כיבוש לוד והנסיבות סביב יציאת תושביה הערבים היא אחת הפרשות הידועות והכאובות של מלחמת העצמאות הישראלית. רב מכר שעוסק בהיסטוריה של ישראל טוען  שלא מדובר באירוע נקודתי אלא באחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל, שמטיל צל ענק מעל צדקתה. טענה זו עוררה כצפוי ויכוח חריף בקרב היסטוריונים, שמעלה מספר שאלות שחשיבותן אינה מתמצה במלחמה ההיא, אלא מגיעה עד למבצע "צוק איתן". פוסט אורח של נדב היידקר, תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, על הויכוח שעוסק בצללי העבר של כולנו.

ארי שביט, עיתונאי ותיק בעיתון "הארץ", פרסם בסוף השנה שעברה ספר בשם My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel. הספר זכה לתשבחות מצד המבקרים והוכרז כאחד הספרים המומלצים של השנה עלי ידי ה"היו יורק טיימס" וה"אקונומיסט", ועד מהרה זינק לראש רשימות רבי המכר בארה"ב. הספר הוא שילוב של מסע אישי של שביט בישראל, בהשראת אבי סבו, הציוני הבריטי הרברט בנטויץ'. סוד קסמו של הספר, מעבר לכשרון הכתיבה של מחברו, טמון ביכולתו של שביט להציג עצמו כליברל ציוני שמצד אחד אוהב את ארצו ללא סייג, ומצד שני לא חושש לבקר אותה בחריפות – לרבות את הפרות הקדושות שלה – ולחשוף את השלדים שהיא מסתירה בארון. זו עמדה שקורצת מאוד לליברלים האמריקאים ובמיוחד היהודים שבהם, שחשים קשר תרבותי לישראל ולציונות, אך מסתייגים מהכיבוש ומתקשים להתמודד עם הצדדים הקשים יותר של ההיסטוריה הישראלית, בראשם המלחמה ב-1948. זו אולי הסיבה לכך שהפרק המדובר ביותר של הספר, וגם השנוי במחלוקת הגדולה ביותר שבו, הוא הפרק שעוסק באירועים שהובילו להתרוקנותה של העיר לוד ביולי 1948. גירסה מקוצרת של הפרק הופיעה ב"ניו יורקר" בטרם פרסום הספר, ומיד עוררה דיון.

תיאורו של שביט מבוסס גם על ספרות משנה שקרא בנושא, אך נראה שהמקור העיקרי שמזין את הפרק הוא ראיון שערך המחבר עם שמריה גוטמן, המושל הצבאי הראשון של לוד, שמונה מיד עם כיבושה, ומי שהיה אחראי למעשה על ביצוע הגירוש. לבחירה בגוטמן כמקור עיקרי יש גם הגיון עלילתי: באחד הפרקים הקודמים, שביט מפרט את תפקידו של גוטמן ביצירת מיתוס מצדה כאשר היישוב היהודי בארץ התכונן לפלישה גרמנית, ושביט מבקש לשכנע את קוראיו בקיומו של קשר בין שני האירועים. שביט מתאר בצורה דרמטית ומפורטת את ההרג שביצעו חיילי חטיבת יפתח בפלסטינים (כ-250, לפי רוב ההערכות) שמצאו מקלט במסגד הגדול של לוד, ולאחר מכן את קור הרוח שבו הורה גוטמן לנכבדי העיר לקום ולעזוב.

מדוע בחר שביט להתמקד בלוד כאירוע המייצג ביותר של טבח/גירוש במלחמה? לוד הרי לא הייתה המקום היחיד בו בוצע טבח באותה מלחמה. המקרה הידוע והאיקוני ביותר מבחינת הנרטיב הפלסטיני הוא כמובן דיר יאסין. כאן שביט מדגיש את הנקודה העיקרית שלו: את דיר יאסין ניתן להגדיר כ"תקלה", גם משום שמדובר בפעולה שבוצעה על ידי כוחות שלא היוו חלק מההנהגה הציונית וגם משום שהטבח לא היה מתוכנן, אלא היה תוצאה של פעולה צבאית שהסתבכה. לוד, לעומת זאת, היא "הקופסה השחורה של הציונות". "האמת", מסביר שביט, "היא שהציונות לא יכלה לסבול את לוד הערבית. מלכתחילה, הייתה סתירה מהותית בין הציונות לבין לוד. על מנת שהציונות תוכל להתקיים, לוד לא יכולה הייתה להתקיים. אם לוד עתידה הייתה להתקיים, הציונות לא יכולה הייתה להתקיים." הכתובת, אם כך, הייתה על הקיר. הנבואה ניתנה כבר עם הגעתה של הציונות לארץ.

בחודש שעבר, פרסם ההיסטוריון מרטין קרמר, נשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, מאמר ביקורת ארוך בכתב העת "מוזאיק", תחת הכותרת "מה אירע בלוד", שבו השיב תשובה ברורה למדי: בניגוד לטענתו של שביט, מה שהתרחש בלוד לא היה טבח. לא אפרט כאן את כל טיעוניו של קרמר נגד שביט, ואסתפק בעיקרי הדברים: (1) שביט מתעלם מההקשר הצבאי של המלחמה ושל מבצע דני לכיבוש לוד; (2) לפי תיאורו של שביט, כיבוש העיר היה קל מכפי שהיה במציאות, והוא מתעלם מההתנגדות שגילו הכוחות הפלסטיניים והירדנים בעיר אפילו בשעת הירי לעבר המסגד, ובאופן כללי מהעובדה שהיה כאן אירוע דו צדדי. קרמר הזמין את כל תומכיו של שביט להתעמת עם ממצאיו. שביט עצמו, אגב, סירב להגיב.

המאמר אכן פתח ויכוח. אפרים קארש כתב שהפיכתו של הקרב בלוד לטבח היא לא יותר מאשר עלילה פלסטינית שקרית בנוסח הטבח בטנטורה (פרשת תדי כץ) והטבח בג'נין במבצע "חומת מגן", ושאם קיימת אשמה כלשהי במה שאירע בלוד, הרי שהיא מוטלת לפתחה של ההנהגה הפלסטינית. תגובה מורכבת יותר הוגשה על ידי בני מוריס. מוריס מסכים עם רוב טענותיו העובדתיות של קרמר ומצטרף לטענתו על היעדר ההקשר הרחב אצל שביט. אלא שמוריס מפנה אצבע מאשימה גם לעברו של קרמר: ראשית, הוא טוען, קרמר מתעלם מהגירוש ומהעובדה שהוראת הגירוש ניתנה מ"גבוה", אולי מבן גוריון עצמו. שנית, עצם חוסר הפרופורציה בין האבידות של חטיבת יפתח (בין שניים לארבעה הרוגים) לבין כמות ההרוגים בצד הפלסטיני מעיד על כך שמדובר בטבח. על כך משיב קרמר בטענה מעניינת: לפי הרציונל של מוריס, כל הפעולות של צה"ל נגד חמאס בעזה מסתיימות ביחס בלתי פרופורציונלי של אבידות, ולכן הן כולן בלתי לגיטימיות. בכך, טוען קרמר, מוריס משתף פעולה עם שונאי ישראל במבצע "צוק איתן". מוריס עונה שאולי חלק מהבעיה טמון בהגדרת המושג טבח: אמנם לא מדבור כאן העמדת שבויים בלתי חמושים אל מול כיתת יורים, אך ברור שאילו חיילי חטיבת יפתח היו מתנהגים בצורה דומה היום, הם היו מועמדים (או לפחות אמורים לעמוד) למשפט.

כמה שאלות עולות מהדיון:

ראשית, האם היה שם טבח או לא? אין עוררין על כך שמה שאירע בלוד מעט יותר מורכב מאשר "באבי יאר" או יער קאטין. ועדיין, קשה לומר שזה היה קרב דו צדדי של ממש. עד כמה חד צדדי האירוע חייב להיות כדי להיחשב לטבח? ועד כמה הוא חייב להתבצע בדם קר? האם יש חשיבות לתכנון מוקדם (במקרה זה, הוראת הגירוש) ועד כמה יש להביא בחשבון את הרקע, כלומר אירועים שהתרחשו לפני הקרב? האם יחס ההרוגים יכול להוות, כשלעצמו, הוכחה לכך שמדובר בטבח? ההשוואה ליחס ההרוגים ב"עופרת יצוקה" או "צוק איתן", לטעמי, בעייתית. יש להבחין בין אירוע נקודתי, כמו הירי במסגד בלוד, לבין המלחמה כולה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה אסימטרית, כמו אלו שהתקיימו בין צה"ל לחמאס – במלחמות מסוג זה ברור שהצבא המודרני יספוג הרבה פחות אבידות מאשר הצד שנלחם באמצעות לוחמת גרילה. כך קורה גם במקרה של הצבא האמריקאי בעיראק ואפגניסטאן, למשל. ההשוואה ללוד יכולה הייתה אולי להיות רלוונטית אילו ניתן היה להצביע על אירוע ספציפי שבו חיילי גולני פתחו באש לעבר מסגד (או כל מתקן אחר, לצורך העניין) והרגו 200 פלסטינים בלתי חמושים.

הנקודה השנייה נוגעת לעניין ההקשר. כל המשתתפים בדיון מסכימים על כך ששביט חוטא בכך שבדיון על לוד הוא מתעלם מההקשר הכולל של המלחמה, וכולם מסכימים שהמלחמה, לפחות בשלב שלאחר פלישת צבאות ערב, הייתה מלחמה צודקת שנכפתה על היישוב היהודי, ושמי שפתח באלימות היה הצד הערבי. ועדיין, אני תוהה היכן עובר הגבול בין תיאור ההקשר כהסבר היסטורי לבין אפולוגטיקה גרידא. ככל שמרחיבים את ההקשר, כך הוא הולך ונעשה דומה יותר לנרטיב הלאומי (הלל כהן הדגים זאת היטב בספרו על תרפ"ט, שסוקר בבלוג זה). הרי לפי הנרטיב הפלסטיני, גם תכנית החלוקה הייתה למעשה חלק מהמזימה הציונית/קולוניאליסטית לגזול את חלקה העיקרי של פלסטין מבעליה ולתת אותה למיעוט היהודי המהגר. לפי נרטיב זה, המתקפה הערבית היא הגנה עצמית מוצדקת מעין כמוה. ובהתאמה, מעשי טבח כמו זה שבוצע בלוד היו פשוט "הורדת הכפפות" של הציונים.

הנקודה השלישית שברצוני להעלות היא השאלה שמעניקה למאמרו של שביט את כותרתה: האם לוד אכן הייתה "הקופסה השחורה" של הציונות? כלומר, האם חיסולה של לוד הערבית בתש"ח אכן היה בלתי נמנע לצורך הקמתה של מדינת ישראל? מחוץ למחנה השמאל הרדיקלי, קשה למצוא היום יהודי בישראל שיעלה על דעתו לוותר על לוד. מדובר בעיר שנמצאת במרכז הארץ, ובה ממוקם נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, שאת חשיבותו ראינו בקיץ האחרון: רקטה אחת שנחתה בקרבת נתב"ג הספיקה כדי לגרום לרוב חברות התעופה להפסיק לטוס לישראל. שתי הערים הערביות הגדולות של הארץ, יפו וחיפה, התרוקנו מרוב אוכלוסייתן הערבית עוד לפני הפלישה, כתוצאה ממלחמת האזרחים שניטשה בחודשים שקדמו לה. לכן הדילמה שעמדה מול חיילי צה"ל בלוד לא התעוררה בהן. לוד לעומתן, נמצאה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, לפי תכנית החלוקה, ולכן ההגנה נמנעה מלפעול בה. האם ישראל יכולה הייתה להרשות לעצמה להימנע מכיבוש לוד ומגירוש תושביה? ייתכן ששביט נוטל לעצמו יותר מדי חירות דרמטית כאשר הוא קובע ש"הציונות ביצעה טבח בלוד" ובכך רומז לכך שהציונות עצמה, כ"מהות", אחראית לטבח והגירוש בלוד, אך את התנהלותה של הציונות ביולי 1948 יש למדוד לא על פי הפנטזיות של הרצל, אלא לפי מעשיהם של מנהיגיה באותה שעה. האם הייתה דרך אחרת? ואילו יכולנו להשיב את השעון לאחור, האם היינו בוחרים בה? כמובן שמדובר בשאלות היפותטיות, אך כדאי לשאול אותן אם ברצוננו להצדיק את האירועים. או כפי ששביט מציג זאת: "או שאנו דוחים את הציונות בגלל לוד, או שאנו מקבלים את הציונות יחד עם לוד", כלומר יחד עם המטען ההיסטורי שלה.

ולסיום, שאלת ה"חטא הקדמון". כפי שמציין הבלוג "ג'ייקוביניזם", מה שמטריד את קריימר הוא הטענה הנפוצה נגד ישראל על כך שמה שעשתה ישראל ב-1948 הוא בבחינת "חטא קדמון", ולפיכך מדינת ישראל "נולדה בחטא". ישראל, לפי קו המחשבה הזה, היא הפרי האסור של העץ המורעל שהציונות נטעה בתש"ח. מאחר שכך, כל עוולה שביצעה ישראל מאז היא בבחינת הוספת חטא על פשע, וכל הישג חיובי-לכאורה שלה הוא לא יותר מאשר דיבידנד על הגזילה הגדולה ההיא. הפופולריות ששביט זוכה לה, לדעתו של קריימר ושל רבים בישראל, נובעת ממעמדו של שביט – "הנה מגיע ישראלי ציוני וליברלי ומודה באשמת הציונות!". אולי זה גם מה שמטריד את מנסחי "חוק הנכבה" ודומיהם. ואולי זו בעצם הבעיה: חלק גדול מהוויכוח שמתנהל סביב ישראל באופן כללי, ועל 1948 בפרט, הוא יותר מיתולוגי מאשר ענייני. מדינות מודרניות לא נולדות בחטא או בחסד, גם כאשר הן נוצרות תוך מלחמות, כיבושים, או סתם דיפלומטיה נכלולית. ישראל לא אמורה לקבל יחס שונה, למרות היותה מדינת היהודים. כל עוד השיח סביב ישראל לא יעבור דה-מיסטיפיקציה משמעותית, לא נוכל להגיע לשום קונצנזוס על שום אירוע משמעותי בתולדות הציונות, ותש"ח בפרט. אחרי הכל, אילו היה מדובר בטבח-לכאורה שביצעו חיילי צבא סוריה נגד המורדים, למשל, ספק אם מישהו היה טורח לנבור בכל הפרטים ולהתחבט מוסרית על כך.

את הדיון ב"מוזאיק" כולו ניתן לקרוא ברצף כאן.

  העיתונאית הברזילאית פאולה שמיט היא אויבת מרה של ישראל, ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים וזכויותיהם. בעבר היא ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, פינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבינתחומי בהרצליה ואף רמזה כי ראש המוסד לשעבר, שבתאי שביט, שקל להתנקש בחייה. אז איך היא בכל זאת תרמה באופן משמעותי להסברה הישראלית?

מאמר זה פורסם באנגלית, בגירסה שונה במעט, במגזין 972+

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם כי "בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני. […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה." נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי מאמר של העיתונאית הברזילאית והפעילה הפרו-פלסטינית פאולה שמיט במגזין 972+ ("מאסר עולם מלידה"). שמיט ידועה כאויבת מרה של ישראל ופעילה נלהבת למען הפליטים הפלסטינים. בעבר ראיינה באופן אוהד את חסן נסראללה, קבלה מרות על השליטה של הלובי הישראלי בעיתונות של ארצה ופינטזה על טבח המוני בכנס המרכז הבין-תחומי בהרצליה, שבו השתתפה ("זה יפתור חצי מהבעיות במזרח התיכון"). זה לא הפריע לה, כמובן, לרמוז שראש המוסד לשעבר שבתאי שביט שקל להתנקש בה, כנראה מתוקף תפקידו כאיש עסקים פרטי. בדומה לפעילים, עיתונאים ותועמלנים פרו-פלסטינים אחרים מסוגה, לשמיט יש כוונות מאד ברורות: לתקן את העוול שנעשה לפליטים הפלסטינים בנכבה של 1948 באמצעות פיצוי מלא ומימוש של "זכות השיבה". היא אפילו מנסה להדגיש את כוונות השלום של הפליטים שמוכנים, לדעתה, "לגור ביחד עם היהודים" אם רק יתוקן העוול.

            אולם, אם נשתמש במטפורה של סקוט בייקר, מעניין לראות את הטירוף שמשתקף במראה כאשר דבריהם האמיתיים של הפליטים צצים מעל הרטוריקה המתקתקה של שמיט. היינו – כאשר האינטרס שלה להראות עד כמה זכות שיבה הגיונית, ישימה ואפשרית, מצטלב עם האינטרס שלהם לומר את אשר על ליבם. כפי ששמיט עצמה מודה ברגע של כנות, "בדרך כלל, התשובות שלהם כללו את חורבנה של מדינת ישראל."  אפילו אלה שהודו, לרוב בשיחות פרטיות, כי הם מוכנים לחיות בשלום עם שכניהם היהודים לאחר יישום זכות השיבה, התנו זאת בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. ומשום שרוב הישראלים, מה לעשות, אינם מוכנים לעשות זאת, המשמעות היא שפיכות דמים ומלחמת אזרחים מתמדת לאסונם של שני הצדדים.

            לשמיט, כמובן, לא היה שום מושג שהפמפלט שלה ישרת דווקא את הנרטיב הציוני – תוצאה בלתי צפויה בעליל. ולמרבה השמחה, זו לא הדוגמא היחידה. קובץ פנטזיות על "זכות השיבה", מטעם הארגון השמאלי-רדיקלי "זוכרות", נכתב במטרה מוצהרת להעלות את שיבת הפליטים כאפשרות פוליטית ריאלית. אולם, גם כאן, בצבץ הטירוף מעל פני השטח, כאשר רטוריקת צמר הגפן של העורכים הישראלים התנגשה עם הפנטזיות משולחות הרסן של הכותבים הפלסטינים. אכן, לא טעיתם: חלק מגיבורי הסיפורים מצהירים בגלוי על כוונה לטהר אתנית את היהודים מפלסטין השלמה. אלו שבכל זאת מציעים נוסחה מסויימת לחיים משותפים מתנים זאת, שוב, בקבלה מוחלטת של הנרטיב הפלסטיני. כדי להמשיך ולחיות בארץ, על הפולש היהודי לכרוע ברך לפני הפלסטינים בחיל ורעדה ולהתחנן לרחמים. פאתן הפלסטינית, גיבורת אחד הסיפורים, נתקלת ב"אישה לבנה" המחזירה לה את ביתה ונשבעת לשרת אותה עד סוף ימיה (מן הסתם כשפחה). הגיבורה הפלסטינית האצילה כמובן מוותרת על התענוג, אבל לשם כך היה צורך בכניעה מוחלטת, ללא תנאי. מציאות חייהם של מיעוטים במזרח התיכון, דרך אגב, מלמדת אותנו כי ייתכן מאד ש"פאתן" האמיתית, בניגוד לזו המיתולוגית, תנהג עם "האישה הלבנה" המנשקת את נעליה באופן שונה בתכלית. מסיפורים אחרים, המתייחסים למבנה הפוליטי העתידי של הארץ, עולה כי כותביהם מפנטזים על מדינה ערבית טהורה, לא על ישות דו-לאומית מסוג כלשהו. מסיבה זו בלבד, משרד החוץ הישראלי צריך לשלוח פרחים לפאולה שמיט ו"זוכרות".

            אין בכוונתי לערער על חשיבות עבודתה של שמיט כעיתונאית מדווחת, בכך ש"נתנה קול" לפליטים וסייעה לנו לשמוע ולהבין את דיעותיהם ומחשבותיהם. ובכל זאת, הפרשנות שלה נגועה בהיעדר מוחלט של פרספקטיבה ביקורתית. ראשית כל, התיאור של אירועי 1948 מעוות ומסולף ללא הכרה, כמעין תקליט שבור של מיתוסים לאומיים פלסטיניים שחוקים וידועים. אם חייזר היה יורד משמיים וקורא את מאמרה של שמיט, בוודאי היה מתאר לעצמו כי אימפרית רשע כלשהי (הבה נקרא לה "ישראל" או "הציונים") תקפה בזדון אוכלוסיה שלווה ושוחרת שלום, גירשה אותה ובזזה את רכושה ללא כל פרובוקציה. אולם למרבה הצער, ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה כל כך.

בניגוד למיתוס "הקורבן הפלסטיני התמים" המופץ בידי שמיט ואחרים, ישראל ב-1948 פעלה בתוך צבת של איום קיומי ממשי. ההנהגה הפלסטינית של התקופה היתה ברורה מאד בכוונותיה באם תנצח במלחמה: לגרש את היהודים מפלסטין במקרה הטוב, או לטבוח בהם במקרה הרע. הצהרות מסוג זה לא היו נדירות, ונשמעו לעיתים קרובות ממנהיגים פלסטיניים ובעלי בריתם. ב-1943, חמש שנים לפני המלחמה, הכריז המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, כי יש לגרש את היהודים לא רק מפלסטין אלא מהעולם הערבי בכללותו. בנוסף לכך, הביע המופתי תמיכה מלאה בהשמדת היהודים בידי הנאצים. מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם, חזה בראיון לעיתון אח'בר אל-יום כי המלחמה נגד היהודים תהיה "מלחמת השמדה".  למען ההגינות, יש לציין כי עזאם הביע צער על ההתפתחות הזאת, אולם לדעתו היא היתה בלתי נמנעת במקרה של מלחמת יהודית-ערבית בארץ ישראל. נהוג לומר במקומותנו כי הצד הפלסטיני סירב לתוכנית החלוקה של האו"ם. זה נכון, כמובן, אבל לצד זאת ראוי לציין כי ההנהגה הערבית בארץ ישראל סירבה גם לתוכניות אחרות, מתונות יותר, כמו דעת המיעוט של ועדת אונסקו"פ שהציעה, בפועל, להפוך את היישוב היהודי ליישות אוטונומית בתוך מדינה ערבית. כמובן שהצעות למדינה דו-לאומית נדחו אף הן בבוז בידי הצד הפלסטיני.

            יש שיטענו, כמובן, כי הערבים צדקו בסירובם להתפשר עם ה"פולשים הציונים". מנקודת הראות הפלסטינית של התקופה, לא מדובר בטענה בלתי הגיונית. ההתיישבות הציונית נראתה בעיני הפלסטינים כגזל, שוד ושערוריה מוסרית שאין כדוגמתה. אולם אף אדם בר-דעת, ולא משנה מה דעתו על אופיה המוסרי של התנועה הציונית, לא היה יכול לצפות מישראל לקבל את נקודת ההשקפה הזאת ולא להתנגד, בכל האמצעים, לאלו שניסו להשמידה. הנכבה הפלסטינית, והטרגדיה האנושית שנבעה ממנה, לא היתה תוצאה של רשעות ציונית אלא תגובה לאיום ממשי של חורבן במלחמה לחיים ולמוות. ואכן, בהשוואה למדינות שעמדו בפני איומים זהים ואף פחותים, ישראל נהגה באופן מאופק להפליא. כפי שמראה בני מוריס, מספר האזרחים שנהרגו ב-1948 היה קטן באופן משמעותי בהשוואה לסכסוכים דומים ברחבי העולם, במיוחד בהתחשב באוכלוסיה הערבית שנשארה בכל זאת בתחומי מדינת ישראל. באמצע המאה העשרים, כמסתבר, טיהור אתני וחילופי אוכלוסיה היו הדרך הנורמית להתמודד עם מלחמות אזרחים, סכסוכים אתניים וחלוקת אזורים גיאוגרפיים למדינות לאום מתחרות. דוגמאות לא חסרות: הטורקים והיוונים ב-1923, הגרמנים, היפנים, הפולנים והאוקראינים אחרי מלחמת העולם השנייה, ההודים והפקיסטנים, היהודים בעולם הערבי ועוד. מבחינה זו, ישראל היתה דווקא חריג חיובי.

            במאמרה, מביאה שמיט סיפורי קורעי לב של פלסטינים מ-1948 שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו בידי ישראל. בכך, היא מסתמכת על מחקרה פורץ הדרך של סרימטי מיטר, דוקטורנטית מאוניברסיטת הרווארד. אבל שמיט, כדרכה, מספרת חצי אמת תוך סילוף ממצאיה של מיטר. שמיט כותבת כי למרות שישראל שחררה ב-1954 את החשבונות, הכסף למעשה לא הוחזר לפליטים רבים. היא לא טורחת לספר, כמובן, שישראל החזירה את הכסף לשני הבנקים הבריטיים הרלוונטיים (הבנק העותומני ובנק ברקליי), לאחר שקיבלה מהם הלוואה ללא ריבית למשך עשר שנים. היו אלו שני הבנקים הנ"ל, ולא ממשלת ישראל, שכשלו בהחזרת הכסף לחלק מהפליטים, לרוב משום שלא הצליחו לאתר את בעלי החשבונות. לעומת זאת, מדינות שנתקלו בסיטואציות דומות באותה התקופה לא "הקפיאו" חשבונות למספר שנים והחזירו את הכסף מאוחר יותר – אלא החרימו את הנכסים מניה וביה. רכושם של יהודי מצרים ועראק, למשל, נשדד עד הדינר האחרון, ואיש מהם לא קיבל פרוטה בחזרה. גם מבחינה זו, כמסתבר, ישראל בולטת לטובה, לא לרעה.

            ומה עם המילה "פליטים", שנמצאת בלב הטיעון של פאולה שמיט? המונח המיתולוגי הזה, שמתקבל באופן לא ביקורתי על דעתה של העיתונאית הברזילאית, זקוק אף הוא לניעור רציני. בשנות החמישים היו מיליוני "פליטים" בכל רחבי הגלובוס. כמעט כולם, לרבות הגרמנים, הפולנים, האוקראינים, הפולנים והיפנים, יושבו מחדש בארצות אחרות. חלקם מעולם לא ראו את הארצות הללו קודם לכן. באותו הרגע, הם חדלו להיות "פליטים", ובוודאי שאיש לא חלם להעניק את המעמד הזה לילדיהם ונכדיהם. המעטים שניסו לתבוע את זכויותיהם (ע"ע ועדת התביעות הפרוסית) נזרקו מכל המדרגות מבתי הדין האירופיים, כולל בית הדין האירופי לזכויות אדם. מעמד הפליט התורשתי הוא המצאה חסרת תקדים, קונסטרוקציה צינית של דיפלומטים ערבים שנוצקה לתוך ארגון אונרוו"ה, סוכנות או"ם שגידרה את הפליטים הפלסטינים לתוך קטגוריה נפרדת ושונה מזו של כל יתר הפליטים בעולם. גם ידיה של ישראל, למרבה הצער, לא נקיות מהשערוריה הזאת, משום שהיא עצמה מימנה את אונרוו"ה בשנות החמישים המוקדמות. מאז, החריפו רוב מדינות ערב (למעט ירדן) את הבעיה, בכך שכלאו את הפליטים במחנות מצחינים וצפופים תחת חוקי אפרטהייד דרקוניים. בקיני השנאה והניוול הללו, החדירו תועמלנים לילדיהם של הפליטים מיתוסים של קורבנות, נקמה וסבל נצחי. אם הנכבה ממשיכה עד היום, כפי שפלסטינים רבים טוענים – כאן היא נמצאת. האם הפליטים "נידונים למאסר עולם מלידה", כפי שכותבת שמיט? אולי כן, אבל הסוהרים נמצאים בביירות ויתר בירות ערב, לא בירושלים.

            אכן, בדיוק כפי שלא ניתן להגיע להסכם שלום בטרם תוותר ישראל על האיוולת של הכיבוש וההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית, פיוס אמיתי תלוי בויתור פלסטיני (משתמע, לא בהכרח מפורש) על פנטזית השיבה. ובדיוק כפי ש"ידידי ישראל" בארצות הברית חותרים תחת האינטרסים שלה בכך שהם נותנים צ'ק פתוח לכיבוש ולהתנחלויות, כך פוגעת פאולה שמיט באינטרסים של הפליטים. במקום לסייע להם לראות את המציאות המרה והקשה, היא ממשיכה להזין את הפנטזיות הילדותיות וחסרות התוחלת שלהם. ובסופו של דבר, כרגיל, הם יאלצו לשלם את המחיר. ופאולה שמיט? היא תמשיך להטיף מוסר, מברזיל או ממקום נוח אחר ברחבי העולם.

ההיסטוריון בני מוריס טוען שאין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בטון שקול, ראליסטי ומפוכח לכאורה. אבל כאשר מסתכלים בטיעונים שלו מקרוב, דברים מתחילים להסתבך. לאלו מלכודות נופל החוקר הנודע של מלחמות ישראל-ערב, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה.

לאחרונה, ראיין עיתון הארץ את ההיסטוריון הנודע בני מוריס, מבכירי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי. מוריס, שספריו על בעיית הפליטים ומלחמת 1948 נחשבים בעיני רבים, בצדק, כטובים ביותר בתחום, עבר בשנים האחרונות מפנה פוליטי ממשי: מ"היסטוריון חדש" ו"שוחט פרות קדושות", יקיר השמאל הפרו-פלסטיני, שחשף לראשונה את גירוש הפליטים, לחוקר המקורב לימין הישראלי. מוריס לא חזר בו מממצאיו הקודמים, אלא רק שינה את הפרשנות. ב-1948 נעשו אכן מעשי גירוש וטבח, הוא סבור עתה, אולם אלו היו הכרח בל יגונה בנסיבות השעה, משום שישראל נלחמה על עצם קיומה. למעשה, היא נלחמת על עצם קיומה עד עצם היום הזה. מוריס לא שולל אפוא מעשי גירוש דומים בעתיד, אם יווצרו נסיבות דומות לאלו של 1948. עמדתו לא נובעת מאמונה בארץ ישראל השלמה, אלא מפסימיות עמוקה. הערבים, בכללם הפלסטינים, שואפים, ולעולם ישאפו, להשמיד את ישראל בכל דרך; הם אינם מעוניינים בפתרון של שלום. כיוון שכך, גם הקמת מדינה פלסטינית (פתרון שתי המדינות) וגם הקמת מדינה דו לאומית (פתרון המדינה האחת) לא יהיו אלא המשך הסכסוך, בתנאים נוחים פחות לישראל. מכאן שיש להמשיך במצב הנוכחי. מוריס אינו רואה כל אלטרנטיבה אחרת.

תומכי פתרון שתי המדינות יכולים להעלות השגות רבות על הטיעון של מוריס. ניתן לומר שהמשקל שהוא נותן לסרבנות הפלסטינית מוגזם, שהמידע שהוא מצטט סלקטיבי ואפילו מוטעה. אפשר גם לחלוק על הפרשנות שלו. ברשימה זו, איני מעוניין להיכנס לויכוחים הישנים האלה, אלא להצביע על שלושה כשלים מהותיים יותר בתפיסתו של מוריס, כאלו שרלוונטיים לא רק לויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא לתצפיות פוליטיות-היסטוריות באשר הן.