נגד חופש ההפגנה: מחשבות על המהומות בירושלים

המהומות האחרונות בירושלים מלמדות אותנו שוב שחופש ההפגנה חשוב פחות מהחיים של תושבי ירושלים הנורמליים, אלו שרוצים ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבלות, ולא להשתתף בקטטות פוליטיות. המדינה חייבת לרסק את פושעי השנאה משני הצדדים באגרוף ברזל, ואף לומר בריש גלי: קודם סדר וביטחון, אחר כך "צדק", "כבוד", "זכות ההפגנה" וכל השאר.

Credit: Andrij-Ter, depositphotos.com

יתכן שבעתיד, יש שיזכרו את המהומות שהיו בימים האחרונים בירושלים כ"אינתיפאדת הטיקטוק". הכל מכירים את גורמי העומק שמתסיסים את הרחוב הערבי והרחוב היהודי הירושלמי, והמתח ששורר בין שתי הקבוצות. ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים: הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם, מנהג רמדאן ידוע, שגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה שהחל ברחוב הפלסטיני, להרביץ ליהודים חרדים ולהעלות את הסרטונים לטיקטוק. ברגע שסרטוני הטיקטוק הפכו לאופנה, ואלימות של פלסטינים נגד יהודים דתיים אקראיים הפכה לטרנד, ההידרדרות היתה רק עניין של זמן. בתגובה למהומות, החליט ארגון השנאה הגזעני "להבה" להוסיף גלונים של שמן למדורה, ויצא לשער שכם בתהלוכה. הפורעים היהודים לא הסתירו את מטרותיהם. בקבוצות פייסבוק יעודיות, הם דיברו על הכנת אגרופנים וכלי נשק קרים מאולתרים אחרים. כנופיות של נערי שוליים הרביצו לערבים ברחבי מרכז העיר, בעוד פלסטינים התארגנו בהפגנה משל עצמם, וערכו לינץ' בעוברי אורח שנסעו במזרח העיר.

בין כל הדיווחים על המהומות, בלטה בעיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים, אמר ליאון כי הוא ביקש בכל תוקף מהמשטרה למנוע את הפגנת השנאה של להבה בשער שכם, אך נענה שהדבר לא אפשרי מבחינה משפטית. התשובה של המשטרה מוזרה ממספר בחינות. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, נמנעו הפגנות משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הואצאפ של המפגינים הצביעו על סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, הקריאות הקצובות שלהם, "שישרף לכם הכפר", "מוות לערבים וכדומה", הם קריאות שבית המשפט כבר הגדיר בעבר כפליליות. אם המשטרה לא היתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין מאה מטרים משער שכם עם פרשים ורימוני הלם, היה ללא ספק מרחץ דמים.

יש כאלו שיסכימו אולי עם המשטרה. חופש ההפגנה, אחרי הכל, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אולי מפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לנעריו של גופשטיין "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם? עמדה כזאת מתעלמת מדינמיקת ההתלקחות שההפגנה של להבה ליבתה, ביחד עם האלימות הפלסטינית, ומהסכנה ההולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים. אלו שדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על הפעיל, האקטיביסט, שרוצה לזעוק את זעקתו, אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע. זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לעבוד ולפרנס את המשפחה, לבלות, או לחילופין ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסיה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ"צדק", מ"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חרויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. קודם כל הזכות לחיים ולביטחון – אחר כך כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להדגיש, שביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. גם בארצות הברית וגם בישראל, למשל, יש נטייה למשטרה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יופיעו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה, למשל. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של "להבה", שכל כולן ומהותן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חרויות" תיאורטיות. הביטחון של תושבי העיר קודם להן. לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה (איסור ישיבה על המדרגות), אבל ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד. בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים וכל אלימות אתנית עלולה להביא למרחץ דמים.

ומה חוץ מזה? הדברים מובנים מאליהם, אך חייבים להיאמר שוב ושוב. אלו שמזדהים אידיאולוגית או לפחות "מבינים" פשעי שנאה (בדרך כלל מהצד "שלהם") תמיד מעלים את ההקשר כדי להמעיט בחומרתם. כן, לא נחמד שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק, אבל "אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים". בוודאי פסול לצעוק "מוות לערבים" או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל "אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב". יש גם שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה": אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים.

לכל האפולוגטים הללו של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על לינצ'ים או אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה. המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיף אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, מאלימות פרטית שמכה באנשים בלי הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסויימים, שמשחררים פורעים אחרי מספר ימים. ארגונים אלימים מטבעם, כמו להבה, יש לאסור מיד, ולנהוג בהם כפי שנהגו בתנועה האסלאמית הצפונית. למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין וכל יתר המנהיגים במעצר מנהלי, ובהקדם האפשרי להעמיד אותם למשפט. בשלב הבא, יש לעבור למעצרים של פעילי הגרעין הקשה, ואת נוער השוליים להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

ארגונים שאולי נוהגים לפעמים באלימות, אך רוב פעילותם אינה אלימה, יש להסס לפני שאוסרים ומפזרים. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – יש לפזר ולשבור ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל"חירות" של מתסיסים מקצועיים לשפוך שמן לתוך המדורה.

נ.ב. איך להתגבר על הגב הפוליטי של אנשי להבה – זו שאלה קשה הרבה יותר. צעד אחד לפתרון הוא להשאיר את סמוטריץ' וחבריו מחוץ לממשלה הבאה.

עידן הבעיות: מהפרלמנט הבריטי לפיתרון הסופי

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושצ'נקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." אבל כשמישהו אומר "הבעיה היהודית", "הבעיה הגרמנית" או ה"בעיה הערבית", למה הוא מתכוון למעשה? בספר מרתק, בוחנת החוקרת הולי קייס מתי ובאיזו צורה התחילו להגדיר קבוצות של בני אדם כ"בעיות" הזקוקות לפתרון, וכיצד הגיע ההיגיון הזה, רציונלי ושוחר טוב בבסיסו, לשיאו המחריד בפיתרון הסופי של היטלר.

Holly Case, The Age of Questions (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2020)

"כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך."

ג'.ר.ר. טולקין, ההוביט (תרגום הטייסים)

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושנקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." המשפט הזה, שללא ספק נאמר בכוונה טובה, העלה קונוטציות שיש לתת עליהן את הדעת. כמו ברכת ה"בוקר טוב" מ"ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין לעיל, אפשר להבין אותו במספר דרכים. יושצ'נקו, מן הסתם, התכוון לכך שהיהודים האוקראינים הם אזרחים ככל האזרחים ולא "בעיה" שיש לדון בה. מנהיג אנטישמי או נאצי היה יכול לומר את אותו הדבר, ולהתכוון לסילוק היהודים בכדי להיפטר מעונשה של "בעייתם". מסיבה זו, לא מקובל היום להשתמש בביטוי "הבעיה היהודית", שנודף ממנו ריח חזק של אנטישמיות. אבל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, הביטוי היה נפוץ להפליא, גם אצל היהודים ולא רק אצל מבקשי רעתם. תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הציע דרכים לפתרון ה"בעיה היהודית", אותה ראה כמפתח לפתרון בעיותיה של אירופה כולה, וכמותו גם הוגים יהודים לא ציונים.

ואכן, אם נערום את הספרים שנכתבו על ה"בעיה היהודית" זה על זה, נקבל ספרייה עמוסה ומאובקת של עשרות אלפי כרכים שתוכל למלא כיכר עירונית עצומה מקצה לקצה. מסיבה זו, החוקרת הולי קייס החליטה שלא לכתוב עוד ספר על ה-Jewish Question, ובמקום זאת להסתכל על הנושא כולו מזווית מקורית ומעניינת. אם מתבוננים היטב בפוליטיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היא טוענת, נוכל לשים לב שה"בעיה היהודית" בשום אופן לא היתה הבעיה היחידה. למעשה, כמעט כל נושא פוליטי, בעיקר כזה שנגע לשטחים שנויים במחלוקת, אימפריות מתפרקות או קבוצות מיעוט שנויות במחלוקת, הוגדר כ"The X Question". לצד הבעיה היהודית היו גם  "הבעיה הצוענית", "הבעיה המזרחית" (גורל שטחי האימפריה העותמאנית המתפרקת), "בעיית הנשים", "בעיית המתכת היקרה", "הבעיה ההודית", "הבעיה הבלקנית" ואין ספור ניסוחים משוכפלים מסוג זה. קייס החליטה לא להתעסק באחת הבעיות הללו באופן פרטני, אלא דווקא בניסוח. מה גרם לסופרים, עיתונאים ופוליטיקאים באינספור מדינות מערביות להתייחס כמעט לכל מחלוקת פוליטית, קבוצה לא אהודה, שטחים שגורלם לא היה ברור ואפילו משבר רפואי בניסוח של "בעיה"? כאן כדאי לשים לב, שהמילה האנגלית הרלוונטית היא Question. כמו מקבילתה הגרמנית Frage, אפשר לתרגם Question לעברית גם כ"בעיה" וגם כ"שאלה". לכן, כשאנחנו אומרים The Jewish Question אנחנו מתייחסים ל"שאלה" שיש לברר, ובו בזמן ל"בעיה שיש לפתור", בין אם בפיתרון זמני ובין אם בפיתרון סופי.

Book depicting a driven, fallible Herzl has fresh details on father of  Zionism | The Times of Israel
עסק ב"בעיה היהודית" – הוגה הציונות המדינית תיאודור הרצל

כבלשית היסטורית, הולי קייס מתחקה אחרי המקור של המושג הבעייתי. לפני המאה ה-18, היא אומרת, מי שהתייחס למשהו כ"בעיה" או "שאלה" בדרך כלל לא הניח שיש פתרון בנמצא. המונח היה בעיקר בשימוש תיאולוגי, והתייחס לסוגיות כמו "שאלת טובו של האל", שאפשר לדון בהן לנצח בלי להגיע לפתרון ברור. השימוש ב"בעיה" לתיאור סוגיות פוליטיות הגיע, היא טוענת, מהתרבות הפרלמנטרית של האימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-18, צבר הפרלמנט הבריטי כוח הולך וגובר מול המלך. זה כבר לא היה יכול להתנהג באופן שרירותי, אלא חוייב להסביר לחברי הפרלמנט באופן רציונלי את הצעדים שנקט בהם. כשנתקלה הממלכה הבריטית במשבר, ביקשו חברי הפרלמנט דו"ח מפורט על העובדות, דנו בהן בכובד ראש על כל צדדיהן, ואז ניסו להגיע להחלטה שתוביל בתקווה לפתרון רציונלי, מהיר ויעיל. בסוף המאה ה-18 נתקל הפרלמנט הבריטי בשפע של "בעיות" כאלו, מאזורים מורדים בהודו ועד "הבעיה האמריקאית", שהחמירה עד כדי כך שהובילה להתנתקות הקולוניות הסוררות מהאימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-19, הניסוח הפרלמנטרי של "בעיה" שדנים בה ופותרים אותה באמצעות החלטה נדד מאולמות ווסטמינסטר לתרבות האינטלקטואלית של אירופה כולה, בין היתר דרך קונגרס וינה שדן בבעיות המרובות שמלחמות נפוליאון הותירו אחריהן. מכאן ואילך, צצו בעיתונות האירופיות אינספור בעיות שכאלו. "הבעיה האירית" המשיכה, למשל, לייסר את אנגליה לאורך המאה כולה, ואיתה גם "הבעיה הגרמנית" (כלומר, השאלה מי יצליח לאחד את גרמניה ובאלו תנאים), "הבעיה המזרחית" של שטחי האימפריה העותומנית וכמובן, הבעיה היהודית.

בפרקים השונים של ספרה, מעלה קייס טיעונים שונים ביחס ל"בעיות". ראשית כל, בעיקר במאה ה-19, הדיון בבעיות נטה להיות קשור לשאלות של אמנספיציה ושחרור. ה"בעיה האירית", למשל, עסקה במידת האוטונומיה והעצמאות שתינתן לאירלנד מהדיכוי הבריטי, וכך גם בעייתם של העמים הנוצריים שנאנקים תחת עול השיעבוד העותמאני. אפילו הבעיה הגרמנית והבעיה היהודית נתפסו, לרוב, כבעיות של שחרור עמים משועבדים: איחוד גרמני נקי מפיאודליזם, ואמנסיפציה יהודית שתגאל את העם מאפלייה, פוגרומים ודיכוי. שנית, "בעיה" הניחה במקרים רבים פתרון לאומי – אירלנד עצמאית, גרמניה שתשלוט בגורלה ותהפוך למעצמה מרכז אירופית, או עם יהודי משוחרר במדינה משלו, בהתאם לחזון הציוני של הרצל וממשיכיו.

Credit: Stuart Miles, depositphotos.com

שלישית, ברגע שהסתבר שה"בעיות" לא ניתנות לפתרון קל ופשוט, אלו שהעלו אותן שוב ושוב נכנסו להלך רוח מסוכן. ברגע שהפתרון הקל שחזו הלך והתרחק מהם, הם נטו להעלות את ההימור, לצרף בעיות שונות זו לזו, ולהגדיר אותן כגורליות, כאילו ששלום אירופה, או העולם כולו, תלוי בהן. אמנם חלק מהבעיות "נפתרו", אבל במקרה כזה, תמיד צצו אחרות, או שהשאלה הוגדרה מחדש. למשל, גם לאחר שגרמניה אוחדה, בעית "הייעוד הגרמני" במרכז אירופה טרם נפתרה. העם הגרמני אמנם חי במדינה משלו, אבל היא קטנה מאד, ואין לו מרחב מחייה שיבטיח את קיומו בעתיד. כל עוד לא תיפתר שאלת מרחב המחייה, הרי שקיומה של גרמניה עומד בסכנה והבעיה שלה לא באמת נפתרה. הייאוש מפתרון הבעיות הסבוכות הקשורות זו בזו, ביחד עם החשיבות העצומה שייוחסה להן, הובילה – בקרב רבים מדי – להלך רוח אלים ורצחני. אמנם, מעלי הבעיות הניחו שפתרונן יוביל לשלום נצחי, אבל גם שפתרון כזה מצריך בוודאות גבוהה מלחמה אפוקליפטית. אם אי אפשר להתיר את הקשר הגורדי, אולי כדאי פשוט לחתוך אותו בחרב. במובן זה, ה"פיתרון הסופי" של היטלר, השמדת היהודים כולם, לקח את ההיגיון של "עידן הבעיות" עד לקצה. היטלר הניח שהבעיה היהודית גורלית, קשורה באופן הדוק לבעיות קיומיות אחרות של גרמניה ואירופה, ולא ניתן להשיג את יתר מטרותיו בלי לפתור אותה. לשיטת הנאצים, הזמן לפתרונות חלקיים שלא הואילו במאומה חלף עבר לו. יש להגיע ל"פתרון סופי". וברגע שהשתכנעו שגירוש מוחלט מכל שטחי שלטונם אינו ריאלי מסיבות שונות, הם בחרו לקחת את היגיון עידן הבעיות עד לקצו המחריד ו"לפתור" את הבעיה של מיעוט על ידי השמדתו המוחלטת. כך, היגיון שהתחיל באופן רציונלי לחלוטין, כדרך פרלמנטרית לפתור סוגיות באופן הגיוני, הסתיים בטירוף של ארובות אושוויץ וטרבלינקה. קייס מסכמת את ספרה במילים הבאות:

השאיפה [לפתור בעיות באופן שיבטל את הסתירות ביניהן] היתה נוקבת. אבל היו גם עולם אמיתי, אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים… הנעליים הגדולות להפליא שהתיימרו לפתור את הסתירות המציקות על ימין ועל שמאל, נחתו לעיתים קרובות מדי, ולפעמים בעוצמה קטלנית, על ראשיהם של מצבורי הבעיות הגדולים והסבוכים ביותר: בני אדם.

כאן, אנחנו חוזרים במעגל לדבריו של ויקטור יושצ'נקו, נשיא אוקראינה לשעבר, בתחילת הפוסט. ברגע שאתה הופך קבוצה מוגדרת של בני אדם ל"בעיה", אתה עלול לסמן מדעת או שלא מדעת פתרון אלים וקטלני. הגדרת השאלה, במקרים רבות מדי, מבשרת כבר את התשובה. אולם אנחנו חיים בעולם אמיתי, שאכן מלא בבעיות שיש לדון בהן ולפתור אותן, ורבות מהן אכן נוגעות לאנשים אמיתיים. המסקנה, אולי, היא שיש להגדיר בעיות באופן חלקי, מתוחם ומוגבל ככל האפשר, ואף פעם לא לקשור אותן למהות של קבוצות. לא לדבר למשל על "הבעיה הערבית" (מושג שמשתמשים בו בדרך כלל חסידי טרנספר למיניהם), אלא על "בעית הפשע המאורגן במגזר הערבי" או על "בעיית הפיתוח של היישובים הערביים". וכמובן – להבין שבעולם האמיתי כל פתרון יהיה מעצם טבעו זמני וחלקי. השאיפה לפתרונות מוחלטים וסופיים, כאלו שמניחים מאבק אפוקליפטי שאחריו הבעיה לא תתקיים יותר, היא החריקה הראשונה של שערי הגיהנום הנפתחים לרווחה.

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

דאע"ש חוזר לסוריה: מבט על אויב חדש-ישן

בזמן שאנחנו עסוקים בקורונה ובמערכות בחירות אינסופיות, דאע"ש זוחל חזרה לסוריה. ד"ר אלי גליה, חוקר מלחמת האזרחים הסורית ומחבר הספר "ג'ורג' חבש – ביוגרפיה פוליטית", מוסר לנו את החדשות הרעות: החולשה, השחיתות וחוסר האונים של משטר אסד מצמיחים מחדש את כוחות החליפות, שממתינים לשעתם לשוב לקדמת הבמה. ינשוף צבאי-אסטרטגי בטור אורח על איום חדש-ישן.

מפרסומים שראו אור במהלך החודשיים האחרונים אודות הגברת פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי, שלוש שנים לאחר שמשטר אסד הודיע על מיגורו ממרבית שטחיו בסוריה, ניתן ללמוד כי דאע"ש הרחיב במהלך השנה החולפת את פעולות הגרילה שלו במדינה בשלושה ממדים: במרחב הגאוגרפי, בקטלניות הפעולות ובמורכבותן. מבחינה גאוגרפית, התפשט דאע"ש ממעבה המדבר אל פאתיו, קרי, מהריפים הרחוקים של חומס ודיר אל-זור אל עבר הריפים של מחוזות חמאה, חלב ואל-רקה, בפנים הארץ. ברבעון האחרון של שנת 2020 ביצע דאע"ש פעולות באיכות גבוהה יותר, כדוגמת אלו שנערכו בריף של חמאה, וזאת על אף תגבורי הכוחות המיליציוניים ברובם שערכו הסורים בגזרה זו. חלקים נרחבים מהמדבר הסורי, שהוא שטח רחב ידיים, נחשבים עדיין No Man's Land.  

מאז ראשית שנת 2020, וביתר שאת מאז הקיץ האחרון, ביצע דאע"ש (ממערב לנהר הפרת) 286 פעולות התקפיות, מהן 94 באיכות גבוהה. במהלכן נהרגו 432 קצינים, חיילים ומיליציונרים סורים ולא סורים, וכן 41 אזרחים. 211 בני אדם נפצעו. בין ההרוגים – 24 פונקציונרים בכירים, מהם קצין רוסי בדרגת אלוף, בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, קצינים בדרגות תא"ל-אל"ם בצבא סוריה, וכן מפקדי שטח במסגרות מיליציוניות ובעלי תפקידים במנגנוני הביטחון.

 אמצעי הלחימה של דאע"ש לצורך מתקפותיו מקורם במצבורי נשק שנותרו מוסלקים בשטח, בשלל שנלקח במהלך מתקפות על שיירות סוריות וברכש ב'שוק השחור'. אלה כוללים נשק קל, מקלעים המותקנים על כלי רכב, משגרי רקטות נישאים וטילי נ"ט מונחים. הרכש ב'שוק השחור' נעשה באמצעות משתפי פעולה מקומיים ותוך כדי ניצול השחיתות הפושה בממסד הצבאי הסורי. מקורות טוענים למעצרם של עשרות קצינים ביחידות עלית סוריות ומפקדי מיליציות בכירים בשל גניבת נשק מבונקרי תחמושת צבאיים ומכירתם באמצעות ספסרים לדאע"ש. לכוחות הצבא הסוריים חלק משמעותי בהקלת ההברחות של נשק ואדם ובהדלפת מידע עבור פעילי דאע"ש משני צידי נהר הפרת. על פי עדותו של מיליציונר מכוחות "ההגנה הלאומית", הדבר נובע מהמאבקים הפוליטיים הנמשכים מזה שנתיים בין שלוחת דיר אל-זור של ארגונו לבין מפקדת דיביזיה 17. לטענת המקורות, דאע"ש עדיין מחזיק בחלק מההון שצבר מאז כינונה של הח'ליפות האסלאמית וזה משמש אותו כיום לצרכים קיומיים. לאלה יש להוסיף אגרות הנגבות ממבריחים ברשתות הברחה שונות, ומסוחרים המשנעים סחורות ודלק ממזרח סוריה למערבה. מזון ותרופות משיגים המג'אהדין משבטי הבדואים, שוכני המדבר. לבד מהיכרותם את השטח ואת תנאיו הטופוגרפיים והאקלימיים, עושים פעילי דאע"ש שימוש גם בכפרים שננטשו מיושביהם במהלך מלחמת האזרחים.

במפה מוצגים שטחי השליטה של דאע"ש בשיא כוחו במאי 2015. כעת, הארגון, שנהדף מרוב הטריטוריה שלו, מתחיל לזחול חזרה מעמקי המדבר לריפים של דיר א-זור, חמאה, חלב וא-רקה. Credit: Semhur Flappiefh, Wikiemdia Commons, data from the New York Times, CC-BY-SA 4.0

אל יעדי הפשיטות על עמדות ומחסומים צבאיים הצטרפו בחודשים האחרונים צירי גישה מרכזיים, המהווים עורקי תחבורה חיוניים לצרכים צבאיים ומסחריים כאחד: כביש 20 מדיר אל-זור לתדמור (ומשם לדמשק) וכביש 42 מאל-רקה לחמאה (העובר דרך העיירות אל-רצאפה, את'ריא וסלמיה). עוד הותקפו מחסני תחמושת של צבא סוריה ומתקנים חיוניים אחרים, כגון: שדות גז ותחנות השאיבה לאורך ציר ה- T. המג'אהדין אורבים לכלי רכב, מניחים מוקשים או מטעני צד או מציבים מחסומי דמה. קורבנות התקיפה הם שיירות צבאיות, אזרחיות או מסחריות, ובכלל זה מכליות המבריחות דלק ממזרח המדינה אל 'סוריה של אסד'.

במסגרת 'אסטרטגיית הכלה' של האיום בשל היעדר היכולת למגרו, משיקים הכוחות הסוריים "מבצעי סריקה" הנערכים מעת לעת ברחבי המדבר כדי לתור אחרי חוליות של דאע"ש. אלה נעשים בדרך כלל בתגובה להתקפות פתע ג'האדיסטיות, וככל הנראה, ללא מודיעין מספק. סדר הכוחות הסורק הינו על טהרת המיליציות המוכוונות בידי הרוסים, כדוגמת יחידות מגיס 5, כוחות "ההגנה הלאומית", "חטיבת ירושלים" הפלסטינית ומיליציות שבטיות, ללא השתתפות פעילה של מיליציות פרו-איראניות, ככל הנראה, בשל המאבק הרוסי-איראני לתפיסת אזורי השפעה, שזלג גם למזרח המדינה. מדובר בכוחות חי"ר מיליציוניים בעלי מיומנות צבאית נמוכה יחסית, המצויידים בנשק קל ובינוני והנעזרים בגורמי תמיכה באש. לצד המיליציות פועלות ברחבי המדבר גם יחידות של הצבא הסורי (האורגני), אם כי בהתבסס על סדר כוחות שלדי.

עד כה ניתן להיווכח, שפעולות הסריקה הללו הצליחו לעכב במעט את מתקפות דאע"ש באזורים מסוימים ולדחוק את פעיליו לאזורים סמוכים, אך בלי להפוך את הקערה על פיה. מדובר בדרך כלל בפשיטות ממוקדות, המחייבות הקפצת כוחות תוקפים מנקודה אחת לאחרת מרחק של עד 20 ק"מ מנקודה לנקודה ("Leap Frogging"), פועל יוצא של הטופוגרפיה הייחודית של השטח, מה  שמותיר לדאע"ש מרחב פעולה והמשך תמרון. באחד המבצעים שנערכו באזור ג'בל אל-בשרי, מעוז דאע"ש במדבר, נחשפו מקומות מסתור ששימשו את דאע"ש עוד בתקופת הח'ליפות כדי שישמשו אותו גם ב"יום שאחרי". הטלוויזיה הסורית דיווחה ב- 23 במרס כי כוחות מיוחדים של צבא סוריה איתרו אמצעי לחימה, ציוד צבאי, תחמושת ובלוני גז של פעילי דאע"ש בתוך נקיקים חבויים ליד הכפר אל-דויר, באזור המדברי שממערב לדיר אל-זור.

מבצע של צבא סוריה נגד דאע"ש, כמתואר בטלוויזיה הסורית ב-23 במרץ, 2021

לצד הפעילות הקרקעית בלטה ברבע האחרון של שנת 2020 עלייה גדולה בהיקף ההפצצות האוויריות, ובשלושת החודשים האחרונים תועדו מאות גיחות הפצצה של חילות האויר הרוסי והסורי כאחד. יחד עם זאת, הואיל וההפצצות הללו מגיעות לאחר פסק זמן בלחימה הקרקעית באזור המדבר, יש להן, נכון לעכשיו, השפעה שולית על יכולתו של דאע"ש לפעול. רוב התקיפות הן נגד יעדים סטטיים ללא סיוע אווירי רציף הניתן לכוחות הסורקים.

התרחבות פעילותו של דאע"ש ברחבי המדבר הסורי מביאה למסקנה, שלסורים אין אסטרטגיה סדורה להתמודד עם הארגון ולעוקרו משם, וזאת על אף שהם נהנים מעדיפות צבאית. משום כך, לא מן הנמנע, שדאע"ש ישאף להרחיב את התקפותיו גם אל עבר מרכזים אורבניים בערים דיר אל-זור, אל-מידין, תדמור ואל-סח'נה ויקשור קשרים עם מקומיים לצורך איסוף מידע ויצירת קשרי מסחר. יחד עם זאת, לדאע"ש אין שום יכולת או תמריץ לנסות ולתפוס שטחים ולהשתלט עליהם, אלא להמשיך בפלישות נקמה והטרדה ברוח התפיסה הג'האדיסטית בדבר חשיבותן של حروب النكاية "חֻרוּב אל-נִכָּאיָה" [="מלחמות התשה ונקמה ללא הישגים טריטוריאליים כלשהם"]. הדבר עולה בקנה אחד עם אסטרטגיית "העימות העקיף", שפותחה מאז קריסתה של הח'ליפות האסלאמית, המאפשרת לדאע"ש מחד למזער נפגעים בשורותיו, ומנגד להמתין לשעת כושר כדי לשוב לקדמת הבמה, כפי שקרה כבר קודם לכן בעיראק ובסוריה.

בכל הנוגע לדיון המתחדש מעת לעת על אודות מחויבותה הצבאית של ארצות הברית כלפי צפון מזרח סוריה ועיראק, על ממשלו החדש של ביידן לשים לב גם לנעשה במדבר הסורי. משטר אסד ובעלי בריתו הרוסים והאיראנים מתקשים, נכון לעכשיו, להתמודד עם האיום, מודיעינית ואופרטיבית. חולשתה של דמשק היא שאפשרה לדאע"ש לחזור ולהשתמש במדבר כ"בסיס התארגנות אחורי" לצרכי אימונים ולוגיסטיקה, בדומה לתפקיד ששימש מדבר אל-אנבאר במערב עיראק (בעשור שקדם לאירועי "האביב הערבי"). זאת ועוד, בעוד שהאמריקאים עורכים פעילות סיכול (יחד עם "כוחות סוריה הדמוקרטיים" הכורדיים) ממזרח לפרת, הרוסים (והסורים) מנהלים את הפעילות הסיכולית שלהם ממערב לנהר, וסביר להניח, ללא תיאום ושיתוף פעולה מודיעיני ביניהם.

ניתן לסכם ולהסיק, כי ככל שעוצמתו של דאע"ש במרכז סוריה תלך ותגדל, ומיומנותו בלחימת גרילה מדברית תשתכלל, הוא צפוי לבנות מחדש את רשתותיו ואת יכולותיו המבצעיות גם בצפון מזרח סוריה ובצפון עיראק, בין היתר, על בסיס תגבור אפשרי של אלפי לוחמים ובני משפחותיהם שנותרו מוחזקים במחנות המעצר ובמחנה העקורים אל-הול שבמחוז אל-חסכה. נסיגה אפשרית של ארה"ב ממזרח לפרת תביא לחזרתם המלאה של המשטר הסורי ושל פטרוניו הרוסים, ויחד איתם יחזרו גם השחיתות וחוסר הכשירות שאפשרו את התרחבותו המהירה של דאע"ש במדבר אל-שאמי, הוא המדבר הסורי, שהפך בשנה החולפת "חור שחור" או מעין "משולש ברמודה של סוריה".

מאכל היוקרה היהודי: הגפילטע פיש שלא הכרתם

פסח מתקרב והגיע הזמן לדבר על כבודו האבוד של הגפילטע-פיש. שלום בוגוסלבסקי, היסטוריון, מדריך טיולים ומומחה למזרח אירופה, בטור מיוחד על מאכל היוקרה היהודי, שהפך מסיבות מוטעות לסמל לתפלות ולעוני. מדוע הגפליטע פיש אינו "אשכנזי" ואינו "רוסי", וכיצד אפשר לפענח את סודות התרבות הקולינרית העשירה שהצמיחה אותו? ובעצם, מה זה "מאכל יוקרה" ואיך קובעים שהוא כזה? ינשוף קולינרי בטור אורח מיוחד שיריץ אתכם לקערות החזרת.  

Credit: Ran Greiss, depositphotos.com

פסח מתקרב והגיע הזמן לדבר על כבודו האבוד של הגפילטע-פיש ועל מטבח מזרח-אירופאי יהודי באופן כללי. שהוא גם המטבח המסורתי היחיד שבמקום לתת לך אדג' בריאליטי בישול נשאר נלעג, מבוזה ובעיקר בלתי מובן. כמו, במידה רבה, כל דבר אחר שקשור ליהודים של מזרח-אירופה. זה לא מטבח שחייבים לאהוב, כמובן. יש מטבחים שאני, אישית, אוהב יותר. טעם אישי לא רלוונטי כאן כי קולינריה היא סיפור של גיאוגרפיה, תרבות, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון.

הבה נגדיר במה מדובר אבל קודם, במה לא. זה לא "מטבח אשכנזי". "אשכנז" נמצאת בין פריז לפראג. במקור אפילו פחות מזה, משהו כמו גרמניה ואוסטריה. מה שנמצא מזרחה לפראג נקרא, במערכת המושגים שהביאה לנו את המונח הזה, "כנען". זה עתיק ולא חשוב כי יהודי מזרח-אירופה היו אשכנזים מהרבה בחינות. עם זאת, עדיין מדובר בקבוצה נפרדת ושונה מיהודי מרכז ומערב-אירופה, שהסיפור שלה אחר ומה שחשוב במיוחד כשבקולינריה עסקינן – חיה במרחב תרבותי וגיאוגרפי אחר.

לא מדובר גם ב"אשכנזים" במשמעות הארצישראלית של המונח. כאן, המונח לא רק עשה סלט בין כל התרבויות של אירופה כמו שהמונח המנוגד, "מזרחים", הפך את כל התרבויות היהודיות בין מרוקו לאפגניסטן לבליל אחד, אלא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות מקומיות. זה לא שאין קשר לאירופה אבל הקשר הוא כמו בין קאובוי בטקסס לסבא של סבא שלו המהגר מאנגליה. השני לא כל כך רצה להמשיך את מה שהיה באנגליה אלא להקים משהו שונה, אם לא מנוגד, במוצהר. כך שלא הייתי מנסה ללמוד על תרבותם של יהודי מזרח-אירופה מהתבוננות ב"אשכנזים" ישראלים. בטח לא כשמדובר באוכל, שמשתנה בעקבות תנאים מקומיים מהר וחזק יותר מהרבה אלמנטים תרבותיים אחרים.

מפת ניבי שפת היידיש. האם היא תואמת את החלוקה בין "אשכנזי" ובין "מזרח אירופי"? קרדיט: Yuri Koryakov, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 3.0

זה גם לא אוכל רוסי. מדהים כמה נפוץ השימוש ב"אוכל רוסי" כמונח גנרי למטבח מזרח-אירופאי. מינוח כזה אפשר למצוא גם במקומות רציניים כמו, למשל, במוזיאון העם היהודי החדש והמפונפן במה שהיה פעם "בית התפוצות". המטבח הרוסי עצמו הוא בסיסי למדי. המטבח של האימפריה הרוסית עשיר הרבה יותר, כמובן, מפני שהוא אימץ שלל מסורות קולינריות מאזורי השליטה שלה, ובראשם מזרח-אירופה. "אוכל רוסי" מוכר לנו בעיקר בזכות המטבח הסובייטי וגם זה לא הנושא שלנו. המטבח הסובייטי הוא, בבסיסו, חלק מפרויקט התיעוש ובניית האימפריה הסובייטית בימי סטלין. יש לו קשר למסורות קולינריות מרחבי ברית המועצות אבל זה לא משהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה על מטבח מזרח-אירופאי, בטח לא בגרסתו היהודית. מה שחשוב יותר זה שיהודים כמעט לא חיו ברוסיה עצמה עד 1917.

אנחנו בטח ובטח לא מדברים על מטבח דל, תפל ועני ובשביל להבין את זה מספיק לפתוח מפה. המפה שאנחנו פותחים כוללת את אוקראינה, בלארוס, ליטא, פולין ואזורים סמוכים כמו חלקים מרומניה והונגריה. אוקראינה הייתה האזור המיושב ביותר ביהודים, בלארוס אחריה. כשמדובר באירופה, ככל שמתקדמים מזרחה כך יש יותר יהודים – עד לגבול רוסיה שמעבר לו, כאמור, כמעט ולא היו כאלו. בואו נגיד כמה דברים על האזור הזה:

הוא אחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר בכדור הארץ. הדבר נכון במיוחד לאזור מרכז אוקראינה שבו נמצא כשליש מהכמות העולמית של מה שהם מכנים "צ'ורנזיום". אדמה שחורה. שכבה עבה מאוד של קרקע שהיא למעשה קומפוסט עשיר שהפך את האזור ליצואן חקלאי מהגדולים בעולם. כך הוא גם בימינו. האדמה העשירה הזאת הייתה אחת המטרות העיקריות של הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא הייתה אמורה להאכיל את הרייך בן אלף השנים. יש באזור סוגים רבים אחרים של קרקע. חולית, ביצתית, הררית, מיוערת. האקלים נע בין ים-תיכוני בקירוב ועד צפון-אירופאי קר. ההשפעות התרבותיות כוללות, חוץ משלל הזהויות המקומיות, גם את האימפריה העותמאנית, מרכז אסיה, הקווקז, הבלקן, הונגריה, גרמניה ושבדיה. במילים אחרות, יש שם את כל התנאים לתרבות קולינרית עשירה, מעניינת ומגוונת ואין בו אף אחד מהתנאים לקולינריה דלה, אפורה ותפלה כפי שרבים נוטים לחשוב.

אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם: אדמה שחורה אוקראינית. Credit: Lluka, depositphotos.com

בואו נדבר על התפלות, כביכול. אכן, תבלינים יבשים עם טעמים חזקים זה לא משהו נפוץ באזור. היסטורית, תבלינים כאלו היו מוצרים מיובאים ויקרים. לכן ספקטרום הטעמים שם מזכיר פחות את המטבח של דרום הים התיכון ויותר את המטבח היפני שמשום מה לא נחשב כתפל אלא כמעודן. כלומר, הטעמים הם בעיקר של חומרי הגלם כשהתיבול הנפוץ ביותר הוא חומץ, שמנים שונים, תהליכי התססה, ייבוש, כבישה, המלחה ועישון. יש מבחר גדול של דגנים. המון פטריות ופירות יער, בנוסף לסתם פירות – בעיקר משמשים, תפוחים ושזיפים. היזכרו נא בשיינה-שיינדל שיורדת על מנחם-מנדל שמנסה להביא את המכה באודסה ומפצירה בו לשכוח מהענבים הדרומיים האלה כי שום דבר לא משתווה לשזיפים של כתריליבקה. מתיקות הגיעה מירקות שורש. ה"צימעס" היהודי, תערובת של ירקות שורש מבושלים ומתובלים, היא מנה מתוקה. וכמובן שהיה דבש, שיוצא מהאזור למרחקים עוד בימי הביניים. כך שעל מטבח דל קשה לדבר, לפחות לא אם מדובר באנשים שאינם עניים מאוד.

הטעם מגיע מהמרכיבים: צימעס מירקות שורש. Credit: Finist_4

סטריאוטיפ נוסף על מטבח יהודי מזרח-אירופאי הוא שזה אוכל של עניים וגם הוא מוטעה. אמנם בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה יהודי העיירות חוו קריסה כלכלית, מכל מני סיבות. זה הניע תהליכים היסטוריים רבים שהמיידי בהם היה ההגירה העצומה לארצות הברית. אבל היסטורית, יהודים היו בני המעמד העירוני. למעשה, הם היוו כמחצית מבני המעמד העירוני למרות שהיו כ-10% מהאוכלוסייה. רובם חיו בעיירות וערים קטנות אבל היו מה שהיינו קוראים היום מעמד בינוני. מה שחשוב יותר, היות שיהודים היו בחלקם הגדול סוחרים ומתווכים בין בעלי האחוזות לאיכרים הייתה להם גישה טובה לתוצרת חקלאית מקומית וגם למוצרים מיובאים.

להחשיב גפילטע-פיש, מכל הדברים, לאוכל של עניים זה אחד הדברים הכי מופרכים. נחזור לגיאוגרפיה רגע: האזור המדובר הוא מרחב יבשתי עצום. מה שאומר שדגים זה לא בדיוק דבר שנמצא בו בשפע. פירוש הדבר הוא שיש שתי קטגוריות של דגים: דגים קטנים ודגים גדולים. דגים קטנים היו נפוצים גם כי הם זמינים יותר בנהרות ובבריכות דגים וגם כי מאוד פשוט לשמר אותם ע"י המלחה, עישון וייבוש ולשנע אותם למרחקים. זה באמת היה זול. זה מה שהיו מגישים בטברנות ליד כוסית הורילקה ויהודים ניהלו כמעט את כל הטברנות. הערינג ושות' זה חטיף שעושה אותך צמא ככה שתשתה יותר בירה וזה גם כשר כך שהוא מתאים גם לקליינטים יהודים וגם לגויים. עד היום, דג מלוח נחשב באזור לאוכל יהודי.

חטיף מצמיא בפונדקים יהודיים: דגים מלוחים ומלפפונים חמוצים עם וודקה. Credit: Andrey Cherkasov, depositphotos.com

דגים גדולים זה סיפור אחר. יש פחות מהם והם יותר יקרים. לכן גם אף אחד לא רוצה לשמר אותם כי מה עשינו בזה? בשביל זה יש דגים קטנים וזולים. אם לא משמרים אותם אז צריך לשנע אותם טריים וזה מייקר את העניין הרבה יותר. כמו שאנחנו יודעים, התנאי הראשון להפיכת מאכל ליוקרתי זה מחיר ונדירות, לא טעם. אם קוויאר שחור או כמהין היו זמינים וזולים כמו פיצה אני מניח שרובנו לא היינו עושים מהם עניין גדול וכן היינו עושים עניין גדול מפיצה אם הייתה עולה דולר לגרם. דגים לא היו רק יוקרתיים אלא גם הפגנת עושר. בחתונות יהודיות היה נהוג להגיש דגים. למעשה, זה היה נהוג כל כך שההנהגה היהודית האוטונומית הארצית, אותו פרלמנט שמכונה "ועד ארבע ארצות" והתקיים בין סוף המאה השש-עשרה לסוף המאה השמונה-עשרה, פרסם תקנות שהגבילו את כמות הדגים שמותר להגיש בחתונות. ההנהגה ראתה זאת כבזבוז, במיוחד לאור העובדה שהיא תמיד התקשתה לאזן את התקציב. הקהילות היו תמיד שקועות בחובות גם בלי שחבריהן יבזבזו המון כסף על דגים. החובות היו בין השאר למוסדות כנסייתיים. מוסדות כאלה גם קיבלו מהיהודים מיסים ישירים שיותר נכון לקרוא להם "פרוטקשן". היו צורות רבות של פרוטקשן לכל מני גורמים שיכלו לעשות ליהודים בעיות ולפעמים הם שולמו במוצרי מותרות. חג הפסחא מתקרב? מושל המחוז יקבל כמה קילו תבלינים במתנה מהקהילה היהודית. יש מנזר ישועי בעיירה? הכומר יקבל ארגז דגים לחג המולד. דגים, ובמיוחד קרפיונים, הם מאכל חג מולד מסורתי בפולין עד היום. בעבר הוא היה חגיגי אפילו יותר כי אמנם קרפיון הוא לא דג יוקרתי – אפשר לגדל אותו בבריכות ולא צריך להביא אותו 1000 ק"מ מהים השחור – אבל מספיק יקר כדי לעלות על שולחנם של בני המעמד הבינוני באירועים מיוחדים בלבד.

אז כמו שאנחנו רואים, דגים גדולים ממש לא היו מאכל של עניים אלא מוצר יוקרתי, יקר וחגיגי. הדבר השני שהופך מאכל לחגיגי או יוקרתי הוא העבודה שמושקעת בו. אם הזכרנו מטבח סובייטי אז סלט אוליבייה הוא דוגמה מעולה. המרכיבים שלו ממש, ממש זולים וגם ההכנה פשוטה. אבל הוא דורש הרבה עבודה. תנסו פעם לקלף כמה קילו של תפו"א וגזרים, לבשל אותם יחד עם ביצים, לחתוך הכול לקוביות קטנות יחד עם בצל, חמוצים, בשר ועוד כמה דברים ולערבב עם גיגית מיונז רק כדי לקבל קערת סלט. אף אחד לא עושה את זה בשביל ארוחת ערב באמצע השבוע. בנובי-גוד לעומת זאת, כמו גם ביום ההולדת ובכל הזדמנות חגיגית אחרת, סלט כזה הוא חובה. עצם העבודה המושקעת מספיקה להפוך אפילו מנה זולה לחגיגית והכנת גפילטע-פיש גורמת לאוליבייה להיראות כמו פאסט פוד. 

מנה זולה וטעימה, אבל קשה להכנה – סלט אוליבייה רוסי

גפילטע-פיש הוא דג ממולא. לא קציצות דג. הקציצות הן גרסת אינסטנט. אם תרצו, כמו ההבדל בין סלט האוליבייה המקורי והמורכב להחריד בגרסת מסעדות היוקרה של רוסיה הצארית לגרסתו הסובייטית או, יותר גרוע, גרסת ה"סלט תפו"א במיונז" של חדר האוכל הקיבוצי. גפילטע-פיש אמיתי זה קרפיון טרי, עם כל מה שכרוך בהשגת כזה בימים שלפני המדגה המתועש ומשאיות הקירור, שמופשט מהעור, נטחן עם תבלינים, בצל, לפעמים לחם, לפעמים סוכר, לפעמים אגוזים, תלוי באזור ובאפשרויות. אחר כך התערובת מוחזרת לעור הדג. דמיינו כמה זה קשה להשאיר את העור שלם. כשהדבר נראה שוב כמו דג שלם הוא מבושל זמן ארוך. לכן, ממש לא מדובר באוכל של עניים אלא בדיוק להיפך. מאכל חגיגי שלפני היות הזבל התעשייתי שנמכר בצנצנת בסופרמרקט היה משהו שמוגש ברוב כבוד והדר לשולחן פעמים בודדות בשנה. ואם היית מעז לטנף עליו הייתה מקבל שתי כאפות מהיידישע מאמא שלך כי היא חסכה כסף בשביל הדג הזה וקמה בחמש בבוקר כדי להספיק להכין אותו ואם לא טוב לך, שייגעץ, לך לכפר ליד ותאכל חזיר. וזה בכלל לא קשור לשאלה אם הוא טעים. הוא כן, אגב, בגרסה האמיתית שעשוייה כמו שצריך. בטח אם יש עליו ערימה של חזרת בגרסה האמיתית ואנחנו מדברים, כמובן, על שורש חזרת מגורד עם קצת סלק טחון ולא על הסירופ הדליל מהסופר. רוטב על בסיס סלק, אגב, שייך למטבח היהודי בין היתר משום שהם היו צריכים להמציא כל מני רטבי פרווה.

תיאור מוצלח במיוחד של הכנת גפילטע-פיש, עם המטענים התרבותיים שלו, נמצא בספרה המעולה של אניה פון-ברמזן אמנות הבישול הסובייטי. זה לא ספר בישול אלא ספר היסטוריה, אוראלית בעיקר. אניה ואימה, שהיגרו יחד לארצות הברית, מחליטות לבשל ארוחה אחת לכל עשור של היסטוריה סובייטית ועל הדרך נזכרות בסיפורים משפחתיים וחוקרות את ההיסטוריה דרך הקולינריה. החלקים על הגפילטע-פיש הם, לדעתי, החזקים ביותר בספר. בעיקר משום שהיא מזכירה לנו איך מאכל חגיגי ומכובד כל כך הפך לנלעג, מבוזה וסמל לכל מה שאנחנו רוצים לשכוח. זה קרה כשביקרה בילדותה אצל קרובי משפחה באודסה שנחשבת במרחב הדובר-רוסית לעיר הכי יהודית בהיסטוריה של כדור הארץ. ספציפית, בשכונת מולדובאנקה שאינה יהודית בלבד אבל מאז שאיסאק באבל מיקם בה את סדרת הסיפורים על הגנגסטר היהודי בניה קריק היא עברה גיור. לא אורתודוכסי אבל אפקטיבי:

"הם גרו בחדר מחניק, עמוס חפצים, ריחות ואבק שנאגרו דורות רבים. במטבח קיבלו את פני שלוש נשים פטפטניות, עם עגילי זהב כבדים ושיער אדום בוהק. לשתיים מהן קראו תמרה … ולשלישית קראו דורה. התמרות חבטו בדג פיקרל ענקי שהיה מוטל על השולחן "כדי לשחרר את העור, שיתקלף ממנו כמו גרב". הן עצרו ממלאכתן כדי להרעיף עלי נשיקות קולניות, מצלצלות, ולהלעיט אותי בחובצה, בוופלים בטעם וניל ובעוגת דבש. אחר כך פקדו עלי לשבת ולראות איך מכינים "אוכל יהודי אמיתי". תמרה א' פילטה את הדג, ותמרה ב' קצצה את בשרו בסכין בעל להב חלק … דורה גירדה בצלים ומחתה את דמעותיה בתיאטרליות. הדג נהפך לעיסה גסה ושמנונית ועורבב עם בצל, גזרים ולחם, ואז נדחס בחזרה לתוך העור ונתפר בחוט עבה, אדום כמו שערן של הטבחיות. הוא עתיד להתבשל שלוש שעות תמימות. ברור שאני חייבת להישאר! אולי את יכולה לגרד חזרת? את יודעת מה זה שאבעס? מה, לא שמעת על הפוגרומים? עוד ופלים? עוד חובצה? הרגשתי שאני נחנקת מאדי הבישול של הדג, מהחום הלוהט של אוגוסט וממתקפת הבקשות והשאלות. מלמלתי איזה תירוץ וברחתי משם, חסרת נשימה. אני בטוחה שהנשים נעלבו, לא הבינו. עוד זמן מה לא הפסקתי לתהות, בסקרנות מהולה בעוינות, איזה טעם היה לדג ההוא. רק כשחזרתי למוסקבה, פתאום הבנתי: באותו יום באוגוסט, באודסה, נמלטתי מן היהדות שלי."

לקראת הבחירות: למה המערכת הישראלית לא מתפקדת ולמי אצביע

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

"מודיעין במקומות אחרים": ביון, מרגלים וצללי העבר

האם ארגוני מודיעין מודרניים מושפעים ממסורות ריגול עתיקות, ואם כן, כיצד? ספר שאפתני בשם "מודיעין במקומות אחרים" לוקח את הקורא למסע בין מרגליו של הנביא מוחמד, משוררים נכלוליים בחצי האי ערב, מתנקשים סיניים עתיקים ו"קדושים" הודים קלאסיים שאוזניהם כרויות למידע מסווג, כמו גם למודיעין של האימפריה הביזנטית והאופן שבו התגלגל לתוך מסורת הריגול הרוסית והסובייטית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. ינשוף היסטורי מסביר.

בתקופה שלמדתי בארצות הברית, זכיתי להכיר דוקטורנט רומני מבריק שהתמחה בהיסטוריה חדשה. אחד ממאפייניו המובהקים, שאחרים נהגו לחקות (תמיד בהומור) היה נטייה לומר שכל דבר שיש בעולם המודרני, ממדינת הלאום ומטה, הוא המצאה של המאה ה-19. פעם הוא אפילו אמר שאהבה ותשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותן, אינן אלא חידושים מודרניים מאותה המאה. בקרב הדוקטורנטים הסתובבה הבדיחה, שאם אתם רוצים לדעת מתי הומצא משהו, תשאלו את פלורין והוא תמיד יאמר לכם שהמקור הוא בסביבות 1870.

אותו דוקטורנט היה מוצא שותפים רבים לעמדותיו אם היה מתמחה בחקר המודיעין והריגול. למרות שאלו נמצאים איתנו משחר ההיסטוריה, רוב החוקרים מסכימים שקשה לדבר על מודיעין כתחום ממוסד לפני התקופה המודרנית. לפני כן, עבודה מודיעינית הופקדה לרוב בידי אנשים משולי החברה, ואיש לא טרח לפתח ידע מודיעיני מתודי ומקצועי. גם אלו שניהלו גופים המקבילים ל"ארגוני מודיעין" של ימינו, למשל סר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים של המלכה אליזבת הראשונה, עשו זאת באופן פרטי ובלתי רשמי. חוקרים שניסו לעקוב אחרי תולדות המודיעין מתקופות עתיקות, כמו כריסטופר אנדרו, עשו זאת לרוב באופן מרושל ו"כלאחר יד", והתחילו לנתח את החומר ברצינות רק בפרקים על המאות ה-19 וה-20. כמו כן, רוב המחקר על מודיעין וריגול עוסק עדיין במדינות דוברות האנגלית, בריטניה וארצות הברית, לצדן של גרמניה וברית המועצות (בעיקר בהקשר של הסכסוך בינן לבין המדינות דוברות האנגלית). המדינה היחידה שאינה שייכת לאנגלוספירה, לא נלחמה איתה ועדיין זכתה לטיפול מחקרי נרחב יחסית היא ישראל.

Mossad Ups Recruitment Game, Opens Jobs Facebook Page - Ctech
זכה לטיפול מחקרי נרחב יחסית – המוסד הישראלי

מודיעין במקומות אחרים: מרגלים וריגול מחוץ לעולם דובר האנגלית (Intelligence Elsewhere: Spies and Espionage Outside the Anglosphere), קובץ מחקרים מרתק בעריכתם של כריסטיאן גוסטאפסון ופיליפ דייויס, הוא אחד הנסיונות המקוריים יותר להתגבר על הבעיה הזאת. גוסטאפסון ודייויס אספו חוקרי ריגול מהמובילים בעולם החותרים, במאמץ משותף, לקשר בין מסורות מודיעין בעולם העתיק לבין התרבות הארגונית של  שירותי ריגול מודרניים. הספר נפתח במאמר ארוך ומעמיק שמנסה להתוות את הגבולות התיאורטיים של "תרבות מודיעין": שורה של נורמות שמתעצבות עם הזמן, וקובעות לא מה ארגוני הביון עושים, אלא איך הם עושים את זה, ומה המשמעות שהשחקנים מקנים לפעולות שלהם בזמן אמת. הרי כביכול, אפשר לומר שכל ארגוני הביון עושים אותו דבר: איסוף מידע, מבצעי חתרנות, לעיתים אפילו פעולות חבלה או התנקשויות. אבל האופן שבו הדברים נעשים, המסגרת שלהם, והמשמעות שמייחסים להם משתנה בהתאם לתרבויות המודיעין השונות. יתכן, למשל, שהפעולות מתבצעות מתוך הנחת יסוד לפיה ארגון המודיעין הוא אוונגרד מהפכני שמטרתו לשנות את העולם, נציג של מדינה נצורה שכל שכנותיה קמות עליה לכלותה, או חיל משמר קדמי של מעצמה המעוניינת להגן על נתיבי הסחר וההזדמנויות העסקיות שלה. אופן הפעולה של ארגוני מודיעין ישתנה בכל אחד מהמקרים.

כמו כן, המשמעות שהתרבות המודיעינית מקנה לפעולות עשויה להוביל להשלכות פוליטיות שונות בכל מקרה ומקרה. כפי שמראה רונן ברגמן בספרו על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שימוש יתר בהתנקשויות עלול לגרום למשברים פוליטיים. זאת במיוחד אם האליטה הפוליטית מרגישה שלא בנוח עם פעולות כאלו, תפיסה שמשתנה בהתאם להבחנות בין "אשמים" ו"חפים מפשע", שבתורן מתחלפות ומשתנות בהתאם להתפתחות התרבות הפוליטית של המדינה המתנקשת והאיומים שמסביבה. תרבות המעקב הכוללני של שירותי ביון קומוניסטיים כמו השטאזי המזרח-גרמני והסקוריטטה הרומני עשויה לגרום להם להתעניין בדברים שסוכנויות מודיעין אחרות תראנה כבלתי רלוונטיים בעליל, ובכך לחדור ולשנות את היחסים האינטימיים ביותר בין אנשים בחברה.

מכאן, גוסטאפסון ודייויס הולכים צעד אחד קדימה. במחקר נהוג בדרך כלל להניח, שהתרבות המודיעינית של ארגונים מודרניים מושפעת בראש ובראשונה מקשרים אופקיים בין גופים בתוך המדינה (השב"כ והצבא בישראל, למשל) או בין מדינות שונות (המודיעין האיראני שלמד שיטות פעולה מה-CIA והמוסד, המודיעין הסורי שלמד ממומחי גסטפו, שטאזי ו-KGB). לעומת זאת, עורכי הספר טוענים שאי אפשר להבין את התרבות של סוכנויות ריגול מודרניות, בלי להתבונן לעומק גם על קשרים היסטוריים אנכיים, מסורות ריגול עתיקות בנות מאות שנים באותן תרבויות. כאן, כדאי להצביע על כמה מהמאמרים המעניינים ביותר בספר. הדיפלומט הסעודי עבד אל עזיז אל-אסמארי, למשל, טוען שלא ניתן להבין את שירותי הביון הערביים של היום, בלי לחקור לעומק את המורשת המודיעינית של האסלאם מהנביא מוחמד והלאה. אסמארי לוקח את הקורא למסע מרתק ומפגיש אותו עם מרגלים (בערבית: "עויון", עיניים), משוררים נכלוליים, גששים ומתנקשים באסלאם הקלאסי. הוא מראה כיצד מודיעין יומינטי, פעולה חשאית והתנקשויות היו חלק בלתי נפרד ממאבקו של הנביא בעובדי האלילים ממכה, וכיצד התפתחה באסלאם מסורת עשירה של הפעלת סוכנים מסוגים שונים, כמו גם הבחנה מאד חדה (במינוח ובמטען התרבותי) בין מרגלים "שלנו" (שנתפסים באופן חיובי) לבין אלו של האויב, שמוגדרים תמיד כבוגדניים וחורשי מזימות.

How Early Islamic Science Advanced Medicine
תרבות ריגול וביון עשירה – כתב יד אסלאמי עתיק

מאמרים מעניינים לא פחות הם אלו שעוסקים במסורות הריגול של סין והודו הקלאסיות. ראלף סוייר מנתח לעומק את ה"סון-דזה", אולי ספר האסטרטגיה הידוע הראשון בהיסטוריה שעסק באופן מפורש בריגול ובאיסוף מודיעין. סון-דזה, כידוע, הבדיל בין סוגים שונים של מרגלים, ביניהם גם סוכנים כפולים ו"מתאבדים" שמטרתם להפיץ דיסאינפורמציה בארץ האויב לאחר שהם נתפסים. סוייר מסביר שהאסטרטג הנודע, שפעל בעידן הפרוע של המדינות הלוחמות בסין, ראה בריגול, בפעולה חשאית ובהתנקשויות את האמצעים הטובים ביותר לחתור תחת האויב ולהפילו ללא קרב, שיטת המלחמה האידיאלית מכולן. סוייר לא מסתפק בקריאה קרובה של תורת הריגול של סון-דזה, אלא מסביר גם את הרקע של המלחמה בין הממלכות הסיניות במאות שלפני הספירה, תורת הריגול של הוגים אחרים, וההשפעה של כל אלו על תפיסת המודיעין במסורת הסינית.

במאמרו על הודו, מנתח פיליפ דייויס את הארתשסטרה, ספר הדרכה לניהול מדינה שנכתב בידי קאותיליה, יועץ לקיסר צ'נדרה-גופטה מאוריה (סוף המאה ה-4 לפני הספירה). הארתאשסטרה מחזיקה בתפיסת מודיעין כוללנית, ומציעה לשליט להפעיל מרגלים מסוגים שונים ומגוונים (כולל כאלו שיתחזו לנזירים נודדים ואנשים קדושים) כדי לאסוף מודיעין הן על האויב והן על הנתינים שלו עצמו. אלו הסבורים ששאיפות טוטליטריות הן המצאה מודרנית, צריכים לעיין בעצות של קאותיליה כיצד לתמרן את תושבי הממלכה ולסחוט מהם משאבים עבור השליט באמצעות ריגול מתמיד, הונאה, שמועות שווא והפצת פייק ניוז. אליבא דמחבר הארתאשסטרה, אומנות הריגול חודרת כמעט לכל תחום שהשליט עוסק בו, אפילו מדיניות מוניטרית ועבודות ציבוריות. מאמר נוסף, חשוב ומעניין לא פחות, מעז וטוען שהשורשים של המודיעין הסובייטי הידוע לשמצה נעוצים לא רק בתקופה הצארית, אלא הולכים הרחק אחורה, לתקופה הביזנטית. הרעיון של שירות ביון אידיאולוגי, שמחוייב להפיץ "דת" מסויימת ברחבי העולם ולחתור תחת הכופרים, היה נטוע עמוק באימפריות של ביזנטיון, רוסיה הצארית וברית המועצות כאחד.

המליץ להכניע את האויב ללא קרב – פסל של סון דזה במחוז טוטורי, יפן. Credit: 663highland, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

הבעיות בספר מתחילות ברגע שנגמר החלק שעוסק בעולם העתיק. במקום לבקש מאמרים ממומחים לשירותי הביון המודרניים של מדינות ערב, סין, הודו וברית המועצות, ולנתח באופן זהיר את הגלגול העכשווי של מסורות הביון העתיקות, עורכי הקובץ מסבים את תשומת הלב של הקורא לכיוונים אחרים לגמרי. החלק השלישי של הספר מכיל אמנם מאמרים מצויינים על שירותי הביון המודרניים של פקיסטן (ה-ISI הידוע לשמצה, תרומתו לעליית הג'יהאד העולמי וכשלונו המהדהד בהתמודדות מול הודו והטליבאן), איראן, אינדונזיה ויפן, אולם למרבה האכזבה, אלו מכילים מעט מאד מידע על מסורות ביון עתיקות. כך, הספר מכיל שני חלקים שכל אחד מהם מבטיח בפני עצמו, אך לא מממש את ההבטחה. החלק העתיק עוסק אך מעט בארגוני ביון מודרניים, רומז שישנה השפעה – אך לא מרחיב עליה את הדיבור, בעוד החלק המודרני מדלג למדינות אחרות, ובכך מתמקד רק בעכשווי תוך התעלמות ממסורות ישנות יותר. לפיכך, ספרם של דייויס וגוסטאפסון, חרף היותו מרתק ומעורר מחשבה, בסופו של דבר נכשל במשימתו העיקרית. ההיסטוריה של הביון העתיק והשפעתו על עולם הריגול המודרני עדיין מחכה לגאולה.

גברים, נשים ואלימות: הלוחם שמנפץ מיתוסים

מדוע אומני לחימה, ואפילו שוטרים וחיילים מאומנים, עלולים לקרוס כשהם נקלעים לסיטואציה של קרב אמיתי? רורי מילר, אומן לחימה, סוהר וחוקר אלימות, מפריך מיתוסים נפוצים לגביה: האלימות דווקא כן משתלמת, הגיוני מאד להיות פושע, ואנשים אלימים כמעט אף פעם לא מחפשים קרב. מה ההבדל בין סוגים שונים של אלימות, ואלו מטרות היא נועדה לשרת? מדוע אנשים קופאים בסיטואציה של סכנה? איך חושבים רוצחים סדרתיים ובעלים מכים? כיצד נשים יכולות לשמור על עצמן מאלימות, ומה ההבדל בין גברים לוחמים ונשים לוחמות? ינשוף צבאי-אסטרטגי יורד אתכם ללב המאפליה.

Credit: Frenzelll, depositphotos.com

כשהייתי תלמיד תיכון, אומנויות לחימה היו אחד התחביבים העיקריים שלי, אם לא העיקרי שבהם. התאמנתי באותה תקופה בקראטה, בדוג'ו המצויין של ד"ר רוני קלוגר, ואף שקשה לומר שהייתי מוכשר במיוחד, אהבתי מאד את האומנות והתקדמתי לאיטי בסולם החגורות. בכל אותה תקופה, אני זוכר לא מעט תגובות לעגניות מצד בריוני הכיתה למיניהם, כל מיני נערים שקטטות ואלימות היו לחם חוקם. אלו דאגו להבהיר לי – לא פעם ולא פעמיים – שאם יחליטו לפוצץ אותי במכות, אפילו חגורה שחורה בקראטה לא תעזור לי. "כל הבולשיט הזה לא יהיה שווה", אמר אחד מהם, "כשיכניסו לך איזה מוט עם מסמרים בראש". ואכן, במשך שנים תהיתי עד כמה אמנויות הלחימה המסורתיות ואפילו המודרניות, כמו קרב מגע, יעילות בסיטואציה של סכנה אמיתית: קרב, קטטת רחוב, או, במקרה של נשים, הגנה בפני נסיונות אונס. הויכוח הזה היה, במידה רבה, קשה להכרעה. כמעט כל המדריכים שלי, ורוב מוחלט של המתאמנים, היו אנשים שתיעבו אלימות באופן עמוק, וראו בקראטה עיסוק אומנותי ורוחני. בדוג'ו היה תלוי שלט עם כללי התנהגות, שהראשון מביניהם היה "אל תהא תוקפן". שיערתי תמיד שהמדריכים שלי לא נכנסו לקטטות ולא הסתבכו בהן, ועל כן הדיון על יעילותו של הקראטה במצב של קרב אמיתי נשאר תמיד תיאורטי, אי שם בחלל האוויר.

עד כמה יעיל בקרב אמיתי? אומני קראטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Aptyp_Kok. depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להתוודע לכותב מרתק ואפילו מטלטל, שעונה על השאלה הזאת – ועל רבות אחרות הנוגעות לאלימות – ברגישות, מקצועיות ומיומנות. רורי מילר, חגורה שחורה במספר אומנויות לחימה, בילה את רוב חייו בסיטואציות אלימות – כסוהר בארצות הברית וקבלן אבטחה בעיראק. ספריו השונים, ביניהם הרהורים על אלימות ואלימות – מדריך לכותבים מאפשרים לקורא מן השורה להתוודע לעולמה של האלימות האמיתית ולהבין אותה לעומק. הם מעניינים גם מבחינה תיאורטית וגם כמדריכים פרקטיים, למשל הנחיות לסופרים כיצד לתאר סצינות אלימות ריאליסטיות.

הטור הזה לא מתיימר למצות את משנתו של רורי מילר, אלא לתאר כמה מהתובנות המרכזיות שבספריו. ראשית כל, הוא מנסה להפריך מיתוסים מרכזיים, טעויות וכשלים מחשבתיים בכל הנוגע לאלימות. כמה פעמים אמרו לכם גננות, מורים ויתר דמויות סמכות ש"אלימות אף פעם לא משתלמת"? שטויות, מטעים מילר. אלימות משתלמת מאד, ולכן היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהיסטוריה. למעשה, היא אחת הדרכים העיקריות שמאפשרות לאנשים להשיג את מה שהם רוצים בקלות וביעילות מאנשים לא אלימים שאינם יודעים להתגונן. זו הסיבה שבגינה צעירים בשכונות קשות נמשכים לארגוני פשע, טרור ויתר קבוצות אלימות, ואף נוטים לחזור לחיים הללו אפילו לאחר שנים רבות של מאסר. האם אתם מכירים הרבה עבודות אחרות, שואל מילר, שבהם אדם צעיר יכול להרוויח משכורות כל כך גבוהות, לזכות לכבוד מהסביבה שלו ולהשיג מה שהוא רוצה – בעיקר כסף ומין – מתי שהוא רוצה? זו הסיבה שמלאכת שיקום של אסירים אלימים כל כך קשה, אם כי לא בהכרח בלתי אפשרית. שנית, אומר מילר, דווקא מי שמתנגד לאלימות צריך ללמוד אותה ולהבין אותה לעומק, זאת מפני שלרוב אין דרך לעצור אלימות אלא באמצעות דה-אסקלציה או אלימות נגדית.

שנית, מילר מותח קו אדום וברור בין אנשים שמפעילים אלימות באופן חובבני (למשל נערים שמתקוטטים) ובין מקצועני אלימות. בסרטים אוהבים להראות לנו קרבות, אבל בפועל, מקצוען אלימות אינו מעוניין בקרב, אלא להשיג משהו (כסף, רכוש) או סתם לפגוע בקורבן. לכן, מקצועני אלימות תמיד ינסו להימנע מקרב, בדרך כלל באמצעות התקפה מלוכלכת מהמארב, יסיימו את ההיתקלות האלימה במהירות הבזק, ייקחו מה שהם רוצים ויילכו. שנית, יש מטרות שונות לאלימות, וראוי להבחין ביניהן בכדי לנתח לעומק את התופעה. מילר מבדיל, קודם כל, בין אלימות "חברתית" לבין אלימות "אנטי חברתית" או "טורפנית" (predatory). מטרתה של אלימות חברתית היא לחזק את הקהילה (למשל כנופייה) מול גורמים חיצוניים, או לשדרג את מעמדו של היחיד בתוכה. הסוג הנפוץ ביותר שלה הוא "ריקוד הקופים", מעין ריטואל של מבטים זועמים, דחיפות ומכות של נערים או בריוני רחוב, או שוד שנועד להשיג משאבים עבור הקהילה. ישנה אלימות "הענשתית" נגד חברים שחורגים מכללי הקהילה, שבאמצעותה המנהיג מנסה לבסס הן את הכללים והן את מעמדו בצמרת. לפעמים, האלימות הזאת יכולה להיות אכזרית מאד, בעיקר אם המנהיג אינו בטוח בעצמו. ישנה אלימות שנועדה לשמור מוניטין של חבר בקהילה ("אני משוגע, אל תגעו בי") או להגן על הטריטוריה של הקהילה מפולשים ומתחרים. הסוג האחרון קטלני במיוחד לאזרחים תמימים, אם אתרע מזלם להיקלע לאזור שנוי במחלוקת בין שתי כנופיות.

"ריקוד קופים" – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkeybusiness, depositphotos.com

להבדיל מאלימות חברתית, אלימות אנטי-חברתית, או טורפנית, נועדה להשיג דבר-מה עבור האדם האלים שלא במסגרת של קהילה. הסוג הנפוץ ביותר הוא גניבה או שוד המתבצעים בידי מסומם הזקוק למנה, או אלכוהוליסט שחסר לו כסף למשקה. אנשים כאלו נוקטים באלימות בגלל צורך נואש. תחשבו, אומר מילר, באלו אמצעים אלימים הייתם מוכנים לנקוט אם הילדים שלכם היו גוועים ברעב, ואז תבינו מה המסומם או האלכוהוליסט יהיה מוכן לעשות עבור המנה. סוג יותר נדיר, אם כי הרבה יותר מחריד ומפורסם, הוא אלימות פסיכופטית, תקיפת אונס או רצח סדרתי. במקרה הזה, התוקף אינו רוצה משהו, אלא נהנה מהתהליך. רוצים להבין רוצחים פסיכופטים? תחשבו על התחביב היקר ביותר שלכם, בין אם מדובר בכתיבה יצירתית, בישול או ריקוד, משהו שגורם לכם להרגיש חיים, משהו שבהעדרו אתם מתייבשים וקמלים. כך מרגיש הרוצח או האנס הסדרתי כשהוא גורם סבל לאנשים אחרים. גם כאן, כל ניסיון לדבר על ליבו רק ישעשע אותו. הוא אולי ישחק אתכם קצת, רק כדי להנות מתחושת הבגידה ברגע שתבינו שבזבזתם את זמנכם היקר על דיבורים במקום לברוח או להילחם על נפשכם.

מכאן, עובר מילר לשאלה שהתחלתי איתה את הפוסט: מדוע אנשים מאומנים, בין אם באומנויות לחימה ואפילו באימון צבאי ומשטרתי, קורסים לעיתים קרובות בסיטואציה של קרב אמיתי? ראשית כל, אימון שונה מאד מקרב. בדוג'ו אתה מתאמן עם חברים שרוצים בטובתך, לא עם אנשים שרוצים לפגוע בך. במטווח אתה יורה בתנאי תאורה טובים, מתוך עמדה יציבה וללא סכנת מוות. זוכרים את אבי ספן, אלוף הקליעה שניסה לחטוף נערה ונהרג בקרב יריות עם שוטרים? במצב של סכנה, להבדיל מאימון, ישנם תהליכים פיזיים וביולוגיים שמקשים מאד על התפקוד: בוסט של הורמונים (המפורסם ביותר מביניהם הוא אדרנלין), שגורמים לקיפאון, תחושה של סלואו מושן, ראיית מנהרה (רואים רק ישר ולא לצדדים), מעין פטפוט פנימי (מה אני עושה כאן, למה זה קורה לי), רעידות בידיים, וכן שכחה של טכניקות שלמדנו באימונים. מסיבה זו, אומר מילר, בסרטים ישנים נהגו להדגים את קור הרוח של הגיבור במצבי סכנה, על ידי סצינה שבה הוא מדליק סיגריה. הדלקת הסיגריה דורשת מוטוריקה עדינה, ואם האצבעות שלך לא רועדות, סימן שעמדת במבחן הסכנה היטב.

פעולה שדורשת מוטוריקה עדינה- הדלקת סיגריה, תמונת אילוסטרציה. Credit: Kostya Klimenko, depositphotos.com

אין אדם שהתהליך הזה פוסח עליו. אבל ככל שעברת אותו יותר פעמים, ככל שאתה יותר מנוסה, כך הקיפאון יהיה קצר יותר, ויתחלף במהירות רבה יותר בתחושת צלילות שתאפשר לך לפעול מול הסכנה. אין תחליף לניסיון קרבי אמיתי, ולכן ביחידות משטרתיות בארה"ב נוטים להציב טירונים ביחד עם לוחמים ותיקים שיוכלו לתמוך בהם בשעת ההלם הראשוני.

זאת ועוד: מילר טוען שישנן דרגות שונות של אלימות, ומי שמורגל באחת מהן, יצטרך לעבור את תהליך החניכה ולהתגבר על הקיפאון כל פעם מחדש ברגע ש"יעלה" לרמה הבאה. הדרגה הנמוכה ביותר היא מניפולציה, אותם האנשים הדוחים שמחזקים את מעמדם במקומות עבודה, למשל, באמצעות הקטנה, השפלה, תככים ואלימות סימבולית למיניה. אלו יקרסו בו במקום ברגע שיתקלו באדם אסרטיבי, שיודע להעמיד אותם במקומם. אולם גם האדם האסרטיבי עלול ללקות בהלם ברגע שייתקל באלימות אגרסיבית, למשל זר שנכנס למשרד שלו, מתחיל לבעוט ברהיטים, לנופף בידיים, לצרוח ולהשתולל. האדם האגרסיבי, בתורו, עלול לקרוס כ"כלב נובח שאינו נושך" מול אלימות התקפתית. זה דבר אחד לאיים ולהשתולל, ועניין אחר לגמרי לעמוד מול מישהו שמסוגל לתת לך אגרוף בפרצוף או להלום בך עם קרש מסומר. וגם מי שלחם חוקו היא אלימות התקפתית, ייכנס בדיוק לאותו ההלם כמו האזרח הנורמטיבי – ברגע שייתקל באלימות ממיתה. הבעל המכה, למשל, שרגיל להתעלל באשתו חסרת הישע עם אגרופים וחגורה, ייכנס להלם מוחלט ברגע שהיא תשלוף מולו סכין ותהיה מוכנה לשסף לו את הגרון. באופן עקרוני, אומר מילר, לאנשים יש נטייה לזלזל במי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם בסולם ולפחד ממי שנמצא דרגה אחת מעל. עבור האדם האגרסיבי, למשל, רוב שותפיו לעבודה יהיו "רכרוכיים" ו"סיסי", אבל אלו שיפעילו נגדו אלימות התקפתית יהיו "משוגעים". מה, אני קצת מאיים, אבל אני לא מסתובב ומרביץ לאנשים! כך גם ברמות האחרות. נכון, אני מכניס "פליקים" ו"סטירות" פה ושם, אבל בואו, בחיים לא הרגתי אדם!

לבסוף, ב"מדריך לכותבים" של מילר יש פרק חשוב מאד על נשים, מגדר ואלימות שלא הייתי רוצה לסיים את הרשימה הזאת בלי להתייחס אליו. כמי שלימד נשים ונערות רבות להגן על עצמן מאנסים ומתוקפים, וגם נלחם צד בצד עם נשים ביחידות מבצעיות, מילר סוקר את הנושא במבט מפוכח, מלא כבוד אך נטול פוליטיקלי-קורקט. עבור נשים שרוצות להגן על עצמן מתוקפים ואנסים, מילר ממליץ להשתחרר מסיסמאות רווחות כגון "זכותה של אישה להיכנס באיזה לבוש שהיא רוצה למועדון אופנוענים ולא לקבל אפילו הערה אחת". זה, כמובן, נכון ברמת העיקרון, אבל אישה שרוצה להגן על עצמה צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא אמור להיות. כללים כמו "תתרחקי מאזורים מלאים בגברים צעירים שיכורים, ובמיוחד אל תשתי איתם, ובוודאי לא בלי ליווי של אנשים שאת בוטחת בהם" אינם מסירים אחריות מהאנס או המטריד. אבל, כפי שכותב מילר, "הביטחון שלך הוא בעיקר בידיך. האנס לא מתעניין בביטחון שלך או בזכויות שלך אפילו כמלוא הנימה." הדרך הכי טובה להימנע מאנסים זה לא לפגוש אותם מראש.

מבט ריאליסטי על גברים ונשים בתפקידי לחימה. חיילת קרבית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Sad444, depositphotos.com

מילר מסתכל באותו מבט ריאליסטי גם על הויכוח על שילוב נשים ביחידות לוחמות, בין אם צבאיות או משטרתיות. נשים יכולות להיות לוחמות מצויינות, הוא אומר, אבל יש הבדלים ביולוגיים, פיזיים ותרבותיים בינן לבין גברים שחייבים להביא בחשבון כבר בשלב האימון. נשים, למשל, מקבלות את בוסט האדרנלין לאט יותר מאשר גברים במצב של סכנה, אך גם מאבדות אותו לאט יותר. יש לכך השלכות משמעותיות הן על הקיפאון כשמצב הסכנה מגיע, והן על תחושת הצלילות שמאפשרת לחימה טובה יותר כשהוא עובר. הבדלים משמעותיים יותר הם תרבותיים. אלימות שנשים חוות במהלך חייהן, למשל, נוטה להיות יותר דורסנית, משפילה ו"מענישה" מאשר אלימות של גברים, שחלק גדול מהם גדלים על ריטואל "ריקוד הקופים" של מכות ודחיפות, והדבר עלול להתבטא הן בתגובתן לאלימות, והן באלימות שהן עצמן יפעילו כשידרשו לכך. לפיכך, מילר יוצא כנגד המגמה "להאחיד" אימון של גברים ונשים ביחידות לוחמות, וממליץ להעניק לנשים לוחמות הכשרה מיוחדת (עדיף עם מדריכות שעברו את אותו המסלול), אימון ספציפי שיעצים את היתרונות שלהן ויתגבר על החסרונות.

מחבר הפוסט הזה, ובוודאי רוב אלו שקוראים אותו, אינם אנשים אלימים. אבל כפי שמילר כותב, דווקא מי שמתנגד לאלימות ורוצה לצמצם אותה, חייב להכיר אותה לעומק. הספרים שלו עצמו הם צעד ראשון וחשוב בכיוון.

לוחמים ללא גבולות: ההתנגדות האנטי-נאצית במבט בינלאומי

"לוחמים מעבר לגבולות", ספר חדש ומרתק, עוסק באנשי גרילה שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר מציג לנו את ההתנגדות להיטלר באופן שטרם הכרנו, החל במתופף ג'אז שחור שלחם במהלך מרד וורשה, עבור בקבוצות של אנטי-פשיסטיים מקצועיים ששירתו בספרד ולאחר מכן במחתרות בכל רחבי אירופה הכבושה, ועד לסוכנים חשאיים בריטיים ואמריקאים שהיו בעצמם מהגרים או פליטים מאירופה. ומה הקשר לאלו שחצו גבולות בכדי להילחם למען הפשיזם, או ללוחמי הג'יהאד של ימינו? ינשוף היסטורי מסביר.

Robert Gildea and Ismee Tames, eds., Fighters Accross Frontiers: Transnational Resistance in Europe, 1936-48

מרד ורשה, ההתקוממות ההירואית נגד שלטון הכיבוש הנאצי באוגוסט 1944, נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של הלאומיות הפולנית, מאמץ טרגי ואבוד מראש של הפולנים לשחרר את עצמם רגע לפני שהכיבוש הנאצי הוחלף בכיבוש סובייטי. בתיאורים הסטנדרטיים של המרד, הוא מוצג בדרך כלל כמאבק בין שלושה צדדים: פולנים, גרמנים וסובייטיים – מורדים, מדכאים ועומדים מן הצד. אלא שמבט קרוב יותר במרד הזה, יראה שכל אחד מהצדדים היה "מגובש" הרבה פחות מבחינה לאומית ממה שנראה. בצבא הגרמני, למשל, שירתו הונגרים רבים, ששמרו על ידידותם ההיסטורית עם הפולנים, גררו רגליים בדיכוי המרד ולפעמים אף סייעו למחתרת הפולנית בסתר, ומנגד גם שכירי חרב בלארוסים שנודעו כאכזריים ובהמיים במיוחד. בצבא האדום, שעמד מנגד רוב הזמן, שירתו חיילים פולנים-אתניים ואף כאלו שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות, לרבות מרכז אסיה. ומעניין מכל, בכוחות המרד הפולניים עצמם לחמו זרים רבים: שבויי מלחמה סובייטים שברחו ממחנות גרמניים, סלובקים, הונגרים, בריטי שהפך לדובר המורדים בשפה האנגלית, ויהודים לא פולנים ששוחררו על ידי יחידה מיוחדת של המורדים ממחנה ריכוז בוורשה. אלו שירתו את המורדים גם כלוחמים מן השורה, אך בדרך כלל בתפקידי עזר למיניהם. אחד מהם, זמר אופרה שלא דיבר פולנית, השתמש בשפה הבינלאומית של המוזיקה בכדי לעודד את הלוחמים ברגעים הקשים ביותר של המערכה.

אולם הלוחם הזר הססגוני ביותר במרד וורשה היה בלי ספק אוגוסט אגבולה או'בראון (ידוע בדרך כלל כאוגוסט בראון), נגן תופים ניגרי שהשתלב בסצינת מוזיקת הג'אז של וורשה עוד בשנות השלושים. בראון, אחד מהאפרו-פולנים הראשונים בהיסטוריה, התחתן עם אישה פולניה ודיבר פולנית שוטפת. בתחילת המלחמה עזבו את פולין רוב נגני הג'אז האפריקאים ששהו בה, אך בראון נשאר ובאומץ לב בלתי רגיל, השתלב מיד בעבודת המחתרת של ארמיה קראיובה. מדהים, למשל, כיצד הוא חילק כרוזים לא חוקיים של המחתרת בכל מהלך המלחמה, עבירה שעונשה היה מוות, בעוד שכשחור הוא בלט בנוף הוורשאי ועמד בסכנה כפולה ומכופלת. בראון, שהמזל שלו בלי ספק היה יוצא דופן, שרד את מרחץ הדמים של מרד וורשה, חי מספר שנים בפולין הקומוניסטית, ולבסוף סיים את חייו באנגליה, כאדם אלמוני לגמרי.

August Agbola O'Brown - Home | Facebook
אוגוסט אגבולה או'בראון, גיבור המחתרת הפולנית והאפרו-פולני הראשון

הסיפורים הללו, ועוד רבים אחרים, מופיעים בספר משובח שיצא לאחרונה, פרי המאמצים של צוות חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, ביניהם גם ד"ר יעקב פלקוב, אולי ההיסטוריון החשוב ביותר של מזרח אירופה שפועל היום בישראל. הספר, לוחמים מעבר לגבולות: התנגדות טרנס-לאומית באירופה, 1936-48, בעריכת רוברט גילדאה ואיסמה טיימס, עוסק בממד הטרנס-לאומי של ההתנגדות לנאצים באירופה הכבושה, קרי, בלוחמים שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות. מכיוון שהסיפור של ההתנגדות לנאצים ברחבי אירופה, בין אם מדובר במחתרת ה-20 ביולי בגרמניה, ארמיה קראיובה הפולנית או הרזיסטאנס הצרפתי, הוצג בדרך כלל כסיפור לאומי, הספר חושף בפני הקורא את הממדים של אותה התנגדות שחרגו ממדינה ספציפית. בחכמה רבה, הכותבים השונים מפרידים בין שלושה ממדים לא לאומיים של התנגדות: בינלאומי (לוחמים שפעלו בשם ארגונים בינלאומיים, כמו למשל הקומינטרן), מולטי-לאומי (לוחמים שפעלו במסגרת חטיבות לאומיות בתוך מחתרות, למשל גדוד של לוחמים רוסים במחתרת יוונית) וטרנס-לאומי, אנשים שחצו גבולות כיחידים ופעלו במסגרות מעורבות. הם מתמקדים בעיקר בממד האחרון, לטעמי המרתק מכולם.

אחת מהבחירות המעניינות יותר של העורכים והכותבים היא להתחיל את הסיפור שלהם דווקא בשנת 1936, עם מלחמת האזרחים בספרד. מאבק אלים זה, שרבים רואים בו את אות הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, היה אמנם סכסוך פנימי ספרדי, אך הכיל בתוכו ממדים בינלאומיים, מולטי-לאומיים וטרנס לאומיים. ב"מטריקס הספרדי", לדעתי המאמר החשוב ביותר בספר, הכותבים מסבירים כיצד חלק מהלוחמים האנטי-פשיסטיים שהתגבשו במלחמת האזרחים בספרד התפזרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, והפכו לגרעין צבאי במחתרות אנטי-נאציות רבות. גם כאשר הם נלחמו עבור מטרות לאומיות (לשחרר את ספרד, יוון ויוגוסלביה) המטרה שפעלו למענה היתה בסופו של דבר טרנס-לאומית: מלחמה בפשיזם העולמי היכן שהוא נמצא. עבור רבים מהם, המערכה לא הסתיימה ב-1945. אחדים, במיוחד ספרדים, ניסו לפלוש לארצם ולשחרר אותה מפרנקו לאחר כניעת גרמניה, הרפתקה שהסתיימה בכישלון צורב. המחברים לא מזכירים זאת, אבל כאשר קראתי את הספר, חשבתי על הקבלה לימינו אנו. בלי להשוות חלילה מבחינה מוסרית את הלוחמים האנטי-נאצים לטרוריסטים ג'יהאדיסטיים בימינו, אפשר לומר ש"הגרעין הספרדי" של ההתנגדות הטרנס-לאומית להיטלר דומה במידה רבה לחבר המתנדבים הג'יהאדיסטים המקצועיים, שחושלו באפגניסטן, והופיעו מאז כמעט בזירות טרור רבות ברחבי העולם, לרבות ארגון דאע"ש.

גרעין צבאי טרנס-לאומי להתנגדות אנטי-פשיסטית – מתנדבים בריטים בבריגדות הבינלאמיות, מלחמת האזרחים הספרדית

פרקי הספר השונים עוסקים בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות להתנגדות טרנס-לאומית לרייך השלישי, מהתגבשות קבוצות של לוחמים מכל אירופה ואף מעבר לה (המזרח התיכון, אפריקה) במחנות ריכוז ומחנות שבויים, עבור ברשתות טרנס-לאומיות שהתמחו בהברחה של יהודים, שבויים נמלטים וטייסים נופלים של בעלות הברית לחוף מבטחים, ועד לחלקם של ארגוני מודיעין כמו ה-OSS האמריקאי או ה-SOE הבריטי בארגון ההתנגדות הטרנס-לאומית, ארגונים שחלק נכבד מהסוכנים והלוחמים שלהם היו אף הם מהגרים חוצי גבולות (למשל צ'כוסלובסקים שהתערו בארצות הברית, ואז חזרו לאירופה הכבושה כלוחמי התנגדות). היחסים בין כל אלו, כמובן, לא היו תמיד יחסים של הרמוניה, ולעיתים קרובות היו סכסוכים בין קבוצות לאומיות בתוך ארגוני התנגדות שנגעו למחלוקות ישנות, למשל מעמדה הפוליטי של מקדוניה. אלו, כמובן, התפרצו באופן מבעית לקראת סוף המלחמה ולאחריה, כפי שמשתקף במלחמות האזרחים המרובות שקרעו חלקים מאירופה (ואסיה) שנים רבות לאחר 1945. די להזכיר בהקשר זה את מלחמת הכל בכל בין המחתרת הפולנית (ארמייה קראיובה) למחתרת האוקראינית (UPA), הסובייטים, הגרמנים ולפעמים גם קבוצות של פרטיזנים יהודים בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, מאבק שכלל רצח מבעית של נשים, ילדים וזקנים מצד רוב הנוגעים בדבר. המפגש הטרנס-לאומי הוביל לשיתופי פעולה אנושיים הירואיים ונוגעים ללב, אך גם לעומק זוועה שלא יתואר.

פרק מעניין במיוחד בספר מתאר את האופן שבו לוחמים טרנס-לאומיים עברו תכופות בין מסגרות צבאיות מסודרות, ארגוני גרילה ובחזרה. לפעמים, המעבר הזה חצה גם את גבולות המחנות של מלחמת העולם השניה. כך, למשל, לוחמים ששירתו את הצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, נכלאו במחנות מעצר בצרפת ברגע שחצו את הפירנאים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חלק מהם התנדבו ללגיון הזרים הצרפתי, הובסו ונכלאו שוב, התנדבו ללגיון הזרים של וישי, משם עברו לצבאות בעלות הברית בצפון אפריקה, ואז חזרו לשרת בארגוני גרילה שונים ומשונים. חלקם מעולם לא הסתגלו למשמעת צבאית מחניקה, והעדיפו פעילות בארגוני גרילה פרועים. האמריקאים והאנגלים השכילו, במקרים מסויימים לפחות, לשלב אותם ביחידות קומנדו בכדי להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם המיוחדים.    

הפרק האחרון של הספר עוסק בתולדותיהם של הלוחמים הטרנס-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם, כמו אוגוסט בראון, הניחו את הנשק וחזרו לחיים של שלום. אחרים, הסתבכו בהרפתקאות כושלות כמו הניסיון לפלוש לספרד של פרנקו, או השתלבו במיזמים חשאיים מוצלחים יותר, למשל רשתות הברחת עולים ונשק מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. לרוב, הם נשכחו מלב לאחר המלחמה, משום שלאף אחד לא היה אינטרס לזכור אותם. לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, מדינות אירופה המערבית ניסו לבנות את עצמן מחדש, ולשם כך עשו שימוש במיתוס של ההתנגדות הלאומית. לזרים, בדרך כלל, לא היה מקום במיתוס הזה, במיוחד אם נחשדו בקומוניזם (כמו למשל ותיקי מלחמת האזרחים בספרד), או אם לא היו לבנים. חלק עגום במיוחד בספר עוסק בדחיקה של הלוחמים השחורים בצבא צרפת החופשית, שדה-גול ואנשיו ניסו "להלבין" במרץ לקראת סוף המלחמה בכדי לא לערער את יחסי הכוחות הקולוניאליים באימפריה הצרפתית. אלו שכן זכו להוקרה והערכה, כמו אוגוסט בראון, נחשבו בדרך כלל לבעלי ברית ונספחים לאומה ספציפית (במקרה זה פולין). האמריקאים הדגישו מדרך הטבע את חלקם שלהם בארגון ההתנגדות, וברית המועצות חשדה בלוחמי התנגדות עם קשרים בינלאומיים, אפילו אם היו קומוניסטים.

לסיכום, הספר לוחמים מעבר לגבולות מתאר פינה אפלולית אך מרתקת של מלחמת העולם השנייה, שעד עתה לא הקדישו לה מספיק תשומת לב. נקווה שבעתיד יקדישו המחברים מחקר השוואתי נוסף לדמיון הניכר בין המטריקס הספרדי לתופעת המתנדבים הג'יהאדיסטים של ימינו. עוד כיוון חשוב למחקר השוואתי, הוא הדמיון בין לוחמי ההתנגדות הטרנס-לאומיים האנטי-פשיסטיים לבין יריביהם מהצד השני של המתרס. לאחרונה, מחקרים רבים הראו כיצד גם הכוחות הפשיסטיים היו, למעשה, טרנס-לאומיים, והכילו בתוכם (לצד מגוייסי כפייה) גם אידיאליסטים שנדדו באירופה ומעבר לה בכדי להילחם למען האידיאל הנאצי או הפשיסטי, וכן אסייאתים וערבים שראו בפשיזם דרך לשחרר את עצמם מהקולוניאליזם המערבי. מלחמת העולם השנייה, בסופו של דבר, היתה חוויה טרנס-לאומית משני צידי המתרס.

נשות הנחמה: מתי מוצדק "לבטל" מחקר מדעי?

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

"נשות נחמה" סיניות

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

אבן נגף ביחסים בין יפן וקוריאה: אנדרטת נשות הנחמה מול השגרירות היפנית בסיאול. Credit: Sakaori, CC-BY-SA 3.0

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

נשות נחמה נחקרות בידי הצבא האמריקאי (החוקרים שייכים ליחידה של אמריקאים ממוצא יפני), בורמה, אוגוסט 1944

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

נשות נחמה קוריאניות: תערוכה באוניברסיטה של קליפורניה אירווין

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

%d בלוגרים אהבו את זה: