאי
ראשית כל, הפצצות הן לא כלי יעיל במיוחד לניטרול מוקדים עוינים במהלך הפיכה צבאית. אפילו במלחמה בשטח פתוח, כוחות יכולים להסתתר ולהימנע ממטוסי אויב באופן יעיל יותר מאשר משקיפים רבים מדמיינים, בוודאי בלילה ובסביבה עירונית שיש בה הרבה דרכים לתפוס מחסה. הקושרים אכן ניסו לחסל את ארדואן, המטרה הראשונה במעלה, באמצעות יחידת קומנדו מוטסת. כאן, זו היתה בעיקר בעיה של תזמון. הפשיטה על המלון של ארדואן היתה אמורה להיות הצעד הראשון בהפיכה – לפני תפיסת הגשרים בבוספורוס ולפני הפצצה של מטרות חשובות פחות (הפרלמנט, למשל, או אפילו מפקדות המשטרה). ברגע שצוות הביטחון של ארדואן שומע שיש הפיכה, מן הסתם יבריח קודם כל את הנשיא מכל מקום שבו הוא נמצא. שנית – תוכניות ב' וג' למקרה שפשיטת הקומנדו תיכשל היו צו השעה. המטוסים שנעלו כוונות על ארדואן היו אמורים להכיל את הקושרים הנאמנים והנחושים ביותר, ולירות בלי להתחשב בשום שיקול שהוא – אפילו אם מדובר במטוס אזרחי. ציוות הקושרים האמינים ביותר למשימות מפתח הוא שיקול קריטי, שמורדים רבים זלזלו בו בעבר. בקשר נגד היטלר ב-20 ביולי 1944, למשל, מנהיגי ההפיכה שלחו קצין לא נאמן למשימה החשובה ביותר, המעצר של שר התעמולה גבלס. התוצאה היתה כישלון שהיווה את נקודת המפנה החשובה ביותר בדיכוי ההפיכה.
מטוס של הקושרים ביעף נמוך מעל גגות אנקרה
הנקודה החשובה השנייה, היא הטיהורים שארדואן עורך עכשיו בצבא והשפעתם על המוכנות העתידית של הצבא הטורקי למלחמה, למשל נגד דאע"ש, המחתרת הכורדית או משטר אסד. משקיפים לא מעטים, למשל כריסטופר קוזאק מהמכון לחקר המלחמה, העריכו בצדק שקמפיין הטיהורים של ארדואן יפגע בתפקוד של הצבא הטורקי בכל החזיתות. בפועל, המצב חמור בהרבה. ההיסטוריונית הצבאית קייתלין טלמאדג', שבחנה צבאות רבים במדינות דיקטטוריות, ובפרט במזרח התיכון, הראתה באופן משכנע כיצד ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף. מנהיגים רדופים כמו ארדואן, שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן. כשהאמריקאים פלשו לעיראק ב-2003, למשל, הם גילו שהצבא של סדאם חוסיין (מלבד יחידות העילית של המשמר הנשיאותי ומשמר הרפובליקה) בקושי ידע לירות, ולא הצליח לבצע משימות צבאיות בסיסיות כמו הסתוות או איפוס כוונות – משום שהדיקטטור אסר עליו להתאמן. הצבא הטורקי עתיד אולי להפוך לפודל המאולף של ארדואן, אולם הדבר יבוא בהכרח על חשבון כושרו המבצעי. דאע"ש, אסד, רוסיה ואולי אף הכורדים עשויים להרוויח מכך.
מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?
מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.
מאמר זה פורסם גם באתר מידה
הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.
ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.
באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.
הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.
המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.
במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".
אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.
בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.
למכור עגבניות באפגניסטן: הדרך הנסתרת לגלות את האמת
מה משותף לאזרחים דרום אמריקאים שרצים במורד הגבעה, אוטובוסים שובתים ומחירי העגבניות באפגניסטן? כיצד ניתן להגיע לחקר האמת מתוך ערפילי המיתוס, ההטייה והדיעה הקדומה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקסם בגישה העקיפה, תכסיסי חקירה ויתרונות העדות המוטמעת.
אי שם באמצע שנות השבעים, הגיע דיפלומט אמריקאי צעיר בשם ברוס פארקו לשגרירות ארה"ב בבירה דרום אמריקאית כלשהי. באותה התקופה, אמריקה הלטינית סבלה מאינספור הפיכות, חלקן אלימות ואפילו רצחניות. מנקודת ראות אמריקאית, ההפיכות הללו סיכנו לעיתים קרובות אינטרסים של ארצות הברית, כמו גם אזרחים ודיפלומטים אמריקאים. לפיכך, כמו במקרה של מחלה, איבחון מוקדם של הפיכות היה אחת המשימות החשובות ביותר של דיפלומטים ששירתו באזור. יום אחד, התעורר פארקו בשעת בוקר מוקדמת והבחין בהמולה ובמהומה מחוץ לחלונו. תושבים מקומיים רצו כאחוזי אמוק. הדיפלומט חשב שהוא חוזה בהיסטוריה בהתהוותה. אם כולם רצים, האם לא ניתן להסיק מכך שיש סכנה? אולי מדובר בהפיכה צבאית? בספר זכרונותיו, כתב פארקו שכבר דמיין את הדיביזיה המוטסת ה-82 נוחתת במרכז העיר כדי לפנות אזרחים אמריקאיים, ואותו עצמו מקבל עיטור מהנשיא על הצלת חיים. נרגש ושטוף אדרנלין, העיר את הממונה עליו. "האנשים שאתה רואה רצים," שאל הדיפלומט הבכיר בלי לאבד את שלוות רוחו, "האם הם רצים למעלה, במעלה הגבעה, או שמה למטה במדרון?"
"כשאני חושב על זה, הם רצים למטה", אמר פארקו.
"טוב ויפה," ענה הממונה, "האם האוטובוסים עדיין פועלים"?
פארקו ענה בחיוב.
"אם כך," אמר הממונה, "מדובר ביום שגרתי לחלוטין. אם יש הפיכה צבאית, נהגי האוטובוסים הם בדרך כלל הראשונים לשמוע, והם פשוט לא מגיעים לעבודה. יתר על כן, משום שהעיר הררית, אנשים נוהגים לרוץ לעבודה כל בוקר במורד הגבעה." פארקו, לימים מומחה בהפיכות צבאיות ובמרידות, קיבל את השיעור החשוב הראשון שלו בבירור עובדות: תמיד יש לחפש אישוש עקיף לטענה אותה אנחנו מנסים לאשר.
לא מדובר בבעיה תיאורטית, אלא בכשל מחשבתי קריטי שעלול להפיל צבאות, ארגונים ומערכות שמושקעים בהם מיליארדים. לרוב, אנחנו מסיקים שדבר מה נכון עקב עדות ישירה ובלתי אמצעית. בביטוי "עדות ישירה ובלתי אמצעית", הכוונה היא לעדות הקשורה ישירות, מבחינה לוגית, להשערה שאותה אנחנו מעוניינים לברר. ושנית, היא בדרך כלל מגיעה מגורם המעורב ישירות באירועים – גורם שאנחנו סומכים עליו ונוטים להאמין לדבריו. אחת הדוגמאות המובהקות לשימוש בעדות ישירה ובלתי אמצעית היתה טכניקה שהופעלה רבות על ידי האמריקאים במלחמת וייטנאם, כדי לברר עד כמה המבצעים נגד הוייטקונג יעילים. הטכניקה הזאת, שנודעה כ"ספירת ראשים", היתה מדידה מדוייקת של מספר לוחמי הגרילה הקומוניסטים שנהרגו בקרב. היא היתה קשורה ישירות לתוצאות המבצעים האמריקאיים וגם בלתי אמצעית, משום שהגיעה ממפקדי יחידות שלחמו בשטח.
אולם, אליבא דכולי עלמא, ספירת הראשים התגלתה כשיטה כושלת ומכשילה. ראשית כל, המדידה הישירה עיוורה את עיני המעריכים. כפי שכתב לימים דייויד קילקאלן, קצין אמריקאי ומומחה לקונטר-התקוממות, אם היו לנו לפני הקרב מאה לוחמי גרילה, והרגנו עשרים – יתכן שלעשרים הללו יש ארבעים קרובי משפחה שיצטרפו למערכה משיקולי נקמת דם. לפיכך, התוצאה האמיתית של המבצע היא 120 לוחמי אויב, ולא שמונים. המדד הישיר מלמד אותנו שצמצמנו את מספר לוחמי האויב, אבל בפועל הגדלנו אותו. הבלתי אמצעיות של מדד ספירת הראשים היתה, כמסתבר, קטלנית אף היא. הדיווחים הגיעו מבעלי עניין, כלומר מפקדי יחידות שרצו להאדיר את מעשיהם בשדה הקרב וכך לזכות בהערכת הממונים עליהם. לפיכך, לעיתים קרובות הגזימו היחידות בדיווחי "ספירת הראשים" ונתנו למפקדה העליונה הערכות מופרזות עד כדי גיחוך. במלחמת אפגניסטאן, יחידות שביצעו "ספירת ראשים" גילו לעיתים קרובות כי שותפיהם האפגניים נטו להגדיר גם אזרחים שנהרגו בטעות או במתכוון כלוחמי אויב, כדי לנפח את הספירה. בשתי המלחמות, וייטנאם ואפגניסטן, התוצאות היו קטלניות. המפקדה העליונה, שקיבלה כל הזמן פידבק חיובי ממדד ספירת הראשים ומהמעריכים שלה בשטח, האמינה שהזמן עובד לטובתה, שצבא המורדים נפגע ומצטמצם. ההנחה הזאת, כפי שהתברר בסוף, היתה שגויה באופן קטלני.
אכן, כל ניסיון לאישוש של הנחות באמצעות עדויות ישירות ובלתי אמצעיות סובל מכשלים מובנים: פערים בהבנה, בידע ובפרשנות, מניעים אישיים לטיוח או לניפוח, בעיות זיכרון, כשל אישוש (אנחנו מקבלים מראש את הדעה של מי שמתאים להנחות המוקדמות שלנו), וכיוצא בזה. לפיכך, כל המסתמך על עדויות ישירות ו/או בלתי אמצעיות חייב להתייחס אליהן בזהירות, לאסוף מספר רב של עדויות כאלו, להצליב אותן, להיות מודע לכשלי המחשבה שלו עצמו, ועוד. דרך מעניינת להתגבר על הבעיה הזאת, היא לנסות לאשש את המציאות באמצעות גישה עקיפה המתבססת על עדויות מוטמעות.
עדות מוטמעת היא פרט מידע רלוונטי שאינו קשור ישירות לויכוח, ולא מגיע מאחד הצדדים השותפים לו. במאמר קלאסי, שעסק במדדים אמינים לבחינת הישגים צבאיים, כתב האסטרטג דייויד קילקאלן על שיטה יפה להשיג עדויות מוטמעות. קילקאלן, שכתב בהקשר של מלחמת אפגניסטן, תהה כיצד יוכל הצבא לדעת שאזור מסויים הולך ומשתחרר משליטתם של מורדי הטליבאן. הוא מזהיר בבירור משימוש בשיטות ישירות ולפיכך מפוקפקות נוסח "ספירת ראשים" או טכניקה אהובה אחרת, לבדוק כמה התנגשויות עם המורדים עובר כוח צבאי ממוצע שנע ממקום למקום. הרי המורדים, כותב קילקאלן, יכולים להימנע מהתקפות על כוחות צבאיים כאשר הם מתארגנים, מתחמשים, מסתתרים או מחליטים להשתמש באזור מסויים למנוחה והתאוששות. מחר, כאשר התנאים ישתנו, הם עלולים להפתיע את צבא הממשלה, שבטוח שהמחוז בשליטה כאשר המציאות שונה בתכלית.
לפיכך מציע קילקאלן שיטה אחרת, אמינה בהרבה: לבדוק את מחירי הפירות והירקות במחוז, ובמיוחד פירות אקזוטיים שמגיעים ממקומות אחרים. אפגניסטן, אחרי הכל, היא עדיין חברה חקלאית, והכלכלה מתבססת במידה רבה על עסקאות של פירות וירקות. אם במחוז מסויים ישנה נוכחות מסיבית של מורדים, אפילו נוכחות רדומה, המקומיים מודעים לה. אחרי כל, גם אם המורדים נחים ומתארגנים היום, מי יודע מה יקרה מחר? וגם אם הם נמנעים מעימות עם כוחות צבאיים מסיבות כאלה ואחרות, בוודאי שלא יוותרו על גביית "מיסים" ממובילים מסחריים. לפיכך, מובילי הפירות והירקות משקללים את הסיכון בדרכים ואת ה"מס" שגובים המורדים לתוך מחיר התוצרת. במצב של מלחמת אזרחים, ירידה חדה במחירי הירקות שמקורם מחוץ למחוז, בבד בבד עם מחירים יציבים יותר של פירות וירקות מקומיים, עלולה ללמד על עלייה בביטחון בדרכים. בשילוב עם מדדים אחרים, צבאיים ואזרחיים, ניתן להשתמש בעדות העקיפה הזאת, שאפשר למדוד במדויק ולא ניתן לזייף אותה, כדרך לאשש הישגים בשדה הקרב. באותה מידה, גם הדיפלומט האמריקאי הבכיר שהוזכר בתחילת המאמר, השתמש בעדות מוטמעת ועקיפה. התנהגותם של נהגי האוטובוסים, שאינם שחקנים בפוליטיקה הגבוהה של המדינה, עשויה ללמד על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה הרבה יותר מאשר עדותם הישירה של פוליטיקאים או קצינים שלעיתים משקרים, מנפחים, מטייחים או פשוט עוורים למציאות מסביבם.
דרך אחרת, מעניינת לא פחות, היא לבחון עדויות ישירות בזהירות, ולאמץ מתוכן היבטים שיכולים לשמש כעדות מוטמעת. היסטוריונים שעוסקים בעת העתיקה, למשל, יודעים כי אחת הדרכים להשיג מידע אמין יחסית על חיי ישוע, היא לבדוק אלו קטעים באוונגליונים נוגדים את התיאולוגיה הנוצרית של התקופה. ההנחה היא שאם כותבי הטקסט הודו בעובדה שאינה נעימה מבחינה תיאולוגית, ככל הנראה היא נכונה, כי אחרת מדוע להזכיר אותה? ישנן מקבילות לא מעטות גם בהיסטוריה המודרנית. אם, למשל, נציג סובייטי מודה בעובדה שאינה נעימה לברית המועצות, או נוגדת את האידיאולוגיה הקומוניסטית, יותר סביר שהמידע אמין.
לפעמים, יש "לחפור" יותר עמוק כדי למצוא עדויות מוטמעות, וכאן תהליך החקירה מעניין פי כמה. נניח שאנחנו קוראים ראיון עם גורם בעל אינטרס שיש לחשוד בדבריו, לדוגמא דיפלומט אמריקאי שמגן על מדיניות ארצות הברית בזירה הרוסית. יתכן שבראיון איתו, כדרך אגב, כדוגמא או כאנקדוטה, הוא ימסור מידע על מדינה שבה שירת בעבר (למשל ישראל). עדות כזאת (בתלמוד מכנים אותה "משיח לפי תומו") נחשבת מוטמעת, ולפיכך יותר אמינה, משום שהמידע על ישראל נמסר בדרך אגב ואינו קשור לאינטרס העיקרי של הדובר. היסטוריונים משתמשים בשיטה הזאת לעיתים קרובות. חוקר האסלאם מיכאל לקר, למשל, "דג" מידע אמין ויקר ערך על האסטרטגיה של הנביא מוחמד מספרי גיאוגרפיה מאוחרים על מכה, שהזכירו את המידע הזה כבדרך אגב.
דרך נוספת, שאני באופן אישי מחבב במיוחד, היא למצוא אויבים מרים, שחולקים זה על זה בכל דבר ועניין, ולחפש את נקודות ההסכמה הבודדות ביניהם. ההיסטוריון האמריקאי בנג'מין הט, שחקר את תעלומת שריפת הרייכסטאג בגרמניה של 1933, השתמש באופן וירטואוזי בשיטת החקירה הזאת. בספרות ההיסטורית קיים ויכוח קשה וארוך, מי הצית את הפרלמנט הגרמני באותו הזמן, הצתה ששימשה את הנאצים כתירוץ להשעות בפועל את החוקה הדמוקרטית של ויימאר. האם שרפו הנאצים את הפרלמנט, או שמא עשה זאת מטורף בודד בעל נטיות קומוניסטיות? הט חקר וגילה ששניים מהעדים, ד"ר הנס ברנד גיזביוס, איש גסטפו שהפך לקושר נגד היטלר, ומפקדו לשעבר רודולף דילס, הסכימו שניהם שבריון ידוע מפלוגות הסער עמד מאחורי ההצתה. מכיוון שגיזביוס ודילס שנאו זה את זה שנאה עזה, נאבקו אחד בשני באופן פעיל ולא הסכימו בדרך כלל כמעט על כלום, כל הסכמה ביניהם היא בעלת ערך מיוחד. הט מסיק מכך, בשילוב עם ראיות נסיבתיות רבות אחרות, שהנאצים אכן אחראיים להצתה.
ולבסוף, קיימת השיטה המסובכת ביותר, עדויות מוטמעות המבוססות על הנחות יסוד שקטות מאחורי גירסאות שקריות. ב-1928, למשל, רקמה קבוצה של קצינים יפנים מזימה לרצוח איל מלחמה סיני מפורסם, פרשה שעסקנו בה בעבר בינשוף. לאחר הרצח ניסו הקצינים לחפות על מעשיהם, ומסרו גירסה שקרית לממשלה ולפיקוד העליון. אולם גם בגירסה השקרית, הודו הקצינים כי שיתפו פעולה, באופן זמני וחולף, עם קבוצה של הרפתקנים אזרחיים שתכננו לרצוח את איל המלחמה (ההרפתקנים היו אכן מעורבים, אבל הקצינים הפעילו אותם). הגירסה היתה אמנם שקרית, אבל שקר מוצלח לא יכול להיות מנותק לחלוטין מהמציאות, ובדרך כלל יש בו אלמנטים של אמת. העדות המוטמעת מלמדת כי שיתוף הפעולה בין קצינים יפניים לבין גורמים פליליים היה כל כך נפוץ ומקובל, עד שאפילו מי שניסה לשקר ולטייח את מעשיו לא היה יכול להכחישו.
הפוסט הזה, מיותר לומר, לא מנסה לטעון שעדויות מוטמעות, מכל הסוגים, הן פתרון קסם לכל תעלומה. אבל הן כלי חשוב ואפקטיבי. וכל מי שמנסה להגיע לחקר האמת, ומודע לבורות ולמכשולים שעומדים בדרך, ראוי שינסה להשתמש בו.
הינשוּף 