אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

 

corruption_0331

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרגהסמוראי שהדליק זיקוקיםאספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

לוחם נגד השחיתות - שר המשפטים אטו שימפיי

לוחם נגד השחיתות – שר המשפטים אטו שימפיי

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושל. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושלת. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

רכוש פרטי של אינואואה קאורו - מכרה הנחושת אוסריזאווה

רכוש פרטי של אינואואה קאורו – מכרה הנחושת אוסריזאווה

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 30, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. שלום דני ,

    תודה על מאמר מעניין …….

    אתה יכול אולי להרחיב על הקטע המטורף הזה של שטר ההלוואה המצויין בערכי יחוס הפוכים . מה קרה שמה ? הלווה הוא המלווה ? ההיפך ? לא מצליח להבין !!

    ואפילו כך , הרי לא עמדה לאותו איש עסקים ( מוראי מוהיי ) שום אפשרות להוכיח צדקת טיעוניו , לעתור לאיזה ערכאה עליונה יותר שם ? נשמע הזוי לגמרי .

    ועוד אם אפשר ככה בגלובל –

    התקופה הקונטקסט ההיסטורי הוא זה של שימוש באבק שריפה מזה זמן רב (על פי מיטב ידיעתי גם ביפן כמובן ) , האם שקיעת הסמוראים קשורה לכך ? האם אתה כורך בין מעבר לשלטון ריכוזי ושקיעת הסמוראים , לאמצעי המלחמה החדשים .

    כל המאמר עוסק בתיאור והשתלשלות מאורעות , קצת פחות באיזה פנצ' ליין של לקח היסטורי ואוניברסלי אנושי .

    תודה

    • שטר ההלוואה היה פשוט מנהג משונה – מעין דרך רשמית לכתוב הלוואה תוך כדי שמירה על כבוד הדאימיו. במשך שנים זה לא עורר בעיות כי כל הסוחרים המקומיים הכירו את זה. הבעיה היתה כשכל הסיפור עבר לממשלה מודרנית של מדינת לאום שהתעקשה (משיקולים מושחתים) לקרוא את המסמך מילולית ולא מטפורית.

      אבק השריפה לא היה חלק מהסיפור במאה ה-19. הוא היה מאד חשוב דווקא בסוף המאה ה-16, כאשר הוא נכנס ליפן בפעם הראשונה. בקצרה – המדינה היתה נתונה באותה תקופה במלחמת אזרחים בין אדונים פיאודליים שונים. אבק השריפה סייע לאחד את המדינה סביב מספר קטן של דאימיו חזקים משום שרק העשירים ביותר היו יכולים לקנות אותו. אלו שקנו אותו, כמובן, זכו ליתרון לא פרופורציונלי וניצחו את יריביהם, וכך המדינה כולה התקדמה לקראת איחוד.

  2. תמיד מעניין לראות מקרוב תהליכי מודרניזציה שקורים כאשר חברה פיאודלית/שבטית/מלוכנית הופכת פתאום למדינת לאום. מרחוק זה תמיד נראה כאילו לפתע כל המדינה מחליפה פאזה, אבל ברזולוציה גבוהה רואים שהאליטה הישנה תמיד מנסה לבצע מהלכי הישרדות, שגם אם בסופו של דבר הם נכשלים, הם עדיין מעצבים את המדינה החדשה. מעניין גם להשוות זאת לתהליכים שקרו באירופה, למשל בגרמניה.

    המקרה של ימשירויה באמת מראה את המורכבות של מעמד הסמוראים: מצד אחד מדובר באדם מושחת מן היסוד שלא מהסס לנצל לרעה את כוחו ולנסות לחמוק מעונש, ומצד שני משמר את עקרונות הכבוד האציליים, כולל חובת ההתאבדות לשמירה על כבודו.

    • אתה יודע, זה תמיד מה שריתק אותי בכל הסיפור. למה הוא חזר? אולי הוא העריך שייגמר לו הכסף? יכול להיות שחיי המותרות והריגוש בעולם העסקי ריככו את המצפון על הבגידה – וימשירויה הבין כי הוא עומד להישאר גם בלי כסף וגם בלי כבוד. לפעמים אני חושב שכך אפשר להבין את החגיגה שלו בפריז – אולי הוא הבין שגורלו נחרץ ורצה לנצל את הימים האחרונים עד תום.

      ואכן, אני מאד מסכים גם עם ההערה הכללית שלך. היא נכונה במיוחד ליפן. כשאתה קורא בספרים כלליים על היסטוריה יפנית, אתה מקבל את התחושה של שינויים מהירים ומוצלחים, מעין סיפור פלא של מהפכה מוצלחת שהתגברה על כל המכשולים. רק כשאתה מסתכל ברזולוציה גבוהה, אתה מבין שהמעבר לא היה חלק, הדברים לא היו פשוטים, הרבה דם נשפך ובעיקר – האנשים שהשתתפו בדרמה לא היו אופטימיים. ברגעים רבים הם לא האמינו שיתגברו על המשברים, ומעטים מהם שיערו שהסיפור יסתיים בסוף טוב אי פעם. רבים מהם (כמו אטו שינפיי) גם לא שרדו.

  3. רוב האימפריות קרסו בעקבות שחיתות כזו או אחרת, בסופו של דבר. מצריים של קליאופטרה, האימפרייה של אלכסנדר מוקדון (לא היתה שחיתות במחוזות, שכן מינה 2 פקידים בראש כל מדינה, אבל יורשיו נלחמו אלו באלו, רומא בסוף ימיה שכרה את אותם שבטים ברברים שנלחמה להרחיק מגבולותיה על מנת שיגנו עליה, המהפכה ברוסיה באמצע מלחמת העולם הראשונה היתה בעקבות תחושה של שחיתות .
    על מנת שאימפריה תקרוס, צריך שילוב של אויבים מבחוץ ובעיות פנימיות, אחרת כאימפריה היא תחזיק מעמד למרות השחיתות או הבעיות האחרות.

    • מעניין – ביפן של סוף תקופת טוקוגאווה דיברו בלי סוף על השילוב הזה של אויבים ובעיות פנימיות. אבל תקופת מייג'י היא דווקא דוגמא לאימפריה חזקה בראשיתה, לא לאימפריה שקרסה. הרי יפן הפכה לאחת המעצמות החזקות בעולם כעשרים או שלושים שנה לאחר האירועים המתוארים כאן.

  4. כאדם שנתקל בשחיתות בישראל, ליבי ליבי עם מוראי וצאצאיו
    ועל כן אני מחזיק אצבעות ומייחל שבנט ולפיד ימצאו את האומץ והדרך לפרק ולנקות את הסתימות במערכת הכלכלית הישראלית

    • טוב, בישראל לפחות לא רושמים חובות הפוך באופן רשמי (את הצד המלווה כצד
      הלווה). ובאשר לבנט ולפיד – גם אני מקווה. למרות שאני לא תומך בממשלה הזאת, גם
      אני חושב שעכשיו יש הזדמנות נדירה לפרק חסמים. הלוואי שיצליחו.

      • אגב דני , אני הבעתי תדהמה וזעזוע מעצם העוולה הגורפת וכו….. ( לא התייחסת אגב לשאלה האם לא הייתה לו דרך לערער על כך ….. ) .

        אבל , מבחינה חשבונאית / משפטית , זה לאיו דווקא הפוך הדבר . תלוי הדבר בנקודת ההתבוננות . טול דוגמא :

        ברישום כפול , אדם כלשהוא מהווה צד יחוס , וקופה קטנה כדרך משל צד יחוס נגדי . אם לקח האדם מהקופה הקטנה 50 שח' כדרך משל ( נניח בעסק כלשהוא ) מה אז ?

        ניתן לטעון שבקופה יש מינוס 50 . מינוס משמע חובה . משמע ערך שלילי . אבל בפועל , צריך גם לטעון ( כפי הדבר בהנח"ש מצויה ) כי :

        לזכות הקופה 50 , ולא לחובתה , שכן היא צריכה לקבל חזרה 50 שח' ששייכים לה !! ואילו לחובת האדם שלקח 50 שח' הדבר , שהרי , אותם הוא צריך להחזיר לקופה ( תיאורטית לפחות , על מנת לקיים את משחק האפס או איזון לאפס , שזוהי התכלית הפרקטית של כל הנהלת חשבונות ) .

        ייתכן בהחלט , שכך במחוז היפני הזה ראו הדברים בקשר ללווה ומלווה .

        שכן , אותו אחד שהילווה , מצוי במינוס איקס סכום . משמע ערך שלילי . ואותו אחד שלווה הכסף , הרי קיבל הכסף , ערך חיובי לכאורה ( הפוך אמנם , אבל היגיון בצידו , לפחות נומינלית ) .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: