הינשוּף

בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. הפעם נדבר על פוליטיקה קנייתית, האחזויות נוער אפריקאיות חלוציות ותככים שהשתיקה יפה להם. סיפור על אחד החברים הנאמנים ביותר של ישראל באפריקה – חלק שני ואחרון.

לחלק הראשון

עצמאות, מרד צבאי וקורס קצינים חוזר

בינתיים סוף סוף הגיע התאריך המיוחל לעצמאות קניה, 12 בדצמבר 1963. החגיגה היתה גדולה, הוזמנו אורחים רבים מעשרות מדינות, אבל ישראל הפגינה עניין מיוחד. המטוס הראשון שנחת בקניה העצמאית היה מטוס "אל על" עם הציוד לבית הספר המקצועי שנפתח בקניה ע"י מדריכים ישראליים. בישראל עצמה לא רק יצאו מוספים מיוחדים בעיתונים, תכניות רדיו מיוחדות ותרגום עברי לספרו של קניאטה "מול הר קניה", אלא התקיימו גם שיעורים מיוחדים בבתי הספר והופעות חגיגיות של הסטודנטים האפריקניים. גולדה מאיר, שטסה לטקס הכרזת העצמאות, העניקה כשי לעם הקנייתי מכונית אמבולנס מצויידת. ב-9 בדצמבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לבניין השגרירות הישראלית בניירובי, בהשתתפות ג'ומו קניאטה.

גולדה מאיר וג'ומו קניאטה בטקס הנחת אבן פינה לשגרירות ישראלית, 9 בדצמבר 1963.

(צילום: לע"מ)

גולדה מאיר עם האמבולנס – שי מעם ישראל לעם קניה.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אבל גנרל צ'יינה קיבל את בוא העצמאות ביער: הוא שוב נשלח לפייס את מחתרת המאו מאו. פעילות צבאית רצינית לא הייתה מזמן, אבל חלק ממאו מאו עדיין שהו ביערות מחשש לכלא בריטי ובהמתנה ל"עצמאות אמיתית", התהליך הפוליטי הנוכחי לא היה לרוחם. עוד ב-10 בדצמבר קניאטה שלח את גנרל צ'יינה לשיחות. פילדמרשל באימונגי וגנרל צ'ואי דרשו תפקידים בכירים וחלקות אדמה, וגם גירוש המשת"פים מהשלטון והכרה במאו מאו כצבא העם, ווארוהיו הצביע על הדוגמה הישראלית, היכן ש"העיטור ללוחמים היתה עצמאות המדינה". בסוף הם יצאו מן היערות, אבל משראו שההבטחות לא מתקיימות, חזרו בחזרה. אחרי שנה הם ניצודו ונהרגו: השלטונות החדשים לא התביישו להשתמש בשיטות הקולוניאליסטיות. אבל היה זה חלק קטן של מאו מאו, הרוב מסר את נשקו לקניאטה וחזר לחיים השלווים, למרות שהיה ממורמר מאי ההכרה בתרומתו למלחמת העצמאות.

לאחר קבלת העצמאות הגיע הרגע להחליט על גורלו של גנרל צ'יינה. למרות שכולם היו בטוחים  שקניאטה רוצה לראות אותו בתפקיד הרמטכ"ל, ורק התנאים הפוליטיים לא מאפשרים לו להגיד את זה בפומבי, יכול להיות שקניאטה לא התכוון באמת להעמיד אותו בראש הצבא. אבל אפילו אם בהתחלה באמת היו לו מחשבות כאלה, במשך השנה שעברה דברים רבים השתנו, וקניאטה כבר העריך את המצב הפנימי בצורה אחרת. וכאן התרחש עוד אירוע שהשפיע רבות על המדיניות של קניאטה בכלל ובתוך זרועות הבטחון בפרט.

בינואר 1964 פרץ מרד בו זמנית בצבאות טנגניקה, קניה ואוגנדה: החיילים האפריקניים לא היו מרוצים מהקצינים הבריטיים ומהמשכורת הנמוכה. כל שלושת המדינות פנו לריבון לשעבר בבקשת עזרה, והמרידות דוכאו ללא שפיכות דמים רבה ע"י חיילים ונחתים בריטיים. הייתה זו מבוכה ומכה לסטטוס ולריבונות, שהושגו אך לא מזמן, אבל ההישרדות הפוליטית של המנהיגים הייתה חשובה יותר.

לאחר מכן קניאטה, שרק שנה לפני כן שלח לקורס קצינים בישראל קבוצה שהורכבה מקיקויו, חלקם לוחמי מאו מאו לשעבר, כדי להקים גרעין צבא הנאמן לו, שינה כיוון. עכשיו הוא החליט להישען הרבה יותר על הבריטים. מחשבות ראשוניות כאלה הופיעו אצלו עוד אחרי הנצחון של קאנ"ו בבחירות במאי 1963, אבל אחרי המרד הוא החליט סופית. אם קודם לכן הייתה אפשרות שהוא יצטרך לתפוס את השלטון מידי קאד"ו בכח צבאי, וקצינים שהוכשרו בישראל היו צריכים לעזור בכך, עכשיו המצב היה אחר. הבריטים רצו לשמור על נוכחותם בקניה, וקניאטה מצדו רצה שאותם הבריטים ימשיכו לממן ולאמן את צבאו. התוצאה הייתה כריתת חוזה הגנה עם בריטניה וערבויות עזרה לקניאטה אישית במקרה של נסיונות מרד או הפיכה חדשים. בין היתר גם הבריטים וגם קניאטה חששו מחתרנות קומוניסטית, בפרט מכיוון הפלג השמאלי של קאנ"ו שקשר קשרים עם בריה"מ וסין ושלח סטודנטים להכשרה צבאית במזרח אירופה, והשפעה בריטית בצבא הייתה אמורה לבלום את זה. עוד גורם חשוב הייתה מלחמה זוטא שהתחילה בסוף 1963 נגד מורדי "שיפטה" במחוז הצפון-מזרחי של קניה: המורדים רצו להתפלג מקניה ולהסתפח לסומליה, שתמכה במאבקם. בסיוע בריטי, צבא קניה נלחם בהם במשך מספר שנים, תוך כדי שימוש בשיטות שפותחו נגד המאו מאו, ואחרי חתימת הסכם עם סומליה ב-1967 האיזור נשאר בידי קניה.

התוצאות המיידות של המרד היו בית-דין צבאי לראשי המורדים, פירוק של מספר יחידות, העלאת המשכורת לחיילים והצפת היחידות במודיעים שינטרו את מצב הרוח וידווחו מהשטח. והתוצאה של ההסכם עם הבריטים היתה המשך מדיניות הפיקוד הקודמת בצבא. בזמן השלטון הבריטי, היו מעט מאד בני קיקויו בגדודים הקנייתים של קלעי המלך האפריקניים: הבריטים גייסו את החיילים בעיקר משבטי קאמבה, נאנדי ו"גזעים לוחמניים" אחרים, לפי החלוקה הקולוניאלית המקובלת. בשנתיים האחרונות לפני מתן העצמאות הבריטים הגבירו את קידום החיילים האפריקניים לתפקידי קצינים זוטרים ובינוניים, גם כן מהשבטים האלה. קצינים מקיקויו, ועוד מפקדי מאו מאו, לא התאימו בכלל בשלב זה. קניאטה הורה לגייס לשורות החיילים יותר קיקויו, אבל ויתר על תכניות ל"קיקויזציה" של הפיקוד. כתוצאה מזה הרמטכ"ל עד סוף שנות ה-60 היה גנרל בריטי, מפקדי חיל האויר וחיל הים היו בריטיים אפילו בתחילת שנות ה-70 (מפקד חיל האויר הקנייתי הראשון מונה ב-1973, היה זה קולונל דידאן גיצ'ורו, אחד מחמשת חניכי קורס הטיס בישראל), וכן התבצעה העברה מדורגת של תפקידי פיקוד בכירים מהבריטים לקצינים משבט קאמבה, כמו חברו לשעבר של איטוטה לגדוד 3/6 בריגדיר ג'וזף נדולו, שהתמנה ב-1966 למפקד צבא היבשה, וב-1969 לרמטכ"ל הקנייתי הראשון.  

במקביל קניאטה, אומן המאזן הפוליטי, הקים כמה בסיסי כוח שיוכלו לשמש כמשקל נגד לצבא. ראשונה מביניהם הייתה המשטרה, שהיתה הרבה יותר גדולה מהצבא, עם עמדה חזקה לנאמני השלטון הישן שנלחמו נגד מאו מאו. קניאטה חיזק את המצב הזה עוד יותר והעמיד בראש המשטרה שוטרים קולוניאליים מבני הקיקויו. כמו כן הוא חיזק מאוד את יחידות הז'נדרמריה GSU (General Service Unit), הציב בראשו שוטרים קולוניאליים, גם הם מבני הקיקויו, והציף בקיקויו את השירות בכלל. המשמר האישי של קניאטה גם כן הורכב מקיקויו מובחרים מאיזור הולדתו. רבים ממפקדי GSU ושומרי הראש של קניאטה עברו הכשרה בישראל, הפיקוח והאימון השוטף שלהם היו בידי הבריטים, ואבטחת קניאטה היתה בפיקוח של SAS  הבריטי.

בנו של וארוהיו שירת מאוחר יותר ב-GSU, אבל הוא עצמו לא מצא מקום בכל המערכת הזאת. בינואר 1964 קניאטה החליט שכל הקבוצה שחזרה מישראל צריכה לעבור את קורס הקצינים מחדש. לאור המדיניות החדשה שלו הצוערים נחשדו באי-נאמנות, ואסור היה למנות אותם לתפקידים צבאיים. הקצינים הבריטיים כמובן זלזלו באנשי מאו מאו לשעבר ובכלל לא התכוונו להתייחס אליהם כאל קצינים. הצוערים הישראליים אפילו אולצו ללבוש סימן היכר מיוחד: צעיפים אדומים. כמו שנזכר וארוהיו מאוחר יותר, "כגנרל צ'יינה ספגתי אני את מירב העלבונות. "הביטו עליו!", צעק קצין בריטי אחד. "יש לו בטן כמו לאשה בהריון. הייתי רוצה לראות איך הוא רץ!" קפטן אפריקאי שלחם נגד המאו מאו שאג: "תסתלק ממני! אתה מסריח כמו חיה ביער ומושך זבובים!" רציתי לחבוט בו, אבל נזכרתי מה לימד אותי מנהיגנו קניאטה: "סבלנות, רק סבלנות, והכל יעבור!" באותה סבלנות גנרל צ'יינה קיבל עונשים על כך שהכפתורים בחולצתו ומכנסיו לא היו מסודרים, כמו גם הצקות אחרות.

וארוהיו גם לא היה מרוצה מרמת ההכשרה הבריטית: "הם לימדו אותנו לירות רק במרגמות שני אינטש, ולא שלושה אינטש כמו בישראל". אבל הוא כן היה מרוצה מסיום הקורס, שבסופו התקיימה סדרת קרבות בין מחלקתו למחלקת סמלים וקצינים ותיקים בפיקוד מדריכים בריטיים: "ניצחנו בכל הקרבות, היכינו אותם שוק על ירך. אנחנו, המאו מאו! לעיתים, כאשר היינו חוזרים כמנצחים מקרבות אלה, נהגנו אנו, המשתלמים מישראל, לשיר שירים עבריים שלמדנו בארץ כמו "הבה נגילה".

"שירות הנוער הלאומי" – סוף סוף גנרל אמיתי

באוגוסט 1964 הסתיים קורס הקצינים וגנרל צ'יינה שוב קיבל דרגת סג"מ. אבל הוא לא קיבל תפקיד בצבא. תחת זאת, הופנו 11 מסיימי הקורס עם וארוהיו בראשם למסלול חדש: שירות הנוער הלאומי.

שירות הנוער הלאומי (NYS – National Youth Service) הוקם בקניה בספטמבר 1964 בעזרת מדריכים ישראליים לפי הדגם של הנח"ל והגדנ"ע. מסגרות נוער סמי-צבאיות אלה זכו לפופולריות רבה בשנות ה-60, ומדריכים ישראליים עזרו בהקמת ארגונים דומים בעשרות ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות שונים הם נקראו "השירות הלאומי", "השירות האזרחי", "חטיבות הבונים", "החלוצים הצעירים" ושמות רבים אחרים. לפעמים הם הפכו למיליציית נוער של מפלגת השלטון, לפעמים לסוג של תנועת הצופים, ולפעמים באמת הביאו תועלת בתחום הסוציאליזציה של הנוער והכוונתו למסלול קונסטרוקטיבי.

בקניה הארגון הזה קיבל משימה של סוציאליזציה של הנוער בכלל ונוער קיקויו רדיקלי בפרט. את תפקיד מנהיג הנוער הלאומי (התואר הרשמי של ראש ה-NYS) קיבל מזכירו האישי של קניאטה וחבר הפרלמנט ג'וזייה קריאוקי, שריצה בזמנו שבע שנות מאסר באשמת התמיכה במאו מאו, ולתפקיד המנהל מונה יליד קניה לבן, ג'פרי גריפין, פעיל ותיק בתחום הנוער: הוא היה אחד מראשי תנועת הצופים, בזמן מרד המאו מאו ניהל מחנה חינוך מחדש לנוער, אחרי זה פתח בית ספר לתלמידים מרקע קשה. גריפין כיהן כמנהל ה-NYS  עד 1988, וקריאוקי במהרה הפך ללא רצוי בעיני השלטון, ואחרי כמה שנים פוטר יחד עם ביטול של התפקיד עצמו.

גנרל צ'יינה מונה תחילה לראש סניף מקומי בדרגת קפטן, אבל עשה קריירה מהירה וכבר בשנת 1966 היה סגן מנהל ה-NYS, אחראי, לפי התקנון הרשמי, ל"ביטחון, משמעת, חקירות, גיוס חברים חדשים" ואחרי כן גם לחלק הנשי של הארגון. הוא ניגש לעבודה בהתלהבות, בהשראת הדוגמה הישראלית. "בישראל", אמר, "אני ראיתי איך המדינה מאמינה בבני נוער, סומכת עליהם בעבודה ובביטחון ועושה מהם אנשים מועילים לחברה". חברי NYS  סללו כבישים, כרתו יערות, שתלו עצים, עבדו בחקלאות ולמדו מקצועות יצרניים. הם עברו גם הכשרה צבאית בסיסית, אולם הצבא התנגד להפיכתם לכוח מזויין ממש, כך שהצבאיות שלהם התבטאה בעיקר במדים, דרגות, תרגילי סדר והשתתפות במצעדים. אבל השתמשו בהם גם לצרכים בטחוניים, בדרך כלל כסדרנים ושומרים באסיפות והפגנות. גנרל צ'יינה סייר ברחבי הארץ, פיקח, אירגן וכיוון, לפקודתו עמדו כמה עשרות קצינים וכמה אלפי נערים ונערות. הוא הפך לאיש חשוב.

המדריכים הישראליים ליוו את העבודה של ה-NYS, ווארוהיו שיתף איתם פעולהבהתלהבות ובכלל בכל הזדמנות העלה על נס את כל מה שישראל עושה למען קניה. לדברי אל"מ קרני, "כל פעם שבאתי לקניה גנרל צ'יינה הופיע ולא עזב לפני שווידא שהכל אורגן על הצד הטוב ביותר ואין יותר צורך בעזרתו". קרני גם נזכר איך בשנת 1966 בדלהי, בקונגרס בינלאומי על בעיות נוער בארצות המתפתחות, גנרל צ'יינה נכנס לאולם, ראה אותו, נפנף את הסדרן שרצה ללוות אותו למקום הישיבה של המשלחת הקנייתית, אמר "אני רוצה לשבת עם החברים שלי" וישב יחד עם הישראלים. "כנראה עשינו משהו נכון", העיר קרני.

בדצמבר 1967 התראיין גנרל צ'יינה לעיתון "מעריב", שם סיפר על עלילותיו ומסר דרישת שלום לכל חבריו בישראל, כולל טומי עמית, "בחור מצוין", ולשאלה האם לא חרד לגורל ידידיו בכפר הנשיא בימי מלחמת ששת הימים השיב בביטחון: "לא. אף רגע לא. ידעתי כי אתם תנצחו ואני יכול להגיד לכם שאם הערבים יתחילו איתכם פעם נוספת, אתם שוב תכו אותם".

גנרל צ'יינה היה היחיד מבין מפקדי מאו מאו שקיבל תפקיד חשוב בקניה העצמאית. דרג השלטון העליון היה בידי אלה שנאבקו למען העצמאות באמצעים פוליטיים לא אלימים, דרג בינוני וזוטר היו בידי נאמני השלטון הישן, ששירתו את הבריטים ושמרו על מעמדם. הטרוריסטים הקיצוניים של מאו מאו הוכרזו ע"י קניאטה כ"מחלה שיש לשכוח אותה" ולא קיבלו הכרה כלוחמי חופש. די אם נאמר שהאיסור על ארגון המאו מאו, שחוקקו הבריטים ב-1950, בוטל רק בשנת 2003. חריגה מסוימת עשו לנופלים, בפרט לפילדמרשל התלוי קימאתי, שב-1964 קיבל רחוב על שמו בניירובי תוך כדי גל האפריקניזציה. אבל בגדול ההכרה הממלכתית הרשמית בתרומת המאו מאו נגמרה בזה. מותר היה להזכיר אותם, לתאר אותם ולכתוב עליהם ספרים, אבל התעמולה הרשמית לא היללה אותם אלא את קניאטה ואת חבריו. חלק מהמפקדים קיבלו אותות הצטיינות ונחלות אדמה קטנות, כדי שלא יקימו רעש, והרוב הגדול של לוחמי מאו מאו לשעבר, כולל אלמנות ויתומים של הנופלים, הופקרו לגורלם.

גנרל צ'יינה מתח ביקורת על המדיניות הזאת ועזר ללוחמים לשעבר בכוחות עצמו, כולל קבלה לתפקידי קצונה ב-NYS, אבל השתדל להתבטא בזהירות: "רבים מלוחמי החופש לשעבר מאוכזבים ממאמצי הממשלה לעזור להם, וחלק אחר לא רואה בעין יפה את הנסיונות להציג את התרומה של כולם לעצמאות כשוות ערך. למרות שאיני צופה איום לביטחון בגלל ההתמרמרות של כמה לוחמים לשעבר, לא יהיה זה נבון להניח, שהם יסבלו את מצבם הנוכחי עד אין קץ". לצד עשיית הצדק היה כאן גם מניע אישי: עבור מאו מאו רבים היה גנרל צ'יינה היה גיבור, אבל חלקם חשבו אותו לבוגד בגלל ששיתף פעולה עם חוקריו תמורת חייו. לכן הוא ניסה להציג את עצמו כנאמן לחזון וכדואג לחבריו למרד, אבל בלי למשוך אליו אש מלמעלה.

באופן כללי היה זה הדבר היחיד שוארוהיו חרג בו קצת מ"הקו המפלגתי". בכל שאר התחומים הוא היה נאמן לגמרי לקניאטה אישית, לא ניהל פוליטיקה עצמאית, היה צנוע וללא אמביציות גדולות. זאת היתה הסיבה למצבו הטוב. התפקיד היה מכובד, הדרגה דרגת גנרל, הוא קנה אחוזה גדולה של מאה אקר, קיבל עיטור "החנית הבוערת" מדרגה שניה, אחד הגבוהים בקניה, ולאחר מכן הוסיף עליו עיטורים נוספים עבור השירות הנאמן.

ב-1967 יצא לאור ספרו "Mau Mau General" שהוא כתב יחד עם דייויד קופף, עיתונאי, איש קולנוע ופעיל פוליטי אמריקאי.

חוץ מהשירות ב-NYS  וארוהיו ביצע לפעמים משימות רגישות שהטיל עליו קניאטה, גם בקניה וגם בחו"ל, וניהל חקירות ושיחות חשאיות. יש חוקרים המכתירים אותו כאיש סודו ואפילו כראש שירות המודיעין הפרטי של קניאטה. זאת אולי הגזמה, אבל וארוהיו ללא ספק היה חלק מ"מנגנון ביטחון הצללים". קניאטה השתדל לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד, ובנושאים מסוימים סמך על אנשי ביצוע הנאמנים לו אישית, תוך עקיפת הערוצים הרשמיים. ונאמנות אישית בתנאים ההם הייתה שווה הרבה: בדצבמר 1964 הכריז קניאטה על קניה כעל רפובליקה והפך לנשיא, ולאחר זמן מסוים השלטון האמיתי התרכז בידי קניאטה, משפחתו וקומץ מקורביו  הידועים כ"מאפייה קיאמבו", על פי שם איזור הולדתו של קניאטה.

המשטר לא היה ברוטלי במיוחד, בוודאי לפי קנה מידה אפריקני, אבל יריבים ומתחרים פוליטיים יותר מדי בולטים של קניאטה גורשו מהמפלגה, לפעמים נאסרו, ולפעמים נרצחו בנסיבות מסתוריות. כך למשל מיודענו שר הפיתוח הכלכלי הפופולרי טום מבויה, כוכב העל של הפוליטיקה הקנייתית שהופיע על השער של המגזין "טיים" כבר ב-1960, נרצח ביריות ברחוב בניירובי ביולי 1969. פעיל זוטר של קאנ"ו שנשפט על הרצח הוצא להורג בתליה, ולא היו שום הוכחות שמאחוריו עמדו מקורבי קניאטה. אבל הזעם העממי הביא לסדרת הפגנות אופוזיציה והתנגשויות כולל הרוגים ופצועים. כתוצאה מזה באוקטובר 1969 מפלגת האופוזיציה KPU (Kenya People`s Party), הפלג השמאלי של קאנ"ו שהתפלג ב-1966, הוצאה מחוץ לחוק ומנהיגה, צ'יף שבט לואו וסגן הנשיא לשעבר אוגינגה – נכלא. המדינה הפכה לחד-מפלגתית דה-פקטו (קאד"ו התמזגה עם קאנ"ו עוד ב-1964), וקניאטה ריכז את השלטון בידיו באופן סופי.

מתוך פרשות אפלות כאלה שמו של וארוהיו נקשר ברצח של מיודענו ג'וזייה קריאוקי, מפקדו לשעבר, ב-1975. עד אז קריאוקי, שהוזז בין תפקידי סגן שר שונים אבל לא יכלו לזרוק אותו מהפוליטיקה לגמרי בגלל הפופולריות שלו, הפך ללוחם עקשן נגד השחיתות. הוא טען שקניה הפכה ל"מדינה של עשרה מליונרים ועשרה מליון קבצנים" (אגב הוא עצמו היה מליונר), דרש רפורמות וכיוון את האשמותיו הכי למעלה שאפשר. בתגובה הוא קיבל האשמות נגד שהוא גנב את המענקים מחו"ל כשכיהן כראש ה-NYS, שאת הונו ומניותיו בעסקים שונים ממכרות ועד בתי קזינו הוא עשה בדרכים לא כשרות בעליל, ושהוא בכלל סוכן של הקומוניסטים וגורם חתרני. במרץ 1975 קריאוקי נעלם, וגופתו המרוטשת נמצאה לאחר זמן מחוץ לעיר. ועדת חקירה פרלמנטרית ציינה את וארוהיו איטוטה בין האנשים שנראו עם קריאוקי לפני היעלמותו, יחד עם קציני משטרה בכירים. אבל הוא לא הואשם ישירות ברצח, תחקירים עיתונאיים מאוחרים טוענים  שהרוצחים הם ראש מערך האבטחה של קניאטה, מפקד ה-GSU  ופקודיהם. מתוך העדויות נוצר הרושם שהם רצו להפחיד את קריאוקי ולהסביר לו שלא כדאי להמשיך בהתנהגות כזאת, אבל המצב יצא משליטה והם רצחו אותו. בכל מקרה לא ננקטו שום פעולות נגד החשודים, התיק נסגר, מהומות הסטודנטים שפרצו בגלל הרצח דוכאו בכוח ואוניברסיטת ניירובי נסגרה לתקופה מסויימת. ווארוהיו עצמו השיב לדרישות להמשיך בחקירה שהוא יהרוג כל מי שידחוף את האף שלו לעניינים לא לו.

בערך באותו סגנון הוא הגיב, כאשר בפברואר 1976 נשיא אוגנדה אידי אמין הכריז שקניה המערבית היא חלק מאוגנדה שנקרע באופן בלתי חוקי ע"י הקולוניאליסטים הבריטיים, ותושבי האיזור רשאים להחליט בעצמם האם הם רוצים להישאר תושבי קניה. קניאטה בתגובה סגר את הגבול למעבר הסחורות לאוגנדה, שלא היה לה מוצא לים, ודרש התנצלות. ווארוהיו ללא היסוסים מיותרים הציע לקניאטה להביא את ראשו של אמין. "הוא לא האמין שמישהו בדעה צלולה יעיז לתקוף את קניה אחרי המלחמה שהם ניהלו נגד הלבנים. הוא פשוט רתח", סיפרה אשתו מרגרט. אין לדעת האם הוא היה מצליח להגיע לראשו של אמין אם הייתה פורצת מלחמה, אבל אמין הכריז מיד שלא היתה לו כוונה להילחם ולשנות גבולות, אלא שכל חפצו היה ליידע את האוגנדים בענייני היסטוריה וגאוגרפיה של ארצם. כך שהמלחמה לא קרתה ולא היה צורך בראשו, למרות שתקריות בודדות נמשכו עוד מספר חודשים, והסיוע של קניה לישראל בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה (יולי 1976) לא ממש תרם להפגת המתיחות.

ב-1978 קניאטה נפטר, ואת תפקיד הנשיא קיבל סגן הנשיא דניאל אראפ מוי, יו"ר מפלגת קאד"ו לשעבר. גנרל צ'יינה המשיך לשרת באותו תפקיד של סגן מנהל NYS, ובשנת 1979 הוציא לאור את ספרו השני, "Mau Mau in Action".

"הורה היאחזות"

באותה שנה, 1979,קיבלNYS  פרוייקט חדש: הקמת ישובים צבאיים-חקלאיים בגבולות קניה לפי הדגם של היאחזויות נח"ל בישראל. וארוהיו התרשם מהיאחזויות אלה עוד ב-1963, והצעותיו סוף סוף התקבלו. כמו שאפשר היה לצפות, הקנייתים פנו לישראל בבקשת סיוע בהקמת הישובים החדשים: אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קניה נאלצה לנתק יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל בגלל הלחץ של מדינות אפריקניות אחרות, אבל שת"פ חשאי בטחוני ואחר נשמר לאורך כל הדרך. המומחים ממשרד החקלאות הישראלי טיפלו בצד האגררי של הפרוייקט, ולצורך ארגון הצד הצבאי הרמטכ"ל רפאל איתן שלח לקניה את סא"ל יריב חן.

כאשר יריב חן הגיע למשרדו של גנרל צ'יינה, הוא קודם כל הודיע שהוא אחיין של הלל אדירי, המדריך לשעבר של הגנרל בבי"ס לקצינים של צה"ל, שהוא גם נכח בסדר פסח בביתם ב-1963 והציג צילומים. וארוהיו התרגש, מיד קרא לקציניו והורה להם: "זה סא"ל חן, את פקודותיו יש למלא כאילו היו שלי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: סיור ביקורת.

כמו שנזכר חן, בהמשך העבודה שלט בעיקר הסגנון האפריקאי הרגיל: בהתחלה פרוייקטים גדולים והכרזות בומבסטיות, ואחרי זה רפיון ובזבוז מאמצים לריק. אבל ההכשרה הצבאית התנהלה באופן סביר, בהתחשב בתנאים המקומיים, לדבריו. הקצינים היו חרוצים, ומהחניכים אפשר היה להוציא תוצאות טובות.

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: חן עם קציני ה-NYS.

אבל בדיוק כשהפרוייקט החל לקרום עור וגידים, ב-1981, בממשלה תפסו רגליים קרות: היה מי שחשש כי כוח מזויין חדש עלול להיות מסוכן. אז החליטו שהמתיישבים יעסקו רק בחקלאות, והשמירה תוטל על ה-GSU. כך הפרוייקט איבד את משמעותו המקורית, וזמן קצר אחרי סיום שליחותו של חן ב-1982 הוא נסגר.

מתוך שיחות עם גנרל צ'יינה התרשם יריב חן כדלהלן: "הוא היה אדם לא משכיל, לא מפותח, אבל עם חוכמת חיים גדולה, קיקויו כפרי פשוט באופן מודגש, צנוע, מופנם, ללא גינונים של איש חשוב. רמטכ"ל זה היה החלום שלו, אבל הוא ממש לא התאים לתפקיד כזה, חלק מקציניו עלו עליו בהרבה ברמתם, במיוחד אלה בעלי חינוך בריטי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: גנרל צ'יינה עם פקודיו.

גנרל צ'יינה לא הפסיק להודות לישראל, ראה בה מודל לחיקוי ושמח מאוד על הסיוע שקניה העניקה לישראל בזמן מבצע אנטבה ב-1976. "הוא עצמו לא השתתף בזה אבל ידע מה קורה", לדברי יריב חן. על המעמד של גנרל צ'יינה הוא אמר: "בשביל הגנרלים מהצבא הוא לא היה שווה ערך ודי אאוטסיידר, אבל בגדול רכשו לו כבוד בתור לוחם לעצמאות. אי אפשר להגיד שהוא היה עשיר, אבל היה איש אמיד, בעל חווה גדולה, אוטו פרטי, אבל הוא נסע תמיד במכונית שירות". כך שדברי הלל אדירי "מי שיתן לך מכונית אחת, יתן גם שתיים" התגשמו, כפי שאנחנו רואים. אחרי חזרתו לארץ ב-1982 חן שוב ביקר בקניה ב-1993 אבל כבר לא תפס את גנרל צ'יינה.

הכרה מאוחרת

זמן מה אחרי עלייתו לשלטון התחיל הנשיא מוי להחליף את אנשי קיקויו בתפקידים בטחוניים וכלכליים חשובים בבני שבטו קלנג'ין, וכן בבני מיעוטים ללא בסיס תמיכה עצמאי שהיו נאמנים לו אישית. המגמה הזאת התחזקה במיוחד אחרי נסיון הפיכה צבאית ב-1982, ובו בזמן מוי הפך את המדינה לחד-מפלגתית באופן רשמי. NYS, למרות היותו ארגון סמי-צבאי, לא היה מוסד בטחוני חשוב כמו הצבא, המשטרה והז'נדרמריה שעברו טיהורים, אבל כנראה גם אותו אי אפשר היה להשאיר ללא טיפול, בטח בהתחשב ב"משימות מיוחדות" שוארוהיו ביצע בתקופת קניאטה.   

ואולי פשוט כבר התחילו להשפיע הגיל המבוגר והבריאות המתרופפת. כך או אחרת, בנובמבר  1984 אחרי עשרים שנות שירות גנרל צ'יינה פרש לחוותו.

ב-1990 שוב היה ניתן להבחין במקום הלא מכובד שמאו מאו תפסו בהיסטוריה הרשמית של קניה. נלסון מנדלה, שביקר בקניה אחרי שחרורו מהכלא הדרום-אפריקאי, רצה להיפגש עם גנרל צ'יינה האגדי ועם אלמנתו של פילדמרשל קימאתי ומאוד התפלא שהם לא היו בין מקבלי פניו. הוא נשא נאום בכינוס עם גדול על כך שלוחמי החופש קניאטה, קימאתי וצ'יינה נתנו לו השראה בזמן מאסרו, אולם הפגישה עם הגנרל לא התקיימה. מנדלה אפילו לא הצליח לבקר בקברו של קימאתי: הוא חשב שלכבוד הגיבור הזה הוקם מאוזולאום, אבל התברר שגופתו, שנקברה בחשאי ע"י הבריטים אחרי תלייתו, לא נמצאה, ואף אחד לא התכוון לחפש אותה. אבל התקריות האלה טושטשו במהרה, ושאר תכנית הביקור בוצעה כמתוכנן.

באפריל 1993 גנרל צ'יינה נפטר, בהשאירו שלוש אלמנות והרבה ילדים ונכדים. בטקס הלוויה השתתפו כמה מאות אנשים, בתוכם לוחמי מאו מאו לשעבר, אבל לא היתה הלוויה ממשלתית רשמית. גם ההודעות בעיתונות על מותו של גנרל צ'יינה היו מצומצמות ביותר. ג'ון נוטינגהם, פקיד קולוניאלי לשעבר שהיה נשוי לבת דודתו של המנוח, בעל הוצאת ספרים שהדפיסה את ספרי וארוהיו וזכרונות מאו מאו אחרים, אמר בהספד: "מעטים אלה המקבלים הזדמנות לשנות את ההיסטוריה של ארצם, ועוד יותר מעטים אלה שמנצלים את ההזדמנות הזאת". הווטרנים של מאו מאו דיברו קצרות: "איבדנו גיבור גדול". מתוך הפוליטיקאים נאם בלוויה רק מוואי קיבאקי, סגן נשיא לשעבר שהיה באותה תקופה באופוזיציה, קיקויו מאיזור ניירי, כמו המנוח. הוא אמר: "אנו לא נרשה לחבורת אנשים להרוס את המולדת, שלמענה אנשים כמו צ'יינה הקריבו כל כך הרבה".

בדצמבר 2002 ניצח מוואי קיבאקי בנסיון שלישי בבחירות רב-מפלגתיות (הרב-מפלגתיות חזרה ב-1992), סיים בכך את שלטון בן הארבעים שנה של מפלגת קאנ"ו והפך לנשיא קניה. אחת הרפורמות שלו היה השינוי ביחס הרשמי למאו מאו ולתרומתם לעצמאות. ב-2003 בוטל האיסור הקולוניאלי על ארגון המאו מאו. ב-2005 נלסון מנדלה שוב ביקר בקניה והפעם הרשו לו להיפגש עם אלמנתו וילדיו של פילדמרשל קימאתי. ב-2007 קיבאקי הסיר את הלוט בטקס רשמי מהאנדרטה לקימאתי ברחוב על שמו בניירובי. ב-2010 שמו של "יום קניאטה" שנחגג כל שנה ב-20 באוקטובר, יום כליאתו והכרזה על מצב החירום ב-1952, הוחלף ל"יום הגיבורים", והוא הוקדש לזכר כל הלוחמים ובמיוחד המאו מאו (נציין בסוגריים שמדיניות חדשה זו של טקס ההוקרה מאו מאו נמשכה גם בתקופתו של אוהורו קניאטה, בנו של ג'ומו קניאטה שניצח בבחירות לנשיאות ב-2013).

באותה שנת 2010 משפחתו של גנרל צ'יינה מסרה למוזיאון הלאומי בניירובי את הפריטים האישיים שלו: כובע קצינים, מעיל עור באותו סגנון שלבש קניאטה, מקל קצינים ודברים אחרים.

הפריט המעניין ביותר היה קליע רובה מעוך. התברר שבזמן הפציעה ב-1954 הקליע הבריטי נתקע בבסיס הצוואר. וארוהיו אף פעם לא הרגיש אותו, אבל ב-1988 הוא התחיל לאבד תחושה ביד, ובבדיקה רפואית צילום רנטגן הראה גוף זר. הוא חשש מניתוח בגלל הגיל והבריאות. כמו שאמרה בתו, "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו דואג". אבל בסוף הוא קיבל החלטה, ופרופסור פיטר אודהיאמבו הוציא את הקליע. "העצם של חייל היתה מספיק קשיחה כדי לבלום אותו", אמר הפרופסור לאחר מכן.

פירוש השם וארוהיו הוא "אחד שתמיד נושא נשק". וארוהיו איטוטה, גנרל צ'יינה, נשא בחזה שלו קליע במשך מחצית מחייו. חיים שכאלה.

בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. ומה עשה כאשר ילד ישראלי רצה לשטוף אותו בדלי, כדי לבדוק עם הצבע השחור יורד? חלק ראשון מתוך שניים.

וארוהיו איטוטה (Waruhiu Itote) הידוע בכינוי "גנרל צ'יינה", היה אחד ממנהיגי מרד מאו מאו בקניה בשנות ה-50. וארוהיו זה שמו הפרטי, איטוטה זה שם אביו, אבל בקניה המודרנית שם האב משמש בתור שם המשפחה. הלה היה בן שבט קיקויו, הגדול בין שבטי קניה, כמו רוב מורדי מאו מאו. נולד ב-1922 למשפחת איכרים במחוז ניירי בקניה המרכזית, קיבל השכלה יסודית בבית הספר של המיסיון, עבר לניירובי לחפש פרנסה, הקים עסק למסחר בירקות, ב-1940 התחתן. כאשר העסק לא המריא, התגייס בינואר 1942 לצבא הבריטי, שירת בגדוד 3/6 של קלעי המלך האפריקניים בטנגניקה, ציילון, הודו ובחזית בורמה. היה שרת בחדר אוכל של הקצינים, אבל יצא לו גם להריח אבק שריפה בקרבות. בגדול היה חייל טוב. קצין המודיעין של הגדוד ג'ון נאנלי נזכר בו מאוחר יותר: "בעל יכולת והקפדה. שום בעיות משמעת, שום צמאון לדם ושום דבר אנטי-בריטי". מייג'ור יאן סינקלר: "הוא ביצע את תפקידו בצורה מעולה". בזמן המלחמה הוא התחיל לחשוב על פוליטיקה. לדבריו, זה קרה אחרי שיחות עם חייל בריטי, זוג הודי וחייל שחור אמריקאי על השאלה, למה הוא נלחם למען האימפריה הבריטית במקום עצמאות לעמו. הגיע לדרגת קורפורל, ב-1945 חזר לקניה. ניסה לסחור בפחם, העסק כשל, עבד בתור כבאי ברכבת, ב-1946 הצטרף למפלגת KAU – Kenya African Union, ב-1947 חבר ל-"קבוצת 40" שדגלה במאבק מזויין נגד הקולוניאליסטים.

ב-1950 נשבע לארגון הסודי של מאו מאו, היה אחראי על חיסול בוגדים וארגון טקסי שבועה לחברים החדשים. לשבועת מאו מאו המסתורית וכוללת שימוש בדם היו שורשים בטקסים המאגיים השבטיים של שבט קיקויו, וייחסו לה חשיבות רבה לגבי גיבוש הלוחמים והקניית רגש החובה, אפילו אם השבועה נערכה בכפייה. לכן תפקיד מארגן טקסי השבועה היה תפקיד חשוב ובעל אחריות.

באוקטובר 1952 עם הגברת התקפות הגרילה, השלטונות הבריטיים הכריזו על מצב חירום, אבל וארוהיו עוד באוגוסט ברח ליערות ובמהרה הנהיג את כל חבורות מאו מאו באזור הר קניה. לא נספר כאן את כל תולדות המרד, רק נגיד בקצרה שמאו מאו עסקו בשוד ורצח, התקפות על המתיישבים הלבנים, טרור נגד משתפי פעולה שחורים, והיתקלויות עם הצבא והמשטרה. וארוהיו התבלט כמארגן טוב, תחת פיקודו היו כמה אלפי אנשים המחולקים לארבעים פלוגות. סידר הספקת מזון ותרופות, ייצור עצמאי של נשק והחרמתו מידיי האויב. הקפיד על משמעת צבאית: לוחות זמנים, היגיינה, כולל הצבת פקחים סניטריים, משמרות, הדרכת טירונים, שרשרת פיקוד, מטה, פקודות, בית דין משמעתי, קשר דואר מוצפן, מודיעין וריגול נגדי, מחלקת תעמולה. לרוב לוחמי מאו מאו לא היה שום ניסיון צבאי, והוא בכל זאת היה קורפורל מדופלם.

אבל רק רגע – למה הוא בכלל קרא לעצמו "גנרל"? למעשה, מפקדי מאו מאו לא הצטיינו בענווה יתירה. מי שהיו לו כמה פקודים הוא כבר קרא לעצמו מייג'ור או בריגדיר, והרבה מהם אף העניקו לעצמם דרגת גנרל. מאוחר יותר את הדרגות העניק הוועד המרכזי של מאו מאו. ג'ון נאנלי נזכר שחיילי הגדודים האפריקניים אהבו לערוך חגיגות "נגומה" שבמהלכן הם לא רק רקדו ושתו בירה, אלא גם חילקו תארים של בריגדירים וגנרלים, הצדיעו אחד לשני, נתנו פקודות ואפילו הכינו מראש סימני דרגה של "גנרלים": "כנראה וארוהיו כבר אז רצה להיות גנרל ומאו מאו נתנו לו הזדמנות לכך".

כמה ממנהיגי מאו מאו לא הסתפקו בזה, למשל דידאן קימאתי, הידוע בכינוי "גנרל רוסיה",מפקד אזור רכס אברדר. כאשר הפך למפקד הכללי של המרד, הלה כבר נקרא "פילדמרשל סר דידאן קימאתי, ראש הממשלה, אביר מפקד של האימפריה האפריקנית, שליט חצי כדור הארץ הדרומי". היו גם פילדמרשלים נוספים. כך שגנרל צ'יינה היה יחסית צנוע בתואר שלו, למרות שהיה אחד המפקדים הבכירים, "מספר שתיים" אחרי קימאתי.

למה "צ'יינה"? מורדי מאו מאו נשאו בדרך כלל כינויים אפריקניים, אבל כמו שראינו במקרה של "גנרל רוסיה", כמה מהם בחרו בשמות זרים, לכן גם הכינוי "גנרל סין" לא היה מוזר. אבל הוא עצמו סיפר מאוחר יותר שאלה היו ראשי תיבות של פתגם בשפת הקיקויו "אם תחפש, תמצא מקום טוב להסתתר". אבל יכול להיות שזאת הייתה בדיחה, המקור האמיתי של הכינוי שלו לא ידוע. יש לציין כי גם מקור המושג "מאו מאו" אינו ידוע: ישנן גרסאות רבות ואף אחת מהן לא הוכחה. המורדים קראו לעצמם "הברית", "התנועה", "צבא השחרור", "הצבא הקנייתי לאדמה וחירות", ואת השם "מאו מאו" העניקו להם השלטונות הבריטיים: המורדים החלו לקרוא כך לעצמם רק בדיעבד.

ב-15 בינואר 1954 המלחמה של תנועת מאו מאו בכוחות הממשלה לא נחלה הצלחה: וארוהיו נפגע בגרון, ואחרי שהעריך את הסיכויים שלו לשרוד נכנע לחיילים הבריטים.

אחרי קבלת טיפול רפואי גנרל צ'יינה הועמד ב-1 בפברואר 1954 למשפט. פורמלית הוא הואשם בקשרים עם אנשים המחזיקים נשק ללא רשות ובהחזקת תחמושת ללא רשות – בזמן חיפוש מצאו אצלו בכיס שני כדורי רובה. הוא מצידו טען שהיה בדרך להיכנע לשלטונות במטרה להתחיל משא ומתן לשלום. אבל זה לא עזר לו וכבר ב-3 בפברואר 1954 הוא נידון למוות בהתאם לתקנות לשעת חירום.

אבל גזר דין מוות לא היה סוף הקריירה של גנרל צ'יינה. הדיונים עליו התנהלו בלונדון בדרג הגבוה ביותר: ראש הממשלה צ'רצ'יל, שר המושבות ליטלטון וחברי קבינט נוספים. אחרי העברת מברקים אינטנסיבית מול השלטונות המקומיים הושגה פשרה: גנרל צ'יינה קיבל את חייו במתנה תמורת ארגון משא ומתן עם מפקדי מאו מאו ושכנוע של המורדים להיכנע. מאותו היום, התחיל וארוהיו לכתוב הצהרות לאחים לנשק, להשתתף בפגישות, ואף לטעון שבשלב הנוכחי דרושים אמצעיי מאבק פוליטיים. אפשרות להתחיל במשא ומתן נדונה ע"י מפקדים גם לפני זה, לכן הם קיבלו את ההצעה בעניין, אבל גם חשדו: מה מניע את גנרל צ'יינה, השגת מטרות המרד או הרצון להינצל מעמוד התלייה? כמו שפילדמרשל קימאתי כתב לאחד המפקדים, "אם צ'יינה חושב שאבגוד במאבק שלנו תמורת חייו, אז הוא יצא מדעתו". אך במכתב לצ'יינה עצמו קימאתי קרא לו גיבור.

אחרי כמה פגישות עם המפקדים מספר קטן של מאו מאו נכנע לשלטונות, אבל באפריל 1954 המו"מ נכשל ווארוהיו נשלח למחנה מעצר לוקיטאונג. שם הוא בילה שנה בבידוד ואחרי זה הצטרף לראש מפלגת KAU ג'ומו קניאטה ומנהיגים נוספים שישבו באותו מחנה, שנעצרו ב-1952 עם הכרזת מצב חירום והואשמו בסיוע למאו מאו. קניאטה נאם באסיפות עם נגד הטרוריסטים, אבל זה לא הפריע לשלטונות לאסור אותו כגורם עויין. בהמשך וארוהיו הציל את קניאטה מהתנקשות של אסירים אחרים. בתור תודה קניאטה התחיל ללמד אותו אנגלית ובכלל קירב אותו אליו. מצבו של קניאטה במחנה לא היה טוב במיוחד בגלל סכסוכים פוליטיים ואישיים בין האסירים, והוא היה זקוק לאדם נאמן, במיוחד בן שבטו הקיקויו.

בזמן שגנרל צ'יינה ישב בכלא, הבריטים המשיכו להכניע את מרד המאו מאו. שיטות "הפרד ומשול" תוך התבססות על נאמני שלטון שחורים, מעצרים המוניים, גירושים ועונשי מוות. פעולות הצבא כולל חיל האוויר די מהר דחקו את תנועת מאו מאו לפינה. באוקטובר 1956 נתפס פילדמרשל קימאתי, בפברואר 1957 הוא נתלה, וזה סימן בעצם את סופה של התמודדות רצינית, אבל את מצב החירום הבריטים הסירו רק בינואר 1960.

משנת 1959 וארוהיו הועבר כמה פעמים ממחנה למחנה ומכלא לכלא. בקניה, כמו באפריקה כולה, התנהל תהליך דה-קולוניזציה הדרגתי. באוגוסט 1961 יצא ג'ומו קניאטה לחופשי ומיד חזר לפוליטיקה, הפך לנשיא מפלגת KANU – Kenya African National Union, באפריל 1962 היה לשר בממשלה קואליציונית וביוני 1962 דאג לשחרר את מצילו וארוהיו.

וארוהיו התקבל בביתו בכבוד גיבורים, אבל עלתה השאלה מה לעשות איתו עכשיו. קניאטה רצה למצוא לו מקום מכובד בקניה עצמאית עתידית, אבל בינתיים המצב היה רגיש: הבריטים, שעדיין היו השלטון, המשיכו לעקוב אחרי גנרל צ'יינה, חוץ מזה היו חיכוכים רציניים בין מפלגות KANU  ו-KADU – Kenya African Democratic Union בנושאי ארגון המדינה העתידית ומאזן בין-שבטי (קאנ"ו האוניטריסטית התבססה בעיקר על שבטי קיקויו ולואו, קאד"ו הפדרליסטית – על קואליציה של השבטים היריבים: קאלנג'ין, מאסאי ואחרים), אבל שתי המפלגות גינו בתוקף את הטרוריסטים של מאו מאו. גנרל צ'יינה היה גורם יותר מדי לא נוח מכל הבחינות האלה. קניאטה החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק את וארוהיו זמנית מן העין, וגם שהוא יעביר את הזמן הזה עם תועלת לעצמו ולארצו. כמה מאנשי הפלג השמאלי בקאנ"ו הציעו לשלוח את וארוהיו לקובה על מנת שיעבור שם הכשרה צבאית, אבל קניאטה העדיף לפנות לישראל.

רמטכ"ל לעתיד

ישראל פעלה באפריקה באופן פעיל ביותר מסוף שנות ה-50 וסייעה למדינות הצעירות בחקלאות, השקייה, קואופרציה, חינוך, רפואה, בינוי, הקמת צבא ותחומים אחרים. שיתוף הפעולה התחיל בדרך כלל עוד לפני קבלת עצמאות מלאה. כך היה גם בקניה: נציגים ישראלים קשרו קשרים עם מנהיגים מקומיים ב-1959, משנת 1960 קנייתים למדו בארץ בסמינרים וקורסים לקואופרציה, חקלאות, ממשל מקומי, פעילים קנייתים ביקרו בישראל, בקניה פעלו חברות ישראליות וכו'. תרומה מיוחדת לחיזוק הקשר בשלב הראשון תרם נשיא הטכניון והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי, שלפי בקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר בילה בקניה כמה חודשים ב-1961-1962. לאט לאט התפתח גם שיתוף פעולה בטחוני, ראשית כל בנושאי מודיעין, ולאחר מכן גם בנושאים צבאיים כלליים. מכיוון שזה אינו מאמר על כל מגוון הקשרים בין קניה לישראל, אנו נתמקד במה שקשור לוארוהיו איטוטה.

באוקטובר 1962 הגיע לניירובי אל"מ נחמן קרני, ראש מחלקת סיוע חוץ במשרד הבטחון. בפגישה עם קניאטה, אחרי הענקת שי מסורתי מממשלת ישראל – תנ"ך בכריכת כסף – והגיגים מסורתיים לא פחות של המנהיג האפריקאי על כך שקיקויו הם "היהודים של מזרח אפריקה" (שמות השבטים השתנו ממנהיג למנהיג, אבל הם כולם היו מפוזרים בין ארצות שונות בסביבה עוינת, שמרו על רעות ועזרה הדדית, היו להם מינהגים הדומים ליהודיים כמו ברית מילה או טקס ההתבגרות, שאפו לצאת מעבדות לחירות – בקיצור, "אנחנו דם אחד") עברו לשאלות המעשיות. ראשית כל העלה קניאטה את עניינו של גנרל צ'יינה. "זה חבר קרוב ויקר שלי", – אמר קניאטה, "הוא הציל את חיי כשהייתי במחנה ריכוז". הוא ביקש לארח את גנרל צ'יינה בארץ ולהכין אותו לחיים ציבוריים. "הוא שווה את זה", – הוסיף קניאטה.

הנציגים הישראליים פתרו במהרה שאלות בירוקרטיות ואחרות הקשורות לנסיעתו של גנרל צ'יינה וב-13 בנובמבר 1962 הוא המריא לדרכו תחת שם הכיסוי "אוטו קניאן". קרני שלח אותו לקיבוץ כפר הנשיא בגליל. הקיבוץ הוקם ע"י עולים דוברי אנגלית, וקרני ביקש מהם ללמד את גנרל צ'יינה אנגלית, שבה הוא לא שלט היטב, וגם להעביר לו קורס מזורז בחקלאות, מה גם שזאת הייתה מטרת הביקור הרשמית שלו. 

לימים וארוהיו סיפר על מקרים משעשעים בקיבוץ. למשל, ילדי הקיבוץ שאף פעם לא ראו אנשים שחורים ניסו לשפשף אותו באצבע ופעם אפילו הביאו דלי מים כדי לשטוף ממנו את הלכלוך. ההורים פחדו שהוא ייעלב וגערו בילדים, אבל וארוהיו אמר: "אל תגערו בהם, להפך, שהילדים יראו שזה לא לכלוך אלא הצבע האמיתי שלי". ואל"מ קרני נזכר שכבר אחרי השבוע הראשון בקיבוץ וארוהיו ביקש שיבוא בדחיפות. וארוהיו לקח אותו לגדר הקיבוץ, לקח חופן אדמה, קירב אותה לאף וזרק בחזרה תוך כדי שהוא רוקע ברגליים ויורק. אחרי זה הוא הצביע מעבר לגדר וחייך. קרני לא הבין כלום והמליץ לתת דגש לשיעורי האנגלית, כדי שאפשר יהיה לתקשר עם האורח. אחרי כמה ימים הוא תפס: וארוהיו רצה להגיד שהקיבוץ מעבד אדמה גרועה, והנה שם האדמה טובה יותר. בקניה הוא היה רגיל לאדמות פוריות ולא הבין מדוע צריך לעבד אדמה לא ראויה אם ליד יש אדמה טובה. לאמיתו של דבר האדמה שהוא הצביע עליה הייתה מעבר לגבול הסורי, אבל העיקר הרי זה הרצון לעזור.

מי שטיפל בוארוהיו בכפר הנשיא היה טומי עמית, מוותיקי הקיבוץ. זמן מה לפני זה הוא כבר הדריך קבוצת סטודנטים מהמכון האפרו-אסיאתי, לכן עוזרו של קרני משה גלבוע, שהיה אחראי במחלקת סיוע חוץ על מדינות דוברות אנגלית, פנה אליו. קודם לכן גלבוע הפחיד את עמית בסיפורים שצ'יינה היה מפקד מאו מאו צמאיי הדם ויכול פתאום לקפוץ עליו עם סכין, לכן אם יש לעמית ילדים והוא חושש, הוא יכול לסרב. אבל עמית הסכים, וגנרל צ'יינה המפחיד התברר כאיש אדיב ונעים הליכות. הוא הסתדר מצויין עם ילדים, לימד אותם לספור בסווהילי, ולטומי עמית הוא סיפר על עלילותיו ועל הדיכוי הקולוניאלי ותמיד חזר על דבריו: "That is why we need freedom!". לדברי עמית וארוהיו לא ידע לבטא "r" אנגלית, לכן יצא לו fleedom, אבל בגדול הוא שלט באנגלית בסיסית. כנראה קרני הגזים לגבי אי-ידיעת האנגלית בסיפורו על פנטומימת האדמה הלא ראויה. וארוהיו גם סיפר לעמית על העתיד שמתוכנן לו: קניאטה הבטיח למנות אותו לרמטכ"ל כאשר קניה תהיה עצמאית.

לגבי סיפור עם שטיפת הלכלוך עמית אמר שכאן הגזים וארוהיו: לא היה דלי מים, אבל בנו של עמית גדי באמת שפשף את גנרל צ'יינה באצבע כדי לבדוק אם הצבע יורד. על לימודי חקלאות עמית אמר שגנרל צ'יינה לא גילה התלהבות מיוחדת לנושא הזה, כמו גם לעבודה במפעל של הקיבוץ, ואת זמנו הוא העביר בעיקר בטיולים, רישום ביומן, ולימודי אנגלית בהדרכת יוהנה פוטש, גם מוותיקי הקיבוץ. בגדול, כמו שהסביר משה גלבוע לעמית, מטרת שהייתו של גנרל צ'יינה בקיבוץ הייתה בעיקר חברתית: הוא גר בין אנשים לבנים שעובדים בידיהם ללא משרתים, אכל איתם בחדר אוכל של הקיבוץ, שיחק עם הילדים ושוחח עם המבוגרים, כעיקרון זה היה מספיק. כך הוא חי בכפר הנשיא כמה שבועות.

באותו זמן הוצמד לגנרל צ'יינה גם מדריך צבאי אישי. היה זה סא"ל זאב "זוניק" שחם. מ-1959 עד 1961 הוא שירת כיועץ צבאי באתיופיה, ובדיוק היה לפני משימתו הבאה באפריקה: מ-1963 עד 1965 הוא יהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה ואחראי על כל השת"פ הצבאי במזרח אפריקה. שחם נקרא למשרד הבטחון וקיבל פקודה סודית ביותר: סגן מפקד מאו מאו לשעבר נמצא בארץ ומתכונן לתפקיד רמטכ"ל צבא קניה אחרי קבלת העצמאות, ושחם מתמנה לאחראי הפרוייקט.

שחם נסע יחד עם משה גלבוע לכפר הנשיא לפגוש את גנרל צ'יינה. "צל אדם זה נראה לי כחיה נרדפת יותר מאשר כמנהיג מחתרת שבא לכאן להתכונן לכהונת רמטכ"ל של צבא סדיר", נזכר שחם מאוחר יותר. שיער שגדל פרא, בגדים מרופטים, בפיו חסרות שיניים רבות – "התואר גנרל לא הלם את הדמות שראיתי לפניי". שחם ישר התחיל בטיפול: קודם כל לרופא שיניים, לספר ולחנות בגדים האופנתית "או.ב.ג.". אחרי שוארוהיו השלים את מערכת השיניים, הסתפר, התלבש וגם קיבל חדר במלון "ירקון" בתל-אביב, שחם החל ללמד אותו תורה צבאית: "הוא לא היה משכיל והאנגלית בפיו הייתה עילגת, אבל מתחת למעטה המאופק והצנוע נתגלה מטען גדוש של חוכמה ונסיון חיים. הוא ידע מהי אחוות לוחמים והיה נחוש בדעתו להביא חופש ועצמאות לבני עמו. … דיברתי איתו על מהות הצבא, על בניית צבא ועל ניהול צבא – והוא קלט את דברי בשתיקה. לפעמים שאל שאלות ענייניות. לפעמים הגיב במנוד ראש". במהרה וארוהיו התיידד עם משפחת שחם והפך לבן בית אצלם.

אגב פראים ולא משכילים בצבא סדיר: בצה"ל היו משנות ה-50 עד שנות ה-90 ארבעה מחזורי גיוס בשנה ליחידות הקרביות – אוגוסט, נובמבר, פברואר ומאי, לאחר מכן אוחדו פברואר ומאי למחזור מרץ. כשמחזור מאי היה קיים, הוא נודע בכינוי "מחזור מאו מאו". לא רק בגלל דמיון בצליל, אלא בגלל שהיו בו הרבה מתגייסים לא משכילים ממשפחות עניות שלא סיימו בית ספר תיכון ולכן לא היו צריכים להמתין עד גמר שנת הלימודים. הם נחשבו למפירי משמעת צבאית ובכלל לסוג ב' ופראי אדם עם סכינים ומקלות, והם עצמם אפילו התגאו במוניטין של עבריינים קשוחים ולא "ילדים טובים ירושלים" כמו חבריהם למחזור. שחם כמובן לא סיפר לוארוהיו על הכינוי הלא מחמיא הזה.

כששחם יצא באביב 1963 לסיור הכנה במזרח אפריקה, וארוהיו ביקש ממנו להביא מקניה את כתב היד של זכרונותיו שאשתו לאה שמרה מהשלטונות הבריטיים. בתור סימן מוסכם שחם אמור היה להציג את תמונתו יחד עם וארוהיו, אחרת אשתו לא היתה מוסרת את כתב היד. אבל התברר שלהגיע לאשתו הייתה משימה לא קלה – בעיר קאראטינה הקיקויו המקומיים פגשו את שחם ואת חברו בחשדנות רבה, ורמזו כי אין ללבנים לא מוכרים סיבה לחפש את אשתו של גנרל צ'יינה. שחם חשב כבר שעם או בלי כתב היד הדבר העיקרי הוא לחזור בחתיכה אחת לניירובי, אבל אז הוא הציג את תמונתו עם וארוהיו וזה עבד. הוא הובא כ"אחיו" של וארוהיו לבית אשתו, היא מסרה את כתב היד, אבל שחם וחברו עדיין נאלצו לברוח, הפעם מקבלת פנים ענקית שהכינו לכבודם קיקויו מכניסי אורחים. בחזרתו לארץ הוא מסר את כתב היד לוארוהיו, ולהפתעתו אחרי כמה שנים התפרסם זה כספר ושחם קיבל עותק עם הקדשה.

קורס קצינים בישראל

אבל שיתוף הפעולה הצבאי לא הסתכם בגנרל צ'יינה.

בינואר 1963 הגיעה לארץ ממזרח אפריקה משלחת צוערי קורס קצינים: 30 איש מקניה, 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה. כמו כן הגיעה משלחת חניכי קורס טיס: 5 מקניה, 6 מטנגניקה ו-4 מאוגנדה. הקצינים לעתיד הוכשרו בארץ לפי תכנית קורס קציני חי"ר של צה"ל עם התוספות הנדרשות: שדאות, מטווחים, ניווטים עם מפה, טקטיקה, חובות המפקד, פיקוד על יחידה, מודיעין וסיור, מיקוש וחבלה, סיוע אש, מבנה הצבא, התנהלות יום יומית ביחידה וכו'. לצד ההכשרה צבאית ביקרו הצוערים ביקרו גם במפעלי תעשייה צבאית, בקיבוצים ובהיאחזויות נח"ל.

הצוערים צויידו ברובי "לי אנפילד" הבריטיים, נשק רגיל למזרח אפריקה, במקום רובי פ.נ. התקניים לחי"ר של צה"ל בתקופה ההיא, אבל התנסו גם בנשק צה"לי כגון "עוזי".

בין המדריכים של הקורס הזה היה גם סגן הלל אדירי. הוא שירת בנח"ל המוצנח, השתחרר ב-1959 ובמקביל לעבודה במשק המשפחתי בכפר ויתקין ניהל מועדוני נוער. במסגרת חילופי נוער הוא נסע פעמיים לבריטניה ובין היתר למד שם אנגלית בקולג'. זה עזר לו רבות בעתיד כשהוא למד באוניברסיטה את בעיות המדינות המתפתחות ולאחר מכן כיהן בתפקידים בכירים במשרד החקלאות ולקח חלק בפרוייקטים בינלאומיים רבים.

לקורס קצינים מזרח-אפריקאי בשם קוד "קורס תשרי" היה צורך במדריכים עם נסיון בינלאומי ושליטה באנגלית, והלל אדירי הסכים להצעתו של נחמן קרני לחזור לשירות קבע. אדירי זוכר בעיות שונות שצצו במהלך הקורס. הצוערים לא היו אחידים ברמתם, למשל האוגנדים היו בעלי הכשרה צבאית מוקדמת רחבה יותר, כי הם היו חיילים סדירים, בניגוד לצוערים מקניה ומטנגניקה. גם שליטה באנגלית לא הייתה אחידה וזה היה מקור לבעיות קבועות. חלקית העניין נפתר ע"י צוערים שתרגמו לחבריהם מאנגלית לסווהילי, אבל זה לא תמיד עזר, במיוחד בשיעורי פיקוד על יחידה כשהצוערים היו צריכים לפקד בעצמם. בדיעבד אדירי גם סבר שלפחות את החומר התיאורטי הכתוב היה צריך לתרגם מראש לסווהילי ולא להשאיר אותו באנגלית.

באופן כללי אדירי ציין את המוטיבציה הגבוהה ביותר של הצוערים והרצון העז שלהם להצליח בכל: גם במטווחים, גם בטקטיקה, גם במבחנים התיאורטיים וגם במצעד. לדבריו, "אם הנתונים שלהם היו ברמה של קדטים ישראלים, עם מוטיבציה והשקעה כזאת הם היו מגיעים לתוצאות יוצאות מהכלל". אבל אפילו עם כל הקשיים התוצאות היו סבירות בהחלט.

שאלת גנרל צ'יינה היתה לבעיה נפרדת. עוד לפני הגעת הקבוצה המזרח-אפריקאית קרני דן בה עם קציניו: היו חששות האם כדאי לצרף את וארוהיו לקורס קצינים זה ואיך הצוערים יקבלו אותו. בסוף הוחלט שגנרל צ'יינה ינהיג את הקבוצה הקנייתית. החששות התבדו, הצוערים קיבלו אותו בהתלהבות. "כשאנשיו בני שבט הקיקויו הגיעו ארצה מקניה, לאימונים, ראיתי לתדהמתי שהם מעריצים אותו כאילו היה אל. הם כרעו על ברכיהם ונישקו בדחילו ורחימו את כף ידו. עם בואם, הזדקפה קומתו פלאים", נזכר זאב שחם. לא פלא שהוא נהנה ממעמד כזה: הקבוצה הורכבה חלקית מחברי מפלגת קאנ"ו וחלקית מלוחמי מאו מאו לשעבר. בעיניהם הוא היה לוחם ומצביא אגדי. לדברי אדירי, מעמד דומה היה לו גם בעיני הצוערים מטנגניקה ואוגנדה. המפקדים גם כן הקפידו על המעמד המיוחד של  "מיסטר אוטו" כמו שכינו אותו ברישומים הפנימיים: צ'יינה גר בחדר משלו, בחלק מהתרגילים הוא לא השתתף יחד עם הצוערים אלא צפה יחד עם המפקדים, ובכלל היה אליו "ריספקט" בלתי רגיל.

הלל אדירי שוחח הרבה עם וארוהיו גם מחוץ למסגרת הרשמית. בגלל האנגלית המשובשת קשה היה להעריך את רמתו האינטלקטואלית (לדברי אדירי חלק מהצוערים היו הרבה יותר מפותחים ממנו), אבל הוא עשה רושם של איש אמיץ מאוד. וארוהיו סיפר לאדירי על זוועות הבריטים, על שריפת הכפרים ועל מחנות הריכוז, ועל עלילות מאו מאו עצמם לא דיבר הרבה. לפעמים הוא גם הרהר על  מה שמחכה לו בקניה העצמאית אחרי שנים כה רבות של מלחמה ומאסר: "הנה אתה סגן ויש לך מכונית. ואני גנרל ואין לי מכונית". אדירי הרגיע אותו: "תהיה לך לא רק מכונית אחת אלא שתיים". "מי יתן לי שתי מכוניות?" "מי שיתן אחת, יתן גם שתיים". כמו שאנו רואים, רמת השיחות לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל ידידותית בהחלט.

וארוהיו העניק לאדירי במתנה ספר לימוד סווהילי והתארח הרבה פעמים בביתו, כולל סדר פסח באפריל 1963. אחרי שנים, כשאדירי במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם לימד בקוריאה הדרומית שיטות חקלאות מודרניות, הוא סיפר על זה לאחד מפקידי האו"ם, מיסטר ג'יין. מיסטר ג'יין, "בריטי אמיתי עם מקטרת", נדהם: "אתה הכנסת את הרוצח הזה אליך הביתה?!" בשבילו מנהיג מאו מאו היה מפלצת צמאת דם ושום דבר אחר. בשביל אדירי זה היה אחרת.

ספר לימוד סווהילי, מתנת גנרל צ'יינה.

צילום מהארכיון הפרטי של הלל אדירי: גנרל צ'יינה בסדר פסח אצל משפחת אדירי.

שם. "לחיי החירות!"

לשיתוף פעולה בטחוני עם ארצות מזרח אפריקה היה משקל אסטרטגי ופוליטי רב, לכן גם קורס הקצינים, גם גנרל צ'יינה בפרט היו במעקב מתמיד של הדרגים הגבוהים, במיוחד מצד סגן שר הבטחון שמעון פרס שריכז את כל הנושא של השת"פ הבטחוני הבינלאומי.

לפני סגירתו אפשר היה לראות במוזיאון "בתי האוסף" לתולדות צה"ל, בביתן שרי הבטחון ורמטכ"לים, את התמונה הזאת:

"עם חניכי קורס קצינים מקניה".

משמאל לימין: סגן שר הבטחון שמעון פרס, אל"מ נחמן קרני, גנרל צ'יינה.

אפילו בצילום באיכות לא טובה במיוחד רואים את הצלקת על הסנטר, זכר לפציעה ב-1954.

אותה תמונה מופיעה גם בספרו של וארוהיו איטוטה Mau Mau General עם כיתוב “Training in Israel”.

במוזיאון "בתי האוסף" הייתה גם תמונה נוספת מ-"קורס תשרי":

"קורס קצינים לחניכים ממזרח אפריקה 7.3.1963".

כמו שרואים לפי הבגדים, זה צולם באותו זמן ואותו מקום. הקצין הצעיר משמאל: הלל אדירי.

נשים לב לתאריך הביקור שצויין: 7 במרץ 1963. ב-10 במרץ פרס, קרני וסגן הרמטכ"ל רבין המריאו למזרח אפריקה לצורך חתימת חוזי שת"פ בטחוני רחב יותר עם אוגנדה, טנגניקה וקניה. לפני הנסיעה פרס וקרני ביקרו את החניכים כדי להביא למנהיגים האפריקניים דו"ח על הפעילות שכבר מתקיימת. כנראה רבין היה צריך לבקר את החניכים יחד איתם, אבל לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי רק ב-9 במרץ הוא חזר מקונגו, שם הוא דן על קורס צניחה לצנחנים קונגולזיים בישראל ועל הקמת בית ספר לצניחה בקונגו.

ב-11 במרץ הם נפגשו עם טום מבויה: מזכ"ל מפלגת קאנ"ו וראש האיגודים המקצועיים של קניה, שר העבודה, תומך נלהב בשיתוף פעולה עם ישראל (אפילו את ירח הדבש עם אשתו הצעירה הוא בילה בישראל), וגם יוזם תוכנית Airlift Africa שבמסגרתה הרבה סטודנטים אפריקניים נסעו ללמוד בארה"ב, בתוכם גם ידידו ובן שבטו ברק אובמה האב. בדיון על שיתוף הפעולה מבויה ציין שקניאטה שלח לקורס קצינים בישראל יותר מדי קיקויו. השבטיות תמיד משחקת תפקיד באפריקה: מבויה היה משבט לואו. למחרת פרס, רבין וקרני נפגשו עם קניאטה. אחרי סיפור על חייו של קניאטה, מאבקו לעצמאות, הגיגים מסורתיים "קיקויו הם היהודים של מזרח אפריקה" והבעת תודה על כל מה שישראל עושה בשביל קניה, פרס סיפר על התקדמות קורס הקצינים והציג את התמונות. קניאטה שמח מאוד לראות בתמונות את גנרל צ'יינה ושוב ביקש להכשיר אותו ל"תפקיד בטחוני חשוב". חוץ מזה הוא שמח שהקורס יימשך עד לאחר הבחירות שמתוכננות לחודש מאי: אחרי הבחירות הם כבר יהיו מוכנים להצבת בוגרי הקורס לתפקידים צבאיים.

אחרי קניה ביקרה המשלחת באתיופיה, טנגניקה, אוגנדה, ובסוף מרץ חזרה לארץ.

בחודש מאי מפלגת קאנ"ו זכתה בבחירות, ב-1 ביוני קניה קיבלה שלטון עצמי, וקניאטה הפך לראש הממשלה.

בישראל בחודש יוני התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו, לוי אשכול התמנה לראש הממשלה ושר הבטחון, בעוד שמעון פרס נשאר בתפקיד סגן שר הבטחון.

"התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה"

סוף כל סוף "קורס תשרי" הסתיים, וב-25 ביולי 1963 בבית הספר לקצינים ששכן אז במחנה סירקין ליד פתח-תקווה התקיים טקס סיום רב רושם.

קהל הצופים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הצוערים צועדים למגרש המסדרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המסדר.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אחרי הופעת ראש הממשלה והרמטכ"ל – שירת "התקווה", כולם קמים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לשכת העיתונות הממשלתית כתבה על התמונה הזאת קצרות: "ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל צור ומכובדים ישראלים ואפריקאיים אחרים". לכן אני אשלים את הרשימה בשביל הקוראים: משמאל לימין שרת החוץ גולדה מאיר, שר הרשויות המקומיות של טנגניקה ג'וב לוסינדה, סגן שר הבטחון שמעון פרס, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם יצחק רבין, ראש מחלקת הדרכה ישעיהו גביש, גנרל צ'יינה.  

ראש הממשלה לוי אשכול סוקר את המסדר.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

חניכים מצטיינים – קדימה צעד.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לוי אשכול עונד סיכות מ"מ וחושף דרגות למצטייני הקורס באופן אישי.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המדריכים עונדים סיכות וחושפים דרגות לשאר הבוגרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הסג"מים הטריים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נאום הברכה של ראש הממשלה.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הבוגרים עוזבים את מגרש המסדרים, החניכים המצטיינים צועדים בראש.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בטקס נכחו משלחות אפריקאיות, הסגל הדיפלומטי, נספחים צבאיים, פקידים וקצינים בכירים. בערב של אותו יום 25 ביולי בגן של משרד הבטחון התקיימה מסיבה לכבוד הקצינים החדשים, גם כן בהשתתפות קהל רב. גם בטקס, גם במסיבה נישאו נאומים היאים לאירוע. לוי אשכול אמר שממשלת ישראל וצבאה מלאים סיפוק וגאווה על כי יש ביכולתם לתרום מנסיונם למען חיזוק כוחן ההגנתי של אומות ידידותיות צעירות, צבי צור הביע תקווה שזאת התחלה של שיתוף פעולה פורה וממושך, שמעון פרס וגולדה מאיר גם כן הדגישו את הידידות המתחזקת. והשר ג'וב לוסינדה מטנגניקה נשא נאום ארוך שבו לא רק הודה לישראל על הסיוע, אלא גם הצהיר שאפריקה החליטה לשים קץ לגזענות הדרום אפריקאית ולקולוניאליזם הפורטוגזי (בדיוק באותו זמן מועצת הבטחון של האו"ם דנה בזה לפי דרישתן של 32 מדינות אפריקניות) ואם הגזענים והקולוניאליסטים לא יבינו שפת שלום אז "נדבר אליהם בשפה שלהם – נילחם בהם. וכשראיתי הערב את הבחורים שלנו צועדים בבית הספר לקצינים – נתמלאתי גאווה ובטחון שאפשר לסמוך עליהם שאף דגל זר לא יתנוסס באפריקה!" הוא גם הביע תקווה שהקורס הזה יתרום להקמת הפדרציה המזרח-אפריקאית: "כששלחנו את הבחורים שלנו לקורס קצינים בישראל, יכולנו להבחין מי מהם מאוגנדה ומי מטנגניקה. כשראיתי אותם היום, עם דרגות הקצונה, אף אני לא יכולתי להבדיל מי מהם בני ארצי. זוהי תחילתה של הפדרציה".

העיתונאים הישראליים שקיבלו אישור מהצנזורה הצבאית לכתוב על הקורס רק יום לפני סיומו (עד אז הוא הוגדר כסודי) הזדרזו להוציא כתבות מתלהבות ומתוקות מדבש על הצוערים האפריקאיים במדי צה"ל, לפעמים בסגנון "התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה", על ידידות, שיתוף הפעולה ותרומת הבוגרים למדינות הצעירות והפדרציה העתידית. אבל הסודיות נשמרה באופן חלקי: טנגניקה ואוגנדה כבר היו מדינות עצמאיות, אבל קניה, למרות שקיבלה שלטון עצמי, עדיין היתה תחת שלטון-על בריטי, לכן אסור היה להזכיר בפומבי הכשרה צבאית של קנייתים, כדי למנוע משבר דיפלומטי עם בריטניה. בגלל זה על אף שהקנייתים היוו מחצית מן הצוערים בכתבות על הקורס הוזכרו רק טנגניקה ואוגנדה, למרות שפה ושם היו החלקות בנוסח "בקורס משתתפים 60 חניכים ממדינות דוברות אנגלית ממזרח אפריקה, מתוכם 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה". גם הענקת סיכות למצטייני הקורס ע"י לוי אשכול תוארה כ-"שלושת החניכים המצטיינים הם יואכים קיטאני מטנגניקה, אטיליו וואנזה מאוגנדה וואלטר קמאו" – ללא ציון מדינה. היה זה סוד גלוי, אבל פורמלית הכל היה תקין. ועל מגרש המסדרים ליד דגלי ישראל התנוססו רק דגלי טנגניקה ואוגנדה. אבל להיעדרו של דגל קניה חוץ מהסודיות הייתה גם סיבה יותר פרוזאית – הוא עוד לא היה קיים. דגל של קניה עצמאית עתידית, שעוצב לפי הדגלים המפלגתיים של קאנ"ו וקאד"ו, יוצג בניירובי ע"י וועדה ממשלתית מיוחדת רק למחרת, 26 ביולי.

מעניין שבכתבות המקדימות ב-24 ביולי נאמר שבטקס שיתקיים מחר יהיו נוכחים גם "מיניסטרים מממשלות מזרח אפריקה שבאו במיוחד להיות נוכחים במאורע זה", אבל בכתבות מהטקס עצמו ומהמסיבה בגן משרד הביטחון הוזכר רק השר ג'וב לוסינדה מטנגניקה. יכול להיות שצורת רבים נועדה רק להגברת הרושם, אבל באותו זמן בארץ באמת ביקר עוד שר אפריקני: שר האוצר של קניה ג'יימס גיצ'ורו. הוא ביקר בישראל מ-21 עד 26 ביולי, ערך פגישות רבות עם שרים ובכירים אחרים, אבל הוא לא מוזכר בשום כתבה שקשורה לקורס הקצינים ולא מופיע באף תמונה משם. סיבות להיעדרו של גיצ'ורו מהטקס יכלו להיות שונות ומשונות, אבל יכול להיות שהסיבה הייתה באי-רצון למשוך תשומת לב מיותרת לצוערים הקנייתים.

יתרה מזאת אסור היה להזכיר את השתתפותם בקורס של לוחמי מאו מאו לשעבר, ובמיוחד היה אסור להזכיר את גנרל צ'יינה. העיתונאים נאלצו להסתפק במשפטים מעורפלים בנוסח "בין החניכים מספר רב של חברי תנועות לאומניות בארצותיהם, בתוכם גם כמה פעילים ראשיים במאבק לעצמאות" ו-"עם החניכים המסיימים את הקורס נמנים, כבר כיום, אנשים אשר נועדו להם תפקידים בכירים ביותר בצבאותיהם, כשיחזרו לביתם". דבר נוכחותו של וארוהיו בטקס הסיום גם כן לא פורסם. בהתחשב באורחים הזרים, כולל הנספח הצבאי הבריטי, בלתי אפשרי היה שוארוהיו יעמוד על מגרש המסדרים במדי צבא, והוא ישב ליד הבמה כאורח אפריקני רם מעלה שבדיוק נמצא בארץ בעניין אחר. מצד שני, מעמדו כגנרל ורמטכ"ל מיועד גם כן כנראה לא איפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הבוגרים הרגילים ולקבל דרגות סגן-משנה.

תמונותיו של וארוהיו מטקס הסיום נשמרו בארכיונים אבל לא פורסמו אז בעיתונות. בסיום הקורס הוא שלח ללוי אשכול מכתב תודה שבו כתב, בין היתר: "הדבר החשוב ביותר אשר למדתי בישראל הוא שצבא יכול לשמש מכשיר לביעור בערות ועוני ולשיקום עם שלם מהריסותיו. למדתי אצלכם שהצבא מורכב מאזרחים, ועיקר תפקידו לשרת את האזרחים". לדבריו, הוא גם נשא נאום בפני הבוגרים. מפאת הסודיות לא היו אמורים לתת לו לשאת נאום בטקס הסיום הגדול, ויכול להיות שהוא התכוון לטקס סגור שהתקיים בבית הספר לקצינים ב-23 ביולי, כאשר ג'וב לוסינדה סקר את מסדר החניכים והתרגש כל כך עד שחיבק את המדריכים, כך לפי דיווח עיתונאי.

אבל וארוהיו עצמו גם בזכרונותיו, גם בראיונות טען שטקס הסיום התקיים ב-26 ביולי ולא ב-25, כך שיכול להיות שב-26 התקיים טקס סגור נוסף והוא נשא את הנאום שם. טומי עמית, שלא נכח בנאום הזה אלא סיפרו לו עליו, אומר שוארוהיו נשא נאום בסווהילי ואח"כ הסביר למלווים: "לא דיברתי אליהם באנגלית כדי שלא תחשבו שדיברתי רק לאוזניכם. אמרתי להם שהצבא האפריקני החדש צריך לשרת את האזרחים, והם תמיד צריכים להיות אסירי תודה לישראל על כל מה שהיא עושה למעננו".

ואל"מ קרני זכר מטקס הסיום אירוע אחר: וארוהיו ביקש ממנו לבוא איתו הצידה לשדה, ושם אמר: "כשרק באתי הנה, עשיתי טעות". ואז הוא לקח חופן אדמה וקירב אותו לפיו כאילו מנשק אותו, כמו אומר "זאת אדמה טובה". קרני ציין ברגשנות: "לא היה צורך במילים. שנתו בישראל לא עברה לשווא. הוא הבין".

סקנדלים ומשחקי ריגול

למרות השאיפה לשמור על הסודיות, ממשלת בריטניה התעניינה בסיוע צבאי של ישראל למדינות מזרח אפריקה ושלחה בקשות בירור רשמיות. כמו שאמרו בחוצפתם עיתונאים ישראליים, "ישראל עיינה בבקשה הבריטית, אך לא הספיקה לענות עליה לפני הפירסום שניתן לסיום קורס של 60 קצינים אפריקניים, שאליו הוזמן גם הנספח הצבאי הבריטי. עתה עומדת ישראל לענות לפנייתה של בריטניה".

חוץ משאילתות רשמיות הבריטים עבדו גם בשיטות אחרות. וארוהיו סיפר לימים, שכאשר הוא טייל בתל-אביב, הוא ראה בחורה יפה שנועצת בו עיניים ומסתכלת מדי פעם בתצלום קטן בידה. כשהתקרב אליה, ראה שזה התצלום שלו. הבחורה פנתה אליו באנגלית ושאלה לשמו. וארוהיו ענה לה בתושיה אפריקנית: "ליבינגסטון!" לשאלתה איפה הוא גר הוא ענה שבנתניה והוא בדיוק ממהר הביתה. התברר שגם היא נוסעת לנתניה. וארוהיו הציע לשתות כוסית לפני הדרך. הם נכנסו לבית קפה, וארוהיו הלך רגע לשירותים, ברח החוצה, תפס מונית ודהר למדריכים הישראליים שלו. הם חייכו מהסיפור ואמרו שהשירות החשאי שלהם כבר יודע על כל העסק. האם הייתה זאת באמת מרגלת בריטית או משחקי ריגול ישראליים, לא ידוע.

כך או אחרת, השאילתות הרשמיות היו לפרוטוקול בלבד, המודיעין הבריטי ידע את האמת. הלל אדירי נזכר במכתב שהגיע לבית הספר לקצינים באמצע הקורס משגרירות בריטניה בישראל. היתה זאת הזמנה לקבלת הפנים לרגל יום ההולדת של המלכה אליזבת השנייה, עם רשימה שמית של כל הצוערים המזרח אפריקניים. רשמית הם כולם שהו בישראל כסטודנטים לקואופרציה וחקלאות, אבל בשגרירות ידעו מה הם עושים באמת ואיפה לחפש אותם. כנראה היה זה רמז עם הומור בריטי דק שכל עוד לא אומרים כלום בפומבי, אפשר לא לעשות סקנדלים ואפילו לבקר במסיבות אחד אצל השני. המכתב גרם למהומה רבה, ובסוף הוחלט לדחות את ההזמנה ולהסתפק באיגרת ברכה להוד מלכותה.

בסיומו של הקורס הקצינים הטריים של הקבוצה הקנייתית נשארו בארץ לכמה חודשים נוספים. 14 קצינים סיימו קורס צניחה ו-16 עברו הכשרה בנושאי בטחון פנים, מודיעין וריגול נגדי: הבוגרים היו אמורים להיות לא רק מפקדים צבאיים, אלא משענת של המשטר החדש בכוחות הבטחון בכלל.

עד אוקטובר הדברים התנהלו בשקט. ב-15 באוקטובר עיתון "מעריב" הודיע פתאום שג'ומו קניאטה החליט למנות את גנרל צ'יינה לרמטכ"ל צבא קניה מיד לאחר קבלת העצמאות "ואף נקט בכמה צעדים מעשיים בקשר לכך". רגע הפרסום היה לא נוח בלשון המעטה: קניאטה היה בלונדון באמצע המשא ומתן על הפרטים הסופיים לגבי קבלת העצמאות בדצמבר, והשיחות בדיוק נקלעו למשבר בגלל אי הסכמת הצדדים על סעיפי החוקה וסוגיות נוספות. חלק ממנהיגי קאנ"ו הציעו לפרוש ממשא ומתן ולהכריז על העצמאות במיידי, אם הבריטים לא יוותרו, קאד"ו איימה בפילוג המדינה אם לא תימצא פשרה. הכרזות על מינוי מפקד מאו מאו לרמטכ"ל היו ממש לא במקום. ב-16 באוקטובר כתבה דומה על מינויו של גנרל צ'יינה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", ליד הכתבה על המשבר בשיחות לונדון.

אבל הסקנדל לא פרץ מיד, בריטניה היתה עסוקה בדברים אחרים, כולל פרישתו של ראש הממשלה הרולד מקמילן. השיחות הסתיימו ב-19 באוקטובר בהצלחה, קאנ"ו נחלה ניצחון, המשלחות חזרו לקניה. ב-22 באוקטובר עיתון "דבר" פרסם ראיון עם גנרל צ'יינה שבו המינוי שלו לרמטכ"ל לא רק הוצג כעובדה, אלא הוא גם שיתף את הקוראים בתכניותיו: "נגמר זמן המלחמה שלי בבריטים. כרמטכ"ל לא רק שלא אלחם בהם, אלא גם לא אלחם נגד איש. לא אצא למלחמה נגד הבריטים. אני בטוח שכיום אנו יכולים להיות ידידים!" הודעות על הפרסומים בתקשורת הישראלית הופיעו בעיתונים הבריטיים, וכבר ב-23 באוקטובר קניאטה הוציא הכחשה רשמית שלא ניתנו ולא נדונו שום הבטחות בקשר למינוי, וגם קרא לקונסול הישראלי והביע בפניו את אי שביעות רצונו בצורה הדיפלומטית המקובלת. ב-25 באוקטובר "דבר" פרסם הבהרה שלמרות שמראיון "עלול היה להתקבל הרושם" שגנרל צ'יינה אמר שיתמנה לרמטכ"ל, הוא לא אמר את זה "ולא התייחס כלל בשיחה זאת לתפקיד רמטכ"ל ולעניינים צבאיים כלשהם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הצנזור הצבאי הראשי תא"ל אבנר בר-און תיאר בזכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" איך שרת החוץ גולדה מאיר הזעיקה אותו ורצתה לדעת מדוע הוא לא מנע את הפרסום המזיק כל כך: "קצת ברוגז עניתי שאני די מתקשה למנוע את פרסום דבריהם של חברי ממשלת ישראל ואין זה מתפקידי להתמודד גם עם דבריהם של זרים, על תכניותיהם לעתיד, בארצותיהם". גולדה הסכימה, אך הוסיפה לרטון על "חוסר האחריות של אלה המופקדים על הקבוצה מקניה, המכירים את המצב העדין ביחסים עם ארץ זו ואף על פי כן עודדו את צ'יינה להעניק את הראיון". היא התכוונה לשמעון פרס, שהמתיחות בינו לבינה נבע גם מהקו הפוליטי והקירבה לבן גוריון, וגם מכך שאת פעילותו הענפה של שת"פ בטחוני עם מדינות זרות פרס ניהל במישרין, תוך עקיפת משרד החוץ ופגיעה בסמכויותיו. בר-און, שלא רצה לתחוב את ראשו בין שני הרים, הציע שפרס ונציג משרד החוץ יפגשו, כנהוג, עם ועדת העורכים ויסבירו להם את רגישות המצב.

פרס וסמנכ"ל משרד החוץ אהוד אבריאל נפגשו עם ועדת העורכים, אבל סמכויותיהם גם כן לא חלו על זרים. ב-27 באוקטובר "סנדיי טלגרף" הבריטי פרסם כתבה על כך שישראל מכשירה את מפקדי המשטרה החשאית שתקום בקניה, הנאמנים למפלגת קאנ"ו ולקניאטה אישית. הסקנדל צבר תאוצה: משרד החוץ הבריטי הגיש מחאה רשמית, משרד המושבות הודיע שפעולות ישראליות כאלה ל"רכישת ידידים" לא מתקבלות על הדעת, ומשרד החוץ הישראלי הכחיש בו זמנית גם את עצם הגשת המחאה, גם את עצם ההכשרה של המשטרה החשאית, גם את זכותה של בריטניה להתערב בעניינים אלה, וגם שיבח את הידידות ושיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה.

אבל למרות המהומה הגדולה היחסים עם קניה לא נפגעו, ומי שניזוק היה רק גנרל צ'יינה. הקבוצה הקנייתית חזרה הביתה, וגנרל צ'יינה קיבל מקניאטה מברק עם הוראה להישאר בישראל עד להודעה חדשה. לאחר זמן מה הותר לו לחזור, וב-27 בנובמבר הוא הגיע לניירובי אחרי שנה של היעדרות. הוא התייצב מיד אצל  קניאטה וניהל שיחה לא קלה איתו, שבה טען שכל הסיפור הוא אי הבנה של העיתונאי הישראלי והוא לא דיבר כלל על מינויו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, כמו שאמר וארוהיו: "חיש מהר הבין מנהיגנו את הסברי, ולא נטר לי שום טינה, למגינת לבם של אלה אשר ביקשו לערער את יחסים המצוינים ששררו ביני לבינו".

לחלק השני

בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.

החילונים בישראל כועסים כל כך, מכיוון שמה ששייך לציבור הדתי והחרדי כמעט אף פעם לא נתון למשא ומתן, אבל השטח שלהם, החילונים, תמיד ציבורי ושנוי במחלוקת.

אתחיל בוידוי אישי. אני מאד לא אוהב את מה שקרה אתמול בכיכר דיזינגוף בתל אביב. ראשית כל, המראה של אנשים שמונעים בכוח תפילה הגעיל אותי, כמו גם האמירה של אדם שאני מעריך מאד שהוא "מתכנן לעשות מנגל" ליד אחד מהמניינים, כי אצבע בעין תיענה באצבע בעין. שנית, אני לא אוהב אנשים שעושים דין לעצמם ומפוצצים אירוע; התנגדתי לזה בנחרצות בארצות הברית, ואני מתנגד לזה גם כאן. שמעתי מחברים דתיים שמציקים להם באופן שגרתי ברחוב, דבר שקומם אותי מאד. בנוסף לכך, מדובר בטעות טקטית קשה של מחנה המחאה, משום שהוא עלול להעיר כנגדו את חמתו של הציבור המסורתי והדתי-ליברלי, שאנו זקוקים לפחות לחלקו לצידנו, או לפחות לכך שלא יתגייס נגדינו ובעד ההפיכה המשפטית. ולבסוף, מעציב אותי שקדושתו הפומבית של יום כיפור, אחת מההסכמות השקטות מזה עשורים בחברה הישראלית, נשברה אף היא. לפי עדויות אנקדוטליות ששמעתי, מעולם לא נצפו יותר מכוניות של חילונים בכבישים מאשר הפעם (גם אם לא נביא בחשבון את השבאב הפלסטינים בירושלים ובחיפה שמנצלים את היום לעשות חראקות), ואני משער שבשנה הבאה המצב יהיה הרבה יותר גרוע. השבר בחברה הישראלית הולך ומעמיק.

אני יודע שבעקבות הדברים האלה אחטוף אש מאנשים שנמצאים במחנה הפוליטי שלי, שיאשימו אותי ברכרוכיות, צו פיוס, רפיסות כלפי ה"משיחיים" וכיוצא בזה. זה לא מעניין אותי במיוחד. מה שהייתי רוצה לעשות בפוסט הזה, זה להסביר דווקא לקוראים הדתיים והמסורתיים שלי למה, לדעתי, נגרם השבר הזה, ומהם שורשי הרוש והלענה שמקצינים את הציבור החילוני ומחסלים את דו הקיום שנותר כאן. אחרים אולי יראו בשורות שלהלן ביקורת חריפה מדי על הציבור החרדי או הדתי-לאומי. מבחינתי, מדובר בניתוח שקול של המצב, הא ותו לא: לא מה שאני רוצה שיקרה, אלא מה שאני חושב שקורה.

אומר זאת במילים פשוטות: הציבור החילוני מרגיש תחת מתקפה. מדובר כאן במספר מגמות נפרדות, שכל אחת מהן לא העירה את הציבור הזה מתרדמתו, אבל השילוב שלהן ביחד שקול למכת חשמל. החוצפה של החרדים, ההקפדה שלהם על כל קוצו של יוד בכפייה דתית, נכונותם לגרוף עוד ועוד כספי ציבור, והרצון שלהם לעגן בחוק את ההשתמטות שלהם מהצבא, הפכה מצב שרוב החילונים השלימו עמו דה-פקטו (אם כי אולי בחירוק שיניים) לעלבון בלתי נסבל. הזיהוי של חלקים גדולים ומשמעותיים בציבור הדתי-לאומי, ובפרט החרדל"י, עם הכהניזם של בן גביר מחד, ועם הרפורמה המשפטית של רוטמן-לוין מאידך, העובדה שאין מפלגה נטולת כהניזם שמייצגת את הציבור הזה, והברית הצמודה של אותה מפלגה עם החרדים, הפכו בעיני חילונים רבים את שני הציבורים גם יחד לאיום אסטרטגי על אורח חייהם. בית המשפט, המעוז האחרון שמגן על הציבור החילוני וזכויותיו, נמצא תחת מתקפה. הוא השלים אולי, לבושתו הרבה, עם השתוללות נערי הגבעות בשטחים, אבל לא עם העובדה שנציגיהם מנהלים את המדינה. החילונים הירושלמים, שאני נמנה עליהם, מרגישים שמנסים לגרש אותם מהעיר, בעוד כל שכונה שנבלעת מאחורי מחסומי השבת מטוהרת במהירות מתושביה הקודמים.

ראיתי את התמונות של הנשים בשמלות החג הלבנות שבאו לאירוע שהוא מבחינתן חגיגי וקדוש, והלכו משם בבושת פנים, ובתחושה שהן מגורשות, לא רצויות. המראות האלה העלו לי דמעות בעיניים. אבל כדאי שידעו שהתחושה הזאת בדיוק, שאתה לא רצוי במרחב זר ועוין, היא תחושתם של חילונים בירושלים מזה שני עשורים, אם לא יותר, שלא לדבר על ערבים במקומות לא מעטים בארץ.

זאת ועוד – וכאן אני מגיע לנושא החשוב ביותר – החילונים בישראל מתוסכלים, ובצדק, מכך שכל שטח שנחשב "דתי" חסין מכל התערבות חילונית, בעוד השטחים החילוניים נחשבים טריטוריה נייטרלית שאפשר להתווכח עליה ולהזרים לתוכה "זהות יהודית". אף אחד לא מערער על הזהות הדתית והפוליטית המובהקת של מערכת החינוך החרדית והדתית-לאומית, ואיש לא מתערב בתכניה באופן משמעותי. אפילו הניסיון לאלץ מוסדות חרדים ללמד מקצועות ליבה מינימליים נוחל הישגים צנועים ביותר. לעומת זאת, פוליטיקאים דתיים ובעלי בריתם מהליכוד מרשים לעצמם להתערב ללא הרף במערכת החינוך הממלכתית. ישיבות תיכוניות שלחו ושולחות את תלמידיהן להפגנות ימין, ולהרביץ יהדות בבתי ספר ממלכתיים במסגרת כל מיני עמותות, אבל במערכת החינוך הממלכתית נזעקים על "פוליטיזציה". זו הסיבה לתגובה החילונית, המוגזמת לעיתים, לכל תוכן שנתפס כ"הדתה". שכונה חרדית או דתית לעולם לא תחזור להיות חילונית. במקרה של הרובע היהודי בירושלים, למשל, חילונים לא יכולים אפילו לגור בו – רשמית וחוקית. לעומת זאת, חרדים עוברים לגור בשכונות חילוניות, בידיעה ברורה שברגע שיצברו מסה קריטית השכונה תיבלע מאחורי מחסומי השבת. במרכז הארץ יש חופי ים עם שעות נפרדות לדתיים, אבל בקריית ארבע חברי המועצה הדתיים סיכלו שעות מעורבות, משפחתיות, בבריכה העירונית. בני ברק סגורה לרכב בשבת ובחג, ואיש לא מערער על כך. לעומת זאת, כפי שהכריזה מירי רגב בתרועה רמה, הרכבת הקלה שחילונים בתל אביב סבלו כה הרבה עבורה, לא תשרת אותם בשבת – כמובן בתמיכתם הנלהבת של הפוליטיקאים החרדים והדתיים הלאומיים כאחד. אף אחד לא יעז לפתוח מכולת בשבת בבני ברק, אפילו לא ברחובות שגובלים בערים חילוניות, אבל דרעי חוקק חוק מיוחד כדי לסגור את המרכולים גם בתל אביב.

מישהו מקרב קוראיי הדתיים תהה, אולי, מה מרגישים שכניו החילונים, כאשר פוליטיקאים ממפלגת הציונות הדתית מדברים על "בחוקותי תלכו" או "מלכות דוד ושלמה", בעודם תובעים בפה מלא "התחשבות ברגשות" שלעולם היא חד צדדית? מישהו מהם חשב מה הם מרגישים כאשר העיתונאי או הצייצן הדתי התורן אומר להם שהם אליטה שוקעת שעתידה להימחק דמוגרפית, וש"הגיע הזמן לחילופי משמרות"? איך הם אמורים לחוש כששלמה קרעי מבטיח להם שיטפל בתקשורת ובאקדמיה אחרי שיגמור לטפל במערכת המשפט? במידה מסויימת מדובר בבעיה מבנית. דתי, הרי, לא יכול לאכול טרף. חילוני, אפילו חילוני גמור, כן יכול לאכול כשר. דתי לא יכול לעבוד בשבת. חילוני יכול לשמור שבת. המצב הזה, שהיה תמיד ברור וידוע ("מה קשה כל כך לשמור שבת"? שאל החזון איש את בן גוריון), גרם לפוליטיקאים דתיים למתוח את החבל יתר על המידה. הציבור החילוני זועק, למעשה, לשוויון. גם לו מגיעה התחשבות. גם לו יש רגשות. ולא יתכן שהטריטוריה של האחר תהיה מוגנת בשם ה"התחשבות ברגשות" בעוד הטריטוריה שלו תהיה מושא למאבק מתמיד. וכן, אפשר לטעון שרחובות תל אביב אינם שייכים ל"חילונים" אלא לציבור כולו, אלא שאפשר לטעון גם את אותו הדבר על רחובות בני ברק ושכונת גאולה, אך כולנו יודעים שלאלו יש ציביון ברור ומוגדר שאסור לערער עליו. פעילים דתיים תובעים זכות להתפלל עם מחיצה בכיכר דיזינגוף, אך איש לא יאפשר תפילה רפורמה או קונסרבטיבית מעורבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, מול ישיבת פוניבז', או בכותל המערבי, ובוודאי לא מצעד גאווה או מסיבת רחוב. מי שמנסה, כמו בכותל המערבי, חוטף מכות.

כאן נכנסים לתמונה גם הגרעינים התורניים. אני יודע שרבים מאנשיהם בטוחים שהם מפיצים טוב ואור, אבל כדאי שיבינו שחילונים – כמו בני אדם בכלל – לא אוהבים שמנסים לחנך אותם ובמיוחד לא את הילדים שלהם. כן, אני יודע שיש חילונים שמנסים "לחנך" את הדתיים להימנע מחלק ממנהגיהם, הפרדה מגדרית למשל. ההתנהגות של הגרעינים התורניים הופכת את אלו, שפעם היו מוגבלים לקבוצות קטנות באקדמיה ובארגונים כמו "הפורום החילוני", לעמדה של מיינסטרים. כיום, ההתנגדות להפרדה מגדרית, בכל מחיר, הפכה לחלק מהזהות החילונית והליברלית. ישראל זעירא, המנכ"ל של "ראש יהודי", הצהיר במפורש שהוא הגיע לתל אביב לא כאדם יחיד, אלא כעמותה שמטרתה לחזק את ה"ציביון היהודי" של העיר, קרי להפוך את המרחב לדתי יותר ("אנחנו לא מתביישים בהדתה שלנו"). הנ"ל, כידוע, הוא איש נדל"ן שהתמחותו היא יצירת מרחבים דתיים מטוהרים מחילונים. אחד מהפטרונים שלו, הרב שמואל אליהו, קרא במפורש "לנקום בחילונים ולהחזיר את ילדיהם בתשובה". פלא ש"ראש יהודי" עורר התנגדות לתפילות בהפרדה שלא היתה (לפחות לא באופן משמעותי) בארבע השנים האחרונות? רוב החילונים, בעבר לפחות, לא התנגדו לשכנים דתיים שפשוט רוצים לחיות את חייהם. מידע אישי אני יכול לומר, למשל, שבתפילת יום כיפורים פתוחה של חב"ד דווקא בחדרה, הרב אמר לכל הנוכחים שאין הפרדה וכל אחד יכול לשבת היכן שהוא רוצה. התוצאה? חילונים רבים הגיעו להשתתף, ולמעשה היתה בדרך כלל הפרדה בפועל. אבל מי שבא כאקטיביסט, כדי להצהיר הצהרה או "להראות לתל אביבים מה זה יהדות" ועוד מוסיף שמן למדורה ומזמין אליו דווקא את הרב לוונשטיין ("להטב"ים הם מגיפה שצריך למגר"), שלא יתפלא שהוא נתקל בהתנגדות. חילונים מרגישים, מצדם, שמייבאים את פרקטיקת ההשתלטות הנהוגה בחברון ובגבעות למעוזים האחרונים שנותרו להם, ונקעה נפשם. שוב אני רוצה להדגיש, שהזיהוי של הציבור הדתי לגווניו עם הרפורמה המשפטית, משדר לאותם חילונים שבמקביל למה שהם תופסים כמתקפה על אורחות חייהם, יש ניסיון לנטרל את המגן האחרון שנותר להם. מכאן גם מגיעים רעיונות הזויים כמו תנועת ההיפרדות בין ישראל ויהודה.

לצערי, אם מישהו לא יתעשת, המצב ילך ויחמיר. אני חייב לומר באופן אישי, שמעולם לא היה לי יום כיפור עצוב כל כך.

האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".

בחלק הראשון של "ארס הנחש", סיפר לנו דוד גנדלמן על הרומן החשאי בין ישראל ו"אניה ניה", המחתרת שייצגה את השחורים בדרום סודאן. דיברנו על סימבה, טרזן וסוכני המוסד שנכנסו לתמונה. כעת, לוקח אותנו גנדלמן למבצעים החשאיים במלחמת האזרחים הסודאנית. בין היתר נראה כיצד מפוצצים סירה על נהר ומשתמשים בעמוס הנביא כמדריך לחימה, וכן נבחן את המלחמה בהקשר הגיאופוליטי שלה ונבין כיצד ומדוע הסתיימה. והכי חשוב: מה יצא לנו מזה? ינשוף היסטורי לוקח אתכם לג'ונגלים והמדבריות בתפר בין העולם הערבי ואפריקה שמדרום לסהרה.

לחלק הראשון של הסדרה

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969. כמו במלחמות גרילה אחרות, העיקרון המנחה של המבצע הישראלי בדרום סודאן היה לא לצאת למלחמה מול צבא סדיר ראש בראש, אלא לסבך ולרתק אותו. קודם כל יש למנוע מהצבא את חופש הפעולה, לאלץ אותו לעסוק באבטחה של עצמו, לנוע בשיירות, לפתוח צירים ובכלל להפוך אותו ליותר כבד בתנועותיו. לכן צריך היה לשים את הדגש על מיקוש דרכים, פיצוץ מקומות צרים כמו גשרים ומעברים, ועל מארבים לתחבורה. המבצעים היו אמורים להתחיל בו זמנית באיזורים שונים.

המשלחת הישראלית הצטרפה ליחידה בפיקודו של ג'וזף לאגו, שכבר נתקלנו בו בחלק הראשון של הסדרה, והתלוותה אליה במסע רגלי של 350 ק"מ ביער טרופי, בהרים, באזורים צחיחים ובסוואנה עם עשב בגובה אדם. השטח היה קשה ביותר למסעות מאומצים, גם לא היה מספיק מזון ומים, וכדי להוסיף לקשיים, החום הלוהט התחלף לפרקים בגשמי זעף. מטרת המסע הייתה נקודה על הנילוס הלבן מצפון לג'ובה, בירת הדרום, שבה בן עוזיאל ולאגו תכננו להטביע ספינת נהר גדולה ולפגוע בתעבורה מחרטום לדרום. בן עוזיאל למד את השרטוטים שהוכנו ע"פ התיאורים של קציני אניה-ניה ופיתח שיטה שלא דורשת השתלטות על הספינה ולא מסכנת את חייהם של נוסעים אזרחיים. תושבי הכפר השכן שתמכו באניה-ניה היו אמורים להוביל את המבצעים דרך ביצות נרחבות לאורך הגדה בנתיבים הידועים רק להם ולקחת אותם בסירות לאמצע הנהר ל"יירוט" הספינה. אז בן עוזיאל יחבר מטען חבלה קטן לחלק הקדמי של הספינה, שבנויה מכמה אסדות מחוברות עם סירת מנוע באמצע שדוחפת את כל המבנה, הפיצוץ יפער חור קטן, הספינה שעולה מול הזרם תתמלא במים במהירות ותטבע עם החלק הקדמי במקום המיועד. כך הספינה לא תתפרק, לא תטבע לגמרי ואפשר להימנע משימוש בירי.

אבל לאחר המסע המפרך נכונה להם אכזבה: רק לפני כמה ימים שבט שכן פשט על הכפר, כל התושבים עזבו וגם הסירות לא היו בנמצא. ניסיון עצמאי להגיע לנהר דרך הביצות והצמחייה הסבוכה נכשל, ניסיונות דומים לעשות את זה מעלה ומטה לאורך הנהר גם כן לא צלחו, ואחרי שהם צפו במעבר הספינה במשקפת נותר להם רק לשוב בחזרה. תוך כדי כך קיבלה המשלחת הישראלית שיעורים חדשים בהלכותיה של אפריקה: למשל, שאסור ללון קרוב לנהר כי בלילה מגיחים היפופוטמים מהמים, וגם מהפילים לאורך המסע היה צריך להיזהר. אחרי עוד 350 ק"מ לכיוון השני, הפעם במסלול שונה, יחידת לאגו שבה לאואיני-קיבול ביחד עם הישראלים. בתור פרס ניחומים הם פוצצו שני גשרים, כאשר בן עוזיאל הרכיב וחיבר את מטעני החבלה בעצמו.

במקביל להם פעלו לפי התוכנית גם יחידות אחרות. בין היתר, נוסה השימוש ב"מארב המשולש" שבן עוזיאל הציע לפי הכתוב בספר עמוס ה יט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על-הקיר ונשכו הנחש". התרגולת הרגילה של החיילים הצפוניים כשהיו נתקלים במארב באזור הזה הייתה להשיב אש ולסגת על המכוניות שנשארו לג'ובה. לכן מארב "דב" נותן לשיירה לעבור בלי לפתוח באש, אז השיירה נתקלת במוקשים ואש של מארב "ארי", נסוגה אחור, נתקלת באש של "דב", מחלצת את עצמה לגדת הנילוס למעבורת, ושם תוקף אותה מארב "נחש" שאף אחד לא מצפה לו כל כך קרוב לג'ובה. האילוצים לעולם מובילים לשינוי בתוכנית, לכן בגלל מחסור במכשירי הקשר לתיאום הפעולות נאלצו לוותר על "דב" ולהשאיר רק מארב כפול, "ארי" ו"נחש". שיירה של ארבעה כלי רכב הגיעה למארב "ארי" בפיקוד סרן גלריו, הרכב הראשון עלה על מוקש והתלקח, החיילים השיבו על אש האניה-ניה באש שלהם ונסוגו בשלושת כלי הרכב הנותרים. כשהם עלו על המעבורת, מארב "נחש" בפיקוד סגן וויליאם, אחיו של ג'וזף לאגו, המתין לפי התדריך של בן עוזיאל עד שהם יתרחקו כמה מטרים מהחוף, כדי שהחיילים לא יוכלו להסתער עליו, ואז פתח על המעבורת באש נק"ל ו-RPG. בסוף המעבורת נתקעה בצמחייה הסבוכה בגדה הנגדית.

יחידות אחרות גם כן פוצצו כמה גשרים, מיקשו דרכים וצמתים, הניחו מארבים לכלי רכב צבאיים ותקפו מספר פטרולים. התושבים המקומיים דיווחו על מספר גדול של חיילים הרוגים ופצועים שהובאו לג'ובה, וגם על כך שיומיים לפני הפעולה הייתה התכנסות בג'ובה שבה נציג רוסי דובר ערבית אמר לקהל: "אין צורך לחשוש מהאניה-ניה. אנחנו תומכים במשטר המהפכני של נומיירי וכבר סיפקנו לו 25 מטוסי סילון". בן עוזיאל העיר על זה: "מסקרן אותי מה הייתה תגובתם כעבור יומיים". בקיצור, ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה.

בדצמבר 1969 המשלחת חזרה לארץ. הפעם הוחלט על פינוי אווירי לאוגנדה במקום מסלול רגלי, ויוסי סלנט פינה את המשלחת בשני סבבים. במסדר פרידה לאגו הנרגש העניק לבן עוזיאל דרגת קולונל וכינה אותו "הארכיטקט הראשי של אניה-ניה".  

אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה של בן עוזיאל בדרום סודאן: מתוך שמונה משלחות שפעלו בתקופה המדוברת (כל פעם שלושה-ארבעה אנשים למשך כמה שבועות או חודשים) בן עוזיאל עמד בראש חמש, ועוד שתי משלחות הוא ליווה כחונך. וכאשר הוא לא נכח פיזית בדרום סודאן, הוא המשיך ללוות את האנשים ממטה המוסד ברדיו. לחלק מהמשתתפים במשלחות הבאות היה גם נסיון מעשי מכורדיסטן, כמו לסא"ל יוסף לונץ, ד"ר אליצור חזני וד"ר איתן רובינשטיין. יוסף לונץ היה בעברו מדריך צבאי באתיופיה, נסיון דומה היה גם לרס"ן רענן שריר ורס"ן גבי מגל. כל זה תרם לחידוד ושיפור של הכשרות ואימונים של חיילי האניה-ניה. אבל בן עוזיאל הדגיש גם את יישום הניסיון של הקצינים המקומיים במקום כפייה של התרגולות המוכרות: למשל בקרבות בעשב הגבוה לא רואים את החיילים כבר ממרחק של מטר וזה מקשה על ניהול האש וההתקפה, לכן פותחו שיטות למתן פקודות וניהול יחידה בתנאים אלה.  

כפי שהוזכר לעיל, אחרי ההפיכה של ג'עפר נומיירי במאי 1969 סודאן התקרבה לבריה"מ, קיבלה משלוחים גדולים של מטוסים, מסוקים, טנקים, נגמ"שים וארטילריה, והצבא הגביר את הלחץ על מורדי הדרום, במיוחד בסיורי אוויר ובהפצצות, כך שהסיוע הישראלי הגיע בדיוק בזמן הנכון. המורדים באמת הצליחו לרתק את רוב הצבא ע"י פעולות הטרדה, מיקוש ומארבים. כמה אלפי חיילי האניה-ניה עברו אימונים במחנה באואיני-קיבול, המפקדים נשלחו לקורסי הכשרה בישראל בנושאי טקטיקה, חבלה, מודיעין, אדמיניסטרציה צבאית, קשר וכו'. בנוסף חלק מהחיילים התאמנו אצל מדריכים ישראלים באתיופיה במחנה שהוקם לשם כך. בינואר 1971 צבא סודאן כבש את המחנה באואיני-קיבול, ובפברואר 1971 המפקדה הוקמה בנקודה חדשה, כאשר מבצע המעבר וההקמה מתנהל בפיקודו של בן עוזיאל ששוב חזר לדרום סודאן, הוא גם הכין מראש את תכנית הפינוי של הציוד והחיילים. ההתקפות של האניה-ניה במחוזות השונים המשיכו.

פוליטיקה, גרמנים וקריצת עין מקג"ב

ג'וזף לאגו בנה את עצמו מתוך הסיוע הישראלי לא רק כדמות צבאית אלא גם פוליטית. הוא שירת בצבא הסודאני בדרגת סגן, הצטרף למורדים ב-1963, היה אחד ממקימי האניה-ניה, אבל עד 1969 פיקד בפועל רק על אזור מזרח אקווטוריה. לאגו היה בן שבט מאדי הקטן, לא עמדו מאחוריו שבטי דינקה ונואר הדומיננטיים, אבל דווקא הוא הצליח לשכנע את הישראלים שהוא האיש הנכון לבנות עליו ולא הפוליטיקאים שיודעים רק לדבר. לאגו כבר היה משופשף בענייני סיוע מחו"ל: בתקופת מרד הסימבה הוא התמקם בשמורת גרמבה בקונגו והצבא הקונגולזי הצניח לו נשק תמורת מידע על המחנות והתנועות של סימבה.

אבל המשלוחים הישראליים הרימו את קרנו באמת. כאשר גורדון מואורטט מאיין החליף את אגריי ג'אדן ב-1969 כראש הזרוע הפוליטית ונבחר לנשיא "רפובליקת הנילוס", בסיס תמיכתו כבר היה רעוע. התואר הפוליטי היה ריק מתוכן, בפועל מי שיש לו נשק, הוא המפקד. מפקדי אניה-ניה מאזורים אחרים באקווטוריה, בנילוס העליון ובבחר אל-ע'זאל התחילו אחד אחרי השני לעבור לפיקודו של לאגו שהתנה בכך את קבלת הנשק הישראלי. לבסוף ב-1970 מאיין הודח ללא התנגדות ולאגו הפך לראש תנועת השחרור של דרום סודן – SSLM – South Sudan Liberation Movement . על שהמעבר של מפקדי אזורים אחרים לפיקודו של לאגו לא היה עניין פשוט כלל תעיד בין היתר העובדה, שהמפגש הראשון של לאגו עם מפקד איזור הנילוס העליון ג'וזף אקאון התקיים במאי 1970 בתיווך ישראלי באדיס-אבבה, לא פחות. לכן ההישג של לאגו לאחד את כל הכוחות הצבאיים תחתיו היה יוצא דופן בהחלט בתנאי דרום סודאן.

בנוסף לישראלים היו עוד גורמים שבחשו בקלחת המרד הדרום סודאני. אחד הרועשים, אם כי החלולים שבהם, היה רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ידוע לשמצה. בספרו המפורסם של פרדריק פורסיית "כלבי המלחמה" שטיינר מופיע בשתי צורות. בשמו האמיתי הוא מוזכר בין היתר בהקשר הדרום-סודאני, כאשר הגיבור הראשי שאנון מתלבט האם כדאי לו לצאת לדרום סודאן: "בדרום, במחוז אקווטוריה, שכן המחנה של רולף שטיינר שאמור היה להדריך את המקומיים באומנות המלחמה, אבל לא שמעו ממנו כבר מספר חודשים. במעלה הנילוס, במזרח, היה מחנה הרבה יותר רציני שבו ארבעה ישראלים הדריכו את הילידים וחימשו אותם בנשק סובייטי שנתפס בכמויות גדולות ע"י ישראל ממצרים בשנת 1967". שטיינר גם שימש השראה לדמותו של קורט זמלר שבסוף הספר גם כן נסע לדרום סודאן ונהרג שם בזמן מיקוש הדרך שהיו אמורים לעבור בה נגמ"שים סודאניים.

במציאות לשטיינר באמת לא היה מזל, אבל גורלו היה בכל זאת לא עד כדי כך טרגי. אחרי שנזרק מביאפרה בדצמבר 1968 הוא ניסה את מזלו בדרום סודאן, חבר לאמיליו טפנג שהיה מפקד האניה-ניה בתקופת מאיין, הבטיח הרים וגבעות בצורה של משלוחי נשק מגרמניה, פיקד על כמה קרבות כושלים, ניסה לעבור לפיקוד לאגו כשראה לאן נושבת הרוח, אבל המדריכים הישראלים לא רצו לראות את "הנאצי הזה" ולאגו גירש אותו. שטיינר נעצר באוגנדה בנובמבר 1970, הוסגר לשלטונות סודאן, עונה קשות, נשפט לעונש מוות, אבל אחרי כמה שנים שוחרר בלחץ ממשלת מערב גרמניה. בן עוזיאל ציין בקשר לזה בדיעבד: "אם הייתי יודע שככה יענו אותו, לא הייתי נותן לזה לקרות. למה לענות אותו, הוא לא עשה שום דבר רע". בכלא שטיינר גם צולם ע"י אנשי קולנוע ממזרח גרמניה לסרט תעמולה דוקומנטרי, ומומחי "שטאזי" השתתפו בחקירתו. בכלל מזרח גרמניה השתתפה באופן פעיל במלחמה לצד הממשלה הסודאנית, בנוסף למדריכים וטייסים סובייטיים ומצריים היו גם מזרח גרמניים, ומרקוס וולף, הראש האגדי של אגף המודיעין של "שטאזי", נזכר מאוחר יותר במלחמות המודיעין שהוא ניהל נגד המוסד הישראלי בדרום סודאן.

חוץ מטיפול בשיגור המשלחות הצבאיות המוסד עסק גם בצד התעמולתי של המלחמה. יוסי אלפר היה אחראי מטעם המוסד על הפרוייקט הזה. במשרדו בתל-אביב הוא הפיק עיתוני שדה ועלונים של האניה-ניה, כשהוא מחקה את ניב האנגלית המקובל בדרום סודאן ומשתמש בפורמט וגופנים של העיתונים בקניה ואוגנדה. העיתונים והעלונים תיארו את הזוועות שמבצע צבא סודאן באוכלוסיית הדרום ואת התקווה לניצחון במלחמה לחירות. הפרטים סופקו ע"י בן עוזיאל מאואיני-קיבול. אלפר אפילו השקיע בעבודה עיתונאית אמיתית וראיין את לאגו במקום מושבו בדרום סודאן. העיתונים נשלחו בדואר דיפלומטי לשגרירויות ישראל במזרח אפריקה והופצו משם במעטפות מקומיות לעיתונאים זרים ומקומיים ולדיפלומטים זרים. כך קול האניה-ניה היה מגיע לתודעת העולם. בצד השני גם כן שמו לב לפרוייקט הזה. דיפלומט ישראלי המוצב באדיס-אבבה דיווח שבאחד הקוקטיילים ניגש אליו דיפלומט סובייטי, הראה לו את העיתון של אניה-ניה תוצרת המוסד והעיר: "עבודה יפה". גם הקג"ב ידע להיות קולגיאלי.

שלום בזמן

אחרי מרד הנפל הקומוניסטי ביולי 1971 ג'עפר נומיירי החל לחשב את דרכו מחדש. הוא הוציא להורג את צמרת המפלגה הקומוניסטית, צמצם את היחסים עם בריה"מ, גירש את היועצים של "שטאזי" והתחיל להתקרב למערב.  הוא גם ראה שהמלחמה בדרום הפכה למלחמת התשה ללא תכלית, הצבא ספג אבידות ולא היה צפי להכרעה. גם ג'וזף לאגו בשלב זה חשב שאין סיכוי לנצחון צבאי אמיתי, אפשר להמשיך להטריד ולרתק את צבא הצפון אבל לא מעבר לזה. בראיונות מאוחרים הוא אמר שהסיבה הייתה נעוצה בזה שהישראלים סיפקו נשק נחות לעומת הנשק של הצפוניים, בזמן אמת בשיחות עם בן עוזיאל הוא השתמש בניסוח מעורפל יותר "יש הסוברים שהנשק לא מספיק מול הצפון". אבל באמת קשה להאמין שהיה ביכולתה של ישראל לספק נשק שישתווה בעוצמתו לנשק של צבא סדיר עם חיל אוויר ושריון. מטרתה היתה הרי רק לרתק את כוחות הצפון עד כמה שאפשר, ולכך הנשק שהבריחה התאים והספיק. כמו שלאגו עצמו אמר לבן עוזיאל בתחילת הפעילות הישראלית: "אף אחד לא מפחד מנשיכת תינוק, כי אין לו שיניים. אנו צריכים שיניים". וישראל סיפקה את השיניים וכך הושגה המטרה: הנשיכות הפכו לכואבות והאניה-ניה הפכו לגורם שיש להתחשב בו ולהגיע איתו להסכמות. מכיוון ששני הצדדים החלו לחשוב על הפסקת אש, בסוף 1971 התחיל משא ומתן ובפברואר 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה שסיים את הסבב הזה של מלחמת צפון-דרום שראשיתו ב-1955.

הדרום קיבל אוטונומיה מנהלתית, לוחמי האניה-ניה קיבלו חנינה והצטרפו לצבא סודאן, הוחלט על שפה אנגלית בדרום במקום ערבית וכיוצא בזה. ג'וזף לאגו הפך לגנרל בצבא הסודאני. חלק מהגורמים הפוליטיים, בעיקר אלה שלאגו הדיח בדרך לעלייתו כאיש החזק בדרום, התנגדו להסכם בטענה שזו בגידה במטרה והיה צריך להילחם עד השגת העצמאות, אבל בלא כוח ממשי לקולם לא הייתה השפעה. חשוב להדגיש גם שלכל אורך המלחמה היו גם כאלה שחשבו שאין צורך להילחם כלל, בממשלת סודאן בחרטום כיהנו תמיד פקידים בכירים ושרים מהדרום, ואפילו בראש משלחת הצפון בשיחות אדיס-אבבה עמד שר דרומי שחור.

הסכם זה גם חתם את הגולל את פרשת הסיוע הצבאי של מדינת ישראל לדרום סודאן שנמשכה קצת יותר משנתיים. כמו שאמרה גולדה מאיר ב-1969, "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו", והישראלים באמת לא הפריעו. בעצם גם לא היתה להם כל כך יכולת להפריע. אפילו אם ישראל הייתה רוצה בהמשך המלחמה, כל הגורמים היו נגד.

השיקול העיקרי היה מצב היחסים עם אוגנדה. מתחילת פרשת הסיוע הישראלי לדרום סודאן הנשיא מילטון אובוטה גילה יחס אמביוולנטי כלפי העניין כולו. מצד אחד הוא ראה חשיבות בעזרה לשבטים השחורים שנלחמים בדיכוי ערבי, אבל בתקופה הזאת של שלטונו הוא כבר היה עמוק בתהליך של "הליכה שמאלה" ורצה לשפר את היחסים עם המדינות הערביות. מסיבה זו גם שיתוף הפעולה הצבאי של אוגנדה וישראל עדיין נמשך אבל צפו ועלו סימני שאלה לגביו בצורה של העברת תפקידים ופרוייקטים למדריכים צבאיים ממדינות הגוש המזרחי. לכן אובוטה גם לא הסכים לתדלוק מטוסי חיל האוויר באוגנדה אחרי ההצנחות בדרום סודאן והגביל את הקשר של הישראלים עם דרום סודאן דרך אוגנדה. מי שהיה עזר כנגדו היה הרמטכ"ל אידי אמין. הוריו היו מהשבטים שחיו גם בדרום סודאן, הוא העריץ את ישראל, היועצים הישראלים היו החברים הטובים ביותר שלו, ולופיכך הוא הרבה לעקוף את אובוטה בענייני העזרה לדרום סודאן. לכך הייתה קשורה גם פרשת רולף שטיינר: אובוטה הסגיר אותו לסודאן בינואר 1971 כי רצה לשפר את היחסים עם חרטום, אמין לא הצליח למנוע את המעצר וההסגרה, אבל דאג לקחת משטיינר את המסמכים המפלילים את אמין עצמו בתמיכה במורדי דרום סודאן. אם אובוטה היה מתמהמה עוד שלושה שבועות, יכול להיות שהפיכת אידי אמין ב-25 בינואר 1971 הייתה חוסכת לשטיינר את ההסגרה והעינויים, אבל לשכיר החרב הגרמני היה מזל ביש.

אמין גם ביקר במחנה באואיני-קיבול ביולי 1970, התרשם מהאניה-ניה ואפילו אמר ללאגו: "הצבא שלך טוב משלי". (במאמר מוסגר נציין שבתקופת שלטונו אמין באמת צירף הרבה לוחמי אניה-ניה לשעבר לצבא אוגנדה, ואפילו מפקד בסיס אנטבה בזמן המבצע לשחרור החטופים ב-1976 היה קצין אניה-ניה בשם גודווין סולה. בליל המבצע הוא בילה אצל המאהבת במקום להיות בבסיס, לכן הרמטכ"ל מוסטפא אדריסי רצה להוציא אותו להורג  ורק הקירבה לאידי אמין הצילה אותו. בסוף הוא נהרג ב-1979 במלחמת אוגנדה-טנזניה שהפילה את שלטונו של אמין). בן עוזיאל גם ידע לספר על המטווח שערך אידי אמין בזמן הביקור: הוא פיספס בכל חמש היריות שירה, אך בן עוזיאל שרצה למנוע מבוכה רבתי "בדק" את הרובה והכריז שהוא לא מאופס.

כאשר אידי אמין תפס את השלטון בינואר 1971, בחודשים הראשונים יחסיו עם ישראל פרחו, כולל הסיוע לדרום סודאן. אבל מהר מאוד הדברים השתנו. אמין ביקש מישראל הלוואה בסך 10 מיליון פאונד וגם מטוסי "סקייהוק" ו"פנטום" כדי להילחם בטנזניה. הוא קיבל תשובה מנומסת שישראל בעצמה קונה את המטוסים בארה"ב ולא יכולה למכור אותם, וגם אין בידה סכומים כאלה להלוואות. אמין בסגנונו האימפולסיבי הגיע למסקנה שאין תועלת בישראלים והם סתם מנצלים את אוגנדה, התקרב למדינות ערב וללוב של קדאפי בפרט ובסופו של דבר גירש במרץ 1972 את היועצים הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל.

בזמן המשא ומתן בסוף 1971 בין דרום לצפון סודאן יחסי אוגנדה-ישראל טרם נותקו אבל כבר היו במסלול הידרדרות. אמין מינה שגריר בסודאן, הזמין את נומיירי לביקור והכריז שגורמים עוינים ניסו לשבש את היחסים בין סודאן ואוגנדה אך הדבר לא יישנה. לכן מבצע הסיוע של המוסד הסתיים בפועל כבר בסוף דצמבר 1971, וחתימת  הסכם אדיס-אבבה בפברואר 1972 היה צעד חכם ואפילו הכרחי לאור הנסיבות. באופן סימבולי החתימה הייתה ב-27 בפברואר וטקס חתימת האשרור הסופי של ההסכם התקיים ב-27 במרץ 1972, בדיוק ביום שאידי אמין הודיע לשגריר ישראל באוגנדה על גירוש מיידי של היועצים הישראליים.

כל המשלחות הישראליות נכנסו לדרום סודאן מאוגנדה, כך גם חלק ממשלוחי הציוד, והנתיב הזה נחסם עכשיו לגמרי. אם המלחמה הייתה נמשכת, לאגו היה פתאום מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כמו שקרה למוסטפא ברזאני בכורדיסטן: אחרי הספקה ישראלית שוטפת של נשק, ציוד ומדריכים דרך איראן במשך 12 שנה מ-1963 השאה האיראני חתם במפתיע ב-1975 על הסכם עם עיראק, נתיב ההספקה לכורדים נחסם בבת אחת יחד עם הסיוע של איראן עצמה, המרד הכורדי נכשל, ההנהגה הכורדית נכנעה ויצאה לגלות. מצבו של לאגו ושל דרום סודאן כתוצאה מהסכם אדיס-אבבה היה מכל הבחינות הרבה יותר טוב.

תאורטית אפשר היה לחשוב על נתיב ממדינות שכנות אחרות, אבל פרקטית גם זה היה בלתי אפשרי. הסכם אדיס-אבבה נערך בחסות קיסר אתיופיה ולכן גם הוא לא היה מעוניין בהמשך המלחמה, מה גם שנומיירי הבטיח בתמורה לא לעזור למורדים האריתראיים באתיופיה. גם קניה לא הייתה להוטה שהמלחמה תמשיך: היא עזרה בהספקת מזון ותדלוק מטוסים ולא יותר מזה, ואם יש שלום ולא הורגים יותר שחורים בסודאן הרי שדי בכך. וניזכר גם בזה ששנה וחצי מאוחר יותר בזמן מלחמת יום הכיפורים קניה ואתיופיה כמו רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – השת"פ הבטחוני החשאי עם קניה נמשך, אבל לא ברמה שתאפשר אספקה שוטפת דרכה לדרום סודאן. לכן גם מבחינה זו ההסכם היה צעד חכם בדיעבד.

גם ארה"ב לא הייתה מעוניינת בהמשך המלחמה. כפי שאמרנו, נומיירי התקרב למערב, ב-1972 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב שנותקו ב-1967 בגלל מלחמת ששת הימים, וגם קיבל מארה"ב סיוע כלכלי, כולל מימון פרויקטים לשיקום הפליטים אחרי המלחמה.

בקיצור, אף גורם רציני לא היה מעוניין בהמשך הלחימה. לכן אפילו אם ישראל הייתה מעוניינית, לא היו לה קלפים להמשיך לשחק את המשחק. יותר מזה, גם לישראל כבר היה פחות עניין בכך מאשר ב-1969: מלחמת ההתשה עם מצרים הסתיימה באוגוסט 1970 וסודאן התקרבה למערב, כך שהצורך לרתק את צבא סודאן ולהטריד את מצרים מדרום היה פחות קריטי.

אז מה יצא לנו מזה

אם נעשה את החשבון של כל מבצע הסיוע הזה לדרום סודאן, נראה שהוא היה מהמוצלחים ביותר בהיסטוריה ארוכה ומגוונת של סיוע צבאי ישראלי למדינות וקבוצות שונות. יוסי אלפר סיפר שבמוסד חישבו ומצאו שעלותו הכוללת של המבצע היתה נמוכה יותר ממחיר של מטוס "מיראז'-3" אחד, כמיליון דולר. בהחלט מחיר זול לשנתיים של ריתוק צבא ערבי לחזית רחוקה ברגע הנכון, בד בבד עם עזרה למיעוט נרדף וחלש. לקראת סוף המלחמה עשרת אלפים לוחמי האניה-ניה ריתקו כ-30 אלף חיילים מצבא הצפון ולפי חישובים סודאניים המלחמה עלתה לממשלת חרטום כשלושה מיליון דולר ליום. רווח נקי.

זאת ועוד: לא רק שצבא סודאן היה מרותק בדרום במקום לעזור למצרים בצפון, אלא מצרים עצמה נאלצה לעזור לסודאן. גם קודם לכן הנוכחות הישראלית במרכז ומזרח אפריקה הדאיגה את המצרים, בין היתר מפני שחששו כי הישראלים עוזרים לבנות שדות תעופה באוגנדה כדי לתקוף בבוא היום את מצרים מעורפה. אחרי הכניסה לדרום סודאן והתקרבות למצרים החששות גברו עוד יותר, ואפילו נפוצו שמועות, שהמוסד סייע בהפצתן, שהישראלים זוממים לעצור את זרימת מימי הנילוס, לא פחות ולא יותר: כל איום אפשרי ובלתי אפשרי על הנילוס נתפס במצרים ברצינות תהומית גם לפני אלפי שנים וגם היום. לכן מצרים שלחה לסודאן למלחמה נגד האניה-ניה טייסים ויועצים, ובשלב האחרון של מלחמת ההתשה מצרים בכלל שמרה שם על עצמה: אחרי תקיפות העומק של חיל האוויר מתחילת 1970 מצרים פיזרה את הבסיסים האוויריים והימיים ובסיסי ההדרכה שלה ללוב ולסודאן ואפילו האקדמיה הצבאית המצרית התמקמה בסביבת חרטום, וכל המערך הזה קיבל גם אבטחה מצרית.

כך שאימרתו של חיים בר-לב "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי" לפני מלחמת ששת הימים מתאימה גם למבצע שאת סיפורו גוללנו: מבצע ממוקד, מדויק, מוגבל בזמן, שהשיג את המטרה ללא הסתבכות מיותרת, אבל תוך יצירת קשרים לעתיד לבוא.

הבונוס הנוסף לישראל מהסיוע הזה היה חיזוק השת"פ עם קניה שהניב עזרה בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-1976: חלק מהמודיעין לקראת מבצע זרם דרך קניה, שם נפרס בית חולים שדה לקליטת הפצועים וחשוב מכל – בניירובי התבצע תדלוק המטוסים לפני חזרתם לארץ, דבר שאיפשר לוותר על התדלוק באנטבה ולקצר משמעותית את זמן השהייה שם.

מלחמה ושלום, עצמאות וידידות

לא הכל התנהל על מי מנוחות בסודאן אחרי חתימת ההסכם. ב-1983 פרצה מלחמה חדשה בין הצפון והדרום, לאחר שנומיירי הכריז על החלת חוקי שריעה בכל שטח סודאן וגם ביטל את האוטונומיה הדרומית. זאת מכיוון שנמצאו בדרום מרבצי נפט גדולים. ג'וזף לאגו, שבאותו זמן כבר הגיע לדרגת המשנה השני לנשיא סודאן, הפעם לא הניף את נס המרד ולא הצטרף למורדים. מי שפיקד על צבא השחרור העממי של סודאן היה ג'ון גארנג, שהיה קצין באניה-ניה ועבר הכשרה צבאית בישראל. אחרי הסכם השלום ב-1972 עשה גארנג קריירה צבאית, קיבל דרגת קולונל, וב-1983 נשלח להרגיע גדוד מורד ובמקום זה עבר בעצמו לצד המורדים והיה למפקדם. המלחמה, שכמו בסיבוב הראשון התנהלה במקביל להפיכות בצפון סודאן, נמשכה עם עליות ומורדות עד 2005, ולאחריה נחתם הסכם שלום.

המורדים, ששוב התפלגו והתפצלו לקבוצות ותת-קבוצות, קיבלו הפעם נשק בתקופות מלחמה שונות מאתיופיה, לוב ואוגנדה. בשלב ראשון ישראל לא התערבה. בעקבות המגעים החשאיים עם נומיירי עוד מסוף שנות ה-70, כולל פגישה של שר הביטחון אריאל שרון עם נומיירי בווילה של המיליארדר סוחר הנשק עדנאן חאשוקג'י בקניה ב-1982, הממשל הסודאני הסכים להעלים עין לסירוגין ממבצעי המוסד (בהשתתפותו הפעילה של בן עוזיאל) להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, כך שישראל לא הייתה מעוניינת לתמוך במהלכים נגד נומיירי. אבל נומיירי הודח ב-1985, איסלמיסטים עלו לשלטון, עומר אל-בשיר שביצע הפיכה ב-1989 גם כן המשיך באיסלמיזציה ובמלחמה מול הדרום, לכן בשנות ה-90 גם ישראל השתתפה בהספקת הנשק למורדי הדרום בעקבות ביקורים של ג'ון גארנג  בארץ ובקשות לסיוע, אבל בניגוד למלחמה הקודמת הסיוע הזה לא היה בהיקפים משמעותיים.

כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ב-2005 ג'ון גראנג נהרג בהתרסקות מסוק. את מקומו תפס סגנו סאלווה קיר מאיארדיט שהיה חייל באניה-ניה, עבר אימונים באואיני-קיבול אצל מדריכים ישראליים, היה קצין בצבא סודאן והצטרף למרד ב-1983. ב-2011 לאחר משאל עם על עצמאות דרום סודאן סאלווה קיר הפך לנשיא הראשון של דרום סודאן העצמאית ומחזיק בתפקיד הזה עד היום. העצמאות לא הביאה איתה שלום, למרבה הצער. כבר ב-2011 התחילו התנגשויות בין הקבוצות השונות, וב-2013 פרצה מלחמת אזרחים דרום סודאנית פנימית שהסתיימה, לפחות בינתיים, רק בפברואר 2020 עם חתימת הסכם שלום בין הפלגים היריבים.

ישראל הכירה בדרום סודאן העצמאית למחרת הכרזת העצמאות ביולי 2011. כמה חודשים לאחריה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט ביקר בישראל והודה למארחיו במילים: "ללא עזרתכם לא היינו עומדים היום". גם דוד בן עוזיאל, "ג'ון", התקבל בדרום סודאן בסמוך להכרזת העצמאות בכבוד מלכים ע"י הנשיא, הגנרלים שהיו פעם החניכים שלו וגם ע"י ג'וזף לאגו שכיהן כיועץ לנשיא. בהמשך ב-2019 בן עוזיאל אף קודם לדרגת לייטננט-ג'נרל בצבא של דרום סודאן.

היחסים של ישראל עם דרום סודאן כרגע ידידותיים מכל בחינה, כולל פרוייקטים חקלאיים, הכשרת מתלמדים דרום סודאניים במגוון מקצועות אזרחיים והספקת ציוד בטחוני ע"י חברות ישראליות. כך שהעזרה הישראלית לכינון דרום סודאן ללא ספק הניבה פרי בצורה של עוד מדינה ידידותית יש מאין.

סוף דבר – מסכת ביצה

בגדול אפשר לסיים את הסיפור על דרום סודאן וישראל כאן, אבל נוסיף עוד משהו לאור הסכם הנורמליזציה עם צפון סודאן שנחתם ב-2020 במסגרת "הסכמי אברהם". בין שאר האנקדוטות האפריקניות מתקופתו בדרום סודאן דוד בן עוזיאל סיפר את הסיפור הבא:

בסוף תקופת האימון באואיני-קיבול נהוג היה שהחיילים מקבלים את הנשק והציוד ויוצאים בחזרה לאיזור הפעילות הקבוע שלהם, אבל מחלקה אחת עמדה וסירבה ללכת. לשאלתו של בן עוזיאל למה הם מסרבים לאגו ענה בחיוך מבויש שאצל חלק מהשבטים קיימת אמונה שאם יש לגבר אשך אחד גבוה מהשני, הוא יביא מזל רע ללוחמים שאיתו, הוא לא ייפגע, אבל הם כן. לרס"פ של הפלוגה יש את "הפגם" הזה לכן החיילים מסרבים לצאת איתו למסע. העניין סודר ע"י החזרת הרס"פ למפקדה ובן עוזיאל מיהר להכניס את הידע הזה למערך השיעורים:

"הקצינים לא היו מודעים לכך שאני מכיר את האמונה הזאת. בשיעור פריסת מארבים והסתערות הוספתי כבדרך אגב: "ודאו נא, כמפקדים – שהאשכים שלכם יהיו בגובה שווה לפני שאתם מסתערים". מיותר לתאר את פרץ הצחוק שעלה שם".

כך שנמתין ונראה האם באמת תהיה נורמליזציה, והאם למרות כל ההבדלים בין שני חלקי סודאן מדינת ישראל תצליח לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפתח קשרים פוריים לא רק עם הדרום אלא גם עם הצפון – ותמיד בגובה שווה.