ארכיון הבלוג
"כולם אותו דבר" – מי מגן על דאע"ש ומדוע?
לאור עלייתה המפחידה של המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה, עולה וחוזר הפזמון הקבוע מחוגים "ביקורתיים" מסויימים: דאע"ש והמערב אותו דבר, כי אין הבדל בין הרג אנשים בפצצות חכמות לבין עריפת ראשם בסכין קצבים. בינינו מסתובבת גם "אינטלקטואלית" שרואה בפרקטיקות העריפה של הארגון מחזה מרענן שיח ומשובב נפש. לפי טיעון שני, דאע"ש הוא בסך הכל "יצירה של המערב", ולכן יש להאשים את ארצות הברית בכל הסבל וההרס שהוא גורם. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי חדשות לבקרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.
מאמר זה הוא חלק מסדרה שעוסקת במדינה האסלאמית, או דאע"ש. למאמרים קודמים ראו: כל הפחדים כולם ודינר הזהב- האם הוא יפיל את המדינה האסלאמית?
במשך השנה האחרונה הופתעתי לטובה מהשמאל הרדיקלי במערב, וזה לא קורה לי הרבה. בניגוד לנטייה הידועה לתמוך בכל אויב תורן של ארצות הברית וישראל, בין אם מדובר בסטלין, מאו, נסראללה או משעל, זכתה המדינה האסלאמית (הידועה בשם דאע"ש) לגינוי גם בחוגים הרדיקליים ביותר. לא מדובר רק באכזריות של דאע"ש, משום שגיבורי תרבות קודמים של השמאל הרדיקלי ביצעו מעשי זוועה גרועים לא פחות – אלא בעובדה שקברניטי המדינה האסלאמית מתעקשים לדבר אמת. בניגוד לחברים סטלין ומאו, ה"ח'ליף" אל-בגדאדי וראשי מפקדיו לא מסתתרים מאחורי חזון לסוציאליזם בינלאומי ושוויון לעשוקי כל העמים, ובניגוד לח'אלד משעל וחסן נסראללה, הם לא מנסים לדבר בשפה שתקסום לרדיקליים מערביים. מנהיגי החמאס, לפחות כלפי חוץ, מעוניינים מאד בתמיכה בינלאומית ומנסים לדבר על זכויות אדם, צדק והגדרה עצמית. השיח הקיצוני יותר מוסווה, ומשמש בעיקר לצריכה פנימית. במקרה של דאע"ש, אין שום ניסיון כזה: שופרות התעמולה ואף שבויים של הארגון מספרים בחדווה על עריפות ראשים, עינויים וטבח המוני, ואמצעי התקשורת הרשמיים שלו מתגאים בהשבתה של העבדות (כולל עבדות המין) לעולם המודרני. לפיכך, העוינות כלפי דאע"ש נוטה לחצות גבולות, אפילו בחוגים הנוטים בדרך כלל לתמוך בכל גורם מפוקפק המתנגד ל"אימפריאליזם האמריקאי".
אבל לאחרונה, ישנם כאלה שמתקשים להתאפק. לפני חודשיים בערך, כתבה ד"ר ענת רימון-אור, מרצה לפילוסופיה של החינוך, פוסט שמציג את דאע"ש, לפי דבריה שלה, ב"אור אנושי מפרגן-קלות". המילה "קלות", כמובן, היא אנדרסטייטמנט אנין. "יש משהו שובה לב," רשמה האינטלקטואלית הנ"ל, "באופן בו משיב הארגון הזה לאמריקאים: בהפגנת כוח וזלזול; בעריפת ראשים. אל מול משחקי המחשב של האמריקאים באנשים חיים, אל מול המזלט"ים הטובחים במוסלמים במדינות בהם יש נפט או משאבים אחרים, הם שולפים סכין, עורפים ראש, מצלמים ועורכים את הסרט. מאחורי הכל יש אמירה: נגמר המשא ומתן, שאף פעם לא התחיל. עופו מהמזרח התיכון – אתם ובעלי החברות שהצבאות שלכם משרתים. אנחנו ננהל את העניינים מעל רכב 4X4 של טויוטה, סכין קצבים ותוכנות עריכה מתקדמות – אהבתי […] צורת שיח מרעננת…" רימון-אור התראיינה גם לערוץ עשר, והדגישה שראשים נערפו גם במהפכה הצרפתית, ולא מדובר ב"דבר שלילי לחלוטין". לסכין הקצבים יש גם היבטים חיוביים.
על הטקסט הזה אפשר לומר רבות: בקליפת אגוז, הוא מציג לא מעט מהחוליים שהבלוג הזה מבקר כבר זמן רב. לאלו אפשר להוסיף את הנטייה הטרגית-קומית של אינטלקטואלים מהסוג הפוסט-מודרניסטי, שעולמם לא חורג ממדפי הספריות, להגדיר את העולם האמיתי כ"טקסט" או "שיח". ז"ת: כל ההרג ההמוני שדאע"ש מחוללים, המוני הנשים הנאנסות, הראשים הנערפים בסכינים קהות על מנת להרבות סבל, הערים והכפרים הנטבחים על יושביהם, כל אלו אינם מציאות ספוגה בדם, דמעות ואבק שריפה, אלא "שיח מרענן" ממנו אפשר להתפעל בפייסבוק על כוס הקפה של הבוקר. היה אפשר לפתור את הדברים כהתבטאות הזויה, ולהסתפק בפליאה מדוע מרשים לטיפוס הזה ללמד ולחנך סטודנטים וסטודנטיות. אבל לאחרונה, בטפטוף, רימון-אור מקבלת תמיכה מקולגות. ראשון וראשון היה הבלוגר הרדיקלי ג'ון בראון, שנתן לה במה מלאת סימפטיה והבנה באתר הפרשנות הפופולרי שיחה מקומית, והחרה החזיק אחריו בלוגר רדיקלי אחר, ריצ'רד סילברסטיין. בהערת אגב, יש להוסיף שחובבי דאע"ש יש גם בצד השני של המפה הפוליטית. טוביה טננבאום, "תחקירן" שהפך לאחרונה לשילוב של גיבור וליצן חצר בימין הישראלי, גם הודה שהוא "בקטע של דאע"ש" (ושל נוער הגבעות), מאותן הסיבות בדיוק.
חמור מזאת: גם כותבים רציניים יותר, שעומק הזוועה של דאע"ש מובן להם היטב, חולקים לפחות חלק מההיגיון הלקוי שביסוד דבריה של רימון. הנה, למשל, הבלוגר אישתון, אדם עם זכויות רבות וקילומטרז' מרשים של תחקירים חשובים, כתב בסטטוס כי דאע"ש אמנם אכזריים, אבל "המערב" גרוע לא פחות ואולי אפילו יותר:
אלו הורגים עם סכין ואלו עם פצצות; אלו מאמינים שהם צודקים כי איזה מנהיג דתי אמר להם ואלו מאמינים כי הם צודקים כי איזה מנהיג מדיני אמר להם (שזה הבדל מה זה דרמטי! לא יודע מה איתכם, אבל כשיורים בי, זה הרבה פחות כואב או הורג, כשזה על רקע של משיחות לאומנית מאשר משיחות דתית. תשאלו את הסבים והסבתות שלכם מהשואה – זה הרבה פחות כואב כשלא צועקים "אללה אכבר" לפני.)
ומה זה משנה שבעיראק ואפגניסטן מתו מאות אלפים בעקבות פלישה מערבית ללא הצדקה. ומה זה משנה שדעאש נולדו מהפלישה הזו: הן בהתקוממות נגד האמריקאים, הן בקריסת המערכות המדיניות שמנעו יכולת שליטה של ארגון טרור, הן במתקני הכליאה האמריקאים […] אבל עזבו… המזרח התיכון קורס וזה הכל התחיל בדאעש, שכמו אלוהים, אין להם התחלה – הם תמיד היו שם (אם כי מעניין איך טכנית, "המפץ הגדול" של ארגוני טרור, כמעט תמיד מתרחש זמן קצר לאחר פעולה צבאית – סודית או רשמית – של ארה"ב או אירופה. אבל נו… קשה לחקור מעבר לחלקיק הראשוני, שהוא תמיד, אבל תמיד, הבחור המוסלמי הרע, שנולד רע, שתמיד יהיה רע ושאנחנו, המערב, לא עשינו לו כלום מעולם, לא שדדנו, לא ציירנו גבולות על המפה, לא רצחנו, לא עינינו במתקני כליאה, לא מימנו את ארגוני הטרור, כי אנחנו סמולנים ליברלים ותמימים שמעולם לא פלשו לעיראק והרגו הרבה יותר מדעאש.
בדבריו של אישתון, ראוי לציין, יש צדק מסויים. במבט לאחור, הפלישה לעיראק היתה איוולת, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, שאישתון דן בה בפרוטרוט בפוסט המלא, היתה איוולת קשה אף יותר. אין ספק גם שלהחלטות הללו היתה השפעה על צמיחתה וגדילתה של דאעש. אולם שתי הטענות המרכזיות של אישתון, שהמערביים שהורגים בפצצות חכמות גרועים לא פחות מאנשי דאע"ש שעורפים ראשים, וכי דאע"ש הוא יצירה שכל כולה מערבית – הן טענות מוטעות, מטעות ואף שקריות. שני הטיעונים הללו עולים מהצד השמאלי רדיקלי כל אימת שמישהו מעז לקרוא תיגר על ארגונים אסלאמיים או אנטי-מערביים כאלה ואחרים, והגיע הזמן לרסק אותם מהיסוד.
ראשית כל, דאע"ש אינה "יצירה מערבית". הפלישה האמריקאית לעיראק, וההחלטה לפרק את הצבא העיראקי, סייעו להבנות את הנסיבות שאפשרה לה לצמוח. אבל אין דין מי שפתח את השער לגנבים כדין הגנבים עצמם. אלו שבחרו להחריב את מדינתם באש ובדם של מלחמה עדתית פנאטית לא היו האמריקאים, אלא העיראקים; איש לא הכריח את השלטון השיעי של אל-מליכי להפלות את הסונים, ואיש לא הכריח סונים לפוצץ שווקים, מסגדים ובתי מגורים שיעיים. לא האמריקאים החריבו את המדינה העיראקית – אם כי הטעויות שלהם היו גורם מסייע – אלא העיראקים עצמם. ולראייה: הכורדים בצפון עיראק, שצמחו בדיוק מאותו הרקע, הצליחו להתגבר על היריבויות הפוליטיות השבטיות והחמולתיות באזור שלהם ולבנות מדינה יציבה ומתפקדת יחסית מתוך הגיהנום העיראקי. באותה מידה, האידיאולוגיה הרצחנית של דאע"ש אינה "יצירה מערבית" אלא גידול פרא מסוכן מתוך העולם המוסלמי עצמו. הגיע הזמן שכותבים פוסט-קולוניאליים למיניהם יכבדו מספיק את העמים במזרח התיכון כדי להעניק להם קצת סוכנות אנושית (agency בלעז) וקצת אחריות על מצבם שלהם. ההאשמה הפבלובית של המערב הקולוניאליסטי והכובש מבטאת התייחסות לעמים הערביים כילדים מפגרים: הם תמיד אובייקט, ולא סובייקט. הגיע הזמן להפסיק עם האיוולת הזאת.
שנית, ההשוואה בין ההרוגים בהפצצות המערב וערופי הראשים של דאע"ש נראית הגיונית רק כאשר מתעלמים לחלוטין מההקשר הכללי. הרי הרוע של דאע"ש אינו קשור רק, או בעיקר, לפרקטיקות הקרביות שלהם. כל מלחמה כרוכה בהרוגים אזרחיים לשם השגת ניצחון, אבל הצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בניסיון להפחית את מספרי ההרוגים הלא מעורבים, למרות האנקדוטות המטרידות שנחשפות חדשות לבקרים. למעשה, כפי שכותבת החוקרת טנישה פזאל, צמיחת החוקים הבינלאומיים מכבידה כל כך על צבאות מערביים עד פגיעה של ממש (וראו גם ראיון עם פרופ' פזאל כאן), במיוחד משום שאויבים כגון עיראק של סדאם, החמאס או דאע"ש אינם מחוייבים כלל לחוקים הללו ואינם נושאים באותו נטל. ארצות הברית ומדינות מערביות מנסות לצמצם מוות של בלתי מעורבים במלחמות. לעומת זאת, אנשי דאע"ש מנסים להרוג ולטבוח ככל יכולתם – ואם היתה להם טכנולוגיה דומה לזו של ארה"ב, מן הסתם היו טובחים מיליונים כמעשה שגרה. רק עיוורון מוסרי ופוליטי מוחלט, כמו זה שמגלה אישתון בפוסט לעיל, יכול להוביל אדם להתעלם מזה; אותו עיוורון מוסרי שמוביל את ענת רימון-אור להשוות צרכני זנות ישראלים לעבדות המין המאורגנת של דאע"ש, או את מפעלי האייפונים בעולם השלישי (בד"כ בשכר יותר גבוה מאשר היו העובדים הללו מקבלים במפעלים מקומיים) לשווקי העבדים והמגלבים של מוסול וא-ראקה.
אבל הנקודה המכריעה ביותר, שאישתון וחבריו מתעלמים ממנה, היא מטרות המלחמה של כל אחד מהצדדים והסדר שהוא מעוניין להשליט בעולם. הסדר הקפיטליסטי-מערבי אינו חף מפגמים. כמו כל סדר אנושי אחר, יש בו מנצחים ומפסידים, אורות וצללים, פינות של חסד ועוולות קשות. אולם חרף כל פגמיו, הוא סדר שבמסגרתו אנשים יכולים לממש את חירות העיסוק, המצפון, הדת והמחשבה. בארצות הברית, בריטניה וצרפת, חרף האיבה של חוגים מסויימים לאסלאם, נשים מוסלמיות יכולות להסתובב בחיג'אב ברחובות באין מפריע, ובשכונות יש מסגדים לצד בתי הכנסת והכנסיות. הסדר שדאע"ש מעוניינת להשליט, לעומת זאת, הוא סדר של רצח מאורגן של כל מי ששונה – לא רק בני דתות אחרות, לרבות השיעים, נרצחים באופן אוטומטי, אלא גם מוסלמים סונים שלא מיישרים קו. וכל מי שמשווה את הסדר המתרקם לעינינו בחלקים נרחבים של סוריה ועיראק, את העבדות הגלויה וחוקי המגלב, לסדר שמייצגות המעצמות המערביות – חושף בכך את עיניו שטחו מראות ואוזניו שכבדו משמוע. בשמאל הרדיקלי יש אנשים חריפים ואידיאליסטים בעלי תפיסת מוסר מפותחת. הבעיה העיקרית שלהם היא כישלון מוחלט להבחין בין גוונים שונים. העיוורון הזה הופך אותם לנטל ואבן נגף במלחמה החשובה ביותר שמנהלת האנושות בימים האלו, וכאן אני מתכוון לא רק לדמוקרטיות או מדינות המערב, אלא לכל מי שמציע חלופה שפוייה למשטר האימים של דאע"ש. מי שטוען ש"כולם אותו דבר" הופך, במודע או שלא במודע, לסייען של הרוע.
נ.ב. אני ממליץ לכולם לראות את הסרט התיעודי המעולה של איתי אנגל, שליווה את לוחמי ולוחמות הצבא הכורדי במלחמה מול דאע"ש. הסרט כולל גם ראיונות בלעדיים עם שבויים מהמדינה האסלאמית, והוא מומלץ ביותר.
עדכון: ענת רימון-אור הגיבה לפוסט כאן. מה טיב תגובתה ואיכות טיעוניה – תשפטו אתם.
דינר הזהב: האם הוא יפיל את דאע"ש? טור אורח מאת איתי
לאחרונה, פתח ארגון המדינה האסלאמית בהרפתקה כלכלית נועזת: הוא החליט להנפיק דינרים זהובים ודירהמים כסופים, לפי הערכים הנקובים בקוראן. הרעיון הוא לשוב לכלכלה שהיתה נהוגה בימי הנביא והח'ליפים הראשונים, האדוקים, ולהשתחרר מהתלות בשוק העולמי. האם זה יצליח? איתי, מומחה לכלכלה מוניטרית ובעל הבלוג תועלת שולית, בטור אורח מיוחד לינשוף: מה מנסה דאעש להשיג באמצעות המטבעות החדשים, מאלו בעיות הוא מתעלם, והאם הזהב והכסף יביאו לקריסתו בסופו של דבר?
בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.
התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.
ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תוכניותיה ועל קיומה של דאעש.
בעל המאה הוא בעל הריבונות
טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).
כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.
הכרזת ריבונות – מטבע חשמונאי שהתגלה בנגב הצפוני
המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.
"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"
זהב או נייר?
עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?
קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).
למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.
זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי
התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.
נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.
במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.
דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי
הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.
דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.
מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?
נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה
קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.
לא כל הנוצץ זהב
יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.
אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.
חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.
לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".
בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.
ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.
ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.
אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?
התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.
החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.
דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.
בלוג "תועלת שולית" עוסק במגוון נושאים מעניינים בתחומי הכלכלה, תיאוריה מוניטרית ופיננסים. מטרת הבלוג הינה להנגיש נושאים מורכבים בכלכלה לכלל האוכלוסיה.
הכה את הסוכן: האם ארגוני ביון הצליחו לשנות את ההיסטוריה?
קנוניות ומזימות, תוכניות אפלות וקשרים שנרקמים בחדרים אפופי עשן: ארגוני ביון תמיד הלהיבו את דמיונם של פרשנים, כותבים ועיתונאים מכל הסוגים. במזרח התיכון, למשל, יש לא מעטים שקוראים בשקיקה על הרפתקאותיו של סוכן מוסד בשם שמעון אילות, שמוצא את עצמו בימים אלו במרכז תשומת הלב העולמית. אבל אפילו אם נתעלם מקונספירציות חסרות ביסוס, עד כמה השפיעו מבצעים חשאיים אמיתיים על הפוליטיקה העולמית? מחקרים חדשים שופכים אור מעניין על שניים מהמפורסמים שבהם. ריי טאקייה, היסטוריון איראני-אמריקאי, טוען כי הקנוניה המפורסמת של ה-CIA להפיל את ראש ממשלתה הדמוקרטי של איראן, מוחמד מוסאדק, אינה אלא מיתוס מנופח וחסר ביסוס. ומאיר זמיר, חוקר ישראלי, מביא ראיות כי סוכנים בריטים בחשו בקלחת ועודדו את פלישת צבאות ערב למדינת ישראל ב-1948. האם הם צודקים?
אם נאמין לעיתונות האיראנית, במדבריות עיראק מסתובב יהודי כשר בשם שמעון אילות. בימים, מזוקן וחמור סבר, הוא מנהיג ביד רמה את ארגון הטרור דאע"ש, נושא דרשות במסגדים, פוקד לערוף ראשים ושולט כח'ליף על חלקים נרחבים מסוריה ועיראק. בלילות הוא חומק לו ממחוזות הקנאות למקומות עליזים ומבלה עם בחורות קלות דעת. אותם עיתונאים איראנים, תודה ששאלתם, סבורים ששמעון הלזה הוא סוכן מוסד, ואף פרסמו תמונה של ח'ליף דאע"ש לצד תמונתו של אילות "האמיתי", מחובק עם בחורה במסיבה. מי יודע, אולי שמעון למד באותו המחזור עם אותו סוכן מוסד מסתורי, שלפי צהובונים מצריים מסויימים שולט בכרישים בחופי סיני ומשסה אותם בתיירים. מעצבי דעת קהל אחרים במזרח התיכון ומעבר לו האשימו את המוסד בדברים רבים ושונים: מזימה להפיל את מובארכ, מזימה להפיל את מורסי, מזימה להעלות את סיסי, מזימה לסכל את עלייתו של סיסי, לפגוע בשיעור הילודה המצרית ,להעביר מוסלמים על דתם, וכהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה. גם מחוץ לשכונה שלנו, רבים וטובים מאשימים את אחיו הגדולים של המוסד, ה-CIA וה-MI6, בשפע קנוניות, ביניהם הפלת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר.
מה שמסבך את התמונה, כמובן, הוא שארגוני ביון אכן רוקמים תוכניות אפלוליות, ומדי פעם בפעם באמת מדובר בתוכניות מרחיקות לכת. במלחמה הקרה, למשל, יזם ה-CIA שורה של הפיכות במדינות אפריקאיות, אסיאיתיות ודרום אמריקאיות, כדי לוודא שלא יעלו בהן משטרים שאוהדים את רוסיה הסובייטית. אחד המקרים המפורסמים ביותר, שהפכו בינתיים לנחלת הכלל, הוא ההפיכה נגד מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה הנבחר של איראן, בשנת 1953. סיפור הפלתו של מוסאדק נחשב בעיני רבים, באיראן ומחוצה לה, כמעשה בריונות קולוניאליסטי ומרושע שנועד למנוע חירות מהעם האיראני. הוא אמנם משמש ככלי תעמולה מרכזי בידי המשטר באיראן, אולם גם מומחים רבים שאינם מאוהדי משטר האייאתולות נוטים להסכים כי האשמה המרכזית בהפלתו של מוסאדק, והאסונות שקרו אחריה, אכן רובצת לפתחה של סוכנות הביון המרכזית. הנשיא אובאמה התנצל על כך בנאום קהיר המפורסם, והפרשה אפילו הוזכרה בסרט האמריקאי "ארגו". זהו, כמובן, אינו המקרה היחיד בו סוכנויות ביון הובילו מהלכים מפוקפקים ששינו או ניסו לשנות את ההיסטוריה. לאחרונה, חשף פרופ' מאיר זמיר, היסטוריון מאוניברסיטת בן גוריון, את מעורבותם העמוקה של קציני ביון בריטים בהחלטת ארצות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה ב-1948. שני המקרים מרתקים, אבל כפי שנראה, תוכם לא כברם. האם ה-CIA באמת הפיל את ראש ממשלת איראן ב-1953, ובכך גרם באופן עקיף למהפכה האסלאמית? וכמה גדול היה חלקם של קציני הביון הבריטים בפלישת צבאות ערב למדינת ישראל?
לאחרונה, הקדיש כתב העת היוקרתי Foreign Affairs מספר מאמרים למעורבותו של ה-CIA בהפיכות ברחבי העולם השלישי. לא כל המאמרים הללו פרו אמריקאיים, וחלקם מגוללים כתב אשמה חריף כנגד תככי ופשעי הביון האמריקאי במלחמה הקרה. המאמר על קונגו, למשל, טוען שחלקו של ה-CIA בהפלת הנשיא פטריס לומומבה היה מרכזי יותר מאשר נהוג לחשוב. אולם במאמר פרובוקטיבי במיוחד, טוען ההיסטוריון האמריקאי-איראני ריי טאקייה (Ray Takeyh), חוקר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כי ה-CIA לא הפיל באמת את מוחמד מוסאדק, לא חולל הפיכה באיראן ולפיכך לא נושא באשמה לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. מחקרו של טאקייה, שתוצאותיו בוודאי יהיו שנויות במחלוקת, מאשים דורות של היסטוריונים בכך שבלעו את התעמולה של הרפובליקה האסלאמית, ובעיקר – על כך שהתעלמו בבוטות מתפקידם של האיראנים עצמם במהפכי ההיסטוריה שלהם. מוחמד מוסאדק, כזכור, עלה לשלטון בראשית שנות החמישים בראשות קואליציה רחבה של כוחות פוליטיים, החזית הלאומית. בניגוד לטענותיהם של שמרנים אמריקאיים, הוא מעולם לא היה קומוניסט, אלא סוציאל-דמוקרט שתמך במלוכה חוקתית, וצבר כוח על רקע התסכול הנרחב ששרר במדינה לאחר מלחמה העולם השנייה. איראן של אחרי המלחמה, כותב טאקייה, היתה מדינה הרוסה, שמשאבי הנפט שלה זרמו בחלקם הגדול לבריטניה בחסות הסכם לא הוגן ומלוכה מושחתת. מוסאדק הבטיח להלאים את הנפט לטובת העם האיראני, ולפיכך צבר פופולריות עצומה ועלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות.
ההלאמה של משאבי הנפט, כצפוי, העלתה את חמתם של הבריטים עד כדי להשחית, ואלו דרשו מהאמריקאים לסייע בהפלת מוסאדק. הנשיא הארי טרומן דחה את הבקשה, אולם הבריטים מצאו אוזן קשבת אצל יורשו, אייזנהאואר, שחשש מהשתלטות קומוניסטית על איראן דרך משטרו של מוסאדק. עד עתה תואם מחקרו של טאקייה את הגירסה המקובלת, אולם מכאן והלאה מתפצלות הדרכים. ב-1952, הוא טוען, משטרו של מוסאדק הביא את איראן לסף התמוטטות. הבריטים הטילו מצור על איראן ומנעו את ייצוא הנפט שלה, ומוסאדק סירב לכל הצעות הפשרה האמריקאיות. האמריקאים החלו לחשוש, די בצדק, כי קריסה כלכלית תחת מוסאדק תפיל את המדינה כפרי בשל לכוח המאורגן העיקרי בסביבה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית (טודה).
אולם תסכולם הגובר של האמריקאים היה חשוב פחות מההתנגדות הגוברת למוסאדק בקרב האוכלוסייה האיראנית דווקא. עקשנותו של ראש הממשלה, סירובו להצעות פשרה וההידרדרות במצב הכלכלי שללו ממנו את תמיכת המעמד הבינוני, חלקים מהאליטות וכן סוחרי הבזאר, כוח כלכלי ופוליטי משמעותי. הקואליציה של מוסאדק החלה להתפורר, וכתגובה נקט ראש הממשלה במדיניות של "יד חזקה" ושלטונו הפך לסמכותני יותר ויותר. הדיקטטורה המתהווה שחקה את מעמדו של מוסאדק במעגל קסמים הרסני, וניכרה במיוחד את האינטליגנציה, האיגודים המקצועיים והקצונה הצבאית. אלו, שהחלו לחפש אלטרנטיבות, פנו לעבר האופוזיציה המלוכנית. לרוע המזל, גם הממסד הדתי,שתמך במוסאדק בתחילה, החל להשמיע קולות הולכים וגוברים של התנגדות. אנשי הדת אמנם תמכו בהלאמת הנפט ועמידה בפרץ נגד תכתיבי המעצמות הזרות, אבל גם התנגדו לנטיותיו המודרניסטיות של מוסאדק. לפיכך, מנהיגים דתיים כמו אייאתולה אבול קאסם כאשאני, שגיבו קודם לכן את ראש הממשלה, העבירו בחשאי את תמיכתם לשאה ולראש מתנגדיו של מוסאדק בכת הקצינים, הגנרל פזלולה זאהדי. משטר האייאתולות הנוכחי באיראן, כמובן, מתאמץ מאד להסתיר את האמת הלא נוחה הזאת.
טאקייה מדגיש שתנועת המחאה שהפילה את מוסאדק הגיעה לשיא כבר בפברואר 1953, לפני שה-CIA החל לרקום את המזימה שלו להפלת השלטון. לאור עזיבה מתוכננת של השאה לצרכי טיפול רפואי, אייאתולה כאשאני הצטרף לקצינים ממורמרים ופוליטיקאים שטוהרו בידי מוסאדק לתנועה שנועדה כביכול לתמוך בכס הטווס. רחובות טהראן וערים רבות ברחבי המדינה התמלאו בהפגנות המונים, והקהל ניסה אפילו לבזוז את ביתו של מוסאדק. ההתנגדות לראש הממשלה גברה גם בתוך הפרלמנט. פוליטיקאים רבים, מתומכי מוסאדק לשעבר, נטשו אותו בשל נטיותיו הדיקטטוריות, כשלונו לסיים את משבר הנפט והתעקשותו להגביל את מעגל מקבלי ההחלטות לקבוצה קטנה של יועצים ומקורבים. בתגובה, השתמש מוסאדק בתרגיל משפטי מפוקפק ופיזר את הפרלמנט. במקביל, הוא החל גם לאיים על וושינגטון שיפנה לגוש המזרחי אם לא ינתן לו סיוע כספי מיד ולאלתר.
רק האירועים הללו, בשילוב עם הסכנה של קריסה פנימית בתוך איראן, שכנעו את הממשל להיענות להפצרותיהם של הבריטים ולתמוך בהפלת מוסאדק. במאי 1953, החלה סוכנות הביון המרכזית להניע את מבצע אייאקס: הפיכה צבאית שתפיל את ראש הממשלה ותעלה במקומו את ראש מתנגדיו, הגנרל זאהדי. ב-11 ביולי אישר אייזנהאואר את התוכנית. אנשי ה-CIA, ביחד עם עמיתיהם הבריטיים, שיחדו עיתונאים כדי לכתוב נגד מוסאדק, הפעילו סוכנים איראניים כדי לארגן הפגנות, עמדו בקשר עם זאהדי ואנשיו וקיוו שהשאה וחצר המלוכה ינצלו את המהומה כדי להיפרע ממוסאדק. אבל התוכנית נתקלה בקשיים מרגע לידתה: השאה ההססן לא שש לשתף פעולה, וגם כששוכנע לפטר את מוסאדק, המזימה התגלתה כמרושלת וחובבנית. שומרים נשלחו למעונו של מוסאדק עם צו פיטורים, אולם רה"מ, שהוזהר מראש, סירב לקבל את הצו ועצר את השליחים, תוך הפרה בוטה של החוקה האיראנית. מעתה, משל מוסאדק באופן לא חוקי, כשליט סמכותני לכל דבר. גם ההפגנות שמומנו בכסף זר, בניגוד להפגנות האיראניות האותנטיות בפברואר, היו בסופו של דבר עלובות למדי. מחלקת המדינה האמריקאית נאלצה להודות כי המבצע "נוסה וכשל", ואפילו הבריטים אמרו ש"אין טעם להמשיך". תת מזכיר המדינה האמריקאי, גנרל וולטר בדל-סמית, הציע לנשיא "להתחיל להתחנף למוסאדק" כדי להציל את מה שניתן. סגל הבית הלבן, ראשי ה-CIA והשגרירות בטהארן הסכימו.
אולם המצב באיראן היה כבר מעבר לנקודת הרתיחה. בלי מעורבות אמריקאית של ממש, זאהדי המשיך במאבק ויצר קשר עם יחידות צבא מורדות. המוני מפגינים שטפו את ערי איראן, והמפלגה הקומוניסטית ניצלה את המצב כדי לצאת לרחובות ולנתץ את סמלי המונרכיה. עיתון שנשלט על ידי שר החוץ פאטמי, בעל בריתו הרדיקלי של מוסאדק, קרא להוציא להורג את השאה, טעות מרה שניכרה איראנים פשוטים רבים שרחשו כבוד למלוכה. דווקא אז, האמריקאים היו סקפטיים. לוי הנדרסון, השגריר בטהראן, הבריק למחלקת המדינה ש"להפגנות יש חשיבות מעטה בלבד." זו, כמובן, היתה טעות. עתה, אנשי הדת יצאו נגד מוסאדק בגלוי, והאייאתולה קשאני קרא לתומכיו לצאת לרחובות. השגרירות האמריקאית דיווחה כי המפגינים "אינם אספסוף" ומונהגים בידי אזרחים "מכל שדירות העם, כולל פועלים, פקידים, בעלי חנויות וסטודנטים." ב-19 באוגוסט, הודה הרמטכ"ל בפני מוסאדק כי איבד שליטה על הצבא. הממשלה, שכבר כך עמדה על סף התמוטטות, נפלה באופן סופי כשיחידות צבא מלוכניות השתלטו על רדיו טהראן ומשרדי ממשלה חשובים בבירה. טאקייה, חשוב לומר, אינו מטיל ספק בכך שה-CIA רצה וניסה להפיל את מוסאדק, אולם סבור כי תרומתו היתה בסופו של דבר שולית. המחאה התחילה בלעדיו, המשיכה אחריו והיתה חלשה יחסית דווקא בשיא מעורבותו. מוסאדק היה קורבן לעקשנותו ושתלטנותו, ההתנגדות לשלטונו הגיעה בראש ובראשונה מהחברה האיראנית פנימה, וממשלתו היתה נופלת בכל מקרה בשל אובדן בסיס התמיכה הפוליטי שלה.
טאקייה, אם כן, נוטה להפחית בחשיבות השפעתם של ארגוני הביון הזרים על ההיסטוריה האיראנית. מאיר זמיר, כך נראה, הולך בדיוק בכיוון ההפוך. המחקר המרתק שלו, שדוגמית ממנו התפרסמה בעיתון הארץ, מראה כיצד סוכנים ודיפלומטים בריטים, שהפרו את הוראותיה של לונדון, בחשו בבירות המזרח התיכון בניסיון נואש למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. המניע, ככל הנראה לא היה אנטישמיות אלא שיקול פוליטי קר. מדינות ערב היו עדיין פרו-מערביות באותה התקופה, וישראל הסוציאליסטית נראתה כמועמדת מתאימה מדי לגוש המזרחי. הגיבור המרכזי במחקרו של זמיר הוא בריגדיר אילטיד קלייטון, מפקד הביון הבריטי במזרח התיכון, ששלח קנוקנות תמנוניות לכל בירה ובירה ובחש בפוליטיקה הירדנית, הסעודית, הסורית והעיראקית דרך השפעתו במסדרונות השלטון, הצבא והלגיון הערבי הירדני. במיוחד, ניסו קלייטון ותומכיו בסגל הדיפלומטי להסית מנהיגים ערבים לפלוש צבאית לארץ ישראל.
טענותיו של זמיר מגובות במסמכים חדשים, בריטיים וסורים, שנחשפו בעיקר מארכיונים צרפתיים. אולם מדובר במקורות בעייתיים למדי, שיש להתייחס אליהם בספקנות מרובה. ראשית כל, רוב המקורות של זמיר עברו במסננת האינטרסנטית של המודיעין הצרפתי, שניהל נגד הבריטים מלחמה תעמולתית מלוכלכת. המסמכים הסוריים בעייתיים במיוחד, משום שהם קשורים, בחלקם הגדול, לתלונות נגד התערבותם של הבריטים באזור, ורבים מהם מבוססים על שמועות ולא על עדות ישירה. אולם גם אם נתעלם מכך, חשוב להקשות בשאלה חשובה, שתמיד מרגיזה היסטוריונים מכל הסוגים. והשאלה היא "אז מה"? אם אכן סוכנים ודיפלומטים בריטים הסיתו את מדינות ערב לפלוש לארץ ישראל, מה היתה מידת השפעתם? הרי גם זמיר מודה שהמנהיגים הונעו מלחץ ההמונים. רק מי שמאמין בכל ליבו בהשפעתם של ארגוני ביון זרים על דעת הקהל הערבית, שהיו לה די והותר סיבות להתנגד לציונות, יסיק שדווקא תככיהם של קלייטון וחבריו היו אלו שהכריעו את הכף. האם הפלאח המצרי, השייח' העיראקי והפועל הסורי יצאו להפגנות כי הבריטים לחשו משהו על אוזנו של מנהיג, או שיחדו מישהו לכתוב מאמר בעיתון? ספק רב. רק כדי לסבר את האוזן, ההיסטוריון הלל כהן, בספרו צבא הצללים, סוקר בהרחבה את ניסיונותיה של התנועה הציונית להשפיע על דעת הקהל הערבית באמצעות שיחוד עיתונאים, ניסיונות שנחלו כישלון חרוץ. אולי ספרו של זמיר, שיצא בקרוב, יציג הוכחות נוספות, אולם בינתיים הראיות אינן מספיקות כדי לתמוך בתזת הקנוניה שהוא מציג.
ישראלית בכורדיסטאן העיראקית: טור אורח מאת תמר ברס
כורדיסטאן העיראקית נחשבת על ידי רבים לפלא של המזרח התיכון: מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להגיח חלקית מהגיהנום העיראקי ולבנות אי ידידותי של שקט ויציבות. לכורדים גם עבר של שיתוף פעולה קרוב עם ישראל, ולאחרונה התבטא אף רה"מ נתניהו בזכות עצמאותם המדינית. לפני זמן מה, שמענו כיצד מאויימים גבולותיה של כורדיסטאן, ספק חלק מעיראק וספק מדינה עצמאית, על ידי הצבאות המתקדמים של דאע"ש, פלישה שנבלמה לעת עתה. אבל כורדיסטאן העיראקית היא גם ארץ של פסגות וגאיות, מפלים וערים עתיקות המוקפות חומה. ומעניין לא פחות: היא מכניסה ישראלים לשטחה. תמר ברס, טיילת ישראלית, נכנסה לשם ושלחה את רשמיה לינשוף הנודד. לא תקראו את זה בשום מקום אחר.
תמונה זו של נוף הלילה בארביל, בירת חבל כורדיסטאן, ויתר התמונות בפוסט, צולמו ע"י תמר ברס
הבהרה מאת המערכת: פוסט זה אינו מהווה בשום אופן המלצה לבקר בכורדיסטאן, שעדיין מהווה באופן רשמי חלק מעיראק. יש לקוות כי עם העצמאות הכורדית הממשמשת ובאה, הדבר יהיה נוח ואפשרי במהרה ובקרוב.
חודש יולי 2014 הביא איתו את הרמדאן הארוך ואולי הקשה ביותר. רוחות חמסין נושבות בכל רחבי עיראק, חום של 45 מעלות, ואנשים מתהלכים כמו זומבים. בנוסף לכך, דאע"ש, ארגון הטרור הקיצוני, החליט לפתוח במלחמה. המטרה היתה להפוך את עיראק, שמצבה לא היה מזהיר במיוחד, לסוג של מדינת טליבאן. הם כבר כבשו את מוסול, הנמצאת בסמיכות לכורדיסטאן העיראקית, ספק מדינה ספק לא, שעדיין מתאוששת מעברה המדמם ומחכה להכרה רשמית מהעולם. את השטח הקטן הזה אופף ים של השערות וסימני שאלה. האם דאע"ש תעז לפלוש לשם? האם הכורדים יאבדו את עצמאותם החדשה שזכו בה אחרי מלחמות קשות עם העיראקים? כורדיסטאן, דרך אגב, עדיין נקראת צפון עיראק בבי-בי-סי, והדיווחים על האזור מפחידים. אחרי התלבטות רבה חציתי את הגבול מתורכיה ונכנסתי לשם במונית, כדי לבדוק אם יש עשן בלי אש. למדתי שאין עשן בלי אש, אבל אם האש נמצאת במרחק עשרים קילומטר זה לא מדאיג את הכורדים.
תיירת ישראלית בכוריסטאן. תמר ברס במצודה של ארביל.
במסוף הגבול, הנהג לקח את דרכוני הנוסעים כדי להחתים אותם. הפקיד לא שש לצאת מהמשרד הממוזג, לא כדי לראות את הנוסעים וגם לא לגבות את התשלום על הויזה. לא התלוננתי. קיבלתי את החתימה ושאלתי עוברים ושבים לאן כדאי לנסוע.
ואז גיליתי שני דברים:
שהכורדים ממש לא דוברי אנגלית.
הערבית שלהם מעורבת במילים כורדיות ובקושי מובנת.
אבל הם היו מכניסי אורחים וסובלנים, ותקשרנו בצורה שטחית.
'אמדייה מקום יפה?' שאלתי.
'כן', הם אמרו.
'איך מגיעים לשם.'
'אין אוטובוס'.
מקום יפה. נוף מהכפר אמדייה
אז נסעתי בטרמפים לאמדייה, כפר עתיק העומד בראש הר ומשקיף לנוף טרשי. בכפר חורבות מהתקופה האשורית ושרידי זכרונות של קהילה יהודית שפעם התגוררה שם. למרגלות הכפר טיילת עם מסעדות ומפלי מים שמקורם בהר. בתקופות טובות נהרו לכאן עיראקים כדי לנוח מהחום המסמם של בגדד ולשכשך את רגליהם במפלים. היום הם נוהרים לכאן כדי לברוח מהמלחמה בדרום, ובתי המלון עמוסים בפליטים מבגדד ושאר ערי עיראק. הגעתי למלון עם מוצ'ילה בגודל של גופה וערבית ירדנית. מבעל המלון קיבלתי קיתונות של עצבים בגלל שלא הבנו אחד את השני. מפקיד הקבלה קיבלתי מכתב אהבה מרגש. אחר כך פגשתי את משפחת אבו באכר, שברחה מבגדאד עם קבוצה של ילדים צרחנים. אני שמחתי לפגוש אנשים שמבינים ערבית פלסטינית, הם שמחו לפטם אותי ולהתלונן על המצב.
"אנחנו אוכלים פה את החסכונות שלנו", הם אמרו. "משלמים 100 דולר ללילה". חבל שסדאם הלך.
"סדאם"?
"כן, סדאם היה גדול. המצב היה טוב יותר בתקופה של סדאם."
רחוב בכפר אמדייה
מאמדייה יצאתי למסע טרמפים שנמשך חמש שעות במישור מדברי לוהט.
"מה הסיכוי שדאע"ש יפלשו לפה?" שאלתי את הנהגים.
"כורדיסטאן בטוחה," הם אמרו, "לא יקרה כלום. רק אל תסעי לזאכו."
"אבל באתי משם."
"אז אל תסעי למוסול וקירקוק."
בכל צומת יש שלטים שמפנים למוסול, בגדד וקירקוק, והנהגים מצביעים לשם. "את רואה את הצומת הזאת?", הם אומרים, "לא לפנות שם."
כורדיסטאן בטוחה. לילה בארביל, בירת החבל.
קל לתפוס טרמפים בכורדיסטאן בגלל שהכורדים נדיבים וכמעט תמיד עוצרים. קשה להישאר בטרמפ בגלל שיש הרבה נהגים בודדים. אחרי שפרשתי מרכבו של נהג קשה הבנה מצאתי את עצמי בצומת רותחת עם דוכני ירקות ורוכלים מעולפים. רכב ממוזג עצר בפתאומיות ודרס בקבוק דלק.
אישה. סוף סוף.
בקבוק הדלק היה שייך לשני ילדים שניסו למכור אותו. בגלל המלחמה בעיראק, שליש ממקורות הנפט של הכורדים הלכו לאיבוד. המחירים טיפסו, אין מספיק דלק לכולם, וליד כל תחנת דלק יש טור ארוך של מכוניות שמשתרע למרחק קילומטר לפחות. הם מחכים שעה, או יותר, כדי למלא דלק. בקבוק הדלק שנדרס היה שווה זהב והילדים התעקשו שהנהגת תשלם את מחירו.
"בואי," היא אמרה לי.
נכנסתי לאוטו וברחנו משם.
"אני תיירת בלונדינית ומפוחדת," אמרתי לה. "אני חוששת שדאע"ש יפלשו לכורדיסטאן, יחטפו אותי וישלחו לבי-בי-סי קלטת באיכות מזעזעת." "אין סיבה לחשוש," היא אמרה. "יש לנו צבא חזק."
במחסום הקרוב הנהגת פנתה לחייל. "יש לי פה תיירת צמאה. יש לכם מים?"
"יש לכם מים בשבילי?" שאל החייל. "הצבא לא נותן לנו לשתות ברמדאן. יש פה חום של תנור ואני הולך למות."
בארביל, עיר הבירה של כורדיסטאן העיראקית, אני מטפסת לקלעה, מבצר אשורי מוקף חומה ענקית, שחולש על העיר. ארביל היא העיר העתיקה ביותר בעולם שהיתה בה התיישבות רצופה, שהתחילה לפני כ-6000 שנה. למרגלות הגבעה המוקפת חומה נמצא השוק העתיק בו אפשר למצוא הכל, מבגדים כורדיים נוצצים ועד ממתקים ושווארמה. ליד השוק מזרקות ענקיות, מרכז הבילוי של תושבי ארביל. בלילה, אחרי שבירת הצום, העיר מתעוררת לחיים ומאות משפחות, זקנים ונערים מתקבצים במזרקות. שורה של מעשני נרגילות ושחקני רמי ושש בש ממלאת את הסמטאות והרחובות הראשיים. מסעדות מקרינות את המשחקים וגם שירים פטריוטיים של הפשמרגה, הצבא הכורדי.
המצודה של ארביל, בלילה
ארביל היא עיר מפותחת שמושכת משקיעים זרים מכל העולם. בקריית אינגליז מתגוררים עובדים אמריקאים ואירופאים, ובכל פינת רחוב יש קניון מפואר עם מותגים זרים, מכשירים אלקטרוניים, סלוני טיפוח ועוד. יש עבודה לכולם, יש מעט מאד קבצנים ויש כסף בעיר. מסעדות פתוחות למרות הרמדאן, מכוסות בוילון, כדי שכל מי שלא חובב צומות יוכל לאכול שם בדיסקרטיות. בין השיטוטים שלי ברחוב אני עוצרת בלובי של מלון ממוזג, כדי לשאוף אוויר קר. חבורה של שוטרים ועוברי אורח, כורדים וערבים, נמצאת שם מאותה סיבה, עסוקה בשיחה על המצב. אחד מהם מתפרץ:
"תפסיקו להגיד כורדיסטאן! אין כורדיסטאן! כולנו עיראקים! אנחנו עכשיו בעיראק!"
והכורדים שותקים. זהו המצב המורכב של כורדיסטאן העיראקית.
שבירת צום הרמדאן. מזרקות במרכז ארביל.
ב-1992 הכורדים כבשו את ארביל מידי צבאו של סדאם, הכריזו על עצמאותם והקימו ממשלה. יש להם משטרה מקומית, צבא, חוקים משלהם, דגל והימנון. עשרים נציגויות זרות יושבות בארביל, וגם לארביל יש נציגויות משלה. הכורדים יכולים לתת ויזות לתיירים זרים הנכנסים לשטחם, ולנהל את כל ענייניהם בעצמם.
אך העולם אינו מכיר בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית, ובטח שלא עיראק. עיראקים וכורדים יכולים לטייל ולעבוד בשתי המדינות ללא צורך בויזה, ולכורדים יש תעודת זהות אחת-עיראקית.
אך הכורדים לא זנחו את חלומם לכורדיסטאן עצמאית, והם מקווים שחוסר היציבות בעיראק והפיתוח המואץ של השנים האחרונות יאיץ את ההכרה הבינלאומית במדינתם. זה כבר גרם לביבי נתניהו להביע את תמיכתו בעצמאותה של כורדיסטאן העיראקית.
נוודים כורדים בהרים
מהחום אני בורחת לג'בל הלגור, הפסגה הגבוהה ביותר בכורדיסטאן שבראשה שאריות של שלג מהחורף. אני מטפסת במשך יומיים לפסגה וצופה על נוף הררי מרהיב.
למרגלות הפסגה מתגוררות משפחות נוודים כורדיות, באוהלים עם צלחות לוויין, והן מתעקשות להאכיל אותי למרות הצום.
בסוף אני מקימה את האוהל בשטחם ומצטרפת אליהם לארוחת שבירת הצום. משם אני ממשיכה באוטובוס ישיר לגיאורגיה. האוטובוס נתקע ארבע שעות בגבול הכורדי. הפקיד צופה במשחק ומסרב להסתכל על הדרכון של אחד הנוסעים. כשהמשחק נגמר הוא מחתים את הדרכון ואנחנו ממשיכים. הדרכון היה שייך לנוסע עיראקי. "אנחנו בדרך לתורכיה," אומר הנוסע. "הולכים לנוח מהבלגן של עיראק. הכל הידרדר שם מאז הכיבוש האמריקאי. בתקופה של סדאם, אם היית אזרח שקט שלא מתערב בפוליטיקה, יכולת לחיות חיים שקטים ויציבים. היום המצב משפיע על כולם ואין שם שקט. ומה את עושה פה?"
"הולכת לים השחור." עניתי. "רחוק מהטילים."
כל הפחדים כולם: סוד כוחה של דאע"ש
צבא דאע"ש, המדינה האיסלאמית החדשה בעיראק, שוטף אזורים שלמים וערים עתיקות, כובש, טובח ומחריב. אולם מהו סוד כוחם של הלוחמים המסתופפים תחת הנס השחור? כדי להבין את המתכון, כדאי להרחיק ולהתבונן שמונה מאות שנים אחורה. ינשוף פוליטי-מדיני על אימה צרופה, פלורליזם אתני והקשר הנסתר שבין השניים.
העיירה הקטנה שארייה שבצפון עיראק היתה בעבר יישוב שכוח אל וסחוף רוחות, ניסוי בהנדסה חברתית מטעם שלטונו חסר הרחמים של סדאם חוסיין. במסגרת "פרוייקט הערביזציה שלו", פינה הרודן העיראקי את בני המיעוט הכורדי-יאזידי מבתיהם, והכריח אותם להתיישב בכפרים מתוכננים תחת פיקוח והשגחה. עד לא מזמן, איש לא התעניין במיוחד באירועים שהתרחשו בשארייה. אולם בימים האחרונים, מדווח החוקר האמריקאי מתיו בארבר, התמלאה העיירה הקטנה עד אפס מקום. ברחובותיה המאובקים של שארייה, הבחין בארבר בטורים אינסופיים של מכוניות, טנדרים וכלי תחבורה אחרים, כולם עמוסים עד להתפקע בפליטים יאזידים כורדים שברחו מעמק סינג'אר. הצבא האכזרי של דאע"ש, "המדינה האסלאמית", הטביע את עמק סינג'אר בדגליו השחורים וכוח האש האינטנסיבי שלו. מצויידים בנשק אמריקאי שנפל שלל בידיהם ממחסני הצבא העיראקי, הגיפו חייליו של הח'ליף אבו באכר אל-בגדאדי את יחידות הפשמרגה, הצבא הכורדי ששמרו על סינג'אר. הפשמרגה (מילולית: אלו שמתעמתים עם המוות) תמיד היתה ידועה כצבא מקצועי, נחוש ואמיץ, אך הלוחמים והלוחמות שלו מצויידים בעיקר בנשק סובייטי מיושן ומזדקן. לפי עדויות המפקדים הכורדים, הם הופתעו מכוח האש של דאע"ש ולא הצליחו לעמוד מולו. סינג'אר לא נמצאת בכורידסטאן העיראקית אלא מחוץ לה, אולם המדינה הצעירה שבדרך – אחד האזורים המתפקדים היחידים בגיהנום העיראקי – עומדת מול סכנה מיידית ומוחשית. כוחות דאע"ש נמצאים במרחק של ארבעים קילומטרים מארביל, בירת החבל הכורדי ואחד ממרכזי העצבים שלו.
כוחות הפשמרגה עדיין מגנים על גבולות כורדיסטאן העיראקית, ואפילו חיל האוויר האמריקאי הגיע כדי להצניח אספקה ולהפציץ את עמדות דאע"ש. אבל מי שקורא את דיווחו העגום של בארבר, שם לב לעובדה מטרידה אף יותר, אם כי נסתרת במעט מהעין. דאע"ש, כידוע, שם לעצמו למטרה לטבוח בכל ה"כופרים" ו"אלו שחזרו בהם מהאסלאם" (מורתידון). היאזידים הם מטרה ברורה, אולם גם שיעים, נוצרים ואפילו מוסלמים סונים שלא מקבלים את הקו הנוקשה של הארגון נשחטים ללא רחמים. בארבר הבחין כי הפליטים הנוצרים והיאזידים נעים במעגלים. אלו מהם שלא מצליחים לברוח לארביל, שעומדת אף היא בסכנה, או לטורקיה, עוברים מעיירה לעיירה, לעיתים עקב שמועות מוגזמות על נצחונות של דאע"ש. רשויות כורדיסטאן וארגונים בינלאומיים התחילו לארגן סיוע לפליטים בשארייה, אולם כעבור מספר ימים העיירה התרוקנה עקב שמועה על התקדמות כוחות דאע"ש. לאחר מספר ימים חזרו אליה רבים מהפליטים, ואחרים התפזרו בין יישובים אחרים באזור או בהרים הצחיחים. כוחות דאע"ש נעים מסביבם כמו זאבים המקיפים עדר כבשים מפוחד, מריצים אותו במעגלים ומרכזים אותו במקום אחד לקראת השחיטה.
אולם עוצמתו של אותו צבא קיצוני עד טירוף אינו נובע רק מכוח אש או מנוכחותם של קצינים מנוסים. הוא קשור בשתי אסטרטגיות יסוד: לוחמה פסיכולוגית חסרת מעצורים ופלורליזם אתני. נראה לכם סותר? לא כל כך. אם נרצה להבין את סוד כוחו של דאע"ש, אויב שבקרוב עשוי להידפק על סף דלתנו, כדאי להבין את האסטרטגיה הכפולה הזאת לעומק, ולשם כך יש לחזור לאלו שהשתמשו בה ביעילות לפני כשמונה מאות שנה: הפרשים מטילי האימה של האימפריה המונגולית.
האימפריה המונגולית היתה אחת הקיסרויות האדירות ביותר בתולדות האנושות, ממלכה שנבנתה בשובל של דם שנטף מחרבותיהם של לוחמים אכזריים ולמודי קרבות. ג'ינג'יס חאן, הכובש הגדול שאיחד את השבטים המונגוליים והפך אותם לאימפריה בינלאומית, עשה כמעט את הבלתי אפשרי. בהנהגתו, קבוצה קטנה של פרשים כבשה במהירות חלקים אדירים מהגלובוס, מנפצת לרסיסים ממלכות ואימפריות אדירות שאיתרע מזלן לעמוד בדרכו. יורשיו של ג'ינג'יס חאן כבשו את סין, השמידו את בגדאד המעטירה והכניעו תחת שבטיהם חלקים אדירים מהמזרח התיכון, איראן, רוסיה ומרכז אסיה.
במחקר שלה על אימפריות ומעצמות על, כתבה ההיסטוריונית איימי צ'ואה כי האימפריה המונגולית נבנתה על פלורליזם אתני: הכובשים החדשים השכילו לאמץ לשורותיהם לוחמים, מדענים ומתכננים בלי הבדל עם, גזע ודת, ובכך שדרגו אוסף זעיר של פרשים לצבא בלתי מנוצח ולאחר מכן לממלכה. אבל הפלורליזם האתני הזה, שעמד בבסיס הקיסרות המונגולית, לא היה יכול להתקיים ללא אסטרטגיה מחושבת אך קיצונית של לוחמה פסיכולוגית. המונגולים הצליחו לצרף רבים כל כך לשורותיהם, רק משום שהכניעו ערים וממלכות אינספור, במקרים רבים ללא קרב של ממש. והסיבה שהצליחו להכניע ממלכות וערים ללא קרב היתה הנשק הסודי שהפעילו: אימה צרופה. כאשר צבאו של ג'ינג'יס חאן נלחם בחבל הארץ של חורסאן (מזרח איראן), הוא השית עונשים מחרידים על כל עיר שלא הסכימה להיכנע, ועוד יותר מכך – על ערים שנכנעו ובגדו לאחר מכן. האומנים השימושיים נשלחו למונגוליה, הנשים והילדים נמכרו לעבדות, ויתר הגברים נטבחו בדם קר. לפעמים העונש היה מחריד אף יותר. בקרב על העיר נישאפור נהרג אחד מנכדיו של ג'ינג'יס, והכובשים שחטו כל נפש חיה בסביבה, כולל כלבים וחתולים. לעיתים קרובות נתנו המונגולים לפליטים לברוח ולהפיץ את הסיפורים על מעשי הטבח הללו ברבים. הערים האחרות, ששמעו על הגורל הצפוי להן, מיהרו להיכנע בטרם יהיה מאוחר. הפחד המשתק, שהוגבר אלף מונים באמצעות שמועות מוגזמות, היה הנשק הקטלני ביותר של המונגולים, אף יותר מהסוס, החרב והקשת. כך, בסופו של דבר, הצליחו ליצור בסיס טריטוריאלי לאימפריה הרב תרבותית והרב לאומית שלהם.
עבור דאע"ש, הטלת אימה היא נשק ראשון במעלה, והוא עובד בממדים רבים יותר מאשר אפשר לדמיין. כולנו ראינו את הסרטים המזעזעים שמפיצים לוחמי דאע"ש, והסיפורים שהם משאירים אחריהם. בדיוק כמו הפליטים שברחו מהערים העשנות והפיצו את מעלליהם של המונגולים ברבים, יוטיוב מביא לכל בית את סיפורו של הבסיס הסורי שנכבש וחייליו חסרי המזל, שראשיהם נערפו אחד אחד. כולנו מכירים את הנערה הנוצריה האומללה שראשה הוסר מעליה בשידור חי, את המסגדים העתיקים שעולים בסערה השמיימה, את שוק העבדים הגדול שבו מוכרים אנשי דאע"ש את הנשים והנערות כשפחות מין ללוחמי ג'יהאד אכזריים. הסיפורים, כדרכם של סיפורים, מועצמים אלף מונים, וקהילות שלמות נעקרות. הפליטים בצפון עיראק בורחים בעיקר לכורדיסטאן, הישות המתפקדת היחידה באזור, ומעיקים על הכלכלה הצעירה שלה עד לנקודת השבירה. יתר על כן, כפי שכותב בארבר, גלי הפליטים האינסופיים, הנוצרים והיאזידים, יוצרים אווירה של בלבול ודה-מורליזציה במחנה הכורדי. בניגוד למוסלמים הכורדים, שבוטחים בכוחות הפשמרגה שיגנו עליהם, ליאזידים ולנוצרים אין ביטחון כזה. ראשית כל, הפשמרגה היא מוסלמית, חרף נכונותם המסורתית של אנשיה להגן על מיעוטים דתיים נרדפים. שנית, מבחינת הנוצרים והיאזידים, עולם ומלואו עומד על כף המאזניים. אם דאע"ש תגיע חלילה לכורדיסטאן, המוסלמים הכורדים יחוו מעשי טבח ושיעבוד איום, אבל הנוצרים והיאזידים יושמדו עד האחרון שבהם. האימה שמפיצה דאע"ש, כמו גלי צונאמי, מגדילה את מספר הפליטים יום יום, וכך מחלישה את אויביה ומרככת אותם לקראת המכה הסופית.
באופן מפתיע, אי אפשר להבין את הצלחתה של דאע"ש בלי לתת את הדעת גם למרכיב השני במתכון המונגולי: הפלורליזם האתני. בתודעה המערבית, דאע"ש נתפסת כגורם קנאי שסובלנות היא ממנו והלאה. במידה מסויימת, זה נכון, ומעשי הזוועה שתיארנו לעיל יעידו. אבל חוסר הסובלנות של דאע"ש הוא דתי ואידיאולוגי, לא גזעי, אתני או אפילו לאומי. במסגרת הח'ליפות החדשה, כל מוסלמי קיצוני יכול להתקדם לדרגות העליונות, ולא משנה אם הוא עיראקי (כמו הח'ליף), צ'צני (כמו מפקד הצבא) או אפילו אירופי. כך, במידה כלשהי, דאע"ש אוספת לעצמה כשרונות צבאיים מהעולם כולו: מתנדבים למודי מלחמה שיכולים להתקדם באמצעות מעלותיהם האישיות, בלי קשר לגזעם או צבע עורם. השם של דאע"ש הוא לא רק קריאת קרב מטילת אימה, אלא גם שירת סירנה מפתה לצעירים מתוסכלים מכל רחבי העולם. השילוב המתוחכם הזה בין פיתוי לאימה, ביחד עם מיומנות צבאית, נשק שלל וכוח אש, הוא סוד העוצמה של דאע"ש. וכל מי שרוצה לדעת יותר, מוזמן לצפות בסרט התעודי המצויין של Vice TV, דיווח של כתב שחדר ללב המאפלייה בראקה, צפון סוריה, כיום המפקדה הראשית והבירה של הח'ליפות.
וככל שהעולם יתן לסיוט הזה להתרחב ולצבור עוצמה, כך יהיה יותר קשה לעצור אותו בעתיד. בהקשר זה, אין די בהפצצות אמריקאיות ספורדיות ובמתן אספקה: הכורדים זקוקים לנשק, מתוחכם וחדיש אם אפשר, כדי להדוף את הגלגל אחורה. אם כורדיסטן תיפול, לא יהיה אף אחד אחר בצפון עיראק שיוכל לעצור את הגל. ואת הטבח שיהיה בארביל ובסולמאנייה, שגלים של פליטים מפוחדים מצטופפים בהן, אפשר רק לדמיין. מי שרוצה לפעול, כדאי שיעשה זאת עכשיו: בלי היסוסים, בלי דיונים ממושכים בקונגרס ובלי התפלשות בחוק הבינלאומי ובאו"ם חסר התועלת. עכשיו זו השעה למנוע רצח עם: עיכוב קל בלבד, והאורלוגין כבר יצלצל חצות.
הינשוּף 