נשות הנחמה: מתי מוצדק "לבטל" מחקר מדעי?

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

"נשות נחמה" סיניות

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

אבן נגף ביחסים בין יפן וקוריאה: אנדרטת נשות הנחמה מול השגרירות היפנית בסיאול. Credit: Sakaori, CC-BY-SA 3.0

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

נשות נחמה נחקרות בידי הצבא האמריקאי (החוקרים שייכים ליחידה של אמריקאים ממוצא יפני), בורמה, אוגוסט 1944

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

נשות נחמה קוריאניות: תערוכה באוניברסיטה של קליפורניה אירווין

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

"כבדו אותי כמו שאני": מתנגדי חיסונים ומלכודת העצלנות המודרנית

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

Credit: Slphotography, depositphotos.com

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

החיים היו קשים יותר – ספרה הקלאסי של ילנה מולוחובץ

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

הטענה ש"כל החוקרים מוטים" אינה אלא טכניקה להונאה עצמית. חוקרים במעבדה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Wavebreakmedia, depositphotos.com

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

מי מפחד מהיסטוריה צבאית?

Credit: HayDmitriy, depositphotos.com

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

ספרי זכרונות של דיפלומטים ובכירי משטר כמעט ולא מצוטטים – תמונת אילוסטרציה. Credit: Klanneke, depositphotos.com

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

רואים קורס בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שמתעלם מדברים כאלו? היזהרו ממנו. תמונת אילוסטרציה. Credit: Igor Golovniov, depositphotos.com

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

Image result for Ivan's War
"המלחמה של איוון", ספרה של קתרין מרידייל, הוא דוגמא מובהקת ל"היסטוריה הצבאית החדשה" שמתמקדת בעיקר בחווית הקרב, ופחות בהחלטות הצבאיות ברמת הפיקוד

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.

עולם שביר? התמוססות בינלאומית ומשברים גלובליים

תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

הסכמי אברהם כהישג של דיפלומטיה דו צדדית עם תיווך של מעצמה: הפאנל "מדברים נורמליזציה" בהשתתפות שרי החוץ של ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.

פאודה: דרמת מסתערבים בין אמת להזייה

"פאודה", סדרת המתח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חרכה את שיאי הרייטינג הן בישראל והן בעולם הערבי. מדוע הרגיזה הדרמה הזאת, שבמרכזה יחידת מסתערבים מובחרת, כתבני שמאל רדיקלי למיניהם, אך בכל זאת היתה פופולרית בקרב צופים משני צידי המתרס? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דרמה שמתרחקת מצדקנות מוסרית, מופרכת מבחינה מבצעית, אך עם זאת אמיתית להפליא.

קוראים רבים של הינשוף ביקשו ממני לכתוב ביקורת על "פאודה", הסידרה המדוברת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אתמול לפנות בוקר סוף סוף סיימתי את הבינג' המיוחל, ולאחר שלוש עונות הגיע הזמן לצאת עם מספר תובנות. למי שלא מכיר, "פאודה" מגוללת את הרפתקאותיה של יחידת מסתערבים מובחרת, שפועלת בכיסוי מקומי בערי וכפרי הגדה, ובעונה השלישית גם בעזה. במרכז העלילה עומד דורון קביליו (ליאור רז), לוחם דובר ערבית רהוטה עם נטייה לחוסר משמעת ושלל תסביכים פסיכולוגיים, לצד חבריו ליחידה: המפקד מיקי מורנו שמסתיר שלדים לא נעימים בעברו, נורית, דמות של אמזונה מקומית, וטיפוסים אחרים. לצדם, מציגה הסדרה מגוון רחב של דמויות ישראליות ופלסטיניות: שר ביטחון ערמומי, רכז שב"כ מניפולטיבי אך אנושי מאד, דסקאית שאפתנית עד כדי אטימות, חטופה עדינה ותמימה, רופאה צרפתיה-פלסיטנאית מצודדת שמצאה את עצמה בלב שכם, וכמובן, מפקדים רבים מהחמאס, הרשות הפלסטינית ודאע"ש. כל אלו מופיעים בסדרה לצד בני משפחותיהם, ועוברים במהלך העונות הרפתקאות מסמרות שיער: משימות בכיסוי עמוק, פשיטות קומנדו, פיגועים ספקטקולריים, התנקשויות נועזות, ואף משא ומתן בין אויבים בסיטואציות מוזרות.

באופן עקרוני, הסדרה מאד טובה, על אף מספר פגמים אופיינים שנדבר עליהם בהמשך. העלילה זורמת ומלאת תפניות, הקצב מסחרר, המשחק משובח והסצינות, שצולמו בכפר קאסם, יפו, רמלה ובסיסי צה"ל, מלוות בתצלומי שטח ואוויר משכנעים מהגדה ומעזה. מעל הכל, הדמויות מורכבות, עגולות ומשכנעות. כולן מתפתחות, עוברות שינויים ונשרטות במהלך העלילה, ואף אחת מהן לא יוצאת מהסדרה כפי שנכנסה אליה. הסיבה ש"פאודה" שיגעה דוברים פלסטיניים וכתבני שמאל רדיקלי למיניהם, בעולם ובישראל, היתה בדיוק משום שאינה תעמולתית. אכן, אלו שרואים במציאות הישראלית-פלסטינית מחזה מוסר עם טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, יתאכזבו מהסדרה. הגיבורים הישראלים והפלסטינים אינם פלקטים פוליטיים, והם נוטים להתחבט בבעיות ובדילמות אישיות שמשתלבות עם המאבק הלאומי הרחב יותר. כל המשתתפים בסדרה, גם מארגונים כמו חמאס ודאע"ש, מאמינים שהצדק איתם ומבטאים את עמדותיהם באופן משכנע ולפעמים גם נוגע ללב, ולעיתים נראה שהם נסחפים בקצב האירועים יותר מאשר מתכננים אותם או שולטים עליהם. עם זאת, הסדרה אינה חותרת ל"איזון" מלאכותי ומנותק מהמציאות. כמו בעולם האמיתי, אנשי חמאס ודאע"ש אינם מהססים להרוג אזרחים בכוונה תחילה ומתוך נקמה, בעוד הלוחמים הישראלים משתדלים (בדרך כלל) שלא לעשות זאת, אם כי אינם בוחלים בנזק קולטרלי כשהדבר משרת את מטרותיהם. את הצד הפלסטיני, כמובן, זה לא מנחם. כפי שאומר אחד מהמפקדים של דאע"ש בעונה השנייה, "אצלכם משום תמיד הורגים בלי כוונה". המורכבות הזאת, לצד האקשן המשובח, מאפשרת לכל צד לא רק להנות מהסדרה אלא לראות בה את עצמו. לכן, היא עמדה בראש רשימת הצפייה הן בישראל והן במדינות ערביות רבות, ולפי עדות אחת ששמעתי, היתה פופולרית אפילו בקרב אסירים בטחוניים פלסטינים.

הסדרה כמובן אינה נטולת פגמים. למרות שיוצרה, העיתונאי אבי יששרוף, הוא אחד מהפרשנים הבקיאים ביותר בגדה המערבית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחרף ייעוץ של בכירי שב"כ לשעבר, מי שיצפה לאשנב לעולם הריגול והמבצעים המיוחדים במציאות עלול להתאכזב. לצד סצינות מופרכות במיוחד, פאודה סובלת מפגמים האופיינים לז'אנר באופן כללי. אלו נובעים בעיקר מהפער בין המציאות, שהיא מטבעה כאוטית ונטולת התחלה, אמצע וסוף, לנראטיב קולנועי מהודק ומוגבל. מי שמכיר את ההיסטוריה של עולם הביון והמבצעים החשאיים, יודע כי גם במציאות התרחשו אירועים ביזאריים ומוזרים להפליא, שלפעמים עולים על המתואר בסדרות טלוויזיה. אולם אלו מתרחשים בדרך כלל לעיתים רחוקות, לפעמים גם רחוקות מאד, וכמו בכל מלחמה אמיתית, רגעי ההתרגשות העזים משובצים בתוך תקופות ארוכות של שיעמום ושגרה אפורה ושוחקת. חלק מההרפתקאות המתוארות בסדרה אכן עשויות להתרחש בעולם האמיתי, אבל לא בסמיכות כל כך קרובה זו לזו.

מה שאפילו יותר מופרך, ושוב אופייני לסדרות מבצעים מיוחדים רבות, זו הנטייה להפוך את הגיבורים ל"כולבויניקים". המדיום הקולנועי (ולא פחות מכך, הנטפליקסי) מחייב חיסכון מסויים בדמויות, שהרי הצופה צריך להתוודע ולהיקשר לגיבורים לאורך זמן. לכן, פאודה מציגה לנו גיבורים בלתי אפשריים שמתמחים בכל התחומים: גם מדברים ערבית שוטפת שלא מאפשרת למקומיים להבחין שהם יהודים (דבר קשה להפליא כשמדובר במתחזים שאינם דוברי שפת אם), גם מאומנים באיסוף מודיעין וריגול בכיסוי עמוק, וגם לוחמי על שמסוגלים להתמודד עם יחידות מובחרות של דאע"ש וחמאס, או לברוח מלינץ' באמצע הקסבה של שכם. בפועל, קשה להאמין שבצבא כלשהו יש אנשים שמסוגלים לבצע את כל המשימות הללו גם יחד. מי שמדבר ערבית ויודע להסתוות מספיק טוב בכדי לפעול בכיסוי עמוק, טירוף לסכן אותו בפעולות לחימה, וסביר שממילא לא יהיה טוב בהן. מי שיודע להילחם ברמה של יחידה מובחרת, לא יכול לבלות את כל זמנו בלימוד ערבית וטכניקות של ריגול ואיסוף מודיעין.

אף אחד לא יכול לעשות הכל: צוות המסתערבים של פאודה. מימין לשמאל: נורית (רונה-לי שמעון), אביחי (בועז קונפורטי), דורון (ליאור רז), נאור (צחי הלוי) וסטיב (דורון בן דוד)

קצת יותר מאכזב לראות שפאודה נופלת בכשל נוסף, שאני נוהג לכנות "כשל הטירה הנאצית". כל מי שראה סרטי אקשן של מלחמת העולם השניה, החל מ"שניים עשר הנועזים" והלאה, הבחין אולי בתופעה מוזרה. בכל פעם שהגיבורים יורים, הם "מורידים" נאצים בעשרות, אבל הנאצים כמעט אף פעם לא פוגעים, גם כשהם מרססים במכונת ירייה בשטח ישר ונטול מכשולים. אם אכן חיילי הצבא הגרמני והס"ס היו קלעים גרועים כל כך במציאות, מלחמת העולם השנייה היתה ככל הנראה מסתיימת כבר ב-1939. כך גם ב"פאודה". בכל העונות, אבל במיוחד בשלישית, רואים את מסתערבינו מורידים אויבים בעשרות, לרבות כאלו שאומנו בידי משמרות המהפכה האיראניים, אבל נפגעים מעט מאד. אם אכן זו רמת החיילות של משמרות המהפכה ותלמידיהם, אולי באמת כדאי לפלוש לאיראן באופן מיידי. מה חבל שהמציאות, אפעס, קצת שונה. ובכל זאת, גם כאן אני לא מאשים את היוצרים. לא כל סדרה היא "משחקי הכס", ומי שרוצה לשמור על הגיבורים לאורך זמן בכדי לפתח את הדמויות, צריך להעניק להם שרידות גבוהה בקרבות. כאן, האמינות המבצעית נופלת קורבן לצרכי העלילה.

חרף הכשלים המבצעיים הללו, פאודה רחוקה מלהיות סדרה מופרכת בכללותה. גם אם סצינות הלחימה רחוקות מהמציאות, היא מצליחה לבטא היטב אמיתות חשובות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ולפעולה חשאית בכלל. שני הצדדים "צודקים" בעיני עצמם, והצופה יכול להזדהות עם כל אחד מהם בהתאם לטעמו. אבל בלי קשר לשאלת הצדק, הלחימה עצמה פוגעת תמיד בבלתי מעורבים, סוחפת אנשים נוספים למעגל הסכסוך, ומכה בכל העוצמה דווקא במי שאינו אשם. יותר מכך, היא גם שורטת מבחינה פסיכולוגית את מי שמעורב בה. הדמויות נסחפות במעגל הנקמה והלחימה יותר מאשר פועלות לפי תוכנית אסטרטגית מחושבת. הפעולה בשטח כאוטי מובילה באופן בלתי נמנע כמעט למעורבות אישית ורגשית, נקמה נוסח מלחמת כנופיות ואפילו שחיתות. כמו כן – ואנחנו יודעים שזה נכון ממחקרים לא מעטים על מבצעים חשאיים – ביחידות מהסוג הזה קיים מתח מתמיד בין הצורך הצבאי הקריטי במשמעת, לבין חוסר משמעת שמאפיין את היצירתיות הדרושה לפעולה חשאית. באחד מהפתילים שפתחתי על פאודה ברשתות החברתיות, מישהו הציע לשחק במשחק השתייה הבא: לשתות כוסית בכל פעם שדורון וחבריו עושים משהו שבצבא נורמלי היה מעיף אותם לכלא או לפחות לפנסיה. אני מבטיח לכם שתהיו שיכורים כדבעי בסוף העונה השלישית.

בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

הכל פתוח: מבט חדש על דה גול ומלחמת אלג'יר

מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

שארל דה גול. Credit: Bundesarchiv, CC-BY-SA 3.0

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

לוחם חארקי אלג'יראי בצבא הצרפתי, סביבות 1961. Credit: Jean Poussin, CC-BY-SA 3.0

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

"צרפת כבר לא תהיה צרפת" – שארל דה גול בפגישה עם הנשיא קנדי, 1961. תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

מעשי האכזריות של ה-OAS היו מונעים מהמתיישבים להישאר באלג'יר גם תחת ממשלה נאורה יותר. בתמונה: הפגנה נגד הארגון הרצחני בטולוז, פברואר 1962. Credit: Andre Cros, CC-BY-SA 4.0

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: