הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. אלעד נחשון, היסטוריון של התנועה הציונית ומדינת ישראל, עונה לטור של ד"ר זיו בורר.

הערה: תיקון נוסף בסוף הפוסט

הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. לכן, בטור הזה אבקש להשיג שלוש מטרות. בחלק הראשון שלו אציג את העובדות ההיסטוריות הנוגעות לחיבור ההכרזה, בחלק השני אנתח את הטור שכתב ד"ר זיו בורר בתגובה למאמרו של אראל סג"ל על ההכרזה, ובשלישי אציג את דעתי הפרטית במחלוקת שעל הפרק.

***

בבואנו לסקור את תולדותיה של הכרזת העצמאות עלינו, ראשית, להודות למזלנו הטוב. היסטוריונים – בעיקר של העת העתיקה, אך גם של תקופות מודרניות – נתקלים לעתים קרובות בהיעדר קריטי של מסמכים, בעדויות בעלות אמינות מפוקפקת, בגרסאות סותרות, בהיעדר מחקרים קודמים ובערפל כללי האופף את העובדות. אך בכל הנוגע להכרזת העצמאות, זהו אינו המצב. מתוך הכרה בחשיבות המסמך הזה, הוא תועד וגם נחקר היטב, כאשר המחקר העדכני – וככל הנראה גם המקיף והמעמיק ביותר בנושא – פורסם לפני מספר שנים על ידי פרופ' יורם שחר, בספר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של מגילת העצמאות".

פרופ' שחר מתאר במחקרו מספר נוסחים של ההכרזה, שנכתבו בעיקר על ידי אנשי מחלקת המשפטים של מנהלת העם – הבולטים שבהם מרדכי בעהם, צבי ברנזון, אורי ידין וצבי בקר. כולם לא היו נבחרי ציבור, אלא משפטנים. הללו הגישו את הנוסח שגיבשו למנהלת העם, שהחלה לדון בו ב-12 במאי 1948. כפי שמדגיש פרופ' שחר, "הצעתה של מחלקת המשפטים המשיכה להכתיב את עיקר תבניתה ותוכנה של ההכרזה". יחד עם זאת, בשלבים האחרונים נמצא ניסוח ההכרזה בידי מנהלת העם – כמעין ממשלה זמנית שהורכבה מנציגיהן של מספר מפלגות. חברי מנהלת העם הכניסו שורה של שינויים בטקסט שהגישה מחלקת המשפטים, הנוסח המתוקן הוגש לאישורה של 'מועצת העם' – גוף מייצג רחב יותר – וב-14 במאי 1948 הוקרא על ידי דוד בן גוריון.

במהלך העשורים הבאים הפכה הכרזת העצמאות למסמך מכונן שתפס מקום של כבוד במערכת הסמלים של מדינת ישראל, לצד הדגל, הסמל וההמנון. בדומה לסמלים אחרים, היא התמקמה בלב הקונצנזוס הישראלי, ולא נשאה עמה משמעות מעשית רבה באשר לשאלות פוליטיות, חוקיות וחוקתיות אקטואליות – עובדה שאפשרה לה להישאר בלב הקונצנזוס. כבר בדצמבר 1948 פסק בג"ץ, בהרכב שכלל כמה מבכירי השופטים הישראלים ובהם שניים מנשיאי העליון:

"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באה רק לשם קביעת העובדה של כינון המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי – ההכרזה הנ"ל מבטאת את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום כוח קונסטיטוציוני [חוקתי] הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם."

אף על פי שלעתים נעשה בהכרזה שימוש על מנת לפרש חוקים שחוקקה הכנסת כאשר מובנם לא היה ברור, עמדת העליון אושררה פעמים רבות בעשורים הבאים והרחיקה את ההכרזה ממחלוקות פוליטיות. מצב זה השתנה בשנות התשעים, בעקבות המהפכה המשפטית שהכניסה שינויים דרמטיים במבנה המשטר בישראל. מנהיגה של המהפכה, השופט אהרן ברק, טען כי פסיקת העליון שהובאה לעיל בטלה, ומעתה –

"לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה."

במילים אחרות, ברק בחר להשעין מבחינה עקרונית את פסיקותיו על הכרזת העצמאות, וכך גייס אותה למאבק החוקתי בין הרשויות. המהלך המחוכם הזה הכניס את אלו שהתנגדו לברק ולמהפכה המשפטית למצוקה. במשך עשרות שנים, כאמור, היה להכרזה מעמד סמלי מכובד ונישא, מכיוון שלא נשאה בחובה משמעות פוליטית מעשית של ממש. המהלך של ברק ביטל את מעמדה הסמלי-קונצנזואלי והפך אותה לכלי במחלוקת חוקתית, אולם מרבית אזרחי ישראל התקשו מבחינה רגשית להצביע על הפגמים הדמוקרטיים שבהגדרת ההכרזה כטקסט בעל מעמד חוקתי, משום שהתרגלו לראות בה סמל נישא מעם, שאין למתוח עליו ביקורת.

לשם המחשת הבעיה, ננסה לדמיין תרחיש תיאורטי בו נעשה שימוש דומה בסמלים אחרים שנהנים מקונצנזוס רחב בקרב אזרחי ישראל. בתרחיש התיאורטי הזה, גורמים במדינת ישראל מבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה', וטוענים כי מהלך זה משקף את שאיפתם האמיתית של האבות המייסדים של ישראל. כדי להוכיח את טענתם, הם עושים שימוש בעובדות היסטוריות ידועות היטב: מייסדי המדינה בחרו כדגל את הטלית ועליה סמל המגן דוד; כסמל המדינה הם בחרו את מנורת בית המקדש, ומצדדיה ענף עלי זית – סמל תנ"כי; לפרלמנט הם קראו על שם מוסד דתי מובהק – כנסת הגדולה, שמנתה 120 חברים. אפילו בהכרזת העצמאות עצמה נקבע כי ישראל תתנהל "לאור חזונם של נביאי ישראל".

מבחינה לוגית, קל מאד לתקוף את הטיעון הזה. כל הסמלים הללו הם סמלים בלבד, שנועדו להפגין כבוד כלפי המורשת היהודית והמסורת הדתית, אבל לא להפוך את ההלכה לחוק המדינה. האבות המייסדים של ישראל לא התכוונו לכונן מדינת הלכה, וההוכחה הנחרצת ביותר לכך היא שהם לא כוננו מדינה כזו. אולם הטיעון החשוב ביותר, הוא שאפילו אם הם – או כל ממשלה אחרת בתולדות ישראל – הייתה רוצה לערוך שינוי משטרי יסודי כזה בדמותה של ישראל, עדיין לא הייתה לה לגיטימציה לעשות זאת ללא הסכמתם המפורשת של אזרחי ישראל.

ולמרות שמבחינה לוגית ועקרונית כל הטענות הנ"ל תקפות, הרי מבחינה רגשית ופולמוסית הרי עדיין היו מתנגדי מדינת ההלכה נמצאים במצב הבלתי נעים שבו הם נדרשים לתקוף את הדגל ואת הסמל של המדינה, "לשנמך" לכאורה את מעמדם ולהתעקש כי סמלים אלו אינם יכולים מבחינה חוקתית להכתיב את דמותה של מדינת ישראל. זהו מקום לא נעים לעמוד בו, והוא נעשה אף פחות נעים אם כתוצאה מכך מואשמים מתנגדי מדינת ההלכה בזלזול בסמלי המדינה ובאנטי-ציונות.

***

דוגמא אחת מעניינת לאופן בו הוכנסה הכרזת העצמאות לתוך הפולמוס הפוליטי בן ימינו נמצאת בטור של אראל סג"ל, ובטור התגובה שכתב ד"ר זיו בורר. כך למשל כותב סג"ל כי "מגילת העצמאות נכתבה על ידי פקידים. הכרזת העצמאות התקבלה בידי מועצת העם, 37 אנשים שמונו על ידי מוסדות היישוב. הם לא נבחרו בבחירות כלליות." הקביעה הזו איננה מדויקת: כפי שראינו, "פקידים" (וליתר דיוק, משפטנים) אמנם כתבו את הנוסחים הראשונים של ההכרזה, אולם כמה מחברי מנהלת העם שינו בנוסח חלקים שלא היו לרוחם, והם שהחזיקו במילה האחרונה; הם לא היוו, לפיכך, חותמת גומי, אלא נטלו חלק של ממש בניסוח.

יחס עם זאת, ד"ר בורר בחר שלא לבקר את הטעות הזאת. במקום זאת, הוא כותב על סג"ל את הדברים הבאים: 'לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב"'. הבחירה של ד"ר בורר לצטט את סג"ל תוך השמטת מילים יוצרת אצל הקורא את הרושם כאילו סג"ל טען שאנשי מוצעת העם היו 'פקידים' – טענה חסרת כל שחר מבחינה עובדתית, שאין לה זכר במאמרו של סג"ל.

סג"ל מתייחס בספקנות לסמכותם של חברי מועצת העם, מכיוון שהם "מונו על ידי מוסדות היישוב" ו"לא נבחרו בבחירות כלליות". לעומתו, ד"ר בורר מצביע על התהליך המוסדי המסובך דרכו נבחרו חברי מועצת העם: חברי ההסתדרות הציונית ברחבי העולם בחרו בשנת 1946 נציגים לקונגרס הציוני ה-22, והקונגרס בחר ועד פועל ציוני (מעין ממשלה). תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל בחרו בשנת 1944 נציגים לאספת הנבחרים הרביעית (מעין פרלמנט), ואספת הנבחרים בחרה ועד לאומי (מעין ממשלה). כשהתקרב מועד סיום המנדט, הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי הם שלקחו על עצמם במשותף להקים את מועצת העם ולקבוע את הרכבה, לפי מפתח מפלגתי; מועצת העם בחרה את מנהלת העם (שוב, מעין ממשלה), והיא בחרה מתוכה ועדה מצומצמת שעסקה בתיקון נוסח הכרזת העצמאות.

מבחינה עובדתית, הן סג"ל והן בורר צודקים. צודק סג"ל שחברי מועצת העם לא נבחרו בבחירות כלליות בידי אזרחי מדינת ישראל. הם נבחרו, כפי שראינו, בתהליך מפותל ומסובך בהרבה. צודק ד"ר בורר שהבחירה ייצגה, גם אם באופן מטושטש ועקיף, ציבורים רחבים למדי. המחלוקת ביניהם איננה עובדתית אלא ערכית: האם למועצת העם הייתה לגיטימציה דמוקרטית מספקת על מנת להכתיב לאזרחי ישראל לדורותיהם טקסט מעין-חוקתי?

למרות שזוהי בבסיסה שאלה ערכית ולא עובדתית, ישנן מספר עובדות נוספות – שלא סג"ל ולא בורר הזכירו – שרלוונטיות לסוגיה. ההסתדרות הציונית הייתה ארגון וולונטרי, ולפיכך היא לא התיימרה לייצג את כל היהודים, או אפילו את כל היהודים שהאמינו באידאולוגיה הציונית. על מנת לקבל זכות הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני, אדם נדרש להחזיק ב'שקל הציוני' – שנרכש בכסף. אחת הפרקטיקות המקובלות בקרב חלק מהמפלגות הציוניות הייתה קנייה מאורגנת של 'שקלים' וחלוקתם לתומכיהן כדי שיצביעו עבורן. כתוצאה מכך, מפלגות שהחזיקו בהון רב יותר יכלו לגייס יותר קולות ממפלגות 'עניות'.

גם בבחירות לאספת הנבחרים, בהן יכלו להשתתף כל יהודי ארץ ישראל ללא צורך בתשלום, נוצר עיוות דמוקרטי – אך מסוג אחר. מרבית אוכלוסיית היישוב הורכבה מעולים חדשים, אך העלייה לא הייתה חופשית. ההסתדרות הציונית קיבלה מהשלטון הבריטי 'סרטיפיקטים' – רישיונות עליה – אותם חילקה למפלגות השונות, ואלו חילקו אותם לאנשיהם לפי ראות עיניהן. לפיכך, מפלגות בעלות יתר כוח פוליטי יכלו להעלות ארצה יותר תומכים, וכך להגדיל בהתמדה את ציבור הבוחרים שלהן.

התנועה הציונית לא הייתה מדינה אלא תנועה וולונטרית, שנדרשה לשיטת 'השקל הציוני' על מנת לממן את פעילותה, ולכן ניתן בהחלט לראות בשיטה הזו פרקטיקה לגיטימית. גם שיטת הסרטיפיקטים הייתה אילוץ שנכפה על התנועה על ידי הבריטים ויצר מציאות קשה, ולפיכך אפשר להבין מדוע כל מפלגה דאגה לאנשיה. אפשר גם להבין מדוע מועצת העם לא נבחרה על ידי בחירות כלליות, הוגנות, חשאיות ושוות: בעוד מלחמה קשה מתחוללת בכל פינות הארץ, והנהגת היישוב מצויה במסגרת זמנים מצומצמת מאד, לא ניתן היה לקיים בחירות כאלו. להנהגה לא הייתה ברירה אלא להקים גוף שלטוני שמידת הייצוגיות הדמוקרטית שלו היא נמוכה מאד.

יחד עם זאת, משום שמידת הייצוגיות הדמוקרטית של מועצת העם הייתה נמוכה מאד, היא לא נועדה אלא למלא את התפקידים החיוניים והדחופים ביותר, דוגמת ניהול המלחמה והקמת מוסדות המדינה. היה בכך פגם דמוקרטי עמוק ומהותי אילו גוף שכזה היה נוטל לעצמו סמכות לבצע מהלך מרחיק לכת בהרבה, דוגמת קביעת חוקה למדינת ישראל, בלי שהוסמך לכך באופן מפורש על ידי הריבון – העם. ואכן, חברי מועצת העם לא העלו על דעתם שמתפקידם לחוקק חוקה. כשחתמו על הכרזת העצמאות, הם בפשטות, הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל – כפי שקבע בית המשפט העליון מאוחר יותר.

הבה נחזור לוויכוח שבין סג"ל לבורר. לצד התהליך הבעייתי בו נבחרו חברי מועצת העם, מוסיף וטוען סג"ל כי יש בעייתיות מובנית גם בעובדה שהם ייצגו רק את 650 אלף תושבי היישוב היהודי, ולא את 700 אלף העולים שהגיעו ארצה זמן קצר אחרי הקמת המדינה. הוא מוסיף ומפרט מי אלו היו: "עולים מתימן, עיראק, מרוקו ולוב, וניצולי שואה מאירופה." גם כאן בוחר ד"ר בורר להתעלם מהטענה העקרונית, ובמקום זאת טוען כי "משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח". לא רק שטענה כזו איננה נמצאת במאמרו של סג"ל, קשה גם לראות כיצד היא משתמעת ממנו – שהרי כפי שראינו סג"ל מציין במפורש שבין העולים היו "ניצולי שואה מאירופה." ראוי לציין, כי אלו היוו קרוב למחצית העולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית – לא קבוצה זניחה כלל.

כך או כך, בורר ממשיך וקובע כי הביקורת על מיעוט הייצוג המזרחי בתנועה הציונית "מהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל." בעוד אכן קיים נראטיב כזה, הוא אינו רלוונטי לצורך תקפותן או אי-תקפותן של עובדות היסטוריות. הציונות אכן הייתה תנועה אירופאית באופן מובהק, והסיבה העיקרית לכך היא שטרם השואה, קרוב ל-90% מיהודי העולם היו אשכנזים שהתגוררו באירופה או שמוצאם מאירופה. התנועה נוסדה על אדמת אירופה, בה היה ממוקם מרכזה הפוליטי והדמוגרפי, וכל מנהיגיה היו אירופאים. איש ממנהיגי הציונות והוגיה לא העלה על דעתו לבסס את האידאולוגיה שלו על הכחשת העובדה הזו. הם ביססו את האידאולוגיה הציונית על שורשיו ההיסטוריים והדתיים העתיקים של עם ישראל בארץ ישראל, שורשים שאלפיים שנות גלות – בין אם באירופה, במזרח התיכון, או בכל מקום אחר – לא הצליחו לעקור.

עם זאת, כאשר אנו בוחנים לא את התנועה הציונית אלא את היישוב היהודי בארץ ישראל, התמונה המתקבלת שונה. עם העליות הציוניות מאירופה הצטמק בהדרגה שיעורם של המזרחים ביישוב, אולם הם תמיד נשארו מיעוט גדול ומשמעותי. בראשית תקופת המנדט הבריטי הם היוו 41% מכלל היהודים בארץ, ובשנות הארבעים שיעורם עמד על כ-20%. ואף על פי כן, הם סבלו מתת-ייצוג קבוע בהנהגה הפוליטית של היישוב. הסוציולוג הידוע משה ליסק, שחקר את מבנה האליטות של היישוב היהודי, הגיע למסקנה כי רק 9.7% מחברי הדרג הפוליטי הבכיר היו מזרחים, ואילו חלקם באליטה התרבותית והכלכלית היה קטן עוד יותר. באחד המחקרים שערכתי, התברר כי מבין 83 המפקדים שהחזיקו בעמדות הבכירות בארגון ההגנה לא היו מזרחים כלל. אחת מההשלכות של תת-הייצוג הקבוע הזה, היא שבין 37 חברי מועצת העם החתומים על הכרזת העצמאות, נמנה רק מזרחי אחד (2.7%).

עם העובדות ההיסטוריות הללו עלינו להתמודד ביושר, ולא להאשים את מי שמכיר בקיומן באנטי-ציונות.

***

אם עד כה עסקנו בבירור העובדות ההיסטוריות, מכאן ואילך אבקש לנסח את עמדתי הפרטית בשאלה שעל הפרק.

אין ספק כי בתקופתנו לגיטימציה דמוקרטית היא משאב רב ערך, שהכל מכירים בחשיבותו לפחות להלכה. מעטים יעזו לומר במפורש כי הגשמת האידאולוגיה שלהם איננה תלויה ברצון הציבור, ואפילו דיקטטורים נוהגים לזייף בחירות שמעניקות לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. ועם זאת, נדמה כי על פי רוב מפלגות ופוליטיקאים מרכזים את כל תשומת הלב שלהם בהגשמת האידאולוגיה שלהם (במקרה הטוב) או בצבירת כוח פוליטי (במקרה הרע), ואילו ללגיטימציה דמוקרטית הם מתייחסים כאל חובה מעיקה וטרחנית, שיש להיחלץ ממנה בכל דרך, ומוטב להסתפק במראית עין שלה בלבד.

כמובן – לא כל פעולה דורשת מידה דומה של לגיטימציה דמוקרטית. איש אינו מעלה על דעתו כי על מנת להעביר תקנה מנהלית זניחה, זקוק כל פקיד וכל פוליטיקאי לקבל את אישורו של הציבור ישירות. יחד עם זאת, ברור כי הצעד המהותי והחשוב ביותר בעיצובה של מדינה – קביעת אופיו החוקתי של המשטר, והיחסים בין רשויותיו – נזקק למידת הלגיטימציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר.

ולמרות זאת, בהיסטוריה הישראלית נתקלנו בשני ניסיונות לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ להשתמט מהחובה הדמוקרטית לקבל את הסכמת הציבור. הניסיון הראשון הוא המהפכה המשפטית, שחלק חשוב ממנה נסמך על פרשנותו של אהרן ברק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה התקבל בשנת 1992, במידה רבה ביוזמתם של שר המשפטים דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט אוריאל לין – שניהם אנשי ליכוד. אלא שבחוק לא הוזכרה במילה סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים, ואפילו המילים "בית המשפט" לא הוזכרו בו. לא היה זה מקרה. בדיון בוועדת חוק חוקה ומשפט (1 בינואר 1991), הביא נציג משרד המשפטים הצעת חוק הכוללת סעיפים המגדירים במפורש את סמכותו של בית המשפט העליון, וקובעים את הערכאה המוסמכת, מספר השופטים שיישבו בהרכב ועניינים חיוניים נוספים. יו"ר הוועדה לין הגיב בקיצור נמרץ "אני לא חושב שיהיה זה נבון בשלב זה לכלול את הדבר בהצעת החוק" – וסעיפים אלו ירדו מסדר היום.

כל חקיקה שעוברת בכנסת נבחנת באופן מדוקדק לא רק על ידי חברי הכנסת אלא גם על ידי משפטנים ושאר גורמים מקצועיים, על מנת לוודא כי היא כתובה באופן בהיר ומדויק ככל האפשר, וכדי לנסות למנוע לקונות וחוסר בהירות. קשה לדמיין לקונה גדולה וזועקת יותר מחוק שמטרתו כביכול להעניק לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, אולם הוא איננו מזכיר את בית המשפט. אנשי משרד המשפטים, שהיו מודעים לכך היטב, ביקשו להשלים את החסר. אין ספק שלין היה מודע לכך לא פחות טוב מהם, שכן הוא היה עורך דין בעל השכלה משפטית. אלא שבניגוד להם, הוא היה גם פוליטיקאי שלקח בחשבון שיקולים פוליטיים. הוא ידע כי הצעת חוק דומה שיזם חבר הכנסת אמנון רובינשטיין שנתיים קודם לכן, וביקשה להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, נדחתה על ידי הכנסת. הוא ידע כי סביר שאותם חברי הכנסת יתנגדו גם להצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאותה סיבה – כפי שאכן קרה. ולכן הוא בחר להשמיט מהצעת החוק את מתן הסמכות לבית המשפט.

הצעת החוק של לין הוגשה לקריאה שלישית באחת הישיבות האחרונות של הכנסת השתים עשרה, בה הוגשו לאישור הכנסת לא פחות מ-42 חוקים שונים. כאשר הציג לין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחה כנגדו חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד: "תפסו פראיירים. לא צריך בחירות. שופטים עליונים", והוסיף כי "בליכוד אין הסכמה [על החוק]. איזו הסכמה? אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה." לין נחפז להרגיע אותו:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים."

החוק עבר ברוב של 32 תומכים ו21 מתנגדים. רוב חברי הכנסת כלל לא השתתפו בהצבעה. היה זה מחטף שעבר בשקט ציבורי ותוך הטעייה שיטתית של הכנסת, ונסמך על ההנחה (שהתבררה כנכונה) שבית המשפט העליון "ישלים" באמצעות פרשנות את מה שהכנסת לא הסכימה להעניק לו.

אולם אפילו אם חברי הכנסת היו מסכימים לכך, עדיין העובדה היא שהשינוי המשטרי המהותי הזה התקבל לא רק בלי הסכמתו של הציבור, אלא אף בלי ידיעתו. ביום שלמחרת ההצבעה, העיתונים דיווחו בלקוניות, באחד העמודים האחוריים, על החוק. אף אחד מהם לא ציין כי החוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים, משום שאיש מהם לא ידע זאת. יעברו שנים רבות עד שעצם קיומו של המחטף יובא לידיעת הציבור. ואחרי כל זאת, ראוי להוסיף כי גם ההתמקדות בלגיטימציה הדמוקרטית הנמוכה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרשנות לו, היא מטעה: המהפכה המשפטית היא מכלול ובו רכיבים רבים אחרים, דוגמת ביטול זכות העמידה והלכת דרעי פנחסי, שאינם נהנים אפילו מהלגיטימציה הדמוקרטית הדלה הזו.

נדמה כי מתוך הכרה פנימית, גם אם בלתי מפורשת, בהיעדר הלגיטימציה הדמוקרטית של המהפכה המשפטית, ביקשו רבים מתומכיה – ובהם ברק עצמו – לפנות אל הכרזת העצמאות כמקור סמכות. את הסיבות לכך, וגם את ההשלכות של צעד זה, כבר תיארנו בפתיחה: במקום שהכרזת העצמאות תעניק לגיטימציה למהפכה המשפטית, תחיבת ההכרזה לתוך סבך המאבק בין הרשויות שללה ממנה את הלגיטימציה ממנה נהנתה בעבר. מתנגדיו של ברק נאלצו להצביע על הפגמים הדמוקרטיים הקשים והמהותיים בתהליך קבלתה של ההכרזה, פגמים שהיו חסרי משמעות כאשר ההצהרה נחשבה טקסט הצהרתי בלבד, אך בעלי חשיבות רבה אם היא טקסט חוקתי המעצב את היחסים בין הרשויות.

הניסיון השני לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ שיטתי להשתמט מהחובה לקבל את הסכמת הציבור לכך בוצע לפני שלוש שנים על ידי הממשלה הנוכחית. דרך המלך הפתוחה בפני ממשלה המעוניינת לשנות את ההסדרים החוקתיים מתוך לגיטימציה דמוקרטית רחבה היא ביצוע משאל עם – פרקטיקה מקובלת ונפוצה במדינות דמוקרטיות, במיוחד בכל הנוגע לשינוי הסדרים חוקתיים. הממשלה נמנעה בהחלטיות מפניה לדרך הזו. דרך שנייה, הולמת פחות אך עדיין מקובלת, היא פרסום תוכניתה בטרם הבחירות, והפיכת הבחירות למעין משאל עם לא-פורמלי. גם בדרך הזו נמנעה הממשלה מללכת, בהפגנתיות: הרפורמה הוצגה לציבור שישה ימים בלבד לאחר השבעת הממשלה, וחודשיים לאחר הבחירות. בפשטות, נראה כי הרפורמה הוסתרה מעיני הציבור בתקופה בה היה יכול להביע את התנגדותו לה באופן היעיל ביותר. למרות זאת, בסופו של דבר הוברר כי ההתנגדות הציבורית הייתה כה רחבה וכה אינטנסיבית, שכמה מחברי הכנסת מן הקואליציה נסוגו מתמיכתם בה, והממשלה נאלצה לגנוז את רובה.

למרבה האירוניה, נראה כי בפועל שני הצדדים במאבק החוקתי מסכימים על דבר אחד: שניהם מסכימים כי לרוב מקרי שנוצר באחד ממוסדות המדינה נתונה סמכות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת לכונן כל הסדר חוקתי שיעלה על דעתו. מצדדי המהפכה המשפטית מעניקים לבית המשפט העליון סמכות ליטול לעצמו, באמצעות פרשנות לחוק שהתקבל על ידי 32 חברי כנסת, סמכויות מרחיקות לכת ולשנות את מארג היחסים בין הרשויות. הם גם מניחים ש-37 חברי מועצת העם, שנבחרו בהליך מפותל, מסובך ובלתי מתוכנן מראש לשם מטרה אחרת לחלוטין, החזיקו בסמכות בלתי מוגבלת לקבוע את עקרונות היסוד של מדינת ישראל לנצח, באמצעות אישור מהיר של טקסט חוקתי שלא ניתן לשנותו. מנגד, תומכי הרפורמה המשפטית טוענים בפה מלא כי 61 חברי כנסת יכולים לכונן כל הסדר חוקתי שירצו.

היום מלאו שלוש שנים להכרזה על הרפורמה המשפטית, ולפני חודשיים מלאו עשרים שנים לפסק דין המזרחי, אחד מציוני הדרך הבולטים של המהפכה המשפטית. אנו נמצאים כעת בתום שני עשורים של מאבקי רשויות חריפים, במהלכם ניסו שני הצדדים לכפות את ההסדרים החוקתיים הנראים להם, תוך טענה נרגשת ללגיטימציה דמוקרטית רחבה, אך גם תוך הימנעות מוקפדת מהשגת לגיטימציה דמוקרטית אמיתית, בדרך הפשוטה עד מבוכה של פנייה ישירה לציבור האזרחים ובקשת הסכמתו. על כל הנוגעים בדבר להפנים שאין תחליף ללגיטימציה דמוקרטית אמיתית. הסדרים חוקתיים מכוננים אך ורק בהסכמת הציבור. אם לא נפנים זאת, הכרזת העצמאות תהיה רק הקורבן הראשון של המאבק.

תיקון טעות: בנוגע לשינוי במעמדה המשפטי של מגילת העצמאות בשנות התשעים, ציטטתי את דבריו של אהרון ברק בלי התייחסות לנסיבות ולהקשר הרחב יותר של השינוי, כך שהשתמע כי ברק לבדו אחראי לו. זוהי טעות. ברק נסמך על תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בו נקבע כי הזכויות שבחוק "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." זוהי קביעה מעורפלת הפתוחה לפירושים שונים, חלקם מוגבלים וחלקם מרחיקי לכת, אך אין ספק כי היא מהווה גורם מרכזי בשינוי מעמדה של מגילת העצמאות.

העיתונאי אראל סגל מנסה, בימים האחרונים, להמעיט בערך מגילת העצמאות, ולהציג אותה כמעשה של פקידים שלא ייצגו את יהדות המזרח. בטור אורח, טוען ד"ר זיו בורר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שמדובר בטעות קשה, שמהדהדת נראטיבים אנטי-ציוניים. הינשוף על מגילת העצמאות, הערכים שהנחו את מייסדי המדינה, ואופיה האמיתי של מועצת העם כגוף הנבחר של היישוב העברי בארץ ישראל ושל היהודים הציונים ברחבי העולם.

בימים האחרונים מתנהל מעל גבי העיתון "ישראל היום" ויכוח בין אראל סגל ליניב רוזנאי. במהלכו התבהר שסגל מבקש להתנער מערכי-יסוד של הציונות – אלו המכונים בתמצית: היות מדינת-ישראל, מבחינה חוקתית, מדינה יהודית ודמוקרטית. ערכים אלו זכו לתמיכה כמעט מקיר לקיר בקרב אבות הציונות מכל המחנות, ואף אומצו פעם אחר פעם, בימי המדינה שבדרך, בהחלטות ובתוכניות רשמיות של מוסדות התנועה הציונית: מהתוכנית שהוגשה לוועידת פריז ב-1919, ועד תוכניות בולטימור וירושלים בעשור שקדם להקמת המדינה.[1]

אולם ניסיון ההתנערות נתקל במכשול: אותם ערכים עוגנו גם במגילת העצמאות, שתוכנה וחשיבותה עדיין מוכרים היטב לציבור. לפיכך מבקש סגל לשנמך את חשיבות המגילה. לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב".[2] עוד משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח – טענה המהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל.

אלא שהתיאור רצוף שגיאות עובדתיות. מועצת העם הורכבה מחבריהם של שני גופים נבחרים: הוועד הפועל של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. החברים היחידים הבלתי-נבחרים במועצת העם היו שלושה נציגים רוויזיוניסטים ונציג קומוניסטי, שצורפו דווקא לשם הגברת הייצוגיות.[3]

חברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית נבחרו בידי הקונגרס הציוני ה-22, בו השתתפו צירים שייצגו 62 מדינות, ובהן גם מצרים, מרוקו, אלג’יר ולוב. רוב הצירים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שנערכו ב-1946, בעשרות מדינות, לרבות במזרח התיכון (וכן במחנות הפליטים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין ובאריתריאה). כ-600 אלף יהודים ברחבי העולם הצביעו בבחירות, שבהן היה זכאי להצביע כל יהודי ששילם את דמי "השקל" להסתדרות הציונית.[4]

הוועד הלאומי, מצדו, היה הרשות המבצעת הנבחרת של כנסת ישראל – הגוף המייצג של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט. חברי כנסת ישראל נבחרו בבחירות כלליות ב-1944, בהן הצביעו כ-200 אלף מתושבי הארץ היהודים (כשני-שליש מבעלי זכות-הבחירה).[5] גם כאן היה ייצוג לעדות המזרח. למען האמת, אף במועצת העם, עצמה, היו נציגים אפילו של מפלגות שהגדירו עצמן במפורש כמייצגות את יהדות המזרח ("התאחדות התימנים" ו-"הסתדרות היהודים הספרדים").

נוסיף ונציין שאפילו בן-גוריון (האחראי המרכזי, לצד המפלגות החרדיות, לכך שבניגוד להתחייבות מפורשות במגילת-העצמאות, לא אומצה חוקה כבר בהקמת המדינה) התייחס למגילה ביותר כבוד מסגל. הוא ראה בה "חוקה מטריאלית" – מסמך הקובע עקרונות-יסוד שמצופה מהכנסת שלא לחוקק חוקים הסותרים אותם. כך, למשל, ב-1958, הוא אמר, בהקשר של הרכיב החוקתי הדמוקרטי, כי לגבי: "[ה]כרזת העצמאות של מדינת ישראל, אומנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית. [אך] לדעתי יש לה תוקף של חוקה, מה שקוראים קונסטיטוציה. זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות, ממק"י עד אגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת."[6] דברים דומים, הפעם ביחס לרכיב החוקתי היהודי-ציוני שבהכרזה, השמיע בן-גוריון, כבר ב-1952, וזאת במהלך דיון במליאת הכנסת, באומרו: "האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לעָרֵב… הציונות מתחילה באמונה בעם…[ה]קביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות… היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על ייחודה ומהותה של מדינה זו… מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה?… [א]ין… צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה."[7]

לסיכום: לאראל סגל עומדת הזכות המלאה לאמץ עמדות פוסט-ציוניות, ואף להדהד טענות אנטי-ציוניות – שהרי אנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית. אך ראוי שיהיה כנה לגבי כך עם הציבור (ועם עצמו), מבלי לעוות את ההיסטוריה, ומבלי לזלזל באבות המייסדים ולהפכם ל-"פקידים".

זיו בורר הוא ד"ר למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במכון בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, וחבר בפורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה.

---

[1] לדיון בכך, ראו: זיו בורר "שלושה רכיבי יסוד במהות הדמוקרטית של המדינה הנובעים ונגזרים ממהותה היהודית-ציונית": ICON Essays  חיבורים במשפט הציבורי ד2 (2025), https://israeliconstitutionalism.wordpress.com/2025/11/03/icon-s-essays-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A12-%D7%9C/.

[2] אראל סג"ל, "ומי גר בטירה? סיפור קפקאי שחושף מה אהרן ברק באמת רוצה", ישראל היום (24/12/2025), https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19532749.

[3] ראו: הכנות להקמת מועצת העם הזמנית, תיק ארכיון מדינה חצ-88/15.

[4] ראו: החלטות הקונגרס הציוני הכ"ב בצירוף סקירה על מהלך הקונגרס והרכבו באזל ט"ו בכסלו – א' בטבת תש"ז 9-24 בדצמבר 1946, עמ' 5-14 (הוצאת ההנהלה של ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1947).

[5]ראו:  "ברכות הממשלה [של המנדט הבריטי] לפתיחת אספת הנבחרים", דבר, עמ' 1 (13.09.1944).

[6] כפי שדווח ב-קול העם, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958) – הדברים נאמרו במענה לשאלה: האם הממשלה תהיה מוכנה להעניק כספי תמיכה ליהודים רפורמים לצורך הקמת בתי-כנסת רפורמים כשם שהיא מעניקה כספים שכאלו לצורך הקמת בתי-כנסת אורתודוקסיים?; דיווח זהה (שאף מצטט במעט יותר הרחבה את דברי בן-גוריון), קיים גם ב-הצפה, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958)("בעת סעודת צהרים, שערכה לכבודו [של בן-גוריון] אגודת העיתונאים, לרגלי ה-29 בנובמבר… אחד השואלים ביקש לדעת אם ראש הממשלה מוכן להעניק לקהל יהודים רפורמיים שיתארגן בישראל אותה עזרה ותמיכה שניתנה לבתי כנסיות דתיים ממשרד הדתות וגורמים אחרים. ראש הממשלה הסביר כי את התשובה יש למצוא בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, 'שאמנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית, לדעתי יש לה תוקף כחוקה מה שקוראים קונסטיטוציה, זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות ממק"י עד האגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת. סעיף זה נכנס לקווי היסוד של כל הממשלות שהיו ובממשלה היו לא רק הפועל המזרחי אלא גם אגודת ישראל, אם כי הם לא היו חברים ישירים בממשלה. ומזה אפשר להסיק את המסקנות.". דיווח נוסף קיים גם ב-קול העם, עמ' 2 (02.12.1958).

[7] דיון לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית, ד"כ 06.05.1952, עמ' 1920. להלן דבריו באופן יותר מלא:

…האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.

ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם [מתייחס לס' 1 לחוק לפיו: 'מדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל יהודי הרוצה לעלות אליה.'] בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.

חבר-הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל 'רזוֹלוציה' זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.

חבר-הכנסת רוזן שואל כעורך-דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה'סאנקציה', חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי-דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

בעשורים האחרונים, המונח "רצח עם" עבר הרחבה אינפלציונית, אבל מה הבעיה האמיתית בתחום הנקרא לימודי ג'נוסייד? אנה (שם בדוי), תלמידת מחקר לשעבר שהתמחתה בלימודי ג'נוסייד באחת האוניברסיטאות האירופיות הגדולות, מסבירה כיצד חוקרים שלא מתמחים באמת בזירות שהם כותבים עליהן, לוקחים פשעים שונים עם רקע חברתי, תרבותי, היסטורי וצבאי שונה לחלוטין, ומתיכים אותם ביחד לתוך הגדרה מלאכותית. כדי להבין באמת, היא טוענת בטור אורח לינשוף, צריך סוף סוף להשתחרר מההגדרה.

רפאל למקין, עורך דין יהודי-פולני ומומחה למשפט בין-לאומי, שימש בשנות השלושים יועץ משפטי לממשלת פולין ועסק בגיבוש חקיקה בינלאומית נגד פשעים המוניים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מתוך זווית משפטית ברורה, חיפש למקין עיגון חוקי למעשי חורבן קבוצתי שלדעתו לא זכו למענה מספק במשפט הבינלאומי.

במהלך המלחמה, בשנת 1944, טבע למקין לראשונה את המושג "ג'נוסייד". לא היה זה מושג תיאורטי בלבד, אלא ניסיון מודע למסגר את פשעי המשטר הנאצי בהגדרה משפטית עולמית. לאחר המלחמה, ההגדרה הזו הפכה לבסיס לאמנת האו"ם למניעת ג׳נוסייד, וכך נולד אחד המונחים המשפיעים והטעונים של זמננו.

הערך של ההגדרה באותה התקופה היה קודם כל משפטי. אבל בעיניי, המוטיבציה האמיתית הייתה פסיכולוגית: העולם ביקש לעשות סדר מוסרי ואינטלקטואלי בחורבן חסר תקדים, ולמצוא שם לדבר שאי אפשר לתאר. אבל כבר בשלב החקיקה התבררה הבעיה המרכזית: מהי בכלל "קבוצה"? האם אפשר להגדיר זהות של אנשים באופן חד-משמעי?
האם הגדרה חיצונית של קבוצה (שהמשטר מכתיב) משקפת את הזהות העצמית של הפרט? האם אפשר לקבוע גבולות ברורים בין קבוצות אתניות, דתיות או לאומיות, כשבפועל הזהות האישית, התרבותית והמשפחתית מורכבת הרבה יותר?
ומה המשמעות של ג'נוסייד כאשר הגבולות האלה מטושטשים, משתנים, ולעיתים נקבעים שרירותית על-ידי שלטון או מערכת משפטית?

גם הקריטריונים שנקבעו באמנה כמו: "גרימת נזק חמור בנפש" או "העברת ילדים מקבוצה אחת לאחרת" פותחים פתח לפרשנות כמעט אינסופית.
מה ייחשב ג'נוסייד, ומה לא? האם כל פשע מחריד נגד קבוצה הוא ג'נוסייד, או שיש קנה מידה מהותי שבלעדיו אין למושג קיום? והאם כל קבוצה אנושית פגיעה, בכל הקשר, זוכה לאותה הגנה ולפירוש זהה של ההגדרה?

אני כותבת את כל זה מתוך חוויה אישית: הייתי סטודנטית לתואר שני ב-״Genocide Studies״ באוניברסיטה אירופית מובילה. שם למדתי את ההגדרה של ג'נוסייד לא כמשהו פתוח לשאלה או להטלת ספק, אלא כאמת מוחלטת. אפילו נדרשנו לשנן את ההגדרה ולהיות מסוגלים לשחזר אותה בכל רגע. לא דנו כמעט בבעייתיות של ההגדרה, לא התעכבנו על המלאכותיות שבה, ולא עסקנו בכלל במה שמשמעותה עושה לזיכרון, להבנה ההיסטורית או להשלכות המשפטיות בעולם האמיתי.

כשההגדרה בורחת מהחוק ומכתיבה את המציאות

המונח ג'נוסייד לא נשאר לאורך זמן עניין משפטי יבש. במהירות מפתיעה, הוא הפך להרבה יותר מכלי של מערכת החוק הבין-לאומי: הוא הפך לסימן חברתי ופוליטי, לכלי משחק בזירה הציבורית, בתקשורת, בזיכרון, באקדמיה ובפוליטיקה. בעולם שבו עוצמת הזוועות הפכה למעין תחרות סמויה, התווית "ג'נוסייד" סימנה את הדרגה העליונה ביותר של קורבן, זו שאי אפשר להתווכח איתה.

לא משנה עד כמה הנסיבות היו שונות או המניעים מורכבים, עצם השאיפה להיקרא "קורבן ג'נוסייד" הפכה למטרה. המושג, שמלכתחילה היה מלאכותי ושרירותי, קיבל חיים משלו. בכל פעם שמתרחש אסון, מיד קופצות ההשוואות והתיוגים: האם זה ג'נוסייד, או אולי "פשע נגד האנושות", ואולי רק "פשעי מלחמה“? כלי משפטי לכאורה הפך לאובססיה תרבותית ולהגדרה שמעצבת זיכרון, מוסר, פוליטיקה ומשפט בו-זמנית.

בסופו של דבר, המונח שנולד מתוך ניסיון לעשות סדר, הפך לכלי שרת בידי פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וארגונים שמבקשים כוח או לגיטימציה.
במקום לשמש עוגן מוסרי או אמצעי להבנה היסטורית, הוא הפך לסמל תחרותי, תו תקן שמשרת מאבקים, משמש למניפולציות ולעיתים קרובות גם לעיוות של צדק ואמת.

לימודי ג׳נוסייד: כשהמציאות לא נכנסת לסילבוס

במהלך הלימודים הבנתי מהר מאוד שהתחום מתמקד כמעט רק בצד המשפטי והמוסרי של ג'נוסייד. עיקר תשומת הלב הופנתה ליצירת תבניות, סימנים ומודלים שמטרתם לזהות לכאורה את הדרך לג'נוסייד, כאילו אפשר להבין את כל המקרים האלה באמצעות שלבים קבועים מראש. שוב ושוב דיברנו על דה-הומניזציה, השוואה לטפילים, הצגת קבוצה כמקור לאיום או סכנה, הפצת סטריאוטיפים שליליים וקריאות לחרם או בידוד חברתי. אלה דפוסים שמופיעים שוב ושוב בהרצאות ובמאמרים, ונלמדים כאילו הם מפתחות אוניברסליים לזיהוי מוקדם של ג'נוסייד, גם כשבפועל אפשר למצוא אותם כמעט בכל סכסוך חברתי או פוליטי.

המרצים ברובם הגיעו מרקע משפטי, לעיתים גם היסטוריוני, וכמעט תמיד עם פוזיציה פוליטית ברורה. לא פעם ראיתי כיצד הם התאימו עובדות היסטוריות לנרטיב הרצוי, כאשר ההגדרה של ג'נוסייד נשארה חסינה מביקורת. לעיתים מותר היה להרחיב אותה, אך אף פעם לא לשאול אם היא בכלל נחוצה או מועילה. רוב הסטודנטים סביבי חלקו רקע דומה ותפיסות עולם קרובות. התחושה בכיתה הייתה של קהילה מאוד הומוגנית, שבה אין כלל צורך לקיים דיון על עצם ההגדרה של ג'נוסייד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ההתמקדות הממושכת בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, שפעלו לאחר תום משטר האפרטהייד. במהלך הלימודים היה נדמה שדיון זה הוצב כמעט במרכז ההוראה. אמנם מדובר בפרק חשוב בהיסטוריה של מאבקי זכויות האדם, אך הקשר הישיר של ועדות אלה להגדרת ג׳נוסייד לא הובהר, ובקורס לא התקיים דיון בשאלה זו. בפועל, מושם דגש רב כל כך על ועדות האמת והפיוס, עד שהשאלה מדוע הן זוכות למעמד כה מרכזי במסגרת לימודי ג'נוסייד נותרת פתוחה.

נראה לעיתים שדווקא הבחירה להעניק לוועדות האמת והפיוס מקום מרכזי כל כך, מובילה בפועל להרחבת גבולות התחום ולטשטוש ההבדלים בין סוגי פשעים, מניעים ותהליכים היסטוריים.

נחשפתי למגוון מקרי ג'נוסייד: מהשמדת היהודים בשואה, דרך קמבודיה, רואנדה ועד סרברניצה ואחרים. כל מקרה נותח לפי אותה רשימה של שלבים, תבניות וסימנים. הניסיון לדחוס את כולם לאותה משבצת התבצע בלי הבחנה מהותית בין הסיבות, הדינמיקות או המשמעות של כל מקרה.

זה העלה בי את השאלה: האם באמת אפשר להשוות בין ניסיון השמדת היהודים בשואה, טבח שבטי ברואנדה, הרעבה המונית של הארמנים ורצח ההמונים בקמבודיה, שבו רוב הקורבנות היו בני אותו העם ופשוט לא התאימו לאידיאולוגיה של המשטר? ובעיקר האם בכלל יש טעם להשוות בין כל המקרים האלה, או שמא עצם הניסיון להכניס אותם לאותה מסגרת הוא חסר ערך, ואולי אפילו מזיק?

אני מרגישה שהאחיזה האקדמית והמשפטית בהגדרה אחת של ג’נוסייד כיום נובעת בעיקר ממניעים פוליטיים. קל מדי להיאחז במושג אחיד שמסדר מחדש את היררכיית הקורבנות ומאפשר מאבקי כוח על הזיכרון וההכרה. במציאות, ההגדרה הופכת לא פעם לתחמושת בזירה הציבורית, יותר מאשר לכלי להבנה אמיתית של מה שהתרחש ומתרחש.

הבעיה אינה רק בתוכן הנלמד, אלא גם בגישה עצמה.

ההתמקדות במודלים ובתבניות יוצרת שיטה של לימוד "מלמעלה למטה", שבה מנסים בכוח לשבץ את המציאות המורכבת לתוך מסגרות מוכתבות מראש. גם כשעוסקים באירועים קונקרטיים, ההתעמקות לרוב מצומצמת ושטחית, ולעיתים נותרת מנותקת מההקשר הרחב.

כך למשל, כשלמדנו על הטבח בסרברניצה, רוב תשומת הלב הוקדשה לפן המשפטי הבין-לאומי, למנגנון הרצח עצמו, לדיונים על אחריות האו״ם, לפסקי הדין שהתקבלו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY),  ולשאלות של הכרה משפטית. אבל ההיסטוריה שקדמה לאירועים כמעט שלא קיבלה מקום. כמעט לא עסקנו במלחמות הפירוק של יוגוסלביה, בתהליכים האתניים, החברתיים והפוליטיים שעיצבו את הבלקן לאורך מאות שנים, ואפילו לא במורכבויות של יחסי הכוחות בתוך יוגוסלביה ערב המלחמה.

התחום כמעט ואינו עוסק בזווית הצבאית, כלומר, איך מהלכים צבאיים, אסטרטגיות מלחמה, והתמוטטות מנגנונים ביטחוניים תרמו או אפשרו את התרחשות הג'נוסייד, או להיפך.

לדוגמה, אחד ההיבטים המעניינים בחקר השואה הוא הקשר בין ההפסדים של גרמניה בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה לבין התגברות המאמצים להשמדת היהודים. ככל שמצבה של גרמניה הלך והורע בשדה הקרב, כך החריפה מדיניות ההשמדה.
הניסיון לחסל את הקהילה היהודית באירופה הגיע לשיאו דווקא בתקופה שבה גרמניה הייתה תחת לחץ צבאי עצום, התשתיות קרסו, והמשטר עמד בפני איום קריסה ממשי. בתקופה זו בחר המשטר הנאצי לא רק להאיץ את הרג היהודים, אלא גם להסיט משאבים, רכבות וכוחות לוגיסטיים ממאמץ המלחמה לטובת תהליך ההשמדה. גירוש יהודי הונגריה, למשל, בוצע בשלב שבו גרמניה כבר הפסידה בפועל בחזיתות רבות, אך זו בחרה להשקיע את מעט המשאבים שנותרו לה בהשלמת המשימה האידיאולוגית. למרות שמדובר במרכיב מהותי להבנת הדינמיקה של ג'נוסייד, היבטים צבאיים אינם נלמדים.

התחום מתמקד כמעט רק בזווית המשפטית והמוסרית (ולעתים המוסרנית), בלי ניסיון אמיתי להבין לעומק את האינטראקציה בין מלחמה לבין פשעים המוניים או הרג המוני שאינו מוגדר משפטית כפשע. אין כמעט שימוש בעדויות שורדים, ואין דיון אמיתי בשורשים ובנסיבות הרחבות של כל מקרה.

במקום לרדת לעומק ההיסטוריה, מסתפקים לרוב בסקירה מהירה וביישור קו עם הנרטיב התיאורטי. הניתוק הזה מהחיים עצמם מגיע לעתים לאבסורד. אני זוכרת שבמהלך אחד הקורסים סטודנטית שאלה את המרצה האם לניצולי שואה היו תחביבים לאחר השואה. זו לא שאלה חריגה. דווקא משום שמדובר בסטודנטים מבריקים, ברור עד כמה חמור הנתק האנושי שנוצר מלימוד שהוא כמעט כולו תיאורטי, מנותק ממפגש אמיתי עם הסיפורים עצמם.

כאשר לימודי ג'נוסייד נשארים במישור של הגדרות, מודלים וריחוק רגשי, הם לא רק מחמיצים את המורכבות, הם גם מפספסים את הדבר החשוב ביותר: האנושיות של הקורבנות והחיים עצמם.

שחרור מההגדרה: צעד ראשון לחשיבה אחרת

לסיכום, אין לי ספק: הגיע הזמן להיפרד מהגדרת הג'נוסייד. לא משום שאיננו צריכים לזכור את הזוועות, אלא מפני שההגדרה הזאת מונעת מאיתנו להבין אותן באמת.

אין בה צורך: לא משפטי, לא היסטורי ולא מוסרי. ההגדרה הזו נוסחה במקור ככלי משפטי, אך גם בתחום הזה אין לה תרומה אמיתית. הכלים המשפטיים של "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" מספיקים לחלוטין, ובלבד שיאכפו בהגינות ובאובייקטיביות.

העיסוק האקדמי בג'נוסייד, והמאמצים הבלתי פוסקים להכניס מקרי רצח המוניים שונים תחת אותה מטרייה, אינם תורמים להבנה אמיתית של ההיסטוריה, להפך, הם פוגעים בדיוק ביכולת להשוות, ובעיקר ביכולת להקשיב למורכבות של כל מקרה. ההגדרה הזאת נשמרת לא מתוך מחויבות לאמת או לצדק, אלא בעיקר משמרנות, צדקנות ופוליטיזציה שמשרתת מאבקי כוח גלובליים.

ויתור על הגדרת הג'נוסייד לא רק שאינו סיכון מוסרי, הוא צעד הכרחי. זה יאפשר לבחון כל מקרה מתוך הקשרו הייחודי, בלי להיכנע לתכתיבים, דפוסים ותבניות מלאכותיות. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה גם בלי מודלים אחידים, ולפעמים ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר גם כאשר המודלים כבר קיימים. מי שצריך דוגמה, שיזכור את השואה, ואת העובדה שהטבח בסרברניצה התרחש עשרות שנים לאחריה, בלב אירופה, מול עיניים פקוחות.

לכן, אני טוענת בפשטות: מושג הג׳נוסייד, על אף משקלו ההיסטורי, הוא כיום מיותר, מזיק, ונשמר בעיקר מכוח השגרה, התועלת הפוליטית והפחד לגעת בעצם ההנחות שעליהן נשען מחקר שלם. ודווקא משום כך, אין סיכוי שיבוטל בעתיד הקרוב.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.   

בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. הפעם נדבר על פוליטיקה קנייתית, האחזויות נוער אפריקאיות חלוציות ותככים שהשתיקה יפה להם. סיפור על אחד החברים הנאמנים ביותר של ישראל באפריקה – חלק שני ואחרון.

לחלק הראשון

עצמאות, מרד צבאי וקורס קצינים חוזר

בינתיים סוף סוף הגיע התאריך המיוחל לעצמאות קניה, 12 בדצמבר 1963. החגיגה היתה גדולה, הוזמנו אורחים רבים מעשרות מדינות, אבל ישראל הפגינה עניין מיוחד. המטוס הראשון שנחת בקניה העצמאית היה מטוס "אל על" עם הציוד לבית הספר המקצועי שנפתח בקניה ע"י מדריכים ישראליים. בישראל עצמה לא רק יצאו מוספים מיוחדים בעיתונים, תכניות רדיו מיוחדות ותרגום עברי לספרו של קניאטה "מול הר קניה", אלא התקיימו גם שיעורים מיוחדים בבתי הספר והופעות חגיגיות של הסטודנטים האפריקניים. גולדה מאיר, שטסה לטקס הכרזת העצמאות, העניקה כשי לעם הקנייתי מכונית אמבולנס מצויידת. ב-9 בדצמבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לבניין השגרירות הישראלית בניירובי, בהשתתפות ג'ומו קניאטה.

גולדה מאיר וג'ומו קניאטה בטקס הנחת אבן פינה לשגרירות ישראלית, 9 בדצמבר 1963.

(צילום: לע"מ)

גולדה מאיר עם האמבולנס – שי מעם ישראל לעם קניה.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אבל גנרל צ'יינה קיבל את בוא העצמאות ביער: הוא שוב נשלח לפייס את מחתרת המאו מאו. פעילות צבאית רצינית לא הייתה מזמן, אבל חלק ממאו מאו עדיין שהו ביערות מחשש לכלא בריטי ובהמתנה ל"עצמאות אמיתית", התהליך הפוליטי הנוכחי לא היה לרוחם. עוד ב-10 בדצמבר קניאטה שלח את גנרל צ'יינה לשיחות. פילדמרשל באימונגי וגנרל צ'ואי דרשו תפקידים בכירים וחלקות אדמה, וגם גירוש המשת"פים מהשלטון והכרה במאו מאו כצבא העם, ווארוהיו הצביע על הדוגמה הישראלית, היכן ש"העיטור ללוחמים היתה עצמאות המדינה". בסוף הם יצאו מן היערות, אבל משראו שההבטחות לא מתקיימות, חזרו בחזרה. אחרי שנה הם ניצודו ונהרגו: השלטונות החדשים לא התביישו להשתמש בשיטות הקולוניאליסטיות. אבל היה זה חלק קטן של מאו מאו, הרוב מסר את נשקו לקניאטה וחזר לחיים השלווים, למרות שהיה ממורמר מאי ההכרה בתרומתו למלחמת העצמאות.

לאחר קבלת העצמאות הגיע הרגע להחליט על גורלו של גנרל צ'יינה. למרות שכולם היו בטוחים  שקניאטה רוצה לראות אותו בתפקיד הרמטכ"ל, ורק התנאים הפוליטיים לא מאפשרים לו להגיד את זה בפומבי, יכול להיות שקניאטה לא התכוון באמת להעמיד אותו בראש הצבא. אבל אפילו אם בהתחלה באמת היו לו מחשבות כאלה, במשך השנה שעברה דברים רבים השתנו, וקניאטה כבר העריך את המצב הפנימי בצורה אחרת. וכאן התרחש עוד אירוע שהשפיע רבות על המדיניות של קניאטה בכלל ובתוך זרועות הבטחון בפרט.

בינואר 1964 פרץ מרד בו זמנית בצבאות טנגניקה, קניה ואוגנדה: החיילים האפריקניים לא היו מרוצים מהקצינים הבריטיים ומהמשכורת הנמוכה. כל שלושת המדינות פנו לריבון לשעבר בבקשת עזרה, והמרידות דוכאו ללא שפיכות דמים רבה ע"י חיילים ונחתים בריטיים. הייתה זו מבוכה ומכה לסטטוס ולריבונות, שהושגו אך לא מזמן, אבל ההישרדות הפוליטית של המנהיגים הייתה חשובה יותר.

לאחר מכן קניאטה, שרק שנה לפני כן שלח לקורס קצינים בישראל קבוצה שהורכבה מקיקויו, חלקם לוחמי מאו מאו לשעבר, כדי להקים גרעין צבא הנאמן לו, שינה כיוון. עכשיו הוא החליט להישען הרבה יותר על הבריטים. מחשבות ראשוניות כאלה הופיעו אצלו עוד אחרי הנצחון של קאנ"ו בבחירות במאי 1963, אבל אחרי המרד הוא החליט סופית. אם קודם לכן הייתה אפשרות שהוא יצטרך לתפוס את השלטון מידי קאד"ו בכח צבאי, וקצינים שהוכשרו בישראל היו צריכים לעזור בכך, עכשיו המצב היה אחר. הבריטים רצו לשמור על נוכחותם בקניה, וקניאטה מצדו רצה שאותם הבריטים ימשיכו לממן ולאמן את צבאו. התוצאה הייתה כריתת חוזה הגנה עם בריטניה וערבויות עזרה לקניאטה אישית במקרה של נסיונות מרד או הפיכה חדשים. בין היתר גם הבריטים וגם קניאטה חששו מחתרנות קומוניסטית, בפרט מכיוון הפלג השמאלי של קאנ"ו שקשר קשרים עם בריה"מ וסין ושלח סטודנטים להכשרה צבאית במזרח אירופה, והשפעה בריטית בצבא הייתה אמורה לבלום את זה. עוד גורם חשוב הייתה מלחמה זוטא שהתחילה בסוף 1963 נגד מורדי "שיפטה" במחוז הצפון-מזרחי של קניה: המורדים רצו להתפלג מקניה ולהסתפח לסומליה, שתמכה במאבקם. בסיוע בריטי, צבא קניה נלחם בהם במשך מספר שנים, תוך כדי שימוש בשיטות שפותחו נגד המאו מאו, ואחרי חתימת הסכם עם סומליה ב-1967 האיזור נשאר בידי קניה.

התוצאות המיידות של המרד היו בית-דין צבאי לראשי המורדים, פירוק של מספר יחידות, העלאת המשכורת לחיילים והצפת היחידות במודיעים שינטרו את מצב הרוח וידווחו מהשטח. והתוצאה של ההסכם עם הבריטים היתה המשך מדיניות הפיקוד הקודמת בצבא. בזמן השלטון הבריטי, היו מעט מאד בני קיקויו בגדודים הקנייתים של קלעי המלך האפריקניים: הבריטים גייסו את החיילים בעיקר משבטי קאמבה, נאנדי ו"גזעים לוחמניים" אחרים, לפי החלוקה הקולוניאלית המקובלת. בשנתיים האחרונות לפני מתן העצמאות הבריטים הגבירו את קידום החיילים האפריקניים לתפקידי קצינים זוטרים ובינוניים, גם כן מהשבטים האלה. קצינים מקיקויו, ועוד מפקדי מאו מאו, לא התאימו בכלל בשלב זה. קניאטה הורה לגייס לשורות החיילים יותר קיקויו, אבל ויתר על תכניות ל"קיקויזציה" של הפיקוד. כתוצאה מזה הרמטכ"ל עד סוף שנות ה-60 היה גנרל בריטי, מפקדי חיל האויר וחיל הים היו בריטיים אפילו בתחילת שנות ה-70 (מפקד חיל האויר הקנייתי הראשון מונה ב-1973, היה זה קולונל דידאן גיצ'ורו, אחד מחמשת חניכי קורס הטיס בישראל), וכן התבצעה העברה מדורגת של תפקידי פיקוד בכירים מהבריטים לקצינים משבט קאמבה, כמו חברו לשעבר של איטוטה לגדוד 3/6 בריגדיר ג'וזף נדולו, שהתמנה ב-1966 למפקד צבא היבשה, וב-1969 לרמטכ"ל הקנייתי הראשון.  

במקביל קניאטה, אומן המאזן הפוליטי, הקים כמה בסיסי כוח שיוכלו לשמש כמשקל נגד לצבא. ראשונה מביניהם הייתה המשטרה, שהיתה הרבה יותר גדולה מהצבא, עם עמדה חזקה לנאמני השלטון הישן שנלחמו נגד מאו מאו. קניאטה חיזק את המצב הזה עוד יותר והעמיד בראש המשטרה שוטרים קולוניאליים מבני הקיקויו. כמו כן הוא חיזק מאוד את יחידות הז'נדרמריה GSU (General Service Unit), הציב בראשו שוטרים קולוניאליים, גם הם מבני הקיקויו, והציף בקיקויו את השירות בכלל. המשמר האישי של קניאטה גם כן הורכב מקיקויו מובחרים מאיזור הולדתו. רבים ממפקדי GSU ושומרי הראש של קניאטה עברו הכשרה בישראל, הפיקוח והאימון השוטף שלהם היו בידי הבריטים, ואבטחת קניאטה היתה בפיקוח של SAS  הבריטי.

בנו של וארוהיו שירת מאוחר יותר ב-GSU, אבל הוא עצמו לא מצא מקום בכל המערכת הזאת. בינואר 1964 קניאטה החליט שכל הקבוצה שחזרה מישראל צריכה לעבור את קורס הקצינים מחדש. לאור המדיניות החדשה שלו הצוערים נחשדו באי-נאמנות, ואסור היה למנות אותם לתפקידים צבאיים. הקצינים הבריטיים כמובן זלזלו באנשי מאו מאו לשעבר ובכלל לא התכוונו להתייחס אליהם כאל קצינים. הצוערים הישראליים אפילו אולצו ללבוש סימן היכר מיוחד: צעיפים אדומים. כמו שנזכר וארוהיו מאוחר יותר, "כגנרל צ'יינה ספגתי אני את מירב העלבונות. "הביטו עליו!", צעק קצין בריטי אחד. "יש לו בטן כמו לאשה בהריון. הייתי רוצה לראות איך הוא רץ!" קפטן אפריקאי שלחם נגד המאו מאו שאג: "תסתלק ממני! אתה מסריח כמו חיה ביער ומושך זבובים!" רציתי לחבוט בו, אבל נזכרתי מה לימד אותי מנהיגנו קניאטה: "סבלנות, רק סבלנות, והכל יעבור!" באותה סבלנות גנרל צ'יינה קיבל עונשים על כך שהכפתורים בחולצתו ומכנסיו לא היו מסודרים, כמו גם הצקות אחרות.

וארוהיו גם לא היה מרוצה מרמת ההכשרה הבריטית: "הם לימדו אותנו לירות רק במרגמות שני אינטש, ולא שלושה אינטש כמו בישראל". אבל הוא כן היה מרוצה מסיום הקורס, שבסופו התקיימה סדרת קרבות בין מחלקתו למחלקת סמלים וקצינים ותיקים בפיקוד מדריכים בריטיים: "ניצחנו בכל הקרבות, היכינו אותם שוק על ירך. אנחנו, המאו מאו! לעיתים, כאשר היינו חוזרים כמנצחים מקרבות אלה, נהגנו אנו, המשתלמים מישראל, לשיר שירים עבריים שלמדנו בארץ כמו "הבה נגילה".

"שירות הנוער הלאומי" – סוף סוף גנרל אמיתי

באוגוסט 1964 הסתיים קורס הקצינים וגנרל צ'יינה שוב קיבל דרגת סג"מ. אבל הוא לא קיבל תפקיד בצבא. תחת זאת, הופנו 11 מסיימי הקורס עם וארוהיו בראשם למסלול חדש: שירות הנוער הלאומי.

שירות הנוער הלאומי (NYS – National Youth Service) הוקם בקניה בספטמבר 1964 בעזרת מדריכים ישראליים לפי הדגם של הנח"ל והגדנ"ע. מסגרות נוער סמי-צבאיות אלה זכו לפופולריות רבה בשנות ה-60, ומדריכים ישראליים עזרו בהקמת ארגונים דומים בעשרות ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות שונים הם נקראו "השירות הלאומי", "השירות האזרחי", "חטיבות הבונים", "החלוצים הצעירים" ושמות רבים אחרים. לפעמים הם הפכו למיליציית נוער של מפלגת השלטון, לפעמים לסוג של תנועת הצופים, ולפעמים באמת הביאו תועלת בתחום הסוציאליזציה של הנוער והכוונתו למסלול קונסטרוקטיבי.

בקניה הארגון הזה קיבל משימה של סוציאליזציה של הנוער בכלל ונוער קיקויו רדיקלי בפרט. את תפקיד מנהיג הנוער הלאומי (התואר הרשמי של ראש ה-NYS) קיבל מזכירו האישי של קניאטה וחבר הפרלמנט ג'וזייה קריאוקי, שריצה בזמנו שבע שנות מאסר באשמת התמיכה במאו מאו, ולתפקיד המנהל מונה יליד קניה לבן, ג'פרי גריפין, פעיל ותיק בתחום הנוער: הוא היה אחד מראשי תנועת הצופים, בזמן מרד המאו מאו ניהל מחנה חינוך מחדש לנוער, אחרי זה פתח בית ספר לתלמידים מרקע קשה. גריפין כיהן כמנהל ה-NYS  עד 1988, וקריאוקי במהרה הפך ללא רצוי בעיני השלטון, ואחרי כמה שנים פוטר יחד עם ביטול של התפקיד עצמו.

גנרל צ'יינה מונה תחילה לראש סניף מקומי בדרגת קפטן, אבל עשה קריירה מהירה וכבר בשנת 1966 היה סגן מנהל ה-NYS, אחראי, לפי התקנון הרשמי, ל"ביטחון, משמעת, חקירות, גיוס חברים חדשים" ואחרי כן גם לחלק הנשי של הארגון. הוא ניגש לעבודה בהתלהבות, בהשראת הדוגמה הישראלית. "בישראל", אמר, "אני ראיתי איך המדינה מאמינה בבני נוער, סומכת עליהם בעבודה ובביטחון ועושה מהם אנשים מועילים לחברה". חברי NYS  סללו כבישים, כרתו יערות, שתלו עצים, עבדו בחקלאות ולמדו מקצועות יצרניים. הם עברו גם הכשרה צבאית בסיסית, אולם הצבא התנגד להפיכתם לכוח מזויין ממש, כך שהצבאיות שלהם התבטאה בעיקר במדים, דרגות, תרגילי סדר והשתתפות במצעדים. אבל השתמשו בהם גם לצרכים בטחוניים, בדרך כלל כסדרנים ושומרים באסיפות והפגנות. גנרל צ'יינה סייר ברחבי הארץ, פיקח, אירגן וכיוון, לפקודתו עמדו כמה עשרות קצינים וכמה אלפי נערים ונערות. הוא הפך לאיש חשוב.

המדריכים הישראליים ליוו את העבודה של ה-NYS, ווארוהיו שיתף איתם פעולהבהתלהבות ובכלל בכל הזדמנות העלה על נס את כל מה שישראל עושה למען קניה. לדברי אל"מ קרני, "כל פעם שבאתי לקניה גנרל צ'יינה הופיע ולא עזב לפני שווידא שהכל אורגן על הצד הטוב ביותר ואין יותר צורך בעזרתו". קרני גם נזכר איך בשנת 1966 בדלהי, בקונגרס בינלאומי על בעיות נוער בארצות המתפתחות, גנרל צ'יינה נכנס לאולם, ראה אותו, נפנף את הסדרן שרצה ללוות אותו למקום הישיבה של המשלחת הקנייתית, אמר "אני רוצה לשבת עם החברים שלי" וישב יחד עם הישראלים. "כנראה עשינו משהו נכון", העיר קרני.

בדצמבר 1967 התראיין גנרל צ'יינה לעיתון "מעריב", שם סיפר על עלילותיו ומסר דרישת שלום לכל חבריו בישראל, כולל טומי עמית, "בחור מצוין", ולשאלה האם לא חרד לגורל ידידיו בכפר הנשיא בימי מלחמת ששת הימים השיב בביטחון: "לא. אף רגע לא. ידעתי כי אתם תנצחו ואני יכול להגיד לכם שאם הערבים יתחילו איתכם פעם נוספת, אתם שוב תכו אותם".

גנרל צ'יינה היה היחיד מבין מפקדי מאו מאו שקיבל תפקיד חשוב בקניה העצמאית. דרג השלטון העליון היה בידי אלה שנאבקו למען העצמאות באמצעים פוליטיים לא אלימים, דרג בינוני וזוטר היו בידי נאמני השלטון הישן, ששירתו את הבריטים ושמרו על מעמדם. הטרוריסטים הקיצוניים של מאו מאו הוכרזו ע"י קניאטה כ"מחלה שיש לשכוח אותה" ולא קיבלו הכרה כלוחמי חופש. די אם נאמר שהאיסור על ארגון המאו מאו, שחוקקו הבריטים ב-1950, בוטל רק בשנת 2003. חריגה מסוימת עשו לנופלים, בפרט לפילדמרשל התלוי קימאתי, שב-1964 קיבל רחוב על שמו בניירובי תוך כדי גל האפריקניזציה. אבל בגדול ההכרה הממלכתית הרשמית בתרומת המאו מאו נגמרה בזה. מותר היה להזכיר אותם, לתאר אותם ולכתוב עליהם ספרים, אבל התעמולה הרשמית לא היללה אותם אלא את קניאטה ואת חבריו. חלק מהמפקדים קיבלו אותות הצטיינות ונחלות אדמה קטנות, כדי שלא יקימו רעש, והרוב הגדול של לוחמי מאו מאו לשעבר, כולל אלמנות ויתומים של הנופלים, הופקרו לגורלם.

גנרל צ'יינה מתח ביקורת על המדיניות הזאת ועזר ללוחמים לשעבר בכוחות עצמו, כולל קבלה לתפקידי קצונה ב-NYS, אבל השתדל להתבטא בזהירות: "רבים מלוחמי החופש לשעבר מאוכזבים ממאמצי הממשלה לעזור להם, וחלק אחר לא רואה בעין יפה את הנסיונות להציג את התרומה של כולם לעצמאות כשוות ערך. למרות שאיני צופה איום לביטחון בגלל ההתמרמרות של כמה לוחמים לשעבר, לא יהיה זה נבון להניח, שהם יסבלו את מצבם הנוכחי עד אין קץ". לצד עשיית הצדק היה כאן גם מניע אישי: עבור מאו מאו רבים היה גנרל צ'יינה היה גיבור, אבל חלקם חשבו אותו לבוגד בגלל ששיתף פעולה עם חוקריו תמורת חייו. לכן הוא ניסה להציג את עצמו כנאמן לחזון וכדואג לחבריו למרד, אבל בלי למשוך אליו אש מלמעלה.

באופן כללי היה זה הדבר היחיד שוארוהיו חרג בו קצת מ"הקו המפלגתי". בכל שאר התחומים הוא היה נאמן לגמרי לקניאטה אישית, לא ניהל פוליטיקה עצמאית, היה צנוע וללא אמביציות גדולות. זאת היתה הסיבה למצבו הטוב. התפקיד היה מכובד, הדרגה דרגת גנרל, הוא קנה אחוזה גדולה של מאה אקר, קיבל עיטור "החנית הבוערת" מדרגה שניה, אחד הגבוהים בקניה, ולאחר מכן הוסיף עליו עיטורים נוספים עבור השירות הנאמן.

ב-1967 יצא לאור ספרו "Mau Mau General" שהוא כתב יחד עם דייויד קופף, עיתונאי, איש קולנוע ופעיל פוליטי אמריקאי.

חוץ מהשירות ב-NYS  וארוהיו ביצע לפעמים משימות רגישות שהטיל עליו קניאטה, גם בקניה וגם בחו"ל, וניהל חקירות ושיחות חשאיות. יש חוקרים המכתירים אותו כאיש סודו ואפילו כראש שירות המודיעין הפרטי של קניאטה. זאת אולי הגזמה, אבל וארוהיו ללא ספק היה חלק מ"מנגנון ביטחון הצללים". קניאטה השתדל לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד, ובנושאים מסוימים סמך על אנשי ביצוע הנאמנים לו אישית, תוך עקיפת הערוצים הרשמיים. ונאמנות אישית בתנאים ההם הייתה שווה הרבה: בדצבמר 1964 הכריז קניאטה על קניה כעל רפובליקה והפך לנשיא, ולאחר זמן מסוים השלטון האמיתי התרכז בידי קניאטה, משפחתו וקומץ מקורביו  הידועים כ"מאפייה קיאמבו", על פי שם איזור הולדתו של קניאטה.

המשטר לא היה ברוטלי במיוחד, בוודאי לפי קנה מידה אפריקני, אבל יריבים ומתחרים פוליטיים יותר מדי בולטים של קניאטה גורשו מהמפלגה, לפעמים נאסרו, ולפעמים נרצחו בנסיבות מסתוריות. כך למשל מיודענו שר הפיתוח הכלכלי הפופולרי טום מבויה, כוכב העל של הפוליטיקה הקנייתית שהופיע על השער של המגזין "טיים" כבר ב-1960, נרצח ביריות ברחוב בניירובי ביולי 1969. פעיל זוטר של קאנ"ו שנשפט על הרצח הוצא להורג בתליה, ולא היו שום הוכחות שמאחוריו עמדו מקורבי קניאטה. אבל הזעם העממי הביא לסדרת הפגנות אופוזיציה והתנגשויות כולל הרוגים ופצועים. כתוצאה מזה באוקטובר 1969 מפלגת האופוזיציה KPU (Kenya People`s Party), הפלג השמאלי של קאנ"ו שהתפלג ב-1966, הוצאה מחוץ לחוק ומנהיגה, צ'יף שבט לואו וסגן הנשיא לשעבר אוגינגה – נכלא. המדינה הפכה לחד-מפלגתית דה-פקטו (קאד"ו התמזגה עם קאנ"ו עוד ב-1964), וקניאטה ריכז את השלטון בידיו באופן סופי.

מתוך פרשות אפלות כאלה שמו של וארוהיו נקשר ברצח של מיודענו ג'וזייה קריאוקי, מפקדו לשעבר, ב-1975. עד אז קריאוקי, שהוזז בין תפקידי סגן שר שונים אבל לא יכלו לזרוק אותו מהפוליטיקה לגמרי בגלל הפופולריות שלו, הפך ללוחם עקשן נגד השחיתות. הוא טען שקניה הפכה ל"מדינה של עשרה מליונרים ועשרה מליון קבצנים" (אגב הוא עצמו היה מליונר), דרש רפורמות וכיוון את האשמותיו הכי למעלה שאפשר. בתגובה הוא קיבל האשמות נגד שהוא גנב את המענקים מחו"ל כשכיהן כראש ה-NYS, שאת הונו ומניותיו בעסקים שונים ממכרות ועד בתי קזינו הוא עשה בדרכים לא כשרות בעליל, ושהוא בכלל סוכן של הקומוניסטים וגורם חתרני. במרץ 1975 קריאוקי נעלם, וגופתו המרוטשת נמצאה לאחר זמן מחוץ לעיר. ועדת חקירה פרלמנטרית ציינה את וארוהיו איטוטה בין האנשים שנראו עם קריאוקי לפני היעלמותו, יחד עם קציני משטרה בכירים. אבל הוא לא הואשם ישירות ברצח, תחקירים עיתונאיים מאוחרים טוענים  שהרוצחים הם ראש מערך האבטחה של קניאטה, מפקד ה-GSU  ופקודיהם. מתוך העדויות נוצר הרושם שהם רצו להפחיד את קריאוקי ולהסביר לו שלא כדאי להמשיך בהתנהגות כזאת, אבל המצב יצא משליטה והם רצחו אותו. בכל מקרה לא ננקטו שום פעולות נגד החשודים, התיק נסגר, מהומות הסטודנטים שפרצו בגלל הרצח דוכאו בכוח ואוניברסיטת ניירובי נסגרה לתקופה מסויימת. ווארוהיו עצמו השיב לדרישות להמשיך בחקירה שהוא יהרוג כל מי שידחוף את האף שלו לעניינים לא לו.

בערך באותו סגנון הוא הגיב, כאשר בפברואר 1976 נשיא אוגנדה אידי אמין הכריז שקניה המערבית היא חלק מאוגנדה שנקרע באופן בלתי חוקי ע"י הקולוניאליסטים הבריטיים, ותושבי האיזור רשאים להחליט בעצמם האם הם רוצים להישאר תושבי קניה. קניאטה בתגובה סגר את הגבול למעבר הסחורות לאוגנדה, שלא היה לה מוצא לים, ודרש התנצלות. ווארוהיו ללא היסוסים מיותרים הציע לקניאטה להביא את ראשו של אמין. "הוא לא האמין שמישהו בדעה צלולה יעיז לתקוף את קניה אחרי המלחמה שהם ניהלו נגד הלבנים. הוא פשוט רתח", סיפרה אשתו מרגרט. אין לדעת האם הוא היה מצליח להגיע לראשו של אמין אם הייתה פורצת מלחמה, אבל אמין הכריז מיד שלא היתה לו כוונה להילחם ולשנות גבולות, אלא שכל חפצו היה ליידע את האוגנדים בענייני היסטוריה וגאוגרפיה של ארצם. כך שהמלחמה לא קרתה ולא היה צורך בראשו, למרות שתקריות בודדות נמשכו עוד מספר חודשים, והסיוע של קניה לישראל בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה (יולי 1976) לא ממש תרם להפגת המתיחות.

ב-1978 קניאטה נפטר, ואת תפקיד הנשיא קיבל סגן הנשיא דניאל אראפ מוי, יו"ר מפלגת קאד"ו לשעבר. גנרל צ'יינה המשיך לשרת באותו תפקיד של סגן מנהל NYS, ובשנת 1979 הוציא לאור את ספרו השני, "Mau Mau in Action".

"הורה היאחזות"

באותה שנה, 1979,קיבלNYS  פרוייקט חדש: הקמת ישובים צבאיים-חקלאיים בגבולות קניה לפי הדגם של היאחזויות נח"ל בישראל. וארוהיו התרשם מהיאחזויות אלה עוד ב-1963, והצעותיו סוף סוף התקבלו. כמו שאפשר היה לצפות, הקנייתים פנו לישראל בבקשת סיוע בהקמת הישובים החדשים: אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קניה נאלצה לנתק יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל בגלל הלחץ של מדינות אפריקניות אחרות, אבל שת"פ חשאי בטחוני ואחר נשמר לאורך כל הדרך. המומחים ממשרד החקלאות הישראלי טיפלו בצד האגררי של הפרוייקט, ולצורך ארגון הצד הצבאי הרמטכ"ל רפאל איתן שלח לקניה את סא"ל יריב חן.

כאשר יריב חן הגיע למשרדו של גנרל צ'יינה, הוא קודם כל הודיע שהוא אחיין של הלל אדירי, המדריך לשעבר של הגנרל בבי"ס לקצינים של צה"ל, שהוא גם נכח בסדר פסח בביתם ב-1963 והציג צילומים. וארוהיו התרגש, מיד קרא לקציניו והורה להם: "זה סא"ל חן, את פקודותיו יש למלא כאילו היו שלי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: סיור ביקורת.

כמו שנזכר חן, בהמשך העבודה שלט בעיקר הסגנון האפריקאי הרגיל: בהתחלה פרוייקטים גדולים והכרזות בומבסטיות, ואחרי זה רפיון ובזבוז מאמצים לריק. אבל ההכשרה הצבאית התנהלה באופן סביר, בהתחשב בתנאים המקומיים, לדבריו. הקצינים היו חרוצים, ומהחניכים אפשר היה להוציא תוצאות טובות.

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: חן עם קציני ה-NYS.

אבל בדיוק כשהפרוייקט החל לקרום עור וגידים, ב-1981, בממשלה תפסו רגליים קרות: היה מי שחשש כי כוח מזויין חדש עלול להיות מסוכן. אז החליטו שהמתיישבים יעסקו רק בחקלאות, והשמירה תוטל על ה-GSU. כך הפרוייקט איבד את משמעותו המקורית, וזמן קצר אחרי סיום שליחותו של חן ב-1982 הוא נסגר.

מתוך שיחות עם גנרל צ'יינה התרשם יריב חן כדלהלן: "הוא היה אדם לא משכיל, לא מפותח, אבל עם חוכמת חיים גדולה, קיקויו כפרי פשוט באופן מודגש, צנוע, מופנם, ללא גינונים של איש חשוב. רמטכ"ל זה היה החלום שלו, אבל הוא ממש לא התאים לתפקיד כזה, חלק מקציניו עלו עליו בהרבה ברמתם, במיוחד אלה בעלי חינוך בריטי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: גנרל צ'יינה עם פקודיו.

גנרל צ'יינה לא הפסיק להודות לישראל, ראה בה מודל לחיקוי ושמח מאוד על הסיוע שקניה העניקה לישראל בזמן מבצע אנטבה ב-1976. "הוא עצמו לא השתתף בזה אבל ידע מה קורה", לדברי יריב חן. על המעמד של גנרל צ'יינה הוא אמר: "בשביל הגנרלים מהצבא הוא לא היה שווה ערך ודי אאוטסיידר, אבל בגדול רכשו לו כבוד בתור לוחם לעצמאות. אי אפשר להגיד שהוא היה עשיר, אבל היה איש אמיד, בעל חווה גדולה, אוטו פרטי, אבל הוא נסע תמיד במכונית שירות". כך שדברי הלל אדירי "מי שיתן לך מכונית אחת, יתן גם שתיים" התגשמו, כפי שאנחנו רואים. אחרי חזרתו לארץ ב-1982 חן שוב ביקר בקניה ב-1993 אבל כבר לא תפס את גנרל צ'יינה.

הכרה מאוחרת

זמן מה אחרי עלייתו לשלטון התחיל הנשיא מוי להחליף את אנשי קיקויו בתפקידים בטחוניים וכלכליים חשובים בבני שבטו קלנג'ין, וכן בבני מיעוטים ללא בסיס תמיכה עצמאי שהיו נאמנים לו אישית. המגמה הזאת התחזקה במיוחד אחרי נסיון הפיכה צבאית ב-1982, ובו בזמן מוי הפך את המדינה לחד-מפלגתית באופן רשמי. NYS, למרות היותו ארגון סמי-צבאי, לא היה מוסד בטחוני חשוב כמו הצבא, המשטרה והז'נדרמריה שעברו טיהורים, אבל כנראה גם אותו אי אפשר היה להשאיר ללא טיפול, בטח בהתחשב ב"משימות מיוחדות" שוארוהיו ביצע בתקופת קניאטה.   

ואולי פשוט כבר התחילו להשפיע הגיל המבוגר והבריאות המתרופפת. כך או אחרת, בנובמבר  1984 אחרי עשרים שנות שירות גנרל צ'יינה פרש לחוותו.

ב-1990 שוב היה ניתן להבחין במקום הלא מכובד שמאו מאו תפסו בהיסטוריה הרשמית של קניה. נלסון מנדלה, שביקר בקניה אחרי שחרורו מהכלא הדרום-אפריקאי, רצה להיפגש עם גנרל צ'יינה האגדי ועם אלמנתו של פילדמרשל קימאתי ומאוד התפלא שהם לא היו בין מקבלי פניו. הוא נשא נאום בכינוס עם גדול על כך שלוחמי החופש קניאטה, קימאתי וצ'יינה נתנו לו השראה בזמן מאסרו, אולם הפגישה עם הגנרל לא התקיימה. מנדלה אפילו לא הצליח לבקר בקברו של קימאתי: הוא חשב שלכבוד הגיבור הזה הוקם מאוזולאום, אבל התברר שגופתו, שנקברה בחשאי ע"י הבריטים אחרי תלייתו, לא נמצאה, ואף אחד לא התכוון לחפש אותה. אבל התקריות האלה טושטשו במהרה, ושאר תכנית הביקור בוצעה כמתוכנן.

באפריל 1993 גנרל צ'יינה נפטר, בהשאירו שלוש אלמנות והרבה ילדים ונכדים. בטקס הלוויה השתתפו כמה מאות אנשים, בתוכם לוחמי מאו מאו לשעבר, אבל לא היתה הלוויה ממשלתית רשמית. גם ההודעות בעיתונות על מותו של גנרל צ'יינה היו מצומצמות ביותר. ג'ון נוטינגהם, פקיד קולוניאלי לשעבר שהיה נשוי לבת דודתו של המנוח, בעל הוצאת ספרים שהדפיסה את ספרי וארוהיו וזכרונות מאו מאו אחרים, אמר בהספד: "מעטים אלה המקבלים הזדמנות לשנות את ההיסטוריה של ארצם, ועוד יותר מעטים אלה שמנצלים את ההזדמנות הזאת". הווטרנים של מאו מאו דיברו קצרות: "איבדנו גיבור גדול". מתוך הפוליטיקאים נאם בלוויה רק מוואי קיבאקי, סגן נשיא לשעבר שהיה באותה תקופה באופוזיציה, קיקויו מאיזור ניירי, כמו המנוח. הוא אמר: "אנו לא נרשה לחבורת אנשים להרוס את המולדת, שלמענה אנשים כמו צ'יינה הקריבו כל כך הרבה".

בדצמבר 2002 ניצח מוואי קיבאקי בנסיון שלישי בבחירות רב-מפלגתיות (הרב-מפלגתיות חזרה ב-1992), סיים בכך את שלטון בן הארבעים שנה של מפלגת קאנ"ו והפך לנשיא קניה. אחת הרפורמות שלו היה השינוי ביחס הרשמי למאו מאו ולתרומתם לעצמאות. ב-2003 בוטל האיסור הקולוניאלי על ארגון המאו מאו. ב-2005 נלסון מנדלה שוב ביקר בקניה והפעם הרשו לו להיפגש עם אלמנתו וילדיו של פילדמרשל קימאתי. ב-2007 קיבאקי הסיר את הלוט בטקס רשמי מהאנדרטה לקימאתי ברחוב על שמו בניירובי. ב-2010 שמו של "יום קניאטה" שנחגג כל שנה ב-20 באוקטובר, יום כליאתו והכרזה על מצב החירום ב-1952, הוחלף ל"יום הגיבורים", והוא הוקדש לזכר כל הלוחמים ובמיוחד המאו מאו (נציין בסוגריים שמדיניות חדשה זו של טקס ההוקרה מאו מאו נמשכה גם בתקופתו של אוהורו קניאטה, בנו של ג'ומו קניאטה שניצח בבחירות לנשיאות ב-2013).

באותה שנת 2010 משפחתו של גנרל צ'יינה מסרה למוזיאון הלאומי בניירובי את הפריטים האישיים שלו: כובע קצינים, מעיל עור באותו סגנון שלבש קניאטה, מקל קצינים ודברים אחרים.

הפריט המעניין ביותר היה קליע רובה מעוך. התברר שבזמן הפציעה ב-1954 הקליע הבריטי נתקע בבסיס הצוואר. וארוהיו אף פעם לא הרגיש אותו, אבל ב-1988 הוא התחיל לאבד תחושה ביד, ובבדיקה רפואית צילום רנטגן הראה גוף זר. הוא חשש מניתוח בגלל הגיל והבריאות. כמו שאמרה בתו, "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו דואג". אבל בסוף הוא קיבל החלטה, ופרופסור פיטר אודהיאמבו הוציא את הקליע. "העצם של חייל היתה מספיק קשיחה כדי לבלום אותו", אמר הפרופסור לאחר מכן.

פירוש השם וארוהיו הוא "אחד שתמיד נושא נשק". וארוהיו איטוטה, גנרל צ'יינה, נשא בחזה שלו קליע במשך מחצית מחייו. חיים שכאלה.

בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. ומה עשה כאשר ילד ישראלי רצה לשטוף אותו בדלי, כדי לבדוק עם הצבע השחור יורד? חלק ראשון מתוך שניים.

וארוהיו איטוטה (Waruhiu Itote) הידוע בכינוי "גנרל צ'יינה", היה אחד ממנהיגי מרד מאו מאו בקניה בשנות ה-50. וארוהיו זה שמו הפרטי, איטוטה זה שם אביו, אבל בקניה המודרנית שם האב משמש בתור שם המשפחה. הלה היה בן שבט קיקויו, הגדול בין שבטי קניה, כמו רוב מורדי מאו מאו. נולד ב-1922 למשפחת איכרים במחוז ניירי בקניה המרכזית, קיבל השכלה יסודית בבית הספר של המיסיון, עבר לניירובי לחפש פרנסה, הקים עסק למסחר בירקות, ב-1940 התחתן. כאשר העסק לא המריא, התגייס בינואר 1942 לצבא הבריטי, שירת בגדוד 3/6 של קלעי המלך האפריקניים בטנגניקה, ציילון, הודו ובחזית בורמה. היה שרת בחדר אוכל של הקצינים, אבל יצא לו גם להריח אבק שריפה בקרבות. בגדול היה חייל טוב. קצין המודיעין של הגדוד ג'ון נאנלי נזכר בו מאוחר יותר: "בעל יכולת והקפדה. שום בעיות משמעת, שום צמאון לדם ושום דבר אנטי-בריטי". מייג'ור יאן סינקלר: "הוא ביצע את תפקידו בצורה מעולה". בזמן המלחמה הוא התחיל לחשוב על פוליטיקה. לדבריו, זה קרה אחרי שיחות עם חייל בריטי, זוג הודי וחייל שחור אמריקאי על השאלה, למה הוא נלחם למען האימפריה הבריטית במקום עצמאות לעמו. הגיע לדרגת קורפורל, ב-1945 חזר לקניה. ניסה לסחור בפחם, העסק כשל, עבד בתור כבאי ברכבת, ב-1946 הצטרף למפלגת KAU – Kenya African Union, ב-1947 חבר ל-"קבוצת 40" שדגלה במאבק מזויין נגד הקולוניאליסטים.

ב-1950 נשבע לארגון הסודי של מאו מאו, היה אחראי על חיסול בוגדים וארגון טקסי שבועה לחברים החדשים. לשבועת מאו מאו המסתורית וכוללת שימוש בדם היו שורשים בטקסים המאגיים השבטיים של שבט קיקויו, וייחסו לה חשיבות רבה לגבי גיבוש הלוחמים והקניית רגש החובה, אפילו אם השבועה נערכה בכפייה. לכן תפקיד מארגן טקסי השבועה היה תפקיד חשוב ובעל אחריות.

באוקטובר 1952 עם הגברת התקפות הגרילה, השלטונות הבריטיים הכריזו על מצב חירום, אבל וארוהיו עוד באוגוסט ברח ליערות ובמהרה הנהיג את כל חבורות מאו מאו באזור הר קניה. לא נספר כאן את כל תולדות המרד, רק נגיד בקצרה שמאו מאו עסקו בשוד ורצח, התקפות על המתיישבים הלבנים, טרור נגד משתפי פעולה שחורים, והיתקלויות עם הצבא והמשטרה. וארוהיו התבלט כמארגן טוב, תחת פיקודו היו כמה אלפי אנשים המחולקים לארבעים פלוגות. סידר הספקת מזון ותרופות, ייצור עצמאי של נשק והחרמתו מידיי האויב. הקפיד על משמעת צבאית: לוחות זמנים, היגיינה, כולל הצבת פקחים סניטריים, משמרות, הדרכת טירונים, שרשרת פיקוד, מטה, פקודות, בית דין משמעתי, קשר דואר מוצפן, מודיעין וריגול נגדי, מחלקת תעמולה. לרוב לוחמי מאו מאו לא היה שום ניסיון צבאי, והוא בכל זאת היה קורפורל מדופלם.

אבל רק רגע – למה הוא בכלל קרא לעצמו "גנרל"? למעשה, מפקדי מאו מאו לא הצטיינו בענווה יתירה. מי שהיו לו כמה פקודים הוא כבר קרא לעצמו מייג'ור או בריגדיר, והרבה מהם אף העניקו לעצמם דרגת גנרל. מאוחר יותר את הדרגות העניק הוועד המרכזי של מאו מאו. ג'ון נאנלי נזכר שחיילי הגדודים האפריקניים אהבו לערוך חגיגות "נגומה" שבמהלכן הם לא רק רקדו ושתו בירה, אלא גם חילקו תארים של בריגדירים וגנרלים, הצדיעו אחד לשני, נתנו פקודות ואפילו הכינו מראש סימני דרגה של "גנרלים": "כנראה וארוהיו כבר אז רצה להיות גנרל ומאו מאו נתנו לו הזדמנות לכך".

כמה ממנהיגי מאו מאו לא הסתפקו בזה, למשל דידאן קימאתי, הידוע בכינוי "גנרל רוסיה",מפקד אזור רכס אברדר. כאשר הפך למפקד הכללי של המרד, הלה כבר נקרא "פילדמרשל סר דידאן קימאתי, ראש הממשלה, אביר מפקד של האימפריה האפריקנית, שליט חצי כדור הארץ הדרומי". היו גם פילדמרשלים נוספים. כך שגנרל צ'יינה היה יחסית צנוע בתואר שלו, למרות שהיה אחד המפקדים הבכירים, "מספר שתיים" אחרי קימאתי.

למה "צ'יינה"? מורדי מאו מאו נשאו בדרך כלל כינויים אפריקניים, אבל כמו שראינו במקרה של "גנרל רוסיה", כמה מהם בחרו בשמות זרים, לכן גם הכינוי "גנרל סין" לא היה מוזר. אבל הוא עצמו סיפר מאוחר יותר שאלה היו ראשי תיבות של פתגם בשפת הקיקויו "אם תחפש, תמצא מקום טוב להסתתר". אבל יכול להיות שזאת הייתה בדיחה, המקור האמיתי של הכינוי שלו לא ידוע. יש לציין כי גם מקור המושג "מאו מאו" אינו ידוע: ישנן גרסאות רבות ואף אחת מהן לא הוכחה. המורדים קראו לעצמם "הברית", "התנועה", "צבא השחרור", "הצבא הקנייתי לאדמה וחירות", ואת השם "מאו מאו" העניקו להם השלטונות הבריטיים: המורדים החלו לקרוא כך לעצמם רק בדיעבד.

ב-15 בינואר 1954 המלחמה של תנועת מאו מאו בכוחות הממשלה לא נחלה הצלחה: וארוהיו נפגע בגרון, ואחרי שהעריך את הסיכויים שלו לשרוד נכנע לחיילים הבריטים.

אחרי קבלת טיפול רפואי גנרל צ'יינה הועמד ב-1 בפברואר 1954 למשפט. פורמלית הוא הואשם בקשרים עם אנשים המחזיקים נשק ללא רשות ובהחזקת תחמושת ללא רשות – בזמן חיפוש מצאו אצלו בכיס שני כדורי רובה. הוא מצידו טען שהיה בדרך להיכנע לשלטונות במטרה להתחיל משא ומתן לשלום. אבל זה לא עזר לו וכבר ב-3 בפברואר 1954 הוא נידון למוות בהתאם לתקנות לשעת חירום.

אבל גזר דין מוות לא היה סוף הקריירה של גנרל צ'יינה. הדיונים עליו התנהלו בלונדון בדרג הגבוה ביותר: ראש הממשלה צ'רצ'יל, שר המושבות ליטלטון וחברי קבינט נוספים. אחרי העברת מברקים אינטנסיבית מול השלטונות המקומיים הושגה פשרה: גנרל צ'יינה קיבל את חייו במתנה תמורת ארגון משא ומתן עם מפקדי מאו מאו ושכנוע של המורדים להיכנע. מאותו היום, התחיל וארוהיו לכתוב הצהרות לאחים לנשק, להשתתף בפגישות, ואף לטעון שבשלב הנוכחי דרושים אמצעיי מאבק פוליטיים. אפשרות להתחיל במשא ומתן נדונה ע"י מפקדים גם לפני זה, לכן הם קיבלו את ההצעה בעניין, אבל גם חשדו: מה מניע את גנרל צ'יינה, השגת מטרות המרד או הרצון להינצל מעמוד התלייה? כמו שפילדמרשל קימאתי כתב לאחד המפקדים, "אם צ'יינה חושב שאבגוד במאבק שלנו תמורת חייו, אז הוא יצא מדעתו". אך במכתב לצ'יינה עצמו קימאתי קרא לו גיבור.

אחרי כמה פגישות עם המפקדים מספר קטן של מאו מאו נכנע לשלטונות, אבל באפריל 1954 המו"מ נכשל ווארוהיו נשלח למחנה מעצר לוקיטאונג. שם הוא בילה שנה בבידוד ואחרי זה הצטרף לראש מפלגת KAU ג'ומו קניאטה ומנהיגים נוספים שישבו באותו מחנה, שנעצרו ב-1952 עם הכרזת מצב חירום והואשמו בסיוע למאו מאו. קניאטה נאם באסיפות עם נגד הטרוריסטים, אבל זה לא הפריע לשלטונות לאסור אותו כגורם עויין. בהמשך וארוהיו הציל את קניאטה מהתנקשות של אסירים אחרים. בתור תודה קניאטה התחיל ללמד אותו אנגלית ובכלל קירב אותו אליו. מצבו של קניאטה במחנה לא היה טוב במיוחד בגלל סכסוכים פוליטיים ואישיים בין האסירים, והוא היה זקוק לאדם נאמן, במיוחד בן שבטו הקיקויו.

בזמן שגנרל צ'יינה ישב בכלא, הבריטים המשיכו להכניע את מרד המאו מאו. שיטות "הפרד ומשול" תוך התבססות על נאמני שלטון שחורים, מעצרים המוניים, גירושים ועונשי מוות. פעולות הצבא כולל חיל האוויר די מהר דחקו את תנועת מאו מאו לפינה. באוקטובר 1956 נתפס פילדמרשל קימאתי, בפברואר 1957 הוא נתלה, וזה סימן בעצם את סופה של התמודדות רצינית, אבל את מצב החירום הבריטים הסירו רק בינואר 1960.

משנת 1959 וארוהיו הועבר כמה פעמים ממחנה למחנה ומכלא לכלא. בקניה, כמו באפריקה כולה, התנהל תהליך דה-קולוניזציה הדרגתי. באוגוסט 1961 יצא ג'ומו קניאטה לחופשי ומיד חזר לפוליטיקה, הפך לנשיא מפלגת KANU – Kenya African National Union, באפריל 1962 היה לשר בממשלה קואליציונית וביוני 1962 דאג לשחרר את מצילו וארוהיו.

וארוהיו התקבל בביתו בכבוד גיבורים, אבל עלתה השאלה מה לעשות איתו עכשיו. קניאטה רצה למצוא לו מקום מכובד בקניה עצמאית עתידית, אבל בינתיים המצב היה רגיש: הבריטים, שעדיין היו השלטון, המשיכו לעקוב אחרי גנרל צ'יינה, חוץ מזה היו חיכוכים רציניים בין מפלגות KANU  ו-KADU – Kenya African Democratic Union בנושאי ארגון המדינה העתידית ומאזן בין-שבטי (קאנ"ו האוניטריסטית התבססה בעיקר על שבטי קיקויו ולואו, קאד"ו הפדרליסטית – על קואליציה של השבטים היריבים: קאלנג'ין, מאסאי ואחרים), אבל שתי המפלגות גינו בתוקף את הטרוריסטים של מאו מאו. גנרל צ'יינה היה גורם יותר מדי לא נוח מכל הבחינות האלה. קניאטה החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק את וארוהיו זמנית מן העין, וגם שהוא יעביר את הזמן הזה עם תועלת לעצמו ולארצו. כמה מאנשי הפלג השמאלי בקאנ"ו הציעו לשלוח את וארוהיו לקובה על מנת שיעבור שם הכשרה צבאית, אבל קניאטה העדיף לפנות לישראל.

רמטכ"ל לעתיד

ישראל פעלה באפריקה באופן פעיל ביותר מסוף שנות ה-50 וסייעה למדינות הצעירות בחקלאות, השקייה, קואופרציה, חינוך, רפואה, בינוי, הקמת צבא ותחומים אחרים. שיתוף הפעולה התחיל בדרך כלל עוד לפני קבלת עצמאות מלאה. כך היה גם בקניה: נציגים ישראלים קשרו קשרים עם מנהיגים מקומיים ב-1959, משנת 1960 קנייתים למדו בארץ בסמינרים וקורסים לקואופרציה, חקלאות, ממשל מקומי, פעילים קנייתים ביקרו בישראל, בקניה פעלו חברות ישראליות וכו'. תרומה מיוחדת לחיזוק הקשר בשלב הראשון תרם נשיא הטכניון והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי, שלפי בקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר בילה בקניה כמה חודשים ב-1961-1962. לאט לאט התפתח גם שיתוף פעולה בטחוני, ראשית כל בנושאי מודיעין, ולאחר מכן גם בנושאים צבאיים כלליים. מכיוון שזה אינו מאמר על כל מגוון הקשרים בין קניה לישראל, אנו נתמקד במה שקשור לוארוהיו איטוטה.

באוקטובר 1962 הגיע לניירובי אל"מ נחמן קרני, ראש מחלקת סיוע חוץ במשרד הבטחון. בפגישה עם קניאטה, אחרי הענקת שי מסורתי מממשלת ישראל – תנ"ך בכריכת כסף – והגיגים מסורתיים לא פחות של המנהיג האפריקאי על כך שקיקויו הם "היהודים של מזרח אפריקה" (שמות השבטים השתנו ממנהיג למנהיג, אבל הם כולם היו מפוזרים בין ארצות שונות בסביבה עוינת, שמרו על רעות ועזרה הדדית, היו להם מינהגים הדומים ליהודיים כמו ברית מילה או טקס ההתבגרות, שאפו לצאת מעבדות לחירות – בקיצור, "אנחנו דם אחד") עברו לשאלות המעשיות. ראשית כל העלה קניאטה את עניינו של גנרל צ'יינה. "זה חבר קרוב ויקר שלי", – אמר קניאטה, "הוא הציל את חיי כשהייתי במחנה ריכוז". הוא ביקש לארח את גנרל צ'יינה בארץ ולהכין אותו לחיים ציבוריים. "הוא שווה את זה", – הוסיף קניאטה.

הנציגים הישראליים פתרו במהרה שאלות בירוקרטיות ואחרות הקשורות לנסיעתו של גנרל צ'יינה וב-13 בנובמבר 1962 הוא המריא לדרכו תחת שם הכיסוי "אוטו קניאן". קרני שלח אותו לקיבוץ כפר הנשיא בגליל. הקיבוץ הוקם ע"י עולים דוברי אנגלית, וקרני ביקש מהם ללמד את גנרל צ'יינה אנגלית, שבה הוא לא שלט היטב, וגם להעביר לו קורס מזורז בחקלאות, מה גם שזאת הייתה מטרת הביקור הרשמית שלו. 

לימים וארוהיו סיפר על מקרים משעשעים בקיבוץ. למשל, ילדי הקיבוץ שאף פעם לא ראו אנשים שחורים ניסו לשפשף אותו באצבע ופעם אפילו הביאו דלי מים כדי לשטוף ממנו את הלכלוך. ההורים פחדו שהוא ייעלב וגערו בילדים, אבל וארוהיו אמר: "אל תגערו בהם, להפך, שהילדים יראו שזה לא לכלוך אלא הצבע האמיתי שלי". ואל"מ קרני נזכר שכבר אחרי השבוע הראשון בקיבוץ וארוהיו ביקש שיבוא בדחיפות. וארוהיו לקח אותו לגדר הקיבוץ, לקח חופן אדמה, קירב אותה לאף וזרק בחזרה תוך כדי שהוא רוקע ברגליים ויורק. אחרי זה הוא הצביע מעבר לגדר וחייך. קרני לא הבין כלום והמליץ לתת דגש לשיעורי האנגלית, כדי שאפשר יהיה לתקשר עם האורח. אחרי כמה ימים הוא תפס: וארוהיו רצה להגיד שהקיבוץ מעבד אדמה גרועה, והנה שם האדמה טובה יותר. בקניה הוא היה רגיל לאדמות פוריות ולא הבין מדוע צריך לעבד אדמה לא ראויה אם ליד יש אדמה טובה. לאמיתו של דבר האדמה שהוא הצביע עליה הייתה מעבר לגבול הסורי, אבל העיקר הרי זה הרצון לעזור.

מי שטיפל בוארוהיו בכפר הנשיא היה טומי עמית, מוותיקי הקיבוץ. זמן מה לפני זה הוא כבר הדריך קבוצת סטודנטים מהמכון האפרו-אסיאתי, לכן עוזרו של קרני משה גלבוע, שהיה אחראי במחלקת סיוע חוץ על מדינות דוברות אנגלית, פנה אליו. קודם לכן גלבוע הפחיד את עמית בסיפורים שצ'יינה היה מפקד מאו מאו צמאיי הדם ויכול פתאום לקפוץ עליו עם סכין, לכן אם יש לעמית ילדים והוא חושש, הוא יכול לסרב. אבל עמית הסכים, וגנרל צ'יינה המפחיד התברר כאיש אדיב ונעים הליכות. הוא הסתדר מצויין עם ילדים, לימד אותם לספור בסווהילי, ולטומי עמית הוא סיפר על עלילותיו ועל הדיכוי הקולוניאלי ותמיד חזר על דבריו: "That is why we need freedom!". לדברי עמית וארוהיו לא ידע לבטא "r" אנגלית, לכן יצא לו fleedom, אבל בגדול הוא שלט באנגלית בסיסית. כנראה קרני הגזים לגבי אי-ידיעת האנגלית בסיפורו על פנטומימת האדמה הלא ראויה. וארוהיו גם סיפר לעמית על העתיד שמתוכנן לו: קניאטה הבטיח למנות אותו לרמטכ"ל כאשר קניה תהיה עצמאית.

לגבי סיפור עם שטיפת הלכלוך עמית אמר שכאן הגזים וארוהיו: לא היה דלי מים, אבל בנו של עמית גדי באמת שפשף את גנרל צ'יינה באצבע כדי לבדוק אם הצבע יורד. על לימודי חקלאות עמית אמר שגנרל צ'יינה לא גילה התלהבות מיוחדת לנושא הזה, כמו גם לעבודה במפעל של הקיבוץ, ואת זמנו הוא העביר בעיקר בטיולים, רישום ביומן, ולימודי אנגלית בהדרכת יוהנה פוטש, גם מוותיקי הקיבוץ. בגדול, כמו שהסביר משה גלבוע לעמית, מטרת שהייתו של גנרל צ'יינה בקיבוץ הייתה בעיקר חברתית: הוא גר בין אנשים לבנים שעובדים בידיהם ללא משרתים, אכל איתם בחדר אוכל של הקיבוץ, שיחק עם הילדים ושוחח עם המבוגרים, כעיקרון זה היה מספיק. כך הוא חי בכפר הנשיא כמה שבועות.

באותו זמן הוצמד לגנרל צ'יינה גם מדריך צבאי אישי. היה זה סא"ל זאב "זוניק" שחם. מ-1959 עד 1961 הוא שירת כיועץ צבאי באתיופיה, ובדיוק היה לפני משימתו הבאה באפריקה: מ-1963 עד 1965 הוא יהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה ואחראי על כל השת"פ הצבאי במזרח אפריקה. שחם נקרא למשרד הבטחון וקיבל פקודה סודית ביותר: סגן מפקד מאו מאו לשעבר נמצא בארץ ומתכונן לתפקיד רמטכ"ל צבא קניה אחרי קבלת העצמאות, ושחם מתמנה לאחראי הפרוייקט.

שחם נסע יחד עם משה גלבוע לכפר הנשיא לפגוש את גנרל צ'יינה. "צל אדם זה נראה לי כחיה נרדפת יותר מאשר כמנהיג מחתרת שבא לכאן להתכונן לכהונת רמטכ"ל של צבא סדיר", נזכר שחם מאוחר יותר. שיער שגדל פרא, בגדים מרופטים, בפיו חסרות שיניים רבות – "התואר גנרל לא הלם את הדמות שראיתי לפניי". שחם ישר התחיל בטיפול: קודם כל לרופא שיניים, לספר ולחנות בגדים האופנתית "או.ב.ג.". אחרי שוארוהיו השלים את מערכת השיניים, הסתפר, התלבש וגם קיבל חדר במלון "ירקון" בתל-אביב, שחם החל ללמד אותו תורה צבאית: "הוא לא היה משכיל והאנגלית בפיו הייתה עילגת, אבל מתחת למעטה המאופק והצנוע נתגלה מטען גדוש של חוכמה ונסיון חיים. הוא ידע מהי אחוות לוחמים והיה נחוש בדעתו להביא חופש ועצמאות לבני עמו. … דיברתי איתו על מהות הצבא, על בניית צבא ועל ניהול צבא – והוא קלט את דברי בשתיקה. לפעמים שאל שאלות ענייניות. לפעמים הגיב במנוד ראש". במהרה וארוהיו התיידד עם משפחת שחם והפך לבן בית אצלם.

אגב פראים ולא משכילים בצבא סדיר: בצה"ל היו משנות ה-50 עד שנות ה-90 ארבעה מחזורי גיוס בשנה ליחידות הקרביות – אוגוסט, נובמבר, פברואר ומאי, לאחר מכן אוחדו פברואר ומאי למחזור מרץ. כשמחזור מאי היה קיים, הוא נודע בכינוי "מחזור מאו מאו". לא רק בגלל דמיון בצליל, אלא בגלל שהיו בו הרבה מתגייסים לא משכילים ממשפחות עניות שלא סיימו בית ספר תיכון ולכן לא היו צריכים להמתין עד גמר שנת הלימודים. הם נחשבו למפירי משמעת צבאית ובכלל לסוג ב' ופראי אדם עם סכינים ומקלות, והם עצמם אפילו התגאו במוניטין של עבריינים קשוחים ולא "ילדים טובים ירושלים" כמו חבריהם למחזור. שחם כמובן לא סיפר לוארוהיו על הכינוי הלא מחמיא הזה.

כששחם יצא באביב 1963 לסיור הכנה במזרח אפריקה, וארוהיו ביקש ממנו להביא מקניה את כתב היד של זכרונותיו שאשתו לאה שמרה מהשלטונות הבריטיים. בתור סימן מוסכם שחם אמור היה להציג את תמונתו יחד עם וארוהיו, אחרת אשתו לא היתה מוסרת את כתב היד. אבל התברר שלהגיע לאשתו הייתה משימה לא קלה – בעיר קאראטינה הקיקויו המקומיים פגשו את שחם ואת חברו בחשדנות רבה, ורמזו כי אין ללבנים לא מוכרים סיבה לחפש את אשתו של גנרל צ'יינה. שחם חשב כבר שעם או בלי כתב היד הדבר העיקרי הוא לחזור בחתיכה אחת לניירובי, אבל אז הוא הציג את תמונתו עם וארוהיו וזה עבד. הוא הובא כ"אחיו" של וארוהיו לבית אשתו, היא מסרה את כתב היד, אבל שחם וחברו עדיין נאלצו לברוח, הפעם מקבלת פנים ענקית שהכינו לכבודם קיקויו מכניסי אורחים. בחזרתו לארץ הוא מסר את כתב היד לוארוהיו, ולהפתעתו אחרי כמה שנים התפרסם זה כספר ושחם קיבל עותק עם הקדשה.

קורס קצינים בישראל

אבל שיתוף הפעולה הצבאי לא הסתכם בגנרל צ'יינה.

בינואר 1963 הגיעה לארץ ממזרח אפריקה משלחת צוערי קורס קצינים: 30 איש מקניה, 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה. כמו כן הגיעה משלחת חניכי קורס טיס: 5 מקניה, 6 מטנגניקה ו-4 מאוגנדה. הקצינים לעתיד הוכשרו בארץ לפי תכנית קורס קציני חי"ר של צה"ל עם התוספות הנדרשות: שדאות, מטווחים, ניווטים עם מפה, טקטיקה, חובות המפקד, פיקוד על יחידה, מודיעין וסיור, מיקוש וחבלה, סיוע אש, מבנה הצבא, התנהלות יום יומית ביחידה וכו'. לצד ההכשרה צבאית ביקרו הצוערים ביקרו גם במפעלי תעשייה צבאית, בקיבוצים ובהיאחזויות נח"ל.

הצוערים צויידו ברובי "לי אנפילד" הבריטיים, נשק רגיל למזרח אפריקה, במקום רובי פ.נ. התקניים לחי"ר של צה"ל בתקופה ההיא, אבל התנסו גם בנשק צה"לי כגון "עוזי".

בין המדריכים של הקורס הזה היה גם סגן הלל אדירי. הוא שירת בנח"ל המוצנח, השתחרר ב-1959 ובמקביל לעבודה במשק המשפחתי בכפר ויתקין ניהל מועדוני נוער. במסגרת חילופי נוער הוא נסע פעמיים לבריטניה ובין היתר למד שם אנגלית בקולג'. זה עזר לו רבות בעתיד כשהוא למד באוניברסיטה את בעיות המדינות המתפתחות ולאחר מכן כיהן בתפקידים בכירים במשרד החקלאות ולקח חלק בפרוייקטים בינלאומיים רבים.

לקורס קצינים מזרח-אפריקאי בשם קוד "קורס תשרי" היה צורך במדריכים עם נסיון בינלאומי ושליטה באנגלית, והלל אדירי הסכים להצעתו של נחמן קרני לחזור לשירות קבע. אדירי זוכר בעיות שונות שצצו במהלך הקורס. הצוערים לא היו אחידים ברמתם, למשל האוגנדים היו בעלי הכשרה צבאית מוקדמת רחבה יותר, כי הם היו חיילים סדירים, בניגוד לצוערים מקניה ומטנגניקה. גם שליטה באנגלית לא הייתה אחידה וזה היה מקור לבעיות קבועות. חלקית העניין נפתר ע"י צוערים שתרגמו לחבריהם מאנגלית לסווהילי, אבל זה לא תמיד עזר, במיוחד בשיעורי פיקוד על יחידה כשהצוערים היו צריכים לפקד בעצמם. בדיעבד אדירי גם סבר שלפחות את החומר התיאורטי הכתוב היה צריך לתרגם מראש לסווהילי ולא להשאיר אותו באנגלית.

באופן כללי אדירי ציין את המוטיבציה הגבוהה ביותר של הצוערים והרצון העז שלהם להצליח בכל: גם במטווחים, גם בטקטיקה, גם במבחנים התיאורטיים וגם במצעד. לדבריו, "אם הנתונים שלהם היו ברמה של קדטים ישראלים, עם מוטיבציה והשקעה כזאת הם היו מגיעים לתוצאות יוצאות מהכלל". אבל אפילו עם כל הקשיים התוצאות היו סבירות בהחלט.

שאלת גנרל צ'יינה היתה לבעיה נפרדת. עוד לפני הגעת הקבוצה המזרח-אפריקאית קרני דן בה עם קציניו: היו חששות האם כדאי לצרף את וארוהיו לקורס קצינים זה ואיך הצוערים יקבלו אותו. בסוף הוחלט שגנרל צ'יינה ינהיג את הקבוצה הקנייתית. החששות התבדו, הצוערים קיבלו אותו בהתלהבות. "כשאנשיו בני שבט הקיקויו הגיעו ארצה מקניה, לאימונים, ראיתי לתדהמתי שהם מעריצים אותו כאילו היה אל. הם כרעו על ברכיהם ונישקו בדחילו ורחימו את כף ידו. עם בואם, הזדקפה קומתו פלאים", נזכר זאב שחם. לא פלא שהוא נהנה ממעמד כזה: הקבוצה הורכבה חלקית מחברי מפלגת קאנ"ו וחלקית מלוחמי מאו מאו לשעבר. בעיניהם הוא היה לוחם ומצביא אגדי. לדברי אדירי, מעמד דומה היה לו גם בעיני הצוערים מטנגניקה ואוגנדה. המפקדים גם כן הקפידו על המעמד המיוחד של  "מיסטר אוטו" כמו שכינו אותו ברישומים הפנימיים: צ'יינה גר בחדר משלו, בחלק מהתרגילים הוא לא השתתף יחד עם הצוערים אלא צפה יחד עם המפקדים, ובכלל היה אליו "ריספקט" בלתי רגיל.

הלל אדירי שוחח הרבה עם וארוהיו גם מחוץ למסגרת הרשמית. בגלל האנגלית המשובשת קשה היה להעריך את רמתו האינטלקטואלית (לדברי אדירי חלק מהצוערים היו הרבה יותר מפותחים ממנו), אבל הוא עשה רושם של איש אמיץ מאוד. וארוהיו סיפר לאדירי על זוועות הבריטים, על שריפת הכפרים ועל מחנות הריכוז, ועל עלילות מאו מאו עצמם לא דיבר הרבה. לפעמים הוא גם הרהר על  מה שמחכה לו בקניה העצמאית אחרי שנים כה רבות של מלחמה ומאסר: "הנה אתה סגן ויש לך מכונית. ואני גנרל ואין לי מכונית". אדירי הרגיע אותו: "תהיה לך לא רק מכונית אחת אלא שתיים". "מי יתן לי שתי מכוניות?" "מי שיתן אחת, יתן גם שתיים". כמו שאנו רואים, רמת השיחות לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל ידידותית בהחלט.

וארוהיו העניק לאדירי במתנה ספר לימוד סווהילי והתארח הרבה פעמים בביתו, כולל סדר פסח באפריל 1963. אחרי שנים, כשאדירי במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם לימד בקוריאה הדרומית שיטות חקלאות מודרניות, הוא סיפר על זה לאחד מפקידי האו"ם, מיסטר ג'יין. מיסטר ג'יין, "בריטי אמיתי עם מקטרת", נדהם: "אתה הכנסת את הרוצח הזה אליך הביתה?!" בשבילו מנהיג מאו מאו היה מפלצת צמאת דם ושום דבר אחר. בשביל אדירי זה היה אחרת.

ספר לימוד סווהילי, מתנת גנרל צ'יינה.

צילום מהארכיון הפרטי של הלל אדירי: גנרל צ'יינה בסדר פסח אצל משפחת אדירי.

שם. "לחיי החירות!"

לשיתוף פעולה בטחוני עם ארצות מזרח אפריקה היה משקל אסטרטגי ופוליטי רב, לכן גם קורס הקצינים, גם גנרל צ'יינה בפרט היו במעקב מתמיד של הדרגים הגבוהים, במיוחד מצד סגן שר הבטחון שמעון פרס שריכז את כל הנושא של השת"פ הבטחוני הבינלאומי.

לפני סגירתו אפשר היה לראות במוזיאון "בתי האוסף" לתולדות צה"ל, בביתן שרי הבטחון ורמטכ"לים, את התמונה הזאת:

"עם חניכי קורס קצינים מקניה".

משמאל לימין: סגן שר הבטחון שמעון פרס, אל"מ נחמן קרני, גנרל צ'יינה.

אפילו בצילום באיכות לא טובה במיוחד רואים את הצלקת על הסנטר, זכר לפציעה ב-1954.

אותה תמונה מופיעה גם בספרו של וארוהיו איטוטה Mau Mau General עם כיתוב “Training in Israel”.

במוזיאון "בתי האוסף" הייתה גם תמונה נוספת מ-"קורס תשרי":

"קורס קצינים לחניכים ממזרח אפריקה 7.3.1963".

כמו שרואים לפי הבגדים, זה צולם באותו זמן ואותו מקום. הקצין הצעיר משמאל: הלל אדירי.

נשים לב לתאריך הביקור שצויין: 7 במרץ 1963. ב-10 במרץ פרס, קרני וסגן הרמטכ"ל רבין המריאו למזרח אפריקה לצורך חתימת חוזי שת"פ בטחוני רחב יותר עם אוגנדה, טנגניקה וקניה. לפני הנסיעה פרס וקרני ביקרו את החניכים כדי להביא למנהיגים האפריקניים דו"ח על הפעילות שכבר מתקיימת. כנראה רבין היה צריך לבקר את החניכים יחד איתם, אבל לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי רק ב-9 במרץ הוא חזר מקונגו, שם הוא דן על קורס צניחה לצנחנים קונגולזיים בישראל ועל הקמת בית ספר לצניחה בקונגו.

ב-11 במרץ הם נפגשו עם טום מבויה: מזכ"ל מפלגת קאנ"ו וראש האיגודים המקצועיים של קניה, שר העבודה, תומך נלהב בשיתוף פעולה עם ישראל (אפילו את ירח הדבש עם אשתו הצעירה הוא בילה בישראל), וגם יוזם תוכנית Airlift Africa שבמסגרתה הרבה סטודנטים אפריקניים נסעו ללמוד בארה"ב, בתוכם גם ידידו ובן שבטו ברק אובמה האב. בדיון על שיתוף הפעולה מבויה ציין שקניאטה שלח לקורס קצינים בישראל יותר מדי קיקויו. השבטיות תמיד משחקת תפקיד באפריקה: מבויה היה משבט לואו. למחרת פרס, רבין וקרני נפגשו עם קניאטה. אחרי סיפור על חייו של קניאטה, מאבקו לעצמאות, הגיגים מסורתיים "קיקויו הם היהודים של מזרח אפריקה" והבעת תודה על כל מה שישראל עושה בשביל קניה, פרס סיפר על התקדמות קורס הקצינים והציג את התמונות. קניאטה שמח מאוד לראות בתמונות את גנרל צ'יינה ושוב ביקש להכשיר אותו ל"תפקיד בטחוני חשוב". חוץ מזה הוא שמח שהקורס יימשך עד לאחר הבחירות שמתוכננות לחודש מאי: אחרי הבחירות הם כבר יהיו מוכנים להצבת בוגרי הקורס לתפקידים צבאיים.

אחרי קניה ביקרה המשלחת באתיופיה, טנגניקה, אוגנדה, ובסוף מרץ חזרה לארץ.

בחודש מאי מפלגת קאנ"ו זכתה בבחירות, ב-1 ביוני קניה קיבלה שלטון עצמי, וקניאטה הפך לראש הממשלה.

בישראל בחודש יוני התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו, לוי אשכול התמנה לראש הממשלה ושר הבטחון, בעוד שמעון פרס נשאר בתפקיד סגן שר הבטחון.

"התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה"

סוף כל סוף "קורס תשרי" הסתיים, וב-25 ביולי 1963 בבית הספר לקצינים ששכן אז במחנה סירקין ליד פתח-תקווה התקיים טקס סיום רב רושם.

קהל הצופים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הצוערים צועדים למגרש המסדרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המסדר.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אחרי הופעת ראש הממשלה והרמטכ"ל – שירת "התקווה", כולם קמים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לשכת העיתונות הממשלתית כתבה על התמונה הזאת קצרות: "ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל צור ומכובדים ישראלים ואפריקאיים אחרים". לכן אני אשלים את הרשימה בשביל הקוראים: משמאל לימין שרת החוץ גולדה מאיר, שר הרשויות המקומיות של טנגניקה ג'וב לוסינדה, סגן שר הבטחון שמעון פרס, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם יצחק רבין, ראש מחלקת הדרכה ישעיהו גביש, גנרל צ'יינה.  

ראש הממשלה לוי אשכול סוקר את המסדר.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

חניכים מצטיינים – קדימה צעד.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לוי אשכול עונד סיכות מ"מ וחושף דרגות למצטייני הקורס באופן אישי.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המדריכים עונדים סיכות וחושפים דרגות לשאר הבוגרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הסג"מים הטריים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נאום הברכה של ראש הממשלה.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הבוגרים עוזבים את מגרש המסדרים, החניכים המצטיינים צועדים בראש.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בטקס נכחו משלחות אפריקאיות, הסגל הדיפלומטי, נספחים צבאיים, פקידים וקצינים בכירים. בערב של אותו יום 25 ביולי בגן של משרד הבטחון התקיימה מסיבה לכבוד הקצינים החדשים, גם כן בהשתתפות קהל רב. גם בטקס, גם במסיבה נישאו נאומים היאים לאירוע. לוי אשכול אמר שממשלת ישראל וצבאה מלאים סיפוק וגאווה על כי יש ביכולתם לתרום מנסיונם למען חיזוק כוחן ההגנתי של אומות ידידותיות צעירות, צבי צור הביע תקווה שזאת התחלה של שיתוף פעולה פורה וממושך, שמעון פרס וגולדה מאיר גם כן הדגישו את הידידות המתחזקת. והשר ג'וב לוסינדה מטנגניקה נשא נאום ארוך שבו לא רק הודה לישראל על הסיוע, אלא גם הצהיר שאפריקה החליטה לשים קץ לגזענות הדרום אפריקאית ולקולוניאליזם הפורטוגזי (בדיוק באותו זמן מועצת הבטחון של האו"ם דנה בזה לפי דרישתן של 32 מדינות אפריקניות) ואם הגזענים והקולוניאליסטים לא יבינו שפת שלום אז "נדבר אליהם בשפה שלהם – נילחם בהם. וכשראיתי הערב את הבחורים שלנו צועדים בבית הספר לקצינים – נתמלאתי גאווה ובטחון שאפשר לסמוך עליהם שאף דגל זר לא יתנוסס באפריקה!" הוא גם הביע תקווה שהקורס הזה יתרום להקמת הפדרציה המזרח-אפריקאית: "כששלחנו את הבחורים שלנו לקורס קצינים בישראל, יכולנו להבחין מי מהם מאוגנדה ומי מטנגניקה. כשראיתי אותם היום, עם דרגות הקצונה, אף אני לא יכולתי להבדיל מי מהם בני ארצי. זוהי תחילתה של הפדרציה".

העיתונאים הישראליים שקיבלו אישור מהצנזורה הצבאית לכתוב על הקורס רק יום לפני סיומו (עד אז הוא הוגדר כסודי) הזדרזו להוציא כתבות מתלהבות ומתוקות מדבש על הצוערים האפריקאיים במדי צה"ל, לפעמים בסגנון "התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה", על ידידות, שיתוף הפעולה ותרומת הבוגרים למדינות הצעירות והפדרציה העתידית. אבל הסודיות נשמרה באופן חלקי: טנגניקה ואוגנדה כבר היו מדינות עצמאיות, אבל קניה, למרות שקיבלה שלטון עצמי, עדיין היתה תחת שלטון-על בריטי, לכן אסור היה להזכיר בפומבי הכשרה צבאית של קנייתים, כדי למנוע משבר דיפלומטי עם בריטניה. בגלל זה על אף שהקנייתים היוו מחצית מן הצוערים בכתבות על הקורס הוזכרו רק טנגניקה ואוגנדה, למרות שפה ושם היו החלקות בנוסח "בקורס משתתפים 60 חניכים ממדינות דוברות אנגלית ממזרח אפריקה, מתוכם 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה". גם הענקת סיכות למצטייני הקורס ע"י לוי אשכול תוארה כ-"שלושת החניכים המצטיינים הם יואכים קיטאני מטנגניקה, אטיליו וואנזה מאוגנדה וואלטר קמאו" – ללא ציון מדינה. היה זה סוד גלוי, אבל פורמלית הכל היה תקין. ועל מגרש המסדרים ליד דגלי ישראל התנוססו רק דגלי טנגניקה ואוגנדה. אבל להיעדרו של דגל קניה חוץ מהסודיות הייתה גם סיבה יותר פרוזאית – הוא עוד לא היה קיים. דגל של קניה עצמאית עתידית, שעוצב לפי הדגלים המפלגתיים של קאנ"ו וקאד"ו, יוצג בניירובי ע"י וועדה ממשלתית מיוחדת רק למחרת, 26 ביולי.

מעניין שבכתבות המקדימות ב-24 ביולי נאמר שבטקס שיתקיים מחר יהיו נוכחים גם "מיניסטרים מממשלות מזרח אפריקה שבאו במיוחד להיות נוכחים במאורע זה", אבל בכתבות מהטקס עצמו ומהמסיבה בגן משרד הביטחון הוזכר רק השר ג'וב לוסינדה מטנגניקה. יכול להיות שצורת רבים נועדה רק להגברת הרושם, אבל באותו זמן בארץ באמת ביקר עוד שר אפריקני: שר האוצר של קניה ג'יימס גיצ'ורו. הוא ביקר בישראל מ-21 עד 26 ביולי, ערך פגישות רבות עם שרים ובכירים אחרים, אבל הוא לא מוזכר בשום כתבה שקשורה לקורס הקצינים ולא מופיע באף תמונה משם. סיבות להיעדרו של גיצ'ורו מהטקס יכלו להיות שונות ומשונות, אבל יכול להיות שהסיבה הייתה באי-רצון למשוך תשומת לב מיותרת לצוערים הקנייתים.

יתרה מזאת אסור היה להזכיר את השתתפותם בקורס של לוחמי מאו מאו לשעבר, ובמיוחד היה אסור להזכיר את גנרל צ'יינה. העיתונאים נאלצו להסתפק במשפטים מעורפלים בנוסח "בין החניכים מספר רב של חברי תנועות לאומניות בארצותיהם, בתוכם גם כמה פעילים ראשיים במאבק לעצמאות" ו-"עם החניכים המסיימים את הקורס נמנים, כבר כיום, אנשים אשר נועדו להם תפקידים בכירים ביותר בצבאותיהם, כשיחזרו לביתם". דבר נוכחותו של וארוהיו בטקס הסיום גם כן לא פורסם. בהתחשב באורחים הזרים, כולל הנספח הצבאי הבריטי, בלתי אפשרי היה שוארוהיו יעמוד על מגרש המסדרים במדי צבא, והוא ישב ליד הבמה כאורח אפריקני רם מעלה שבדיוק נמצא בארץ בעניין אחר. מצד שני, מעמדו כגנרל ורמטכ"ל מיועד גם כן כנראה לא איפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הבוגרים הרגילים ולקבל דרגות סגן-משנה.

תמונותיו של וארוהיו מטקס הסיום נשמרו בארכיונים אבל לא פורסמו אז בעיתונות. בסיום הקורס הוא שלח ללוי אשכול מכתב תודה שבו כתב, בין היתר: "הדבר החשוב ביותר אשר למדתי בישראל הוא שצבא יכול לשמש מכשיר לביעור בערות ועוני ולשיקום עם שלם מהריסותיו. למדתי אצלכם שהצבא מורכב מאזרחים, ועיקר תפקידו לשרת את האזרחים". לדבריו, הוא גם נשא נאום בפני הבוגרים. מפאת הסודיות לא היו אמורים לתת לו לשאת נאום בטקס הסיום הגדול, ויכול להיות שהוא התכוון לטקס סגור שהתקיים בבית הספר לקצינים ב-23 ביולי, כאשר ג'וב לוסינדה סקר את מסדר החניכים והתרגש כל כך עד שחיבק את המדריכים, כך לפי דיווח עיתונאי.

אבל וארוהיו עצמו גם בזכרונותיו, גם בראיונות טען שטקס הסיום התקיים ב-26 ביולי ולא ב-25, כך שיכול להיות שב-26 התקיים טקס סגור נוסף והוא נשא את הנאום שם. טומי עמית, שלא נכח בנאום הזה אלא סיפרו לו עליו, אומר שוארוהיו נשא נאום בסווהילי ואח"כ הסביר למלווים: "לא דיברתי אליהם באנגלית כדי שלא תחשבו שדיברתי רק לאוזניכם. אמרתי להם שהצבא האפריקני החדש צריך לשרת את האזרחים, והם תמיד צריכים להיות אסירי תודה לישראל על כל מה שהיא עושה למעננו".

ואל"מ קרני זכר מטקס הסיום אירוע אחר: וארוהיו ביקש ממנו לבוא איתו הצידה לשדה, ושם אמר: "כשרק באתי הנה, עשיתי טעות". ואז הוא לקח חופן אדמה וקירב אותו לפיו כאילו מנשק אותו, כמו אומר "זאת אדמה טובה". קרני ציין ברגשנות: "לא היה צורך במילים. שנתו בישראל לא עברה לשווא. הוא הבין".

סקנדלים ומשחקי ריגול

למרות השאיפה לשמור על הסודיות, ממשלת בריטניה התעניינה בסיוע צבאי של ישראל למדינות מזרח אפריקה ושלחה בקשות בירור רשמיות. כמו שאמרו בחוצפתם עיתונאים ישראליים, "ישראל עיינה בבקשה הבריטית, אך לא הספיקה לענות עליה לפני הפירסום שניתן לסיום קורס של 60 קצינים אפריקניים, שאליו הוזמן גם הנספח הצבאי הבריטי. עתה עומדת ישראל לענות לפנייתה של בריטניה".

חוץ משאילתות רשמיות הבריטים עבדו גם בשיטות אחרות. וארוהיו סיפר לימים, שכאשר הוא טייל בתל-אביב, הוא ראה בחורה יפה שנועצת בו עיניים ומסתכלת מדי פעם בתצלום קטן בידה. כשהתקרב אליה, ראה שזה התצלום שלו. הבחורה פנתה אליו באנגלית ושאלה לשמו. וארוהיו ענה לה בתושיה אפריקנית: "ליבינגסטון!" לשאלתה איפה הוא גר הוא ענה שבנתניה והוא בדיוק ממהר הביתה. התברר שגם היא נוסעת לנתניה. וארוהיו הציע לשתות כוסית לפני הדרך. הם נכנסו לבית קפה, וארוהיו הלך רגע לשירותים, ברח החוצה, תפס מונית ודהר למדריכים הישראליים שלו. הם חייכו מהסיפור ואמרו שהשירות החשאי שלהם כבר יודע על כל העסק. האם הייתה זאת באמת מרגלת בריטית או משחקי ריגול ישראליים, לא ידוע.

כך או אחרת, השאילתות הרשמיות היו לפרוטוקול בלבד, המודיעין הבריטי ידע את האמת. הלל אדירי נזכר במכתב שהגיע לבית הספר לקצינים באמצע הקורס משגרירות בריטניה בישראל. היתה זאת הזמנה לקבלת הפנים לרגל יום ההולדת של המלכה אליזבת השנייה, עם רשימה שמית של כל הצוערים המזרח אפריקניים. רשמית הם כולם שהו בישראל כסטודנטים לקואופרציה וחקלאות, אבל בשגרירות ידעו מה הם עושים באמת ואיפה לחפש אותם. כנראה היה זה רמז עם הומור בריטי דק שכל עוד לא אומרים כלום בפומבי, אפשר לא לעשות סקנדלים ואפילו לבקר במסיבות אחד אצל השני. המכתב גרם למהומה רבה, ובסוף הוחלט לדחות את ההזמנה ולהסתפק באיגרת ברכה להוד מלכותה.

בסיומו של הקורס הקצינים הטריים של הקבוצה הקנייתית נשארו בארץ לכמה חודשים נוספים. 14 קצינים סיימו קורס צניחה ו-16 עברו הכשרה בנושאי בטחון פנים, מודיעין וריגול נגדי: הבוגרים היו אמורים להיות לא רק מפקדים צבאיים, אלא משענת של המשטר החדש בכוחות הבטחון בכלל.

עד אוקטובר הדברים התנהלו בשקט. ב-15 באוקטובר עיתון "מעריב" הודיע פתאום שג'ומו קניאטה החליט למנות את גנרל צ'יינה לרמטכ"ל צבא קניה מיד לאחר קבלת העצמאות "ואף נקט בכמה צעדים מעשיים בקשר לכך". רגע הפרסום היה לא נוח בלשון המעטה: קניאטה היה בלונדון באמצע המשא ומתן על הפרטים הסופיים לגבי קבלת העצמאות בדצמבר, והשיחות בדיוק נקלעו למשבר בגלל אי הסכמת הצדדים על סעיפי החוקה וסוגיות נוספות. חלק ממנהיגי קאנ"ו הציעו לפרוש ממשא ומתן ולהכריז על העצמאות במיידי, אם הבריטים לא יוותרו, קאד"ו איימה בפילוג המדינה אם לא תימצא פשרה. הכרזות על מינוי מפקד מאו מאו לרמטכ"ל היו ממש לא במקום. ב-16 באוקטובר כתבה דומה על מינויו של גנרל צ'יינה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", ליד הכתבה על המשבר בשיחות לונדון.

אבל הסקנדל לא פרץ מיד, בריטניה היתה עסוקה בדברים אחרים, כולל פרישתו של ראש הממשלה הרולד מקמילן. השיחות הסתיימו ב-19 באוקטובר בהצלחה, קאנ"ו נחלה ניצחון, המשלחות חזרו לקניה. ב-22 באוקטובר עיתון "דבר" פרסם ראיון עם גנרל צ'יינה שבו המינוי שלו לרמטכ"ל לא רק הוצג כעובדה, אלא הוא גם שיתף את הקוראים בתכניותיו: "נגמר זמן המלחמה שלי בבריטים. כרמטכ"ל לא רק שלא אלחם בהם, אלא גם לא אלחם נגד איש. לא אצא למלחמה נגד הבריטים. אני בטוח שכיום אנו יכולים להיות ידידים!" הודעות על הפרסומים בתקשורת הישראלית הופיעו בעיתונים הבריטיים, וכבר ב-23 באוקטובר קניאטה הוציא הכחשה רשמית שלא ניתנו ולא נדונו שום הבטחות בקשר למינוי, וגם קרא לקונסול הישראלי והביע בפניו את אי שביעות רצונו בצורה הדיפלומטית המקובלת. ב-25 באוקטובר "דבר" פרסם הבהרה שלמרות שמראיון "עלול היה להתקבל הרושם" שגנרל צ'יינה אמר שיתמנה לרמטכ"ל, הוא לא אמר את זה "ולא התייחס כלל בשיחה זאת לתפקיד רמטכ"ל ולעניינים צבאיים כלשהם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הצנזור הצבאי הראשי תא"ל אבנר בר-און תיאר בזכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" איך שרת החוץ גולדה מאיר הזעיקה אותו ורצתה לדעת מדוע הוא לא מנע את הפרסום המזיק כל כך: "קצת ברוגז עניתי שאני די מתקשה למנוע את פרסום דבריהם של חברי ממשלת ישראל ואין זה מתפקידי להתמודד גם עם דבריהם של זרים, על תכניותיהם לעתיד, בארצותיהם". גולדה הסכימה, אך הוסיפה לרטון על "חוסר האחריות של אלה המופקדים על הקבוצה מקניה, המכירים את המצב העדין ביחסים עם ארץ זו ואף על פי כן עודדו את צ'יינה להעניק את הראיון". היא התכוונה לשמעון פרס, שהמתיחות בינו לבינה נבע גם מהקו הפוליטי והקירבה לבן גוריון, וגם מכך שאת פעילותו הענפה של שת"פ בטחוני עם מדינות זרות פרס ניהל במישרין, תוך עקיפת משרד החוץ ופגיעה בסמכויותיו. בר-און, שלא רצה לתחוב את ראשו בין שני הרים, הציע שפרס ונציג משרד החוץ יפגשו, כנהוג, עם ועדת העורכים ויסבירו להם את רגישות המצב.

פרס וסמנכ"ל משרד החוץ אהוד אבריאל נפגשו עם ועדת העורכים, אבל סמכויותיהם גם כן לא חלו על זרים. ב-27 באוקטובר "סנדיי טלגרף" הבריטי פרסם כתבה על כך שישראל מכשירה את מפקדי המשטרה החשאית שתקום בקניה, הנאמנים למפלגת קאנ"ו ולקניאטה אישית. הסקנדל צבר תאוצה: משרד החוץ הבריטי הגיש מחאה רשמית, משרד המושבות הודיע שפעולות ישראליות כאלה ל"רכישת ידידים" לא מתקבלות על הדעת, ומשרד החוץ הישראלי הכחיש בו זמנית גם את עצם הגשת המחאה, גם את עצם ההכשרה של המשטרה החשאית, גם את זכותה של בריטניה להתערב בעניינים אלה, וגם שיבח את הידידות ושיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה.

אבל למרות המהומה הגדולה היחסים עם קניה לא נפגעו, ומי שניזוק היה רק גנרל צ'יינה. הקבוצה הקנייתית חזרה הביתה, וגנרל צ'יינה קיבל מקניאטה מברק עם הוראה להישאר בישראל עד להודעה חדשה. לאחר זמן מה הותר לו לחזור, וב-27 בנובמבר הוא הגיע לניירובי אחרי שנה של היעדרות. הוא התייצב מיד אצל  קניאטה וניהל שיחה לא קלה איתו, שבה טען שכל הסיפור הוא אי הבנה של העיתונאי הישראלי והוא לא דיבר כלל על מינויו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, כמו שאמר וארוהיו: "חיש מהר הבין מנהיגנו את הסברי, ולא נטר לי שום טינה, למגינת לבם של אלה אשר ביקשו לערער את יחסים המצוינים ששררו ביני לבינו".

לחלק השני

האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".