ארכיון הבלוג

שירת הסירנה: תיבות תהודה והפיתוי המסוכן של הפוליטיקה

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

דיורציבורי-smaller

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

1430427-5

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

על קצה הנחשול: דקה לפני הבחירות

הבחירות המרתקות ביותר בעשר השנים האחרונות מתקרבות לסופן הדרמטי. לפי נתוני הסקרים האחרונים, המהפך נראה באופק, ויתכן בהחלט שיצחק הרצוג יחליף את בנימין נתניהו. אולם בפועל, הסיכויים בוגדניים יותר מכפי שהסקרים מראים, וכדי לנצח מחנה המהפך צריך לעבור שני מכשולים עיקריים. מה עושים? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

מדינת ישראל מתקרבת לבחירות מרתקות ודרמטיות, רוויות בפניות חדות, מעקשים ופיתולים. מי עוד זוכר, שלפני חודש חודשיים כל הפרשנים התייחסו לנתניהו כראש הממשלה הבא, וביטלו את יצחק הרצוג כאלטרנטיבה. כיום, המחנה הציוני הוא המפלגה המובילה בכל הסקרים, בפער של ארבעה מנדטים בממוצע על הליכוד. הנקודה המרכזית היא, שכמעט בכל בחירות ישראליות היו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, כגון עלייתן הפתאומית של יש עתיד או מפלגת הגמלאים. היום (14.3), העריכה ד"ר מינה צמח בערוץ 2 שהפתעת הבחירות תהיה המחנה הציוני. כלומר, אם נשתמש במילותיה של צמח, אנחנו נמצאים על זנב של גל גדול, שיכול לטלטל את המערכה כולה לכיוונים בלתי צפויים. הערכתה של מינה צמח זוכה לחיזוק מהסטטיסטיקאים של בטל בשישים, בלוג בחירות מתוחכם המשתמש במודל בייסיאני ומתחשב בממוצע הסקרים, שגיאות עבר, בעיות אמינות של סוקרים ספציפיים, הטיות ונטיות של הרגע האחרון. בעבר, התגלתה תחזית בטל בשישים כמדוייקת יחסית בחיזוי מגמות הרגע האחרון, לפעמים יותר ממכוני הסקרים המקצועיים. כיום, גם הבלוג הזה חוזה כי המחנה הציוני נמצא על זנב הנחשול: הליכוד מקבל 20, והמחנה הציוני 25, או, בתרחיש (סביר לדעת הבלוג) שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה – 26.

אין להתבלבל: גם במצב הנוכחי, יהיה קשה ליצחק הרצוג להרכיב קואליציה. כדי לקבל די המלצות אצל הנשיא, יהיה צורך בתמיכתה של כולנו מימין, והרשימה הערבית המאוחדת משמאל. זו לא משימה בלתי אפשרית, משום ששתי המפלגות הללו לא פסלו את הרצוג, אבל היא תהיה קשה מאד. לפי נתוני הסקרים הנוכחיים נוכל להשיג מהפך עדין ושביר בלבד, ונתניהו עדיין יוכל לחטוף ניצחון מציפורני התבוסה.

אנחנו יכולים לעמוד בפני מהפך היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1999, השמאל עשוי לזכות בשלטון, והפעם בראשות מנהיג הגון ומומחה בגישור ומשא ומתן, ולא אדם מופרע, יהיר ומלא בתסביכים נוסח אהוד ברק. כידוע לכולכם, אני לומד בארצות הברית, וקניתי כרטיס טיסה במיוחד כדי לסייע למהפך בקלפי ולהתנדב במחנה הציוני. עד כדי כך חשובות הבחירות האלו בעיני.

אז מי שמעוניין להחליף את שלטון נתניהו בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול של המדינה, חשוב שישים לב לעובדות הבאות. משום שהמשחק הקואליציוני, בבסיסו, הוא לא לטובתנו, ישנם שני תנאים הכרחיים למהפך, וקיים ביניהם מתח מסויים:

  1. יצחק הרצוג חייב לנצח את בנימין נתניהו בפער גדול ככל האפשר. שלושה מנדטים היא תוצאה גבולית מהצד השלילי (סיכוי קטן), ארבעה מנדטים – תוצאה גבולית מהכיוון החיובי (סיכוי סביר), חמישה מנדטים כבר נותנים לנו סיכוי גדול, ומעל חמישה הניצחון כמעט מובטח.
  2. מרצ חייבת לעבור את אחוז החסימה. כלומר – המנדטים הנוספים של המחנה הציוני חייבים להגיע ממפלגות המרכז או (במקרה הטוב ביותר אך הסביר פחות), הימין.

שתי ההנחות הללו אינן מובנות מאליהן, והן דורשות הסבר.

במהלך כל מסע הבחירות, משקיפים רבים מספור אמרו כי אין חשיבות לפער בין המפלגות, או לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק לגודל הגוש. אחרים טענו כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח. לעיתים קרובות הטענות הללו נגועות באינטרסים פוליטיים. למרצ ולבית היהודי יש מן הסתם אינטרס לטעון כי אין חשיבות לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, כי רק הגוש יכריע. כך יוכלו לשכנע מצביעים "אידיאולוגיים" יותר מהמחנה הציוני והליכוד (בהתאמה) לעבור אליהן. לעומת זאת, למפלגות הגדולות, המחנה הציוני והליכוד, נוח לטעון כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח, כדי להעביר כמה שיותר מצביעים אידיאולוגיים (שבשגרה היו מרגישים בנוח במפלגות הקטנות) לחיקן החמים.

אנשי מרצ והבית היהודי צודקים כאשר הם אומרים שבשיטה הפרלמנטרית של ישראל, הנשיא יתן את המנדט להרכבת הממשלה לראש הגוש הגדול ביותר ולא לראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב רגיל, זה כנראה נכון. אבל במערכת הבחירות הנוכחית, יש כמה וכמה מפלגות מרכז שלא מחוייבות באופן הרמטי למחנה מסויים, בראש וראשונה מפלגת כולנו של משה כחלון. המפלגות הללו ירצו, מן הסתם, לקפוץ לעגלתו של מי שנראה כמנצח כדי לקבל את הנתח העסיסי ביותר מהאומצה ברגעים הראשונים. לפיכך, אין חשיבות משפטית לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אבל יש לכך חשיבות פסיכולוגית מכריעה, בתנאי שהפער יהיה משמעותי. פער של מנדט אחד, למשל, לא יועיל, וסיפורה העגום של ציפי לבני בבחירות 2009 יוכיח. אם הרצוג ינצח בפער גדול, הבאאז התקשורתי יכתיר אותו מיד כראש ממשלה, והדינמיקה הפסיכולוגית שתיווצר תשלח את מפלגות המרכז, ואולי גם את המפלגות החרדיות, למשא ומתן עמו.

ובכל זאת, הרצוג יתקשה לקבל את ראשות הממשלה ללא גוש שיתמוך בו. מרצ, כמפלגה היחידה שהתחייבה להמליץ על הרצוג לנשיא בכל מקרה, נטולת תחליף בהקשר הזה. צדק יוסי שריד, שהזהיר את בוחרי מרצ כי קול שהם יתנו להרצוג עלול להחסיר ממנו ארבעה מנדטים, אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. לפיכך, אני ממליץ לבוחרי ותומכי מרצ להמשיך ולהצביע מרצ. הדבר נכון במיוחד לתומכי המפלגה, יהודים וערבים, שהחליטו לעבור לרשימה המשותפת. איימן עודה יצליח גם בלי התמיכה שלכם. מרצ עלולה להיעלם, ואיתה סיכויי המהפך שלנו. יהיה עצוב מאד אם באמצעות הקול שלכם תכניסו לכנסת את עבדאללה אבו מערוף אבל תנציחו את שלטון נתניהו.

הטיעון הזה, חשוב להדגיש, אינו תקף למפלגות אחרות בגוש, וודאי שלא למפלגות מחוצה לו. ההמלצה של הרשימה המשותפת ויש עתיד על הרצוג, למשל, אינה בטוחה לחלוטין – ולכן הצבעה לאחת מהן תתרום למהפך פחות מאשר הצבעה למחנה הציוני או מרצ. שלושה מנדטים שיעברו מלפיד למחנה הציוני, למשל, יוכלו להבטיח פער אדיר מהליכוד, ולפיכך את המהפך. הצבעה לכולנו טובה אמנם מהצבעה לליכוד או לבית היהודי, אבל בכל זאת מדובר בהצבעה שתוקעת מקל בגלגלים שלנו. אם אתם רוצים לתרום באופן מקסימלי לשינוי הכיוון של המדיניות הישראלית, האופציות היחידות שלכם הן אמת ומרצ. אם אתם במחנה המהפך, שכנעו עוד אדם ועוד אדם, כל בוחר מתלבט שאתם יכולים למצוא. נסו להשיג לנו עוד פתקי אמת ומרצ, ואם אתם לא יכולים למצוא כאלה – גם קול שעובר מהליכוד ליש עתיד, ובמידה פחותה יותר, כולנו, יתרום למטרה המשותפת.

ובעיקר – צאו כולכם להצביע. ונקווה לבשורות טובות ביום שלישי בערב. עוד קצת מאמץ, ואנחנו שם.

גשר בחווה: מהי מתינות, ומדוע נכשלה הרשימה הערבית המשותפת?

ג'ורג' קנאן, מגדולי האסטרטגים של ארצות הברית במאה העשרים, המשיל פעם את המדינאות לטיפול בחווה, ובכך הגדיר באופן אלגנטי וקולע את אופיה של הפרגמטיות הפוליטית. האם מתינות זהה לאובדן ערכים, ואם לא – מה היא למעשה? ינשוף פוליטי-מדיני על החווה של קנאן, תעתוע העקרונות המוצקים וכשלונה של הרשימה הערבית המשותפת.

באחת מהרצאותיו הפומביות, הסביר האסטרטג האמריקאי הגדול ג'ורג' קנאן מהו האתגר האמיתי של המדינאות. כחוואי, אמר לתלמידיו, הוא נוהג לחזור למשק שלו מדי שבת לאחר שבוע של עבודה מאומצת בממשל, דיפלומטיה ומחקר. באופן תיאורטי, סוף השבוע אמור להיות מוקדש למנוחה אבל בפועל הדברים שונים לחלוטין:

הנה גשר מתמוטט. רק התחלת לתקן אותו, ואחד השכנים בא להתלונן על משוכה שלא טיפלת בה מחצית המייל משם, בצדה השני של החווה. באותו הרגע מגיעה הבת שלך, ואומרת שמישהו שכח לסגור את השער במרעה החזירות, והן כבר בחוץ. בדרך למרעה, אתה רואה את אחד הכלבים לועס בעונג את החתלתול של הילדים. בעודך קובר את החתלתול, אתה מבחין פתאום שחלק גדול מגג האסם עף ברוח, ויש לתקנו באופן מיידי. מישהו צועק מהמקלחת שהמשאבה חדלה לעבוד, ואין מים בבית. ממש באותה השנייה, מגיעה משאית עם חמש טונות של אבנים עבור השביל. ואז, כאשר אתה חוכך בינך ובינך באיזה מן המשברים עליך להקדים ולטפל, מגיע הילד של החוואי השכן עם חיוך מעצבן (למעשה גיחוך לעגני), וכשאתה שואל אותו מה נשמע הוא אומר שהשור השתחרר ואוכל מערוגת התותים.

ג'ורג' קנאן

לא היה אדם שייצג את המתינות ויישוב הדעת של הדיפלומט יותר מג'ורג' קנאן: האיש שגבר על מחרחרי המלחמה בארצות הברית, ושכנע כי במלחמה הקרה אין צורך לכתוש את העולם הקומוניסטי בפצצות אטום, אלא רק לבלום אותו. ובו זמנית, אותו קנאן לא היסס לנפץ את אשליותיהם של שוחרי השלום ואנשי השמאל, כאשר אמר כי אי אפשר "לשכנע" את הסובייטים לחיות בשלום עם המערב באמצעות טיעונים הגיוניים, אלא רק דרך הפעלת כוח מדודה, חכמה ונחושה. אין פלא שהאסטרטג הזה, שהתנגד בחריפות הן לפשרות הרסניות עם ברית המועצות והן להרפתקאות מסוכנות כמו מלחמת וייטנאם, הרגיש לפעמים כי הוא מותקף מכל הצדדים. המתינות שלו עוררה את חמתם של אנשי השמאל הרדיקלי, שעקבו אחריו בהפגנות זעם לכל המקומות שאליהם הלך, וגם את אלו של ניצים רבים, שראו בו רכרוכי במקרה הטוב וסוכן קומוניסטי במקרה הרע.

המקרה של קנאן מבהיר לנו, כאלף עדים, מה היא משמעותה של מתינות. אדם מתון אינו בהכרח אדם חסר מטרה, אותם הגלמים ה"פרגמטיים" שמתנהלים מיום ליום בלי יעד ובלי כיוון, אך ורק על מנת לשרוד (ההוגה הקתולי צ'סטרטון הלעיג על הלה בלשונו המושחזת, ראו כאן בינשוף). החוואי הרי מעוניין בתיקון הגשר. יתכן שיש לו גם חלום, לשתול בכל החווה עצי שזיף מרהיבים ביופיים, או לפתח זן חדש של צבעוני. אבל אם יעסוק בכך מתוך התעלמות מתנאי הקרקע, מזג האוויר ושלל הצרות המתרחשות בחווה מדי יום ביומו, ייחשב כמטורף.

אם נעבור מהמשל לנמשל, גם לקנאן עצמו היתה מטרה ארוכת טווח. כמו שאר קובעי המדיניות בארצות הברית, גם הוא שאף למוטט את הגוש הסובייטי, לפרק את ברית המועצות ולשחרר את העמים במזרח אירופה משלטון הברזל שלה. הוא האמין בלבב שלם בנצחון הקפיטליזם הדמוקרטי לא פחות מאלו שנחשבו כ"ניצים", ובסוף חייו הארוכים אף זכה לחזות בקריסתו של מסך הברזל. אולם הוא הכיר בכך שהדרך להגיע לשם רצופה לא רק במעקשים, אלא גם באינספור הפתעות לא צפויות. וכאשר אתה נתקל בהפתעות, אתה לא יכול לכבול את עצמך לעקרונות נוקשים ודוגמות אידיאולוגיות. המדינאי צריך ללכת בכיוון הכללי, לזרום עם הרוח בדרכים עקלקלות, להגיב למשברים תוך הפעלת שיקול דעת ולעשות כמיטב יכולתו כדי להגיע – לאחר כל הפשרות הדרושות – ליעד קרוב ככל האפשר למטרה הסופית.

מעלתה של המתינות, בסופו של דבר, היא היכולת להתמודד עם העובדה שהעולם אינו צפוי. אנשי עקרונות ופרינציפים למיניהם, אידיאולוגים וגם לא מעט אינטלקטואלים, רוצים לעצב את העולם לפי תבנית סדורה ותוכנית סדורה. זהו הכשל המובנה בנאורות, שהמיט אסונות אינספור על העולם מהמהפכה הצרפתית ועד למהפכה הבולשביקית. כשהמציאות לא מסתדרת לפי התוכנית, הטהרנים מתעלמים, מדחיקים או מנסים לכפות עליה את מיטת הסדום של התיאוריה. ואלו שכבולים יתר על המידה בשיקולי כבוד, טינות משומרות או רגשי נקמה, מוסיפים לעצמם משקל עודף לרגליים. מכאן אני מגיע לפרשה מעניינת שהתרחשה לאחרונה: סירובה של הרשימה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ.

למי שלא עקב, בימים האחרונים ניסו אי אלו אנשים במחנה השמאל-מרכז ליזום עסקה סיבובית שתועיל למחנה כולו. כרגע, יש במחנה הממליצים הפוטנציאליים של יצחק הרצוג שתי מפלגות ללא הסכם עודפים: יש עתיד, מחמת שלומיאליות שלא תיאמן, והרשימה הערבית המשותפת, בשל חוסר היכולת המסורתי שלה לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. ישבו כמה מהאסטרטגים במחנה הציוני, והגו פיתרון. מרצ תבטל את הסכם העודפים שלה עם מפלגת העבודה, ותחתום במקום עם הרשימה המאוחדת. המחנה הציוני יחתום עם יש עתיד, וכך לא תישאר בגוש מפלגה ללא הסכם עודפים. המהלך הזה, לפי החישוב של אותם אנשים, עשוי להוסיף למחנה מנדט, שניים או אפילו שלוש. העסקה הסיבובית הזאת נראתה הגיונית לרוב הנוגעים בדבר. מרצ הסכימה, מסיבות פרקטיות ואידיאולוגיות כאחד, וגם ברשימה המשותפת העניינים נראו בהתחלה מבטיחים. ראש הרשימה, איימן עודה ושותפיו מחד"ש, כמו גם אחמד טיבי וחלק מאנשי התנועה האסלאמית, תמכו במהלך. התומכים היו אופטימיים, במיוחד משום שועד ראשי הרשויות הערביות וועדת הפיוס (שתיווכה להקמת הרשימה) תמכו אף הם. התמיכה בציבור הערבי, ככל הנראה, היתה אף היא משמעותית. הרי לפי סקרים, שמונים אחוז מהערבים מעוניינים (בניגוד לראשי הרשימה המשותפת) להיכנס לקואליצית מרכז-שמאל, אז וודאי שיתמכו בהסכם עודפים עם מפלגה כמו מרצ.

אם נסתמך על המידע המוגבל שהופיע בתקשורת, ועל שיחות אישיות שערכתי עם כמה מהמעורבים, ההתנגדות למהלך הגיעה מחלק מאנשי התנועה האסלאמית, אולם בעיקר מכיוונה של מפלגת בל"ד. היו שהתנגדו לשתף פעולה עם מפלגה ציונית כמרצ, הן מסיבות עקרוניות והן משום שתמכה במבצע צוק איתן בימיו הראשונים. בנוסף לכך, היה גם את החשש שקיצונים לאומנים, שרוצים ממילא להחרים את הבחירות, יתחזקו בהחלטתם עקב הסכם העודפים, והמהלך להוציא כמה שיותר ערבים לקלפיות ייפגע. בכל מקרה, המתנגדים הונעו מסיבות טהרניות, או מחשש מאותם אלו המחזיקים בעמדות טהרניות. רמי יונס, מן המאוסים שבלאומנים הבלדיסטים, כתב כדלהלן באתר שיחה מקומית:

זהבה גלאון נמנעה מלהפגין נגד המלחמה כי היא לא רצתה להיות נוכחת בהפגנות שאומרים בהן "כולנו מוחמד דייף" כי לזהבה יש בעיה עם "מחבלים". בעצם, רגע, לא עם כולם. לא שמעתי אותה מתנגדת באותה נחרצות לבלונדינים כחולי עיניים המורידים פצצות של טונות על משפחות. על מנהיגי הרשימה המשותפת לזכור זאת – מי שלא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלסטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו, ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני.

על כך הגיב אחד מקוראי האתר:

כתבת ש"מי לא באמת עשה את כל שיכל כדי למנוע מילדים פלטינים למות, בחיים לא יוכל להיות שותף למאבקנו ולא ראוי לקבל אף קול פלסטיני", אבל האם אתה, בטהרנות שלך, לא נופל בדיוק לאותה הגדרה? מי שרוצה למנוע מילדים פלסטינים למות צריך לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את המציאות. מי שרוצה שוויון אמיתי לכל בני הארץ הזו צריך ללמוד להשיג את מטרתו באמצעים פוליטיים. כדי להשיג את המטרות צריך כוח פוליטי, צריך לקשור קשרים עם שותפים שהם לא מושלמים וצריך לעשות פשרות. […] אם הימין ינצח על חודו של מנדט או שניים ויצא לעוד מלחמה בעזה, האם תוכל בלב שלם לומר שעשית כל שיכולת כדי למנוע מילדים פלסטינים למות? או אתה מעדיף להישאר צודק בעיני עצמך ולעולם לא לשתף פעולה עם אף ציוני ולהשאיר את המצב כמו שהוא?

הטהרנות של לאומנים קיצוניים ושאר בעלי פרינציפים, יהודים, ערבים ואחרים, מונעת מהם לראות את ה"חווה" כפי שהיא באמת, על שלל משבריה והשינויים הבלתי צפויים שהיא עוברת. במקום מציאות כאוטית, הם רואים שורה של עקרונות סדורים, עמודי אשליה ותעתוע, שלא משתנים – יהיה אשר יהיה. אשליה עצמית כזאת, כפי שכתב פעם ג'ורג' אורוול, אינה ברת תיקון באמצעות מפגש עם טיעונים הגיוניים. היא מתנפצת רק בהתקלות עם מציאות קשיחה – לרוב בשדה הקרב. כאן אין לנו שדה קרב אמיתי אלא פוליטי, אבל אי אפשר שלא לציין שהתפיסה של דמויי רמי יונס היא שהנחתה את המנהיגות הפלסטינית ב-1948 והובילה ישירות לנכבה.

פוליטיקה, מעצם הגדרתה, היא שיתוף פעולה ובריתות, קבועות ואד-הוק, עם השונים ממך. כפי שכתבתי בעבר, שיתוף פעולה עם המיינסטרים הערבי חיוני להצלחת השמאל, בבחירות הללו ולאחריהן, והוא תנאי בל יעבור לשחרורה של מדינת ישראל משלטונו הנצחי של הימין. מפלגות השמאל הציוני חייבות לעשות כל מאמץ להכשיר את הקרקע לשיתוף פעולה פוליטי וקוליאציוני עם מפלגות ערביות, אם לא בבחירות הללו אז באלו שלאחריהן. אבל לשם כך, הגורמים המתונים ברשימה המאוחדת, פוליטיקאים פרגמטיים יחסית כמו איימן עודה או אחמד טיבי, חייבים לגבור על השדים הטהרניים שלהם עצמם. במבחן הנוכחי, הם נכשלו. מעודד לראות שהם ניסו להיאבק, אם כי אחדים מהם הפכו לאפולוגטיים לאחר מעשה. דוחים במיוחד היו כל אותם הפעילים היהודים בבל"ד, שאת שמותיהם לא אזכיר כאן, שהריעו לטהרנות הלאומנית הערבית וחיזקו אותה.

בסופו של דבר, המהלך נכשל. איימן עודה אמר בזמנו שהאיחוד הערבי אינו איחוד מתבדל, ופניו להשתלב בפוליטיקה הישראלית ולהשפיע עליה. כרגע, הסירוב לחתום על הסכם עודפים עם מרצ מוכיח את ההיפך הגמור. ובכל זאת, הכישלון במבחן הנוכחי אינו סוף פסוק. התמיכה שהיתה להסכם העודפים ברשימה המאוחדת מעודדת, והעדר הסכם העודפים, בפני עצמו, משמעותי פחות מבחינה אלקטורלית מאשר נהוג לחשוב. החשש הוא שכפי שהרשימה המשותפת לא עמדה במבחן הזה, היא לא תעמוד במבחנים הבאים בהמשך הדרך. החשוב מביניהם הוא ללא ספק ההחלטה האם להמליץ על יצחק הרצוג לנשיא לאחר הבחירות. דבר אחד ברור: לטווח ארוך, כדי שתהיה שותפות יהודית-ערבית אמיתית, הרשימה המשותפת מוכרחה לנטרל את הלאומנים הקיצוניים שבתוכה. בל"ד, במיוחד, חייבת לעבור שינוי מהותי או להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה.

כמה הערות על הבחירות

מה אפשר ללמוד מהבחירות לכנסת שהסתיימו בשעה טובה, והאם פולישוק שלנו יחזור סוף סוף לנתניה? מהו הקשר בין לבני לשלושה פנסיונרים על ספסל, כיצד תוכל שלי יחימוביץ' לשקם את כוחה, ומהי העצה הידידותית של הינשוף ליאיר לפיד ובנימין נתניהו? כמה הערות על הבחירות, והפעם – מתמקדים בליכוד ויריביו ממחנה המרכז-שמאל. על ש"ס ומלחמותיה הקטנות והנכלוליות נדבר בשבוע הבא. יש למה לצפות.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

נתחיל דווקא מהסוף.

בפולישוק, הסדרה הקומית המוצלחת של שמואל הספרי, עומד הגיבור, פוליטיקאי בינוני ולא מוצלח במיוחד, בפני ברירה קורעת לב: האם להישאר במפלגתו השוקעת, או להצטרף להרפתקה פוליטית חדשה ומסוכנת של היו"ר הפורש. יועץ הסתרים הקשוח, קוֹזוֹ, סוקר בפניו את האופציות השונות, ומוכיח כיצד כל אחת ואחת מהן, ללא יוצא מן הכלל, תוביל אותו לחורבן פוליטי. בסופו של דבר, לא משנה מה יעשה, ייאלץ לחזור לביתו בנתניה ולחפש לעצמו עבודה אחרת.

נראה שהדומה ביותר לפולישוק האומלל שלנו הוא יו"ר קדימה, שאול מופז, שהצליח להיכנס בדוחק לכנסת על גביו של קמפיין פתטי, שכל כולו בקשת רחמים מהבוחרים. כפי שהדברים נראים עכשיו, כל האופציות גרועות מבחינתו. אם ייכנס לממשלה בתפקיד שולי, יתמוסס וייעלם – תומכי הממשלה יצביעו בבחירות הבאות לליכוד, לבית היהודי, אולי גם ליש עתיד. אם יישאר באופוזיציה, גורלו לא יהיה טוב יותר. רק מפלגות אידיאולוגיות חדות, נחושות ואנרגטיות, המדברות לליבו של ציבור בוחרים ספציפי, יכולות לשרוד באופוזיציה עם שני מנדטים. קדימה לא עונה בדיוק להגדרה הזאת. ולבסוף, גם האפשרות שהועלתה לא מזמן על ידי פרשנים – איחוד עם הליכוד תמורה לתפקיד שר הביטחון, אינה מבטיחה במיוחד. מופז אמנם יזכה לקדנציה אחרונה על ההגה, אבל קשה לי לראות מי יבחר בו בליכוד בפעם הבאה אחרי שפרש, בגד וערק פעמים כה רבות. הוא יכול לנסות להידחק ליש עתיד, אבל גם אם לפיד ירצה אותו, מדובר ככל הנראה בסידור לקדנציה אחת בלבד. עצה ידידותית למופז: תהנה מהקדנציה הקרובה.

ההזדמנות של לפיד

עצה ידידותית: לדרוש תשלום גדול במזומן, ועכשיו

ומהעלוב ביותר למנצח הגדול – יאיר לפיד צמח ועלה להיות הפתעת הבחירות. כמי שהתנדב במטה הבחירות של העבודה ב-22 בינואר, שמעתי עוד במהלך היום שלפיד (ביחד עם מרצ) הולך להפתיע מעל ומעבר לכל הציפיות, אבל גם אני הופתעתי מהתוצאה. 19 מנדטים ניתנו למפלגה הזאת (אביעד קליינברג כינה אותה בצדק "אוסף אקראי של חברים של הבוס") והציבו אותה בעמדת כוח חסרת תקדים כמעט בפוליטיקה הישראלית. במאמר קודם, טענתי שעל מנת להשפיע מבפנים, יש צורך במנוף לחץ אמיתי וכואב על ראש הממשלה. אם לא תוכל לאיים עליו באופן ממשי, הוא לא יתחשב בדעתך ורק ישתמש בך כעלה תאנה. באופן נדיר במיוחד, יאיר לפיד עומד עכשיו בקריטריונים הללו. בלעדיו, יוכל נתניהו להרכיב אך ורק ממשלה דחוקה שנתונה לחסדיהם של ש"ס והבית היהודי. כל קרוואן שייאלץ להזיז במאחז יאיים על קיומה, שלא לדבר על הסכנה הנשקפת מעריקים למיניהם – שניים כאלה, והוא בדרך החוצה. אם יתעקש עכשיו ויגלה תבונה פוליטית, יוכל לפיד לכפות על ראש הממשלה נתניהו ויתורים רבים. הוא בוודאי יודע, שרבים וטובים רומו ומוסמסו על ידי נתניהו לפניו. עליו לדרוש תשלום דרמטי, עכשיו ובמזומן – אחרת יימרח ויגלוש במדרון.

            יהיה מעניין לראות מה יתבע לפיד במו"מ הקואליציוני. מעמדו מחייב אותו לקחת את אחד התיקים הבכירים, אוצר, ביטחון או חוץ. שני הראשונים הם התאבדותיים. כשר אוצר, יהיה לפיד חתום על קיצוצים וגזירות, וכשר ביטחון, נו, כולם זוכרים מה קרה לעמיר פרץ. דווקא בתיק החוץ יכולים כישרונותיו לבוא לידיו ביטוי, והוא יכול להפיג משהו מהקיצוניות הליברמנית שהשתלטה קודם לכן על המשרד. אולי, וזו כבר משאלת לב, יוכל לפיד גם לשקם במעט את היחסים הרעועים עם טורקיה. במקביל, עליו לדרוש לאנשיו תיקים חברתיים מרכזיים: את החינוך, השיכון ואולי גם הפנים.

במיוחד, חשוב שיקפיד על מראית עין. הציבור שבחר בו מפונק, קפריזי ועובר במהירות בין מפלגות – ואם לא יביא סחורה, הוא ייעלם בבחירות הבאות כמו מפלגות המרכז לפניו. דווקא הימים הראשונים יהיו קריטיים, וההבטחות הקטנות אך הבולטות לעין חשובות במיוחד. אם, למשל, לא ייכפה על נתניהו ממשלה צרה, בת 18 שרים ונטולת טפילים ללא תיק – מטוטלת ההתלהבות תתחיל להתהפך וזו תהיה תחילת הסוף שלו. בהקשר זה, התעקשותו על הדרת נתן אשל מהמו"מ היתה בחירה אסטרטגית טובה. היא לא עלתה לו בדבר, ויצרה מומנטום תקשורתי חיובי שעל גבו הוא יכול לרכב למשא ומתן. לסיכום – יאיר לפיד יכול לעלות מעלה מעלה, ויכול להתרסק. הנסיבות לטובתו, הכוח בידיו, ואם יתנהל נכון הוא אף עשוי להיות ראש ממשלה בקדנציה הבאה. אם ייכשל, לעומת זאת, יהיה זה אך ורק באשמתו שלו.

הכרטיס הצהוב של נתניהו

עצה ידידותית: לשרוד

כפי שאמר רובי ריבלין, הכרטיס הצהוב ניתן בבחירות אלו לליכוד. אולי רוב העם רוצה עדיין את נתניהו כראש ממשלה, אבל ברור כי איש לא מתלהב ממנו. כנסי הבחירות שלו היו חצי ריקים ומביכים, מלאים בפקידי עירייה עייפים שאולצו להגיע ועזבו לפני הסוף. עם שלושים ואחד מנדטים, הליכוד הוא עדיין המפלגה הגדולה ביותר, אבל השטח שלו מת ומבועי התמיכה שלו הולכים ומתייבשים. בגדול, קהל הבוחרים סימן שאם ימשיך במדיניותו הנוכחית, גורלו יהיה רע ומר. מהי המדיניות הנוכחית וכיצד יש לשנותה? לא ברור. מה שברור הוא, שהשילוב של סטגנציה מדינית מחד ומס שפתיים למדינה פלסטינית מאידך, היה הרסני לליכוד, מפני שהבריח בוחרים ללפיד מחד ולבנט מאידך. הרסנית עוד יותר היתה עליית מחירי הדיור, שצפה לתודעה בעקבות המחאה החברתית, ומחדלי הממשלה בנושא השוויון בנטל. אם לא יחולל נתניהו מפנה דרמטי באחד מהנושאים הללו, הוא עלול למצוא את עצמו בבחירות הבאות באופוזיציה. גם אם יחולל מפנה כזה, והדבר מסובך ביותר הן בשל מבנה הקואליציה והן בשל התנאים האובייקטיביים, הקרדיט עלול להירשם על שמו של לפיד. גם הרכבת הקואליציה עלולה להיות קשה מנשוא, וכל הצירופים האפשריים יסבלו מחוסר יציבות כרונית. אפשר אולי להושיב את לפיד וש"ס ביחד בהסכם קואליציוני כלשהו, אבל האם ניתן לשמור אותם ביחד לאורך זמן? ימים יגידו. בכל מקרה, מצבו של בנימין נתניהו קשה, ויוסיף להיות קשה לאורך כל הקדנציה, עד לבחירות הבאות.

 

הכישלון החלקי של שלי יחימוביץ'

עצה ידידותית: לחזור לבסיס השמאלני, לשתף פעולה עם מרצ ויותר מכל – להתאחד עם התנועה

עם חמישה עשר מנדטים, אין ספק שהעבודה יצאה מהבחירות הללו ושליש תאוותה בידה; רק שני מנדטים יותר מהכישלון המהדהד של אהוד ברק, אחרי ההבטחה הגדולה והסקרים שניבאו, אך לפני מספר חודשים, עשרים וארבע מנדטים. קל לקונן על כניסתה המיותרת של ציפי לבני לזירה, שבזבזה מנדטים יקרים, אולם החור שדרכו חדרה לבני נפער באדיבותה של יחימוביץ'. יו"ר העבודה, כמסתבר,  חזרה על אחת מטעויותיו הישנות, וההרסניות יותר של אהוד ברק: היא ניכרה את קהל תומכיה הטבעי, ששייך רובו לשמאל. וכך, אלו שהאג'נדה המדינית חשובה להם נדדו לציפי לבני או למרצ. אני יודע שהיא היתה מעוניינת למשוך לעבודה תומכים חדשים מימין, אך הדברים אינם סותרים זה את זה. היה אפשר לדבר על הסכם שלום, למשל, בנימה מרכזית ומתונה יותר מהרטוריקה השמאלית של מרצ וחד"ש, אך בכל זאת לדבר עליו כנושא מרכזי. היה אפשר גם להבהיר שהעבודה אינה אויבת של המתנחלים, בלי להתחנף אליהם ולהסתיר את חילוקי הדעות עמם כפי שעשתה יחימוביץ'.

אני לא בטוח, כפי שטוענים מבקרים מסויימים היום, שההצהרה על אי הכניסה לממשלה גרמה ליחימוביץ' לדמם קולות ללפיד. אולי, אבל היא גם הביאה קולות של מצביעים אחרים שאינם מעוניינים בזחילה לממשלת נתניהו, והירידה בסקרים החלה עוד לפני ההתחייבות הפומבית הזאת. הצרה היתה, שההבטחה ניתנה מאוחר מדי, ולכן נתפסה על ידי הפרשנים (אולי שלא בצדק) כ"ספין" או כ"סלטה פוליטית". כך, רוב המצביעים שציפו להצהרה כזאת לא היו מרוצים ממנה. אם יחימוביץ' היתה מבטיחה שלא להצטרף לממשלה לאחר האיחוד בין נתניהו לליברמן, למשל, ההתחייבות היתה נתפסת כאידיאולוגית ונקייה יותר, ואולי היתה מוסיפה מנדטים למפלגת העבודה.

אולם בכל זאת, אין לעבודה יותר מדי סיבות לבכות. חמישה עשר מנדטים זה עדיין לא מעט, והכי חשוב – הנסיבות הותירו למפלגה נישה פוליטית שלמה לעבוד בתוכה. מכיוון שלפיד יישאר בקואליציה, ולבני חלשה ומבולבלת, יחימוביץ' תוכל לפעול רבות כיו"ר האופוזיציה. כך, בעתיד, תוכל לבנות את עצמה מהתנגדות לקיצוצים, הגזירות, ויתר הכישלונות הפוטנציאליים של ממשלת נתניהו-לפיד. אולם רק התנהלות נכונה תאפשר לה לקצור את הפירות הללו. אם תהיה ראש אופוזיציה אנמית ורדומה, כמו לבני בשעתה, תפסיד את עולמה. מיותר לומר שכניסה לממשלה תהיה אסון שאין לתארו: היא תמחק את השרידים האחרונים של אמינות העבודה ועלולה אף לפרק אותה פיזית. כל ההישגים, אם יהיו, ירשמו על שמו של לפיד, אך יחימוביץ' תסבול מהכישלונות. כעת, עליה לקחת את התפקיד של יו"ר אופוזיציה רעשנית ואנרגטית – ולהתעלם מקולות העסקנים והסכינאים במפלגתה. אי אפשר להדיח אותה עד הפריימריז הבאים, ואם תשכיל להשתמש בזמן כהלכה, תוכל להגיע אליהם מעמדה של כוח. חשוב מכל: היה ותשכיל לשתף פעולה עם מרצ ולהתאחד עם התנועה, היא תשפר את מצבה אלפי מונים.

 

התנועה

עצה ידידותית: להתאחד עם יש עתיד, או עם מפלגת העבודה

עם שישה מנדטים בודדים, התנועה של ציפי לבני היא אחד הכישלונות הגדולים ביותר של הבחירות הללו. את שלי יחימוביץ' מאשימים שנפלה כי התמקדה אך ורק בנושא החברתי, אולם מסתבר כי התמקדות בנושא המדיני בלבד היתה הרסנית אף יותר. לחובתה של ציפי לבני גם עמד גם כישלונה, כראש אחת מהאופוזיציות האנמיות והפתטיות ביותר שזכורות לי. בעיני נתקלתי בלא מעט מצביעי לבני פוטנציאליים, שנרתעו ממנה ברגע האחרון בגלל הסיבה הזאת בדיוק, וגם אלו שהצביעו לה עשו זאת לרוב כברירת מחדל. וכמובן, גם העריקים מקדימה והעבודה לא הוסיפו קולות, ובמקרה הגרוע אולי אף הגעילו והבריחו תומכים. כאן תוכלו לראות את תשדיר "שלושת הפנסיונרים" המצחיק עד דמעות של מרצ, שעוקץ את לבני בנקודה הזאת בדיוק.

במצב הנוכחי, אין ל"תנועה" של לבני שום קיום עצמאי. על ראשיה לחשוב על האסטרטגיה שהם מעדיפים לבחור. השתלבות בממשלה כמסגרת עצמאית היא מסוכנת עד התאבדותית. ששת המנדטים של לבני לא יכולים לתת לה השפעה של ממש על התהליך המדיני, וגם הישגים אפשריים (סבירות נמוכה ביותר) לא ירשמו על שמה, אלא על שמו של לפיד –  במיוחד אם יהיה שר חוץ. אם תרצה בכל זאת להיכנס, עדיף לה להתאחד עם לפיד. עסקה כזאת עשויה להיות אטרקטיבית לשני הצדדים: היא גם תגדיל את כוחו של לפיד, וגם תבטיח את עתידה של לבני. לעומת זאת, אם תעדיף ללכת לאופוזיציה – היא חייבת ליצור איחוד כוחות עם מפלגת העבודה שיבטיח את קיומה כפלג עצמאי. איחוד כזה יכול להיות אטרקטיבי מאד עבור שלי יחימוביץ', כי הוא יעלה את מספר המנדטים ל-21 וישכיח במידת מה את הכישלון החלקית בבחירות. המכשול יהיה, כמובן, עמיר פרץ. מעדות אישית אני יכול לומר כי הוא פופולרי במפלגת העבודה בערך כמו ח'אלד משעל בועד המרכזי של הפת"ח. אבל אם שני הצדדים יתגברו על הבעיה הזאת, הרווח יהיה כולו שלהם.

מרצ

ואי אפשר בלי כמה מילים לסיום על ההישג המרשים של מרצ בראשות זהבה גלאון. מסתבר שההשתלטות על המותג הבעייתי "שמאל" וההתמקדות בזכויות האזרח דווקא היו מהלכים מוצלחים במיוחד. בבחירות הללו, אני וכמה מחבריי נתקלנו בתופעה מרתקת: מצביעים שהתלבטו בין מרצ לבנט, או סתם ימנים שהאג'נדה של זכויות האזרח הילכה עליהם קסם. מרצ לא תשפיע על הנושא המדיני, חשו, אולם היא יכולה לדאוג לזכויות הקהילה הגאה או נישואים אזרחיים. זהבה גלאון צריכה להמשיך בדרכה הנוכחית, כאופוזיציה פעילה שיכולה, במידת הצורך, לשתף פעולה עם נציגי הממשלה בחקיקה חברתית. אם תנהג כך, סביר מאד כי תתחזק משמעותית בבחירות הבאות.

וכל השאר

ושורה אחרונה למצביעי המפלגות הקטנות משמאל, דע"ם, ארץ חדשה, הירוקים, עלה ירוק וכדומה: אני משער שגם אתם יודעים היום כמה שווים המודלים האינטרנטיים ו"מחקרי העומק" שהבטיחו לכם לעבור את אחוז החסימה. כל הכבוד, חברים, הממשלה החדשה של ביבי רשומה גם על שמכם. מכל החבורה הזאת, חבל לי רק שאסמה אגברייה-זחאלקה לא נכנסה לכנסת. אם תשכיל להשתלב בקדנציה הבאה במפלגה כמו מרצ, כולנו נצא מורווחים.

עוד משהו לסיום….

יש מישהו מביניכם שעדיין לא קרא את בלוג תשדירי הבחירות השנון של רחלי רוטנר, נערה בהצבעה? אם לא – איך תדעו מה הקשר בין ציפי לבני להופ קטנטנים, למה אסור להתעסק עם שאול מופז, מיהו האפרוח הכי חמוד ומהי זהותו האמיתית של המשיח גואל ישראל? כאן תוכלו להתענג על כל הטורים כולם. וגם, לאוהבי החידודים מביניכם, לא לפספס את התשדיר של מרצ: "חיים שלי- הכנתי לך אוכל!"

חוזר לעבודה – למה החלטתי (שוב) להצביע לשלי יחימוביץ'

השבוע, באופן חריג ולרגל הבחירות, עדכון כפול בינשוף. בפעם הזאת, אני מגיע מיפן במיוחד על מנת להצביע, ולכן הבחירה מושכלת וחשובה במיוחד. אתמול הפסקתי להתלבט והחלטתי באופן סופי, ובעדכון המיוחד הזה אני מספר מדוע.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

—-

אפתח בוידוי אישי: מערכת הבחירות הזאת חשובה לי במיוחד. לא משום שיש הקובעים כי היא הגורלית בתולדות המדינה (כל מערכת בחירות היא תמיד הגורלית בתולדות המדינה), אלא בגלל נסיבות ספציפיות הקשורות אלי. כעת אני שוהה בטוקיו למחקר דוקטורט, ולפיכך נאלץ לשלם מחיר של כרטיס טיסה כדי להשתתף בחגיגה הדמוקרטית. ואם כבר משלמים מעל לאלף דולר, אז רצוי שהבחירה תהיה נכונה, נבונה ומושכלת.

את נתיב הקמפיין הפרטי שלי התחלתי בוודאות גמורה פחות או יותר: מפלגת העבודה. כאיש שמאל ציוני המתנגד נחרצות לבנימין נתניהו ומדיניותו בכל התחומים כמעט, חשבתי שראוי לחזק את האלטרנטיבה המהותית ביותר לימין ולדרכו. לאחר ההקצנה המטורפת כמעט בליכוד, שהעלה להנהגתו דמגוגים משולחים כמירי רגב, זאב אלקין ודני דנון, או אידיאולוגים מסוכנים כמשה פייגלין, הבחירה הזאת היתה כמעט ברורה. יתר על כן, הבאאז והאנרגיות ששלי יחימוביץ' הביאה למפלגת העבודה, כפי שכתבתי כבר במאמר קודם, מצאו חן בעיני עד מאד.

יתר האלטרנטיבות בשמאל לא פיתו אותי. ציפי לבני כשלה בדרכה כראש אופוזיציה, ויש חשש כבד שה"תנועה" שלה תתפזר לכל רוח לאחר הבחירות. יאיר לפיד הוא שבשבת ריקה, ומעולם לא הציג תוכנית פוליטית ממשית. גרוע מכך: ישנו סיכוי סביר שייקח את קולות בוחריו ויעביר אותם הישר לקואליציה של נתניהו. מרצ היא מפלגה שאני מעריך מאד, ובמשך שנים ארוכות נמניתי על חבריה ופעיליה. אבל בשנים האחרונות היא נחלשה, הפכה למעין "גטו" סגור של השמאל הקשה, ואיבדה כל השפעה על המערכת הפוליטית. היא לא תוכל להוות אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו. הפריימריז במפלגת העבודה והרשימה המעולה, לדעתי, שנבחרה בו, בהחלט חיזקו את החלטתי.

אבל אז, ספקות החלו לכרסם. הקריצות של יחימוביץ' ימינה, סירובה להתבטא באופן עקבי ונחרץ בנושאים המדיניים וחיבתה המוזרה להתנחלויות מצאו חן בעיני פחות ופחות. גרוע מכך: דחיקתו של יריב אופנהיימר, נציג השמאל העקבי, לאחר ועידת המפלגה העלתה חששות כבדים שבכוונתה של יו"ר המפלגה לזחול לקואליציה של נתניהו מיד אחרי הבחירות. "שלי רוצה להיות שר התמ"ת," אמרה מירי רגב בנימת קול לעגנית במהלך נאום האימים שלה בתיכון בית ברל, ואני, באופן אישי, לא הייתי בטוח לחלוטין שהיא טועה. חשבתי שיהיה עצוב מאד אם אסע במיוחד מיפן לישראל, רק כדי לתרום את קולי לקואליציית הימין הקיצוני של בנימין נתניהו.

פרישתו של עמיר פרץ, פוליטיקאי שתמיד הערכתי מאד, ל"תנועה" של ציפי לבני, גרמה לי לחשוב לרגע להפנות את קולי לכיוון הזה. עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ' היום, וההצהרה הנחרצת שלא תשב בממשלה עם נתניהו. כולנו למדנו להיות חשדנים כלפי פוליטיקאים, אולם יחימוביץ', עד היום, לא נהגה לרמות באופן גס את בוחריה. כניסה לממשלת ימין היא בכל מקרה מהלך מסוכן מאד מבחינה פוליטית, שהמיט אסון על מפלגת העבודה לא פעם ולא פעמיים. כניסה לאחר הצהרה נחרצת כל כך היא כבר התאבדות פוליטית, ולא נראה לי ששלי יחימוביץ' מתאבדת. אולם דווקא החלק השני של דבריה נראה לי חשוב יותר מהתקפותיה השגרתיות על נתניהו. אם לא תרכיב את הממשלה, אמרה, והסיכויים נוטים למרבה הצער לכיוון זה, תנהיג את האופוזיציה.

להנהיג את האופוזיציה? מישהו שמע מנהיג מהשמאל או המרכז מדבר על כך כאפשרות ריאלית? הרי עד היום, הם תמיד זחלו לממשלות אחדות – אסון דמוקרטי בלי קשר לקונסטלציה פוליטית ספציפית. משה פייגלין כתב פעם, דווקא מכיוון ימין, שכפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם.

לכן, כפי שכתב כבר אביעד קליינברג באתר קומפרס, בבחירות הבאות צריך לחשוב גם על הקמת אופוזיציה לוחמת למדיניות הממשלה. מרצ בוודאי תהיה אופוזיציה כזאת, אולם משקלה הסגולי נמוך וקולה חלש מדי מכדי ליצור אלטרנטיבה. בניגוד לציפי לבני, שלי יחימוביץ', אם לשפוט אותה לפי פעילותה עד כה, תהיה ראש אופוזיציה לוחמנית, רועשת ואנרגטית. חשוב מכך – אם מפלגת העבודה תגדל משמעותית, היא תוכל להוות אבן שואבת למערך כוחות חדש לאחר הבחירות. עם תבונה ורגישות פוליטית, אפשר לצרף למשל את ציפי לבני למערך כזה – וכך ליצור אופוזיציה בעלת משקל שתוכל להחליף את הממשלה בבחירות הבאות.

ואם יקרה נס, והתרסקותו של הליכוד בסקרים תהפוך למפולת, גם אז – מפלגת העבודה היא היחידה המסוגלת להנהיג גוש חוסם כנגד נתניהו ולהרכיב קואליציה חלופית.

מכל הסיבות הללו – ההתלבטות שלי נגמרה. בבחירות הקרובות אני חוזר לארץ, ומצביע לשלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה.

%d בלוגרים אהבו את זה: