הינשוּף

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים באופן חד כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. אבל האם ועדה כזאת תשפוך אור אמיתי על הכשלים שהובילו לשביעי באוקטובר? התשובה, לדעתי, חיובית ושלילית בו בזמן. היא תשפוך אור כזה, אבל אף אחד לא ישים אליו לב. ינשוף פוליטי-מדיני על סרטי בלשים, אריות שבולעים ביזונים ותעתועי המסקנות האישיות.

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

חיים נחמן ביאליק, עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית, המסוכסכת ומפולגת בין כך ובין כך, היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. הראשונים רואים בהקמת ועדת חקירה חובה מובנת מאליה של מדינת שהפקירה את אזרחיה, דרך לברר את הכשלים ובמיוחד לבוא חשבון עם אלו שהם תופסים כ"מפקירים". לעומת זאת, תומכי נתניהו טוענים שועדת חקירה ממלכתית תשרת אך ורק את ה"אליטות הישנות" שהקימו אותה. מפני שתמונה מן הסתם בידי הדמון של המחנה, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, היא תטיל, לשיטתם, אחריות בלעדית על נתניהו ותנקה את בית המשפט והממסד הבטחוני המזוהה עם השמאל-מרכז מחלקם באסון. אלו ממחנה נתניהו שבכל זאת תומכים בהקמת ועדה כלשהי, רוצים שהיא תהיה פוליטית (למשל פריטטית בין הממשלה לבין האופוזיציה), כדי שלא תושפע בידי בית המשפט העליון. ישנו גם ויכוח בין המחנות על היקף האחריות של הועדה והמנדט שלה. האם תבחן, למשל, גם את התנהלות המלחמה עצמה? ומה עם האירועים שהתרחשו לפני השביעי באוקטובר? מחנה המחאה ירצה מן הסתם שתבחן את מזוודות הכסף המפורסמות לחמאס, בעוד המבקרים מימין ידרשו שתתייחס בעין ביקורתית גם לפסיקותיה של מערכת המשפט בנושא מוסר לחימה בעזה, ואולי אף הרחק אחורה, לתוכנית ההתנתקות ואפילו להסכם אוסלו.

אולם כאשר עצם השאלה של הקמת ועדת חקירה הופכת לכל כך מחנאית, מעטים שואלים את עצמם מה יהיו התועלת והנזק של ועדה כזאת, אם וכאשר תקום, לא לנתניהו או למחנה מתנגדיו, אלא לעניין שאותו היא אמורה לקדם; קרי, הבנה מעמיקה של כשלי השביעי באוקטובר כדי שלא יחזרו על עצמם. ראשית כל, יש לציין שהמוטבים הברורים ביותר שלה יהיו היסטוריונים כמוני, וכל מי שידרש ביום מן הימים לממצאיה כדי להבין את אירועי העבר באופן מעמיק. ועדה כזאת, אם יכהנו בה חברים בעלי הכשרה מתאימה, תנתח את התהליכים שהובילו לפלישת חמאס במברשת שיניים, תראיין אלפי עדים, ותיצור מאגר חומר שאין ערוך לו להיסטוריונים של העתיד. אולם שאלת התועלת המעשית שלה מעורפלת ובעייתית מעט יותר.

כדי לבחון את הסוגיה, יש לחזור ראשית כל לועדות החקירה של העבר. האם ההמלצות של ועדת אגרנט, וועדות דומות לה במדינות אחרות, מנעו למשל כשלי מודיעין עתידיים באמצעות רפורמות מבניות? ההיסטוריון ריצ'רד בטס, שחקר את התופעה, הגיע למסקנה שהשפעה של ועדות ורפורמות כאלו היתה מוגבלת מאד, לכל היותר, דבר שאנחנו נוכחנו בו בשביעי באוקטובר. גם הועדה שהוקמה לחקר מהומות אוקטובר 2000 בראשותו של השופט תיאודור אור לא הביאה לשיפור ניכר ביחסים בין יהודים וערבים, ועדיין לא ראיתי אימפקט כלשהו של ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר האסון במירון, או של ועדת וינוגרד. התוצאה הטיפוסית של ועדות כאלה, למרבה הצער, היא התרגשות תקשורתית עצומה ברגע שמתפרסם הדו"ח, עיסוק אינטנסיבי במשך כמה חודשים, פיטורים ועריפות ראשים, ואז, גניזת המסקנות הרוחביות והמבניות למגירה, שם יעלו אבק עד שיגיעו ההיסטוריונים לבדוק מדוע לא נעשה כלום.

לרוב, דוחות ועדות החקירה מחולקים למסקנות ארגוניות, תהליכיות ומבניות, בתוספת לחלק חשוב העוסק במסקנות אישיות. כביכול, לאלו האחרונות נודעת חשיבות רבה. טוב שפוליטיקאים, אנשי ביטחון ופקידים שהתרשלו בתפקידם ישלמו על כך בתפקדיהם, ובמקרים נדירים, אפילו יתנו את הדין על רשלנות פלילית. אולם לצד זאת, למסקנות אישיות ישנן מספר תופעת לוואי רעות ומסוכנות, הנוטות להפוך ועדות חקירה ממלכתיות לעסק מעיק ומסורבל, ואף להוריד את המסקנות החשובות שלהן ביגון שאולה.

ראשית כל, לפי הכללים הנהוגים בישראל, לאדם יש זכות להגנה משפטית בפני מסקנות אישיות, שעלולות להשליך באופן שלילי ודרמטי על המשך הקריירה שלו, שמו הטוב ופרנסתו. לאותם נחקרים יש לפיכך זכות לשימוע והגנה בידי עורך דין, דבר שמאריך את ההליכים עד אין קץ. במקרה של כישלון בסדר הגודל של השביעי באוקטובר, מדובר בעשרות רבות של חשודים בכירים, שכל אחד מהם ילווה מן הסתם בידי צוות הגנה. בחודשים הראשונים, ואולי גם בשנה הראשונה לקיומה של הועדה, כלל הבכירים הפוליטיים והבטחוניים לא יוכלו להתעסק כמעט בשום דבר אחר. מבחינתם, הועדה תהיה כמו בית משפט, והם יתנהגו בהתאם. בזמן שבו המלחמה עדיין מתנהלת, ממשל טראמפ מתהפך חדשות לבקרים, והאזור כולו רוחש סכנות והזדמנויות, מדינת ישראל השקועה בחקירות פנימיות תהפוך להיות כמו אריה שבלע ביזון שלם ולא יכול לזוז. זו סכנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

שנית, הליכים מסורבלים כאלו ייגררו שנים, וימשכו תשומת לב תקשורתית ומחנאית אינסופית משני הצדדים. לאחר שהדיון יסתיים, חלק גדול מהנחקרים כבר יהיו בפנסיה, ואולי אף ייקבע שהם לא יכולים לכהן בתפקידים שממילא לא יתקרבו אליהם  (זוכרים את הצו שמנע משלמה בן עמי לכהן שוב כשר לבטחון פנים במסקנות ועדת אור?). השוס התקשורתי הגדול ביותר יהיה כמובן המסקנות האישיות על נתניהו, שיגררו ויכוח ארוך וממושך האם היה אכן "מר הפקרה". כשאלו יצאו, ספק גדול אם נתניהו כבר יהיה ראש ממשלה.

לבסוף, וזו מבחינתי הבעיה הגדולה ביותר, המסקנות האישיות יסיחו את הדעת מכל דיון עומק מבני על הכשלים הארגוניים, המבצעיים והתפיסתיים שהובילו לטבח הישראלים הגדול והחמור ביותר מאז קום המדינה. אין לי ספק שדו"ח הועדה יכלול פרקים שלמים, מקצועיים ומעמיקים, על הסוגיות החשובות באמת. כיצד נוצרה התפיסה שחמאס מורתע? מדוע קוצץ והוקטן צה"ל עד שלא היה מסוגל להתמודד באופן יעיל עם מלחמה רב זירתית? מדוע ולמה נוונו כיתות הכוננות? מה היו התפיסות שגרמו לישראל להשלים עם התעצמותו הצבאית והכלכלית של חמאס? בתור היסטוריון, שחקר ומכיר אינספור מקרים דומים, אני יכול להבטיח לכם שהתשובה לכך לא תהיה תלויה אך ורק באשמתו של אדם ספציפי (נגיד, נתניהו), חשוב ככל שיהיה. בעיות כאלו נוטות להיות מתעתעות, ויש להן בדרך כלל סיבות מורכבות, סבוכות ותלויות זו בזו. במדינה נורמלית, היה אפשר ללמוד המון מחקר ביצועים מקצועי על בעיות כאלו, ואולי אף להציע להן דרכי פתרון (אם כי ניסיון העבר מלמד שאין פתרונות קסם). מה שיקרה בפועל, זה שהמסקנות האישיות, במיוחד על נתניהו וראשי מערכת הביטחון, ימשכו כל כך הרבה אש ותשומת לב, עד שכולם ידלגו על הפרקים העוסקים במסקנות המבניות. כך, דו"ח הועדה יהפוך להיות כמו סרט בלשים ארוך – כולם מדלגים על העלילה עד לחמש הדקות האחרונות כדי לדעת מי הרוצח.

 לכן, לדעתי, אם רוצים שועדת חקירה (ממלכתית או אחרת) תהיה אפקטיבית, אסור שהיא תגזור מסקנות אישיות., בוודאי שלא מחייבות, גם כי עצם קיומן ישתק את המדינה לזמן ארוך מדי, וגם כי העיסוק בהן יסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת ובתמים. אולם באקלים הציבורי הנוכחי, הסיכוי לועדה שתימנע ממסקנות כאלו דומה לאפשרות שירד שלג בקיץ במחנה הפליטים ג'באלייה.

מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

מַסֶּכֶת תהום של אייל חיות-מן היא אחת מהיצירות המפעימות ביותר של הספרות העברית המודרנית:  רומן היסטורי-פנטסטי על חייו של רבי אלישע בן אבויה, הכופר הגדול, המיסטיקן וה"אחר" האולטימטיבי של המסורת היהודית, דרכו אנו רואים את יהודה המדממת ומוכת הטראומה בשנים שלאחר חורבן הבית. זהו ספר פנטזיה יהודי על האכזריות הכרוכה בשאיפה לגדולה, חוסר האונים של גדולים וחכמים למנוע את החורבן שאותו הם חוזים מראש, ומעל הכל – אודות מאבקם של בני האדם בתהום שלעולם רובצת לפתחם.

"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין מתנוססות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?"

אייל חיות מן, מַסֶּכֶת תהום (כינרת זמורה דביר, 2024)

כל מי שנכח פעם בקבוצת לימוד של יהדות, בוודאי שמע על סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, "אחר" קיצץ בנטיעות, ואילו רק רבי עקיבא יצא בשלום. הסיפור רומז על הסכנה שבלימוד המיסתורין האלוהי למי שטרם הוכשר לכך, אולם מעל הכל, הוא מצביע על נתיב ישר לאמונה ולפרקטיקה היהודיים – דרכו של רבי עקיבא. אבל לעומת עקיבא שיצא בשלום, מי הוא אותו "אחר" ש"קיצץ בנטיעות"? אלו שמתעניינים ומעמיקים מעט יותר, לומדים שאותו "אחר" הוא רבי אלישע בן אבויה, חכם טרגי ומסקרן ששלט בכל רזי המסורת היהודית, ובכל זאת העדיף לצאת לכפירה. דרכו נתפסת כמסוכנת כל כך, עד כדי כך שכתבי היהדות לא מרבים לקרוא לו בשמו, ובמקום זאת מכנים אותו "אחר": הזר האולטימטיבי, החלופה לכל מה שטוב ונכון, ובכל זאת – ענק רוח שלא ניתן למחוק ולהעלים לחלוטין. בקרב חוגים מצומצמים מאד של חילונים המתעניינים ביהדות, "אחר" הפך לנושא דרך מסקרן של כפירה מלומדת, אולם דמותו היא מיסטית מדי, זרה מדי, רחוקה מדי, מכדי שיהיה מוכתר בדיעבד כאחד ממבשרי הדרך לחילוניות, כדוגמתו של ברוך שפינוזה יותר מ-1500 שנים מאוחר יותר. גם העובדה שכתביו, אם היו כאלו, לא שרדו, ואנחנו יודעים עליו רק מתוך דברי שונאיו ויריביו, הפכו אותו לצל חולף במסורת על כל גווניה.

אבל היכן שהחוקרים שותקים, הסופרים מפלסים את הדרך. ד"ר אייל חיות-מן, מלומד מבריק בפני עצמו בתחומי הקבלה והמסורת היהודית, הפליג לתוך דמותו המסתורית של "אחר" במַסֶּכֶת תהום, הרומן החדש שפרסם לאחרונה. ספק יצירה ביוגרפית, ספק רומן היסטורי עם גוונים של ספר פנטזיה מיסטי, מסכת תהום מהדהד בפני הקורא את קולו המושתק של אלישע בן אבויה, ומגולל את סיפורה הדרמטי של יהודה הכבושה, החרבה שלאחר חורבן המקדש, כזו שרועדת מפחד מכובשיה החיצוניים, אך עוד יותר מכך מכוחות מיסטיים, אלוהיים ושטניים שסוגרים עליה מכל עבר. במהלך העלילה, אנחנו הקוראים רואים את העולם כפי שהוא נראה בעיני אלישע, טרם הפך ל"אחר" ואפילו לרב: מאחוזת הפאר של משפחתו בגליל על חופי הכינרת, דרך סיפור האהבה עם בת השפחה של אביו ועם פיתוייה המסוכנים של הפילוסופיה היוונית, ועד כניסתו למתווה מזימות פוליטיות ודתיות סבוכות בהיכלות הסנהדרין ביבנה. בלי שהוא יודע, אלישע מיועד בידי אביו, ואחדים מקרב הרבנים מנהיגי העם, כ"משנה משחק" שיהפך את המאזן הפוליטי בין האסכולות השונות בסנהדרין, דרך פוליטית שמחייבת גדולה רוחנית, תורנית ואפילו מיסטית. ומעל הכל היא מחייבת משמעת עצמית נוקבת, אכזריות כלפי כל מי שמפריע למטרה או סוטה מהנתיב, וקורבנות – קורבנות ללא גבול, על סף העקדה ומעבר לו.

דרך העיניים של אלישע, אנחנו רואים את עולמם של התנאים הגדולים, בראש ובראשונה מורו, רבי אליעזר בן הורקנוס ("אליעזר הגדול"). ואכן, רבי אליעזר הוא הדמות המעניינת ביותר בספר: אדם קשה כצור, מצפוני מאד, קפדן אבל בסופו של דבר אידיאיליסט; אך מדובר, יש לציין, באידיאליזם במובן יהודי, הלכתי מאד. רבי אליעזר "מתהלך בעולמות עליונים", שואף למטרות כבירות ומשחק בתלמידיו השונים כפיונים על לוח השחמט במה שהוא רואה כניסיון נואש להצלת עם ישראל מכלייה. אולם מבחינתו, הדרך לשם עוברת בפרטים הקטנים: גישה מחמירה מאד לתורה ולהלכה בנוסח בית שמאי, לימוד קשוח וממושך והקפדה על קלה כעל חמורה. יריבו הגדול, רבי יהושע בן חנניה, לעומת זאת, "מעגל פינות" ומציע תורה והלכה אנושיות יותר, שיש בהן מקום לשיקול דעת, חמלה והתחשבות בחולשותיהם של בני אדם. מעל כולם עומד נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, פוליטיקאי מיומן שמקדש עיקרון-על שלישי: סדר, שלטון מרכזי תקין, וניהול מחלוקות בדרכי שלום. אין פירוש הדבר שהוא אדם קל או רך יותר מרבי אליעזר. להיפך, הוא סבור שהתרופפות במשמעת הפוליטית, קטנה ככל שתהיה, תוביל להתפרקות מוחלטת ולאנרכיה. לכן, בעיניו, הפרוצדורה חשובה יותר מכל דבר אחר, גם מעמדותיהם האישיות של רבנים בנוגע למה אסור או מותר מבחינה הלכתית. באחת מהסצינות העוצמתיות ביותר בספר, רבן גמליאל מכריח את אלישע לאכול כבד נא ומדמם, לא כשר בעליל, כמבחן של ציות ונאמנות. בדיעבד מסתבר כמובן שהיה מדובר בסוג של עוגת דובדבנים: נשיא הסנהדרין לא יתן לרב לאכול אוכל טרף. אולם אלישע היה צריך לבטוח באופן מוחלט בנשיא, כי רק הציות יוכל לנתב את המחלוקות לפולמוס לפי הנהלים המקובלים ולמנוע מהעם להידרדר שוב למלחמת אחים שהפעם תחריב אותו באופן סופי.

לצד כל אלו ישנו אדם אפל, לבוש באדרת רב, שרוקם תככים ומסווה את חוסר המעצורים והאכזריות שלו בלשון חלקות. ומעבר לכולם, אפופים בערפילי העתיד, נמצאים רבי עקיבא, יריבו המר ביותר של גיבור הספר, המכשף הכותי שמעון מאגוס, האסון הממשמש ובא של מרד בר כוכבא, וגם עולם הצללים הנסתר; אלישע בן אבויה, אחרי הכל, נולד בשעה של חורבן הבית, ולכן התהום – סמל הטומאה, הכאוס והעולמות האפלים – רובצת תמיד לפתחו, והיא גם סוד כוחו לגעת בנסתר ובנשגב. בדרך לשם, הוא יצטרך להקריב את כל מי ומה שיקר לו.

מעבר לכל, לא אגלה עוד על עלילת הספר. רק אומר לכם שהיא פותחת צוהר מלהיב ומרתק לעולם חדש שלא מוכר לאלו מבינינו שאינם בקיאים בכתבי הקודש היהודיים. בחירתו של חיות-מן לרקום את העלילה בספר פנטזיה, במקום ברומן היסטורי גרידא, מאפשרת לנו לראות את העולם כפי שראו אותו התנאים ויתר בני התקופה: מלא במלאכים, שדים, היכלות נסתרים, מעשה מרכבה, מעשה בראשית וכוחות על טבעיים; אולם אלו אינם יומיומיים ואינם גלויים לאדם הרגיל, אפילו לא לרב הרגיל. ובכל זאת, הם משפיעים על חייהם של כולם. בראש ובראשונה, מדובר בטומאת המת. לאחר חורבן הבית, היהודים איבדו את אפר הפרה האדומה, הכלי היחיד שמאפשר להיטהר מטומאת מת, ולכן הם הולכים ונטמאים, חרף כל אמצעי הזהירות. החברה במסכת תהום נמצאת תמיד על סף התמוטטות, מפני שהמקדש, ההיגיון הבסיסי והמסדר שלה נשלל ממנה. הניסיונות של רבי אליעזר למצוא מוצא מהמיצר הם אירוניים במידת מה: כמו חתול בשק שמנסה להשתחרר ממנו, כל צעד שהוא עושה מסבך אותו, ואת העם, עמוק יותר ברשת הגורל.

לבסוף, אייל חיות-מן כותב נפלא (גם בעזרתה של עורכת העל נועה מנהיים), ולדעתי מסכת תהום הוא אחד האפוסים היהודיים והישראלים הגדולים ביותר שנכתבו בתקופה המודרנית: סוחף ומרתק, עדין, רגיש ומלא בעומק, ועמוס בשלל דמויות בלתי נשכחות. לכתיבתו יש את העומק ההיסטורי והספרותי של יוצרים כמו מאיר שלו, ובנוסף, את היכולת שאופיינית לגדולי סופרי הפנטזיה של המאה ה-20, כמו ג'.ר.ר. טולקין, לרמוז לקורא שמאחורי כל מילה שהם כותבים ישנן אלף מילים שלא נכתבות. לכן, כמו חרשתא שסקרתי באחד מהפוסטים הקודמים, מסכת תהום הוא תרומה שאין שיעור לה לספרות העברית. רוצו לקרוא!

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.

חרשתא, ספר הפנטזיה המיתולוגי החדש של יהודית קגן, מקים לחיים את עולמה המופלא של האגדה היהודית, בתוך סימטאותיה, רחובותיה ודרכיה של ישראל המודרנית. אך האם אופיר, בת השירות הצדקנית והמעצבנת שמוצאת את עצמה בממלכת השדים, אומרת לנו משהו מעניין על האשליה שאפשר לבחור דרך נכונה בכל רגע ורגע? בין הדפים תמצאו יקום פנטסטי מרתק ודמויות שובות לב, אבל גם תובנות על עולם הנסתר היהודי ועל החברה הישראלית כולה. ינשוף ספרותי מסביר.

יהודית קגן, חרשתא (הוצאת שתיים, תשפ"ד)

"אופיר לא יודעת שמכנים אותה 'מכשפה' מאחורי גבה, ואילו ידעה, הייתה ודאי מזדעזעת מקצות סנדלי השורש שלה ועד לשולי חולצת הבסיס…. על אף הסכנות האורבות בכל פינה, אף שוטר, צייד שדים יפה עיניים או מפלצת קדמונית לא ימנעו ממנה להשיג את מטרתה – להציל את העולם.
 
או לפחות להשתדל מאוד לא להחריב אותו.
בלי נדר.

הערה: אין בסקירה זו ספויילרים מכוונים, אבל יש אמירות כלליות על תוכן הספר ועלילתו, שנועדו שלא לקלקל את חווית הקריאה. לתשומת לבכם.

במהבהרטה, האפוס ההודי הידוע לתהילה, ישנו גיבור הידוע כמלך הדהרמה, הגרסה ההינדית להלכה היהודית. יודהישטירה, אותו לוחם מהולל, תמיד מנסה לברר מה מצפים ממנו האלים, מה סעיף החוק המתאים, ומנסה לעשות את הדבר הנכון הלכתית ומוסרית בכל רגע ורגע (מלבד החולשה היחידה שלו – הימורים). בסופה של היצירה, הארוכה להפליא, כאשר הגיבור מגיע לגן עדן, גמול על מאבקיו הרבים, הוא מגלה שם למרבה הזוועה את יריביו הרשעים שלחמו נגדו. כשהוא שואל היכן משפחתו, מובילים אותו לגיהנום, ומשם הוא שומע זעקות: "אני אחיך ארג'ונה!" "אני אחיך בהימה!" "אני אשתך דראופדי!" העלילה מסתיימת כאשר יודהישטירה, שכל חייו רצה לעשות את הדבר הנכון, מקלל את האלים, את הדהרמה ואת העולם כולו. כפי שכותב החוקר דוד שולמן, יודהישטירה מסיים את העלילה כפי שהתחיל אותה – עם הספק.

חשבתי על הסצינה הזאת, כאשר בלעתי בנשימה עצורה את חרשתא, ספרה החדש של יהודית קגן. יצירה זו היא חלק בלתי נפרד ממפעל חדש שנקרא שעטנז, העוסק ביצירות פנטזיה של מיתולוגיה יהודית. גיבורת הספר היא אופיר, נערת שירות לאומי אדוקה, צדקנית ומעצבנת עד דמעות. בפרקים הראשונים, גונבת אופיר מגילה עתיקה מהספריה הלאומית במטרה מוצהרת "להציל את העולם", ומוצאת את עצמה במערבולת עם שדים מרושעים, רצחניים, וכאלו שסתם רוצים ללמוד מסכת סוטה בעיון; בעלי שם, מקובלים, מפלצות ויתר יצורים הלקוחים מעולם האגדה, הקבלה ולהבדיל, החלקים האפלוליים של החברה הישראלית. בהריסות ליפתא, השבילים המתפתלים מעל ים המלח בסדום, סמטאות צפת ומחלפי כביש 1, היא מתערבבת בפוליטיקה של השדים, משפחות מקובלים צפתיות ובעיקר, נאלצת לחשוב מחדש על עצמה ועל חייה כצעירה דתיה.

כמו יודהישטירה, אופיר תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון – מוסרית, דתית והלכתית. כמה מהרגעים המשעשעים יותר בספר פוגשים את הקורא כאשר היא מנדנדת לרב האומלל שלה בשו"ת סמ"ס על כל מיני שטויות קטנות. כשהיא מתחילה להתעסק עם עולם השדים, גם ההנחייה שהיא מקבלת מהרב המוטרד הופכת להיות יותר ויותר מנותקת, והיא מגלה שדווקא הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל אותה ואת סובביה לחורבן, בדיוק כמו יודהישטירה, שדבקתו בדהרמה מובילה את אחיו לגיהנום, ואותו – למלוך על עולם הרוס. האם יתכן שהקשישה שלה ניסתה אופיר לעזור, כמו ילדה טובה, מהתלת בה למעשה כמו בובה על חוט? אולי אין דרך סלולה או בחירה נכונה שאפשר לגלות בשאלת סמ"ס? כפי שכותבת המחברת באחת מהפסקאות היפות בספר:

העולם הזה רימה אותה. היא מילאה את חלקה בעסקה הזאת, היא היתה טובה, היא היתה צודקת. עובדה שאפילו יש לה אישור בכתב מהרב על כל צומת שבו התלבטה, ותמיד בחרה בדרך הנכונה. היא התנדבה, היא הקפידה על ההלכה, היא דאגה לאחרים על חשבונה… אבל היא לא הועילה לאף אחד, סתם נוצלה ורומתה. העולם לא שיתף פעולה ולא גמל טוב לילדות טובות.

יאמר לזכות הכותבת, שהיא לא נפלה בקלישאה של "התפכחות בעקבות אסון". אופיר משתנה באופן עדין, אבל נותרת שובת-לב-אך-עם-זאת-מעצבנת גם בסוף העלילה. כשהיא רואה את לילית, מלכת השדים, למשל, הדבר הראשון שעובר לה בראש זה שהשמלה שלה "מגזימנית ולא צנועה". לא נציק לכם כמובן עם ספויילרים ברורים, אבל נסתפק בלומר שהיא מעולם לא פורצת את הגבולות לחלוטין. והגבולות חשובים. כפי שתראו אם תקראו את הספר, העולם של חרשתא מעריך מאד דיוק: את השמות הקדושים צריך לכתוב לפי נוסחאות מדוקדקות, ולהקפיד על קוצו של יוד וכתרי אותיות; הקמעות מפסיקים לעבוד אם משתמשים בהם למטרות גניבה, ולעולם השדים יש חוקים משלו, שמי שעובר עליהם עלול לגלות מהר מאד שהסתבך קשות, בין אם הוא יצור קסום ובין אם הוא אדם. עם זאת, החוקים האלה משיקים אך לא חופפים לחלוטין לחוקי הדת וההלכה. חלק מ"בעלי השם" בספר הם בכלל חילונים מושבעים (במין היפוך אירוני, דווקא המזרחים בספר חילונים והאשכנזים – דתיים) בעוד המלאכים, ואלוהים עצמו, נעדרים ממנו באופן מפגיע. בכלל, נראה שבסופו של דבר הנתיב הנכון הולך למין מסורתיות שכזו, שנעה בין גמישות לחוקים נוקשים אך בלתי נראים. אופיר, וכל יתר גיבורי הספר, צריכים לחפש נתיב, אבל בלי מתכון. רק מי שנאחז בהיבריס צדקני יכול לחשוב שיש דרך נכונה, אחת ויחידה, בכל צעד ושעל. לפעמים אפשר לבחור בפנייה נכונה, ולפעמים היא מובילה אותך דווקא להתרסקות בשולי הכביש.

כאן, אני סבור שראוי לומר כמה מילים גם על ההיבטים הישראליים יותר של הספר. יש משהו באופיר, שמשיק לביקורת ידועה על טיפוס דתי-לאומי מסויים. זו שמתייחסת בגסות רוח צדקנית לשותפה למסע, צייד השדים החילוני דניאל לידר, וגורמת לאסונות בעוד היא בטוחה שתפקידה כבת שירות הוא "להציל את העולם". המחברת מחבבת מאד את תחושת השליחות והייעוד שמפעמת בחברה הדתית-לאומית, אבל הספר שולח חיצי לעג מושחזים באליטיזם שלה, ב"עבודת המידות" הנאיבית, וביומרנות שלא תמיד יש לה כיסוי. קגן לא עושה חסד גם עם הצד השני: דניאל, לוחם החי"ר הנצחי עם אקדח בירך וחולצת סוף מסלול, תוקף את אופיר על ה"השתמטות" שלה מהצבא, אך גם הוא עצמו הרבה פחות ישר, מוצלח ותורם מאשר הוא מדמה לעצמו. הרמז על האופן שבו התחיל לראות שדים כתוצאה מהחוויות שלו בעזה, דוקר בטראומה של החברה הישראלית כולה, שבכלל מתגלה בספר כפגיעה ושבירה הרבה יותר ממה שהיא חושבת לעצמה. ברגע שהאיזון מתערער, חותם שלמה נשבר והשדים משתחררים, ישראל מידרדרת לכאוס, גבולותיה קורסים, והתחושה של כוחי ועוצם ידי מתגלה כאשליה מסוכנת (ולא, גם האברכים ובני הישיבות לא מצילים איש). כמו שכתב פעם ההוגה הבריטי צ'סטרטון, החיים בספרה של קגן זוהרים כיהלום ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון. לא ידוע לי אם קגן כתבה את הספר לאחר השביעי באוקטובר, אבל חלק מהפרקים המחרידים יותר החזירו את תחושת ההלם שחשתי באותו הבוקר והימים שלאחריו.

קגן עושה עבודה נפלאה גם מבחינת ההיבט הפנטסטי והמיתולוגי של הספר. הידע העצום שלה בכישוף, מאגיה ומיתולוגיה יהודית מאפשר לה ליצור עולם מופלא שלם של שדים ויתר מזיקים, שיש בו קטנוניות, פוליטיקה מורכבת ותככים כמו בעולם האמיתי, ובכל זאת הדמויות בו לא סטריאוטיפיות ומצליחות לגעת בנשגב. קטעי הדיאלוג בארמית (השפה של השדים – ראו בקטע הוידאו למעלה), וכן נאום ההספד בהלוויה של אשמדאי עם הציטוטים של חיים גורי, יוצרים מעין הזרה שכזאת – אתה מרגיש בחברה מקבילה לזו הישראלית, אך לא ממש. בין דמויות מעניינות, כאילו אנושיות, אך לא באמת כאלו. על טבעי שנושק לטבעי.

ולבסוף, חרשתא הוא פשוט ספר מעניין. העלילה מהירה, קצבית וסוחפת. הכתיבה יפה, מצחיקה לפרקים, עדינה ומושחזת, והדמויות אנושיות מאד ומשתנות במהלך העלילה. מי שיסיים את הספר הזה לא ישכח במהרה את אופיר, דניאל, קורל ורבי חנוך, ובמיוחד לא את הורמיז, לילית ויתר היצורים שמאכלסים את העולם העל טבעי. הוא ילמד אלו שדים חיים בשירותים של תחנות דלק, מי היתה ביתו הנסתרת של שלמה המלך, איפה בירושלים נמצא השער לתהום הקדמונית, ואף פעם לא יסתכל על המעין בליפתא באותו האופן.

רוצו לקרוא.

לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.