האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".

בחלק הראשון של "ארס הנחש", סיפר לנו דוד גנדלמן על הרומן החשאי בין ישראל ו"אניה ניה", המחתרת שייצגה את השחורים בדרום סודאן. דיברנו על סימבה, טרזן וסוכני המוסד שנכנסו לתמונה. כעת, לוקח אותנו גנדלמן למבצעים החשאיים במלחמת האזרחים הסודאנית. בין היתר נראה כיצד מפוצצים סירה על נהר ומשתמשים בעמוס הנביא כמדריך לחימה, וכן נבחן את המלחמה בהקשר הגיאופוליטי שלה ונבין כיצד ומדוע הסתיימה. והכי חשוב: מה יצא לנו מזה? ינשוף היסטורי לוקח אתכם לג'ונגלים והמדבריות בתפר בין העולם הערבי ואפריקה שמדרום לסהרה.

לחלק הראשון של הסדרה

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969. כמו במלחמות גרילה אחרות, העיקרון המנחה של המבצע הישראלי בדרום סודאן היה לא לצאת למלחמה מול צבא סדיר ראש בראש, אלא לסבך ולרתק אותו. קודם כל יש למנוע מהצבא את חופש הפעולה, לאלץ אותו לעסוק באבטחה של עצמו, לנוע בשיירות, לפתוח צירים ובכלל להפוך אותו ליותר כבד בתנועותיו. לכן צריך היה לשים את הדגש על מיקוש דרכים, פיצוץ מקומות צרים כמו גשרים ומעברים, ועל מארבים לתחבורה. המבצעים היו אמורים להתחיל בו זמנית באיזורים שונים.

המשלחת הישראלית הצטרפה ליחידה בפיקודו של ג'וזף לאגו, שכבר נתקלנו בו בחלק הראשון של הסדרה, והתלוותה אליה במסע רגלי של 350 ק"מ ביער טרופי, בהרים, באזורים צחיחים ובסוואנה עם עשב בגובה אדם. השטח היה קשה ביותר למסעות מאומצים, גם לא היה מספיק מזון ומים, וכדי להוסיף לקשיים, החום הלוהט התחלף לפרקים בגשמי זעף. מטרת המסע הייתה נקודה על הנילוס הלבן מצפון לג'ובה, בירת הדרום, שבה בן עוזיאל ולאגו תכננו להטביע ספינת נהר גדולה ולפגוע בתעבורה מחרטום לדרום. בן עוזיאל למד את השרטוטים שהוכנו ע"פ התיאורים של קציני אניה-ניה ופיתח שיטה שלא דורשת השתלטות על הספינה ולא מסכנת את חייהם של נוסעים אזרחיים. תושבי הכפר השכן שתמכו באניה-ניה היו אמורים להוביל את המבצעים דרך ביצות נרחבות לאורך הגדה בנתיבים הידועים רק להם ולקחת אותם בסירות לאמצע הנהר ל"יירוט" הספינה. אז בן עוזיאל יחבר מטען חבלה קטן לחלק הקדמי של הספינה, שבנויה מכמה אסדות מחוברות עם סירת מנוע באמצע שדוחפת את כל המבנה, הפיצוץ יפער חור קטן, הספינה שעולה מול הזרם תתמלא במים במהירות ותטבע עם החלק הקדמי במקום המיועד. כך הספינה לא תתפרק, לא תטבע לגמרי ואפשר להימנע משימוש בירי.

אבל לאחר המסע המפרך נכונה להם אכזבה: רק לפני כמה ימים שבט שכן פשט על הכפר, כל התושבים עזבו וגם הסירות לא היו בנמצא. ניסיון עצמאי להגיע לנהר דרך הביצות והצמחייה הסבוכה נכשל, ניסיונות דומים לעשות את זה מעלה ומטה לאורך הנהר גם כן לא צלחו, ואחרי שהם צפו במעבר הספינה במשקפת נותר להם רק לשוב בחזרה. תוך כדי כך קיבלה המשלחת הישראלית שיעורים חדשים בהלכותיה של אפריקה: למשל, שאסור ללון קרוב לנהר כי בלילה מגיחים היפופוטמים מהמים, וגם מהפילים לאורך המסע היה צריך להיזהר. אחרי עוד 350 ק"מ לכיוון השני, הפעם במסלול שונה, יחידת לאגו שבה לאואיני-קיבול ביחד עם הישראלים. בתור פרס ניחומים הם פוצצו שני גשרים, כאשר בן עוזיאל הרכיב וחיבר את מטעני החבלה בעצמו.

במקביל להם פעלו לפי התוכנית גם יחידות אחרות. בין היתר, נוסה השימוש ב"מארב המשולש" שבן עוזיאל הציע לפי הכתוב בספר עמוס ה יט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על-הקיר ונשכו הנחש". התרגולת הרגילה של החיילים הצפוניים כשהיו נתקלים במארב באזור הזה הייתה להשיב אש ולסגת על המכוניות שנשארו לג'ובה. לכן מארב "דב" נותן לשיירה לעבור בלי לפתוח באש, אז השיירה נתקלת במוקשים ואש של מארב "ארי", נסוגה אחור, נתקלת באש של "דב", מחלצת את עצמה לגדת הנילוס למעבורת, ושם תוקף אותה מארב "נחש" שאף אחד לא מצפה לו כל כך קרוב לג'ובה. האילוצים לעולם מובילים לשינוי בתוכנית, לכן בגלל מחסור במכשירי הקשר לתיאום הפעולות נאלצו לוותר על "דב" ולהשאיר רק מארב כפול, "ארי" ו"נחש". שיירה של ארבעה כלי רכב הגיעה למארב "ארי" בפיקוד סרן גלריו, הרכב הראשון עלה על מוקש והתלקח, החיילים השיבו על אש האניה-ניה באש שלהם ונסוגו בשלושת כלי הרכב הנותרים. כשהם עלו על המעבורת, מארב "נחש" בפיקוד סגן וויליאם, אחיו של ג'וזף לאגו, המתין לפי התדריך של בן עוזיאל עד שהם יתרחקו כמה מטרים מהחוף, כדי שהחיילים לא יוכלו להסתער עליו, ואז פתח על המעבורת באש נק"ל ו-RPG. בסוף המעבורת נתקעה בצמחייה הסבוכה בגדה הנגדית.

יחידות אחרות גם כן פוצצו כמה גשרים, מיקשו דרכים וצמתים, הניחו מארבים לכלי רכב צבאיים ותקפו מספר פטרולים. התושבים המקומיים דיווחו על מספר גדול של חיילים הרוגים ופצועים שהובאו לג'ובה, וגם על כך שיומיים לפני הפעולה הייתה התכנסות בג'ובה שבה נציג רוסי דובר ערבית אמר לקהל: "אין צורך לחשוש מהאניה-ניה. אנחנו תומכים במשטר המהפכני של נומיירי וכבר סיפקנו לו 25 מטוסי סילון". בן עוזיאל העיר על זה: "מסקרן אותי מה הייתה תגובתם כעבור יומיים". בקיצור, ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה.

בדצמבר 1969 המשלחת חזרה לארץ. הפעם הוחלט על פינוי אווירי לאוגנדה במקום מסלול רגלי, ויוסי סלנט פינה את המשלחת בשני סבבים. במסדר פרידה לאגו הנרגש העניק לבן עוזיאל דרגת קולונל וכינה אותו "הארכיטקט הראשי של אניה-ניה".  

אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה של בן עוזיאל בדרום סודאן: מתוך שמונה משלחות שפעלו בתקופה המדוברת (כל פעם שלושה-ארבעה אנשים למשך כמה שבועות או חודשים) בן עוזיאל עמד בראש חמש, ועוד שתי משלחות הוא ליווה כחונך. וכאשר הוא לא נכח פיזית בדרום סודאן, הוא המשיך ללוות את האנשים ממטה המוסד ברדיו. לחלק מהמשתתפים במשלחות הבאות היה גם נסיון מעשי מכורדיסטן, כמו לסא"ל יוסף לונץ, ד"ר אליצור חזני וד"ר איתן רובינשטיין. יוסף לונץ היה בעברו מדריך צבאי באתיופיה, נסיון דומה היה גם לרס"ן רענן שריר ורס"ן גבי מגל. כל זה תרם לחידוד ושיפור של הכשרות ואימונים של חיילי האניה-ניה. אבל בן עוזיאל הדגיש גם את יישום הניסיון של הקצינים המקומיים במקום כפייה של התרגולות המוכרות: למשל בקרבות בעשב הגבוה לא רואים את החיילים כבר ממרחק של מטר וזה מקשה על ניהול האש וההתקפה, לכן פותחו שיטות למתן פקודות וניהול יחידה בתנאים אלה.  

כפי שהוזכר לעיל, אחרי ההפיכה של ג'עפר נומיירי במאי 1969 סודאן התקרבה לבריה"מ, קיבלה משלוחים גדולים של מטוסים, מסוקים, טנקים, נגמ"שים וארטילריה, והצבא הגביר את הלחץ על מורדי הדרום, במיוחד בסיורי אוויר ובהפצצות, כך שהסיוע הישראלי הגיע בדיוק בזמן הנכון. המורדים באמת הצליחו לרתק את רוב הצבא ע"י פעולות הטרדה, מיקוש ומארבים. כמה אלפי חיילי האניה-ניה עברו אימונים במחנה באואיני-קיבול, המפקדים נשלחו לקורסי הכשרה בישראל בנושאי טקטיקה, חבלה, מודיעין, אדמיניסטרציה צבאית, קשר וכו'. בנוסף חלק מהחיילים התאמנו אצל מדריכים ישראלים באתיופיה במחנה שהוקם לשם כך. בינואר 1971 צבא סודאן כבש את המחנה באואיני-קיבול, ובפברואר 1971 המפקדה הוקמה בנקודה חדשה, כאשר מבצע המעבר וההקמה מתנהל בפיקודו של בן עוזיאל ששוב חזר לדרום סודאן, הוא גם הכין מראש את תכנית הפינוי של הציוד והחיילים. ההתקפות של האניה-ניה במחוזות השונים המשיכו.

פוליטיקה, גרמנים וקריצת עין מקג"ב

ג'וזף לאגו בנה את עצמו מתוך הסיוע הישראלי לא רק כדמות צבאית אלא גם פוליטית. הוא שירת בצבא הסודאני בדרגת סגן, הצטרף למורדים ב-1963, היה אחד ממקימי האניה-ניה, אבל עד 1969 פיקד בפועל רק על אזור מזרח אקווטוריה. לאגו היה בן שבט מאדי הקטן, לא עמדו מאחוריו שבטי דינקה ונואר הדומיננטיים, אבל דווקא הוא הצליח לשכנע את הישראלים שהוא האיש הנכון לבנות עליו ולא הפוליטיקאים שיודעים רק לדבר. לאגו כבר היה משופשף בענייני סיוע מחו"ל: בתקופת מרד הסימבה הוא התמקם בשמורת גרמבה בקונגו והצבא הקונגולזי הצניח לו נשק תמורת מידע על המחנות והתנועות של סימבה.

אבל המשלוחים הישראליים הרימו את קרנו באמת. כאשר גורדון מואורטט מאיין החליף את אגריי ג'אדן ב-1969 כראש הזרוע הפוליטית ונבחר לנשיא "רפובליקת הנילוס", בסיס תמיכתו כבר היה רעוע. התואר הפוליטי היה ריק מתוכן, בפועל מי שיש לו נשק, הוא המפקד. מפקדי אניה-ניה מאזורים אחרים באקווטוריה, בנילוס העליון ובבחר אל-ע'זאל התחילו אחד אחרי השני לעבור לפיקודו של לאגו שהתנה בכך את קבלת הנשק הישראלי. לבסוף ב-1970 מאיין הודח ללא התנגדות ולאגו הפך לראש תנועת השחרור של דרום סודן – SSLM – South Sudan Liberation Movement . על שהמעבר של מפקדי אזורים אחרים לפיקודו של לאגו לא היה עניין פשוט כלל תעיד בין היתר העובדה, שהמפגש הראשון של לאגו עם מפקד איזור הנילוס העליון ג'וזף אקאון התקיים במאי 1970 בתיווך ישראלי באדיס-אבבה, לא פחות. לכן ההישג של לאגו לאחד את כל הכוחות הצבאיים תחתיו היה יוצא דופן בהחלט בתנאי דרום סודאן.

בנוסף לישראלים היו עוד גורמים שבחשו בקלחת המרד הדרום סודאני. אחד הרועשים, אם כי החלולים שבהם, היה רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ידוע לשמצה. בספרו המפורסם של פרדריק פורסיית "כלבי המלחמה" שטיינר מופיע בשתי צורות. בשמו האמיתי הוא מוזכר בין היתר בהקשר הדרום-סודאני, כאשר הגיבור הראשי שאנון מתלבט האם כדאי לו לצאת לדרום סודאן: "בדרום, במחוז אקווטוריה, שכן המחנה של רולף שטיינר שאמור היה להדריך את המקומיים באומנות המלחמה, אבל לא שמעו ממנו כבר מספר חודשים. במעלה הנילוס, במזרח, היה מחנה הרבה יותר רציני שבו ארבעה ישראלים הדריכו את הילידים וחימשו אותם בנשק סובייטי שנתפס בכמויות גדולות ע"י ישראל ממצרים בשנת 1967". שטיינר גם שימש השראה לדמותו של קורט זמלר שבסוף הספר גם כן נסע לדרום סודאן ונהרג שם בזמן מיקוש הדרך שהיו אמורים לעבור בה נגמ"שים סודאניים.

במציאות לשטיינר באמת לא היה מזל, אבל גורלו היה בכל זאת לא עד כדי כך טרגי. אחרי שנזרק מביאפרה בדצמבר 1968 הוא ניסה את מזלו בדרום סודאן, חבר לאמיליו טפנג שהיה מפקד האניה-ניה בתקופת מאיין, הבטיח הרים וגבעות בצורה של משלוחי נשק מגרמניה, פיקד על כמה קרבות כושלים, ניסה לעבור לפיקוד לאגו כשראה לאן נושבת הרוח, אבל המדריכים הישראלים לא רצו לראות את "הנאצי הזה" ולאגו גירש אותו. שטיינר נעצר באוגנדה בנובמבר 1970, הוסגר לשלטונות סודאן, עונה קשות, נשפט לעונש מוות, אבל אחרי כמה שנים שוחרר בלחץ ממשלת מערב גרמניה. בן עוזיאל ציין בקשר לזה בדיעבד: "אם הייתי יודע שככה יענו אותו, לא הייתי נותן לזה לקרות. למה לענות אותו, הוא לא עשה שום דבר רע". בכלא שטיינר גם צולם ע"י אנשי קולנוע ממזרח גרמניה לסרט תעמולה דוקומנטרי, ומומחי "שטאזי" השתתפו בחקירתו. בכלל מזרח גרמניה השתתפה באופן פעיל במלחמה לצד הממשלה הסודאנית, בנוסף למדריכים וטייסים סובייטיים ומצריים היו גם מזרח גרמניים, ומרקוס וולף, הראש האגדי של אגף המודיעין של "שטאזי", נזכר מאוחר יותר במלחמות המודיעין שהוא ניהל נגד המוסד הישראלי בדרום סודאן.

חוץ מטיפול בשיגור המשלחות הצבאיות המוסד עסק גם בצד התעמולתי של המלחמה. יוסי אלפר היה אחראי מטעם המוסד על הפרוייקט הזה. במשרדו בתל-אביב הוא הפיק עיתוני שדה ועלונים של האניה-ניה, כשהוא מחקה את ניב האנגלית המקובל בדרום סודאן ומשתמש בפורמט וגופנים של העיתונים בקניה ואוגנדה. העיתונים והעלונים תיארו את הזוועות שמבצע צבא סודאן באוכלוסיית הדרום ואת התקווה לניצחון במלחמה לחירות. הפרטים סופקו ע"י בן עוזיאל מאואיני-קיבול. אלפר אפילו השקיע בעבודה עיתונאית אמיתית וראיין את לאגו במקום מושבו בדרום סודאן. העיתונים נשלחו בדואר דיפלומטי לשגרירויות ישראל במזרח אפריקה והופצו משם במעטפות מקומיות לעיתונאים זרים ומקומיים ולדיפלומטים זרים. כך קול האניה-ניה היה מגיע לתודעת העולם. בצד השני גם כן שמו לב לפרוייקט הזה. דיפלומט ישראלי המוצב באדיס-אבבה דיווח שבאחד הקוקטיילים ניגש אליו דיפלומט סובייטי, הראה לו את העיתון של אניה-ניה תוצרת המוסד והעיר: "עבודה יפה". גם הקג"ב ידע להיות קולגיאלי.

שלום בזמן

אחרי מרד הנפל הקומוניסטי ביולי 1971 ג'עפר נומיירי החל לחשב את דרכו מחדש. הוא הוציא להורג את צמרת המפלגה הקומוניסטית, צמצם את היחסים עם בריה"מ, גירש את היועצים של "שטאזי" והתחיל להתקרב למערב.  הוא גם ראה שהמלחמה בדרום הפכה למלחמת התשה ללא תכלית, הצבא ספג אבידות ולא היה צפי להכרעה. גם ג'וזף לאגו בשלב זה חשב שאין סיכוי לנצחון צבאי אמיתי, אפשר להמשיך להטריד ולרתק את צבא הצפון אבל לא מעבר לזה. בראיונות מאוחרים הוא אמר שהסיבה הייתה נעוצה בזה שהישראלים סיפקו נשק נחות לעומת הנשק של הצפוניים, בזמן אמת בשיחות עם בן עוזיאל הוא השתמש בניסוח מעורפל יותר "יש הסוברים שהנשק לא מספיק מול הצפון". אבל באמת קשה להאמין שהיה ביכולתה של ישראל לספק נשק שישתווה בעוצמתו לנשק של צבא סדיר עם חיל אוויר ושריון. מטרתה היתה הרי רק לרתק את כוחות הצפון עד כמה שאפשר, ולכך הנשק שהבריחה התאים והספיק. כמו שלאגו עצמו אמר לבן עוזיאל בתחילת הפעילות הישראלית: "אף אחד לא מפחד מנשיכת תינוק, כי אין לו שיניים. אנו צריכים שיניים". וישראל סיפקה את השיניים וכך הושגה המטרה: הנשיכות הפכו לכואבות והאניה-ניה הפכו לגורם שיש להתחשב בו ולהגיע איתו להסכמות. מכיוון ששני הצדדים החלו לחשוב על הפסקת אש, בסוף 1971 התחיל משא ומתן ובפברואר 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה שסיים את הסבב הזה של מלחמת צפון-דרום שראשיתו ב-1955.

הדרום קיבל אוטונומיה מנהלתית, לוחמי האניה-ניה קיבלו חנינה והצטרפו לצבא סודאן, הוחלט על שפה אנגלית בדרום במקום ערבית וכיוצא בזה. ג'וזף לאגו הפך לגנרל בצבא הסודאני. חלק מהגורמים הפוליטיים, בעיקר אלה שלאגו הדיח בדרך לעלייתו כאיש החזק בדרום, התנגדו להסכם בטענה שזו בגידה במטרה והיה צריך להילחם עד השגת העצמאות, אבל בלא כוח ממשי לקולם לא הייתה השפעה. חשוב להדגיש גם שלכל אורך המלחמה היו גם כאלה שחשבו שאין צורך להילחם כלל, בממשלת סודאן בחרטום כיהנו תמיד פקידים בכירים ושרים מהדרום, ואפילו בראש משלחת הצפון בשיחות אדיס-אבבה עמד שר דרומי שחור.

הסכם זה גם חתם את הגולל את פרשת הסיוע הצבאי של מדינת ישראל לדרום סודאן שנמשכה קצת יותר משנתיים. כמו שאמרה גולדה מאיר ב-1969, "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו", והישראלים באמת לא הפריעו. בעצם גם לא היתה להם כל כך יכולת להפריע. אפילו אם ישראל הייתה רוצה בהמשך המלחמה, כל הגורמים היו נגד.

השיקול העיקרי היה מצב היחסים עם אוגנדה. מתחילת פרשת הסיוע הישראלי לדרום סודאן הנשיא מילטון אובוטה גילה יחס אמביוולנטי כלפי העניין כולו. מצד אחד הוא ראה חשיבות בעזרה לשבטים השחורים שנלחמים בדיכוי ערבי, אבל בתקופה הזאת של שלטונו הוא כבר היה עמוק בתהליך של "הליכה שמאלה" ורצה לשפר את היחסים עם המדינות הערביות. מסיבה זו גם שיתוף הפעולה הצבאי של אוגנדה וישראל עדיין נמשך אבל צפו ועלו סימני שאלה לגביו בצורה של העברת תפקידים ופרוייקטים למדריכים צבאיים ממדינות הגוש המזרחי. לכן אובוטה גם לא הסכים לתדלוק מטוסי חיל האוויר באוגנדה אחרי ההצנחות בדרום סודאן והגביל את הקשר של הישראלים עם דרום סודאן דרך אוגנדה. מי שהיה עזר כנגדו היה הרמטכ"ל אידי אמין. הוריו היו מהשבטים שחיו גם בדרום סודאן, הוא העריץ את ישראל, היועצים הישראלים היו החברים הטובים ביותר שלו, ולופיכך הוא הרבה לעקוף את אובוטה בענייני העזרה לדרום סודאן. לכך הייתה קשורה גם פרשת רולף שטיינר: אובוטה הסגיר אותו לסודאן בינואר 1971 כי רצה לשפר את היחסים עם חרטום, אמין לא הצליח למנוע את המעצר וההסגרה, אבל דאג לקחת משטיינר את המסמכים המפלילים את אמין עצמו בתמיכה במורדי דרום סודאן. אם אובוטה היה מתמהמה עוד שלושה שבועות, יכול להיות שהפיכת אידי אמין ב-25 בינואר 1971 הייתה חוסכת לשטיינר את ההסגרה והעינויים, אבל לשכיר החרב הגרמני היה מזל ביש.

אמין גם ביקר במחנה באואיני-קיבול ביולי 1970, התרשם מהאניה-ניה ואפילו אמר ללאגו: "הצבא שלך טוב משלי". (במאמר מוסגר נציין שבתקופת שלטונו אמין באמת צירף הרבה לוחמי אניה-ניה לשעבר לצבא אוגנדה, ואפילו מפקד בסיס אנטבה בזמן המבצע לשחרור החטופים ב-1976 היה קצין אניה-ניה בשם גודווין סולה. בליל המבצע הוא בילה אצל המאהבת במקום להיות בבסיס, לכן הרמטכ"ל מוסטפא אדריסי רצה להוציא אותו להורג  ורק הקירבה לאידי אמין הצילה אותו. בסוף הוא נהרג ב-1979 במלחמת אוגנדה-טנזניה שהפילה את שלטונו של אמין). בן עוזיאל גם ידע לספר על המטווח שערך אידי אמין בזמן הביקור: הוא פיספס בכל חמש היריות שירה, אך בן עוזיאל שרצה למנוע מבוכה רבתי "בדק" את הרובה והכריז שהוא לא מאופס.

כאשר אידי אמין תפס את השלטון בינואר 1971, בחודשים הראשונים יחסיו עם ישראל פרחו, כולל הסיוע לדרום סודאן. אבל מהר מאוד הדברים השתנו. אמין ביקש מישראל הלוואה בסך 10 מיליון פאונד וגם מטוסי "סקייהוק" ו"פנטום" כדי להילחם בטנזניה. הוא קיבל תשובה מנומסת שישראל בעצמה קונה את המטוסים בארה"ב ולא יכולה למכור אותם, וגם אין בידה סכומים כאלה להלוואות. אמין בסגנונו האימפולסיבי הגיע למסקנה שאין תועלת בישראלים והם סתם מנצלים את אוגנדה, התקרב למדינות ערב וללוב של קדאפי בפרט ובסופו של דבר גירש במרץ 1972 את היועצים הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל.

בזמן המשא ומתן בסוף 1971 בין דרום לצפון סודאן יחסי אוגנדה-ישראל טרם נותקו אבל כבר היו במסלול הידרדרות. אמין מינה שגריר בסודאן, הזמין את נומיירי לביקור והכריז שגורמים עוינים ניסו לשבש את היחסים בין סודאן ואוגנדה אך הדבר לא יישנה. לכן מבצע הסיוע של המוסד הסתיים בפועל כבר בסוף דצמבר 1971, וחתימת  הסכם אדיס-אבבה בפברואר 1972 היה צעד חכם ואפילו הכרחי לאור הנסיבות. באופן סימבולי החתימה הייתה ב-27 בפברואר וטקס חתימת האשרור הסופי של ההסכם התקיים ב-27 במרץ 1972, בדיוק ביום שאידי אמין הודיע לשגריר ישראל באוגנדה על גירוש מיידי של היועצים הישראליים.

כל המשלחות הישראליות נכנסו לדרום סודאן מאוגנדה, כך גם חלק ממשלוחי הציוד, והנתיב הזה נחסם עכשיו לגמרי. אם המלחמה הייתה נמשכת, לאגו היה פתאום מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כמו שקרה למוסטפא ברזאני בכורדיסטן: אחרי הספקה ישראלית שוטפת של נשק, ציוד ומדריכים דרך איראן במשך 12 שנה מ-1963 השאה האיראני חתם במפתיע ב-1975 על הסכם עם עיראק, נתיב ההספקה לכורדים נחסם בבת אחת יחד עם הסיוע של איראן עצמה, המרד הכורדי נכשל, ההנהגה הכורדית נכנעה ויצאה לגלות. מצבו של לאגו ושל דרום סודאן כתוצאה מהסכם אדיס-אבבה היה מכל הבחינות הרבה יותר טוב.

תאורטית אפשר היה לחשוב על נתיב ממדינות שכנות אחרות, אבל פרקטית גם זה היה בלתי אפשרי. הסכם אדיס-אבבה נערך בחסות קיסר אתיופיה ולכן גם הוא לא היה מעוניין בהמשך המלחמה, מה גם שנומיירי הבטיח בתמורה לא לעזור למורדים האריתראיים באתיופיה. גם קניה לא הייתה להוטה שהמלחמה תמשיך: היא עזרה בהספקת מזון ותדלוק מטוסים ולא יותר מזה, ואם יש שלום ולא הורגים יותר שחורים בסודאן הרי שדי בכך. וניזכר גם בזה ששנה וחצי מאוחר יותר בזמן מלחמת יום הכיפורים קניה ואתיופיה כמו רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – השת"פ הבטחוני החשאי עם קניה נמשך, אבל לא ברמה שתאפשר אספקה שוטפת דרכה לדרום סודאן. לכן גם מבחינה זו ההסכם היה צעד חכם בדיעבד.

גם ארה"ב לא הייתה מעוניינת בהמשך המלחמה. כפי שאמרנו, נומיירי התקרב למערב, ב-1972 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב שנותקו ב-1967 בגלל מלחמת ששת הימים, וגם קיבל מארה"ב סיוע כלכלי, כולל מימון פרויקטים לשיקום הפליטים אחרי המלחמה.

בקיצור, אף גורם רציני לא היה מעוניין בהמשך הלחימה. לכן אפילו אם ישראל הייתה מעוניינית, לא היו לה קלפים להמשיך לשחק את המשחק. יותר מזה, גם לישראל כבר היה פחות עניין בכך מאשר ב-1969: מלחמת ההתשה עם מצרים הסתיימה באוגוסט 1970 וסודאן התקרבה למערב, כך שהצורך לרתק את צבא סודאן ולהטריד את מצרים מדרום היה פחות קריטי.

אז מה יצא לנו מזה

אם נעשה את החשבון של כל מבצע הסיוע הזה לדרום סודאן, נראה שהוא היה מהמוצלחים ביותר בהיסטוריה ארוכה ומגוונת של סיוע צבאי ישראלי למדינות וקבוצות שונות. יוסי אלפר סיפר שבמוסד חישבו ומצאו שעלותו הכוללת של המבצע היתה נמוכה יותר ממחיר של מטוס "מיראז'-3" אחד, כמיליון דולר. בהחלט מחיר זול לשנתיים של ריתוק צבא ערבי לחזית רחוקה ברגע הנכון, בד בבד עם עזרה למיעוט נרדף וחלש. לקראת סוף המלחמה עשרת אלפים לוחמי האניה-ניה ריתקו כ-30 אלף חיילים מצבא הצפון ולפי חישובים סודאניים המלחמה עלתה לממשלת חרטום כשלושה מיליון דולר ליום. רווח נקי.

זאת ועוד: לא רק שצבא סודאן היה מרותק בדרום במקום לעזור למצרים בצפון, אלא מצרים עצמה נאלצה לעזור לסודאן. גם קודם לכן הנוכחות הישראלית במרכז ומזרח אפריקה הדאיגה את המצרים, בין היתר מפני שחששו כי הישראלים עוזרים לבנות שדות תעופה באוגנדה כדי לתקוף בבוא היום את מצרים מעורפה. אחרי הכניסה לדרום סודאן והתקרבות למצרים החששות גברו עוד יותר, ואפילו נפוצו שמועות, שהמוסד סייע בהפצתן, שהישראלים זוממים לעצור את זרימת מימי הנילוס, לא פחות ולא יותר: כל איום אפשרי ובלתי אפשרי על הנילוס נתפס במצרים ברצינות תהומית גם לפני אלפי שנים וגם היום. לכן מצרים שלחה לסודאן למלחמה נגד האניה-ניה טייסים ויועצים, ובשלב האחרון של מלחמת ההתשה מצרים בכלל שמרה שם על עצמה: אחרי תקיפות העומק של חיל האוויר מתחילת 1970 מצרים פיזרה את הבסיסים האוויריים והימיים ובסיסי ההדרכה שלה ללוב ולסודאן ואפילו האקדמיה הצבאית המצרית התמקמה בסביבת חרטום, וכל המערך הזה קיבל גם אבטחה מצרית.

כך שאימרתו של חיים בר-לב "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי" לפני מלחמת ששת הימים מתאימה גם למבצע שאת סיפורו גוללנו: מבצע ממוקד, מדויק, מוגבל בזמן, שהשיג את המטרה ללא הסתבכות מיותרת, אבל תוך יצירת קשרים לעתיד לבוא.

הבונוס הנוסף לישראל מהסיוע הזה היה חיזוק השת"פ עם קניה שהניב עזרה בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-1976: חלק מהמודיעין לקראת מבצע זרם דרך קניה, שם נפרס בית חולים שדה לקליטת הפצועים וחשוב מכל – בניירובי התבצע תדלוק המטוסים לפני חזרתם לארץ, דבר שאיפשר לוותר על התדלוק באנטבה ולקצר משמעותית את זמן השהייה שם.

מלחמה ושלום, עצמאות וידידות

לא הכל התנהל על מי מנוחות בסודאן אחרי חתימת ההסכם. ב-1983 פרצה מלחמה חדשה בין הצפון והדרום, לאחר שנומיירי הכריז על החלת חוקי שריעה בכל שטח סודאן וגם ביטל את האוטונומיה הדרומית. זאת מכיוון שנמצאו בדרום מרבצי נפט גדולים. ג'וזף לאגו, שבאותו זמן כבר הגיע לדרגת המשנה השני לנשיא סודאן, הפעם לא הניף את נס המרד ולא הצטרף למורדים. מי שפיקד על צבא השחרור העממי של סודאן היה ג'ון גארנג, שהיה קצין באניה-ניה ועבר הכשרה צבאית בישראל. אחרי הסכם השלום ב-1972 עשה גארנג קריירה צבאית, קיבל דרגת קולונל, וב-1983 נשלח להרגיע גדוד מורד ובמקום זה עבר בעצמו לצד המורדים והיה למפקדם. המלחמה, שכמו בסיבוב הראשון התנהלה במקביל להפיכות בצפון סודאן, נמשכה עם עליות ומורדות עד 2005, ולאחריה נחתם הסכם שלום.

המורדים, ששוב התפלגו והתפצלו לקבוצות ותת-קבוצות, קיבלו הפעם נשק בתקופות מלחמה שונות מאתיופיה, לוב ואוגנדה. בשלב ראשון ישראל לא התערבה. בעקבות המגעים החשאיים עם נומיירי עוד מסוף שנות ה-70, כולל פגישה של שר הביטחון אריאל שרון עם נומיירי בווילה של המיליארדר סוחר הנשק עדנאן חאשוקג'י בקניה ב-1982, הממשל הסודאני הסכים להעלים עין לסירוגין ממבצעי המוסד (בהשתתפותו הפעילה של בן עוזיאל) להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, כך שישראל לא הייתה מעוניינת לתמוך במהלכים נגד נומיירי. אבל נומיירי הודח ב-1985, איסלמיסטים עלו לשלטון, עומר אל-בשיר שביצע הפיכה ב-1989 גם כן המשיך באיסלמיזציה ובמלחמה מול הדרום, לכן בשנות ה-90 גם ישראל השתתפה בהספקת הנשק למורדי הדרום בעקבות ביקורים של ג'ון גארנג  בארץ ובקשות לסיוע, אבל בניגוד למלחמה הקודמת הסיוע הזה לא היה בהיקפים משמעותיים.

כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ב-2005 ג'ון גראנג נהרג בהתרסקות מסוק. את מקומו תפס סגנו סאלווה קיר מאיארדיט שהיה חייל באניה-ניה, עבר אימונים באואיני-קיבול אצל מדריכים ישראליים, היה קצין בצבא סודאן והצטרף למרד ב-1983. ב-2011 לאחר משאל עם על עצמאות דרום סודאן סאלווה קיר הפך לנשיא הראשון של דרום סודאן העצמאית ומחזיק בתפקיד הזה עד היום. העצמאות לא הביאה איתה שלום, למרבה הצער. כבר ב-2011 התחילו התנגשויות בין הקבוצות השונות, וב-2013 פרצה מלחמת אזרחים דרום סודאנית פנימית שהסתיימה, לפחות בינתיים, רק בפברואר 2020 עם חתימת הסכם שלום בין הפלגים היריבים.

ישראל הכירה בדרום סודאן העצמאית למחרת הכרזת העצמאות ביולי 2011. כמה חודשים לאחריה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט ביקר בישראל והודה למארחיו במילים: "ללא עזרתכם לא היינו עומדים היום". גם דוד בן עוזיאל, "ג'ון", התקבל בדרום סודאן בסמוך להכרזת העצמאות בכבוד מלכים ע"י הנשיא, הגנרלים שהיו פעם החניכים שלו וגם ע"י ג'וזף לאגו שכיהן כיועץ לנשיא. בהמשך ב-2019 בן עוזיאל אף קודם לדרגת לייטננט-ג'נרל בצבא של דרום סודאן.

היחסים של ישראל עם דרום סודאן כרגע ידידותיים מכל בחינה, כולל פרוייקטים חקלאיים, הכשרת מתלמדים דרום סודאניים במגוון מקצועות אזרחיים והספקת ציוד בטחוני ע"י חברות ישראליות. כך שהעזרה הישראלית לכינון דרום סודאן ללא ספק הניבה פרי בצורה של עוד מדינה ידידותית יש מאין.

סוף דבר – מסכת ביצה

בגדול אפשר לסיים את הסיפור על דרום סודאן וישראל כאן, אבל נוסיף עוד משהו לאור הסכם הנורמליזציה עם צפון סודאן שנחתם ב-2020 במסגרת "הסכמי אברהם". בין שאר האנקדוטות האפריקניות מתקופתו בדרום סודאן דוד בן עוזיאל סיפר את הסיפור הבא:

בסוף תקופת האימון באואיני-קיבול נהוג היה שהחיילים מקבלים את הנשק והציוד ויוצאים בחזרה לאיזור הפעילות הקבוע שלהם, אבל מחלקה אחת עמדה וסירבה ללכת. לשאלתו של בן עוזיאל למה הם מסרבים לאגו ענה בחיוך מבויש שאצל חלק מהשבטים קיימת אמונה שאם יש לגבר אשך אחד גבוה מהשני, הוא יביא מזל רע ללוחמים שאיתו, הוא לא ייפגע, אבל הם כן. לרס"פ של הפלוגה יש את "הפגם" הזה לכן החיילים מסרבים לצאת איתו למסע. העניין סודר ע"י החזרת הרס"פ למפקדה ובן עוזיאל מיהר להכניס את הידע הזה למערך השיעורים:

"הקצינים לא היו מודעים לכך שאני מכיר את האמונה הזאת. בשיעור פריסת מארבים והסתערות הוספתי כבדרך אגב: "ודאו נא, כמפקדים – שהאשכים שלכם יהיו בגובה שווה לפני שאתם מסתערים". מיותר לתאר את פרץ הצחוק שעלה שם".

כך שנמתין ונראה האם באמת תהיה נורמליזציה, והאם למרות כל ההבדלים בין שני חלקי סודאן מדינת ישראל תצליח לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפתח קשרים פוריים לא רק עם הדרום אלא גם עם הצפון – ותמיד בגובה שווה.

מעללי טרזן ישראלי, סוכני מוסד ביערות אפריקה, שכירי חרב, פילים, היפופוטמים, קג"ב, שטאזי, סי.איי.אי., צ'ה גווארה ומדינה חדשה על מפת העולם. דוד גנדלמן בטור אורח לינשוף על תולדות הסיוע הצבאי הישראלי לדרום סודאן. חלק ראשון.

"הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (בבא בתרא כה ב)

בשנות ה-50 מדינת ישראל, שהייתה מוקפת בטבעת של מדינות ערביות עוינות, החלה לפתח את "אסטרטגיית הפריפריה". הרעיון היה לחפש בריתות ב"מעגל השני" בעיקר בין מדינות או מיעוטים לא ערביים או לא מוסלמיים במרחב. בצפון התפתחו קשרים שהובילו ב-1958 ליצירת ברית מודיעינית-אסטרטגית עם איראן וטורקיה בשם "כליל", הידועה גם כ"טריידנט", ובדרום המטרות היו אתיופיה וסודאן. ברית עם אתיופיה אכן הוקמה, וקשרים צבאיים ומודיעיניים עמה נמשכו לאורך הרבה שנים, אבל לגבי סודאן התקוות לא התממשו. מנהיגים פוליטיים בסודאן, שעדיין הייתה תחת שלטון בריטי-מצרי, יצרו קשרים עם ישראל ב-1954 תוך גישוש לגבי עתיד ארצם במזרח התיכון, לאחר קבלת העצמאות ב-1956 המגעים נמשכו לאורך תקופה קצרה, אבל אחרי ההפיכה של גנרל עבוד ב-1958 הקשרים נותקו כמעט לגמרי וסודאן התייצבה פחות או יותר בשורת המדינות הערביות העוינות. אבל לכל פריפריה יש פריפריה משל עצמה, ובמקרה של סודאן זאת הייתה דרום סודאן.

מקור השם "סודאן" הוא בשם הערבי "בילאד א-סודאן", "ארץ השחורים". שם אכן היה המפגש בין הערבים לשבטים השחורים של אפריקה. אם צפון סודאן היא בעיקר ארץ ערבית-מוסלמית, דרום סודאן מיושבת בשבטים נילוטיים, נילו-חמיתיים וסודאניים, חלקם נוצרים וחלקם אנימיסטים המחזיקים באמונות השבטיות. אחרי כיבוש של צפון סודאן ע"י מוחמד עלי בתחילת המאה ה-19 מצרים לא שלטה בפועל על חלקים רבים של דרום סודאן, ורוב ה"מגעים" עמה היו בצורת פשיטות על הדרום לצורך תפיסת שבויים ומכירתם לעבדות. לאחר תבוסת המהדיסטים בסוף המאה ה-19 והקמת הקונדומיניום האנגלי-מצרי ב-1899 דרום סודאן נוהלה בידי הבריטים כיחידה נפרדת מצפון סודאן. זה תרם לשימור התרבות השבטית ולמניעת איסלמיזציה בכוח, אבל גם עיכב את ההתפתחות הכלכלית של הדרום, כי עיקר ההשקעות היו בתעשיית הכותנה בצפון. התוכניות הבריטיות לנתק את דרום סודאן ולחבר אותה לטריטוריות שלהם באוגנדה התנגשו עם רצון של מצרים לשלוט בעתיד בכל סודאן, ולכן סודאן נשארה מאוחדת. לאחר ועידת ג'ובה ב-1947 היא הפכה למאוחדת גם מבחינה מנהלית וכך קיבלה את עצמאותה ב-1 בינואר 1956.

המתח בין הדרום לצפון פרץ עוד לפני קבלת העצמאות, בגלל חוסר ייצוג הדרומיים בעמדות השלטון.  בנוסף ב-1955 אחרי הפיטורים של כמה מאות פועלים דרומיים הפגנות המחאה פוזרו בכוח, כולל הרוגים ופצועים, ואז כמה יחידות דרומיות של "קורפוס אקווטוריה" מרדו נגד השלטון. המרד בדרום נגד ערביזציה ואיסלמיזציה נמשך עם עליות ומורדות במשך כמה שנים ללא הצלחה יתירה, במקביל להפיכות בצפון סודאן. ב-1963 מפלגת SANU – Sudan African National Union שפעלה בגלות הקימה את הזרוע הצבאית – "אניה-ניה" Anya-Nya-– פירוש השם הוא "ארס הנחש" באחת השפות הדרומיות. גם הזרוע הצבאית, גם הפוליטית סבלו מפיצול עמוק, שבטי ואישי, חדשות לבקרים קמו פלגים חדשים, "ממשלות זמניות" ו-"רפובליקות" למיניהן, מנהיגים הלכו ובאו, והיו גם התנגשויות מזוינות בין הקבוצות והתנקשויות פוליטיות.

אספקת הנשק למורדים בשלב ראשון באה בעיקר מפשיטות על תחנות משטרה, עריקת חיילים עם הנשק שלהם וכיוצא בזה. ככלל בשלב הראשון לא היה למורדים הרבה נשק חם והיה נפוץ השימוש בחניתות וקשתות. בשלב הבא האניה-ניה ניצלו את מרד הסימבה בקונגו ב-1963-1965. בריה"מ שתמכה בסימבה סיפקה להם נשק גם דרך סודאן, ולוחמי אניה-ניה ארבו לכמה שיירות ולקחו את הנשק לעצמם. אניה-ניה גם קשרו קשרים עם הצבא הקונגולזי וקיבלו ממנו נשק תמורת מודיעין על מחנות מורדי "סימבה" באיזור הגבול. בנוסף שכירי החרב הלבנים שלחמו לצד הצבא הקונגולזי סחרו בנשק עם האניה-ניה תמורת שנהב ועורות. ואחרי שסימבה הובסו בסוף 1965 רבים מהם נמלטו לדרום סודאן ומכרו את הנשק שלהם לאניה-ניה או מסרו אותו תחת איומים. כך שאניה-ניה הרוויחו מכל הצדדים של המרד.

אפשר גם לומר שאניה-ניה תרמו תרומה צנועה למפלתו של צ'ה גווארה שלחם לצד הסימבה עם קבוצה של חיילים קובניים. נכון שמרד הסימבה היה נכשל גם בלי האניה-ניה, אבל מפגש האינטרסים ודמויות בינלאומיות מכל רחבי תבל בנקודה אחת מעניין כשלעצמו. למשל, טייסים קובנים ממתנגדי קסטרו נלחמו נגד הסימבה בשירות הסי.איי.אי. ולגבי צ'ה גווארה עצמו, לפני הנסיעה לקונגו הוא שוחח עם גמאל עבד אל נאצר שהזהיר אותו מההרפתקה הקונגולזית ואמר: "אם אתה רוצה להפוך לטרזן חדש, איש לבן שמנהיג ומגן על השחורים, זה בלתי אפשרי". וצ'ה גווארה אכן נכשל. אבל כמו שנראה בהמשך כדי להצליח באפריקה פשוט צריך לבחור טרזן נכון.  

בקיצור, הנשק שהגיע מקונגו לא פתר את הבעיה, ומה שהיה חסר עוד יותר הייתה התחמושת שיש לה נטייה להיגמר כשמשתמשים בה. פה ושם אפשר היה לקנות משהו בשוק הנשק השחור הבינלאומי, אבל המצב הפיננסי של אניה-ניה היה בכי רע. היה ברור שעזרה אמיתית יכולה לבוא רק ממדינה מבחוץ שתחליט לסייע בצורה רצינית. הבעיה הייתה שמדינות אפריקניות לא התלהבו מהרעיון להכניס את הראש בגלוי לעוד פרשה בדלנית, כי לכל אחת מהן היו בדלנים משלה.

ישראל נכנסת לתמונה

נסיון ראשון להשיג נשק מישראל התרחש כבר ב-1961, עוד לפני ההקמה הרשמית של "אניה-ניה". וויליאם דנג, אחד המנהיגים הדרום-סודאניים הגולים, יצר קשר עם שגרירות ישראל בטנגניקה וגם שלח מכתב ארוך לבן-גוריון שבו שטח את תולדות הדרום, את הבקשות לסיוע בכסף, נשק והדרכה, ואת התועלת שישראל יכולה להפיק ממאבק נגד האוייב הערבי המשותף. אבל למרות התמיכה של השגריר רפאל רופין תשובת הממסד הישראלי היתה שלילית: התקווה לחדש את הקשרים עם הממשל בסודאן טרם פגה, וגם מצב היחסים העדין עם אתיופיה ואוגנדה השכנות שיחק תפקיד. וויליאם דנג הבלתי נלאה נפגש עם נציג המוסד באתיופיה נחום אדמוני, עם שר החקלאות משה דיין שביקר באוגנדה, ואף הפליג ללונדון וניו-יורק, נפגש עם הנציגים הישראלים שם וניסה בכל הכוח לקדם את העניין. בסופו של דבר נאלץ מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ שלמה הלל להוציא בדצמבר 1963 הנחיה לכל הנציגויות של ישראל באפריקה בזו הלשון: "חוזרים ומדגישים ומזהירים שאין לקיים כל קשר עם נציגים מדרום סודאן באם יבואו אליכם ובאם ינסו לקשור שיחה או להעביר חומר. הוראה זו היא חד-משמעית וסופית ומבקשים להקפיד על ביצועה".

אבל לא עבר הרבה זמן עד הנסיון השני. אחד ממבריחי הנשק של אניה-ניה בשם אוליבר אלבינו פנה ב-1965 לשגרירות ישראל בקניה ונפגש עם משה דיין, אבל נסיון זה שוב לא הביא לתוצאות.

המהפך בא רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. אחד ממקימי האניה-ניה, מפקד אזורי במחוז מזרח אקווטוריה בשם ג'וזף לאגו כתב מכתב ללוי אשכול שבו שיבח את צה"ל על נצחונו, אמר שהוא נלחם נגד אותם ערבים. הוא הוסיף שאם הוא וחבריו יקבלו סיוע, יוכלו לרתק את הצבא הסודאני כך שהוא לא יוכל לצאת לתעלת סואץ לעזרת מצרים. לאורך 1968 ראשי הממשלה הזמנית אגריי ג'אדן וג'וזף לאגו המשיכו לפנות כל אחד בנפרד לשגרירויות ישראל בקניה, אוגנדה וטנזניה, והנציגים הישראלים הציעו להם לאחד מאמצים ולדאוג שהדבר יעשה במרוכז. כבר ב-1968 התקבלה החלטה עקרונית לעזור לדרום-סודאן, ולבסוף בתחילת 1969 החלה העבודה המעשית.

אחד הגורמים להחלטה היה החרפת מלחמת ההתשה עם מצרים: השאיפה היתה לרתק את צבא סודאן ולפתוח "חזית שנייה" מדרום למצרים, תוכנית שקיבלה עדיפות גבוהה יותר מבעבר. הגורם השני היה שת"פ עם אתיופיה וקניה: מבירורים שעשה ראש המוסד צבי זמיר עלה שהן יראו בעין יפה עזרה ישראלית למורדי דרום סודאן, יאפשרו שימוש בשטח ובמרחב אווירי שלהן ומצידן יעזרו בהספקת מזון לדרום סודאן. הגורם השלישי היה האסון ההומניטרי בדרום סודאן: בשלב זה של המרד מאות אלפים נהרגו, מאות אלפים הפכו לפליטים, כפרים ושדות נשרפו, הצבא הסודאני לא בחל בהרג נשים וילדים, בלקיחת בני ערובה ובשימוש במחנות ריכוז לאוכלוסיה אזרחית.

במרץ 1969 צבי זמיר הטיל על סא"ל דוד בן עוזיאל (טרזן), הלוחם המהולל מיחידה 101 והצנחנים, להוביל משלחת סקר שתבדוק את המצב בשטח, תציג מסקנות ותבנה תכנית פעולה לעתיד. את הכינוי "טרזן" בן עוזיאל קיבל בנעוריו כשהציל חבר מטביעה, כמו טרזן בסרט. הוא לא ידע אז שבאמת נכונו לו הרפתקאות אפריקניות. חוץ מניסיון קרבי עשיר לבן עוזיאל ב-1969 כבר הייתה היכרות עם אפריקה: הוא היה מדריך ויועץ צבאי באתיופיה ושליח לתנועות נוער ציוניות בדרום אפריקה.

המשלחת כללה שלושה אנשים: בן עוזיאל היה אחראי על הצד הצבאי, אלי כהן על הצד הפוליטי והכללי, ויעקב טלמור (צ'רלי) היה האלחוטן. צ'רלי, יליד מצרים, שלט בכמה ניבים של ערבית והוסיף אליהם גם את הניב הסודאני, מה שתרם הרבה לעבודה בשטח. בן עוזיאל קיבל את שם הכיסוי "ג'ון", לשני חברי המשלחת האחרים גם כן נבחרו שמות לועזיים. המשלחת טסה לניירובי, נסעה ברכב לקמפלה וב-10 ביוני 1969 נפגשה בגבול עם לאגו והמשיכה משם ברגל למפקדתו באואיני-קיבול, כ-50 ק"מ מהגבול. לאחר מכן במשך שלושה שבועות המשלחת עשתה מסע מעגלי של 300 ק"מ להכרת האזור והתנאים. בן עוזיאל התרשם מהעוני המחפיר, הרעב, היעדר תשתית רפואית, דלות הלוחמים בנשק ובבגד שלגופם, ומהרצון למרות זאת להמשיך ולהילחם.

אחרי חזרתו לארץ בן עוזיאל הגיש את מסקנותיו. הוחלט גם להביא את ג'וזף לאגו עצמו, והוא הוטס לארץ דרך קונגו ואיטליה עם מסמכים מזויפים. בפגישה עם גולדה מאיר לאגו הסביר את המצב בדרום סודאן ואמר שזאת השעה ה-12 מבחינתם, ובאין עזרה אין יותר סיכוי לאנשי הדרום. גולדה מאיר הבטיחה לסייע וגם הוסיפה: "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו". התוספת תתברר כחשובה בהמשך.

בהדרגה נבנתה תכנית סיוע: הצנחת נשק וציוד, ארגון מסגרות לוחמות, אימוני פרט ואימוני יחידה, הכשרת מפקדים, תכנון וליווי פעילות מבצעית. למדינת ישראל, לצה"ל ולמוסד כבר היה בשלב זה נסיון עשיר בפעילות במתכונת דומה. משנת 1963 ישראל הגישה סיוע רציף לכורדים בעיראק, כאשר מדריכים, נשק וציוד נכנסים בדרך יבשתית מאיראן שסייעה אף היא לכורדים. כמו כן בשנים 1964-1966 הצניח חיל האוויר נשק למלוכנים בתימן שנלחמו שם נגד חיל המשלוח המצרי. כך שהתכנית בגדול הייתה ברורה, צריך היה רק להתאים אותה לתנאים הספציפיים של דרום סודאן. אחד ממאפייני הסיוע, כמו בכורדיסטן, היה גם סיוע רפואי לאוכלוסיה אזרחית, כולל חיסונים לילדים. זה היה חשוב גם מן הטעם ההומניטרי הפשוט, וגם עזר לרוח הלוחמים שראו את הטיפול במשפחות שלהם.

בספטמבר 1969 בן עוזיאל שוב יצא לדרום סודאן בראש משלחת של שלושה אנשים, הפעם עם צ'רלי ועם ד"ר עמנואל שפירא. אחרי הגעתם לאואיני-קיבול החלה העבודה: הצנחות ממטוסי חיל האוויר שטסו ישירות מהארץ, תדלקו בניירובי אחרי ההצנחה וחזרו בחזרה. בכמה סבבים הוצנחו רובי "לי-אנפילד", מקלעי "ברן", תת-מקלעי "סטן", "פורט-סעיד", "עקבה" ואחרים, מקלעים כבדים ד.ש.ק., מטולי RPG, מרגמות, רימונים, מוקשים, חומר נפץ, תחמושת, מכשירי קשר, מדים, ציוד רפואי – כל מה שנדרש למסגרת לוחמת, בשלב ראשון ל-1000 חיילים, בהמשך היו כמויות נוספות. חלק גדול מהנשק והציוד היה שלל ממלחמת ששת הימים. השמחה במסדר חלוקת הנשק הייתה רבה. הלוחמים רקדו עם בן עוזיאל ולאגו על הכתפיים, הנשים שרו: "ג'וזף לאגו, יש לך רובים, הילחם בערבים! ילדינו נהרגים, ג'וזף לאגו, הילחם!"

הוחל בבניית מטווחים לנק"ל, לזריקת רימונים, לירי RPG, לאימוני כיתה ומחלקה, נפתח קורס חובשים מחלקתיים וקורס אלחוטנים. על רמת המועמדים יכולים להעיד התנאים שהוצבו: חוץ מידיעה בסיסית באנגלית החובשים נבחרו מתוך אלה שפעם לפחות ביקרו בבית חולים, והאלחוטנים היו צריכים לדעת חיבור וחיסור. אבל העיקרון הצה"לי אומר "זה מה שיש ועם זה ננצח" ולא היה מקום מתאים יותר ליישם אותו.

יחד עם התחלת אימוני החיילים ד"ר שפירא החל במבצע חיסון ילדים מחצבת, שאחרי זה המשיך גם במאמץ למגר את האבעבועות השחורות והקדחת הצהובה. בסוף אוקטובר הוכשר מסלול נחיתה למטוסים קלים. האורחים הראשונים שנחתו במסלול היו צבי זמיר ואפרים הלוי שבאו מאוגנדה להתרשם מקצב ההתקדמות. מי שהביא אותם היה סא"ל יוסי סלנט, מפקד משלחת חיל האוויר באוגנדה.

אחת הבעיות בבסיס האימונים היה מחסור במזון, לכן הוחלט שכל מסגרת תקצר את האימון שלה לשבועיים, תחזור לאיזור הפעילות שלה ושם תמשיך את האימון עם המפקדים שלה בהסתמך על מזון מהכפרים באיזור. לכן האימונים היו אינטנסיביים, 18 שעות ביום.

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969.

לחלק השני של המאמר

החורף מגיע

ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח

המלחמה באוקראינה, והעננים המתקדרים בשמי המיצרים של טייוואן, עלולים לבשר על שינויים דרמטיים במערכת הבינלאומית. האם יתכן שהעולם היציב והבטוח יחסית שהתרגלנו אליו מתקרב לקצו, כמו "העולם של אתמול" שקדם למלחמת העולם הראשונה? אסון כזה יכול להתרחש אם וכאשר העימותים הנפרדים במזרח התיכון, מזרח אירופה ומזרח אסיה יתאחדו בדרך כלשהי לתבערה עולמית אחת. בינתיים, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

מלחמת העולם הראשונה היתה אירוע ששינה את העולם. "הקסטרופה המבשרת של המאה העשרים", כפי שכונתה בידי רבים, היתה מעין מסך, שכל מה שאחריו לא דמה למה שלפניו. "האורות כבים מעל אירופה", אמר סר אדוארד גריי, שר החוץ העגמומי של בריטניה, עם תחילת המלחמה. "הם לא ידלקו שוב בימי חיינו." המלחמה הזאת, מעבר להרס העצום שחוללה בפני עצמה, סיימה את המאה ה-19 הארוכה והתחילה תהליך מהיר של הידרדרות, שיסתיים באימי הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, מלחמת עולם חדשה, שואה ושתי פצצות אטום. "העולם של אתמול", אם נצטט את סטפן צוויג, אבד לבלי שוב. לא רק הפאר וההדר של הקיסרות הגרמנית והאוסטרית נמוג לערפילי הזמן, לא רק האימפריה העוסמאנית וממלכתו של הצאר ניקולאי התמוטטו, אלא דברים עמוקים בהרבה. כל האימפריות המערביות, במידה מסויימת, התחילו לאבד את הביטחון בעצמן, בקדמה וב"משימת הציביליזציה שלהן", תהליך שיסתיים עשרות שנים מאוחר יותר בדה-קולוניזציה.

לפני מלחמה העולם הראשונה היו, כמובן, סימני אזהרה. אנליסטים מעטים, שראו את הנולד, הצליחו להבחין בתהליכים ארוכי הטווח. החשוב מביניהם היה כנראה איוון בלוך, בנקאי יהודי-פולני שכתב את הספר "מלחמת העתיד". באמצעות ניתוח טכנולוגי, צבאי וכלכלי, הסיק בלוך כי ההתקדמות בקטלניות כלי אש הנשק ובכוח האש, העוצמה הכלכלית של המדינות השונות והבריתות ביניהן, יובילו למלחמת התשה ארוכה שתחריב את העולם האירופי הישן מהיסוד. באופן כללי, החובבן בלוך נתקל בעיקר בהתעלמות, חוץ מאשר מצד הצאר ניקולאי השני, שדווקא קיבל אותו בכבוד רב לשיחה ארוכה. בלוך הצליח לשכנע את הצאר, ככל הנראה, לכנס את ועידת השלום בהאג ב-1899 שכללה את אחד מהנסיונות הרציניים הראשונים להעלות על הכתב את חוקי המלחמה. הצאר, שחשש לפגר מאחורי ההתפתחויות בטכנולוגייה הצבאית של מערב אירופה, בעיקר קיווה לעצור את מירוץ החימוש, אם כי מאמץ זה נכשל בסופו של דבר, כידוע.

עוד לפני בלוך, הרמטכ"ל הגרמני פון מולטקה נחרד כאשר הבין, לפתע, כי הסדר האירופי של המאה התשע עשרה עומד על חביות אבק שריפה. "ואוי למי שיבעיר את אבק השריפה הזה של אירופה", אמר בהתבטאות מפורסמת. לקראת סוף המאה, אירועים מסוכנים חלפו במהירות, מפנים את מקומם למשברים קטלניים חדשים. ההתקפה האיטלקית על האימפריה העוסמאנית והמלחמות בבלקן, למשל, איימו שוב ושוב להצית את חביות אבק השריפה באירופה, ושוב ושוב כובה הגפרור בטרם ליחכה האש את הפתיל. היו שהבינו ברגע האחרון לאן אירופה הולכת. שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, חש הוא וחבריו המדינאים צועדים מכוסי עיניים לתהום, בתהליך כלייה שהם אינם מסוגלים לשלוט בו. אלברט באלין, היועץ הכלכלי היהודי של הקייזר וילהלם השני, התריע כי הקיסרות הגרמנית הולכת להתאבדות ידועה מראש והתחנן לקיסר שלו שלא לצאת למלחמה. בתגובה, הגנרלים שהקיפו את הקייזר דחקו אותו הצידה. "הייתי צריך להקשיב לבאלין", אמר הקייזר המוכה והמובס בדרכו להולנד, כשהכל היה כבר אבוד. באלין עצמו, מלוכני עד עמקי נשמתו, לא היה יכול לסבול את גורלו המר של הקיסר שלו, ושם קץ לחייו בבליעת רעל.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ההיסטורי הזה? מפני שאפשר להעריך – בזהירות המתבקשת – שאנחנו עומדים בפני קצו של סדר עולמי ישן, יציב ובטוח יחסית, ועל ספו של סדר חדש, אלים, בוגדני ומסוכן בהרבה. למרות כל הצרות, המלחמות והבעיות, אנשים בדורינו לא מבינים עד כמה התמזל מזלם. שני הדורות האחרונים, פחות או יותר, זכו לחיות בעולם משגשג, עשיר ובטוח באופן חסר תקדים. כמובן לא בכל מקום על פני הגלובוס, ובוודאי לא באותה מידה, אבל בממוצע – כך היה. רק בסין, מאות מיליונים יצאו מהעוני. מאזן האימה בין ארצות הברית וברית המועצות, ולאחר מכן כוחה הא-סימטרי של ארצות הברית, אפשרו למדינות רבות פטור מבעיות ביטחון, עד שהזניחו לחלוטין את הצבא שלהן והתמקדו בהתפתחות כלכלית. האו"ם נתן למדינות זירה לא אלימה להתקוטט בה, ומשטר זכויות האדם והמשפט הבינלאומי העניק לכל אלו הילה של פרוגרס ואנושיות הולכת וגוברת. מבחינה תרבותית, התרגלנו שבדרך כלל, ברוב המקומות בעולם המפותח, אנחנו לא צריכים לפחד כבר מאלימות פוליטית; שאפשר לנסוע ולטייל בקלות כמעט בכל העולם, ולמצוא בכל מקום את אותם האייפונים, אותה המוזיקה, אותם רחובות מוכרים ואותן רשתות מזון, ולרכוש בכל אלו באמצעות אותם כרטיסי אשראי. אולם כמו בדמדומי "העולם של אתמול", היציב והבטוח של סטפן צוויג, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

בטור הקצר הזה, אתייחס אך ורק לסימני האזהרה הפוליטיים, ואתעלם מהתפתחויות מערערות חשובות לא פחות (ואולי אפילו יותר) כמו מהפכת הבינה המלאכותית ושינויי האקלים. סימן האזהרה המשמעותי הראשון, לדעתי, הוא המלחמה באוקראינה. בפעם הראשונה אנחנו רואים שמלחמה הרסנית, קונבנציואנלית, כמו אלו של פעם, יכולה להתרחש לא רק "שם", בעולם השלישי, אלא גם כאן, בלב אירופה והעולם המפותח. מי שהיה באוקראינה לפני המלחמה, כמוני, יודע שחיי העיר במדינה הזאת נראו בדיוק כמו החיים בתל אביב. אותם ההמונים שוקקי החיים, אותם הגברים והנשים בבגדים מודרניים ואופנתיים, אותם הברים והמסעדות. הרבה מאלו הפכו עכשיו למאכולת אש וחורבות עשנות, ומי יודע מתי יגיע סופה של המלחמה. אותו הדבר יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ומהר יותר מכפי שאנחנו חושבים. התוקפנות הבוטה של פוטין, לא רק מלחמות גבול, טרור או פעולות א-סימטריות, אלא פלישה ללא פרובוקציה למדינה שכנה כדי לספח משטחיה, היא הפרה חמורה של הסדר שנקבע אחרי מלחמת העולם השנייה. ומה יקרה אם רודנים אחרים, במקומות שמושכים קצת פחות תשומת לב, ינסו לחקות אותו? טורי טנקים עשויים להילחם זה בזה במדינות מפותחות נוספות.

במקביל, המהומות בפריז והסימנים הפוליטיים בגרמניה מבשרים על עלייה ממשמשת ובאה של הימין הקיצוני במדינות מפתח ביבשת, כתוצאה מכישלון מתמשך להתמודד עם בעיית ההגירה ומהומות המהגרים. זה יהיה סימן נוסף לקריסת משטר זכויות האדם והסדר של אחרי מלחמת העולם השנייה. ההתערערות הפנימית בישראל והסכנה של מלחמה עם חיזבאללה ואיראן, קטלנית יותר מכל מה שהכרנו, מבשרת אף היא על שינויים יסודיים והתמודדות עם קשיים שעדיין לא הכרנו.

אולם המלחמה באוקראינה, חרף משבר החיטה והמשבר הכלכלי העולמי שיצרה, תהיה כאין וכאפס לעומת מלחמת עולם בין סין לארצות הברית, במידה ועימות כזה יפרוץ במיצרי טייוואן. בשנים האחרונות, סין הולכת ומתנתקת מהעולם הגלובלי היציב והנוח שהכרנו, ומהסדר הבינלאומי הקיים, בתהליך שנקרא The great decoupling. לפני כשבוע הייתי שוב בבייג'ינג, ונדהמתי מהשינוי שממלכתו של שי ג'ינפינג עברה. די לומר שזרים לא יכולים להיכנס כמעט לאף אתר תיירות בבייג'ינג בלי תיאומים מראש, שחלקם דורשים אפליקציות שרק תושבי סין יכולים להוריד, ואפליקציות QR שרק טלפונים סיניים יכולים לקרוא. משיחות עם זרים שמתגוררים בבייג'ינג, עולה כי רשויות מקומיות התחילו להוריד שילוט באנגלית, ותנועתם של אזרחים לא סינים ברחבי המדינה הולכת ונעשית מוגבלת יותר ויותר. חוקרים אקדמיים סיפרו לי כי סין – בניגוד מוחלט למנהגה בעבר – סגרה באופן הרמטי את כל הארכיונים שלה, והתחילה להטריד ולעצור חוקרים זרים (בעיקר יפנים וסינים-אמריקאים), כולל כאלו שמוסדות סיניים הזמינו למחקר או לכנסים. ישנן אפילו תלונות על פגיעה בדיפלומטים באמצעות גלי קול (סינדרום הוואנה).

סין, כך נראה, הולכת ומתכוננת להתנתקות מהמערב לקראת מלחמה אפשרית במיצרי טייוואן. גם פוליטית, ההצהרות של בכירי הרפובליקה העממית אינן מבשרות טובות. הבדלנות והרצון לעצמאות גדלים במקביל גם בטייוואן עצמה, ולארצות הברית יהיה קשה להפקיר את טייוואן לגורלה בגלל תעשיית השבבים הקריטית שלה. אף נשיא אמריקאי לא יוכל להניח לסין להשתלט על זו.

מלחמה בין ארצות הברית לסין עשויה להיות "מלחמת העולם הראשונה" של הדור שלנו, האירוע שיוביל להתמוטטות סופית של הסדר העולמי הנוכחי. שימו לב שלא די בעימות בין סין ובין ארצות הברית, הרסני ככל שיהיה. גם מלחמת העולם השנייה, יש לזכור, לא התחילה כמלחמת עולם אלא רק כעימות אירופי בין גרמניה ופולין, ומאוחר יותר בין גרמניה לבריטניה וצרפת. המלחמה הפכה לעולמית רק ב-1941, כאשר שני עימותים שהיו עד כה נפרדים, האירופי והמזרח אסייאתי, הפכו למלחמה אחת לאחר ההתקפה על פרל הרבור והכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית. בתקופה שלנו, התלקחות עולמית אמיתית תתפרץ רק אם שלושת העימותים הגדולים הנפרדים בעולם, ישראל-איראן-מזה"ת, מזרח אירופה ומזרח אסיה, יתחברו בדרך כלשהי זה לזה למלחמה גלובלית אחת גדולה.

מה יהיה אחריה, קשה מאד לדעת, אבל בבירור יהיה יותר מעניין במובן הזדוני של המילה, יותר רע ויותר כאוטי. "הלוואי שזה לא היה צריך לקרות בזמני", אומר פרודו לגנדלף ב"שר הטבעות", יצירתו של ג'.ר.ר. טולקין שנכתבה אף היא בצל שתי מלחמות העולם הקודמות. "גם אני", ענה גנדלף, "וכך גם כל מי שחי לראות זמנים כאלה. אבל לא להם נתונה ההחלטה. כל שעלינו להחליט הוא מה לעשות עם הזמן שניתן לנו."

***

ותודה לאשתי עדי שהפצירה בי לחזור ולכתוב את הינשוף ונתנה לי כמה רעיונות מפתח לפוסט שלעיל.

למה מעניין להיות היסטוריון צבאי? בנאום מלא השראה בכנס השנתי של חוקרי המלחמה, טען ההיסטוריון הימי קרייג סימונדס שהמלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הכל משתקף במלחמה – והיא משקפת כל דבר אחר, אבל בעיקר את ההפרעות, הקטיעות, ההאצות, שינויי הכיוון והזרימות של תהליכים אחרים, מקבילים ומנוגדים. קרבות הם צמתים שבהם תהליכים ורעיונות שמתבשלים במשך שנים רבות הופכים לחשובים מספיק בכדי שאנשים יקיזו דם עבורם. ינשוף צבאי-אסטרטגי על היסטוריה צבאית חדשה וישנה, ולמה כל זה משנה וחשוב.

קוראיו המושבעים של הבלוג הזה בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא יצא לחופשה ארוכה. הסיבה העיקרית לכך היא שאני עצמי יצאתי לחופשה, במקרה הזה, שבתון בקיימברידג' שבאנגליה הירוקה והיפה. כן, אחרי שש שנים אינטנסיביות באוניברסיטה העברית עם החברים והסטודנטים האהובים שלי, יצאתי לחודשים של מילוי מצברים, מסעות בעולם ובעיקר מחקר, קריאה ומחשבה על רעיונות חדשים. אני לא כותב מזה זמן לא כי אין לי על מה, אלא להיפך – כי יותר מדי רעיונות מתרוצצים לי בראש וקשה לי לבחור מה מהם להעלות על הכתב. חוץ מזה, אני כותב גם ספר חדש שאמור לשנות חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על "אכזריות הצבא היפני" כביכול, ותמיד יש לי רגשות אשם שכתיבה בבלוג מגיעה על חשבון כתב היד התופח לאט מדי. ולבסוף, המשבר החוקתי בארץ הכניס אותי לסחרחרת רגשית. מצד אחד לא רציתי לכתוב עליו כאן בבלוג, ומצד שני – לא היה לי חשק לכתוב על שום דבר אחר.

היום דברים השתנו, אולי באופן חד פעמי בתקופה הקרובה, אולי באופן קבוע. בימים האלה אני נוסע בין כנסים ומעביר הרצאות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. עכשיו, בסוף מרץ, אני שוהה בסאן דייגו היפיפייה, וכותב אליכם מכאן, בבר המשקיף על השקיעה במפרץ התכול. במלון עומד להסתיים אחד הכנסים הטובים שהייתי בהם בעת האחרונה, הכנס השנתי של האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. היום, במוצאי שבת, שמענו הרצאת קינוט של אחד מההיסטוריונים הצבאיים המכובדים ביותר בארצות הברית, פרופ' קרייג סימונדס, מחבר ספרים ידועים תהילה על קרב מידווי ועל מלחמת האזרחים האמריקאית. אתוודה, שבדרך כלל הרצאות קינוט לא מרשימות אותי. לפעמים, הן כלליות כל כך עד כדי להיות חסרות משמעות ("השבריריות של אסיה המודרנית", "מעגלי זיכרון במבט לאחור"), הרצאות מעניינות אבל ספציפיות ("חלוקת הודו בראי הקולנוע הפקיסטני") או הזדמנות לכל מיני סלבריטי דוהים לעלות מחדש לבמה הציבורית (גנרל ג'יי גארנר, "למה לא טעינו בכלום בעיראק"). ההרצאה של היום היתה חריגה: סימונדס לא היה רק כריזמטי להפליא, אלא גם עמוק, מבריק, מחדש ולפרקים אפילו מרגש ונוגע ללב. הוא לא דיבר על נושא ספציפי אלא טווה רשת מרתקת על התחום שלנו בכללותו. הוא מיפה את תחום ההיסטוריה היום – והסביר למה היסטוריה צבאית אמורה לעמוד במרכזו, ולא בשוליים שלו, מה המשמעות האמיתית שלה, ולמה החלוקה בין היסטוריה צבאית ישנה ("מבצעית", "קשה") לבין היסטוריה צבאית חדשה ("חברתית", "רכה") משמעותית פחות מאשר נהוג לחשוב.

בביוגרפיה המפורסמת שלו על הדוכס ממרלבורו, וינסטון צ'רצ'יל כתב פעם שקרבות הם אבני הדרך של ההיסטוריה האנושית. סימונדס חולק עליו. החוויה האנושית עמוקה ומורכבת, ואי אפשר לצמצם אותה להתנגשויות אלימות. בימינו, התחום נע לעיסוקים כמו מעמד, מגדר, גזע, חיי האדם הפשוט, והיסטוריה צבאית כמו זו שכתב צ'רצ'יל נחשבת לנבירה מיושנת בחייהם של "גברים לבנים עשירים ומתים", כפי שהיה מי שאמר בזלזול. בשנות השישים, גם ההיסטוריה הצבאית הגיבה לרוחות הזמן, וחוקרים צעירים פיתחו את ה"ההיסטוריה הצבאית החדשה" שעוסקת בקשר בין צבא וחברה, ולאחר מכן גם כלכלה, סביבה, מגדר, גזע ותופעות אחרות. סימונדס הדגיש שהחלוקה בין מחקר צבאי חדש וישן אינה ברורה. הרי היסטוריה של מלחמה ושל עימות, כשהיא נכתבת טוב, תמיד היתה כוללנית. איך אפשר להבין שדות קרב בלי לחקור את הסביבה הגיאוגרפית? מלחמת העולם השנייה לא תהיה מובנת ללא שאלות של גזע ומגדר בצבא ארצות הברית ובחברה האמריקאית בכלל. טכנולוגיות המלחמה החדשות, למשל, הובילו את אנדרו ג'קסון היגינס, מהיזמים הימיים החשובים של הצי האמריקאי במלחמה, לשקול לשבור סגרגציה מסורתית ולהעסיק שחורים במפעלים שלו, אך בשל התנגדות הפועלים בחר להעסיק נשים לבנות במקומם. מדוע פועלים גברים לבנים העדיפו לעבוד לצד נשים לבנות, דבר שנחשב אף הוא טאבו באותו הזמן, ולא לצד גברים שחורים? התשובה הולכת הרחק מהמלחמה להתפתחויות ארוכות טווח של גזע ומגדר בחברה האמריקאית. דוגמא נוספת: קשה להבין את יפן במלחמת העולם השנייה בלי לדון ביריבות של הצבא והצי, אבל זו לוקחת אותנו לפוליטיקה פיאודלית שמרחיקה למאה התשע עשרה, אם לא למאה השש עשרה, ולמבנים היסודיים ביותר של הפוליטיקה היפנית כפי שהתפתחה מאז הרסטורציה של מייג'י (1868), כמו גם לאינספור שאלות משפטיות, חוקתיות, מוסדיות וחברתיות. למעשה, היסטוריה של מלחמה היא מדעי הרוח בזעיר אנפין: אין שום תחום – מגדר, חברה, סביבה, אוכל, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, חינוך, משפט, מוסדות, פוליטיקה – שאינו מיוצג בה. היסטוריה של רגשות? אין שום פעילות אנושית אחרת, אולי מלבד אהבה, שמעוררת רגשות עזים כמו המלחמה. היסטוריה של אידיאולוגיה ורעיונות? הביוגרפיה שכתב סימונדס לגנרל הדרומי ג'וזף ג'ונסטון הראתה עד כמה שינו קודים של כבוד שהתפתחו בהדרגה תהליך קבלות החלטות רציונלי כביכול. היסטוריה פיננסית? אין מלחמה ללא מימון, והיא מבזבזת הכסף הגדולה ביותר, שגורמת לאחדים להתעשר ולרבים להתרושש. המלחמה היא כמו טיפת מים שאור נשבר לתוכה בכל גווני הספקטרום.

מעבר לכך, וכאן הגיע סימונדס לחלק המעניין ביותר בהרצאתו, היסטוריה צבאית היא גשר בין אירועים נקודתיים וצמתים היסטוריות לבין תהליכים ארוכי טווח. הפיצול בין הצפון לדרום בשאלת העבדות, למשל, הולך אחורה מאה שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, אם לא יותר, אבל רק במלחמת האזרחים האמריקאית הנושא הפך להיות מספיק חשוב כדי שאמריקאים ישפכו דם ויהרגו אחד את השני בגינו. וברגע שהוא הפך להיות מספיק חשוב, מלחמת האזרחים יצרה צומת ששינתה את ההיסטוריה ללא היכר. לכן, מסיק סימונדס, המלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הם מציינים את שיאם של תהליכים (כאמור – מתי השינוי הופך להיות מספיק חשוב כדי שאנשים יילחמו בשבילו), וכן את נקודות ההאצה והמפנה שלהם, והאירועים הדרמטיים שבקונפליקט עשויים להוות צמתים היסטוריות שמחברות בין תהליכים ותיקים לתהליכים חדשים, מקבילים ומנוגדים. כפי שהפסיק והנקודה מכוונים את המשפט, יוצרים בו הפסקות וגורמים לו לזרום, אך לא קובעים בהכרח את טיבו ומשמעותו, כך הקרבות בתמונה הגדולה של ההיסטוריה.

ברגע שאנחנו מבינים שהמלחמות הן סימני הפיסוק של ההיסטוריה, תובנה זו יכולה להנחות אותנו בחקר ההיסטוריה הצבאית. נוכל להיות "היסטוריונים צבאיים חדשים", שמתעניינים למשל בקשר בין צבא וחברה, ומראים את ההקשר הרחב שבתוכו סימני הפיסוק הם בעלי משמעות. אך כדי להבין את השפעת המלחמה על ההיסטוריה, צריך גם "לינגוויסטים" שיעמיקו בסימני הפיסוק עצמם, ויסבירו כיצד אנשים נלחמים למען מה שחשוב עבורם. בהקשר זה, ההיסטוריה המבצעית הישנה חשובה לא פחות מההיסטוריה הצבאית החדשה. קריטי לחקור את חווית החייל הפשוט, אבל משמעותיים לא פחות הם הגנרלים והמנהיגים שתורמים רבות להצבת סימני הפיסוק, וגם הם עצמם משקפים בתוכם, כמו טיפות מים, שינויים היסטוריים רבים ומגוונים (למשל ההשפעה של התפתחות ה"כבוד הדרומי" על האסטרטגיה של ג'ונסטון, והיכולת להשתמש בחייו כדי להדגים את ההיסטוריה של הכבוד הזה ואת השפעתו על המציאות). הוריי, אמר סימונדס, להיסטוריונים הצבאיים החדשים, והוריי לישנים; לחוקרי המפות עם החיצים, ולמתעמקים ביומנים של חיילים מהכפרים; לביוגרפים של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, ולתלמידי האדם הפשוט שחוקרים את השפעת השינויים הדמוגרפיים והחברתיים על הצבא ועל המלחמה, למתעניינים בטכנולוגיה הימית במלחמת העולם הראשונה, ולאלו שחוקרים את המגדר בצבא האמריקאי. כולם שותפים באותו הפרוייקט. כולם מסייעים לנו להבין את ספקטרום האור בטיפת המים, ולפענח את סימני הפיסוק של ההיסטוריה. "כשלעצמי", הוא סיים, "אני גאה להיות היסטוריון צבאי."

האמת? התרגשתי. מכאן אני ממשיך מחר בבוקר ליפן, להמשיך ולקרוא מסמכים נדירים על הצבא של ארץ השמש העולה.

בין המלחמה באוקראינה, המהומות באיראן והקשיים בהרכבת הקואליציה בישראל, הסתננה אלינו ידיעה שכמעט ולא זכתה לתשומת לב. מנהיג דאע"ש המכהן חוסל בדרום סוריה. מה פירוש הדבר? ד"ר אלי גליה, חוקר סוריה המודרנית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית" מסביר לנו את המשמעויות.

דובר ארגון דאע"ש, "אבו עמר אל-מוהאג'ר" הודיע ב- 30 בנובמבר 2022 בהודעה מוקלטת על מותו של מנהיג הארגון "אבו אל-חסן אל-האשמי" ועל מינויו תחתיו של "הווטרן ואיש הג'האד הנאמן", "אבו אל-חוסין אל-חוסיני אל-קרשי". אל-מהאג'ר רמז, כי "אל-האשמי" נהרג בפעולת איבה, אם כי הוא לא ציין היכן ומתי זה קרה. דובר פיקוד מרכז של צבא ארה"ב ((CENTCOM, הודיע באותו יום, כי "מנהיג דאע"ש חוסל באמצע אוקטובר במבצע שנערך על ידי 'צבא סוריה החופשית' במחוז דרעא בסוריה", המנהיג השלישי של הארגון שמחוסל בפריפריה סורית.

מקורות סוריים רשמיים ומהם המזוהים עם האופוזיציה, דיווחו על 'מבצע מתגלגל' בעיירה ג'אסם, שהחל ב- 14 באוקטובר ונמשך מספר ימים. מכלל הדיווחים עלה, כי חילופי האש התנהלו בין פעילים המזוהים עם דאע"ש לבין חמושים מקומיים, הפועלים בשירות מנגנוני המודיעין הסוריים. ככל שהצטברו הדיווחים, ניתן היה להתרשם, כי במוקד מבצע הסיכול עמד "עבד אל-רחמן אל-עיראקי", מי שכונה "סיף בגדאד" ו"אמיר דאע"ש בדרום סוריה" (תארים שנועדו, כך הסתבר, להסוות את נוכחותו במקום של הח'ליף).

על פי המדיה הסורית הרשמית, פעילי דאע"ש חוסלו בעת שהתבצרו בתוך מבנה מפקדה ואחרים פוצצו עצמם באמצעות חגורות נפץ 36 שעות לאחר שהחלה הפעולה שנראתה, בשלב ראשון, כ"עוד מבצע 'שגרתי' לסיכול התארגנות של דאע"ש". בסופה, חשפו אמצעי המדיה הסוריים את כלי הנשק והתחמושת שאותרו במקום, פחות מ- 10 ק"מ מגבול ישראל.

אלוף אולג איגורוב מהכוחות הרוסיים בסוריה, הודיע כי "בפעולה משותפת לכוחות רוסיים וסוריים חוסלו 20 פעילים של דאע"ש, מהם שהיו אחראים לפיגוע האוטובוס שבוע קודם לכן בפאתי דמשק, שגרם למותם של יותר מ- 20 חיילים סורים. מאידך, אנשי הקבוצות החמושות המקומיות פרסמו הצהרה לפיה הם הצליחו להרוג כ- 45 מחברי הארגון, בהם 15 מנהיגים בכירים. במהלך הסריקות הנמשכות נמצאו בזירת הפעולה שבע נשים בגילאים שונים, ככל הנראה נשותיהם של הפעילים, מקומיות שהחזיקו בזהות בדויה. אחד המקורות כתב, ובהתייחס לסוג ולכמות מטעני הנפץ שנמצאו במבנים שנסרקו, כי פעילי דאע"ש לא יכולים היו להשיגם ללא סיוע חיצוני, בהסתמך על רשתות הברחה או מעבר במחסומי הצבא הסורי. בהמשך, פוצצו גם בתיהם של המעורבים בהשתייכות לתא.

מקורות מקומיים בחוראן שהתראיינו לעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד, ציינו כי מנהיג דאע"ש אל-קרשי, המחזיק באזרחות עיראקית, הגיע לאזור דרעא כבר לפני שנה, התחתן עם אישה סורית מקומית, מיסון אל-צלח'די, קנה חווה חקלאית ובנה בית בעיירה. בנוסף, הוא הקים בית דין שרעי מרחק של כ-400 מטרים בלבד ממחסום של צבא סוריה. לדבריהם, הגם שאנשי דאע"ש ובראשם אל-קרשי שאפו לפעול מתחת לרדאר ולשמור על פרופיל נמוך, התכונה סביב בית הדין היא שהאיצה את חשיפתם של כ- 200 פעילים ומפקדים ששהו במקום. שהייתם התאפשרה בידיעתם של המוח'אבראת הסורים עד שאלה החליטו במחצית אוקטובר להורות על הפעולה לסיכול ההתארגנות.

ככלל, הנרטיב האופוזיציוני המנסה להמעיט מיכולתו של המשטר הסורי להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בדרום המדינה, שב והלין בהזדמנות זו, כי המשטר הסורי שחרר מבתי הכלא שלו בתחילת 2020 כמה עשרות פעילים של דאע"ש, תושבי מחוז דרעא. כל זאת במטרה לחסל אישים אופוזיציוניים המסרבים לקבל את מרותו של המשטר בדמשק ולהצטרף לשורותיו, ואף לאפשר את התבססות הנוכחות הפרו איראנית באזור.

וכך, לא מן הנמנע, כי האפשרות שמנהיג דאע"ש, "אבו אל-חסן אל-האשמי", הצליח להסתוות בשטח בזהות בדויה יכולה, לכאורה, להסתמך לא רק על ההתנגדות המקומית למשטר אסד, אלא גם על יכולתו להתברג בתוך המארג השבטי והחמולתי באזור ולמצוא בו מחסה, וזאת בחסות האנרכיה המשתוללת בדרום המדינה. יש לציין כי אזור זה נמצא גם במוקד הברחות הסמים מסוריה לשכנותיה.  

חיסולו של מנהיג דאע"ש, השלישי במספר, והפעם לא בידי כוח אמריקאי מיוחד, בפריפריה סורית, יכול להעיד על משילותו המוגבלת של המשטר בדמשק ועל הקשיים שבהם הוא נתקל להחיל ביטחון בשטחים הנתונים לשליטתו. הסתתרותם של מנהיגי דאע"ש באזורים צפופים בצפון סוריה, או רוויי אלימות בדרום המדינה, מתאפשרת בחסות הכאוס השורר באזור, קיומן של רשתות הברחה, והעובדה שמעייניו של האזרח הסורי נתונים, ברובם, לצורכי הישרדות. מינויו של מנהיג חדש לארגון מסמל לבטח את ההמשכיות שהארגון רוצה לבטא, גם אם מדובר בתפקיד שהפך "ייצוגי", ומתוך כוונה לאפשר את פעילותם המבוזרת של "המחוזות", אך בלי שיהיה בכך כדי לבטל את הנחישות של הקואליציה בראשות ארה"ב להמשיך ולרדוף את פעיליו חדורי האידיאולוגיה הרדיקלית.   

דמיינו לעצמכם את הסיפור הבא: סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקת שוחד עם חברת מטוסים אמריקאית. לפי העסקה, כללי המכרז ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אף חייל סביר לא יבין את משמעות הפקודה, אך אסף, שמתמחה בכך, מודע היטב להשלכות הצפויות, ובכל זאת ממלא אותה כדי לזכות בקידום. מה צריך להיות דינו של אסף? הינשוף צולל – שוב – לנבכי הפקודה הבלתי חוקית בעליל.

דמיינו שאתם חיילים בסערת קרב, או בפטרול מאובק באיזו גבעה, והמפקד שלכם נותן לכם פקודה שאתם יודעים בוודאות שאינה חוקית: למשל, לטבוח קבוצה של ילדי גן שעוברים במקום, לאנוס שבויות, לבזוז מכשירי טלפון חכם מחנות, או להשחית רכוש פרטי למטרה שאינה צבאית. לפי הדין הישראלי, וכן ספרי הדינים של רוב הצבאות המודרניים, אתם חייבים לסרב אחרת תועמדו למשפט פלילי. אמנם, חייל לא צריך לבדוק את החוקיות של כל פקודה שהוא מקבל, אבל חובה עליו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יסוד ה"עלילות" הנ"ל הוגדר כהאי לשנא על ידי השופט בנימין הלוי בפסק הדין המפורסם של טבח כפר קאסם (1958):

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

בית הדין של כפר קאסם עסק במקרה של פשע מתועב שאין ולא יכולה להיות עליו מחלוקת: ירי במכוון על אזרחים ערבים שומרי חוק, גברים, נשים וילדים, שחזרו הביתה בשעת עוצר שלא ידעו על קיומו. אולם מה קורה במקרים יותר אפורים ומסובכים? מה דינו, למשל, של חייל שמילא פקודה לחבל במתכוון בציוד בסדנא צבאית כדי שהיחידה תקבל ציוד חדש? האם ניתן להרשיע נהג שהסא"ל הורה לו לנסוע במהירות מופרזת המסכנת חיי אדם כדי להגיע בזמן למסיבה פרטית? בשנים האחרונות, העמקתי בנושא המרתק הזה, בעיקר כדי להבין כיצד השפיע העדר המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל על הצבא היפני. בין היתר השתתפתי בקורסים, קראתי ספרי משפט ואפילו עבדתי על מאמר משותף עם ד"ר זיו בורר, מומחה בינלאומי לנושא מאוניברסיטת בר אילן. ד"ר בורר מצא ראיות לקיומם של מושגים הדומים לפקודה בלתי חוקית בעליל בחוק הרומי, בקודים שונים של ימי הביניים, במשפט המקובל הבריטי ובמקורות אחרים. במאמר המשותף שלנו על פקודה בלתי חוקית בעליל בצבא היפני, אנחנו מונים מספר גישות מרכזיות לנושא שקיימות (או היו קיימות) בצבאות מודרניים מרכזיים (רשימה חלקית בלבד). כפי שתראו, כל אחת מהן בעייתית בפני עצמה.

גישת האחריות המוחלטת: לפי גישה זו, חיילים חייבים לסרב לכל פקודה שאינה חוקית. ציות לפקודות אינו מהווה הגנה בפני תביעה פלילית, ויכול לכל היותר להביא להקלה בעונש. גישה כזאת, שאומצה על ידי בעלות הברית במשפטי נירנברג וטוקיו, מייתרת ממילא את יסוד העלילות. יש לציין שמדובר בגישה לא ריאליסטית, מפני שאף צבא לא יכול לצפות מכל חייל לבדוק את דקדוקיה המשפטיים של כל פקודה. האם נרשיע חיילים שהקימו בפקודה מבנה שהתברר בדיעבד כנוגד את חוקי התכנון והבנייה של עיריית ראשון לציון? במצב כזה, חיילים יהססו למלא הרבה מאד פקודות חוקיות, מחשש שעברו על תקנה כלשהי ויאלצו לתת על כך את הדין.

בפועל, צבא ארצות הברית אימץ את הגישה הזאת בעיקר כלפי יפן וגרמניה המובסות (וגם לא תמיד), אך היה רחוק מלהחיל אותה על חייליו שלו, גם כאשר ביצעו פשעי מלחמה מחרידים כמו טבח מי לאי במלחמת וייטנאם. בבריטניה אנחנו רואים גישה כזאת כבר במאה ה-18, כאשר בית הלורדים פסק שחייל חייב לסרב למלא פקודה בלתי חוקית "אפילו אם הגיעה מהמלך". אולם בפועל, הפסיקה הבריטית עידנה זאת למקרים חמורים יותר של פקודה בלתי חוקית בעליל.

גישת "ישיב המפקד" (לטינית: respondeat superior ) היא הגישה ההפוכה לגישת האחריות המוחלטת. לפי גישה זאת, חיילים לעולם לא יורשעו כי מילאו פקודה בלתי חוקית, ולא משנה מה עשו. גם כאן, יסוד העלילות מאבד משמעות. אם חיילים ביצעו פקודה שאינה חוקית, ניתן לתבוע ולהעניש רק את המפקד שהוציא אותה. בפועל, זו גישה מסוכנת אפילו יותר מגישת ה"אחריות המוחלטת". ראשית כל, היא עלולה לתמרץ מעשי טבח ופשעי מלחמה. אם צה"ל היה מאמץ את הגישה הזאת בפרשת כפר קאסם ספק אם היה אפשר להרשיע אפילו נאשם אחד, מכיוון שעד היום לא ברור לחלוטין בוודאות הדרושה במשפט פלילי מהיכן הגיעה הפקודה.

עם זאת, הבעיה ב"ישיב המפקד" חורגת מתמרוץ פשעי מלחמה. כבר במאה ה-19, הבחין המלומד הבריטי סטפן שגישה כזאת יכולה לדון צבא לאנרכיה, מפני שהיא מאפשרת לחיילים לירות בקולונל בפקודתו של הסרן, או לערוק לאויב במצוותו של מפקדם הישיר. לפיכך, רוב המדינות שאימצו את הגישה הזאת, למשל צרפת במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, עשו זאת עם סייג חשוב. חיילים פטורים מעונש אם מילאו פקודה לא חוקית, אבל רק עם הפקודה הזאת נועדה לשרת את האינטרסים של הצבא. פקודה שאינה קשורה למטרה צבאית אינה מחייבת, ומיותר לומר שאיש לא יזכה בחסינות אם מילא פקודה למרוד, לבגוד או לרצוח את מנהיגי המדינה. הצבא היפני, שסירב לאמץ סייג כזה מסיבות של קדושת המשמעת הצבאית, אכן דן את עצמו למרידות בלתי פוסקות בדיוק כפי שחזה סטפן.  

גישת "חומרת המעשה": לפי גישה זאת, חייל יזכה בחסינות אם מילא פקודה לא חוקית, אלא אם המעשה שהפקודה מורה לבצעו מתועב במיוחד מבחינה אנושית ומוסרית. לגישה הזאת יש תמיכה בפסק הדין של כפר קאסם ("פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה… והיא דוקרת את העין, ומקוממת את הלב") וכן במקורות שונים של החוק הבריטי והדין הצבאי הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחן זה הוא אובייקטיבי. כלומר, הוא חל בין אם החייל מבין את חומרת המעשה ובין אם לאו. בניסוח אחר, הוא יכול גם להתאים למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל". החייל יורשע בלי קשר לשאלה אם היה מודע סובייקטיבית לאי החוקיות, אלא לשאלה האם הפקודה עברה סף מסויים של חומרה מוסרית.

הגישה הזאת תואמת לאינסטינקטים המוסריים שלנו, אבל היא יכולה להיות בעייתית מאד בפועל. מה נעשה אם מפקד מושחת הורה לחיילים להתקין בטנקים מפלטי גז פגומים שייסכנו את חייהם של הצוותים בעתיד, אולם המפרט הטכני של המפלטים היה כה מסובך עד שלאף אחד מהחיילים לא היה סיכוי לדעת שיש בו סכנה? אמנם המעשה חמור מאד מבחינה מוסרית, אבל אנחנו דנים חיילים למאסר על לא עוול בכפם.

גישת הידע בפועל: לפי גישה זו, שהיתה קיימת בדין הגרמני הישן לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, חייל יזכה בחסינות אם ימלא פקודה בלתי חוקית, אבל רק אם הוא לא ידע ולא הבין שהיא אינה חוקית. אם החייל מודע לאי החוקיות של הפקודה, ההגנה הפלילית לא תעמוד לו והוא עלול למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. הדין הזה חל גם על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ואפילו על הס"ס. במשפט אייכמן, פירש בית הדין הישראלי את הגישה הזאת כדומה לדוקטרינה הישראלית של פקודה בלתי חוקית בעליל, ולכן טען שאייכמן היה חייב לסרב לרצוח יהודים אפילו לפי חוקי הס"ס שלו. גם גישה זו, כמובן, אינה נטולה מבעיות. אם נאמץ אותה כיצד נענה לטענות של חלק מרוצחי כפר קאסם, שטענו שבעיניהם הרג ערבים היה חובה פטריוטית? אמנם מעשי רצח ואונס מתועבים בעיני כל אדם סביר, אך האם נפטור מעונש חייל פסיכופט שסובייקיטיבית לא מבין את משמעותם?

גישת המבחן המשולב: גישה זו היא אולי הדומה ביותר למושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" כפי שהתפתח בפסיקה הצבאית הישראלית לאחר משפט כפר קאסם, והיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. לפי המבחן המשולב, יש קודם כל לבדוק האם החייל היה מודע לאי החוקיות של הפקודה. אם היה מודע – יעמוד לדין. אבל גם אם החייל לא היה מודע לאי החוקיות של הפקודה, יש לבדוק האם "חייל סביר" היה צריך להיות מודע לאי החוקיות הזאת באותן נסיבות. למשל, חייל כהניסט שחושב שזה דווקא חוקי לרצוח ערבים, לא יזכה להגנה אפילו אם סובייקטיבית לא הבין שהפקודה בלתי חוקית. פס"ד כפר קאסם רומז למבחן כזה במילים "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

המבחן המשולב יכול לגרום, כביכול, לפסיקות אבסורדיות. האם צריך להרשיע חייל שביצע פקודה שאי החוקיות שלה קלושה ולא ברורה, רק כי במקרה ידע, או סיפרו לו, שהפקודה אינה חוקית? כדי לראות מדוע לפעמים ראוי להרשיע חייל כזה, תחשבו על המקרה הבא, שהמצאתי לצורך הפוסט:

סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקה מושחתת עם חברת מטוסים אמריקאית, במסגרתה "ייתפרו" תנאי המכרז ויתרופפו סייגי הבטיחות, כך שחברה זו תזכה במכרז רכש. זאת ועוד, נהלי הבטיחות החדשים ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אסף ממלא את הפקודה כדי לזכות בקידום.

מה יהיה דינו של אסף במקרה שלפנינו? הוא הרי מילא פקודה פושעת, שיכולה לגרום הפסדים אדירים לצבא ואפילו להרוג טייסים ישראלים, אלא שאי החוקיות של הפקודה הזאת אינה ברורה לאף חייל ישראלי סביר, ואפילו למשפטן סביר, אלא רק למומחה מכרזים שמצוי בנבכי הרכש של חיל האוויר. היא אמנם לא "דוקרת את העין ומקוממת את הלב" אלא לכל היותר מעוררת פיהוק אצל החייל הממוצע, אבל אמורה לדקור את העין ולקומם את הלב של סגן אסף, שמבין היטב את משמעותה.

מקרה כזה דורש, כמובן, הפעלה של המבחן המשולב, ככל הנראה ביחד עם גישת "חומרת המעשה", אולם גם כאן אנחנו לא פותרים את הבעיות. ראשית כל, יהיה קשה מאד להוכיח בבית המשפט שאסף אכן ידע והבין את אי החוקיות של הפקודה ואת השלכותיה החמורות. אולם מה נעשה במקרים פחות חמורים, למשל של מכונאי שמקבל הוראה (שהוא מבין היטב) לחבל בציוד באופן שלא יגרום נזק לחיי אדם, רק כדי שעובדי הסדנא ילכו מוקדם יותר הביתה או יקבלו מלאי חדש? לשאלה הזאת, שעומדת לעיתים קרובות יותר ממה שאתם משערים לפתחי בתי דין צבאיים, אין פתרון פשוט וקל.

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.