הקולב והצב: כיצד מנצלות דיקטטורות את האיטיות המערבית
האם הדמוקרטיות המערביות הן צבים שנלחמים מול ארנבים? לפעמים נדמה שארצות הברית ובעלות בריתה מגיבות באיטיות, עייפות וסרבול מול יריבים חסרי מעצורים ונחושים כמו רוסיה, איראן והחות'ים התימנים. ינשוף פוליטי מדיני על הסיבות לאיטיות הזאת ומדוע היתרונות שהיו טמונים בה בעבר הופכים במהירות לחסרונות. וגם: על "שיטת הקולב" של הדיקטטורות, המנצלת את אהבת השקט של המערב בכדי להרבות כאוס.
פעם, לפני מספר שנים, זכיתי להשתתף בסדנה אינטנסיבית של היסטוריה צבאית באוניברסיטת קורנל. באחד מהשיעורים, המדריכים נתנו לנו תרגיל שמקורו באחד מספרי ההדרכה של המרינס. קיבלנו מפה מבצעית, ונאמר לנו שכוח אויב מתקרב למפקדה שלנו מכיוון צפון על ציר מסויים, ותפקידנו לחסום אותו באמצעות החוליות והמוקשים שעומדים לרשותנו. אנחנו, סטודנטים שרגילים לדבר ולדבר בלי סוף, התחלנו להתווכח איפה למקם את הנכסים שלנו, ועל היתרונות והחסרונות שבכל דרך פעולה. לאחר שבע דקות, נקש המדריך, פרופ' סטיבן בידל, על שעונו ואמר: "מתקשרים אלי ממפקדת הדיביזיה. בעוד אתם דנים ומתווכחים, הם אומרים לי שהאויב כבר שם ויורה בכולם." באותו רגע גילינו, למעשה, את מטרת התרגיל: לאמן את החניכים בקבלת הכרעות סדורה ומהירה בלחץ זמן. כשאתה עומד מול יריב שפועל במהירות, אין לך פנאי לדון עד אינסוף: הויכוח צריך להיות סדור, להתקדם בקצב מסויים ולהסתיים בהכרעה מובנית לאחר פרק זמן קצוב.
נזכרתי באפיזודה הזאת לא מזמן, כאשר קראתי ראיון עם גנרל ולרי זלוז'ני, המפקד העליון של הצבא האוקראיני, שדן בקשייה השונים של אוקראינה לאחר כישלון מתקפת הנגד של 2023. בין היתר, הלין זלוז'ני על האיטיות של הסיוע האמריקאי והאירופי. הוא טען כי בעלי בריתה של אוקראינה זקוקים לחודשים ארוכים בכדי לדון על העברת מערכות נשק חדשות, להשלים פרוטוקולים של אימון והכשרה, להתגבר על בעיות בירוקרטיות ולהשיג אישורים פוליטיים. עד שכל זה מסתיים, הרוסים יודעים היטב מה הולך לעבור לאוקראינה, מתכוננים ומתאימים את דרך הפעולה שלהם. כלומר, האוקראינים לא יכולים להפתיע בשדה הקרב כי התהליך של קליטת מערכות נשק חדשות איטי מחד וצפוי מאידך.
תלונותיו של זלוז'ני מציפות לדעתי בעיה מבנית חמורה יותר, שפוגעת במדינות המערב הדמוקרטיות מול יריביהן : איראן, לווייניה, ארגוני הטרור המסונפים אליהן, רוסיה ובעתיד אולי גם סין. לעיתים נדמה, כאילו שמדובר בצבים מסורבלים וגדולים שנלחמים בארנבים זריזים. פוטין יכול להחליט לפלוש לאוקראינה בתוך כמה ימים, אבל לנשיא ביידן לוקח חודשים לאשר העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה. החות'ים מפעילים כתבמ"ים זריזים כדי לשתק את הסחר הבינלאומי בבאב אל מנדב בהחלטה של רגע, ולאמריקאים דרושים חודשיים של דיונים כדי להכין "קואליציה בינלאומית" עם כללי פתיחה באש מסובכים שאולי תעשה משהו ואולי לא. הבעיה הזו של מהירות מול איטיות מסובכת יותר מכפי שהיא נראית, וכדרכן של בעיות מסובכות יש לה גורמים שונים, ויתרונות ששלובים לבלי היכר בתוך חסרונות.
ראשית כל, היתרון כביכול של דיקטטורות, יכולת הפעולה המהירה עקב החלטה של המנהיג, הוא גם הפגם הגדול ביותר שלהן לטווח ארוך. מדינה שפועלת על פי גחמות אולי תוכל לפלוש לשכנתה במהירות, אך גם עלולה להסתבך במלחמה הרסנית בלי שיקול ודיון. קארל דיטריך בראכר, אחד מההיסטוריונים המובילים של גרמניה הנאצית, תקף בספרו הדיקטטורה הגרמנית את המיתוס כאילו דיקטטורות הן יעילות יותר מדמוקרטיות. המדינה של היטלר, כך טען, היתה בלתי יעילה, מושחתת ומלאה בכפילויות (כמו זו של המפלגה ומשרדי הממשלה) שפגעו בתפקודה. כלומר, היטלר היה יכול לכופף את כל המערכת ולהחליט לפלוש לפולין או צרפת, או להורות על ייצור מסיבי של נשק בלי להעביר החלטה ברייכסטאג, אבל הניהול היומיומי, בעיקר בתחומים שלא עניינו אותו, היה לא רק מגושם אלא גם בזבזני באופן משווע. באותה מידה, חוסר השקיפות במדינה הפוטיניסטית או האיראנית הוא כר פורה לשחיתות אנדמית, שהופך את החיים בהן לדלים ורעים. לא לחינם, רבים מתושבי המדינות הללו, ובעיקר המשכילים שבהם, רוצים להגר לדמוקרטיות האיטיות והעצלות, כביכול. לפיכך, אפשר לטעון שהאיטיות הדמוקרטיות אולי מזיקה לטווח הקצר, אבל מועילה לטווח הארוך. בראייה רחבה יותר, דיון ושיקול דעת, שמולידים באופן בלתי נמנע גם סרבול בקבלת ההחלטות, טובים יותר מהחלטה מהירה יותר לפי גחמה של דיקטטור ואנשי שלומו. ארצות הברית, בסופו של דבר, יצאה מנצחת במלחמה הקרה, בעוד חוסר היעילות של ברית המועצות הכריעה אותה מבפנים.
אבל בפועל, הדברים מסובכים אף יותר. לפעמים, כשמדובר במלחמה, כמו ההתקפה על אוקראינה, יש ערך למהירות החלטה. הטווח הארוך יהיה חשוב לאוקראינים פחות אם מדינתם תיחרב ותושמד. שנית, הכוח של ה"סרבול הדמוקרטי", או התועלת שאנחנו מקבלים תמורתו, נובעים מדיון פתוח, שיקול דעת ומאבק בין רעיונות. הנחת היסוד של דיון כזה היא שניתן לשכנע את היריב שלך באמצעות טיעונים, או לפחות (אם נהיה ציניים) באמצעות "תן וקח" של פשרות פוליטיות פרגמטיות. כך, בסופו של דבר, מתקבלת החלטה מאוזנת שמשקללת לתוכה שיקולים ואינטרסים רבים. הבעיה בקונגרס האמריקאי, ולא רק בו, הוא שאת הדיון הפתוח החליפה למעשה פוליטיקת זהויות. מחקרים מראים שלפחות ופחות חברי קונגרס (בדיוק כמו אמריקאים מהשורה) יש חברים במפלגה השנייה ולפיכך קשה להם יותר לרקום שיתופי פעולה – את הדיון והויכוח החליף מאבק מחנאי דיכוטומי, כאשר כל צד רואה את השני כרוע מוחלט. על הווקיסטים, שמתעבים את המערב תיעוב עמוק ומזדהים עם אויביו, אין צורך להכביר מילים, וגם המפלגה הרפובליקאית הפכה, תחת הנהגתו הרעילה של טראמפ, לסוכנת כאוס שמכשילה באופן עקבי כל מהלך אסטרטגי שהנשיא ביידן מנסה להוביל בנושאים הקריטיים של אוקראינה וטייוואן. כשהיריבות מבוססת על משתנים זהותיים קשיחים, כל ניסיון לשכנע או אפילו להגיע לפשרה פוליטית הופך להיות ברכה לבטלה. דיקטטורים כמו פוטין, כמובן, מלבים בכוונה את פוליטיקת הזהויות הזאת, וקונים לעצמם סוכני כאוס בתוך מערכות פוליטיות מערביות, שתפקידם לסבך ולשבש אותן עוד יותר. כלומר, אם פעם "שילמנו" עבור סרבול ואיטיות בדיון מעמיק ושקול, עכשיו אנחנו משלמים עליהן במאבק זהותי רעיל שמוביל בתורו לסרבול נוסף.
שנית, וזו כבר התפתחות ייחודית לתקופה שלאחר מלחמת עיראק, הדמוקרטיות המערביות התאהבו יותר מדי ב"רב צדדיות" (מולטי-לטרליות, בלעז). הנשיא ביידן, עד כמה שאני מעריך את תרומתו שלא תסולא בפז לישראל ולאוקראינה, כבול יותר מדי באמונה שכל צעד שארצות הברית עושה חייב להיות מתואם עם אין ספור בעלות ברית וחברות קואליציה. הטראומה העיראקית, וכן זו של תקופת טראמפ, לימדו אותו שלא כדאי לפעול באופן חד צדדי. אין מדובר בהכרח ב"הנהגה מאחור", כפי שגרס הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל ביידן אכן מעדיף לפעול בתוך קואליציות רב לאומיות, ואלו לעולם יהיו יצורים מסורבלים המתקשים לקבל החלטות. זו, בפני עצמה, אינה תופעה חדשה: אחת הסיבות שהיטלר ונפוליאון (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראל ב-1948) היו יכולים לתמרן אויבים עדיפים ולהביס אותם, היתה יכולת לנצל את הסדקים והיריבויות בתוך הקואליציות של יריביהן. היטלר ונפוליאון (שוב, להבדיל מישראל) הובסו בסופו של דבר, מפני שהקואליציות למדו בסופו של דבר להכיר את התכסיסים שלהם והשכילו להתאחד כנגדם. אולם כאשר קואליציה מורכבת ממדינות דמוקרטיות של המאה ה-21, שכל אחת מהן מסורבלת בפני עצמה וכולן כבולות באינספור כללי משפט בינלאומי מכבידים ולא ריאליסטיים, אנחנו מקבלים משהו דומה למלחמת אפגניסטן: אוסף בלתי אפשרי של מדינות לא מתואמת, עם כללי פתיחה באש שונים ומגוונים, שכל אחת מהן מקבלת החלטות באופן איטי להפליא, ואז דרושים להן חודשים רבים נוספים בכדי להחליט משהו ביחד. שימו לב לאיחוד האירופי, שלא מצליח חודשים להעביר חבילת סיוע לאוקראינה מפני שויקטור אורבן, סוכן של פוטין לכל הדעות, מטיל על כך ווטו. כלומר, השילוב של מדינות מסורבלות בין כך ובין כך בתוך קואליציה, יוצר שלם שמסורבל ואיטי יותר מסך חלקיו – והקואליציה הנוכחית נגד החות'ים תוכיח. אחד היתרונות העיקריים שנותרו לישראל, דרך אגב, זה שהיא עדיין מסוגלת לפעול בזריזות (אמנם רק כאשר היא מוכה), ותוך כדי תיאום עם מספר קטן של בעלי ברית, בלי לכבול את עצמה למשקולות המסורבלים של מוסדות בינלאומיים או קואליציות רב-לאומיות.
לבסוף, מדינות המערב נמצאות בחיסרון מהותי מול אויביהן, מפני שדמוקרטיות אוהבות סדר ואילו ישויות רוויזיוניסטיות כמו איראן, חמאס או רוסיה, שואפות לשבש את הסדר הקיים ולפיכך לגרום לכמה שיותר כאוס. כדי להבין את התופעה הזאת, תחשבו על קבוצה של אקטיביסטים פוליטיים בקמפוס שרוצים להרחיק דובר שהם לא אוהבים. ברגע שנקבע האירוע, הם מאיימים שוב ושוב במהומות, דופקים על דלתות וחלונות או משבשים את מטפי הכיבוי. רשויות האוניברסיטה, שרוצות סדר ושקט, מעדיפות להשיג אותן בדרך הקלה ביותר – לבטל את האירוע "מטעמי ביטחון" – שזה בדיוק מה שמחוללי הכאוס רצו להשיג מלכתחילה. העיקרון הזה תקף גם בזירה הבינלאומית: אם אתה שש לחולל כאוס, והיריב שלך רוצה סדר ושקט בכל מחיר, הוא עלול להעדיף "להעלים עין" ממעשיך כדי להימנע מהסלמה. כך ממשל ביידן, עם כל הכבוד וההערכה לדברים הגדולים שעשה למען אוקראינה וישראל, היסס להעביר מערכות נשק מתקדמות לאוקראינים כדי שלא "להביס ולהשפיל" את רוסיה, פן יחולל הסלמה עולמית. אולם בפועל, אם ביידן היה מראה שהוא לא מפחד מהסלמה עולמית ומנחית (למשל) חיילים אמריקאים באוקראינה, או לפחות נותן לה נשק התקפי מתקדם, סביר להניח שפוטין לא היה פולש לשם מלכתחילה. היכולת של היטלר לתמרן את צ'מברליין נבע בדיוק מאותה הנקודה: העריץ הנאצי הצליח לשחק על הפחד של הבריטים מהסלמה ומכאוס. כשצ'רצ'יל אמר בנאומו המפורסם בפרלמנט ש"ביקשתם חרפה כדי להימנע ממלחמה – קיבלתם חרפה ומלחמה גם יחד", הוא התכוון בדיוק לזה. אותה הנקודה נכונה גם ליריבי חיזבאללה בלבנון: הציבור הנוצרי-מארוני, הליברלי יותר, פחד פחד מוות מחידוש מלחמת האזרחים; חיזבאללה לא, ולכן הצליח להשתלט על ארץ הארזים כמעט ללא קרב או אפילו אתגר רציני. בכל פעם שהיה עימות שאיים להידרדר להסלמה, המארונים נסוגו וויתרו, עד שנעלמו כמעט לחלוטין. כשחמאס משחק עם הרגשות שלנו בכל מה שנוגע לגורל החטופים, הוא מנסה להשיג את אותו האפקט בדיוק: להשתמש בהתמכרותנו לשקט בכדי לתקוף אותנו בעתיד מתנאי פתיחה טובים יותר.
אויבי המערב, שמודעים היטב לחיסרון המבני הזה, מנצלים אותו באמצעות שיטה שאני מכנה "תכסיס הקולב". מכירים את הסיפור המפורסם, על התחמן שמוכר דירה, ואומר לקונה ש"הכל שלך חוץ מהקולב הזה, שנשאר שלי"? אזי, הוא פולש שוב ושוב לדירה והופך את החיים של בעליה לגיהנום, בתירוץ שהוא רוצה לתלות כל מיני דברים על הקולב. מדינות שאוהבות סדר ושקט, יכולות להאמין למשל שרוסיה מעוניינת אף היא בפתרון הסכסוך כאשר היא חותמת על כל מיני הסדרים במינסק; שחמאס מעוניין בהסדרה ארוכת טווח עם ישראל; שאפשר להגיע למודוס ויונדי עם איראן. בפועל, קיים חוסר סימטריה בציפיות: הללו לא מעוניינים בסדר אלא בהמשך הכאוס, ולכן לעולם ישאפו להסדרים מסובכים להפליא שיוכלו למצוא תירוץ על מנת להפר. באוקראינה, למשל, ה"קולב" היה אזור הדונבאס, שתמיד היה ניתן להתסיס (או להשתמש בחיכוכים מקומיים שבוודאי יפרצו) בכדי לטעון שהאוקראינים לא עומדים בהסכם. עבור חמאס זה פשוט לא פחות: תמיד יימצא החיכוך בגדה או בירושלים שיוכל להוות עילה להפר כל הסדרה שהיא. וחיזבאללה, בניגוד לתחזיות של פרשנים נאיביים בישראל, לא ראה את הנסיגה מלבנון כסוף הסכסוך ואפשרות להתחיל ולהשליט סדר ושקט, אלא להיפך – דאג להשאיר לעצמו "קולבים" בדמות חוות שבעא ודרישות גבול הזויות (נסראללה פעם דרש גם את עמק החולה) שיאפשרו לו תמיד למצוא עילות להפר את ההסדרה ולחולל כאוס.
מסקנת הפוסט הזה, חשוב להדגיש, אינה שדיקטטורות טובות יותר מדמוקרטיות. עדיין טוב יותר לחיות בתוך שריונו של כל צב דמוקרטי, מאשר בתוך מדינות כמו רוסיה ואיראן, שלא לדבר על לבנון, עזה או תימן. מטרתו היא לטעון שהדמוקרטיות של המאה ה-21 נתקלות בבעיות מבניות כשהן נאבקות בדיקטטורות. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום, להפסיק להתמכר לרב צדדיות ולחזור למדיניות החוץ הזריזה יותר של המאה ה-19, ובעיקר, ללמוד לנצח את היריבים שלנו בשדה הקרב, או למצער, לא להותיר להם "קולבים" להיתלות בהם. אם הסכם שחותמים עם יריב דיקטטורי אינו ברור ופשוט ברמה שכל ילד בכיתה א' יוכל להבין – הוא כנראה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.
פורסמה ב-דצמבר 30, 2023, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-המלחמה באוקראינה, הסכסוך הישראלי פלסטיני, חרבות ברזל, יחסים בינלאומיים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.



פוסט מעולה, ורק הערה לגבי הסייפא:
"אנחנו חייבים למצוא את הדרך לשדרג את הצבים שלנו במנועי טורבו, לפחות לעת חירום".
בוא כבר נפסול את האופציה של מינוי "דיקטטור" לזמן קצוב. Been there. Done that. לא עובד.
לא הצעתי הצעה כזו, אלא ייעול בתהליכי קבלת החלטות
סליחה אם אני לוקח את זה לכיוון פוליטי אבל קשה לי שלא לחשוב על משילות, ייעוץ משפטי (מחייב) על כל החלטה הכי קטנה, עילת הסבירות וזכות עמידה מול בג"ץ לכל מצורע וזב חוטם שלא מתאים לו משהו שהממשלה החליטה.
כאן ההיסוסים והאיטיות בד״כ לא קשורים באמת לכל אלו (אם כי יש מקרים שכן) אלא לאימפוטנטיות של הדרג המדיני. וכמו שכתבתי בפוסט עצמו, נטרל את המנגנונים האלה ואתה עלול למצוא את עצמך ברוסיה.
הדוגמאות שנתתי הם של מנגנונים שיחודיים לנו ולא קיימים בדמוקרטיות אחרות. רוסיה לא אורבת מעבר לפינה.
תודה ומלוא הערכתי על סקירה מעמיקה ומרתקת
בהערכה ,
עמי סלנט
תודה!
בשמחה!
תודה.
אולי כדאי להזכיר שהניצחון של בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השניה היה קשור, ככל הנראה, ליכולתן למנות מפקד עליון אחד (אייזנהאור), שפקד על כמה צבאות. הוא לא נזקק להשיג את ההסכמה של כל אחד ממפקדי הצבאות שהיה ממונה עליהן אלא רק הסכמה של ועדת המטות המשותפים. ועדה זו היתה, אמנם, אטית יחסית (לא יחסית למה שקורה כיום….) אבל התערבה רק בנושאים הגדולים, האסטרטגיים, ולא בהחלטיות היום יומיות. בהחלטות היום יומיות ניתנה לאייזנהאור אוטונומיה וחופש פעולה שאני בספק אם ניתן למצוא דומים להן בהסטוריה הצבאית המודרנית. אגב, אישית אני חושב שאייזנהאור לא היה אסטרטג מוצלח במיוחד, אבל הוא מדגים את העיקרון של 'אחדות הפיקוד', כלומר, שעדיף מפקד בינוני (או לפחות סביר) אחד, מאשר ועדה של מפקדים שמתווכחים בלי הרף, ולא יוצאים לפעול לפני שהושגה ביניהם הסכמה. מה דעתך?
מסכים לחלוטין, כל עוד הוא יודע להתייעץ ולקיים עבודת מטה מסודרת כדי להימנע מגחמות הרסניות.
רוסיה אינה "ארנב". להיפך, מדובר בדוגמא קיצונית לחוסר יעילות ואיוולות מערכתית. הסכמי מינסק שירתו בראש ובראשונה את אוקראינה, אשר הפכה תוך פחות מעשור ממדינה כושלת עם צבא מיושן למבצר בלתי חדיר עם צבא מודרני סדיר בסדר גודל סובייטי. חבל הדונבאס הפך במהרה ל"קולב אוקראיני", כאשר אלו נגסו בו בזהירות מתמדת, בעודם דוחפים בהדרגה את חזית דונבאס מזרחה תוך ניצול עליונתם הטכנולוגית בהתמודדותם נגד המורדים הפרו-רוסים.
גם המדיניות המערבית נגד יוגוסלביה ועראק הייתה שזירת כאוס בתוך יישויות הנשלטות על ידי גוף מונוליטי-דיקטטורי. ישראל, מדינה רווית בעיות אך דמוקרטית בסופו של דבר, הוציאה לפועל תגובה מהירה בהתמודדותה נגד איומי הטרור. לכן, לדעתי, אי אפשר להצביע על דיכוטומיה בין כאוס לסדר, טוב ורע, דמוקרטיה ודיקטטורה. אם כבר, אז הכאוס שולט בכל מקום.
הערה טובה על הדיכוטומיה.
הדואליזם הקיצוני מפריע לעתים לראות את תוכן הדברים. ברור, למשל, שאין קשר בין משטרים של רוסיה (אוטוריטריות אירופאית) ואיראן (מדינת הלכה אסלאמית). כמו כן אין קשר בין צורת שלטון במדינות האלה לחיזבאללה (ארגון טרור). אך במאמר שלושת הישויות מופיעות תחת ההגדרה המשותפת של "רודנות". וזה מפתה לחשוב שאופן בניית היחסים עם שלושתן אמור להיות זהה.
שלא לדבר על המונח "אויבי המערב" המזכיר את "אויבי העם" של המהפכה הצרפתית – עם כל הקיצוניות המחשבתית הכרוכה בכך.
תודה על המאמר.
בזכותו אנו רואים מדוע לסרטים כמו "שר הטבעות" או "מלחמת כוכבים" יש השפעה גם על מחשבה פוליטית. הדיכוטומיה של "בני אור נגד בני חושך" עוברת מספרי טולקין למאמרים של אנשי אקדמיה ולוקחת אותנו לעולם האבסורד. בעולם הזה רוסיה (הוצאות ביטחון 70 מיליארד דולר בשנה) נמצאת במאבק עם ארה"ב שמוציאה על הצבא 800 מיליארד דולר. והיסטוריונים נאלצים לכתוב עמודים שלמים כדי להסביר מדוע אמריקאים בכל זאת לא מצליחים לנצח.
נמתין לדור הבא של חוקרים – שגדל על "משחקי הכס". לדור הזה לא תהיה תמונת עולם דואליסטית, כי הוא רגיל להסתכל על שחקנים ועל אינטרסים שלהם. הוא יבין שהמעצמות של היום הן ארה"ב, האיחוד האירופי והאיחוד הבריטי ושמדינות שקוראות תיגר על המערב נתמכות בדרך כלל (בחשאי או בגלוי) על ידי מדינות מערביות אחרות.
– למשל, נפילת המשטר הפרו-אמריקאי של השאה באיראן התאפשרה בזכות אייתוללה מסוים שפעל מפריז.
– תנועת החות'ים מייקרת תובלה ימית מהמפרץ וממזרח אסיה לאירופה ופוגעת בתחרותיות האיחוד מול ארה"ב.
המקרה של אוקראינה הינו יותר מורכב. מצד אחד קיים אינטרס אמריקני לחמם את האזור שדרכו עוברים צינורות נפט לאירופה. מהצד השיני אירופאים מעוניינים בנפילת המשטר הפרו-אמריקאי בקייב. פוטין, כנראה, פועל בשליחות האיחוד – במהלך השנים שקדמו למלחמה רוסיה רכשה ציוד מגרמניה לתעשיית הביטחון שלה בשווי של מיליארדים.
בהערת שוליים: מבחינתי אתה מייחס משמעות יתירה לדמויות כמו פוטין. בכל חברה קיימים תחומים שנמצאים מחוץ לחוק (כמו מסחר בסמים) שאמורים להתנהל בכל מקרה. הם מופקדים בידי אנשי פשע מאורגן – לכן פה ושם אנו רואים את ראשי מאפיה שנוסעים במכוניות פאר ומשטרה אפילו לא מנסה לתפוס אותם. גם בזירה בינלאומית יש צורך באנשים שיאפשרו לפוליטיקאים במערב לא ללכלך ידיים. רודנים למיניהם הם הבחירה הטבעית.
פינגבק: "מה תעשה לי, מה?" BATNA והכשל באסטרטגיה המערבית | הינשוּף