עמוד האש: המבט המתעתע של תנועות לאומיות

שירים לאומיים כמו "עמוד האש" מציגים לנו נקודת מבט מפתה על העבר: הציונות צדקה תמיד, נצחונה היה מובטח, ואלו שהתנגדו לה היו תועים אבודים במדבר. התנועה הלאומית הסינית טוענת, באותה נימה, ש"מפלגת האומה" המהפכנית ייצגה את שלטון העם בהתהוות, וכל מתחריה היו "ברוני מלחמה" מרושעים שמקומם בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם מדובר, אחרי הכל, באשליה מתעתעת שמונעת מאיתנו להבין את העבר כהווייתו. האם נוכל להשיל מעצמנו את הידע בדיעבד ולהיכנס, באמת, למכונת הזמן? ינשוף היסטורי לוקח אותנו לעבר כפי שראו אותו יהודים, סינים ואחרים בזמן אמת.

עמוד האש התנכ"י – ציור של בנג'מין ווסט משנת 1800

מנקודת ראות ציונית, אין ספק שאחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם הוא עמוד האש (מילים: אהוד מנור, לחן: שם טוב לוי). הדימוי התנכ"י העוצמתי משקף תנועה שנזכרת בדרכה הקשה, בטוחה בצדקתה וגאה בנצחונה. אך מעל הכל – מספחת אליה את מתנגדיה השונים. לא מנסה להביס אותם, אלא לגרום להם להכיר בטעותם ולהצטרף אליה:

להגיד לפזורי העם

לתועי המדבר אי שם

בואו לכאן מצפון, מִיָם,

נגב וקדם

כמו נבואה, הציונות מציגה את עצמה בדיעבד כמי שצדקת הדרך היתה בידה תמיד, אולם רק מעטים הבינו זאת בזמן אמת:

לילות רבים סבב בדרך,
הפציע בעיני מי שחלם.
הינחה בחושך אלי ארץ
ממנה לא ימוש אורו לעולם.

וגם ככזאת שמייצגת את המחר, וכזו שהעתיד שייך לה:

עמוד האש, עמוד השחר – קם

ההתרגשות הזאת, שאוחזת גם בי אישית כציוני, היא בדיוק הגורם המתעתע ביותר בעיניהם של היסטוריונים, וכל אדם אחר שרוצה להתקרב ככל האפשר לאמת ההיסטורית מבעד לערפילי העבר. אחד המכשולים הגדולים ביותר להבנת תקופות של מאבקים לאומיים, היא הנטייה של תנועות מנצחות להבין את העבר דרך אותו ניצחון, ולרמוז שמטרתן היתה לגיטימית תמיד, וכל יריביהן היו "תועי המדבר". הקונטקסט ש"עמוד האש" מתייחס אליו הוא, כמובן, הויכוחים הפנימיים העזים בקהילות היהודיות השונות במאה העשרים. כשמסתכלים על הדברים בזמן אמת, הציונות היתה אלטרנטיבה אחת מבין רבות לסדרת המשברים שנקראו אז "הבעיה היהודית", בעצמה אחת מסדרת שאלות אתניות ולאומיות שלובות זו בזו בעידן שנודע לימים כ"עידן הבעיות". ההיסטוריונית הולי קייס כתבה בספרה המבריק, הנושא שם זה, כי העולם של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אימץ את הגישה הפרלמנטרית הבריטית לפתרון בעיות: נוטלים נושא, נושאים ונותנים עליו, לומדים את העובדות מכל הצדדים ובסופו של דבר מציעים פתרון. לשאלות האתניות השונות (הבעיה הגרמנית, האירית, היהודית, הצוענית וכדומה) הוצעו לפעמים פתרונות של אמנסיפציה ושחרור, לפעמים של רפורמה, ולעיתים תוכניות רצחניות של גירוש והשמדה. הנקודה הקריטית מבחינתנו, היא שהיהודים עצמם הכירו בכך ש"יש איתם בעיה", שמצבם כמיעוט לא אהוב במערב, מרכז ובעיקר מזרח אירופה דורש פיתרון מיידי כלשהו.

במסגרת כל אותן קבוצות יהודיות שהציעו "פיתרון" לבעיה, הציונות – שבדיעבד ראתה את עצמה כ"עמוד האש" (קרי הפיתרון היחיד) – היתה רק קבוצה אחת מבין רבות, ולא בהכרח האטרקטיבית שבהן. התחרו בה היהודים הסוציאליסטים שנודעו כ"בונדיסטים", המהפכנים הקומוניסטים שהאמינו שהפתרון לבעיה היהודית הוא מהפכה עולמית, האוטונומיסטים שרצו אוטונומיה תרבותית בפולין, המתבוללים שטענו בלהט כי היהודים צריכים להשתלב כאזרחים שווי זכויות בארצותיהם, ועוד קבוצות רבות ושונות. הטענה שהפיתרון לבעיה היהודית הוא הגירה לארץ רחוקה, נידחת ומוכת ביצות – היתה רחוקה מלהיות מושכת או מובנת מאליה. זאת ועוד: לקבוצות שהתנגדו לציונות, כל אחת ואחת מהן, היו קבלות: החרדים טענו שדרכם שימרה את העם היהודי אלפי שנים; המתבוללים הצליחו להשיג אמנספיציה (שוויון אזרחי) ברוב הארצות; הבונדיסטים השיגו הישגים רבים עבור מעמד הפועלים היהודי הרחב, והחלום הקומוניסטי הצביע על עולם זוהר ומבהיק, נטול אנטישמיות. הטענה הציונית כאילו כל אלו היו "תועי המדבר" נראתה מוזרה מאד בשנות העשרים של המאה העשרים, למשל. היא הפכה להיות הגיונית רק לאחר השואה – שהשמידה באופן יסודי כמעט את כל מתחריה של הציונות, הגשימה את נבואותיה השחורות ביותר, והשאירה אותה (לא בכוונה, יש להדגיש!) כאחת האופציות האטרקטיביות היחידות.

כאן יש להדגיש: מי שמנסה להבין את העולם היהודי, למשל, כפי שהיה בתחילת המאה העשרים, חייב להשתחרר לרגע מקונספציית "עמוד האש" האנכרוניסטית שיש לכולנו, אחרת לא נוכל להבין אפילו את רגשותיהם ומחשבותיהם של ציונים באותה התקופה. כידוע, בני אדם מפרשים את הדברים שהם רואים ושומעים לאור איזשהו "מכלול", העולם שהם רואים בכוליותו. באופן הזה, פטריוט ישראלי מפרש את הציונות לאור הרבה מאד דברים שידועים לו, כמו למשל השואה, תוצאות מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל. לציוני שפעל ברוז'ינוי, בריגה או בוילנה בתחילת שנות העשרים לא היתה את הוודאות הזאת. אף אחד לא ידע מי מהתנועות היהודיות השונות צודקת, מי "תועה במדבר" ומי מובילה אותנו בנתיב הנכון בעקבות עמוד האש. ציונים אז, במילים אחרות, נאבקו למען רעיון מפתה אך אופוזיציוני שהצריך אמונה רבה, ונצחונו כלל לא היה בטוח. לא היה להם את הביטחון ואת שביעות הרצון העצמית של ישראלים היום, אלא להט בעיניים שמאפיין מהפכנים שההפסד המוחלט עומד מול עיניהם בכל רגע נתון. ואם אנחנו רוצים להבין את ההיסטוריה, להבין אותה באמת, אנחנו צריכים להתנער מה"מכלול" שלנו ולנסות, ככל האפשר, לראות את העולם כפי שראו אותו בשנות העשרים.

"תועי המדבר אי שם?" ההיסטוריון שמעון דובנוב, מהוגי רעיון האוטונומיזם

אם נמשיך להשתמש במשל של עמוד האש, הרי שבשנות העשרים היו הרבה מאד עמודים כאלה, שכל אחד מהם התיימר להאיר את הדרך לצד השני של המדבר (ברוח "הבעיה היהודית", כולם הסכימו שיש מדבר וצריך לחצות אותו). לחרדים היו פנסים ותיקים ושחוקים עם אור יציב, שהנחו אותם באותה דרך חתחתים שהעם היהודי הלך בה לשיטתם אלפי שנים. המתבוללים פנו לעבר אור גדול, דרך סלולה וגדולה שהובילה למקום יישוב, תוך התעלמות מהבריונים בצידי הדרך שהקמיצו אגרופים ושלחו בהם מבטים עוינים יותר ויותר, וגם הקומוניסטים חיפשו אור גדול בדרך לא סלולה, שהיה אמור להפציע ממש מרכס ההרים הקרוב, ממש מעבר לפינה. אפילו האוטונומיסטים, אינטלקטואלים כמו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ראו אור נסתר וגדול בעיניהם, שמפציע מתוך התעמקות בהיסטוריה היהודית. מי היה יכול להיות בטוח, באותם ימים, איזה אור מוביל לביטחון ושגשוג, ואיזו פאטה מורגנה מובילה אל התהום?

בהיסטוריה סינית יש דוגמא טובה לא פחות, להבדלים בין האופן שבו עולם נראה לבני התקופה – והאופן שבו הוא נראה בדיעבד. מי שיקרא ספרי היסטוריה סטנדרטיים של סין היום, ילמד שבשנות העשרים המדינה נקרעה בין שליטים צבאיים מרושעים שנקראו "ברוני מלחמה". ביניהם, כך אומרת ההיסטוריה הסטנדרטית, צמחה לאט לאט תנועה מהפכנית, "מפלגת האומה", שייצגה מעין שלטון לגיטימי בהתהוותו. בהדרגה, מפלגת האומה חיסלה והביסה את ברוני המלחמה, ויצרה את אותה תנועה לאומית סינית שנאבקה במלחמה הירואית מול הפולשים היפנים. מכאן מתפלגות הדרכים: ברפובליקה העממית של סין, יטענו כי מפלגת העם התנוונה, ויורשתה האמיתית היתה המפלגה הקומוניסטית. בטייוואן, לעומת זאת, הנראטיב הרשמי רואה את מפלגת האומה של צ'יאנג קאי-שק כיורשת הלגיטימית של התנועה המהפכנית. אולם שתי המדינות הסיניות מסכימות ש"ברוני המלחמה" למיניהם היו בלתי לגיטימיים, מעין רוע שחובה היה לבער בכדי להקים את המדינה הסינית המודרנית. הנראטיב הזה, יש לומר, חדר גם לספרים נייטרליים, שלא משתמשים בשמות תואר רגשניים בכדי לגולל את הסיפור ההיסטורי. די בכך שאנחנו קוראים לרוב השליטים שנאבקו על סין בשנות העשרים "ברוני מלחמה", ומשתמשים בשמות הייחודיים "מפלגת האומה" ו"המפלגה הקומוניסטית" כדי להעביר את אותו המסר: שתי תנועות לאומיות-מהפכניות שמתחרות בהמון ברוני מלחמה אחיד בשחיתותו המוסרית ובצבעיו הכהים. במילים אחרות, רוב ספרי ההיסטוריה אימצו את נראטיב "עמוד האש" של התנועה הלאומית הסינית.

ההיסטוריון הנודע האנס ון דר ואן מסביר על תקופת ברוני המלחמה

המציאות בשטח, מיותר לומר, היתה שונה לגמרי. היסטוריונים שחקרו את שנות העשרים מנקודת הראות והתנאים של אותה התקופה, גילו שמבחינת רוב הסינים, לא היתה אחידות בין המון "ברוני המלחמה", וכל עוד היה סיכוי שאחד מהם יצליח להשתלט על המדינה ולאחד אותה, חלק מהאזרחים גילו להגונים שביניהם סימפטיה מסויימת. רק לאחר מלחמה הרסנית, רצחנית וחסרת תוחלת בין שתי קואליציות של שליטים כאלו ב-1924, שהסתיימה בתיקו מדמם, התחיל הכינוי "ברוני מלחמה" להיות פופולרי באמת, ורוב העם הסיני מאס במושלים הצבאיים באשר הם. אבל אפילו אז, הן מפלגת האומה והן המפלגה הקומוניסטית נחשבו בעיני רוב הסינים לברוני מלחמה לכל דבר, לא שונים באמת מהיתר. רק בהדרגה, ובמיוחד לאחר שניצחו והביסו את שאר ברוני המלחמה, נתפסו המפלגות המהפכניות הללו בעיני רוב העם כשונות באופן מהותי מיתר הברונים. גם בנקודה זו, תפיסת "עמוד האש" מבוססת על ראייה בדיעבד.

כאן העניינים מסתבכים עוד יותר, מפני שגם קוראי ההיסטוריה, וגם ההיסטוריונים שחוקרים אותה, הם אנשים עכשוויים. אנחנו לא רובוטים, ולא חוקרים אובייקטיביים לחלוטין, ולעיתים קרובות יש לנו דעות בנוגע לציונות, ללאומיות הסינית וכדומה. אני, למשל, באמת מאמין שהציונות צדקה, גם בשנות העשרים, אך מנסה להזכיר לעצמי באופן אקטיבי שרוב האנשים באותה תקופה לא האמינו בכך. העבר, כך אמר סופר בריטי מפורסם, "הוא ארץ זרה". הניסיון להיכנס אליו מצריך מאמץ אקטיבי להשיל מאיתנו לרגע את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו, מאמץ שיכול להצליח באופן חלקי בלבד – וגם זה במקרה הטוב.

מחסומי שבת: למה לחילונים יש בעיה לחיות עם חרדים?

למה חילונים רבים מתנגדים לכניסת חרדים לשכונות מעורבות? יש לכך הרבה מאד סיבות לא לגיטימיות, ובתוכן – סיבה אחת לגיטימית לגמרי: בכל מקום שהחרדים הופכים בו לרוב, מוקמים מחסומי שבת ומתוקנות תקנות שמדירות את כל יתר הקבוצות. הינשוף על גזענות, ציביון והרצון להחזיק את המקל בשני קצותיו.

קרדיט: דף הפייסבוק, מטה הפעולה של הנכים בישראל

לפני כשנה, התקשורת הזדעזעה מסרטון שהראה גבר במושב הצפוני בוסתן הגליל מקלל קללות נמרצות מתווך שניסה להביא חרדים לראות נכסים בשכונה. אותו תושב השתמש בשפה וולגרית ומגעילה, על גבול האנטישמיות, ולכן עורר זעם מוצדק במקומות רבים. "היצור ההוא מבוסתן הגליל", קרא לו יעקב אייכלר, מגיש חדשות לילי ברשת ב'. בפוסט הזה, הייתי רוצה לנצל את מעמדי כתושב של שכונה מעורבת בירושלים להביע את עמדתי הסובייקטיבית בעליל בנושא, להסביר מדוע חילונים רבים אינם אוהבים שחרדים נכנסים לשכונה שלהם, ומה הבעיה בחיים מעורבים מסוג זה באופן כללי. באותו הזמן, הייתי רוצה להצביע על נקודות מושתקות ומוקדי צביעות שנעדרים בדרך כלל מהשיח הציבורי, מטעמי פוליטיקלי קורקט.

ראשית כל, הערה. מסיבות של נוחות וקוצר היריעה לא אתייחס לשאלה האם קהילות קטנות, כפרים, מושבים שיתופיים, קיבוצים ויתר קומונות, זכאים "לשמור על הציביון" באמצעות ועדות קבלה. האמור בפוסט הזה יתייחס רק לשכונות בערים גדולות כמו ירושלים, שתחלופת התושבים מהן ואליהם חופשית ותכופה הרבה יותר.

באופן כללי, בני אדם מכל הסוגים מעדיפים – בדרך כלל ובהעדר שיקולים טובים לצד שמנגד – לגור ליד אנשים שדומים להם. זהו הנימוק שעולה בדרך כלל בדיונים הללו, תחת מילות קוד כמו "צביון השכונה", "אופי הקהילה" ואפילו התירוץ הכלכלי לכאורה "ערך הדירות". עד כמה שהנימוק הזה תופס אחיזה בחזקה בתודעה האנושית, לשיטתי הוא פסול מעיקרו. קודם לכל, מבחינה עקרונית, נימוק כזה אינו מתיישב עם חופש התנועה וההגירה. גם מבחינה פרקטית, המדינה המודרנית מניחה תנועה חופשית של אנשים בתוכה, ולתושבי עיר אין "בעלות" על שום דבר מחוץ לנכסים הפרטיים שלהם, שניתנים לקנייה ולמכירה בשוק החופשי. אם כל שכונה תוכל לשמור על ה"ציביון" שלה ולמנוע הגירה כרצונה, תהפוך המדינה לרצף ארוך של אחוזות פיאודליות עוינות, סגורות ומסוגרות על מנעול ובריח. לבסוף, הסיפור העגום של האפרו-אמריקאים בארצות הברית הוכיח ש"זכות" לסגור שכונות וקהילות ממניעים אתניים וגזעיים דוחקת מיעוטים לתוך סלאמס עם שירותים עירוניים עלובים ומונעת את ההתפתחות שלהם. "אופי" של שכונה לעולם לא נצחי, והוא משתנה עם הזמן וההרכב הדמוגרפי של התושבים.

נימוק מבוסס יותר, כביכול, הוא שבני קבוצה מסויימת מעורבים יותר בפשע, בטרור או בפעילויות שליליות אחרות, אך גם כאן יש לדחות אותו, מפני ששלטון החוק המודרני אינו יכול להטיל אחריות קולקטיבית על קבוצה בגלל מעשי חלק (קטן) מחבריה. זו לא אשמתו של הרופא הערבי מכאבול, שרוצה לעבור לשכונה חדשה בכרמיאל, שאחרים הדוברים את שפתו עסקו בטרור או בפשע. ומלבד זאת, אלו שמעוניינים לעבור לאזורים של הרוב האתני הם בדרך כלל אנשים שמחפשים איכות חיים ולא צרות.

הבעיה מתחילה כאשר ברור מהניסיון שקבוצה מסויימת, ברגע שהיא משיגה רוב בשכונה, נוקטת צעדי כפייה פעילים, מונעת מיתר התושבים לחיות לפי דרכם ואמונתם ולמעשה דוחקת אותם החוצה. בירושלים תוכלו לשמוע הרבה סיפורים על שכונות שהתחרדו, ותושביהן החדשים התנכלו לחילונים, לדתיים או ללא יהודים בכדי לסלק אותם (החל מניקוב צמיגים וכלה בהצקות חמורות יותר). אולם, כאמור, אי אפשר להצר את צעדיהם של אנשים חפים מפשע בגלל מיעוט של פושעים, ומנסיוני הירושלמי אני יכול לומר שרוב השכנים החרדים הם אנשים שלווים שבאמת לא רוצים, אינדיבידואלית, להציק לאיש.

היכן נמצאת הבעיה בכל זאת? במחסומי השבת. כל ירושלמי יודע שכל שכונה שהחרדים הופכים בה לרוב, מושבתת מכל פעילות בשבת. בגבעה הצרפתית, למשל, צצו "בניינים שומרי שבת" שאסור לדייריהם לראות טלוויזיה או לשמוע מוזיקה ביום הקדוש. ואם כי אלו עדיין מיעוט, ברור לכל שברגע שהחרדים יהפכו לרוב בשכונה, מחסומי שבת יסגרו אותה מכל צדדיה. וברגע שיש מחסום שבת – אין לחילונים מה לעשות בשכונה, והם למעשה מגורשים ממנה. אפילו את הרכב הם לא יוכלו להחנות ליד הבית. וכמובן, מחסום השבת מקבע את אופיו החרדי הטהור של האזור לנצח, ומונע שינוי כלשהו לכיוון ההפוך. הוא גם מעודד הקצנה נוספת, כדוגמת ההתפרעויות באזור רחוב ירמיהו כנגד עבודות הרכבת הקלה.

אז לחבריי ולשכניי החרדים אני אומר: אין לי שום בעיה לחיות לצדכם, בדיוק כפי שאין לי שום בעיה לחיות לצד דתיים לאומיים, ערבים או תושבים זרים מכל מדינות העולם. לא מפריע לי לראות אנשים בעלי לבוש שונה ברחוב, לא מפריע לי שיש אווירת שבת, וגם לא בתי כנסת, מקוואות ויתר מוסדות דתיים. מה שכן מפריע לי, הוא הניסיון האוטומטי לכפות אורחות חיים חרדיים על כל מקום שחרדים הופכים בו לרוב. כבר היום, בגבעה הצרפתית, יש לחץ כבד על מסעדות במרכז המסחרי שלא לפתוח בשבת. ברור לכולם שבשכונה עם רוב חרדי, כל המקומות הלא כשרים ייסגרו לאלתר. החרדים מוזמנים לשמור על אורחות חייהם כרצונם, אבל אין לי שום חשק שיכפו עלי מחסומי שבת, או יאמרו לי מתי לרוץ עם אוזניות (רק היום חרדי עצר אותי באמצע ריצה כי "היום השבת לפני חודש אלול ואתה צריך לומר איתי ברכות"), מתי לראות טלוויזיה או איזה מוזיקה לשמוע. וכמובן, אין לי חשק שיעירו לנשים בשכונה על "לבוש לא צנוע".

במילים אחרות, הציבור החרדי בירושלים ומחוצה לה לא יכול להחזיק את המקל בשני קצותיו. אם המנהיגים שלו ישתמשו בדמוגרפיה בכדי לכפות אורחות חיים ולגרש בפועל את שאר התושבים, שלא יתפלאו ויבכו על "אנטישמיות" כשבני קבוצות אחרות מתנגדים לכניסתם לשכונות חילוניות או מעורבות.

המכרז האסור: מתי תסרבו למלא פקודה?

דמיינו לעצמכם את הסיפור הבא: סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקת שוחד עם חברת מטוסים אמריקאית. לפי העסקה, כללי המכרז ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אף חייל סביר לא יבין את משמעות הפקודה, אך אסף, שמתמחה בכך, מודע היטב להשלכות הצפויות, ובכל זאת ממלא אותה כדי לזכות בקידום. מה צריך להיות דינו של אסף? הינשוף צולל – שוב – לנבכי הפקודה הבלתי חוקית בעליל.

credit: Ra2studio, depositphotos.com

דמיינו שאתם חיילים בסערת קרב, או בפטרול מאובק באיזו גבעה, והמפקד שלכם נותן לכם פקודה שאתם יודעים בוודאות שאינה חוקית: למשל, לטבוח קבוצה של ילדי גן שעוברים במקום, לאנוס שבויות, לבזוז מכשירי טלפון חכם מחנות, או להשחית רכוש פרטי למטרה שאינה צבאית. לפי הדין הישראלי, וכן ספרי הדינים של רוב הצבאות המודרניים, אתם חייבים לסרב אחרת תועמדו למשפט פלילי. אמנם, חייל לא צריך לבדוק את החוקיות של כל פקודה שהוא מקבל, אבל חובה עליו לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יסוד ה"עלילות" הנ"ל הוגדר כהאי לשנא על ידי השופט בנימין הלוי בפסק הדין המפורסם של טבח כפר קאסם (1958):

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

בית הדין של כפר קאסם עסק במקרה של פשע מתועב שאין ולא יכולה להיות עליו מחלוקת: ירי במכוון על אזרחים ערבים שומרי חוק, גברים, נשים וילדים, שחזרו הביתה בשעת עוצר שלא ידעו על קיומו. אולם מה קורה במקרים יותר אפורים ומסובכים? מה דינו, למשל, של חייל שמילא פקודה לחבל במתכוון בציוד בסדנא צבאית כדי שהיחידה תקבל ציוד חדש? האם ניתן להרשיע נהג שהסא"ל הורה לו לנסוע במהירות מופרזת המסכנת חיי אדם כדי להגיע בזמן למסיבה פרטית? בשנים האחרונות, העמקתי בנושא המרתק הזה, בעיקר כדי להבין כיצד השפיע העדר המושג של פקודה בלתי חוקית בעליל על הצבא היפני. בין היתר השתתפתי בקורסים, קראתי ספרי משפט ואפילו עבדתי על מאמר משותף עם ד"ר זיו בורר, מומחה בינלאומי לנושא מאוניברסיטת בר אילן. ד"ר בורר מצא ראיות לקיומם של מושגים הדומים לפקודה בלתי חוקית בעליל בחוק הרומי, בקודים שונים של ימי הביניים, במשפט המקובל הבריטי ובמקורות אחרים. במאמר המשותף שלנו על פקודה בלתי חוקית בעליל בצבא היפני, אנחנו מונים מספר גישות מרכזיות לנושא שקיימות (או היו קיימות) בצבאות מודרניים מרכזיים (רשימה חלקית בלבד). כפי שתראו, כל אחת מהן בעייתית בפני עצמה.

השופט בנימין הלוי – כותב פסק הדין על ה"דגל השחור" במשפט כפר קאסם. קרדיט: לע"מ.

גישת האחריות המוחלטת: לפי גישה זו, חיילים חייבים לסרב לכל פקודה שאינה חוקית. ציות לפקודות אינו מהווה הגנה בפני תביעה פלילית, ויכול לכל היותר להביא להקלה בעונש. גישה כזאת, שאומצה על ידי בעלות הברית במשפטי נירנברג וטוקיו, מייתרת ממילא את יסוד העלילות. יש לציין שמדובר בגישה לא ריאליסטית, מפני שאף צבא לא יכול לצפות מכל חייל לבדוק את דקדוקיה המשפטיים של כל פקודה. האם נרשיע חיילים שהקימו בפקודה מבנה שהתברר בדיעבד כנוגד את חוקי התכנון והבנייה של עיריית ראשון לציון? במצב כזה, חיילים יהססו למלא הרבה מאד פקודות חוקיות, מחשש שעברו על תקנה כלשהי ויאלצו לתת על כך את הדין.

בפועל, צבא ארצות הברית אימץ את הגישה הזאת בעיקר כלפי יפן וגרמניה המובסות (וגם לא תמיד), אך היה רחוק מלהחיל אותה על חייליו שלו, גם כאשר ביצעו פשעי מלחמה מחרידים כמו טבח מי לאי במלחמת וייטנאם. בבריטניה אנחנו רואים גישה כזאת כבר במאה ה-18, כאשר בית הלורדים פסק שחייל חייב לסרב למלא פקודה בלתי חוקית "אפילו אם הגיעה מהמלך". אולם בפועל, הפסיקה הבריטית עידנה זאת למקרים חמורים יותר של פקודה בלתי חוקית בעליל.

גישת "ישיב המפקד" (לטינית: respondeat superior ) היא הגישה ההפוכה לגישת האחריות המוחלטת. לפי גישה זאת, חיילים לעולם לא יורשעו כי מילאו פקודה בלתי חוקית, ולא משנה מה עשו. גם כאן, יסוד העלילות מאבד משמעות. אם חיילים ביצעו פקודה שאינה חוקית, ניתן לתבוע ולהעניש רק את המפקד שהוציא אותה. בפועל, זו גישה מסוכנת אפילו יותר מגישת ה"אחריות המוחלטת". ראשית כל, היא עלולה לתמרץ מעשי טבח ופשעי מלחמה. אם צה"ל היה מאמץ את הגישה הזאת בפרשת כפר קאסם ספק אם היה אפשר להרשיע אפילו נאשם אחד, מכיוון שעד היום לא ברור לחלוטין בוודאות הדרושה במשפט פלילי מהיכן הגיעה הפקודה.

גישת "ישיב המפקד" תיתן להם פטור מוחלט: חיילים במשימה. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: משה מילנר, לע"מ.

עם זאת, הבעיה ב"ישיב המפקד" חורגת מתמרוץ פשעי מלחמה. כבר במאה ה-19, הבחין המלומד הבריטי סטפן שגישה כזאת יכולה לדון צבא לאנרכיה, מפני שהיא מאפשרת לחיילים לירות בקולונל בפקודתו של הסרן, או לערוק לאויב במצוותו של מפקדם הישיר. לפיכך, רוב המדינות שאימצו את הגישה הזאת, למשל צרפת במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, עשו זאת עם סייג חשוב. חיילים פטורים מעונש אם מילאו פקודה לא חוקית, אבל רק עם הפקודה הזאת נועדה לשרת את האינטרסים של הצבא. פקודה שאינה קשורה למטרה צבאית אינה מחייבת, ומיותר לומר שאיש לא יזכה בחסינות אם מילא פקודה למרוד, לבגוד או לרצוח את מנהיגי המדינה. הצבא היפני, שסירב לאמץ סייג כזה מסיבות של קדושת המשמעת הצבאית, אכן דן את עצמו למרידות בלתי פוסקות בדיוק כפי שחזה סטפן.  

גישת "חומרת המעשה": לפי גישה זאת, חייל יזכה בחסינות אם מילא פקודה לא חוקית, אלא אם המעשה שהפקודה מורה לבצעו מתועב במיוחד מבחינה אנושית ומוסרית. לגישה הזאת יש תמיכה בפסק הדין של כפר קאסם ("פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה… והיא דוקרת את העין, ומקוממת את הלב") וכן במקורות שונים של החוק הבריטי והדין הצבאי הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחן זה הוא אובייקטיבי. כלומר, הוא חל בין אם החייל מבין את חומרת המעשה ובין אם לאו. בניסוח אחר, הוא יכול גם להתאים למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל". החייל יורשע בלי קשר לשאלה אם היה מודע סובייקטיבית לאי החוקיות, אלא לשאלה האם הפקודה עברה סף מסויים של חומרה מוסרית.

הגישה הזאת תואמת לאינסטינקטים המוסריים שלנו, אבל היא יכולה להיות בעייתית מאד בפועל. מה נעשה אם מפקד מושחת הורה לחיילים להתקין בטנקים מפלטי גז פגומים שייסכנו את חייהם של הצוותים בעתיד, אולם המפרט הטכני של המפלטים היה כה מסובך עד שלאף אחד מהחיילים לא היה סיכוי לדעת שיש בו סכנה? אמנם המעשה חמור מאד מבחינה מוסרית, אבל אנחנו דנים חיילים למאסר על לא עוול בכפם.

האם נרשיע חיילים על לא עוול בכפם? סדנה צבאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Orkhv, depositphotos.com

גישת הידע בפועל: לפי גישה זו, שהיתה קיימת בדין הגרמני הישן לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, חייל יזכה בחסינות אם ימלא פקודה בלתי חוקית, אבל רק אם הוא לא ידע ולא הבין שהיא אינה חוקית. אם החייל מודע לאי החוקיות של הפקודה, ההגנה הפלילית לא תעמוד לו והוא עלול למצוא את עצמו על ספסל הנאשמים. הדין הזה חל גם על הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ואפילו על הס"ס. במשפט אייכמן, פירש בית הדין הישראלי את הגישה הזאת כדומה לדוקטרינה הישראלית של פקודה בלתי חוקית בעליל, ולכן טען שאייכמן היה חייב לסרב לרצוח יהודים אפילו לפי חוקי הס"ס שלו. גם גישה זו, כמובן, אינה נטולה מבעיות. אם נאמץ אותה כיצד נענה לטענות של חלק מרוצחי כפר קאסם, שטענו שבעיניהם הרג ערבים היה חובה פטריוטית? אמנם מעשי רצח ואונס מתועבים בעיני כל אדם סביר, אך האם נפטור מעונש חייל פסיכופט שסובייקיטיבית לא מבין את משמעותם?

גישת המבחן המשולב: גישה זו היא אולי הדומה ביותר למושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" כפי שהתפתח בפסיקה הצבאית הישראלית לאחר משפט כפר קאסם, והיא הנפוצה ביותר בעולם כיום. לפי המבחן המשולב, יש קודם כל לבדוק האם החייל היה מודע לאי החוקיות של הפקודה. אם היה מודע – יעמוד לדין. אבל גם אם החייל לא היה מודע לאי החוקיות של הפקודה, יש לבדוק האם "חייל סביר" היה צריך להיות מודע לאי החוקיות הזאת באותן נסיבות. למשל, חייל כהניסט שחושב שזה דווקא חוקי לרצוח ערבים, לא יזכה להגנה אפילו אם סובייקטיבית לא הבין שהפקודה בלתי חוקית. פס"ד כפר קאסם רומז למבחן כזה במילים "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

המבחן המשולב יכול לגרום, כביכול, לפסיקות אבסורדיות. האם צריך להרשיע חייל שביצע פקודה שאי החוקיות שלה קלושה ולא ברורה, רק כי במקרה ידע, או סיפרו לו, שהפקודה אינה חוקית? כדי לראות מדוע לפעמים ראוי להרשיע חייל כזה, תחשבו על המקרה הבא, שהמצאתי לצורך הפוסט:

סגן אסף הוא משפטן במחלקת הרכש של חיל האוויר. המפקד שלו, סא"ל אבי, רוקם עיסקה מושחתת עם חברת מטוסים אמריקאית, במסגרתה "ייתפרו" תנאי המכרז ויתרופפו סייגי הבטיחות, כך שחברה זו תזכה במכרז רכש. זאת ועוד, נהלי הבטיחות החדשים ינוסחו כך שחיל האוויר ירכוש מטוסים שיש בהם תקלה טכנית שמסכנת באופן רציני את בטיחות הטיייסים בתנאים מסויימים של קרב. אבי מורה לאסף, שממונה על ניסוח המכרז, לשנות מספר סעיפים משפטיים ולערפל אותם במידה כזאת שתאפשר את העסקה המושחתת. אסף ממלא את הפקודה כדי לזכות בקידום.

מה יהיה דינו של אסף במקרה שלפנינו? הוא הרי מילא פקודה פושעת, שיכולה לגרום הפסדים אדירים לצבא ואפילו להרוג טייסים ישראלים, אלא שאי החוקיות של הפקודה הזאת אינה ברורה לאף חייל ישראלי סביר, ואפילו למשפטן סביר, אלא רק למומחה מכרזים שמצוי בנבכי הרכש של חיל האוויר. היא אמנם לא "דוקרת את העין ומקוממת את הלב" אלא לכל היותר מעוררת פיהוק אצל החייל הממוצע, אבל אמורה לדקור את העין ולקומם את הלב של סגן אסף, שמבין היטב את משמעותה.

מקרה כזה דורש, כמובן, הפעלה של המבחן המשולב, ככל הנראה ביחד עם גישת "חומרת המעשה", אולם גם כאן אנחנו לא פותרים את הבעיות. ראשית כל, יהיה קשה מאד להוכיח בבית המשפט שאסף אכן ידע והבין את אי החוקיות של הפקודה ואת השלכותיה החמורות. אולם מה נעשה במקרים פחות חמורים, למשל של מכונאי שמקבל הוראה (שהוא מבין היטב) לחבל בציוד באופן שלא יגרום נזק לחיי אדם, רק כדי שעובדי הסדנא ילכו מוקדם יותר הביתה או יקבלו מלאי חדש? לשאלה הזאת, שעומדת לעיתים קרובות יותר ממה שאתם משערים לפתחי בתי דין צבאיים, אין פתרון פשוט וקל.

הרוזן ממונטה כריסטו: האם באמת מדובר בספר שיוצא נגד הנקמה?

הרוזן ממונטה כריסטו, הרומן הקלאסי של אלכסנדר דימא, אינו רק אזהרה נגד הרסניותה של הנקמה, כפי שנהוג לומר; הוא אזהרה מצמררת מפני היומרה האנושית להנדס את העולם באמצעות התבונה, ותוך כדי כך להשתמש בבני אדם אחרים כמו כלים על לוח השחמט. ינשוף ספרותי מסביר.

בימים שבהם אני זקוק לחיזוק ורוצה להתרפק בנוסטלגיה, אני חוזר לאחת מהקלאסיקות הספרותיות שמרגשות אותי שוב ושוב בכל פעם שאני פותח את דפיהן. לפעמים זה שר הטבעות או ההוביט, לעיתים עלובי החיים או אגדות בגשם וליל ירח, הארי פוטר או הסיפור שאינו נגמר. לפני כמה שבועות, החלטתי להוריד לטלפון הנייד את התרגום החדש של הרוזן ממונטה כריסטו מפרי עטו של מיכה פרנקל, שהעניק לנו גרסה עברית נוספת לספרו האהוב של אלכסנדר דימא.

למי שלא קרא עדיין, הרוזן ממונטה כריסטו, רומן צרפתי מהמאה ה-19, מספר את סיפורו של אדמונד דאנטס, ימאי אמיץ וישר דרך מהעיר מרסיי, שנופל במלכודת של שלושה נבלים. אחד מהם, דנגלר, טיפוס שיש לו "קסת דיו במקום לב", רוצה את תפקידו של דאנטס בחברת הספנות; השני, פרננד, דייג ספרדי עני וחם מזג, מאוהב בארוסתו, ואילו השלישי – התובע המלכותי ז'ראר דה וילפור, מנצל סיטואציית ביש מזל משפטית אליה נקלע דאנטס ללא עוול בכפו בכדי להשיג "ניצחון משפטי" ולסייע לאביו (של וילפור), שהוא האשם האמיתי בפרשה. ביחד, מפלילים השלושה את דאנטס בריגול למען נפוליאון, וגורמים לכליאתו במצודה קודרת בלב ים. ביחד ולחוד הם גוזרים עליו מוות איטי ומתועב, ובאמצעות "העלמתו" דנים את אביו בפועל למוות ברעב. היחידים שמנסים לעזור לו הם ארוסתו מרסדס, שנכנעת בסופו של דבר ומתחתנת עם פרננד, ובעל חברת הספנות, אדון מורל, שעושה כל דבר אפשרי בכדי להושיע את המלח הנשכח והאומלל. כמעט כולם שוכחים מדאנטס, אולם בסיועו של כומר אקצסנטרי הוא מצליח לברוח מהכלא ומגלה את מקומו של אוצר אגדי. כעבור עשרות שנים, הוא חוזר לפריז כ"רוזן ממונטה כריסטו" מתוך יומרה למלא את תפקידו של אלוהים: לגמול לאלו שסייעו לו ולאביו, ולנקום עד חורמה ברשעים. "אני הצל של אדם אומלל," הוא אומר, ".. שהגיח מקברו, ואלוהים העניק לו מסכה ואת השם מונטה כריסטו, ועטף אותו ביהלומים ובזהב" כדי שמושאי הנקמה לא יזהו אותו. מכאן מתחילה עלילה רבת תהפוכות שמציגה, או לפחות כך אומרים לנו, את הקסם של הנקמה ואת תוצאותיה המחרידות. עד כאן למי שלא קרא את הספר: הפסיקו לקרוא את הפוסט הזה, בבקשה, ורוצו לקרוא את ספרו של דימא. מכאן ואילך ישנם ספוייילרים לכל עלילת הרומן.

אם הייתי קורא את הספר בפעם הראשונה, מן הסתם הייתי כותב את הביקורת הזאת באופן שונה. אולי הייתי מתלהב מהדמויות שובות הלב, מולנטין המלאכית, עבור במקסימיליאן מורל הנאמן ועד לגלריית הבנקאים החמדנים, נשות החברה הבוגדניות, הפוליטיקאים השאפתנים ומשרתיו הערבים והיוונים של הרוזן ממונטה כריסטו. אולי הייתי כותב על האופן שבו העיר פריז משתקפת בספר, ככרך אורות שובה לב ומתעתע, יפיפייה, מקסים ומושחת עד היסוד בעת ובעונה אחת, או על היופי הפואטי של היצירה. אבל זו קריאה חוזרת, ולכן הייתי רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר, נסתר יותר וברור פחות. בתמצית: מקובל להציג את הרוזן ממונטה כריסטו כרומן, נוצרי באופיו, שמזהיר מסכנותיה המחרידות של הנקמה, אפילו כשהיא נראית מוצדקת להפליא ומופנה נגד רשעים גמורים. הרוזן, בסופו של דבר, משאיר אחריו אדמה חרוכה. התובע וילפור (עוד נחזור אליו) אולי ראוי לנקמה, אבל במה חטאו בני משפחתו, שמזימותיו של הרוזן גורמות באופן עקיף להרעלתם? עד שנהפך ליבו, הרוזן נחוש להרוג אפילו את ולנטין התמימה, נערה בת שמונה עשרה שלא חטאה לאיש, רק בגלל היותה בתו של וילפור ונצר ל"גזע מקולל". רק לקראת סופו של הספר, כאשר אהובתו לשעבר מרסדס מטיחה בו כי אינו שליחו של אלוהים, וכי לריבון העולמים, בניגוד לאלו המתיימרים להיות משרתיו, יש "זמן ונצח" לחשב את נקמתו, מתחיל הרוזן לחשוב מחדש על שליחותו הנוראה. ועוד יותר כאשר הוא נתקל בתוצאותיה המחרידות. "ראה, אדמונד דאנטס," אומר לו התובע המלכותי וילפור ומצביע על גופת ילדו הקטן, "ראה! הנה נקמתך!" כאשר מטיחים בפניו את התוצאות הנוראות של ההיבריס שלו, עושה הרוזן מאמצים אדירים, בחלקם מאוחרים מדי, לתקן חלק מהנזק, להציל את הקורבנות התמימים יותר, כמו ולנטין, ואפילו לחשוב מחדש על עונשם של חלק מהנבלים.

התמונה הזאת אינה שגויה, אבל לדעתי היא חלקית ובמידה מסויימת אפילו מטעה. בפועל, הרוזן ממונטה כריסטו אינו רק, או בעיקר, ספר נגד נקמה. התועבה שהסופר מוקיע היא עצם רעיון המזימה המחוכמת, אותה סדרת פעולות רציונלית כביכול שמטרתה להגיע לתועלת אישית על חשבונם של אחרים, כאילו היו פיונים על לוח השחמט. הספר מלא הרי בתככנים כאלו, שלא רוצים לנקום באיש, אבל משאירים אחריהם אדמה חרוכה. הדוגמא המובהקת ביותר היא דנגלר, שממיט על דאנטס את גורלו המר בגלל תאוות בצע גרידא, אבל גם אלואיז דה וילפור, שמרעילה את בני משפחתה, זקנים ישרי דרך ונערות תמימות כאחד, בשביל לזכות בירושה עבור בנה אדואר. ישנו גם הדייג פרננד שעולה לגדולה בזכות סדרה של בגידות, הראשונה בדאנטס והאחרונה שבהן במיטיבו, הפחה היווני עלי טפלנה, וכמובן התובע המלכותי דה וילפור שמטפס בסולם הדרגות על חשבונם של נאשמים שחלקם הגדול נידונו שלא בצדק. הנקמה של דאנטס היא רק אחת מהמזימות המחוכמות הללו, שדבר אחד משותף לכולן: הזומם לא רואה באנשים שמסביבו בני אדם בפני עצמם, אלא רק אמצעי, כלי למטרה שאפשר להשיגה תוך כדי דריכה על גבם. כמו ג'ר.ר. טולקין שנים רבות אחריו, דימא מזהיר בפני תאוות השליטה שמאחורי המזימות הללו. האמונה שאפשר לתמרן את העולם לטובתך ולשלוט במהלכיו במקום אלוהים היא שורש פורה ראש ולענה, מקור הרע והתועבה – שחייבת להמיט אסון על הזומם וכל מי שמסביבו.

מזימות מחוכמות: אדמונד דאנטס, במסווה שלו כרוזן ממונטה כריסטו, פוגש את ארוסתו הישנה בנשף מפואר

אחד מההיבטים המעניינים במסר של דימא נגד המזימה, היא הרעיון הרומנטי והמושך כביכול, אך השקרי וההרסני לדעתו, של מזימה תמימה. אפשר הרי לגלות סימפטיה לפרננד, ואפילו לסלוח לו: מי יאשים דייג עני ובור, צעיר וחמום מוח, שהתפתה לשתף פעולה עם דנגלר הנבל בכדי להיפטר ממחזרה של אהובתו מילדות? אבל דימא, כמו טולקין, מראה לנו שהרוע הוא סם ממכר ומחלה חשוכת מרפא. פרננד אולי התחיל במזימה רגשית, שמקורה באהבה, אולם המשיך במהירות בקריירה של מזימות מרושעות יותר ויותר, כאשר כל שלב מכין אותו לבא אחריו. לפני קרב ווטרלו הוא בוגד במולדתו ועובר לשרת את האנגלים, ומשם בוגד במולדתו השנייה, ספרד, כאשר הוא חודר אליה כמרגל צרפתי. גרוע מכל, הוא מסגיר לטורקים את הפחה עלי טפלנה, שבטח בו, מחסל את מיטיבו ומוכר את אשתו ובתו לעבדות. "אות קיין, דם אדוניך טבוע על מצחך", צועקת הבת של טפלנה, היידה, בפרצופו של הדייג העני לשעבר, שבגידותיו הפכו אותו ל"גנרל הרוזן דה מורסף". אדמונד דאנטס מטיח בפרננד את אותם הדברים. שימו לב לעוצמת ההאשמות שמתגברת, כאשר עם כל מזימה ו"קידום חברתי" פרננד מקלף מעצמו עוד שכבה של כבוד ואנושיות:

האם אינך החייל פרננד שערק מהצבא לפני קרב ווטרלו? האם אינך הסגן פרננד אשר ריגל בספרד למען הצבא הצרפתי? האם אינך הקולונל פרננד שבגד במיטיבו, עלי טפלנה, ורצח אותו? וכל אותם פרננד, האם אינם גנרל הרוזן דה מורסף, אביר צרפת?

בסופו של דבר, נותרת מפרננד רק קליפה ריקה של כבוד מזוייף, תארים ומעמד חברתי, שהנשמה שחבויה בתוכן מתה מזמן. אולם פרננד, כמו זוממים אחרים, התרגל לרוע במנות קטנות. כאשר דאנטס מטיח בו את כל מעשיו בבת אחת, הסתירה בין התדמית של "אביר צרפת" לבין חוסר הכבוד בפועל הופכת להיות משמעותית מדי. פרננד מוותר אפילו על האפשרות להיפרע מדאנטס על ידי דו קרב – דרך שפתוחה כידוע רק לבעלי כבוד. הוא מעדיף לחזור לחדריו ולירות בעצמו.

והערת אגב למי שמכיר: קצב הסטקטו של ההאשמות, שהולך וגובר עד לשורת המחץ ויש בו אלמנט של אקסטטיות וכישוף, מזכיר מאד את סגנון הכתיבה העוצמתי של אמיל זולא ב"אני מאשים", הקונטרס הקלאסי שנכתב בזמן פרשת דרייפוס, ולא בכדי. כאן וכאן הטקסט נועד לזעזע אנשי צבא שמנפנפים בערך ה"כבוד" אך איבדו אותו הלכה למעשה.

קצב סטקאטו מכשף – ראו את האפקט של "אני מאשים" החל מדקה 1:03 בטריילר של "קצין ומרגל"

מכל מקום, את אותה אשלייה של "המזימה התמימה" אנחנו רואים גם אצל התובע המלכותי דה וילפור. אולי הוא מקריב את חייו של דאנטס כדי להציל את אביו (של וילפור), מטרה נעלה לכל הדעות, אבל גם כאן מדובר ב"סם פותח שער" לעולם הרחב יותר של מזימות מרושעות. לאחר מכן, וילפור קובר ילד בחיים כדי להסתיר פרשיית אהבים, ובכל אותו הזמן ממשיך להאמין שהוא תובע מלכותי הדור וצדיק שנלחם בפשע וברשע, תוך הדחקה מוחלטת של פשעיו שלו. ולבסוף, אשתו, אלואיז דה וילפור, כביכול רוצחת את בני משפחתה למען הילד, אדואר, אבל גם המזימה ה"אלטרואיסטית" הזאת היא בסופו של עניין אנוכית לחלוטין. ברגע שאלואיז מבינה שפשעה נתגלה ושהיא אבודה, היא מרעילה את הילד איתה . דבריה ש"ידוע לך שהייתי אם טובה. רק למען בני פשעתי. אם טובה אינה יוצאת למסע בלי בנה." – נראים חלולים וצבועים. אהבתה חסרת הגבולות לאדואר היתה דומה, ככל הנראה, ל"אהבתו" של היטלר לעם הגרמני, אותו רצה להפקיר למוות ברעב כאשר נשרף בבונקר – אהבה אנוכית שרואה באחר חלק ממך, ומסתירה מאחוריה שאפתנות ורוע. בעולם של דימא אין מזימות תמימות, ומעל הכל אין מזימות אלטרואיסטיות למען אחרים.

על הרקע הזה, דווקא מזימת הנקמה של דאנטס היא אולי המכובדת ביותר. הרוזן, למרות הנזק האדיר שהוא גורם, למרות ליבו שהתקשה כאבן, תמיד פתוח לשכנוע ולחרטה. גם בשיא מסע הנקמה, הוא עדיין שומר נאמנות למיטיביו, כמו אדון מורל ובנו, ומוכן לשבש את הנקמה בכדי להציל את ולנטין ברגע שהוא מגלה שמקסימיליאן מורל, בנו של מעסיקו ופטרונו לשעבר, מאוהב בה. הרוזן אולי מבקש מולנטין, בסוף הספר, לרחם עליו ש"הפך לשטן כי ניסה למלא את תפקידו של אלוהים", אולם דימא אף פעם לא מציג את הנקמה כשטנית לחלוטין. כסופר בן המאה התשע עשרה, כבוד וצדק גמולי חשובים לו באופן שקוראים בני המאה העשרים ואחת אולי יתקשו להבין. גם דימא, כמו כל בני תקופתו, הסכים כי עוול אדיר, כגון זה שנעשה לדאנטס, מפר את הצדק האלוהי, ובסופו של דבר קשה למחות אותו אלא בדם, וכי אדם אינו יכול לחיות בלי כבוד. גם כאשר הרוזן נענה לתחנוניה של מרסדס ומסכים לוותר על הנקמה בבנה אלבר (על ידי הריגתו בדו קרב), הוא לא מוותר על הקרב אלא פשוט מסכים להפסיד ולמות בו. מפני שיהיו תחנוניה של האהובה לשעבר אשר יהיו, אף גבר אינו יכול לוותר על הכבוד ולהמשיך להסתובב בחברה כאילו לא קרה דבר. לכן הרוזן מסוגל לחזור בו מדרכו הרעה ולהתחרט, פריבילגיה שדימא אינו מעניק לאף אחד מזוממי המזימות האחרים בספר, כי אפילו אם הוא טועה ושורף את כל סביבתו, שורש מזימתו נתפס – הוא לבדו – כחיובי באופן יחסי. ודווקא היחס האמביוולנטי הזה לנקמה, הופך את ספרו של דימא לאשנב לתקופה אחרת, ולערכים אחרים, שהפכו בימינו לערכיו של עולם זר ואקזוטי שנמוג מזמן בעשן ההיסטוריה.       

המתנקש ובועת הדמיון: בין יצחק שמיר, וייטנאם ופולין

כשמפעיל סוכנים ישראלי מורה לחסל אויב נאצי שנוא, מה הוא מרגיש? עדות מוזרה ששמעתי על הקריירה של יצחק שמיר במוסד, לקחה אותי עשורים אחורה לעיירה נשכחת בפולין, ומשם להרים ולנהרות של וייטנאם וסין. הינשוף על בועות לשוניות ותרבותיות, ציוניות וקונפוציאניות, שלוקחות אותך הרחק מארץ מולדתך ומחברות אותך רגשית למקומות שלא ראית אלא בדמיון.

Credit: Antonio Guillem F, depositphotos.com

מי ששואל אותי מה חקרתי בארבע השנים האחרונות, יגלה אולי שהתחקיתי אחרי עקבותיהם של מרגלים, סוחרי נשק ושכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, מלחמת העצמאות של אלג'יר והסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך המחקר לספרי, Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War, שיצא כבר באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה גם בעברית בהוצאת כינרת-זמורה, התעמקתי בין היתר גם במבצעי ציד נאצים של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. אחת הדמויות העיקריות בסיפור שהתגלה לעיני היה יצחק שמיר, מפקד לח"י לשעבר וראש ממשלה לעתיד, שכיהן במחצית השנייה של שנות החמישים כמפקד יחידת מפרץ – צוות סודי שהיה אחראי על פעולות חשאיות במדינות ערב. לצד מעללים אחרים, שמיר פיקד גם על ניסיון ההתנקשות באלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד הפושעים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט כמדריך עינויים, מרגל לעת מצוא ויועץ מודיעין בסוריה. בספטמבר 1961, שלח אחד מאנשיו של שמיר חבילת נפץ לברונר, אך זו, למרבה הצער, רק הורידה אחת מעיניו של הפושע.

מטרת הפוסט הזה אינה לספר את סיפורו של ברונר ונסיונות ההתנקשות בו, עלילה שכבר גוללנו בסדרת פוסטים קודמת של הינשוף, אלא להיכנס לחידה צדדית שקשורה דווקא בדמותו של שמיר, איש המחתרת ומפעיל הסוכנים הקשוח. בתחילת המחקר, דמיינתי שהלה היה צייד נאצים נלהב ושש לנקמה. הרי מנחם בגין, כידוע, תיעב גרמנים, נאצים וכל מה שקשור בהם, ושמיר נחשב בפוליטיקה הישראלית לרביזיוניסט קיצוני בהרבה. הפתעתי היתה גדולה, כשעדים שהכירו את שמיר היטב סיפרו לי שהיה אדיש לחלוטין מבחינה רגשית למשימה. מבחינתו, ברונר היה מטרה בדיוק כמו כל מטרה אחרת, שמחסלים כי מקבלים פקודה. בוודאי שראה בו פושע הראוי למוות, אבל לא יותר, נניח, מכל מפקד משטרה בריטי או מחבל ערבי שחיסל במהלך הקריירה שלו. השואה והנאצים לא עניינו אותו במיוחד, סיפר לי אחד העדים. "הדבר היחיד שבאמת עניין אותו זה ארץ ישראל." ואכן, שמיר בחר לסיים את האוטוביוגרפיה שלו, סיכומו של דבר, במילים הבאות:  "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

האדישות היחסית של שמיר כלפי גרמניה, פולין והשואה, בניגוד ללהט הנקמה של בגין, ניכרת גם ביתר פרקי האוטוביוגרפיה. כשהוא מתאר את הקריירה שלו כשר חוץ, למשל, הוא מספר ביובש כיצד קידם קשרים עם גרמניה ועם פולין ככל שחשב שהדבר משרת את האינטרסים של ישראל, וחרף מודעותו לעבר, התייחס אליהן בקור רוח דיפלומטי, פחות או יותר כמו לכל מדינה אחרת. כשביקר לקראת סוף הקריירה שלו בעיירת הולדתו, רוז'ינוי (אז בפולין, כיום בשטח בלארוס), היה אדיש לחלוטין לאנשים, לנופים וגם לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה. בעיניו, המקום היה חסר משמעות לחלוטין. וככל שהתחלתי לחפור, גיליתי שהאדישות הזאת אינה סוף פסוק, אלא כיסוי לתופעה הרבה יותר מעניינת.

הדברים אינם מובנים מאליהם, אפילו ליהודים שמשפחותיהם נספו בשואה. ב"ספר השירות והבלדות" שלו, מתאר הבארד היהודי שמשון מלצר את הרגשות החזקים שהוא חש, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, כלפי עיירת הולדתו. אצל ניצולי שואה רבים הרגשות הללו הפכו, לאור המאורעות הטרגיים, לזעם, שנאה, כעס וחרם. אחרים דווקא ביקרו בעיירותיהם הישנות בהתלהבות, לפעמים כעבור שנים, וניסו לחפש מקומות מוכרים. אבל מאיפה מגיעה האדישות של שמיר? רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הספר, כאשר הוא מתאר את ילדותו ברוז'ינוי:

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" – רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות…. לא ראיתי את עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית –  כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא-יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחנית ביניים, בדרכו למקום אחר.

"בכחול לבן מונף הדגל, ולירושלים כל שיריי": איך זה לדמיין בית שאף פעם לא ראית?

שמיר לא היה היחיד. בני מיעוטים רבים מספור באירופה שלפני המלחמה הגדולה, ובין שתי המלחמות, גדלו ב"בועות לשוניות" שהיו מנותקות מהסביבה שלהם. בפולין, באופן ספציפי, היו מיעוטים יהודיים, גרמניים, בלארוסיים, ליטאיים ואוקראיניים שנלחמו נגד רוב שוביניסטי על שפתם ועל תרבותם, או במילים אחרות, על הזכות להיות "בועה" שכזאת. אולם כמעט כל הבועות הלשוניות של מיעוטים בעולם היו מקומיות. היידיש, האוקראינית, הליטאית והגרמנית היו שייכות לארץ ונטועות בנופיה, בהיסטוריה שלה, בתולדותיה. העברית של שמיר, לעומת זאת, כיוונה למקור אחר, רחוק, שכל כולו היה פרי הדמיון: ארץ ישראל כפי שהצטיירה בשיעורים במוסדות ציוניים דוברי עברית, שרוב הנוכחים בהם לא ראו אותה מעולם. אולם התיאורים היו מדוייקים מספיק בשביל ששמיר יזהה את הארץ וירגיש בה בבית כמעט מהרגע הראשון שעגן בחופיה. זאב ז'בוטינסקי, לצד היותו ציוני, היה גם אירופי קוסמופוליטי, משכיל להפליא ובן בית בתרבות המערבית הקלאסית והמודרנית. מנחם בגין, לצד היותו יהודי, ישראלי וציוני, היה פולני, כל כך פולני, עד שחלק מנאומיו נגד גרמניה בשנות החמישים נשמעים לא רק כהתחשבנות על השואה אלא גם כחשבון היסטורי פולני על כל העוולות שגרמניה ביצעה כנגד ארץ הולדתו במאות השנים האחרונות. לכן גם הציע, בניגוד לכל היגיון פוליטי, שישראל תכרות ברית עם פולין (הקומוניסטית!) נגד גרמניה המערבית. שמיר היה כמו טיל מונחה מטרה – לארץ ישראל. כל החינוך שלו, כל האופן שבו גדל, היה מנותק לחלוטין ממקום הולדתו.

באופן מפתיע, מצאתי מקבילה לבועה הלשונית ששמיר גדל בה דווקא במקום רחוק ושונה מאד ממזרח אירופה ומארץ ישראל: העולם הקונפוציאני שסבב את סין. לפני המאה ה-19, ובמקומות רבים גם עמוק לתוך המאה העשרים, אינטלקטואלים בארצות קונפוציאניות כמו וייטנאם גדלו בחינוך סיני קלאסי שהיה מנותק לחלוטין מהנופים, המורשת וההיסטוריה של מולדתם. הם שיננו טקסטים של קונפוציוס ומנציוס, התרגשו מהשירה הסינית הקלאסית, כתבו בתי שיר וסיפורים על הנופים הסיניים והשתמשו ברפרנסים תרבותיים מסין העתיקה, ולרוב לא מהמקומות שבהם גדלו. למעשה, לאינטלקטואל וייטנאמי טיפוסי היה הרבה יותר במשותף עם אינטלקטואל סיני, יפני או קוריאני, שאותם לא ראה מעולם, מאשר עם האיכר הוייטנאמי שגר בכפר לידו. המורשת הסינית הקלאסית המשותפת אפשרה לאנשים הללו לתקשר ולבנות רשתות אחד עם השני. כשנפגשו, לא יכלו לדבר זה עם זה, אבל כתבו סימניות סיניות קלאסיות במכחול. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, שנת 1872, הצליח שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי לרגש את המשנה לקיסר סין עד דמעות כשכתב, בהינף מכחול, שיר קינה בסינית קלאסית לכבוד אחיו שנפטר זה עתה.

 ההבדל הגדול בין המקרים הוא שבעולם הקונפוציאני, ואפילו בסין עצמה, התרבות הקונפוציאנית של המשכילים נחשבה כמכשול ללאומיות הצעירה והמתחדשת, ומובילי התנועה הלאומית ראו בה פיגור אנכרוניסטי שיש למגר או לפחות לשנות באופן משמעותי. הלאומיות הרי הדגישה את הספציפי, המקומי, הייחודי, ונאבקה תמיד בגישות אוניברסליות שמשכו אותך למקומות אחרות שאינם מולדתך. כשהפציעה התנועה הלאומית הוייטנאמית בסוף המאה ה-19, אנשיה לעגו מרות לאינטלקטואלים, המשוררים והסופרים שדמיונם נדד הרחק לסין הקלאסית. "הם חיים ליד נהר המקונג אך לא רואים אותו, ובמקום זה כותבים שירים על הר טאי והנהר הצהוב [שבסין]", האשימו. כשהחלו יוצרים המזוהים עם התנועה הלאומית לכתוב ספרות וייטנאמית, הפרוייקט היה נטוע בבושה עמוקה. העלילות של כמעט כל היצירות הוייטנאמיות המפורסמות, לרבות האפוס החשוב ביותר של הארץ, "סיפורה של קיו", בכלל לא התרחשו בוייטנאם אלא בסין העתיקה. לכן, החל מירוץ לכתוב שירים וסיפורים המתרחשים בוייטנאם וחוגגים את תולדותיה.

סיפורה של קיו – האפוס החשוב ביותר שנכתב בוייטנאם בכלל לא מתרחש בה

לפיכך, סיפורו של שמיר חריג באופן מעניין. הבועות הלשוניות הציוניות שבהן גדל כמהו למקום רחוק ולא מושג, אולם לא כנגד הלאומיות אלא בשירותה. אכן, לאומיות שדמיינה את עצמה הרחק הרחק מהמקום שבו נולדה, עם כל ההשלכות של הדבר, היתה ככל הנראה ייחודית לתנועה הציונית.

בעקבות רצח ראש ממשלת יפן: המתנקש שלא דקר

ביום שישי, ה-8 ביולי 2022, יפן הזדעזעה. ראש הממשלה לשעבר שינזו אבה – אחד ממנהיגיה הגדולים והמובהקים של יפן המודרנית – נרצח מכדורי מתנקש בעיר נארה שבמערב המדינה. בשעה זאת, המשטרה היפנית טרם הצליחה להסביר את ההתנקשות או להבין את מניעי הרוצח. בינתיים, הינשוף מספר לכם מחדש על כמה מההתנקשויות הפוליטיות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

שינזו אבה, ראש הממשלה לשעבר שנרצח מכדורי מתנקש בעיר נארה, מערב יפן. Credit: Palin Chak, depositphotos.com

על סכין שנשלחה באפלהוהוחזרה לנדנההמתנקש שלא הרגוחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, התקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז הקיסרי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

הספינות השחורות, 1853

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

מנהיגי השישי מצ'ושו וסאצומה כורתים ברית נגד ממשלת השוגון, 1866. תמונת אילוסטרציה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1863 ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

סקמוטו ריומה

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

פס הקול מהסדרה ריומה-דן, שהופקה על חייו והרפתקאותיו של סקומוטו ריומה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח קאצו לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי, נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

בין היטלר וצ'רצ'יל: האם עמד להיחתם הסכם דרמטי בין פולין וגרמניה בראשית מלחמת העולם השנייה?

האם ממשלת פולין הגולה עמדה לחתום על הסכם חשאי עם גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה, ואם היתה עושה זאת, כיצד היתה משתנה ההיסטוריה של המאה העשרים? בספר מרתק המבוסס על מחקר ארכיוני ביותר משש מדינות, חושף ההיסטוריון יעקב פלקוב את סיפורם עוצר הנשימה של שני סוכנים יהודים-פולנים שנאבקו זה בזה, תככים בתוך צמרת בעלות הברית ומגעים חשאיים חובקי עולם, שמאירים באופן אחר לגמרי את הסכסוך הגרמני-פולני ואת ראשית המלחמה הגלובלית שקרעה את העולם.

יעקב פלקוב, בין היטלר וצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית (ירושלים: הוצאת מגנס, 2022).

"אל תשכח, אל תשכח את אשר עשו לו,
אל תשכח לאחד שמאה יכלו לו,
תֵרָצֶה לפניך, חמת מעטים.
ברוך אלוהי המתים".

נתן אלתרמן, שמחת עניים

הקטע הזה, מאת נתן אלתרמן, סיפורו של מגן על עיר נצורה שמבטא את עומק הייאוש ושאיפת הנקם היהודית, היה יכול להיכתב באותה מידה על ידי משורר פולני לאחר מלחמת העולם השנייה. המטייל בוורשה היום, ייתקל באינספור אנדרטאות לקורבנות של הנאצים, הקומוניסטים, המורדים הללו, גדוד המחתרת ההוא, הפרטיזנים האלמונים והצנחנים הפלונים. לפי הנראטיב הפולני שהתקבע לאחר המלחמה, פולין היתה קורבן אולטימטיבי ומדינה לוחמת הירואית בעת ובעונה אחת. זו שנאבקה ראשונה ברשע הנאצי, לא הסכימה להתפשר עמו מעולם ונכבשה על ידו. לא זאת בלבד שהקריבה את מיטב בניה, חיילים, מלחים וטייסים, במלחמה על האיים הבריטיים ולאחר מכן בחזיתות צפון אפריקה ואיטליה, פולין גם הקימה את "צבא הבית" (ארמיה קראיובה) אחת המחתרות היעילות ביותר במלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר, באוגוסט 1944, פתחו הפולנים במרד אנטי-נאצי נגד כל הסיכויים ועמדו בפני צבאות גרמניה יותר זמן מאשר מדינות ריבוניות מסויימות. ובתמורה, כפי שתיארו אינספור סופרים והיסטוריונים פולנים לאחר המלחמה, קיבלה מדינתם סכין בגב. בעוד הנאצים השמידו את וורשה, בירתם התוססת והמעטירה, הסובייטים עמדו מנגד וחככו ידיים בסיפוק, ובעלי בריתם הבריטים מכרו אותם בדם קר לשלטונה האכזרי של ברית המועצות. לא קשה להבין מדוע הפולני הממוצע, שגדל על הנראטיב הקורבני הזה ורואה את תולדות ארצו כסדרה של קרבות הירואיים מחד ומזימות בגידה מאידך, לא מסוגל להבין את הסיפור היהודי שרואה בפולנים (או חלקם לפחות) רוצחי יהודים אנטישמים ומשקיפים מן הצד על השואה.

הסיפור הפולני מתבסס גם על הנחת יסוד שקטה נוספת, הגורסת כי הפלישה לפולין היתה השלב הראשון והבלתי נמנע באירוע המונומנטלי שידוע כ"מלחמת העולם השנייה". כלומר: מרגע שהיטלר חצה את הגבול הבינלאומי, התחילה המערכה הראשונה של סדרת אירועים בלתי נמנעים שיגררו את הגלובוס כולולמלחמה ההרסנית בתולדותיו. אמנם, במשך השנים ערערו היסטוריונים רבים, בפולין ומחוצה לה, על הסיפור הפולני הפשטני של "טובים מול רעים". אלו הדגישו, למשל, כי שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הנאצים, הן בביסוס הממשל הכללי, הן ברצח אחיהם והן ברצח יהודים, היה משמעותי הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר, ואפילו יחידות של המחתרת עצמה שיתפו פעולה עם הנאצים באופן מקומי. מעטים יותר ערערו על הנחת היסוד השנייה של הסיפור הפולני, כאילו הסכסוך בין וורשה לברלין היה המערכה הראשונה, הבלתי נמנעת, במלחמת עולם.

יעקב פלקוב, היסטוריון מוכשר להפליא מאוניברסיטאות אוקספורד ותל אביב, הוא אחד מהחוקרים המעטים המערערים על שתי הנחות היסוד הפולניות גם יחד, תוך כדי טוויית סיפור היסטורי המתבסס על מסמכים היסטוריים נדירים. פלקוב, מומחה שאין כמותו בארכיונים השונים, קורא בשטף פולנית, רוסית, גרמנית ולטבית, ולכן יכול לבחון את החומר הראשוני ממלחמת העולם השנייה כפי שמעטים אחרים יכולים לעשות. בספרו החדש ופורץ הדרך, בין היטלר לצ'רצ'יל: שני סוכנים יהודים ומאמץ הביון הבריטי למנוע הסכם חשאי בין ממשלת פולין הגולה לגרמניה הנאצית, משלב פלקוב סיפור הרפתקאות וריגול עוצר נשימה שדלה מהארכיונים הבריטיים, הגרמניים והפולניים, עם מחשבות עמוקות שמערערות את עצם התפיסה שלנו של מלחמת העולם השנייה. הוא חושף כיצד סמסון מיקיצ'ינסקי, מבריח, פיקסר ופושע ממוצא יהודי, קיבל את העיטור הגבוה ביותר של פולין במלחמת העולם השנייה, לאחר שהבריח (תמורת תשלום דשן) מאות יהודים ואת בני משפחותיהם של בכירי הממשלה הגולה. בו בזמן, הוא היה מקורב לקציני אבוור (ביון צבאי גרמני), והצליח להשיג דרכון צ'יליאני שבאמצעותו נע ונד באופן חופשי באירופה הכבושה בידי הנאצים ומעבר לה. בשיא הקריירה שלו, סוף 1940 וראשית 1941, תיווך מיקיצ'ינסקי בין השגריר הגרמני בטורקיה, פרנץ פון פאפן, לבין פרופ' סטלינסלב קוט, אחד מבכירי המנהיגים הפולניים ויד ימינו של ראש הממשלה הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי.

אותם מגעים, משער פלקוב, עסקו בדיל דרמטי בין גרמניה לבין פולין: הרייך השלישי יעניק לפולנים מדינה עצמאית (אך כפופה לרייך) בחלק מהשטח שנכבש, ובתמורה תנטוש הממשלה הגולה (או לפחות הקבוצה של קוט ומקורביו) את לונדון ותעבור לוורשה. פולין תכרות ברית עם גרמניה נגד ברית המועצות, מהלך שיוציא את אוויר המלחמה מהבלון הבריטי ויוכל אולי להביא שלום לאירופה. אולם בעוד המגעים מתנהלים, טוען פלקוב, הבינו הבריטים את חומרת הסכנה. ביחד עם גורמים בביון הפולני שהתנגדו למיקיצ'ינסקי ולפטרונו, סטניסלב קוט, הם חטפו את המתווך מיקיצ'ינסקי מאיסטנבול, הביאו אותו לפלסטינה / ארץ ישראל ורצחו אותו שם בהאשמה (מופרכת לגמרי) של ריגול לטובת הגרמנים. זאת ועוד: החוקר והרוצח של מיקיצ'ינסקי, קצין הביון הפולני (גם הוא ממוצא יהודי) אדוורד שרקייביץ', המשיך לשתף פעולה עם הבריטים וכמעט חולל הפיכה שקטה בתוך הממשלה הפולנית הגולה, שמטרתה היתה לדחוק הצידה את ראש הממשלה ולדיסלב שיקורסקי ולהעלות במקומו מנהיג אחר, נוח יותר לבריטים. אולם מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בהפיכה ודאגו לפטר את שרקייביץ'. שני הסוכנים הפולנים יהודים – הרוצח וקורבנו  – נפלו שניהם לתהום הנשייה ביחד עם הדלתות המדיניות-פוליטיות שפתחו לזמן קצר.

ניהל מגעים מסוכנים: פרופ' סטניסלב קוט

"בפולין אין משתפי פעולה", התפאר כרוז של המחתרת, ארמיה קראיובה, בשנת 1945. "אצלנו אין האכה או קוויזלינג". אולם ההנגדה הזאת למנהיגי ממשלות הבובות בצ'כוסלובקיה ובנורבגיה אינה מדוייקת במאת האחוזים. מעבר לעובדה שהיו גורמים רבים בחברה הפולנית שאכן שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, בין אם ממניעים אופורטוניסטיים ובין אם מתוך שאיפה להגן על האוכלוסיה המקומית, פלקוב מראה שאפילו חוגי הממשלה הגולה שקלו להגיע להסדר עם הגרמנים, בעיקר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה. בפרקים הראשונים, לדעתי החשובים והמעניינים ביותר בספר, הוא מציב את המו"מ שניהלו קוט והגרמנים, בתיווך מיקיצ'ינסקי, בהקשר אירופי רחב יותר. ב-1940, כאמור, אף אחד לא ידע בוודאות שתפרוץ מלחמת עולם שתסתיים בהשמדה של חלק מהמעצמות המשתתפות בה, ברית המועצות עדיין לא היתה מעורבת בלחימה, מעטים מאד חזו שתהיה שואה, ואפילו האלימות של הנאצים עדיין לא היתה זוועתית כפי שתהיה בשלבים מאוחרים יותר במלחמה. בשנת 1940 ניהלו הבריטים מגעים נרחבים עם קושרים גרמנים אנטי-נאצים, שדרשו להשאיר לרייך לפחות חלק מכיבושיו של היטלר, החליפו מודיעין עם וישי, ואפילו שקלו, בקצרה, לכרות שלום עם גרמניה הנאצית אחרי תבוסתה של צרפת. איאן קרשו מסביר שצ'רצ'יל דחה את האופציה הזאת בלב כבד, ורק בקושי הצליח לשכנע בכך את עמיתיו. אם כך, כיצד אפשר להאשים את הפולנים שרצו בסך הכל לנהוג כמו הצרפתים, הצ'כים ורבים אחרים, ולחסוך מעצמם לפחות חלק מזוועות הכיבוש?  אולם פלקוב אפילו מרחיק לכת יותר מכך. הוא חושב שאם הפולנים היו נענים להצעות הגרמנים – בין אם דרך המו"מ החשאי בתיווך מיקיצ'ינסקי או בדרך אחרת – התוצאה היתה טובה יותר לפולין ולעולם כולו. המדינה הפולנית היתה שומרת על עצמאות חלקית, לפחות, המוטיביציה למלחמה היתה דועכת גם מבחינת בריטניה, ואולי המלחמה הגרמנית-פולנית לא היתה הופכת למלחמת עולם. במקרה כזה, אולי גם השואה לא היתה מתחוללת וחייהם של מיליונים, לרבות פולנים ויהודים, היו ניצלים.

האם היה אפשר להציל את פולין או חלקה באמצעות הסכם? מפת המדינה הכבושה בידי גרמניה הנאצית

בין היטלר לצ'רצ'יל הוא ראשית כל ספר מרתק, שעלילתו עוצרת הנשימה שאובה כולה מארכיונים נסתרים ומתיקים שלא שזפתם עין אדם עד היום. מי שיקרא אותו יצא למסע בין מלונות מפוארים ברחבי אירופה, מפקדות מאובקות של קצינים בריטים וגולים פולנים, בתי מסתור בתל אביב, ורשתות ריגול שנפרשו בין לונדון, וורשה, איסטנבול וירושלים. כל המקומות הללו מתוארים ביד אומן, כאילו מצליח המחבר להחיות לרגע את העולם של מלחמת העולם השנייה על כל התקוות, האכזבות, התככים והאימה הטהורה שלו. כמו הטובים שבהיסטוריונים הוא לא מסתפק בהליכה בדרכים סלולות, ולא רק צולל לעמקי הארכיונים כדי להשיג מידע חדש, אלא דולה ממנו תובנות מאתגרות שגורמות לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו יודעים. החלק החזק ביותר שלו, לדעתי, הוא הדגש שבכל נקודת זמן היו הרבה מאד דרכים פתוחות, ומה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם השנייה בדיעבד לא היה נכון בהכרח במהלכה, ואפילו לא שנה וחצי לאחר שהתחילה. פלקוב מראה את המציאות לא כנתיב אחד אלא כדרך יער מפותלת שעשרות שבילים יוצאים ממנה בכל נקודת זמן, חלקם מתעתעים, חלקם אמיתיים, ולעולם לא ברור איזה מהם יסתיים במבוי סתום. הוא גם מפליא לתאר את מורכבות היחסים בין המעצמות, וכיצד שחקנים כמו הפולנים – שנראו כלפי חוץ מאוחדים במלחמתם בכובש הנאצי – היו בפועל מסוכסכים עד כדי התנקשויות, רציחות ומלחמת אזרחים פנימית, ועד כמה היחסים בינם לבין מארחיהם הבריטים היו רעים הלכה למעשה.

אולם אני, באופן אישי, חולק על מקצת ממסקנותיו של פלקוב. לפעמים נראה שהמחבר אינו מבחין די הצורך בהבדל שבין מגעים וגישושים לבין הסכמים דיפלומטיים שעשויים לשנות מציאות קשה ומסלימה של מלחמת עולם. הביטו לרגע על הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, בזמן המשבר הסופי של ממשלת בנט, וראו כמה גישושים בין מפלגות ופוליטיקאים מכל הקשת מתקיימים ומסתיימים בלא כלום. וזאת בתנאים של מערכת פוליטית דמוקרטית, לא של מלחמה אירופית או עולמית. הסיבה לכך היא שדיפלומטים ופוליטיקאים מגששים ובוחנים אפשרויות כל הזמן. זה תפקידם. אולם בכדי להביא משאים ומתנים בין יריבים מרים, כמו הגרמנים והפולנים, להסכמים של ממש, יש להתגבר על התנגדויות עזות של סיעות שאינן מעורבות בהסכמים.

אפילו אם השגריר הגרמני בטורקיה פון פאפן, אדם מתון באופן יחסי, היה מצליח להגיע להסכם עם קוט, האם היה מצליח להתגבר על הס"ס וכוחות קיצוניים אחרים שרצו לגרש את הפולנים ולהפוך את המדינה כולה ל"גן עדן ארי", והשפעתם על היטלר היתה רבה ועצומה? ומנגד, האם קוט היה יכול לשכנע את חבריו לממשלה הגולה, אפילו בתנאים הקשים של 1940, לוותר על חלקים ניכרים משטחי פולין ולהפקירם לשלטון כיבוש אכזרי? אנחנו יודעים שגורמים רבים בממשלה הפולנית סירבו, אפילו ערב מרד וורשה, כשגורלם היה תלוי בכך, לויתורים טריטוריאליים כלשהם לסובייטים במזרח פולין. מדוע שהיו מסכימים להפקיר את מערב פולין להיטלר תמורת הבטחות שנכתבו על הקרח? ואכן, קריאה זהירה בספרו של פלקוב מראה כי למרות שהיו לא מעט גורמים גרמניים ופולניים שרצו לבוא במגעים כלשהם, אלו היו בדרך כלל חד צדדיים, ונכשלו כמעט מיד לאחר שהתחילו כי אחד הצדדים (הגרמני או הפולני) סירב להמשיך עמם באופן רציני. במקרה אחד, זה של הקבוצה הפולנית הימנית-קיצונית חרש וחרב, מנהלי המשא ומתן נרצחו בידי חבריהם. דווקא על המגעים הכי דרמטיים, כביכול בין קוט לפון פאפן, המידע הארכיוני דל מאד, ואפילו פלקוב מודה, בהגינות רבה, כי קשה להסיק מסקנות יצוקות בסלע על תוכנם ורצינותם.

האם הוא היה יכול להגיע להסכם עם פולין? פרנץ פון פאפן

זאת ועוד: הניסיון ההיסטורי הממשי ממלחמת העולם השנייה מאיר באור ספקני גם את טענתו השנייה של פלקוב, כאילו הסכם בין הגרמנים לפולנים היה יכול לשמור מידה כלשהי של עצמאות פולנית ולהציל את וורשה מהרס ומחורבן, כפי שניצלו פריז ופראג. בהחלט יתכן. אולם מול עיני הקורא צריכה לעמוד גם הדוגמא של סרביה, שנחרבה במלחמת אזרחים וחוותה גל טרור גרמני אכזרי למרות שקמה בבלגרד ממשלת משתפי פעולה נאמנה למדי. בנוסף לכך, בסין הרחוקה התבצע מהלך מאד דומה לזה שפלקוב מייחס לקוט. ואנג ג'ינג-ווי, סגנו של מנהיג סין הלאומנית, חתם על הסכם סודי עם היפנים וטס לננג'ינג בכדי להנהיג ממשלת משתפי פעולה. הממשלה הזאת לא חסכה מסין אפילו לא דיוטה אחת של הרס וטרור בידי היפנים, וכמעט כל ההבטחות שניתנו לה הופרו, בין היתר בגלל שכוחות קיצוניים בצבא היפני הפעילו לחץ על טוקיו לכרסם בהסכמות לאחר שואנג ג'ינג-ווי שרף את הגשרים וכבר לא היתה לו דרך חזרה. החוקר תימוטי ברוק, שדווקא מתבונן באהדה על משתפי הפעולה הסינים, כותב שחיילי ממשלת הבובות לא רק שלא הגנו על העם, אלא שדדו, רצחו ואנסו באזורי הכפר בדיוק כמו היפנים (ולוחמי הגרילה הסינים הקומוניסטים והלאומנים).

השגות אלו, כמובן, אינן מפחיתות מערכו של בין היטלר לצ'רצ'יל, ולו כהוא זה. באמצעות מחקר ארכיוני שאין שני לו, חושף פלקוב סיפור מרתק שמאיר באור אחר לגמרי את תחילת מלחמת העולם השנייה, כפי שהיא נראתה בזמן אמת. בעיקר, הוא מראה לנו שבכל רגע היסטורי יש אינספור אפשרויות פתוחות, ולמרות הפיתוי לאחוז באמונות דטרמיניסטיות לאחר מעשה, בהיסטוריה שום דבר אינו קבוע מראש. ספר זה ראוי לו שיתורגם לאנגלית, פולנית, גרמנית וכל השפות הרלוונטיות האחרות, ויש לקוות שאכן כך יקרה.

שנוי במחלוקת: מתי אזרחים סובלים הכי הרבה מאלימות ופשע?

מדוע נוסק הפשע בחברה הערבית דווקא עכשיו, לאחר שהגיע לשפל זמני? יש הטוענים כי הצלחתה של המשטרה לפגוע בארגוני הפשע הערביים הגדולים יצרה חלל ששאב לתוכו כנופיות קטנות שרבו זו עם זו והגבירו את שיעור האלימות הרצחנית. מבט היסטורי משווה מראה לנו, ששערי הגיהנום נפתחים לאו דווקא כאשר עריץ אחד שולט בחייך, אלא אם איתרע מזלך לחיות באזורים שנויים במחלוקת בין מספר גורמים חמושים שדורשים ציות אך לא יכולים לספק ביטחון. ינשוף היסטורי לוקח אתכם למסע אלים במיוחד מהמשולש ועד לרוסיה וסין הרפובליקאית.

קטטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Shangarey, depositphotos.com

עד לפני עשרה ימים, היו סיבות רבות לאופטימיות בכל הנוגע לקמפיין המלחמה בפשע בחברה הערבית. נראה היה שתוכנית "מסלול בטוח" של סגן שר הבט"פ, יואב סגלוביץ', הכתה במשפחות הפשע הערביות הגדולות: נרשמה, למשל, עלייה בלכידת כלי הנשק ופיענוח מעשי הפשע, וירידה דרמטית (של 30 עד 50 אחוזים) במקרי הירי ובמעשי הרצח. חלק מראשי משפחות הפשע במגזר ירדו למחתרת ואפילו ברחו לחו"ל. עם זאת, בימים האחרונים, נראה שההישגים הללו מתחילים להתקזז ואפילו להתאפס, עם עלייה דרמטית במקרי הרצח בערים הערביות בדרום, בצפון ובמשולש. ניתנו לכך מספר הסברים. יש האומרים, למשל, שבחודש הרמדאן והימים האלימים שבאו אחריו, המשטרה התמקדה בעיקר בירושלים ובסיכול טרור, ו"הורידה את הרגל מהגז" במלחמה המתמידה בפשע ביישובים הערביים. עם זאת, הסבר אחד ספציפי צד את עיני במיוחד. במאמר של ג'וש בריינר ודיאא חאג' יחיא ב"הארץ" הועלתה הסברה שהעלייה באלימות קשורה דווקא בתוצאה לא רצויה של הצלחת המבצע המשטרתי. מפני שהמשטרה הצליחה לפגוע קשה בכנופיות הערביות הגדולות, שהיו אחראיות לחלק גדול מאד מהפשיעה, נפער חלל שלתוכו נכנסו כנופיות קטנות יותר, ידועות פחות לגורמי אכיפת החוק. כנופיות כאלו נוטות להיות אלימות אף יותר, מכיוון שהן סוללות את דרכן למעלה במאבק קשה ורווי דם נגד יריביהן. אם הסברה הזאת נכונה, הרי שיש לפתח תורת לחימה למאבק בכנופיות הקטנות, ובמידה מסויימת – להתחיל מהתחלה. נראה שמבצע משטרתי מוצלח למלחמה בפשע בחברה הערבית לעולם לא יהיה לינארי, אלא יתקדם בגלים של הצלחה וכישלון, גאות ושפל, במשך שנים רבות.

כדי לדעת האם הסברה הזאת נכונה אם לאו יש לקבל גישה יותר אינטימית משלי לנתונים משטרתיים. בלי לקבוע מסמרות בנושא הספציפי, יהיה מעניין להתבונן בהיסטוריה ובמקומות אחרים בעולם כדי להפיק תובנות אפשריות. רמז ראשון נוכל למצוא בכתביו של רורי מילר, שוטר, סוהר ואומן לחימה אמריקאי, שהתמחה בחקר הפשע והאלימות. מילר טוען כי האזורים המסוכנים ביותר לחיות בהם אינם אזורים שנשלטים על ידי כנופיות פשע יציבות, אלא דווקא שכונות שנמצאות "בקו החזית" בין ארגוני פשע שונים. אלו מהוות זירה למלחמות אכזריות בהן אזרחים חפים מפשע נפגעים על בסיס יומי.

שטח שנוי במחלוקת – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkey Business, depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להסתכל במסגרת מחקרי שלי במאמרים של אדוארד מקורד, אחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים של סין בראשית המאה העשרים. מקורד, שחקר רבות את תופעת ברוני המלחמה (warlords) בסין הרפובליקאית, בחן לעומק את מעשי הטבח שביצעו צבאות ניצים שונים ברחבי המדינה הענקית. הוא הגיע למסקנה שאזורים שבהם ברוני מלחמה ספציפיים שלטו לטווח ארוך נטו להיות יציבים ורגועים יחסית. אין פירוש הדבר שהחיים בהם היו גן עדן. להיפך: שלטונם של רבים מברוני המלחמה היה כושל, עריץ ושרירותי, וחלקם אף נהגו לסחוט משאבים מהאוכלוסיה דרך קבע בכדי לממן את צבאותיהם. אולם ככל שברון מלחמה נשאר יותר זמן בשטח מסויים, כך היה לו אינטרס לדאוג לפוטנציאל הייצור של המחוז, לשקט ולשלום, בכדי שהאיכרים יגדלו אוכל, הפועלים ייצרו מוצרים והסוחרים ימכרו אותם. התעללות קשה מדי באוכלוסיה עלולה להוביל למרידות ובריחה של איכרים, כמו שחיטה של תרנגולת המטילה ביצי זהב. מעשי הטבח הגרועים ביותר התרחשו על ידי צבאות של ברוני מלחמה שהיו בתנועה, בעיקר בהתקפה או בנסיגה. באופנסיבה, חיילים שדדו מכל הבא ליד כתגמול על סבלותיהם. בנסיגה, הם רצו לשדוד על אחת כמה וכמה, בכדי להבטיח את עתידם הכלכלי אם הצבא יתפזר. בדיוק כמו אצל הצבא היפני ששלט בחלקים של סין בשנים מאוחרות יותר, מעשי ביזה כאלו היו יכולים להסתיים בקלות באקטים מזעזעים של הצתה, אונס וטבח. האזורים שסבלו הכי הרבה, לפי מקורד, היו האזורים השנויים במחלוקת, מכיוון שברוני מלחמה שונים נעו בהם הלוך ושוב, ועם כל "תנועה" כזאת האיכרים המקומיים עברו את הסיוט מחדש. כל מעבר של ברון מלחמה בכפר היה עלול להסתיים בטבח, או איך שכינו זאת בתקופה, "אסון צבאי" (bingzai). כלומר, עדיף לאיכרים שברון מלחמה אחד – לא משנה מי – ינצח את כל היתר. זה היה, לפי מקורד, אחד מסודות הפופולריות של מפלגת העם הסינית (Kuomintang) ולאחר מכן המפלגה הקומוניסטית. לצד אידיאולוגיה מלהיבה, הן יכלו להבטיח כיבוש קבוע ולכן שלו יחסית, אפילו אם שלטונן היה אף הוא עריץ ואכזרי.

תופעה דומה, ואף גרועה יותר, זיהה החוקר טימותי ברוק במחקריו על שיתוף פעולה של סינים עם הכובשים היפניים במזרח המדינה. הצבא הקיסרי היפני, כידוע לכולנו, היה אכזרי להפליא, וחולל באזורים הכבושים מעשי טבח מסמרי שיער, שלוו – כנהוג באזור – גם בהצתות ובאונס המוני של נשים בכל הגילים. ובכל זאת, היו סינים רבים, כולל אנשים הגונים ומכובדים בעיני עצמם, ששיתפו עם היפנים פעולה בהקמת ממשלי בובה מקומיים. הסיבה לכך, לפי ברוק, היתה שסינים רבים העדיפו יציבות על פני נקמה, ובשנים הראשונות של המלחמה נראה שרק היפנים היו מסוגלים להביא יציבות כזאת. הבעיה היתה שהם לא באמת הצליחו. בחלק גדול מהמקומות, אזורי הכפר התמלאו בלוחמי גרילה סינים מסוגים שונים. מכיוון שאלו נאלצו ליטול משאבים מהאוכלוסיה בכדי לשרוד (אפילו אם קראו לכך "מס מלחמה פטריוטי" או בכינוי מכובס אחר), בעיני רוב התושבים הסינים הם היו שודדים לכל דבר. כך, לפי ברוק, חיו הכפריים הסינים בפחד מתמיד ורעדו כאשר התקרבו אליהם אנשים חמושים מכל הסוגים: חיילים יפנים, שוטרים סינים משתפי פעולה, פרטיזנים ולוחמי התנגדות ממפלגת העם או מהמפלגה הקומוניסטית, שומרי ראש של עשירים מקומיים, או סתם שודדים – כל אלו לקחו מהם את גרגר האורז האחרון, ולפעמים הכו, אנסו או רצחו אותם. הבעיה העיקרית היתה שלא היתה דרך אמיתית לרצות את כל החמושים הללו, מפני שהם נלחמו אחד בשני. אם שיתפת פעולה עם היפנים, הפרטיזנים הגיעו להעניש אותך בלילה. אם נתת מזון לפרטיזנים בלילה, היפנים הגיעו להעניש אותך ביום. המצב הגרוע ביותר האפשרי הוא להיות לכוד בין הפטיש לסדן במצבים כאלו, שבהם כוחות הכיבוש דורשים ציות אך לא מסוגלים לספק ביטחון, בעוד לוחמי ההתנגדות דורשים נאמנות אך לא יכולים לספק הגנה. המצב הזה, כמובן, לא היה ייחודי לסין: אפשר לראות דינמיקה דומה גם בלוחמה הפרטיזנית נגד השלטון הנאצי בפולין ובברית המועצות.

דרשו ציות אך לא היו מסוגלים לספק ביטחון: חיילים יפנים בסין

לבסוף, מחקרו החלוצי של נהאוניהאל סינג, חוקר הודי שהתמחה בהפיכות צבאיות, מראה כיצד הדינמיקה הזאת משפיעה באופן ייחודי על התוצאות של פוטשים למיניהם. במהלך הפיכות צבאיות, הבחין סינג, הצדדים הניצים (ממשלה ומורדים) מעדיפים לפעמים לוותר ולהיכנע ולא להילחם עד הסוף. זאת מפני שהשחקנים השונים רוצים, בדרך כלל, לשלוט על המדינה ולא להרוס אותה במלחמת אזרחים ממושכת. לכן, ברגע שנראה שצד מסויים עומד לנצח, כל השחקנים הנייטרליים (למשל גנרלים שיושבים על הגדר) מצטרפים אליו ומכריעים בדרך כלל את גורל ההפיכה לשבט או לחסד. הטענה המעניינת של סינג היא שלא מדובר בהכרח ביתרון צבאי אמיתי. יתכן שצד מסויים (למשל נשיא רוסיה ילצין שהתמודד מול מורדים ב-1993) נמצא על סף הפסד אבל יוצר רושם מוטעה שהוא עומד לנצח, גורם לשחקנים מהססים להצטרף אליו וכך חוטף ניצחון ממלתעות התבוסה.

מכל הדוגמאות הללו עולה שהמצב הגרוע ביותר לאזרח הנורמטיבי הוא מאבק ממושך בין גורמים אלימים שונים המתחרים על נאמנותו ועל המשאבים שלו. האם זה המצב גם בחברה הערבית בישראל, לאחר היחלשות הכנופיות הגדולות והופעת ארגוני פשע בינוניים בחלל שהשאירו? לכך לא נוכל לספק תשובה וודאית. מה שבטוח הוא שמאבק בפשיעה מחייב סבלנות וסובלנות לעליות ומורדות. בהקשר זה, חשוב לא רק להגביר מאמצים ולגייס שוטרים נוספים, אלא גם לערוך רפורמות ארוכות טווח, כפי שעושה ממשלת בנט: לערב את מס הכנסה ורשויות אכיפה כלכליות אחרות במלחמה בפשיעה כדי לחלט רכוש, לתת למשטרה רשות לחפש נשק בלי צווים כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על הימצאו, להחמיר ענישה, להקל בדיני ראיות, ולבסוף גם לשפר את פעילות החינוך והפנאי לנוער מובטל ומשועמם. רפורמות כאלו יבטיחו שגם אם יהיו גלי הסלמה ונסיקה של אלימות עקב יצירת כנופיות קטנות והפיכתם של אזורים מסויימים ל"שנויים במחלוקת", אלו יהיו קצרים וניתנים לשליטה ככל האפשר.

"כולם אותו דבר": הבעיה של רע"מ ומאבק הפלגים בתוכה

אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני – קרדיט: מפלגת רע"מ

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

גישה של שותפות: ראיון של מנסור עבאס לד"ר מיכאל מילשטיין בכנס אוניברסיטת רייכמן

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

תקף את המשותפת אך בסופו של דבר נבלע בתוכה: מוחמד דראושה

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

קטעי הראיון הזה עם אבראהים חיג'אזי מבהירים היטב את המתח ההולך וגובר בין אסכולת הפיוס של עבאס לבין אסכולת "כולם אותו דבר" שתמכה בו למשך כברת דרך. חיג'אזי מוכן לסחר מכר עם הקואליציה, כולל עם הימין, אבל מתוך עמדה פלסטינית לאומנית של עוינות בסיסית לכל המיינסטרים הציוני. צעדי ההתקרבות של עבאס שמים אותו בפוזיציה בלתי נוחה יותר ויותר, דבר המשתקף היטב בראיון.

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.

לו הייתי פוגש פיה: משאלות לשינוי הפוליטיקה הישראלית

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

credit: Majorgaine, deposithotos.com

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

נמאס מבחירות כל שנה. הבחירות הבאות צריכות להיות רק ב-2025 ולא דקה קודם לכן.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

מישהו יכול להסביר לי איך זה קשור להצעת חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי? נאום טיפוסי של דודי אמסלם

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.

%d בלוגרים אהבו את זה: