ארכיון הבלוג

זאב זאב: פרופסור שטרנהל וזעקות הפשיזם

פרופסור זאב שטרנהל מספק אזהרות על הפשיזם הישראלי המתקרב מדי חודשיים, כמו שעון שוויצרי. אבל מי שרואה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, יאבד מהר מאד את הקשב של הציבור וימצא את עצמו מבודד אם וכאשר פשיסטים אמיתיים יעמדו בשער.

mussolini

הויכוח על דפי עיתון הארץ בין ההיסטוריונים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שניהם מומחים בעלי שם עולמי להיסטוריה של הרעיונות, העלה על ראש שמחתנו את שאלת הפשיזם בישראל. בעוד שטרנהל סבור שישראל נמצאת במסלול המהיר למשטר פשיסטי, אבינרי הגיב בצפירת הרגעה. חרף הגזענות, הלאומנות, שנאת הזרים ו"התהליכים המסוכנים" עליהם הצביעו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ואחרים, החברה עדיין דמוקרטית, וככל הנראה תישאר כזאת. מנגד, הגישה של שטרנהל הזכירה לי את המימרה הידועה, לפיה מומחה לפטישים יראה בכל בעיה מסמר. באותה מידה, מומחה לפשיזם יראה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, ואת מצעדי האווזים של פלוגות הסער מעבר לכל פינה.

אכן, שטרנהל מקשר כל רעיון שהוא לא מחבב לפשיזם באמצעות הנימוק הידוע כ"האשמה באמצעות ייחוס". אדמונד ברק, אחד מאלו שחזו נכונה את חזון הבלהות של הנאורות היעקובינית ואת אימי המהפכה הצרפתית, מוצג כאב קדמון של הפשיזם. כמוהו יוהן גוטפריד הרדר – שגישתו היתה פלורליסטית במיוחד יחסית לתקופה, אם כי כהוגה מהמאה ה-19 הוא בהחלט לא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של פוליטיקלי-קורקט. שטרנהל שולף את אילן היוחסין, ומנסה למתוח קו פתלתל שמוביל את ברק והרדר ישירות למשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים. ברק והרדר סייעו ביצירת מסורת אינטלקטואלית המבקרת את הנאורות האוניברסליסטית. מפני שהפשיזם, שצמח מהמסורת הזאת, הוא גם סוג של ביקורת על הנאורות – הרי שכל מבקרי הנאורות הם פרוטו-פשיסטים.

zeev_sternhell_albin_michel

ממהר מדי למצוא פשיזם – פרופ' זאב שטרנהל

הטיעון הזה, כמובן, אינו אבחנה היסטורית תמימה. הוא מאפשר לשטרנהל להגדיר כפשיסטים את כל אלו שלא שייכים למחנה שלו – ימנים, שמרנים, דתיים וכל מי שמעדיף את הזהות הלאומית הייחודית, ה"שבטית" על האוניברסליזם. דא עקא, שהטיעון של שטרנהל בעייתי מאד מבחינה לוגית. ביקורת הנאורות "הצמיחה" אמנם את הפשיזם, אבל גם הרבה מאד גישות אינטלקטואליות שאינן פשיסטיות. הרי, הפשיזם והנאציזם לא היו צומחים גם ללא המדע המודרני. האם ניתן להאשים את חלוצי המהפכה המדעית בפרוטו-פשיזם? מה גם שהוגי המהפכה הצרפתית החביבים על שטרנהל הצמיחו אף הם לא מעט ראש ולענה. המרקסיזם-לניניזם, הסטליניזם והמאואיזם, רוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים, שאבו כולם מאותם ההוגים. אבל אליבא דשטרנהל, לא ניתן להתווכח אפילו על הנזק שגרמו אסכולות מסויימות של נאורות אוניברסלית לעולם – כי הרי כל מי שמבקר ברצינות את הנאורות הוא פשיסט. ופשיסטים, כידוע, הם לא בני שיח, אלא סכנה שיש לנטרל.

למרבה הצער, הגישה של שטרנהל אינה רק בעייתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מזיקה, במיוחד למחנה השמאל הישראלי ותומכיו. אם כל מי שמבקר את "הנאורות האוניברסליסטית", שם קוד לערכיו של שטרנהל עצמו, הוא פשיסט שיש להיאבק בו – כיצד יוכל השמאל לכרות את הבריתות הפוליטית שיוציאו אותו מהבידוד הנוכחי? אם כל מי שמבכר את הלאומיות והדת על פני האוניברסליזם השטרנהלי הוא פשיסט, כלומר, מקרה אבוד, נגזר על השמאל להתבצר במצודה הולכת ומצטמקת, להסתמך על מעוזיו המידלדלים בבית המשפט ובאקדמיה, ולהסתפק בחמשת המנדטים של מרצ. מי שרוצה להגדיל בהדרגה את בסיס הכוח שלו, חייב לנהל דיאלוג הוגן עם השונים ממנו תוך כבוד לערכיהם ולתרבותם. לשם כך, דרושה ראשית כל אמפתיה. למקרא מאמרו של שטרנהל, עולים בתודעה דבריו של ההוגה השמרני הבריטי גילברט קית צ'סטרטון, ממבקריו השנונים ביותר של הליברליזם האוניברסליסטי:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים האוניברסליסטים] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווכח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

smiling-g-k-chesterton

חותם של אי ממשות: גילברט קית צ'סטרטון

דברים אלו, בניכוי ההגזמה הרטורית, מתאימים ככפפה ליחס של שטרנהל ודומיו לחברה הישראלית, ובמיוחד לחלקיה השמרניים, הדתיים והלאומיים שלא עברו עדיין את מבחן הנאורות.

אולם למרבה האימה, גישת שטרנהל מסוכנת כל כך דווקא משום שבאמת יש פשיזם בישראל. בשולי הימין נמצאים ארגונים אלימים, מלהב"ה ועד האריות של הצל, וכן רבנים שדוגלים בפשיזם גזעני ומשולח רסן, ואלו שולחים זרועות לספסלים האחוריים של הליכוד, הבית היהודי וחלקים מתרחבים של המיינסטרים הפוליטי. הפשיזם הישראלי הוא עדיין עמדת מיעוט – אפילו בציבור הימני, אבל בתנאים מסויימים הוא עלול להתחזק. שטרנהל, שצועק "זאב זאב" בתדירות של פעם בשבוע ומוקיע כפשיסט כל מי שלא מוצא חן בעיניו, יאבד את הקשב ותשומת הלב של הציבור, דווקא כשפשיסטים אמיתיים יעמדו בשער. ואז, כרגיל, כבר יהיה מאוחר מדי.

 

ערפל קרב: מבצע "שובו אחים", חנין זועבי והאזהרה של קלאוזביץ

קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בתקופה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." מהי הסכנה שממנה הזהיר אותנו קלאוזביץ, וכיצד המבצע לשחרור החטופים דוחף אותנו בדיוק לשם? וגם: איך ההתנפלות על חנין זועבי, פוליטיקאית מאוסה לכל הדיעות, חושפת מגמות אפלות וקטלניות שמסכנות את ישראל יותר מכל מה שהחמאס יכול לעשות.

the_fog_of_war_762_by_badchess-d328nzt

בעולם האסטרטגיה הצבאית יש מעט מאד אמיתות נצחיות: אחת מהן היא הקביעה הנודעת של ההוגה הצבאי הפרוסי, קארל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." במילים אחרות: לא יוצאים למלחמה אלא על מנת להגיע למטרה מדינית תחומה, ברורה וניתנת להשגה. כמו כן, יש לבחור אמצעים מתאימים להשגת המטרה הזאת, לשקול את הסיכונים, ההשלכות ותוצאות הלוואי, ולהחליט האם היעד שווה את הסיכון. מי שיוצא למערכה צבאית ללא מטרות ברורות (מה שנקרא במקומותנו "מבצע מתגלגל"), עמומות או לא ניתנות להשגה, נמצא בדרך המלך לטראומה צבאית נוסח וייטנאם, עראק או מלחמת לבנון הראשונה. היינו, דשדוש אינסופי בבוץ שקשה לצאת ממנו, בלי להשפיל את עצמך או להודות שכל הקורבנות והדמים שהוקרבו עד כה היו לשווא.

הורד

כרגע, נראה שמבצע "שובו אחים", כמעין שידור חוזר של מבצעי העונשין שנערכו בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט, הוא דוגמא קלאסית ל"מבצע מתגלגל" עם אמצעים בעייתיים מחד, ומטרות עמומות וחמקמקות מאידך. נתחיל עם חוסר המודעות לסיכונים, בראש ובראשונה הבערת השטח, ביחס לאמצעים שנעשה בהם שימוש. לא זה המקום לדון בשאלה, האם מבצע צבאי גורף, אלים וכוללני הוא הדרך הנכונה לשחרור שלושת החטופים. קשה לתת תשובה מוסמכת לטענה הזאת, לא משום שאסור לבקר את צה"ל וזרועות הביטחון, אלא משום שחסר לנו מידע שנחוץ על מנת להכריע. אבל בכל מקרה שהוא, מבצע צבאי בגדה נושא עמו סיכונים מרובים ותגובות דומינו אחרות שקשה לצפות אותן. בשלב הנוכחי הסיכונים עוד נמוכים: כפי שאמרו כבר פרשנים לא מעטים, רבים בצד השני מצפים שישראל תגיב בחומרה לחטיפת אזרחיה. מהסיבה הזאת, הלחץ הבינלאומי על ישראל מינורי או אינו קיים בשעה זאת. אולם מצב עניינים זה ישתנה, ובמהירות רבה, ככל שהמבצע יתמשך וזיכרון האירוע הראשוני יתעמעם. אפשר להסתכל על זה כמו "דלק": החטיפה, בדומה להתקפות משמעותיות אחרות של ארגוני הטרור, ממלאות את מיכלי הדלק של המבצע בבנזין שמספיק לתקופה מסויימת. ככל שהמבצע נרחב יותר, אלים יותר וגורם יותר סבל לאוכלוסיה – כך הדלק נגמר במהירות רבה יותר. יתר על כן, התמשכות המבצע, עצימותו והיקפו מגבירים את הסיכויים לאירוע שבו ייהרגו אזרחים רבים, לרוב מנזק קולטרלי או טעות מבצעית, נוסח כפר כנא בלבנון. מניסיון העבר, אירוע כזה יכול להפוך מבצע לגיטימי לאסון אסטרטגי ברגע אחד בודד.

אסון ברגע אחד - ההרס בכפר כנא בעקבות הפצצת צה"ל במבצע ענבי זעם. צילום: רויטרס

אסון ברגע אחד – ההרס בכפר כנא בעקבות הפצצת צה"ל במבצע ענבי זעם. צילום: רויטרס

מתוך הנחות היסוד הללו, ראוי להסתכל בעין ביקורתית במיוחד על התנהלות צה"ל והממשלה בשלב הנוכחי, עוד לפני שעברנו לדבר על הנושא הקריטי של היעדים. קשה להאמין, למשל, שהפלישה האלימה לאוניברסיטת ביר זית, או מעצר פוליטיקאים נוסח יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני, יתרמו באופן משמעותי לחילוץ החטופים. מי שחושב שכך הוא משיג "קלפי מיקוח" משלה את עצמו. "קלפי מיקוח" כאלו נחטפו הרי אחרי עסקת שליט, ולא זכור לי שהם עזרו להוריד את המחיר כהוא זה. לעומת זאת, הם יוצרים רעש וצלצולים, משפילים את הרשות הפלסטינית ויוצרים זעם מיותר בציבור הערבי בגדה ומעבר לה. בקיצור, אם נשוב להשתמש במטפורת הרכב, מדובר ב"חראקות": מהלכי סרק שלא תורמים לנסיעה ליעד, אבל מכלים את הבנזין במהירות רבה. כשיש שפע דלק, קל ונוח לבזבז. את החיסרון מרגישים בדרך כלל רגע אחד לפני שהמיכל מתרוקן.

51DE276A6546A4D235AEC225BD0DB

הדברים הופכים לבעייתיים וחמורים אף יותר, כאשר אנחנו מסתכלים על הנושא החשוב ביותר: המטרות והיעדים של המבצע. כפי שלימד אותנו פון קלאוזביץ, כל פעולה צבאית עלולה להיות הרת אסון ללא מטרות ברורות וניתנות להשגה. אבל האם יש למבצע "שובו אחים" מטרות ארוכות טווח פרט לשחרור החטופים? לפי ניתוח הפעולות הצבאיות, כמו גם ההתבטאויות הבלתי רשמיות ששמענו על כה, הכוונה היא לנצל את אירוע החטיפה על מנת ליצור מציאות חדשה בשטח. המשמעות של "מציאות חדשה" היא משולשת: ריסוק תשתיות החמאס בגדה, החלשתו בבחירות עתידיות וסיכול הפיוס הפנים-פלסטיני בינו לבין פת"ח. כדי להעריך את מדיניות הממשלה באופן רציני, צריך לבדוק עד כמה המטרות הללו ברורות, באיזו מידה הן ישימות ומה הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו בניסיון להשיג אותן.

המילה "תשתיות" היא מושג שמשתמשים בו הרבה מאד בשיח הבטחוני הישראלי, אך למעט מאד אנשים ברור מהי משמעותו המדוייקת. מתי "מושמדות" התשתיות של ארגון טרור? מי שיעקוב אחרי ההיסטוריה הבטחונית של ישראל, יגלה שדיבורים על השמדת תשתיות פח"ע חוזרים על עצמם מדי מספר שנים, לכל המאוחר החל ממלחמת לבנון הראשונה. פעמים אינספור ניסתה ישראל להשמיד את תשתיות אש"ף בלבנון, חיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האסלאמי. מכל המקרים הללו, השמדת אש"ף בלבנון היתה ההישג הממשי היחיד, שנבע, בעיקר, מעוינות האוכלוסיה הדרום לבנונית לפלסטינים. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכל ניסיון "להשמיד תשתיות", היינו, למגר לחלוטין, ארגון טרור שמבוסס היטב בשטח ונהנה מתמיכה של חלקים נרחבים בציבור, אינו יותר מחלומות באספמיה. תספרו: כמה פעמים הצהיר צה"ל כי הוא ימגר את "תשתיות" החמאס או החיזבאללה? כל אחד יכול לעשות את החשבון שלו, אבל דבר אחד ברור: הארגונים הללו עדיין איתנו.

עדיין איתנו: עצרת של חיזבאללה בלבנון

עדיין איתנו: עצרת של חיזבאללה בלבנון

המטרה השנייה, מרחיקת הלכת יותר, היא שינוי פוליטי בשטח על ידי החלשת החמאס בבחירות עתידיות. בהקשר הזה, נראה שמקבלי ההחלטות הישראלים באמת לא לומדים מההיסטוריה. האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתערב באופן צבאי במאזן הכוחות במדינה שכנה, כדי להשליט בה שלטון ידידותי יותר? תשאלו את חסן נסראללה ועלי חמנאי, שהפכו בסופו של דבר למרוויחים העיקריים מכל הסיפור. אם כבר, סביר שהחמאס יתחזק ולא ייחלש בשל ההתערבות הצבאית הישראית נגדו. באשר להסכם הפיוס, הוא קרטע זה זמן רב, ויתכן בהחלט שהאירועים הנוכחיים יספקו לרשות סיבה להתנער ממנו. האם זה טוב לישראל? בכלל לא בטוח, ובכל מקרה – ההתבטאויות הישראליות הגסות כאילו המבצע הצבאי נועד למוטט אותו בוודאי לא קונסטרוקטיביות בעניין זה. והדובדבן על הקצפת: ההתבטאות של "גורמים ממשלתיים בירושלים", שהובאה על ידי רון בן ישי, כאילו המטרה היא "לערוך דה-לגיטימציה להסכם הפיוס בזירה הבינלאומית" היתה צריכה להותיר את הקוראים עם פה פעור. מי שעוד חושב שמבצע ישראלי יכול לעבוד לטובתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולערוך דה-לגיטימציה לצד השני דווקא, צריך לעבור בדיקת עיניים דחופה.

אבל גם אם מתמקדים במטרה האסטרטגית עצמה, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים. נניח שהסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח יחוסל: כיצד ישראל מתכוונת למנף את ה"הישג" הזה? אופציה אחת היא לנסות לחזור למתכונת הישנה של שיתוף פעולה עם הנשיא עבאס והרשות. אבל איך זה מסתדר עם סירובה של ישראל למדינה פלסטינית במתכונת כלשהי בשולחן המשא ומתן, ועם נטייתו של נתניהו להאשים דווקא את אבו מאזן במשבר החטופים? במקרה הזה, הפת"ח נתקל במלכודת קלאסית של משטרי חסות פשרניים. מחד, הצד הישראלי מצפה ממנו לשיתוף פעולה מוחלט, גם ברמת המעשה וגם ברמת הנרטיב (ויעידו הנסיונות המגוחכים למדוד את עוצמת הגינוי הפלסטיני לחטיפה), ומאידך – מגנה ומשליך עליו בוץ בלי קשר למעשיו בפועל. בה במידה, חוסר הנכונות של הישראלים לויתורים כלשהם בתמורה מרסק את המעמד של הפת"ח ברחוב הפלסטיני. כך שדווקא הגורמים המתונים, שנכונים ומוכנים ללכת לקראת ישראל כברת דרך, גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. זו אסטרטגיה עקומה. ישראל מציבה לעצמה מטרה שתועלתה מוטלת בספק, תופעות הלוואי שלה חריפות ונזקיה חמורים ומרובים.

גם אוכל את הדגים וגם מגורש מהעיר - הנשיא מחמוד עבאס

גם אוכל את הדגים וגם מגורש מהעיר – הנשיא מחמוד עבאס

לבסוף, יש לתת את הדעת לגל הלאומני הדביק והמסוכן ששוטף את מדינת ישראל מאז החטיפה. לא – הכוונה שלי אינה לסימפטיה של כולנו לחטופים ולמשפחותיהם או אפילו לתפילות ההמוניות שראינו בתקופה האחרונה, אלא לנטייה של התקשורת, ורבים מהציבור, להוקיע באלימות ובגסות כל מי שמעז לסטות מהגירסה המיינסטרימית של האירועים. מדובר בתופעה פסולה לכל הדיעות, אפילו אם מושא ההתנפלות עונה לשם חנין זועבי. כדי להסיר ספק, מדובר בעיני בפוליטיקאית כושלת שחיה מפרובוקציות זולות, ומייצגת שילוב מאוס בין לאומנות ערבית לרטוריקה פוסט-קולוניאלית צדקנית. ובכל זאת, לכל הדברים הללו אין שום קשר לעליהום ההמוני עליה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם דבריה של זועבי, מקוממים ככל שיהיו, עוותו באופן חלקי לפחות. נכון שהיא אמרה שלדעתה החוטפים "אינם טרוריסטים", אבל מיד הבהירה שהיא לא מסכימה עם החטיפה, ושההימנעות שלה משימוש בהגדרה טרור הוא משום שלדעתה מאבק השחרור הפלסטיני הוא צודק במהותו. מעבר לכך, הקריאה לציבור הישראלי להבין את הסבל של הצד השני, בעיקר בגזרת האסירים שובתי הרעב, הוא חשוב בפני עצמו. תמיד ראוי להבין את מחשבותיו ורגשותיו של הצד השני והצידוקים שמניעים אותו, גם ובמיוחד בעיתות מלחמה וסכסוך. אבל ברגעים מסויימים של היסטריה המונית, הציבוריות הישראלית נשטפת בגל סוחף של צדקנות ומוסרנות, שמטיח לסלעים את כל מי שמעז להציע פרשנות אחרת. מיותר לציין את הסכנות שבסחף כזה, שאוטם את המחשבה לאלטרנטיבות, יוצר קבעונות ומסייד את העורקים המנטליים שלנו. בחלק מהמקרים, מדובר בתגובה של זעם רגעי. אולם במקרים אחרים – אנחנו יכולים לראות תחילה של מגמות מסוכנות בהרבה.

ח"כ חנין זועבי

ח"כ חנין זועבי

נעזוב לרגע את המסיתים הקבועים נוסח מיכאל בן ארי ובני מינו, ונסתכל במפלגות שחברות בממשלה. שר החוץ ליברמן, אדם שערכים דמוקרטים הם כידוע נר לרגליו, כבר טרח לערוך משפט בזק כמיטב המסורת הפוטיניסטית, ולהבהיר כי "דינה של זועבי הוא כדינם של החוטפים". מירי רגב דווקא הציעה גירוש לעזה, והדגימה פעם נוספת את שליטתה המרשימה בקללות בערבית. התעלתה על כולם אישה בשם ענבל ליבר, שמתהדרת בתואר "ראש המטה החילוני בבית היהודי". כל השגיאות במקור:

זוהי הקדנציה השנייה בה מכהנת חנין זועבי כחברת כנסת. זוהי הקדנציה שנייה שבה רוב הציבור בישראל מגיע פעם אחר פעם לנקודת רתיחה, ללחץ דם בשמיים ולהקפצת הוריד העצבני שעל המצח מעבר ליכולתו, בגלל התבטאויותיה של זועבי. קדנציה אחת יותר מידי. יש שיאמרו שזו הרי הדמוקרטיה במיטבה; שהעובדה שניתנת לכבודה המפוקפקת הזכות להשמיע דעותיה נגד המדינה שמעניקה לה בית ונגד האזרחים שמאכילים אותה, הינה גדולת הפלורליזם וחופש הביטוי. ואני שואלת, האומנם זו הדמוקרטיה? האומנם מילים שונות ממעשים? בכל מדינה מתוקנת בעולם אלו שביצעו מעשי בגידה יושבים בכלא, נענשים עקב דקירת הסכין שנעצו בגבה של מדינתם. אך נשגב מבינתי מדוע מילים מקבלות יחס שונה; האם אין בכוחה של מילה להוות בגידה חד משמעית במדינה? לא ברור.

התעלתה על כולם - ענבל ליבר

התעלתה על כולם – ענבל ליבר

 

מעניין לאלו "מדינות מתוקנות", כאלו שמענישות בעלי דיעות לא פטריוטיות על בגידה, מתכוונת ליבר בטור שלה. הקורא יכול להביא דוגמאות כיד דמיונו הטובה. האם המודל של "ראש המטה החילוני בבית היהודי" הוא צפון קוריאה, או שאולי די בהגבלות הסיניות על "דיבורים חתרניים" כדי להניח את דעתה הפטריוטית? ליבר מוסיפה ומוספת כי "הגיע הזמן שנכיר בכוחה ובמשמעותה של המילה. היא חזקה לא פחות ממעשה. מילותיה של זועבי לא נופלות משפיכת דמם של ילדינו בעצמה, ועל כן יש לפעול בהתאם." נותר רק לשאול, האם חנין זועבי תהיה הקורבן האחרון של "פטריוטיות" מהסוג המאוס הזה, וכמה מאלו שלא טורחים להגן עליה עכשיו יעמדו, במהרה בימינו, במקומה. הלכי רוח טוטליטריים נוסח ליבר ודומיה (מישהו אמר ספיר סבח?) הם איום קיומי אמיתי למדינת ישראל ולאופיה – מעל ומעבר לכל דבר שאויביה יכולים לעשות.

המערב האחר

 

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

sphere_escherhand.lg

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

סאצומה הצעירה - מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

סאצומה הצעירה – מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

 

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית - תומס לייק האריס

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית – תומס לייק האריס

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

כואב לאמץ תרבות זרה - הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

כואב לאמץ תרבות זרה – הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

הילך קסם - פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

הילך קסם – פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

 

 

קורבנות אלימים- מחשבות ליום השואה

האם למדנו באמת את הלקח מהשואה? תופעת הקורבנות האלימים מעלה מחשבות נוגות. ומי צריך להיות לנו מודל ומופת מוסרי?

המשך הרשומה

שיטת הלקרדה

מה משותף לימין ולשמאל, ליהודים ולערבים, ומעכיר את הדיון הציבורי בארץ עד כדי מיאוס? הכירו את שיטת הלקרדה.

מאמר זה פורסם גם באתר במחשבה שנייה.

המשך הרשומה

אז מי יסיר את הנגע?

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

ח"כ יעקב כ"ץ (כצ'לה)

הרשומה הזאת היא ספונטנית, ואיננה מתוכננת.  למעשה, תכננתי להמשיך לספר לכם על פרשת הרצח של המלכה מִין, אבל עיון קצר בדבר הגות מחכים ומעמיק, עלון "ארץ ישראל שלנו", מחזיר אותי לרגע לעניינים דחופים ובוערים יותר. ניתן לראות במאמר הזה מעין המשך לרשימתי הקודמת, "הניאו ציונות ומחירה". הוא פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

לשוחרי הדמוקרטיה שבינינו, חילונים ודתיים כאחד, מאד כדאי לעיין בעלון "ארץ ישראל שלנו"- ולהפנים היטב את תוכנו, כדי שנוכל להתכונן לחיים במשטר שעלול להיות העתיד שלנו. בין הפנינים בעלון הנוכחי- ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי שקורא לטפל במהגרים הסודאנים, "האויב מבפנים", בדיוק כמו באיראנים (להפציץ אותם? בן ארי לא מפרט, אבל נראה לי שהוא לא יתנגד), התפארות ב"עונש האלוהי" שנחת על מארגני ההתנתקות מרצועת עזה, בראשם אריאל שרון, וגם "ראיון מרתק" עם איש רב פעלים, הלא הוא ראש האיחוד הלאומי ח"כ יעקב כ"ץ הידוע בכינוי השובבי משהו כֶּצָלֶה.

כצל'ה אינו אדם מופנם. מדי פעם הוא חולק איתנו את חזונו לדמוקרטיה העתידית שהוא וחבריו מתכוונים להשליט כאן, אם וכאשר יהיו בשלטון. כך, למשל, ב-4 לינואר 2010, זעם האדון הנ"ל על תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", משום שזו העזה לשדר מערכון ביקורתי כנגד המתנחלים. "אין לי ספק שכאשר מדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים, ובידי הממשלה הנכונה," אמר, "האנשים [המעורבים בארץ נהדרת] יואשמו באופן רטרואקטיבי באנטישמיות, יעמדו לדין ויישבו בכלא… היום זה חופש הביטוי. אבל מחר יהיו חוקים אחרים, ותהיה ממשלה אחרת, וכל האנשים שנתנו לזה יד, לתעמולה האנטי-יהודית והאנטישמית הזאת, יעמדו לדין ויצטרכו לשבת בכלא." כצל'ה אף הגדיל לעשות וטען שמשפט "ארץ נהדרת" העתידי יתנהל בקווים דומים למשפטי פושעי המלחמה הנאציים בגרמניה שלאחר המלחמה. אני מסכים איתו- באופן חלקי- בנוגע לדמיון.  הוא רק טעה בתאריך. משפטי הראווה שהוא מתכוון לנהל אכן דומים להליכים שנערכו בגרמניה, אבל לא ב-1945, אלא קצת קודם לכן…

דרך אגב, לפי עמיתו של כצל'ה, ח"כ מיכאל בן ארי, "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך. אין שום דבר קדוש. כשאתה פורץ את הגבול הזה, אתה לא יודע לאיזה שאול תחתיות אתה יכול ללכת." ח"כ ניסים זאב מש"ס, מפלגה נוספת שידועה בנאמנותה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אף הוסיף כי "זוהי ארץ מכוערת המציגה את כל הבעייתיות בחברה הישראלית. אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים". בקיצור- בתקשורת שתנוהל על ידי "הגורמים המשפטיים הנכונים" ועל ידי "הממשלה הנכונה" לא תהיה סאטירה, אבל בהחלט יהיו "מורשת ומסרים חינוכיים-ותרבותיים". אכן, חזון מלבב. ויש לציין שהרב מרדכי אליהו ז"ל, ששימש כמנהיג הרוחני של חלקים נרחבים מהציבור הדתי והמסורתי בישראל, אפילו פירט איזו אומה צריכה להיות מודל לחיקוי. איראן כמובן. "כתוב בגמרא שיש לשבח את הפרסים שלא כותבים כתובה לזכר. כלומר, לא נותנים גושפנקא לדברים האלה כלל". לדבריו, "כל המפלגות, כולן, בלי יוצא מן הכלל, חרדית או לא חרדית, דתית או לא דתית… כולם צריכים להתאגד ולהוציא חוק נגד הדבר הזה, נגד הבג"ץ". הוא הוסיף כי "כל מה שפוגע בדת – להוציא חוק נגד זה"". אחמדינג'אד בטח יתרשם.

על רקע זה, התראיין כצל'ה זה לא מכבר לעלון "ארץ ישראל שלנו", ושיבח את גל החקיקה האחרון של הימין והקואליציה שנועד לבצע שידוד מערכות בבג"ץ. למי שחשב שמדובר אך ורק בעניין טכני שנועד להגביר את ההגינות והשקיפות בבית המשפט, מבהיר כ"ץ כי "החוק הוא לא ′חוק גרוניס′ ולא ′חוק כצלה′. זה חוק שמחזיר את השליטה לעם ומוציא את השליטה מידי קבוצה קטנה ועלובה, חבורה אליטיסטית תל-אביבית, ′נטורי קרתא החילונית′, שמשדרת חוסר אהבה לעם ישראל, דבקות בחוקיי הגויים, וניסיון להשתלט על עם ישראל בכוח הדיקטטורה השיפוטית. הם ניכסו לעצמם, בכוח הזרוע, שלטון ללא מיצרים. לדבר הזה יהיה סוף. תם עידן ימי הביניים בו יושבים אנשים שחושבים שהם חכמי הדור הנאורים ושהעם כולו הוא חשוך ונבער מדעת". "החוק שהעברנו מאפשר לוועדה לבחור את נשיא בית המשפט העליון, ולא כפי מה שהיה עד כה, שהשופטים עצמם בוחרים מי יהיה נשיא בית המשפט",ואני מדגיש: זו רק תחילת המהפכה, עד שנביא ליציבות. אנחנו חוזרים לחוקים התורניים הטבעיים והיסודיים של עם ישראל. " (ההדגשה היא שלי. ד.א.)

דבריו של כ"ץ צריכים ללמד אותנו שיעור מאלף. זו היא רק תחילת המהפכה. גל החקיקה מבית מדרשם של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וחלקים נרחבים בליכוד, הוא מהלך מתואם. לא בהכרח מתואם ברמה הקונספירטיבית, אבל הוא מייצג תוכנית כללית, והלך רוח, של חלקים נרחבים באליטה הפוליטית ובציבור. הלך רוח של מהפכה. למהפכה יש שתי זרועות. זרוע אחת, חילונית, מייצגת לאומנות דורסנית יותר ויותר שניכסה לעצמה את המושג ציונות ומדירה כל מי שנתפס בעיניה כלא ציוני אל מחוץ לגדר. הזרוע השנייה, הדתית, מנסה להוסיף למתכון הניאו-ציוני תבלינים פונדמנטליסטיים בנוסח איראני, משהו כמו "הרפובליקה היהודית של ישראל". שתי הזרועות מתואמות רק באופן חלקי. סמכותנים חילונים כמו אביגדור ליברמן, אנסטסיה מיכאלי או משגיחי הכשרות האקדמיים של "אם תרצו" בוודאי אינם מעוניינים במדינה ה"אמונית" של כצל'ה או משה פייגלין, שחסידיו כבר מתכננים את המדינה הזאת לפרטי פרטים. אבל שתי הזרועות רוחשות איבה עזה לשמאל, לערבים ולכל מי שמעז לבקר את משטר הכיבוש בשטחים. שתיהן מדברות בשם ה"דמוקרטיה", אולם "דמוקרטיה", בעיניהן, הוא שלטונו הבלתי מרוסן של הרוב תוך רמיסת זכויות המיעוט ורדיפה הולכת וגוברת כנגד השמאל והערבים. בשלב מסויים- הפשיסטים החילונים והדתיים עשויים אף להתעמת זה עם זה- אולם לא משנה מי מהם ינצח, ישראל תהיה מדינה שונה מאד מזו שהכרנו.

לפיכך, זו טעות קשה להתייחס לגל החקיקה האחרון של הימין באופן פרטני. אם מסתכלים על כל החוקים הללו כל אחד כשלעצמו, ניתן למצוא להם צידוקים מצידוקים שונים. מערכת המשפט התנהלה לעיתים קרובות באופן שערורייתי, ובשיטת מינויים של "חבר מביא חבר". השמאל הקיצוני באקדמיה בהחלט מרשה לעצמו להשתולל באופן דורסני, והקריאה של חברי סגל להחרים את המוסדות שהם עצמם מלמדים בהם אינה פחות משערוריה. גם החוקים לייבוש עמתות השמאל דומים לחוקים במדינות אחרות שמגבילות את המימון הזר שארגונים מקומיים יכולים לגייס. אולם כפי שכתב גל אמיר, כאשר אנחנו מסתכלים על החקיקה הזאת כמכלול, מתגבשת תמונה מפחידה:

"הפסול הוא אינו בכל דבר חקיקה בנפרד. על אף שחלק מהחקיקה הזו מזעזע לכשעצמו, יש בה גם כמה תיקונים סבירים. איני רואה, למשל, כל בעייה אינהרנטית בהגדלת שיקול הדעת של בית המשפט בתביעות לשון הרע, והדבר אף מתבקש במקרים מסוימים. הבעיה נעוצה בהשפעה המצטברת של החוקים האלו. החוקים האלו באו לשנות את כללי המשחק הבסיסיים. הם באו, ביחד, להביא לכך שהחלפת הממשלה הנוכחית תהיה קשה יותר בבחירות העתידיות – בית המשפט העליון יהיה מורכב מאנשים שהמחוקקים מימין תופסים (בצדק או שלא בצדק) כקרובים לליבם, שהמנגנון למינוי שופטים יהיה בשליטת אותם מחוקקים, שהביקורת על הממשלה משמאל תושתק, אם באמצעות קביעת סנקציות חמורות על ביקורת כזו (חוק איסור לשון הרע, או אף "חוק החרם"), ואם באמצעות ייבוש מקורות המימון של מותחי הביקורת. הפגיעה אינה בעקרונות "זכויות האדם" או "חופש הדיבור" לכשעצמם. זו מתקפה ממוקדת שנועדה להשאיר לטווח ארוך את המצב הנוכחי – ממשלת ימין הנתמכת על ידי כנסת בה השמאל הוא מיעוט חסר השפעה"

לפיכך, לא סעיפי החוק צריכים לעניין אותנו, אלא המטרות והכוונות שמאחוריהם. לא המקבילות לחוק ההשתקה או חוק הייבוש, אלא התבטאותו של ח"כ דני דנון על "הוצאת הנגע השולי של השמאל הקיצוני מהחברה הישראלית". ועד כמה שאני עצמי סולד מהשמאל הקיצוני- הוא יהיה רק הקורבן הראשון. כפי שכתב עוזי וייל:

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

יגאל עמיר- הוא כבר יסיר?

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,
אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?
אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.
ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?
אם כי –
יש לשער –
שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר…

ודי לחכימא ברמיזה.

נבואות ישנות: הניאו ציונות ומחירה

רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה"

 

זה קרה לפני כשמונים שנה – יום הרה גורל, רחוק ובו בעת קרוב מאד. דיוניו, המשמימים בדרך כלל, של הפרלמנט הקיסרי היפני נקטעו בשטף של צווחות ועלבונות – בעוד הפרופסור הליברלי מינוֹבֶּה טָצוּקִיצִ'י נאבק להגן על שמו הטוב מול אספסוף הצירים שהאשימו אותו בבגידה בקיסר. מינובה היה מופתע: הוא, שתמיד ראה עצמו כפטריוט ונתין קיסרי נאמן, לא הבין כיצד כתיבה על דמוקרטיה, שלטון החוק וריבונות העם, שפעם היו בקונצנזוס, הפכו פתאום לחרפה לאומית ובגידה במלכות. "אתם," אמר לצועקים נגדו, " השתלטתם על המדינה הקיסרית ושעבדתם אותה לאידיאולוגיה של בורות וטירוף – וסופכם שתביאו לחורבנה." וההמשך ידוע: הגל הלאומני ששטף את יפן הוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה, ולהרס מוחלט. "המבנה הלאומי" הקיסרי, שהיה מקובל קודם על כל האוכלוסייה כמעט, הפך לאחר המלחמה למילה מגונה, מאוסה. מינובה התגלה, אחרי הכל, כנביא.

 וכמו אותו "מבנה לאומי" שכוח, כך גם המושגים "ציונות" ו"מדינה יהודית דמוקרטית". אם פעם, חרף כל בעיותיהם, היו מושגים אלו עמומים דיים כדי להכיל השקפות רבות ושונות תחת כנפיהם, עתה חטפה אותם כנופיה ימנית לאומנית בחוזק יד, והיא עושה בהם כבתוך שלה. ליברמן מציע לשלול אזרחות של אלפי ערבים ישראלים, "כי זו מדינה יהודית." אלי ישי סבור כי אין לתת ללא יהודים להגר לכאן, אפילו אם תרומתם לחברה מוכחת, "כי זו מדינה יהודית." ובאותו מושג של "מדינה יהודית", שהולך ומזוהה עם לאומנות צרת אופקים מהסוג הגרוע ביותר, תובע נתניהו מהפלסטינים להכיר כתנאי להסכם שלום. הדרישה המשונה הזאת, כמו גם שבועות הנאמנות למיניהן, החרמות, האלות והחקירות הפוליטיות בטריבונלים של ליברמן, מסז'ניקוב וקירשנבאום, מצביעות על אובדן דרך וחוסר ביטחון קיומי. בכך, צונח ערכו של המונח "מדינה יהודית", כמו מטבע שחוקה שמשתמשים בה שוב ושוב.

 רבים וטובים כבר הצביעו על הסכנה והאיוולת שבגל הפעלתנות החקיקתית האחרון של ישראל ביתנו וכל הדנונים והלווינים- תאומיה בליכוד, על הפשיזם הזוחל, המקרתיזם והסכנה לדמוקרטיה. כאן, הייתי רוצה להצביע על בעיה יסודית יותר, שעומדת מאחורי כל אלו- חיסול העמימות שמאחורי המושג "ציונות". מטרותיה של הציונות ההיסטורית הסתכמו בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על אופיו של הבית, גבולותיו, יחסיו עם השכנים יושבי הארץ וזהות דייריו, היה ניתן להתווכח. ההגדרה העמומה של "ציונות" הצליחה להכיל תחת כנפיה סוציאליסטים וקומוניסטים אתיאיסטים, בורגנים, ימנים-לאומיים ויהודים דתיים. בצלה חסו הוגים לאומיים כמו זאב ז'בוטינסקי, שנשבעו על ארץ ישראל השלמה, וליברלים רדיקלים כמרטין בובר שהאמינו במדינה דו לאומית. העמימות היצירתית של הציונות אפשרו דיון וויכוח, בלי להוציא איש אל מחוץ לגדר. אולם כעת, בדיוק כפי שהתרחש ביפן לפני כשמונים שנה, נערכים ניסיונות חוזרים ונשנים להגדיר מחדש את הציונות, "להבהיר" את מהותה, להצר אותה ולתחום את גבולותיה. מבחינת הקואליציה ה"ניאו ציונית", החל ברונן שובל מתנועת "אם תרצו", עבור ברבנים קיצוניים כשמואל אליהו מצפת וכלה באביגדור ליברמן וחבר עושי דברו, "ציוני" הוא רק מי שדוגל בהתנחלות בלתי מוגבלת בגדה המערבית, הדרה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים מחיי המדינה, התיישבות בתחומי הקו הירוק ליהודים בלבד וסגידה עיוורת למיתוסים ולסמלים לאומיים.

 

כאן נכנסת מגמה מסוכנת נוספת, שאני מכנה "שיטת הלקרדה". השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקריו, ומתמקדים בהאשמות אישיות כנגד היריב במקום להתמודד עם דבריו בכנות. אנשי הלקרדה מצמידים תוכן מסוים ("השמדת מדינת ישראל", "חתרנות"' "אנטי ציונות") לדעות מסוימות, ומכאן מסיקים, בלי להוכיח, שזו כוונתם של כל האוחזים בדעות אלו. העיתונאי בן דרור ימיני, למשל, הוא אחד הלקרדאים המוכשרים בארץ. דפים על דפים הקדיש הפובלציסט הנ"ל לסריקה מדוקדקת של כתביהם ונאומיהם של אנשי שמאל (ואפילו מרכז, כמו השר לשעבר בוז'י הרצוג), בניסיון להוכיח שאפילו אם הם מגדירים את עצמם כציונים, הם למעשה אנטי-ציונים בהכחשה.

 

כך, יותר ויותר אנשים מהשמאל הליברלי, שראו את עצמם תמיד כחלק מהשיח הציוני, פתאום מגלים שאינם אינם כאלה: מסע הרדיפה כנגד נעמי חזן והקרן החדשה לישראל, החוקים המגבילים תרומות לארגוני זכויות אדם, יוזמת ועדת החקירה לארגוני השמאל ומסע הטיהור של "אם תרצו" באוניברסיטאות, הם רק שתי דוגמאות לתופעה הולכת ומתרחבת: כל מי שאינו דוגל בציונות בהגדרתה החדשה, המצומצמת, מוצא מהמחנה ומוגדר כאויב העם.

 כיצד אפשר למנוע את תהליך ההידרדרות ההרסני הזה? ראשית, לא לשתף פעולה עם שום יוזמה של "הניאו ציונים"- להחרים את ועדות החקירה המגוחכות שלהם, אם וכאשר יוקמו; להפר בפומבי את החוקים המקארתיסטיים שלהם כמו חוק החרם, ושינסו לתבוע אותנו; ובשום אופן לא להצטדק בפניהם. שנית, יש ליצור מודל חי, בועט ופעיל של ציונות אלטרנטיבית: ציונות שלא רק תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל, אלא מוכנה להיאבק איתם ביד ביד למען הקמת מדינתם; ציונים שיפעלו למען חלוקת הארץ, יתמכו בהכרזת העצמאות הפלסטינית החד-צדדית, יאבקו נגד עוולות הכיבוש בשייח' ג'ראח, בנעלין ובבלעין ויעמדו על זכותם של ערבים-ישראלים לגור תוך שוויון מלא בכל מקום שיבחרו. וכן, ציונים שלא יהססו לבקר סמלים ומיתוסים לאומיים או להודות בעוולותיה ההיסטוריות של הציונות עצמה, אם יש צורך בכך.

 אני יודע היטב שבעיני רבים המטרות שתיארתי נחשבות כ"אנטי-ציוניות", כמו אותם טוקבקיסטים שתהו, בעקבות פרסום מאמר קודם שלי בויי-נט, אלו גורמים עוינים מממנים אותי. כאשר נתקלים באנשים כאלה, ראוי להיזכר בדבריו של מנחם בגין: "אם יש כאלו שמעמקים את האף לנוכח הדברים שאנו עושים ואומרים, אז לא נורא- שיהיה להם אף עקום."

%d בלוגרים אהבו את זה: