הכל פתוח: מבט חדש על דה גול ומלחמת אלג'יר

מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

שארל דה גול. Credit: Bundesarchiv, CC-BY-SA 3.0

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

לוחם חארקי אלג'יראי בצבא הצרפתי, סביבות 1961. Credit: Jean Poussin, CC-BY-SA 3.0

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

"צרפת כבר לא תהיה צרפת" – שארל דה גול בפגישה עם הנשיא קנדי, 1961. תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

מעשי האכזריות של ה-OAS היו מונעים מהמתיישבים להישאר באלג'יר גם תחת ממשלה נאורה יותר. בתמונה: הפגנה נגד הארגון הרצחני בטולוז, פברואר 1962. Credit: Andre Cros, CC-BY-SA 4.0

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

איראן לא היתה גן עדן ליהודים: ביקורת על "בין איראן לציון" מאת ליאור שטרנפלד

בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.

ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון

ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות.  ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.

שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי.  האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?

אפשרויות תמרון מוגבלות – חברי ארגון ציוני באיראן, שנת 1920 – תמונת אילוסטרציה

בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש  את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את  ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.

שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.

כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות.  אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.

דוגמא לזהות מורכבת – שגריר ישראל באיראן לשעבר מאיר עזרי. קרדיט: משרד החוץ

במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת?  שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.

למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.

הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.

הסתה פרועה נגד היהודים: נאום של חומייני בעיר קום, שנת 1964

לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה  מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו  הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.

שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב.  הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון  שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.

SAVAK.svg
הסיפורים על הדרכה ישראלית בעינויים אינם אלא בדותות – סמל הסוואק, ארגון הביטחון והמודיעין של איראן הקיסרית

שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק  ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.

התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952  כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.

סרו לחלוטין למשמעתה של מוסקבה – מנהיגי מפלגת תודה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, בצילום משנת 1955

הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר  לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה:  אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק  ממפת העולם"  בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.

לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.

מותק, הנאצים התכווצו: איך שקרים הופכים לקומון סנס

למה אנחנו מאמינים לפעמים בדברים מופרכים? למרבה הצער, הניסיון מוכיח כי רבים מאיתנו בטוחים באמינותם של סיפורים היסטוריים שלא היו ולא נבראו, בעקבות טעויות שנודדות בין כותבים והופכות ברבות הימים לידע מקובל. ינשוף היסטורי על פושעי המלחמה הנאצים שלא שירתו מעולם את מצרים, אשליית ביסוס ופירמידות של טעות על גבי טעות.

"מה אתה עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב?

מה שעשינו ב-56.

מה עשיתם ב-56?

מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה.

מה עשיתם ב-48?

שלושים שנה, לך תזכור"

 — גבעת חלפון אינה עונה

למה אנחנו מאמינים בדברים שאינם נכונים? כל מי שמשוטט ברשת, יוכל לראות קבוצות שלמות של אנשים אינטליגנטים, לפעמים מלומדים ובעלי תארים, שחורטים על דגלם תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין. יש למשל הסבורים, נגד כל הראיות המדעיות האפשריות, שחיסונים גורמים לאוטיזם, אמת נוראה שמוסתרת על ידי חברות הפארמה הגדולות, או שהקורונה אינה אלא שפעת עם יחסי ציבור. יש המאמינים שהעולם נשלט בידי כתות סודיות כגון האילומינטי, הבונים החופשיים או אנשי לטאה, שהסינים מחוללים את רעידות האדמה בארצות הברית, או שהשואה לא התקיימה מעולם. המיינסטרים החברתי מחשיב את האנשים הללו להזויים, ופעמים רבות בצדק, אם כי תמיד קיימת האפשרות (קלושה ככל שתהיה) שדעה שנחשבת כיום להזויה תתגלה כנכונה בעתיד. עם זאת, מדהים לראות שגם אנשים "מיינסטרימיים", שנוחרים בבוז לשמע תיאוריות קונספירציה, מאמינים לעיתים קרובות ברעיונות שנשמעים אולי הגיוניים, אבל בפועל הם מופרכים לא פחות. חוקרים לא מעטים של אסיה, למשל, טוענים בתוקף שהיפנים טבחו מעל 300,000 סינים בננג'ינג, בהתאם לגרסה הרשמית של ממשלת סין, אף כי מספר זה עולה על מספרם של תושבי העיר באותה העת. במאמרים מאלפים, מראה יגיל הנקין כיצד נתונים סטטיסטיים מופרכים בנוגע לשיעור תלונות השווא על הטרדה מינית, אחוז המתאבדים מקרב האבות הגרושים או כוחם האמיתי של ארגוני הימין הקיצוני בארצות הברית, נתקעים בתודעה הציבורית למרות שאין להם ביסוס אמיתי. כותב שורות אלו אינו מוציא את עצמו מן הכלל: גם אני האמנתי פעם בדברים שהוכחו לימים כמופרכים, למשל שהצבא הגרמני לא נטל חלק מרכזי בשואה, אף על פי שהראיות מלמדות כי הוא מילא בה תפקיד מרכזי.

בפוסט הנוכחי, הייתי רוצה להפנות זרקור לאחת מהסיבות המרכזיות שגורמת לנו להאמין בדברים מופרכים, כשל שהייתי מכנה כאן "אשליית הביסוס". לרובנו אין זמן, ידע או אנרגיה לבדוק את התהליך הרציונלי וההגיוני שעומד מאחורי כל פיסת מידע שמובאת לידיעתנו. לכן, אנחנו נוטים להאמין לבעלי סמכא – רופאים, מדענים, היסטוריונים ומומחים אחרים. ההבדל העיקרי בין האנשים שאנחנו תופסים כ"הזויים" (מתנגדי חיסונים, שוחרי אנשי לטאה, מכחישי שואה) לבין מומחים שנחשבים "ברי סמכא", הוא מידת האמון שאנחנו רוחשים להם. אם תקראו, למשל, את כתביו של מכחיש השואה דייויד אירווינג, תיווכחו שהם נראים מרשימים מאד במבט ראשון: רציונליים, גדושים בעובדות, בהפניות ובהערות שוליים. רק היסטוריונים שבדקו לעומק את מקורותיו של אירווינג, כמו דבורה ליפשטט וריצ'רד אוונס, חשפו למעשה שמדובר בשקרן וזייפן. אולם אני בספק שקוראים רבים, הסבורים (כמוני) שליפשטט ואוונס צודקים ואירווינג משקר, עקבו לעומק אחרי המהלך הלוגי וקראו את המקורות הראשוניים של כל הנוגעים בדבר. כיהודים וישראלים, אנחנו מכירים כמובן ניצולי שואה רבים, חלקם קרובי משפחתינו, ושמענו את סיפוריהם. גם קוראים שאינם יהודים וישראלים בוטחים ברוב המקרים במיינסטרים של חוקרי השואה ומלחמת העולם השנייה, אנשים שמחזיקים בתארים ועובדים במכונים מכובדים. ברוב המקרים, אנחנו צודקים: מי שהוכשר למלאכתו יתכן שיטעה, אבל אפשר להניח שהוא ראוי לאמון יותר מחובבן, או ממי שיש לו אג'נדה פוליטית קיצונית ברורה. הבעיה היא, שבכלל הזה יש באג: לפעמים, עמדות מופרכות מצליחות לפלס את דרכן ללב המיינסטרים באמצעות כשל שאני מכנה "אשליית הביסוס".

הקריקטורה האנטישמית של יאיר נתניהו - ידיעות אחרונות
תיאוריות קונספירציה מופרכות – קריקטורה המציגה את אלו שמושכים בחוטים: איש הלטאה, האילומינטי, היהודים והאמריקאים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, חוקרים רבים כתבו שהצבא הגרמני לא נטל חלק בשואה וביתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי. רוב האנשים הללו היו כנים לחלוטין, אולם פשוט לא היו בידיהם די מקורות היסטוריים בכדי לגבש תמונה מלאה, והם הוטעו בידי זכרונות מגמתיים של ראשי הצבא הגרמני. היסטוריון פלוני ציטט היסטוריון אלמוני, ופלוני צוטט בידי עשרים עמיתים, שהמשיכו לצטט אחד את השני, ומעטים הבינו שבראש הפירמידה הזאת ישב הרמטכ"ל הגרמני לשעבר, גנרל פרנץ האלדר, ועישן בשופי ובנחת את מקטרתו. רק גל מחקרים ביקורתי חדש, שהתחיל בשנות השישים ואילך, פילס לעצמו דרך בהדרגה בתוך הפירמידה וחשף בהדרגה את אשמתו של הוורמאכט. באותה מידה, יגיל הנקין מראה כיצד החוקרת סוזן בראונמילר הסתמכה על מקור ש(כנראה) אינו קיים בכדי לטעון (פחות או יותר) ששיעור תלונות השווא על אונס בניו יורק אינו עולה על 2%. חוקרים אחרים ציטטו את בראונמילר, ניפחו את דבריה והרחיבו אותם לעבירות נוספות (למשל תקיפה מינית והטרדה מינית). בשלב כלשהו, מוסד רשמי כמו הביטוח הלאומי נכנס גם הוא לפירמידה וחיזק את אמינותה. הנה, עונים תומכי התיאוריה לספקנים, הנתון מגובה בדוחו"ת ממשלתיים רשמיים, ולכן הוא עובדה ואמת לאמיתה. בשלב כלשהו כולם שוכחים את המקור, בסגנון דבריו האלמותיים של ויקטור חסון בסרט "גבעת חלפון אינה עונה": נעשה מה שעשינו ב-56, שדומה למה שעשינו ב-48, אבל שלושים שנה, לך תזכור.

לאחרונה, נתקלתי במקרה משעשע במיוחד של "אשליית ביסוס" מהסוג הזה, שיצרה פירמידה שמלווה אותנו משנות השישים ועד היום. בשנת 1960, כינס צייד הנאצים שמעון ויזנטל מסיבת עיתונאים סנסציונית, ובה טען שמצרים של נאצר מלאה בפושעי מלחמה גרמנים. ויזנטל, שהעיתונות הבינלאומית גמעה בשקיקה את דבריו, הטעים כי בארץ הנילוס עובדים בין 6,000 ל-7,000 מומחים גרמנים, חלקם הגדול נאצים, ואף מנה רשימה של 42 פושעי מלחמה מתועבים במיוחד. הרשימה כללה בין היתר את ליאופולד גליים, שזוהה כ"מפקד הס"ס" (או בגירסה אחרת, הגסטפו) בפולין הכבושה, את אוסקר דירלוונגר, המדכא הסדיסטי של מרד וורשה, את התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס ואת היינריך זֶלְמָן, מפקד הגסטפו בעיר אוּלְם שבדרום גרמניה. פושעי המלחמה הללו, טען ויזנטל, מסתתרים במצרים בשמות ערביים בדויים, ומשרתים את נאצר במלחמתו בישראל ובציונות.

ב-1962, לאחר שהתפוצץ סקנדל מדעני הטילים הגרמנים במצרים, מדינת ישראל הפיצה את הרשימה בשקיקה, למרות שגם הדיפלומטים שלה הודו בינם לבין עצמם שהם לא יודעים על מה בדיוק היא מבוססת. בחלק מהכתבות, היא לוותה בסיפורים מסמרי שיער על שוטרים חשאיים גרמנים שממלאים את קהיר, גיחות נועזות של עיתונאים למעוזי הנאצים בארץ הנילוס, או על מדענים גרמנים שמשגרים טילים ומגחכים ברשעות ש"עכשיו היהודים ילמדו להתנהג יפה". לימים, מוחזרה הרשימה באין ספור כתבות עיתונאיות, תוכניות טלוויזיה, ספרים פופולריים ובסופו של דבר גם אקדמיים, שהסתמכו עליה כאמת לאמיתה. וברגע שספר אקדמי אחד ציטט את הרשימה, כמובן שגם אחרים יכולים לצטט ממנה באין מפריע, כי הרי יש מקור לגיטימי להסתמך עליו בהערות השוליים. הסיפור היה חביב במיוחד על כותבים גרמנים ואמריקאים מז'אנר ה"אסלאמו-נאציזם", שהדגישו את הקשר בין העולם הערבי לגרמניה הנאצית. האחרונים מביניהם הם וולפגנג שוואניץ ובארי רובין, שפרסמו בשנת 2014 ספר על "נאצים, אסלאמיסטים והיווצרותו של המזרח התיכון המודרני" בהוצאת אוניברסיטת ייל, ומיחזרו בהתלהבות את אותה רשימת שמות.

אלא שלפני שנה וחצי בערך, שהיתי בארכיון ויזנטל בוינה וראיתי את הרשימה המקורית. מיד שמתי לב שמשהו בה נראה מוזר אפילו לעין בלתי מזויינת. ליאופולד גליים, למשל, מוגדר כ"מפקד הס"ס בפולין", ועדיין, אי אפשר לאתר אותו בחיפוש גוגל אלא בהקשרים הנוגעים לשהותו במצרים. אדם כזה, אם התקיים, מילא תפקיד מרכזי בשואה, ובוודאי הוא אמור להופיע ברוב הספרים עליה. שנית, ולשם כך יש להכיר את האימפריה הנאצית קצת יותר לעומק, לא היתה פונקציה בשם "מפקד הס"ס בפולין". הנאצים חילקו את פולין ההיסטורית ליחידות פוליטיות ואזורים אדמיניסטרטיביים שונים, ולכל אזור כזה היה "מפקד ס"ס ומשטרה גבוה". מפני שפולין לא הוכרה כישות נפרדת, לא היה גם מפקד ס"ס אחד ספציפי שמשל בה. שלישית, השמות הערביים של חלק מאותם נאצים נראים משונים, אם אכן רצו להיטמע במצרים. "בן סלאם", למשל, זה שם שמאפיין את המגרב יותר מאשר את ארץ הנילוס.

התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס (עומר אמין) – אחד מהנאצים שהיו באמת במצרים

מה רבה היתה שמחתי, כאשר ראיתי את הפתרון לחידה באותו התיק עצמו. מסתבר שויזנטל, הוא ולא אחר, שלח מכתב לרשות הגרמנית לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג, כדי לחקור ולדרוש אחרי הפושעים הנמלטים שבמצרים. מתוך אותם 42, זיהתה הרשות רק 19 אנשים אמיתיים. האחרים היו, ככל הנראה, פיקטיביים. מפקד ס"ס בשם ליאופולד גליים, למשל, לא התקיים מעולם, ובעיר אוּלְם אף " היינריך זֶלְמָן" לא עמד בראש הגסטפו המקומי. גרוע מכך: גם אותם 19 פושעים נאצים שכן התקיימו במציאות, מתו ברובם זמן קצר לאחר 1945 או לא שהו במצרים מעולם. נותרו רק בודדים, כמו התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס, שאכן התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין ושירת את משרד ההסברה המצרי כ"מומחה לציונות". באופן מפתיע, פושעים נאצים אחרים שדווקא כן פעלו במצרים לא הופיעו ברשימה של ויזנטל.

הנה הביטו וראו, כיצד מתפתח מיתוס. צייד הנאצים שמעון ויזנטל כנראה בלע לוקש ששלח לו מקור מפוקפק במצרים. הוא ניפח את חשיבות העניין, ופרסם אותו במסיבת עיתונאים פומפוזית. כמו במקרים רבים אחרים, ויזנטל והמקור שלו הניחו שרשימה של 42 שמות "מייצגת" מספר גדול בהרבה (6000 עד 7000). צייד הנאצים אמנם שלח את הרשימה לרשות בלודוויגסבורג, אך כמובן לא טרח לפרסם את התשובה שלה, בדיוק כפי שהעיתונאים הרבים שהסתמכו עליו לא טרחו לשאול את לודוויגסבורג מה עמדתה המקצועית. מהעיתונאים, ששדרגו את הרשימה בסיפורים משל עצמם, הסיפור עבר לכותבים הפופולריים, ומהם לכותבים האקדמיים. מכל הסיבות הללו, פירמידת ויזנטל מצוטטת עד היום כמעט בכל ספר שעוסק בנאצים במזרח התיכון, אפילו בספרים האקדמיים הרציניים ביותר.

Simon Wiesenthal (1982).jpg
בלע לוקש, והפיץ אותו לכל עבר: צייד הנאצים שמעון ויזנטל

שימו לב שהפוסט הזה אינו עוסק במחלוקות עובדתיות לגיטימיות, בפירושים שונים של אותן העובדות או אפילו בטעויות נקודתיות, אלא בסיפורים מופרכים לחלוטין שהתגלגלו מדור לדור והפכו בשלב מסויים ל"ידע מוסמך" שמצטטים בלי לחשוב. מה עושים כדי להתגבר על פירמידות כאלו? אין לכך פתרון קסם. מי שכותב ספרי היסטוריה, ראוי לו שיסתמך כמה שיותר על המקורות הראשוניים ולא יסתפק בספרים ומאמרים, כדי שיוכל ליצור מגע ישיר עם הראיות מהתקופה ולא ליפול בכל מיני פירמידות מהסוג הזה. אולם זה כמובן פיתרון עבור מי שכותב, לא עבור מי שקורא. אפשר לומר שגם לקורא כדאי לבדוק, לחקור ולדרוש, וזה כמובן נכון תמיד, אבל לרובנו אין ולא יהיה זמן או ידע בכדי לעשות זאת בכל דבר ועניין. אפשר לומר שכדאי לקרוא דיסידנטים המערערים על הידע המקובל, וזה גם נכון במקרים רבים. אולם במקרים אחרים, אותם דיסידנטים הם בעצמם סוכני בולשיט. זו סוגיה שאני מתלבט בה רבות, ואשמח מאד לשמוע את דעתכם בנושא.

שיקוי הערפדים האסור: טֶבַח מי ליי ופשרו

ב-16 במרץ, 1968, פשטו חיילים אמריקאים על הכפר הוייטנאמי מי ליי, וחוללו שם את אחד ממעשי הזוועה הידועים ביותר במלחמת וייטנאם. כיצד היו מסוגלים נערים "ירוקים" שבקושי ראו קרב לפני כן לטבוח בזקנים, נשים וילדים כמו הגרועים שברוצחים הנאצים? אם נתבונן היטב באירועי הטבח, נוכל לזקק מספר גורמים העומדים ביסודם של פשעי מלחמה מהסוג הזה: מודיעין לקוי, תרבות צבאית קלוקלת, ובעיקר – ההגדרה העמומה של המושג "אויב". ומי היה גיבור היום, שהציל וייטנאמים רבים תוך סיכון חייו? ינשוף צבאי-אסטרטגי במסע לעמקי הרוע האנושי.

הבהרה: בפוסט זה לא יהיו תמונות זוועה משום סוג

Credit: Catalin205, depositphotos.com

חודש ינואר 1968, ראש השנה הוייטנאמית, היה אחד השיאים של מלחמת הודו-סין השנייה, שהציבה את דרום וייטנאם וארצות הברית מול צפון וייטנאם ותומכיה הקומוניסטיות, סין וברית המועצות. בפועל, נלחמו הצבא האמריקאי ובעלי בריתו לא רק בסדירים הצפון וייטנאמים אלא גם ב-NLF, התנועה לשחרור לאומי, גרילה קומוניסטית שהיתה ידועה יותר בכינוי הגנאי וייטקונג (בוגדים וייטנאמים קומוניסטים). באותו החודש, יצאו הוייטקונג והצבא של צפון וייטנאם למתקפה אדירה כנגד אויביהם האמריקאים והדרום וייטנאמים בכל רוחב החזית. קרבות פרצו כמעט בכל בירות המחוז של דרום וייטנאם, ואפילו בסייגון הבירה, תקפו חמושי וייטקונג את השגרירות האמריקאית, את המטכ"ל הדרום וייטנאמי ומתקנים אסטרטגיים אחרים. בעיר הואה, בירתה העתיקה של וייטנאם, התחוללו קרבות אימים, שבמהלכם טבחו הקומוניסטים בדם קר אלפי אזרחים דרום וייטנאמים.

המלחמה היתה ברוטלית במיוחד במחוז קוּאָנְג-נְגַאי, שנמתח לאורך החוף מצפון לבירה סייגון. האזור היה ידוע כמעוז של הוייטקונג, לרבות גזרה בתוכו שסומנה בוורוד במפה, ולכן נקראה בפי האמריקאים "פינקוויל". לצד צבא דרום וייטנאם, פעלו במחוז כוחות מדיביזית חי"ר מספר 23 של ארצות הברית (Americal) בפיקודו של גנרל סמואל קוסטר. המשימה לפלוש ו"לטהר" את פינקוויל מהוויטקונג הוטלה על חיילים מפלוגה 3 (צ'רלי) של גדוד מס' 1 בחטיבת הרגלים 20. מפקד הפלוגה, סרן ארנסט מֶדינָה, היה ידוע כקצין ברוטלי במיוחד, שנהג להתעלל בעצורים וייטנאמים ואף להתעמר בכפופים לו בגסות ובחוזק יד. במיוחד ניהל יחסים עכורים עם אחד ממפקדי המחלקות שלו, סגן ויליאם קֶלי, קצין שנודע כגרוע מבחינה מקצועית וחסר ביטחון. מֶדינָה נהג להשפיל את קלי מול חייליו באופן קבוע כמעט, וזה היה מוכן לעשות כמעט הכל בכדי לרצות את מפקדו הנוקשה. בינתיים שפך קלי את זעמו על אזרחים וייטנאמים, ואף היה מעורב במספר מעשי אונס, שטויחו על ידי מֶדינָה ומפקדים אחרים.

מפה מבצעית של סון מי, כולל מי ליי והאזור. Credit: U.S. Army Center for Military History, public domain

ב-16 במרץ, קיבלה הפלוגה של מֶדינָה הוראה לפלוש לפינקוויל, ולטהר את הכפר סון מי, למעשה אגד כפרים שנודע כמפקדה הראשית של גדוד מס' 48 של הוייטקונג. אחד מהכפרים הללו נקרא מי ליי 4. החיילים קיבלו מסרים סותרים מהפיקוד העליון בנוגע לאופן שבו הם צריכים לנהוג באזרחים במהלך הפלישה. מצד אחד, החוקים הכתובים של הצבא האמריקאי והתדרוכים הרשמיים הזהירו אותם מפשעי מלחמה, והבהירו שאסור באיסור חמור להרוג אזרחים, אלא אם הם מסייעים לוייטקונג באופל פעיל או חשודים בכך. מצד שני, המפקדים המיידים, הזוטרים, הלמו בהם את המסר שבשדה הקרב זה "להרוג או להיהרג", ועליהם לחסל קומוניסטים ללא היסוס וללא מחשבה. לפני ה-16 במרץ, היו סרן מדינה, סגן קלי וחייליהם במצב רוח נקמני במיוחד. הפלוגה טרם צברה ניסיון קרבי, ולוחמי הגרילה של הוייטקונג קטלו בהם ללא הפסק מהמארב, באמצעות מוקשים, מלכודות וצלפים. רק מספר ימים לפני כן, שמעו חיילי סיור צרחות אימים, וגילו כי אחד מחבריהם עונה למוות בידי הוייטקונג ועורו נפשט מעליו בעודו בחיים. הפעולה במי ליי, כך הבינו, תהיה הנקמה שלהם באויב הנסתר והבוגדני.

בתדרוכי המודיעין שלפני הפעולה, מסר קצין המודיעין של כוח המשימה, יוג'ין קוטוק, כי מי ליי והכפרים הסמוכים לו אינם "כפרים" במובן הרגיל של המילה אלא בסיסים מבוצרים של גדוד וייטקונג מס' 48. בהסתמך על מידע שגוי מה-CIA, טען קוטוק כי האזרחים בכלל לא אמורים להיות שם. הכפריים הרי נוהגים לצאת לשוק בעיר בכל יום שבת ב-7:00, וכאשר המבצע יתחיל, ב-7:30, יישארו בשטח רק לוחמי וייקטונג ותומכיהם. המילה "תומכיהם" היתה קריטית, מפני שהקלה על החיילים מבחינה פסיכולוגית להרחיב את הגדרת האויב מחמושים לאזרחים.

לוחמי וייטקונג בשביל הו צ'י מין: תמונת אילוסטרציה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

 לפי התדרוך של המ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה, מטרתה של פלוגת צ'רלי היתה לכתר וללכוד את אנשי הוייטקונג בתוך הכפרים ולהרוג כמה שיותר מהם. זאת לפי השיטה המקובלת של "ספירת ראשים", שמדדה את הישגי הצבא האמריקאי בכמות הרוגי האויב. התדריך של מדינה לפני הפעולה היה, כצפוי, שנוי במחלוקת עזה. לימים טען שאמר לחיילים "להשתמש בקומון סנס" ו"לא לירות בחפים מפשע", אולם לטענה הזאת ככל הנראה אין ביסוס. לפי רוב העדויות, בתדריך שלו מדינה לא הזכיר אזרחים כלל. מבחינתו, כל מי שבכפר היה אויב או תומך של האויב, ולכן אמר לחייליו לירות בכל מה שזז. התנהגותו לאחר מכן, כפי שנראה, מבססת את הגירסה המחמירה הזאת. קלי, המ"מ הכושל שהושפל זמן קצר לפני כן על ידי מדינה אך בו בזמן גם העריץ אותו, היה נחוש לרצות את המפקד שלו, ויהי מה.

כשנחתו אנשיו של קלי ליד מי ליי בסביבות השעה 7:30, הם ציפו לקרב תופת עם אויב אכזרי שלמדו להכיר היטב בשבועות הקודמים. אותו אויב שנוא ובלתי נראה שצלף בהם מהמארב, סירב לצאת ל"קרב הוגן" ופשט את עורו של אחד מחבריהם. ואכן, מיד עם נחיתת ההליקופטרים, דיווחו החיילים שנתקלו ב"אש צולבת" ובלוחמי וייקטונג חמושים הבורחים מהכפר. אולם בפועל, לא היו במי ליי חיילי וייטקונג, אלא רק אזרחים תמימים, גברים, נשים, ילדים וזקנים. בניגוד להערכת המודיעין השגויה, הם לא יצאו לשוק אלא נותרו בביתם. איש גם לא טרח להזהיר אותם לעזוב. למעשה, הם גם לא היו מוכנים להיתקל בכוח רצחני כל כך. בעבר, חיילים אמריקאים ושותפיהם הדרום וייטנאמים אמנם עלבו בכפריים, חקרו אותם באגרסיביות או הכו אותם, וגם מעשי שוד ואונס התרחשו מדי פעם. עם זאת, חיילים אחרים התנהגו בעבר באדיבות. ניצולה וייטנאמית העידה כי "מעולם לא קרה דבר כזה בעבר" בכפר או באזור. אליבא דכולי עלמא, הכפריים לא היו מוכנים לטבח, אחרת מן הסתם היו מנסים לברוח מהכפר. גם יחידת הוייטקונג המקומית, גדוד מס' 48, לא ציפתה לטבח. המפקד שלה, סגן טאן, גילה לימים כי היחידה שלו הסתתרה בגבעות, בהתאם לדוקטרינת הגרילה הרגילה. הכפריים היו, רובם ככולם, תומכים וסייענים של הוייטקונג, אבל אפילו טאן לא ציפה שהאמריקאים יטבחו את כולם. זה פשוט לא קרה בעבר. אם היה יודע את זה, העיד בחרטה גלויה, היה פוקד על חייליו לנצל את יתרונם המספרי (3 ל-1), לרדת מהגבעות ולהילחם.

בעיני האמריקאים, כולם היו אויב. הליקופטרים של צבא ארה"ב במלחמת וייטנאם – תמונת אילוסטרציה. Credit: Ratpack2, depositphotos.com

הראשונים שראו את חייליו של קלי היו כפריים שעבדו בשדות. אחד מהם בירך את האמריקאים, שירו בו מיד. הוייטנאמים האחרים ניסו מיד לרוץ למקום מבטחים. "הוא לא חמוש!" צעק טייס ההליקופטר יו תומפסון שריחף מלמעלה לאחד החיילים, מפציר בו לא לירות באזרח בורח אף לשווא. האזרח נורה למוות. היריות של חלק מהחיילים הובילו את היתר לחשוב שהם נמצאים בקרב ותחת אש – למרות שהאש הזאת היתה שלהם. הם ציפו לראות אויב במי ליי. כשלא היה כזה, הם פשוט הגדירו כ"אויב" את כל מי שראו. הנטייה הרצחנית הזאת התחזקה בשל פגם מהותי בהוראות הפתיחה באש. אלו גרסו כי כל וייטנאמי שבורח מחיילים אמריקאים הוא וייטקונג בהגדרה. אנשים שיורים עליהם מן הסתם יברחו, וכך יחזקו את הגדרתם כ"אויב" שראוי לחסל. הלו"ז היה קצר, מפני שמחלקה 3 היתה אמורה לבצע טיהור שני כעבור כשעתיים, ואסור כמובן להשאיר לוחמי אויב בעורפו של הכוח.

חייליו של קלי, שמבחינתם כל מי שראו היה "אויב", ירו ללא הבחנה בנשים, ילדים, תינוקות, זקנים, כל מי שהיה בדרכם, וזרקו רימונים לתוך התעלות שהוייטנאמים המבוהלים ניסו להסתתר בהן. חייליה של מחלקה 2, שנכנסו למי ליי מכיוון אחר, ירו אף הם ב"כל דבר שזז", לרבות חיות בית ומשק, שהוגדרו בפקודות כ"רכוש שמועיל לוייטקונג". כרגיל במצבים כאלו, הרישיון הרשמי לרצח עודד חיילים שפלים וסדיסטים במיוחד לתת דרור ליצריהם. חלק מהם, למשל, אנסו נשים וילדות וייטנאמיות לפני שירו בהן. בלט במיוחד חייל בשם רושביץ' ממחלקה מס' 2, שדיבר שוב ושוב בצהלה על כמה הוא נהנה "לנסות את הנשק שלו". בשלב מסויים, הוא הפשיט יותר מעשר נערות ונשים צעירות, וכשהתנגדו לאונס, דחף אותן לבור וזרק לתוכו רימונים. חיילים אחרים רצחו ילדים שבאו לבקש מהם אוכל. עצם העובדה שהילדים העזו לדבר עם החיילים, מראה עד כמה הופתעו הוייטנאמים מהתנהגותם הרצחנית של חיילי פלוגת צ'רלי.

מכונת ירייה אמריקאית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Diy13@ya.ru, depositphotos.com

במקביל, המחלקה של קלי פתחה שלב חדש באירועי מי ליי. עד סביבות 8:15 בבוקר, החיילים רצו ברחבי הכפר ורצחו כל מי שראו בברוטליות, מתוך תפיסה שמדובר ב"אויב" שמותר ואף חובה להרוג אותו "כדי שלא יישאר מאחור" ו"ידקור אותם בגב". אולם בגזרה של קלי, אספו כמה מהחיילים מספר גדול של אזרחים במקום מרכזי בכפר כשבויים, בכדי לרכזם לצורך מעצר וחקירה. קלי עצמו היסס ולא היה בטוח מה עליו לעשות. הוא התקשר למ"פ, סרן ארנסט מֶדינָה. אולם לפני שהפסיק לדבר, זה צרח עליו במלוא הגרון: "למה לעזאזל אתה מתעכב שם?" אמר. קלי ניסה לענות שהוא "מטהר את הבונקרים". "תעזוב את הבונקרים הארורים!" צרח מדינה, "תמשיך הלאה. שלב הטיהור השני אמור להתחיל בקרוב." "אבל יש לי כאן הרבה וייטנאמים…" אמר קלי. "לעזאזל! תיפטר מהם!" המשיך מדינה. זמן קצר לאחר מכן הסרן התקשר ואמר לקלי במפורש: "לחסל אותם."

מבחינתו של מֶדינָה, כמובן, בכלל לא היו אמורים להיות אזרחים בכפר. כשטייס ההליקופטר יו תומפסון ביקש ממנו ברדיו לסייע לנערה פצועה שראה בשדה, מדינה ירה בה למוות. ומדוע לא? הרי גם האזרחים היו, אם לא אנשי וייקטונג ממש, אז לפחות "תומכים" שלהם. מאוחר יותר, מדינה הודה שהרג את הנערה, אך אמר שהיא היתה "אחות" במערך הרפואי של הוייטקונג, ושביצעה תנועה חשודה שנראתה לו כהשלכת רימון. קלי, שהרגיש מושפל מהגערות של מדינה, החליט למלא את ההוראות של מפקדו באופן הקיצוני ביותר. הוא ריכז את השבויים בשוחות והורה לאנשיו לירות בהם. בעוד רוב אנשי הכפר נטבחים במרוכז, קלי עצמו צלף בילדים שניסו להימלט, ובאופן אישי רצח מטווח אפס נזיר בודהיסטי, אישה זקנה וכמה נערים. מחלקה 3, שהגיעה לכפר קצת יותר מאוחר ל"טיהור סופי" חיפשה ורצחה את הכפריים שנשארו. במקרה אחד, הם ניסו לאנוס כמה נשים ונערות, שהתחילו להילחם ולשרוט אותם. האונס הופסק רק כאשר הגיע לסביבה צלם צבאי. מול העדשות שלו, שלפו החיילים את הרובים, העבירו אותם למצב אוטומטי ורצחו את הנשים הוייטנאמיות האמיצות. טבח דומה, אך קטן יותר, התרחש במי חה 4, כפר סמוך למי ליי.

נשים וילדים וייטנאמים שניסו להגן על עצמם, רגע לפני שנורו בידי חיילי צבא ארה"ב. צילום: Ronald Haeberle, U.S. Army, public domain picture

היו כמה חיילים שסירבו לירות, או שירו בכמה אנשים אבל סירבו להמשיך, או שמיאנו להשתתף בטבח ההמוני במרכז הכפר – דפוס דומה לזה שאנחנו רואים ביחידות נאציות ממלחמת העולם השנייה, כמו גדוד המשטרה ה-101 הידוע לשמצה. אפילו אחד החיילים שניסה לאנוס נערה, היסס לרצוח, וקלי היה צריך לאיים עליו. במקרים מסויימים, קלי איים לחסל במקום את אלו שסירבו להשתתף בטבח, אך אף פעם לא ירה בהם באמת. לפעמים נתן להם לעזוב את המקום, או שהורה להם לשמור בגזרה מרוחקת יחסית. אחד הגיבורים הנדירים של היום המזוויע היה טייס ההליקופטר יו תומפסון ושני אנשי צוותו, לורנס קולברן וגלן אנדריאוטה, שניסו, לשווא, להפציר במבצעי הטבח להפסיק. לבסוף, בייאושם, נחתו הטייס ושני המקלענים שלו מול בונקר שהצטופפו בו אזרחים חסרי ישע. כדי להציל את 19 הפליטים, רובם נשים וילדים, התקשר תומפסון לשני חברים שהפעילו מטוסי קרב בסביבה, וגייס אותם בכדי לשנע את הוייטנאמים למקום מבטחים. בכל אותו הזמן, שני אנשיו הנאמנים של תומפסון, קולברן ואנדריאוטה, עמדו בנשק שלוף מול החיילים מפלוגת צ'רלי, שבסופו של דבר ויתרו על ההרג, ישבו על הקרקע והתחילו לעשן.

הציל וייטנאמים תוך סיכון חייו – טייס ההליקופטר יו תומפסון

הדיונים על טבח מי ליי, באותה תקופה ומאוחר יותר, היו אינסופיים, והררים של דיו נשפכו עליו. אולי בעתיד נכתוב כאן על ניסיון הטיוח של הרמות העליונות, החיילים האמיצים ששברו את חומת השתיקה (ובראשם יו תומפסון וטייס אחר, רונלד ריידנאואר), ועל המשפטים הצבאיים שזיכו את כל המעורבים, למעט סגן קלי. אולם נקודה אחת, לדעתי, קריטית וכדאי להדגיש אותה. האשמים העיקריים בטבח, מלבד מדינה וקלי, היו אותם אנשי מודיעין, שדאגו להגדיר את כל תושבי הכפר כ"אויב" – מילה חזקה מאד בתודעתו של החייל. אם מישהו מוגדר כאויב, אתה מדמיין שהוא יורה בך או עומד לירות בך, אפילו אם זה לא המצב. כך קל יותר להצדיק ירי באזרחים. וברגע שהתחיל הטבח, הוא הזין את עצמו במעגל קסמים הרסני. החיילים נכנסו לדיסוננס קוגנטיבי. אם כבר ירו באזרחים, הרי שהם "אויב", ולכן יש להמשיך ולירות בכל אזרח שנתקלים בו. אם ירחמו על אזרחים בשלב מאוחר יותר, מדוע הרגו אחרים קודם? אפילו חיילים שפחות ששו לרצוח מאחרים, היו יכולים להשקיט את המצפון שלהם כשירו בפצועים כ"המתת חסד", כי הרי איש לא יגיע לטפל בהם וחבל שיגססו ביסורים. אם נשתמש במטאפורה מסיפורי ערפדים, דינמיקה של טבח מקבילה ללגימה של דם. ברגע שאתה שותה משיקוי הערפדים האסור, קשה עד בלתי אפשרי להילחץ מהסחרור הקטלני.

הציקלופ רם המעלה: כיצד השתנתה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית?

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בפרק הקודם שפרסם כאן בינשוף, תיאר יגיל הנקין את הקריירה של בירד כאבן בוחן לתמורות ביחסי הגזע בארצות הברית. בפוסט הזה, חלקה השני והאחרון של הסדרה, נראה כיצד שימשו דמותו, פועלו וזכרו של בירד את המפלגה הדמוקרטית ואת יריביה, ואת השינוי הקיצוני שחל בשיח הציבורי האמריקאי. מעל הכל עולה השאלה: האם אדם מורכב יכול להשתנות במהלך חייו, ואם כן, כיצד עלינו להכיר בכך?

לחלק הראשון של הסדרה

Credit: Lokki61099, depositphotos.com

האם הסנאטור רוברט בירד, חברו הטוב ופטרונו הפוליטי של נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, הפסיק להיות גזען לאחר חקיקת חוקי זכויות האזרח? התשובה מורכבת. בשנות השבעים, בירד עדיין ניהל קרבות מאסף נגד תכניות פדרליות נגד עוני ותכניות פדרליות לאינטגרציה. המפורסמת בהם היא כמובן התכנית להסעת ילדים שחורים לבתי ספר לבנים, תוכנית שהייתה נתונה במחלוקת עזה כבר אז. יחד איתו התנגד לתכנית סנאטור צעיר יותר בשם ג'ו ביידן. שניהם הפכו חברים גם בגלל הזדהות אידיאולוגית, וגם בגלל שלאחר התאונה הקטלנית שבה נהרגו אשתו ובתו של ביידן, שבועות ספורים לאחר בחירתו לסנאט, בירד היה הסנאטור היחיד שקטע את חופשתו ובא להשתתף בטקס האזכרה. שניהם היו אחראיים, בשנים 1976-1977, להגבלות ולנסיונות הגבלה על יכולותיו של השלטון הפדרלי (שבתקופת קרטר גילה פעלתנות רבה בתחום) להכריח בתי ספר לנקוט צעדים אקטיביים כדי לערבב בין תלמידים לבנים ושחורים. למעשה, ביידן במקרה זה היה מרחיק לכת מבירד; בעוד שבירד, אז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, התמקד בהסעות לבתי ספר, אחד התיקונים של ביידן למעשה היה מבטל את הסעיף בחוק זכויות האזרח שבכלל אפשר לממשל הפדרלי להתערב (האמת שאני תמה למה הרפובליקנים לא הלכו על הראש שלו בעניין הזה, אם כבר). הטיעונים שלהם אז – שהעדר ערבוב גזעי משקף מצב מגורים ולא בהכרח אפליה, שהדרך לשוויון איננה בכפיה פדרלית וכן הלאה – כנראה יכולים להתקבל במפלגה הרפובליקנית היום, אבל לא בדמוקרטית, שמאמצת יותר ויותר את הדוקטרינה לפיה הבדל תוצאות מלמד על אפליה. ביידן, אגב, טען אז וטען גם ב-2019, כשהנושא עלה מולו בפריימריז הדמוקרטיים, כי  לגזענות לא היה קשר לעניין, ובשנות השבעים גם האשים ליברלים מסויימים כי הם תומכים אוטומטית ברעיונות האינטגרציה בהסעות מפני שגזענים כדוגמת ג'ורג' וואלס מתנגדים, גם אם אנשים כמו וואלס צודקים פה ושם וגם אם יש "מנהיגים צעירים שחורים ולבנים" המתנגדים להסעות כפויות. אגב, רוב האמריקאים, שחורים כלבנים, התנגדו אף הם לכפיית הסעות מעורבות והרעיון דעך עם השנים.

בירד גם ניסה להטיל הגבלות על צעדי אנטי-אפליה אחרים כגון החוק למניעת אפליה בדיור ב-1968 [Fair Housing Act], והוביל מאוחר יותר תיקון שהגביל את היכולת לתבוע על אפליה במגורים והטיל את ההוצאות על התובעים (למעט אם ביהמ"ש יחליט שאינם מסוגלים לתבוע), מהלך שכמובן הגביל מאוד את היכולת לתבוע.

עם הזמן השתנתה תדמיתו של בירד וגם התנהגותו. באחת מהגרסאות לסיבת השינוי טען בירד כי הדבר היה בשל מות נכדו בתאונה ב-1982, דבר שהוביל אותו להבין ש"שחורים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שאני אוהב את שלי". בין אם זו הסיבה או לא (היו לו כמה הסברים לאורך השנים, לא מעטים מהם מערבים את ילדיו ונכדיו), ב-1983 הצביע בעד החוק לקביעת 'יום מרטין לותר קינג', ואמר לעוזריו כי הוא הסנאטור היחיד ש"מוכרח" להצביע בעד החוק, בשל עברו בקלאן. נטען כי אמר לעוזריו שהוא מתחרט על הצבעותיו בעבר. מן הצד השני, היו שטענו שהוא המשיך להתנגד למועמדים שחורים למשרות רמות (קלארנס תומס לשופט עליון, קונדוליזה רייס לשרת החוץ וכן הלאה) יותר מאשר הבדלי המפלגות חייבו, ורמזו שהדבר העיד על המשך הדעות הקדומות (מהצד השני, הספד באתר חדשות אחד הביא את התנגדותו לתומס כהוכחה לשינוי השקפותיו ולפרוגרסיביות שלו). גם העובדה שהוא לפעמים נהג לדבר על השינוי במונחים תועלתניים מאוד (כגון כאשר נשאל ב-1997 על ה-KKK  וענה בעצה לפוליטיקאים, "תקפידו להימנע מהקו-קלוקס-קלאן…ברגע שאתם עושים את הטעות הזו, זה מגביל אתכם בזירה הלאומית") העלתה לפעמים חשדות שהשינוי שלו היה אופורטוניסטי יותר מאידיאולוגי. בכל מקרה, בהדרגה הוא החל לפתח קשרים טובים עם מנהיגים שחורים, כולל בנו של מרטין לותר קינג, ולקראת סוף ימיו זכה לדירוג המקסימלי מטעם ה-NAACP, האגודה החשובה והוותיקה ביותר בתחום זכויות האזרח של השחורים בארה"ב. ב-2009, כשהאגודה לשימור ההיסטוריה השחורה של נפת ג'פרסון בווסט וירג'יניה הוציאה את הספר 'האפריקאים-האמריקאים של נפת ג'פרסון', נבחר בירד לכתוב את ההקדמה לספר.

"תקפידו להימנע מהקלאן" – הסנאטור רוברט בירד

בירד עדיין חולל מהומות גזע פה ושם. ב-2001 טען שיחסי הגזע בארה"ב טובים מאי פעם, ושעוסקים בנושא יותר מדי. זאת אומרת, לא על זה הייתה המהומה (עד לאחרונה, רוב האמריקאים הסכימו על כך וגם רוב השחורים), אלא על הציטוט המוזר הבא: "אמי זקנתי אמרה לי, 'רוברט, לא תוכל להגיע לגן עדן אם אתה שונא מישהו.' אנחנו מקיימים זאת. יש ניגרים לבנים. ראיתי הרבה ניגרים לבנים בזמנו. אני הולך להשתמש במילה הזו. אנחנו צריכים רק לעבוד יחד כדי להפוך את ארצנו לארץ טובה יותר. ואני ככל שאקדים להפסיק לדבר על זה כל כך הרבה, [כן ייטב]".

אני מניח שהעובדה שהמהומה נשארה מהומה זוטא קשורה לזה שאף אחד לא הבין מה לכל הרוחות בירד רצה.

ב-2005 הצליח לעורר עוד סערה קטנה, כאשר נטען שהשווה במרומז, את הרפובליקנים לנאצים, כאשר במהלך התנגדותו לביטול הפיליבסטר אמר "אדם רק צריך להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה מסוכן להגביל את זכויות המיעוט", טען שביטול הפיליבסטר דומה לכך שהיטלר "הפך את אי-החוקיות לחוקית", וש"בניגוד לגרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני, תמיד היינו אומה של חוקים, לא של אנשים"

העובדה שדבריו בכלל עוררו סערה וזכה לגינוי מצד ארגונים יהודיים (ורפובליקנים שאיך לא, הזכירו לו את חטאי הקלאן הראשונים) מראה כמה הרבה השתנה ב-15 השנים האחרונות. גם בישראל שבה השוואה לנאצים מתרחשת בקצב צריכת גבינת הקוטג', וגם בארה"ב. אגב, עברו שמונה שנים בלבד והדמוקרטים הגבילו את הפיליבסטר בצעד שכאשר התחלף השלטון הרפובליקנים עשו בו שימוש, וב-2019 קרא מנהיג הדמוקרטים בסנאט לביטול הפיליבסטר לגמרי. נאציזציה היא גם עניין של פוזיציה, מסתבר.

היו תחומים שבהם בירד הפך את עורו לגמרי. הוא היה תומך מובהק של מלחמת וייטנאם, אבל הפך מתנגד למלחמת עיראק השניה (2003) מה שגרם לשדרן הימני ראש לימבו להיזכר שוב בקריירת הקלאן של בירד כדי להוקיע את התנגדותו זו.

התנגדות לפיליבסטר, כמו נאציזם, היא עניין של גיאוגרפיה. כאן בתמונה הסנאטור וורן אוסטין במהלך פיליבסטר שנמשך לילה שלם. Credit: Harris and Ewing, public domain picture, wikimedia commons

בתחומים אחרים, הוא הלך וחזר:  ב-1956, אחרי מלחמת סיני, תמך בעמדת אייזנהאואר ושר החוץ שלו מול ישראל, הגם שדעת הקהל בארה"ב אותה עת תמכה בצורה כמעט-גורפת בישראל; אך ב-1967, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, פעל לטובת ישראל, ובראיון טלוויזיוני ביולי 1968 הצהיר שישראל מאויימת על ידי שכנותיה, היא אחת מבעלות הברית העיקשות של ארה"ב במזה"ת, ולכן יש למכור לה מטוסי פנטום מתקדמים (הוא גם דחק בנשיא לעשות זאת). אולם בהמשך חזר בירד ונהיה ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, ואחרי פלישת עיראק לכווית היה הסנאטור היחיד שהתנגד להגדלת הסיוע הבטחוני לישראל (97 תמכו); אפשר  שהדבר היה בגלל עמדתו הבדלנית ההולכת וגוברת יותר מאשר בגלל היהודים; הוא תמך בהתניית הסיוע לישראל ולמצרים בהתקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, ובלחץ שמצרים תפעיל על ערפאת. אולם מצד שני בירד תמך תמיכה נמרצת מאוד בסיוע לטורקיה ובשיתוף פעולה איתה, בלי להציב תנאים, בלי לעכב תקציבים או סיוע בגלל הפלישה הטורקית לקפריסין, ובלי הגבלות בגלל סכסוכיה עם יוון. עוד ב-1990 הוביל פיליבסטר בן שלושה ימים להכשלת יוזמה להכרת הסנאט בג'נוסייד הטורקי בארמנים.

בין כה וכה, עם השנים בירד נותר אמנם פרלמנטר חרוץ, אולם פחות יעיל. הוא כבר לא החזיק בכוח שהיה לו בשנות השבעים, אולם זכה לכבוד נרחב במפלגה הדמוקרטית כאחד מותיקי הסנאטורים (הוא בהחלט לא היה הסנאטור היחיד שנותר בכסאו אחרי גיל 90; הסנאטור הרפובליקני סטורם ת'ורמונד מת ב-2003 בגיל 100, בעודו מכהן בתפקידו. אגב, ביידן הספיד גם אותו). ב-2008 תמך באובמה לנשיאות – מהלך שנתפס כהדגמה נוספת לשינוי שעבר מאז נערותו. אובמה הפסיד בווסט וירג'יניה, מדינתו של בירד, למרות תמיכה זו.

כשבירד הלך לעולמו ב-2010 בגיל 92, הוא זכה להספדים נרגשים של כל המי-ומי במפלגה הדמוקרטית, וגם ממנהיג הרוב הרפובליקני הסנאטור מיץ' מקונל ומהסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהאם, שכינה אותו אחד "מענקי הסנאט". הניו יורק טיימס כינה אותו "עמוד התיכון של הסנאט", וגם ה-NAACP לא טמן ידו בצלחת. הנשיא אובמה כינה אותו "סמל של הסנאט, מנהיג מפלגה… חבר שלי", סיפר כי בירד אמר לו שהוא "מתחרט" על דברים שעשה בצעירותו – האזכור לקלאן לא מפורש אבל נרמז באופן די ברור – ועל כך ענה אובמה: "לכולנו יש חרטות, סנאטור. לכן אנו מחפשים את חסדו של הא-ל ונהנים ממנו"; רוב הדוברים התייחסו גם לרקע העני שלו ולחריצותו; חלקם רמזו למעשיו הראשונים, וחלקם – כמו הנשיא קלינטון – הלבינו אותם קצת למעלה מן המידה.

הספיד את בירד בהתרגשות ביחד עם ג'ו ביידן – הנשיא ברק אובמה. Credit: Pete Souza, White House, public domain, Wikimedia Commons

היו שהזכירו את עברו הגזעני, ולא בצורה האובמה-אית של 'כמו החוקה, גם הוא ידע להשתנות': היו שקראו לא לשכוח את מעשיו הרעים בתוך ים השבחים; אחר האשים את המספידים בסטנדרט-כפול, וטען שלו היה מדובר ברפובליקני, לעולם לא היה זוכה לסליחה כזו.  אולם באופן כללי, זכה בירד להוקרה ולכבוד, ונתפס כחוזר בתשובה שיכול היה להשתנות. לא פחות מ-55 כבישים, בניינים, בתי ספר ומוסדות שונים נקראו על שמו.

אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו עלה עברו של בירד כאמצעי ניגוח נגד ביידן?

התשובה הראשונה היא שהשאלה מטעה. הוא עלה גם קודם לכן, ואפילו בסוף ימיו. יתרה מזו: כיוון שטראמפ נוטה לספוג אש על קשרים, אמיתיים או לא, לאנשי ימין קיצוני וגזענים, שיטת ההגנה הקבועה – תסתכלו על עצמכם – נפוצה ומעצבנת את מי שסופג אותה. את זאת אפשר לראות למשל בטור זועף בוושינגטון פוסט מ-2 במרץ 2016, אחרי שטראמפ לא גינה כראוי את הגזען הלבן דיוויד דיוק, ובתגובה למתקפה על טראמפ, תומכיו מיהרו להעלות באוב את בירד (ב-2 במרץ הוא דווקא גינה את דיוק גנה היטב, אבל הטור כבר הודפס).

התשובה השניה היא שזו שיטה לפגוע במועמד ביידן, על ידי אמירת 'אתם הדמוקרטים'. זה דומה לנימוק הראשון, וזה כמובן נכון, אבל זה עדיין מעלה את השאלה למה דווקא עכשיו.

ופה, התשובה היא קצת יותר מסובכת מאשר 'כי יש בחירות'. כי ארצות הברית של 2020 איננה של 2010. ב-2010 ניתן היה להספיד מישהו ולומר שזכויותיו האחרונות מגמדות את מעשיו הרעים ואף לשבח אותו שבחים נמרצים. אבל ב-2020, זה כבר לא ככה. אחרי כמה שנים של ניפוץ מצבות, הסרת פסלים ודרישה לטהר את הזיכרון מדמויות היסטוריות על חטאים אמיתיים ומדומיינים, העלאת הקריירה הקלאנית הקצרה של בירד באוב היא אכן מראה יעילה. כי אם, למשל, בעיר דנבר מחליפים שמה של שכונה שנקראה על שם ראש העיר לשעבר כי הנ"ל היה חבר בקו-קלוקס-קלאן למשך שנתיים בשנות העשרים (ולאחר מכן יצא למאבק נגדם); אם כל אנדרטה לאדם ששירת מטרה רעה או סתם לא היה כליל השלמות היא מטרה להתקפה; אם שמו של נשיא שנחשב לאייקון פרוגרסיבי במשך שנים, כמו וודרו ווילסון, נעלם בשל השקפותיו הגזעניות מבית-הספר ליחב"ל באוניברסיטת פרינסטון, שם היה נשיא, עשור בלבד לאחר שהתקפות מימין על מורשתו של ווילסון זכו ללעג ולביטול ("ווילסון המסכן", כתב היסטוריון אמריקאי זוכה פוליצר, "האדם שניסה להציל את העולם מעריצות מוקע עתה כליברל פשיסט על ידי אנשים כמו גלן בק, ג'ונה גולדברג ושמרנים אחרים"); ואם, כפי שנאמר לעיל, תחפושת שנתפסת כגזענית לפני עשרות שנים יכולה להרוס קריירה או לאלץ אדם להתפלש בעפר ולהתחנן להתנצלות, אזי באמת עולה השאלה, רגע, וכשכל זה קורה במפלגה שלך, מה איתך? למה שלביידן תגיע 'מחילה' על העניין הזה? אם החברות בקלאן לתקופה קצרה לפני תשעים שנה היא פשע בלתי נסלח לראש עיר מת מקולורדו, למה הוא נסלח לסנאטור בירד, ולמה חבריו לא משלמים מחיר?

מדוע הוא לא שילם מחיר? הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. Credit: David Lienemann, White House, public domain, Wikimedia Commons

יותר מזה, בירד עצמו לא שילם שום מחיר מעשי לא על חברותו בקלאן, ולא על העובדה שהוביל פיליבסטר בן שמונים ומשהו יום (לא לבד!) נגד חוק זכויות האזרח, ושנקט בעמדות לגבי הסדר הציבורי שכיום יכנו את מחזיקם בתואר פשיסט (פרסום מתונות מהן הוביל לאחרונה להתפטרותו של עורך הדעות של הניו-יורק-טיימס). ומילא דרישתו להשכנת סדר נגד מפגינים וסירובו להאשים את החברה והעוני בהתפרעויות: באותו פיליבסטר ידוע לשמצה הצהיר בירד, כפי שציטט אותו לאחרונה בלעג חבר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, ש"בני אדם לא נוצרו שווים כיום, ולא נוצרו שווים ב-1776. אנשים וגזעים של אנשים נבדלים בהופעתם, דרכיהם, כוחם הפיזי, יכולתם המנטלית, ביצירתיות ובחזון [שלהם]."

ולמרות זאת, בירד נותר בסנאט, הוא לא הפך מנודה בשום שלב, והוא הפך לזקן חברי הסנאט, לסנאטור עם הקריירה הארוכה בהיסטוריה של ארה"ב, וכאמור – ל'סמל' של הסנאט. אם כל חטאי העבר נשמרים, ואם הגישה לעבר היא שהיום אנחנו צודקים וכל מי שסטה מהנורמה של היום הוא גזען ופושע ללא סליחה, ומי שהחזיק בדעות כאלה או שיתף איתו פעולה פסול – למה לבירד ולחברו ביידן מגיעה חנינה?

אם הרעיון של 'שינוי' כבר לא רלוונטי ובמקומו יש ארכיאולוגיית-נקמה שמחפשת עוול ישן כלשהו וקובעת שהעוול מבטל כל זכות שהיא ודורש שלילת הכבוד והמעמד מהמעוול- אז אין נקודת עצירה. מי שנסחף אחרי הזרם של הטיהור-ההיסטורי לא יכול לדרוש שהטיהור לא יגיע אליו. מי שפוסל דמות היסטורית על פשעיה האמיתיים או המדומיינים (או מחמיר וקובע שאדם אחד היה 'כנראה גזען', ליתר ביטחון), לא יכול לצפות שהסטנדרט הזה לא יגיע אליו.

ארכיאולוגיה של נקמה וניתוץ אנדרטאות. בתמונה: האנדרטה לנשיא אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, שמפגינים ניסו להפיל לאחרונה. Credit: Bill Perry, depositphotos.com

כשלעצמי, אני רחוק מלהזדהות עם הניגוח הזה וכמובן לא עם ניתוץ ההיסטוריה שאיננו אלא נסיון למצב את המנתצים בעמדת מחזיקי המוסר והצדק האמיתי שהיו מקבלים את ההחלטה הנכונה בכל נקודה בהיסטוריה וגם יודעים מהי, וכמובן שכל אחר פחות מהם במעלה. לדעתי, לא היה שום פסול בזה שביידן הספיד את בירד, כשם שלא היה שום פסול בכך שאובמה הספיד את בירד. ויותר מזה: בעיני גם לא חשוב במיוחד ולא משנה הרבה לבדוק האם בירד 'באמת' שינה את דעותיו הקדומות. העובדה הייתה שמעשיו הלכו והשתנו, לטוב ולרע (במקרה של ישראל, לרע; במקרה של הגזענות, לטוב; במקרים אחרים – יש לכאן ולכאן). וכשהמעשים מעידים על העושה, אזי בחינת כליות ולב פחות חשובה. זה לא אומר שכל עברו בהכרח מבוטל, אבל זה כן מזכיר שסופו היה בדברים מסויימים הרבה יותר טוב מתחילתו. זו הייתה צריכה להיות התגובה של ביידן; אבל זו לא הייתה התגובה שלו.

המשנה במסכת בבא מציעא מביאה כמה דוגמאות ל'אונאת דברים'. ביניהן: " היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". למה? כי שופטים את מי שעומד לפנינו, ואדם יכול לכפר על עוונות ראשונים ואפילו על תקופה ארוכה של עוונות ראשונים. לפני עשור זו הייתה התפיסה, כפי שמעיד ההספד של אובמה. אבל היום, פחות (אני בטוח שמישהו יעלה נאצים כהשוואה, כמו תמיד; אבל כזכור, רוב ההיסטוריה האנושית ורוב העוולות האנושיות לא היו נאציות, וקצת היסטרי לראות כל דבר כמקביל לנאצים או נלמד מהם)

ועל העובדה שזו כבר לא התפיסה היום יכולה להעיד העובדה שכשה'ניוזוויק' יצא להגנתו של ביידן בעניין בירד, הוא עשה זאת על ידי הכותרת שלו, שחילקה לבירד תואר די דומה לטענות הרשתות החברתיות נגד ביידן, אולם מיד ידעה להסיט את האש.: "[וידאו של] ג'ו ביידן מספיד את מגייס ה-KKK רוברט בירד צף מחדש אחרי שטראמפ סירב לגנות אנשי עליונות לבנה". החשוב לענייננו הוא העובדה שהגנת הניוזוויק הייתה 'כן, הסיפור הוא שהוא היה מגייס של ה-KKK אבל תראו, טראמפ!'.

תמיד אפשר להאשים אותו – דונלד טראמפ. Credit: Vectorfarmer, depositphotos.com

במצב הזה, לא פלא הוא שאיגוד הסטודנטים של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה כבר יצא בדרישה לשנות את שמו של המרכז למדעי הרפואה ומעבדת מחקר הסרטן באוניברסיטה, הקרויה על שמו של בירד, ועצומה נוספת קראה להוריד את שמו ממרכזים באוניברסיטת מרשאל, כיוון שהיה "חבר מוביל ב-KKK" ש"טען שהשקפותיו הגזעניות השתנו. קולג' בתאני, מכללה פרטית בווסט וירג'יניה, הסיר באמצע 2020 את שמו של בירד מהמרפאה של הקולג', שנקראה על שמו אך לפני שנים ספורות, בטיעון שאזכורו של בירד גורם "פילוג וכאב". אתר העוסק בהשכלה גבוהה ונושא את השם 'גיוון' בישר שהקולג' "יסלק את השם של חבר קו-קלוקס-קלאן לשעבר מבניין". בדיוק כמו הביקורת על ביידן מימין, הצטמצם בירד ל'חבר קו-קלוקס-קלאן' לשעבר.

באופן אירוני להדהים, נשיאת הקולג' ציטטה את ההספד של אובאמה על בירד כשהצהירה הסרת שמו של בירד מהמרפאה "תדגים את יכולתו של קולג' בתאני להשתנות, ללמוד ולהקשיב", ביטוי זהה כמעט למילותיו של אובמה בהלווייתו של בירד, וקבעה שדווקא תכונות אלו שהן מורשתו של בירד "הן המובילות אותנו לסלק סמל של העבר, ולפתוח את לבבותינו ומוחותינו לשוויון, צדק והגינות". כלומר, מה שנתן לבירד את היכולת 'להשתנות, ללמוד ולהקשיב' הוא מה שמוביל את הקולג' למחוק את זכרו – מחיקה שפירושה שאדם לא יכול להשתנות, ללמוד ולהקשיב או שגם שינוי, לימוד והקשבה לא יכפרו לעולם על מה שחשב ועשה לפני שהשתנה, למד והקשיב.

בדומה לכך, מגיבים לא מעטים לסנאטור רפובליקני ששיתף ידיעה על מעשה זה, טענו שנכונות הדמוקרטים להיפטר מ'אחד משלהם' מעידה על יושרה 'שחבל שאין לרפובליקנים' וכיוצא בזה.

מעטים יצאו עתה להגנתו של בירד, ביניהם עוזרו לשעבר שגם חיבר עליו ביוגרפיה. נראה שכל מספידיו ב-2010 ומהלליו העדיפו למלא פיהם מים מול הסרת שמו מהמרפאה והדרישות להסרת  שמו ממקומות נוספים. ). אפילו ביידן עצמו כבר לא היה מוכן לחזור על דבריו מן העבר; כשהוא התמודד למועמדות לנשיאות, ויריביו (וביניהם סגניתו כיום, קמאלה האריס) תקפו אותו על התפארותו ביחסים הטובים עם בירד וסנאטורים אחרים תומכי הפרדה (ומתנגדי הסעות לשחורים לבתי ספר 'לבנים') –ביידן מיהר להתנצל.

ככל שהדרישות למחיקת שמו של בירד באו משמאל, הן לא עוררו מחאה במפלגה הדמוקרטית ולא הובילו את סוכנויות החדשות לבדיקת עובדות ולניפוץ טענות.

ובמצב הזה, ההתקפות על ביידן מהצד הרפובליקני בעניין בירד לא רק מייצגות שיקול קצר מועד של רווח פוליטי: הן גם מראות את גודל השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי, בתוך פחות מעשור.  הן גם מציבות מראה מאוד לא מחמיאה בפני הדמוקרטים – ובצדק; כי הן מזכירות שאם יש סטנדרט לרפובליקנים יש גם סטנדרט לדמוקרטים; ואם הדמוקרטים נוקטים בגישה מסויימת כלפי 'אחד משלהם', על מה יש להם להתלונן כשהרפובליקנים נוקטים כלפיהם באותה גישה בדיוק? ומה התירוץ שלהם לכך שהם מפסיקים לנקוט בגישה הזו כשזה משתלם פוליטית?


המתקפה הרפובליקנית עלתה כאן על נקודת תורפה של הפוליטיקה הצדקנית, זו שמטרתה היא הצגת הדובר כנעלה מוסרית על מתנגדיו לא פחות מאשר השגת יעד פוליטי. שיטה קבועה למדי של המאמינים בגישה זו היא נכונות להודאה בטעויות עבר, *בתנאי* שפירוש הדבר שיקבלו את עמדותיהם *כיום*. העניין הוא תמיד להיות צודק מתוך העובדה שכוונותיך צודקות ואתה צודק ולכן טעויותיך בעבר לא רלוונטיות לצדקתך היום. אז מבחינת המאמינים בגישה זו, כן, נכון, לפני כמה שנים כולם היללו את בירד, אבל מה זה משנה? היום אנחנו חושבים אחרת ואנחנו צודקים. ואז הרפובליקנים אומרים להם, 'יודעים מה? אנחנו זורמים איתכם. אתם צודקים בגישה הזו? אז גם ביידן, בבקשה. עכשיו'.

(דבר דומה אירע למשל אחרי ההאשמות בהטרדה מינית כלפי ביידן, האשמות שגרמו לכמה דוברים בולטים של תנועת Metoo, כגון השחקנית אליסיה מילאנו, להיזכר כי יש צורך בהליך הוגן למואשמים. היא לא הרגישה צורך מיוחד להסביר את שינוי העמדות, כי הנקודה היא ש*עכשיו* היא חושבת שיש צורך בהליך הוגן וזו עמדה צודקת.

אם מוותרים על הגישה שהייתה בזמנו המיינסטרים, הגישה שבשמה גם אובמה וגם מק'קונל יכולים היו להספיד את בירד כמי שעשה תשובה ושינה דרכיו, לטובת גישה לפיה חטאי העבר תמיד גוברים על זכויות העבר, אי אפשר באמת להשתנות, והצדק הוא מחיית שמו של מי שעל הכוונת – אז לא רק שאין שום תמריץ להשתנות, אלא שגם אין שום סיבה לעצור רק בגלל שלמועמד המוכתם בחטא הבלתי-נסלח של גזענות ושיתוף פעולה עם מי שגילה דעות ופעולות גזעניות, אי שם לפני הרבה שנים, קוראים ביידן ולא טראמפ. במצב כזה, גם פניית הפרסה של ביידן ב-2020 לעומת 2010לא הייתה אמורה להגן עליו, כביכול. כמובן, בפועל ביידן לא נפגע פוליטית מהאשמות אלו; אבל העובדה שהרעיונות שעומדים מאחורי ההאשמות הפכו בתוך שנים ספורות כמעט נחלת הכלל במפלגה הדמוקרטית ובחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי מעידה על גודל השינוי הציבורי – ובעניין זה, לדעתי, לרעה.

הציקלופ רם המעלה: כיצד הפך גזען לליברל ובחזרה

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בטור אורח לינשוף, טוען ד"ר יגיל הנקין כי סיפורו האישי של בירד משקף את תהפוכות יחסי הגזע בארצות הברית, את התמורות שעברו על המפלגה הדמוקרטית, ואת הקו הדק בין גזענות לבין זכויות אזרח בהיסטוריה ובתודעה האמריקאית.

לפני מספר שנים, אבל במיוחד בזמן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועוד יותר מכך במהלך המירוץ לנשיאות, הזכירו לג'ו ביידן את קרבתו ואת הספדו, כסגן נשיא, לסנאטור הדמוקרטי הוותיק רוברט ס. בירד (Byrd). הלה היה בצעירותו חבר הקו-קלוקס-קלאן, ולאחר מכן כיהן למעלה מחמישים שנה בסנאט כנציג מדינת ווסט ווירג'יניה. אתרי אינטרנט וצייצני טוויטר לרוב כינו את בירד 'איש הקו-קלוקס-קלאן', ומבקרים גינו את הספדו של ביידן – שכינה את בירד "המגן הנחרץ ביותר לא רק של המדינה [ווסט וירג'יניה] אלא גם של דרך החיים שלה", ואף שיבח את "נאמנותו הנחרצת… לעקרונותיו", את "האומץ" שלו וכן הלאה. כמו הנשיא אובמה, שגם הוא דיבר באותה הלוויה, ביידן לא התייחס במפורש לחברותו המביכה של בירד בקלאן.

בכל מקרה, כיוון שהספורט הלאומי הדמוקרטי לאחרונה הוא דרישת-גינוי-לטווח-בינוני מטראמפ, וכיוון שהספורט הפרוגרסיבי הלאומי בארה"ב (לא רק פרוגרסיבי, אבל כרגע בעיקר פרוגרסיבי) הוא חשיפת עוולות גזעניות מן העבר, או הוקעת מישהו שהתחפש לשחור לפני 15 שנה, או מישהו שהתבטא באופן לא הולם לפני מעט או הרבה שנים, שלא לדבר על כמובן אנדרטאות לזכר כל דמות היסטורית בערך, אז ברור שהצד השני שמח לומר להם, בטח רגע לפני הבחירות לנשיאות, היי היי היי, מה העניין עם הקלאן? זה לא אתם שדורשים גינוי על ימין ועל שמאל? ראו, הנה בידן בעצמו משבח איש קלאן לשעבר!

האם הוא שיבח איש קלאן? הנשיא הנבחר של ארצות הברית ג'ו ביידן. Credit: David Lienemann, White House, Public Domain

כמה אתרי חדשות, כגון רויטרס , יצאו ב'בדיקת עובדות', שהזכירה יותר מכל את הסיפור על אותו אחד שאמרו לו שאשתו בוגדת בו עם חברו פלוני אלמוני.
"סתם השמצה", הגיב האיש.  "גם כן חבר, שלום שלום ולא יותר".

אז כמו הבדיחה שבה הבעל הנבגד מתמקד ביחסים בינו לבין פלוני-אלמוני כשברור שהנושא הוא היחסים בין אשתו לפלוני אלמוני, בדיקות העובדות הללו נטו להתמקד בהפרכת אי-דיוקים והגזמות שלא בהכרח היו רלוונטיים. למשל, כמעט כל בדיקות העובדות שראיתי ציינו *בכותרת*, שבירד לא היה "הקוסם הגדול" של הקו-קלוקס-קלאן, כפי שנטען, ובגוף ההודעה אפשר היה ללמוד שהוא היה רק "הציקלופ רם-המעלה". מה ההבדל? 'הקוסם הגדול' (או טכנית, הקוסם האימפריאלי הגדול) היה מנהיג הקו-קלוקס-קלאן עד לפירוקו ב-1944 (על העניין הזה ראו במאמר שלי שיתפרסם ב'דיומא' בקרוב, וסוקר את עלייתו המטורללת ונפילתו של הקלאן בשנות העשרים). לעומת זאת הציקלופ רם המעלה הוא בעצם ראש סניף מקומי של הקלאן. אז הוא לא היה בוס גדול בקלאן, רק בוס קטן! יופי, נרגעתי.

חלק מ'בודקי העובדות' הסתמכו על האוטוביוגרפיה של בירד מ-2005 כדי להוכיח שהוא באמת שינה את עמדותיו , ואף הגדיר את הצטרפותו לקלאן כ"טעות טפשית". להסתמך על אוטוביוגרפיה כהוכחה… טוב, אפילו לגבי מה האדם באמת חושב זה קשה, לא כל שכן לגבי מה שחשב פעם. ראוי להזכיר כי בודקי עובדות אינם בודקי נאראטיב.

הקוסם האימפריאלי הגדול או הציקלופ רם המעלה? הסנאטור רוברט בירד. Credit: U.S. Senate, public domain

אז האם ג'ו ביידן הספיד איש קלאן? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש לדון בתולדות חייו של רוברט בירד. כמו בודקי העובדות, ניסה גם בירד להציג באוטוביוגרפיה שלו את חברותו בקלאן כאיזו משובת נעורים, ואת עצמו כליברל-שנולד-מחדש. לצורך כך, בירד נטה לשכוח כמה וכמה דברים. למשל את זה שטכנית הוא לא היה יכול להיות חבר הקלאן מ-1944 ואילך (הוא היה חבר למשך שנה ב-1942-1943), כי הקלאן התפרק באותה שנה ומאז לא התקיים ארגון ארצי כזה, ולמשך כמה שנים כמעט ולא היו גם ארגונים מקומיים. הוא גם בדרך כלל לא טרח להזכיר שהוא היה גם 'קליגל' – מגייס של הקלאן. כמה מגייס? נטען שהוא גייס 150 חברים לקלאן, וכך התגלו יכולותיו הארגוניות שהובילו אותו מאוחר יותר לפוליטיקה. אפילו ב-2005, בירד עצמו ציין ש"הטעות הטפשית" חשפה את הכשרונות שהובילו אותו לפוליטיקה.

באוטוביוגרפיה שלו, "בן שדות הפחם של האפאלאצ'ים" טען בירד שבהצטרפותו לקלאן הוא "נכנע לחלק מהמסרים החיוביים שהקלאן הציג, כמו פטריוטיזם, שימור והגנת דרך החיים האמריקאית והתנגדות לקומוניזם", וטען שלמרות ש"היו לי חוויות טובות עם כמעט כל השחורים שהכרתי כאדם צעיר", עדיין הוא הושפע מ"הפחדים והדעות הקדומות ששמעתי בילדותי… הרגשתי את חוסר האמון והחשדנות בשחורים, ככלל, שהיו נפוצים בזמנים ובמקום [שבו חייתי]".

בירד, נציין בעדינות, קצת טייח את עברו. באותה תקופה הוא היה גזען פאר-אקסלאנס. ב-1945 הוא כתב לסנאטור הדמוקרטי תיאודרה בילבו, בעצמו איש קלאן בעברו, איגרת חריפה נגד שילוב שחורים בצבא האמריקאי. בירד הגדיר את עצמו כ"אמריקאי טיפוסי, איש הדרום, בן 27, ולעולם לא אשתכנע שעירוב גזעים באיזשהו תחום הוא טוב", למרות כל מאמצי "תלמידיה של אלינור [רוזוולט]… לעולם לא אלחם תחת הדגל עם שחור לצידי. אעדיף למות אלף פעם, ולראות את דגל ארה"ב מושלך באבק בלי להתנוסס שוב מעולם, מאשר לראות את ארצנו האהובה מדורדרת על ידי בני-כלאיים גזעיים, חזרה לטיפוסים השחורים ביותר מאזורי הפרא". אגב, בירד לא שירת בצבא במלחמת העולם השניה, כך שלא היה נדרש ממילא להילחם תחת הדגל, עם שחור לצידו או לא.

ב-1946 הוא כתב לסמואל גרין, רופא שהיה הקוסם הגדול של הקלאנים של ג'ורג'יה, התאגדות שקמה לאחר הפירוק הרשמי של הקלאן כי "הקלאן נחוץ כיום כפי שלא היה מעולם, ואני קצר רוח לראות בלידתו מחדש פה בווסט וירג'יניה ובכל מדינה אחרת באומה." ואכן, הקלאן נולד מחדש כאוסף ארגונים די עצמאיים ודי בזויים במדינות שונות בארה"ב. כעבור כמה שנים, כשיריביו הפוליטיים חשפו את האיגרת, בירד הכחיש שכתב אותה. ב-1960, כאשר תמך בירד בג'ונסון, ניסו אנשי קנדי להעלות את עברו בקלאן. הם די נכשלו, ובירד הצליח להעלים ביעילות את האפיזודות המביכות של 1945 ו-1946, שהעידו על תמיכה אקטיבית מאוד בקלאן למשך יותר זמן משרצה להודות. בשנות החמישים גם אמר לעיתונאי כי גורמים אחרים היו אחראיים למעשים שהקלאן הואשם "שלא בצדק" בביצועם. גם האמירה הזאת לא פגעה בו.

"לעולם לא אלחם כששחור לצידי" – חיילים שחורים ולבנים בצבא ארה"ב, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

עד 1965 לפחות, היה בירד דמוקרט-דרומי אופייני מאוד, ומהנחרצים והחרוצים שבהם. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, והיה אחראי לפיליבסטר בן ארבע-עשרה שעות ברצף כדי לנסות ולבלום אותו. הוא גם התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965, שנועד למנוע אפליה גזעית בהצבעה לבחירות. לימים היו לא מעטים שניסו לטעון שהוא התנגד לחוק מסיבות של זכויות המדינות, בדומה לסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר. אבל הטיעון הזה, למרות שאפשר למצוא אותו גם בויקיפדיה, מופרך על ידי לא אחר מאשר בירד עצמו: בדיונים על חוק זכויות האזרח של 1964 הוא ניסה לגייס את התנ"ך נגד החוק, כדי להוכיח ש"אמירותיו של הא-ל… מכירות בכך שהסדר הטבעי [הוא] ההפרדה בין דברים". בירד היה בפטיסט מאמין והשתמש בתנ"ך בהזדמנויות רבות, החל מהתנגדות לפסק בית המשפט העליון שאסר על תפילה בבתי ספר וכלה בהתנגדות להומוסקסואליות, כך שגם כאן ציטוטי התנ"ך שיקפו באמת ובתמים את אמונתו הדתית.

ב-1967 היה בירד אחד מתוך אחד-עשר סנאטורים (מהם אחד רפובליקני ועשרה דמוקרטים) שהתנגדו למינויו של ת'ורגוד מרשל, השופט העליון השחור הראשון בארה"ב. מרשל מונה כמובן; שישים ותשעה תמכו (מהם 37 דמוקרטים ו-32 רפובליקנים) ועשרים נעדרו (מהם שבעה עשר דמוקרטים ושלושה רפובליקנים). זאת ועוד: בדחיפת הסנאטור הגזען ג'ים איסטלנד, הלך בירד לראש האף.בי.איי. הידוע לשמצה ג'יי אדגר הובר, כדי לנסות ולמצוא חומר מפליל על מרשל (כגון קשרים לקומוניסטים) על מנת לטרפד את המינוי. הובר לא מצא כלום והמינוי יצא לפועל. בהצבעה עצמה טען בירד כי היה מעוניין לתמוך במרשל "בחלקו כי הוא שחור", אך כשם שהיה מתנגד לו אם היה לבן, "חובתי כסנאטור לא לתת לגזע להשפיע עלי", ולכן "אינני יכול לתת לעובדה שהוא שחור להשפיע עלי להצביע לו".

אפילו הובר לא מצא עליו חומר מפליל, אבל בירד התנגד למינויו – שופט בית המשפט העליון של ארה"ב ת'ורגוד מרשל.

אבל העניין התחיל להשתנות ב-1968, כשבירד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של אותה שנה (שהרחיב את החוק של 1964). ויקיפדיה מזכירה שהוא הצביע גם בעד כמה חוקים מוקדמים יותר, ומוגבלים יותר , אבל כאמור דבריו בעניין חוק זכויות האזרח מעידים שהוא היה עדיין דמוקרט דרומי, ועדיין גזען. למה החל השינוי? בירד טען שאמונתו הדתית גרמה לו לראות את האור. מבקרים פחות אוהדים חשבו שזה היה ריאל פוליטיק: הוא הבין שהרכבת יצאה מהתחנה, וכדי להשיג השפעה ברמה הלאומית, התחיל לתמוך בצד המנצח.

העובדה שבירד היה פרלמנטר חרוץ להדהים ( הוא נכח ביותר משמונה-עשר אלף הצבעות לאורך הקריירה, ונטען שאחוז הנוכחות שלו בסנאט, במהלך 51 שנות הקריירה שלו, היה 98%)  סייעה לו להתקבל לא פחות מאשר שינוי דעותיו, שלא היה לינארי. ביולי 1967 גינה את מהומות ניוארק, בנאום שהיה מתאים לשמרנים כיום מול המהומות בארה"ב. בירד, שגדל בעוני מרוד, לא גילה שום הבנה לטענות על קיפוח ועוני כהצדקה להתפרעות. הוא הביא דוגמאות של כל העניים הרבים שאינם מתפרעים והמהגרים שתנאי חייהם קשים ואינם חולמים על התפרעויות אלימות, טען שהמהומות ייפסקו רק אחרי שתושבי שכונות העוני שבהן היו ההתפרעויות יבינו ש"עוני איננו מהווה הצדקה לעצלנות או להעדר חוק". קרא לתגובה חריפה נגד המתפרעים וקבע ש"ממשלה חוקתית לא יכולה לגלות סובלנות כלפי העדר כבוד והפרת חוקיה". באפריל 1968 היה עתיד לקבוע ש"האלמנט הקרימינלי מבין רק שפה אחת…שפת הכח", ובשנות השבעים ניסה להציע עונש מוות חובה על עבירות מסויימות (ההצעה לא עברה).

ב-1971, באופן מוזר למדי, הנשיא ניקסון הציע את מועמדותו של בירד למשרת שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, אף שזה קיבל את התואר במשפטים שלו ב-1963 כאשר היה סנאטור, לא היה בעל תואר ראשון (בסופו של דבר השלים בירד ב-1994 לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מארשל בווסט וירג'יניה, לא מהמשובחות שבאוניברסיטות בארה"ב), לא הוסמך כעורך דין ובוודאי שלא היה שופט.

הציע את מועמדותו של בירד לבית המשפט העליון – הנשיא ריצ'רד ניקסון. Credit: U.S. Department of Defense, public domain

עברו ב-KKK כמובן עורר התנגדות. ראש המטה של ניקסון טען שהצעת המינוי נבעה דווקא בגלל עברו של בירד בקלאן; לדבריו, לאחר שהדמוקרטים בסנאט שיבשו את מועמדותו של המועמד העדיף על ניקסון בשל עברו הגזעני, החליט ניקסון להתנקם בהם על ידי הצגת מועמד "ימני אמיתי, חזק יותר מ[המועמד הקודם פוף] בנושאי זכויות אזרח" [כלומר מתנגד בולט יותר]… גרוע יותר מפוף ולתחוב אותו" בפרצופה של האופוזיציה הדמוקרטית. ניקסון כינה את המועמד הקודם "ליברל בוער" ביחס לבירד, ואת בירד "גזען" (אמירה מעניינת כשהיא מגיעה מניקסון). הרעיון של ניקסון היה שכוחו והשפעתו של בירד בסנאט, גם אם לא היה שופט וגם אם חוקר אחד כינה אותו "איש קטנוני עם אינטלקט מדרגה שניה" יגרמו לכך שאיש מהדמוקרטים בסנאט לא יעיז להצביע נגדו (אפילו ג'ורג' מק'גאברן, המועמד הדמוקרטי הכושל והשמאלי מאוד לנשיאות ב-1972, אמר תחילה כי יתמוך בו, אם כי מיהר לשנות את דעתו), ומהצד השני – יהיה ברור שהוא לא ראוי לתפקיד.

בסופו של דבר ויתר בירד על מועמדותו. לדבריו באוטוביוגרפיה שלו אמנם הוחמא מההצעה אך לא התכוון בשום נקודה להיענות לה, הגם שאם היה נענה היה לדעתו נבחר בקלות.  האפיזודה המוזרה הזו בעיקר הראתה כי מצד אחד לבירד היה כוח פוליטי גדול מאוד, שפיתח בהתמדה, תוך יצירת קשרים עם דמוקרטים מכל הסוגים והמינים, כולל כאמור אנשים כג'ורג' מקגאברן. בתקופה המדוברת (1971-1977) הוא היה 'מצליף' הסיעה הדמוקרטית, כלומר הממונה לדאוג שכולם יצביעו איך שהם אמורים, ולאחר מכן היה מנהיג הדמוקרטים בסנאט במשך תריסר שנים (ב-1975 כינה אותו המגזין 'אטלנטיק' "האיש השולט בסנאט"). מצד שני, המקרה גם הראה כי בשנות השבעים המוקדמות עדיין נתפס בירד כדמוקרט לא ליברלי, וכן – גם גזען.

כיצד הפך הסנאטור הגזען בירד לליברל, ושוב – לאחר מותו – לגזען בחזרה? על כך נדבר בחלק השני והאחרון של הפוסט.

המדריך לפיתרון תעלומות היסטוריות: טור אורח של אור-אל ביילינסון

דמיינו שמצאתם מסמך היסטורי שעוסק בתעלומה שמעניינת אתכם. אתם מעלעלים בעמודים, מעבירים מול עיניכם את האותיות ומנסים לפענח את הטקסט. דברים מסויימים נראים לכם מוכרים ואפילו מובנים מאליהם, ואחרים – דו משמעיים או סתומים. כל מסמך שנגלה – מכתב של דיסידנטית סובייטית מתקופת סטלין, פרוטוקול של משפט פלילי בארצות הברית בשנות החמישים, דו"ח של סוכן חשאי בגרמניה – ייקח אותנו לעולם אחר, זר ושונה מהמציאות שלנו. מכיוון שהעבר הוא ארץ זרה, דווקא מה שנראה מוכר עשוי לתעתע ולהטעות. אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מאוניברסיטת ייל, מציע לכם מדריך שייסייע לכם להתמצא בערפילי העבר.

Credit: KvKirillov, depositphotos.com

אחד הדברים שהופכים את חקר ההיסטוריה למלהיב הוא שאנו עוסקים במסמכים שלא נכתבו, על פי רוב, עבורנו. ההיסטוריה היא מקצוע מציצני. אלו שעובדים עם מסמכים ארכיוניים קוראים מסמכים שנכתבו לעיניהם של אחרים ולמטרות אחרות ואפילו האבק המסורתי המלווה את התיקים לא היה במקור. עם חדוות הגילוי מסתתרת גם אומנות שאין לזלזל במורכבותה: איך לוקחים מסמך שיכול להיות דו"ח של משרד ממשלה, תיק רפואי, פרוטוקול משפט או מכתב אהבה וכותבים ממנו היסטוריה?

הסמסטר קראו הסטודנטים שלי בייל מגוון רחב של מקורות העוסקים בתולדות גרמניה הנאצית וברית המועצות. האזנו לעדויות שואה (שהן אחד מסוגי המסמכים שדווקא כן נכתבו עבורנו), קראנו דיווחי עיתונאים בריטיים ואמריקאים על אוקראינה הגוועת ברעב של שנות השלושים, חיבור של חנה ארנדט על הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית, כתבות מעיתונים קומוניסטיים בארה"ב ומכתבים בין מפקדי מחנות גולאג למפקדה במוסקבה.

איך כותבים ממנו היסטוריה? בתמונה: מכתב אהבה. Credit: Librakv, depositphotos.com

סטודנטים הניגשים לקרוא היסטוריה לראשונה מתייחסים אליה, כמעט תמיד, בלא חשד רב או כאילו היו פרקליט המדינה. עדות של ניצול שואה נתפסת כתיאור היסטורי מהימן בעוד שהעיתונאי האמריקאי במוסקבה נתפס כשקרן המשתף פעולה עם סטאלין. שתי הגישות האלו, אם באמת נעים ביניהן באופן דיכוטומי, לא מאפשרות לנו לייצר שאלות מחקר מעניינות שאותן ניתן יהיה לתרגם לטיעון מקורי ומשכנע. על מנת לסייע, הכנתי את המדריך הבא לקריאת מסמכים ותעודות היסטוריים (שמופיע כאן בגרסה מתורגמת ומעובדת)

אל תקראו מסמכים כמוהו: היועמ"ש וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. Credit: Prokurator11, CC-BY-SA 4.0

קטגוריה ראשונה: הצבת המסמך בהקשר

1. מה אתה יודע על המסמך? מי כתבה אותו? איפה הוא התפרסם? מתי? מי היו אמורים לקרוא אותו? האם זה עשוי להשפיע על התוכן?

גם דיסידנטית, נחושה ככל שתהיה, תכתוב אחרת לביטאון המפלגה, במכתב הלשנה למשטרה החשאית, ביומן שהיא התכוונה לשרוף [אבל, למזלכם, שכחה] ובעיתון דיסידנטים שיש סיכוי מסוים שייפול לידי השלטון. לאותה הדיסידנטית היו מקורות מידע אחרים, הטיות מחשבתיות אחרות, נקודת מבט אידיאולוגית שונה וכדומה  בהשוואה לאנשים אחרים מקבוצות אחרות באוכלוסיה שכתבו לבמות אחרות. זה לא אומר שהיא משקרת או מעוותת את דבריה, אלא רק שהיא מביטה על העולם ממקום מסוים ובאמצעות עדשות מסוימות ומתאימה את דבריה (או שמישהו אחר מתאים את דבריה) לנמענים.

2. מדוע נוצר המסמך? האם הוא נוצר כדי שייקרא על ידי קהל קוראים או כחלק מתהליך ביורוקרטי? מה המטרה המוצהרת שלו לפי הכותבת?

לפרוטוקול של משפט פלילי, למשל, יש מטרה ברורה: הוא נועד לשקף תהליך שבסופו אדם עשוי להישלח לכלא. תיק של סוכנויות מודיעין מכיל מסמכים רבים, חלקם לחקירה פנימית או לליקוט מידע ואחרים, למשל, כהכנה לקראת משפט. דיווח חדשותי על המשפט נכתב לקהל קוראים, כמו פנייתה הנרגשת של הנאשמת לעיתון או ספר הזיכרונות שכתב הבן שלה. לכל אחת מהמטרות האלו, כמו בשאלה הקודמת, יש השפעה על האופן שבו ניתן או כדאי להגיד דברים ויש להתחשב בכך.

3. האם שמות המקומות אומרים לך משהו? כדאי לבדוק את המקורות המוזכרים וגם תאריכי מפתח. האם יש להם חשיבות כלשהי? האם הם מאפשרים לנו לאפיין יותר טוב את נקודת המבט של הכותבת?

אפשר לשער שיש הבדל בין חוויית ילדותה של יהודייה שנולדה בברלין ושגדלה בה עד שעזבה לבריטניה לבין זו של יהודייה ילידת ליבק, עיר בצפון גרמניה שהתגוררו בה כ-150,000 תושבים ערב מלחמת השנייה ובהם 650 יהודים, שעברה בילדותה בעקבות אביה למינכן ואז נסעה ללמוד בהיידלברג. כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שתוכלו להוציא מן ההקשר תלוי במידה רבה בידע הקודם שלכם (האם ליבק היא עיר קתולית או פרוטסטנטית? האם זו עיר בעלת נטייה קומוניסטית או שמרנית?) ובמידע שתוכלו למצוא (מה היה המעמד הכלכלי של הנשים הצעירות הנ"ל? האם הוריהן היו ציוניים? לאומנים גרמנים?)

שימו לב מה אתם קוראים – כל אחד מהמסמכים בתמונה נכתב למטרה אחרת. Credit: Vampy1, depositphotos.com

קטגוריה שנייה: ממשפטים לשאלות

4. כעת תוכלו לקרוא את הטקסט קריאה ראשונה. סכמו אותו לעצמכם. כתבו לכל פסקה סיכום קצרצר או תנו לה כותרת. ודאו שאתם מבינים איך הטקסט בנוי. האם אתם מבינים את כל המושגים? האם מוזכרות שם דמויות שאינכם מכירים? השלימו פערים באמצעות גוגל. ודאו שאתם ממלאים את פערי המידע עד כמה שניתן.

5. התעכבו על החלקים הלא ברורים. במקום להעמיד פנים שהבנתם אותם, לדלג עליהם או לקוות שהטקסט גדול מסך חלקיו, התמודדות עם החלקים הלא ברורים והקשים לרוב תתגלה כפעולה מתגמלת. זה נכון על אחת כמה וכמה אם לא מדובר באנקדוטה אלא בטיעון.

בטקסט "אנו הפליטים" שכתבה חנה ארנדט, היא מבחינה לקראת הסוף בין "מצורעים מודעים", אנשים כמו "היינה, רחל וַרְנְהָגן, שלום עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין" שלהם היא מייחסת את "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות", לבין המתעשרים החדשים שמתאפיינים בכל "המגרעות היהודיות", כלומר בחוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע (בתרגום מאיה שמעוני). אתם הצלחתם להבין את ההבחנה הזו?  האם אתם יודעים מי זה היינה, ורנהגן או לזר ואיך הם מתיישבים בהבחנה הזו? אם לא, צאו וחקרו! פתירת הקונפליקט הזה, כך גילו תלמידיי, מייצרת שאלות חדשות על החיבור כולו.

upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/...
האם אתם יודעים מי היא? אם לא, צאו וחקרו. רחל ורנהאגן

6. עמתו את הכתוב עם מה שציפיתם שייכתב. מה הפריע לכם בקריאה? מה סתר את האינטואיציה שלכם או את מה שקראתם עד כאן במקומות אחרים (בין אם בעדויות או במקורות משניים)? אילו פתרונות אפשר להציע לסתירות הפנימיות או להפתעות האלו?

7. לעתים קרובות עולות שאלות טובות מקריאת תיגר על העובדות.

קראתי עם תלמידיי מכתב מאת מפעילת חשמלית בשם אנטונובה שכתבה מכתב למולוטוב כמה שבועות אחרי מות סטאלין. תהינו ביחד האם המכתב, שבו היא ביקשה ממולוטוב לנקוט ביד קשה נגד הפושעים שמציפים את מוסקבה, באמת משקף עלייה ברמת הפשיעה. הסכמנו שגם אם זה רק שיקוף של חרידה נטולת בסיס, אין צורך להשליך את המסמך לפח. למה אנטונובה הייתה כה חרדה? האם רק היא הייתה חרדה? ממי היא כל כך פחדה?

אם היא צודקת, נפתח לנו אפיק אחד למחקר שייתכן שבשבילו בכלל ביקשנו את המכתב הזה בארכיון: רמת הפשיעה בברית המועצות הבתר-סטאליניסטית. אך אם היא טועה, ואם אנחנו מתעניינים בנושא זה, נוכל לצלול לתוך נושא דומה אך שונה: החרדה מפני פשיעה לאחר מות סטאלין.

8. היו קשובים מאוד לשפה. התווכחנו בכיתה לגבי הטון של אנטונובה. האם היא כתבה מהלב או מהשכל? ראינו שהיא מנסה לדבר "בולשביקית" ולהגיד למולוטוב את מה שהיא חשבה שהוא מצפה לשמוע. באותה העת ראינו גם שהשפה שלה מבולגנת. היא מדברת על "הפועלים הכנים" ועל "פרודוקטיביות", שזו אכן נשמעת כמו בולשביקית ספרותית, אבל גם פתגמים עממיים ("רק הקבר מיישר את הגבנון") וגם מטאפורות משונות ("מים עכורים") וסרטים הוליוודיים ("גנגסטרים רוסים").

היו קשובים לשפה – עובדת חשמלית סובייטית, תמונה אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. : Israel Ozersky, Moscow, 1964, via Twitter

קטגוריה שלישית: משאלות לתשובות

9. לאחר קריאת המסמך עלינו להמשיך ולנבור בספרות ובאינטרנט. הראתי לסטודנטים שלי קטע קצר מתוך סרט שנקרא "הקיץ הקר של שנת 1953" וממנו למדנו שאחרי מות סטאלין ניתנה לרבים חנינה. ראינו גם שהחנינה באותה השנה עצמה הייתה די מוגבלת ובעיקר הומרה לגלות פנימית, אבל הנה קצה חוט אחד לגבי חרדתה של אנטונובה.

10. על ידי מיפוי של בחירת המילים, התחלנו לחשוב מאיפה אנטונובה למדה את כל הדברים האלה. די ברור לנו שאת המילה gangstery היא למדה בקולנוע. תהינו, למשל, האם "מים עכורים" יכול להיות משהו שהיא למדה מפוסטרים או מתעמולה של הממשל נגד פשיעה. בברית המועצות, אחרי הכול, היה פוסטר לכל דבר. זה הפנה אותנו לספרות המחקר על נושא שלא חשבנו עליו עד כה בכלל – מניעת פשע ומדיניות נגד פשיעה בברית המועצות הסטאליניסטית. גם הגנגסטרים יכולים להוביל אותנו אל ספרות המחקר על קולנוע אמריקאי בברית המועצות. הפתגם השתלב לנו עם הבקשה המ-א-ו-ד ספציפית שלה "לכרות את חמש אצבעות יד שמאל [של פושע] ולצרוב בו סימן", עד שאחד מהתלמידים שאל אם אולי כדאי לחפש תפיסות מסורתיות של צדק, אולי אפילו מלפני המהפכה. כיוון טוב! ישנן עוד אפשרויות אחרות כמו לבדוק מה עשו עם המכתבים האלו או לחשוב על הקונספט של כתיבת מכתבים לבעלי שררה (תופעה ארוכת שנים ברוסיה על גלגוליה השונים).

תפיסות של צדק מלפי המהפכה – מחנה כליאה באזור הנהר אמור, 1908-1913

11. התווכחו, קודם עם עצמכם ואז עם חוקרים אחרים, על הסיבה שבגינה אנטונובה משתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים. האם זו השלכה של כתיבה נמהרת, של אי התגבשותה של שפה "נכונה" אחת לדבר בה או של ניסיון לקלוע לכל רגש שעשוי להיות לנמען? ויכוחי פרשנות שכאלה הם קריטיים: בלי טיעונים, קטנים וגדולים, אין לנו לאן להתקדם. אחרי שתכריעו את שאלות הפרשנות הקטנות, תוכלו להציב את הטענות הגדולות שלכם אל מול הטענות של חוקרים אחרים בתחום. אין זה אומר שבאמצעות כמות המקורות שתקראו לעבודה סמינריונית (שלרוב עובדו ותורגמו עבורכם וכבר נחקרו בעבר) תפריכו את הקונצנזוס המחקרי, אבל בהחלט תוכלו לסייג אותו, להרחיב אותו, לטעון לחולשתו וכך הלאה.

ראינו כיצד קריאה זהירה ומודעת מאפשרת לנו לייצר שאלות מעניינות. יהיה זה בנאלי להגיד שמקורות היסטוריים לא נכתבים בוואקום ובשיא האובייקטיביות, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותם לפח. זה גם לא אומר שכולם שקרנים, טועים או נבלים. זה אומר שעלינו להצליב, לשאול שאלות אחרות, ליצור מארג של עדויות שיבססו את מה שאנו מציעים. טקסט, אחרי הכול, חולק את מקורו האטימולוגי עם המילה טקסטורה. קריאה זהירה ומודעת מבוססת על אמפתיה, על ניסיון אמיתי להבין את האדם שהפיק את המקור – היו בלשים חרוצים ויסודיים, לא פרקליטים הפועלים למען הרשעה.

הצורך לייצר שאלות משמעו שהמחקר שנכתוב צריך להתרכז בהיבט אחד או בכמה היבטים בודדים שאותם נוכל לחקור לעומק. גם אם אנחנו רוצים לבצע ניתוח עומק של מקור אחד או ליצור עבודה המשלבת בין כמה מקורות, עלינו לשאול שאלה שמתאימה לנפח שעלינו לכתוב ושאנו יכולים לחקור באמצעות ספרות המחקר והמקורות שאליהם אנו נגישים. הגישה שהצעתי פה, שניתן ליישם באופן יותר הדוק או פחות הדוק בהתאם לזמן שיש לנו לשבת עם כל מקור, היא הבסיס לעבודה עם עולמם העשיר של המסמכים השרויים במאות אלפי אם לא מיליוני קילומטרים של מדפים בארכיוני העולם כולו.

על ידי יציאה מן המקורות לספרות המחקר דרך גשר של שאלות ותהיות תוכלו להשתמש במקור המעניין שבו נתקלתם כדי לכלכל חיבור קצר, עבודת סמינר, תזה, דוקטורט או ספר. הכי חשוב הוא לבחור נקודות שאפשר להתווכח עליהן, שאפשר להפריך, שאומרות משהו מעבר לרמת הפרט, שלא רק מאששות את אשר ידעתם לפני שהתחלתם לקרוא את המקור.

גומעים ברעש: ראמֶן וההיסטוריה הסודית של האטריות היפניות

הראמן – מרק אטריות בשרי עשיר ומסחרר – הוא אחד מהמאכלים האהובים ביותר במטבח היפני. במחקר מרתק, מספר ההיסטוריון הקולינרי ג'ורג' סולט כיצד נזיד סיני מפוקפק, שרק יפנים הרפתקנים במיוחד העזו לטעום, צבר פופולריות בעקבות סדרה של שינויים סוחפים שליוו את כניסתה של יפן לעולם המודרני. צווים קיסריים על אכילת בשר, צמיחת הקולנוע, התבוסה במלחמת העולם השנייה והמצאה אחת של איש עסקים טייוואני – כל אלו התערבבו למרק האטריות האהוב שאנחנו מכירים היום. ומה הקשר לקארי אורז יפני? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Asinskki, depositphotos.com

ההיסטוריה של האוכל היפני מרתקת במיוחד, מפני שרוב המאכלים שנתפסים בעינינו כיפניים – כלל אינם כאלו במקור. הטמפורה, למשל, היא פורטוגזית, והסושי, כפי שראינו בפוסט הקודם, מקורו בשיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה. כיום, מזוהה המטבח היפני בין היתר גם עם הראמן – מרק עשיר ומסחרר של אטריות צהובות דקיקות, מלווה לרוב גם בירקות, ביצה רכה ובשר עסיסי. ביפן, ראמן הוא סוג של פולחן. לכל אזור יש את המתכונים הייחודיים לו, ולכל אדם – את דוכן הראמן שהוא מעריץ ונשבע בשמו.

כמצופה ממרק כל כך עשיר ועז טעמים, מקורו של הראמן אינו ביפן אלא בסין. למעשה, ברוב ההיסטוריה שלו, עד המאה העשרים, המטבח היפני היה די תפל. טבחים הוסיפו טעם למאכלים מסויימים על ידי נוזל שנקרא דאשי, שהופק מקונבו (אצות KELP) ומשבבי דג הבוניטו. וזה הכל, פחות או יותר. תבלינים וטעמים חזקים הגיעו ליפן לרוב ממטבחים זרים. בנוסף, חלק מהטעמים היפניים הייחודיים שאנחנו מכירים היום כמו למשל אוממי, מקורם אמנם בדאשי, אבל הם נוצרו באופן מלאכותי על ידי כימאי יפני בשם איקדה קיקונואה (Ikeda Kikunoe) בראשית המאה העשרים. תוסף המזון שהוא יצר, ה-MSG, מונוסודיום גלוטומאט, משמש היום במאכלים בכל העולם כמעצים טעם.

במטבח היפני המקורי היו כמובן גם אטריות, וחלק ממנות הנודלס המסורתיות שומרות על פופולריות גבוהה גם היום. ביניהן יש לציין במיוחד את אטריות האודון, נודלס חיטה עבות וחלקלקות, שאוכלים אותן לרוב כסוג של נזיד, ואת הסובה, אטריות מקמח כוסמת, כהות יותר ופריכות. אוכלים אותן לפעמים בנזיד, אבל הרבה פעמים לבד, חמות או קרות, עם בצל ירוק ורוטב. לעומת האודון והסובה, אטריות הראמן בהירות וגמישות יותר, ובאופן מסורתי מושכים את הבצק שלהן בעבודת יד. טעמיו החזקים של הראמן מגיעים משילוב של אטריות, ציר שעשוי מבשר, פירות ים וירקות, רוטב (מלוח, מיסו או סויה), MSG (מונסודיום גלוטומאט) ותוספות שונות כגון בשר, ירקות, נבטי במבוק וביצה רכה, לפי הטעם, המתכון והאזור. האטריות מבושלות עם מי סודה, שמעניקות להן את הצבע הצהוב והמרקם הגמיש. ההבדלים האזוריים בטעם נובעים מגורמים שונים, כגון כמות מי הסודה באטריות (גבוהה יותר בצפון יפן, נמוכה יותר בדרום), הרכב הציר, טעם הרוטב ואופי התוספות. כל חובבי הראמן יודעים שבכדי לאכול את המרק כהלכה, יש לגמוע אותו ברעש. הסיבה לכך היא שבכדי להנות ממכלול טעמיו של הראמן יש לשתות אותו כשהוא רותח ממש, ביחד עם האטריות, ועל מנת לא להיכוות שואבים לתוך הפה אוויר קר. מכאן מגיע קול המציצה המפורסם שאפשר לשמוע בכל חנות ובכל דוכן של ראמן ביפן, וגם ברחבי העולם.

מאין הגיע הראמן? בספרו, ראמן: ההיסטוריה שלא סופרה: כיצד משבר פוליטי ביפן יצר שיגעון אוכל בינלאומי (The Untold History of Ramen: How Political Crisis in Japan Spawned a Global Food Craze ), מגולל ההיסטוריון ג'ורג' סולט את סיפורו של מאכל סיני עממי, שהגיע ליפן כמרק מפוקפק שנצרך בידי מהגרים, עניים ואנשים משולי החברה. אולם לפתע, בשל סדרת משברים פוליטיים ושינויים חברתיים שהתחוללו ביפן עם כניסתה לעולם המודרני, הפך לאחד מהמרקים הפופולריים במדינה, התפשט בכל העולם, ואפילו חזר לסין, תאמינו או לא, כמנה יפנית.

התחיל כמרק מפוקפק של מהגרים עניים – ראמן. Credit: Andrea.Migliarini@gmail.com, depositphotos.com

נהוג לומר, שהיפנים לא אכלו בשר – מרכיב מהותי בראמן – עד התקופה המודרנית. זה לא לחלוטין מדויק. אמנם הקיסר טנמו, במאה השישית, הוציא צו נגד אכילת בשר מסוגים מסויימים, אולם אפילו בחצר הקיסר אכלו בשר בקר עד המאה התשיעית לספירה. עם זאת, ברוב ההיסטוריה היפנית, המעמדות העליונים, בעיקר, נמנעו מאכילת בשר, מפני שהוא נחשב כמטמא ואף כמחלל את איסור ההרג שבבודהיזם. היה גם לחץ על המעמדות התחתונים לא לאכול בשר, כדי שיתרכזו בגידול אורז לבן, שהיווה את בסיס המס עבור השלטונות. תחת משטר טוקוגאווה הפיאודלי, שמשל ביפן בין 1603 עד 1868, בשר נחשב לסוג של טאבו חברתי, מקור לזיהום – אם כי פשוטי העם עדיין אכלו אותו במקומות מסויימים. ציידים כמובן צרכו בשר, אבל גם עניים באדו, טוקיו, של היום, נהגו לקנות חתיכות מבושלות של בשר חזיר בר מדוכנים מפוקפקים בעיר הגדולה.

בשנת 1868, המשטר הפיאודלי של בית טוקוגאווה התמוטט, והחליפה אותו קואליציה של סמוראים צעירים שהיו נחושים להוביל את יפן לעולם המודרני ולהפוך אותה למעצמה מתקדמת ונאורה. כדי לחבר את המדינה החדשה לעבר, השתמשו השליטים החדשים במוסד המלוכה העתיק, והפכו את הקיסר לשליט העליון של המדינה. עד אותו הרגע, הקיסר היה בובה של השוגונים, השליטים הצבאיים הפיאודליים. הוא היה ספון בארמונו בקיוטו, מנותק מהעולם המודרני ומתהפוכות הזמן. לאור זאת, השליטים החדשים החליטו לבנות מחדש את דמותו של הקיסר כמונרך מודרני בסגנון אירופי. הם העבירו אותו לבירה החדשה בטוקיו, לשעבר אדו, הלבישו אותו במדים אירופיים מפוארים והנחו אותו להסתפר באופן מערבי ולגדל שפם וזקן. מבחינת מראה חיצוני והתנהגות, הקיסר היה אמור לסמל את הביטחון העצמי והמודרניזציה של המדינה החדשה.

סימל את הביטחון העצמי והמודרניזציה של המדינה החדשה. בתמונה: מוצוהיטו (מייג'י), הקיסר הראשון של יפן המודרנית

מנהיגיה החדשים של המדינה האמינו, בין היתר, כי היפנים חייבים להתחיל לאכול בשר, כדי להיות גבוהים וחזקים כמו בני המערב. ב-1872, הקיסר הוציא מנשר לקראת ראש השנה, הכריז בפני האומה שאכל בשר, ואף הוקיע את איסור אכילת הבשר כמזיק לבריאות. אינטלקטואלים מובילים הטיפו לאכול בשר, ואכילת בשר במסעדות מערביות נחשבה לסימן לעידון, מודרניות ותרבות מתקדמת. ללא המהפכה באכילת הבשר, הראמן לא היה הופך לכל כך פופולרי בשנים מאוחרות יותר.

אותה מהפכה בשרית הולידה, דרך אגב, עוד מאכל יפני אהוב: קארי אורז. בעשורים לאחר פתיחתה למערב, יפן הפכה במהירות יחסית לאימפריה. הצבא והצי, שגדלו והלכו, היו זקוקים לכמויות אדירות של מזון. בעשורים הראשונים, הרעיון היה לתת לחיילים ולמלחים הרבה מאד אורז לבן. זה, אחרי הכל, היה המאכל שהיה מזוהה עם האליטות ביפן המסורתית, ופשוטי העם תמיד חלמו לאכול אותו. האורז הלבן גם זוהה עם התרבות והרוח היפנית. אולם מהר מאד התגלה כי האורז הלבן, כמרכיב עיקרי בדיאטה, גרם לבעיות קשות, ובמיוחד לברי-ברי, מחלה איומה שנובעת ממחסור בויטמין B1. מסורתית, בני המעמדות הנמוכים היו מוגנים מברי-ברי כי ערבבו שעורה ודוחן באורז. בעוד בני המעמדות הגבוהים חלו בו יותר, כעת, הוא הפך למחלה שסיכנה את קיומם של הצבא ושל הצי. הצי אימץ בשר יותר מהר מאשר הצבא, שהתנגד במשך שנים רבות לעצה המדעית ודבק בדיאטה של האורז הלבן. אבל בסופו של דבר, בשר נכנס לשני השירותים המזויינים. דרך "לפשר" בין אסכולת הבשר לאסכולת האורז, היה לייבא קארי בשרי מהודו ולערבב אותו באורז לבן, וכך נולד המאכל היפני שידוע כ"קארי אורז". לקח הרבה מאד זמן, דרך אגב, עד שהוא הפך להיות פופולרי. ביומן ידוע, דימה אותו אחד החיילים ל"שלשול של תינוק". מי שהפך את קארי האורז היפני לטעים יותר, הוא מהפכן הודי, ראש ביהארי בוס, שהגיע ליפן בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא פיתח קארי אורז איכותי יותר, שהתאים לטעם היפני. וזה פחות או יותר מה שאנחנו אוכלים היום.

קארי אורז יפני. Credit: Tzido, depositphotos.com

אבל נחזור לראמן.

במקביל לצבא, לצי ולאימפריה התפתחה ביפן גם חברת המונים, אוכלוסיה ענייה ועירונית שכמהה לאוכל טוב, משביע וזול, בעיקר מדוכני רחוב. יפן התחילה לפתח תרבות של אוכל מהיר, שלפעמים אפילו בושל משאריות של ארוחות במסעדות יקרות יותר. בסוף המאה ה-19, הראמן עדיין לא היה אחת מהאופציות הפופולריות בדוכני הרחוב הללו. למעשה, הוא יובא ליפן בידי מהגרים סינים, חלקם משרתים של זרים מערביים בערי הנמל הגדולות. מסעדות הראמן הראשונות ביוקוהאמה נועדו לאוכלוסית המהגרים הסינים, בעיקר סטודנטים, משרתים ופועלים. הן נחשבו למקומות מגעילים ומפוקפקים, ורק יפנים הרפתקניים מאד הגיעו אליהן.

אולי המסעדה הראשונה שהגישה ראמן פופולרי באמת היתה הקפטריה של אוניברסיטת ספורו באי הצפוני הוקיאדו. בסביבות 1911, שכר הבעלים של הקפטריה טבח סיני שהכין לסטודנטים וללקוחות רעבים אחרים מגוון של מרקי אטריות ובשר ברוח מולדתו. המנהג התפשט במהירות למסעדות מערביות וסיניות אחרות שצצו בכל רחבי יפן. בהתחלה השם הנפוץ היה "אטריות סיניות", "אטריות ננג'ינג" או "צ'אמפון" אבל בשלב כלשהו הן קיבלו את השם ראמן, אולי (אבל לא בטוח) מהמילה הסינית La-mian, אטריות שנמתחות ביד. באותם ימים (כמו גם היום) סטודנטים רבים היו עניים למדי ונאלצו להתפרנס מקצבאות זעומות. הם חיפשו מאכלים מהירים, מזינים וטעימים, והראמן היה אלטרנטיבה מעולה למנות זולות אחרות.

מרק צ'אמפון – סוג של ראמן מוקדם בגירסה של נגסאקי. קרדיט: 663highland, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 5.0

אבל מה שהעניק לראמן פופולריות אדירה באמת, הוא דווקא צמיחתו המהירה של הקולנוע משנות העשרים והלאה. צופי בתי הקולנוע, שיצאו רעבים מהצגות מאוחרות, רצו לשתות אלכוהול ולאכול משהו מהיר. דוכני הראמן היו פתוחים עד שעות הלילה המאוחרות, ולכן היו זמינים לקהל שיצא מהקולנוע. הלקוחות הרעבים גילו גם שהראמן, מרק אטריות בשרי, חם וממלא עם טעמים עזים, הולך טוב מאד עם אלכוהול ובמיוחד בירה. עד היום, אפשר לראות דוכני ראמן מהירים בתחנות רכבת או אזורי בילויים למיניהם, שמשרתים מאחרים בנשף עד השעות הקטנות של הלילה.

המהפך הבא בהיסטוריה של הראמן התחולל בעקבות תבוסת יפן במלחמה והכיבוש האמריקאי של 1945. במהלך המלחמה, הראמן נעלם כמעט מרחובות יפן עקב המצור הכלכלי. יפן ההרוסה והמוכה סבלה ממחסור חמור במזון, וחרף הסיוע הנדיב מצד הכובשים האמריקאים, מיליוני יפנים סבלו מתת תזונה בחורפים הקשים של 1945 ו-1946. המשבר החמיר בגלל סיבות אקולוגיות וחקלאיות. בדצמבר 1945 היה קציר האורז אחד מהגרועים בתולדות יפן, וכדי להזין את האוכלוסיה, האמריקאים נאלצו לייבא למדינה כמויות גדולות של קמח זול. כתוצאה, בין השנים 1948 ל-1951 עלתה צריכת הלחם של היפנים כמעט פי שלושה. עם זאת, מערכת הקיצוב של הממשלה היפנית היתה מושחתת ולא יעילה, ואזרחים רבים ניסו להשלים את תזונתם הזעומה בשוק השחור. כמו שראינו בפוסט הקודם על הסושי, האמריקאים אסרו דוכני רחוב מטעמי בריאות והיגיינה, אבל חלק מהדוכנים הללו עדייין הופעלו בסתר בידי גנגסטרים מהיאקוזה. אלו הצליחו לגנוב שקי קמח אמריקאי זול ממפעלים ממשלתיים, והשתמשו בהם בכדי לפתוח דוכני ראמן פיראטיים בפינות אפלות ברחובות הערים. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתו מיליוני חיילים יפנים בסין, ואלו מהם שחזרו, הביאו איתם את האהבה למרקי האטריות החריפים והעשירים של ממלכת המרכז. האמריקאים, מצדם, החליטו לחנך את היפנים ל"תזונה נכונה", ופרסמו באגרסיביות (ובאופן מפוקפק למדי) על "ערכו התזונתי הגבוה של הקמח". כשהאיסור על דוכני רחוב בוטל ב-1950, כל הגורמים הללו השתלבו ביחד לגל פופולריות אדיר של הראמן, שהפך מאז לאחד ממרקי האטריות האהובים ביותר ביפן. ב-1958, פיתח אנדו מומופוקו, איש עסקים יפני ממוצא טייוואני, את ה"אינסטנט ראמן", אטריות שאפשר לבשל במהירות על ידי הכנסתן למים רותחים – המצאה שהעלתה את תפוצתן אלף מונים.

בזכותו של אנדו – ילדה אוכלת אינסטנט ראמן. Credit: HHLtDDave5, Depositphotos.com

בשנות השמונים והתשעים, התפשטו מרקי הראמן לכל העולם והפכו לסנסציה בינלאומית. אבל זה כבר סיפור אחר, שנגולל, בתקווה, באחד הפוסטים הבאים.

ההיסטוריה של הסושי

מהיכן צמח הסושי, אחד מהמאכלים היפניים האהובים במערב? בספר מרתק על ההיסטוריה של הרולים, מסביר הסופר האמריקאי טרבור קורסון כיצד שיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה הפכה לטכניקת בישול שהתגלגלה לדוכני מזון מהיר ביפן הפיאודלית והמודרנית, ומשם למסעדות בכל רחבי העולם. שריפות ורעידות אדמה, שינויים חברתיים ואפילו הכיבוש האמריקאי, סייעו כולם לעצב את הסושי כפי שאנחנו מכירים אותו. ומהיכן נובעת אמונת השווא שנשים לא יכולות להכין סושי כי היד שלהן חמה מדי? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Zooom, depositphotos.com

קווהארה יסואו היה טייס קמיקזה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו חבריו, הוא הוכשר לעלות בסערה השמיימה ולהתאבד על ספינות אויב בכדי לעכב במעט את תבוסתה של הקיסרות היפנית. במהלך האימונים סבל מנחת זרועם של מפקדים עריצים, אלימות של חבריו ותנאי החיים הקשים בצבא. אולם, מדי פעם בפעם, היו גם תענוגות נסתרים ואסורים. בספרו האוטוביוגרפי, כותב קווהארה (שבסופו של דבר לא יצא למשימה ושרד את המלחמה), כיצד הוא חבריו פיזרו קשקשים משערם לתוך המרק של המפקד, וגם הבריחו אוכל טעים לבסיס – דבר אסור בתכלית האיסור לפי כללי המשמעת הנוקשים של אותם הימים. באחת הסצינות, הוא מתאר ביקור של אמו ואחותו, שהגניבו לו בסתר מעדן נדיר ונחשק:  רולים של סושי שהכינו במיוחד עבורו. המפקד גילה בסופו של דבר את ההברחה והעניש אותו באכזריות, אולם קוווהארה לא הצטער: בכדי לטעום סושי, אפילו המכות היו מחיר ראוי.

מאז חלפו שנים רבות. קווהארה, שהפך לסופר מכובד ביפן הדמוקרטית של אחרי המלחמה, הופתע בוודאי לגלות שסושי כבר אינו מאכל נחשק שמבריחים לך בבד עטוף, אלא מזון מהיר ופופולרי שאפשר לקנות בכל מקום בעולם. הפופולריות האדירה של הסושי שיקפה את זו של המטבח היפני בכללותו, שידוע היום כאסכולת בישול מתוחכמת, יוקרתית ואהובה. בישראל, באירופה, בארצות הברית, במדינות מזרח אסיה ובמקומות אחרים בעולם נוכל למצוא מסעדיות יפניות שמגישות סושי, ראמן ומטעמים אחרים בכל פינת רחוב. סדנאות לגלגול סושי הן פעילות פנאי מבוקשת, תלמידים בכל כנפות תבל משלמים הון על קורסים לבישול יפני, והשפים הטובים בעולם עוסקים בו.

Credit: Artcasta, depositphotos.com

מהיכן, למעשה, צמח הסושי? בספרו המרתק, סיפורו של הסושי: הסאגה הבלתי סבירה של דגים ואורז (The Story of Sushi: The Unlikely Saga of Raw Fish and Rice), מסקר טרבור קורסון קורס מפרך של הכנת סושי בקליפורניה, ותוך כדי כך מגולל את ההיסטוריה של המאכל. לפי קורסון, המקור של הטכניקה שיצרה את הסושי הוא בכלל בדרום מזרח אסיה, ומשם הגיעה ליפן. המטרה היא למעשה שימור דגים. לפני התקופה המודרנית לא היו טכניקות פשוטות של קירור ושימור, המזון היה במשורה, ולרוב האנשים לא היו די משאבים לבזבז דגים יקרים ולהניח להם להירקב. כדי לשמר פיסות דג הניחו אותן בתוך אורז, שייבש אותן ומנע מהן להתקלקל. אבל בגלל תהליכים כימיים, האורז עצמו התקלקל והפך למעופש. לכן, כשרצו לאכול את הדג, הוציאו אותו החוצה וזרקו את האורז. במקומות מסויימים ביפן, עדיין אפשר לאכול פיסות דג משומרות לפי השיטה הישנה הזאת.

אולם לקראת סוף המלחמות הפנימיות ביפן ואיחוד הארץ בשנת 1600, טבחים באזור קיוטו ואוסקה גילו תופעה חשובה. אם מוציאים את הדג בזמן הנכון, האורז נותר לח, טעים ורך, ואפשר לאכול את שניהם גם יחד. אצילים עשירים בקיוטו, שהיו יכולים להרשות לעצמם יותר דגים, לא היו זקוקים לשימור לתקופות ארוכות, אבל כן רצו לנסות מאכלים חדשים. כך נולדה המנה, שנודעה כהאקו-זושי או אושי-זושי, כלומר סושי שדוחפים אותו. היה מדובר, למעשה, באורז מוחמץ שנלוש במלבנים גדולים. הטבחים הניחו ביניהם פיסות גדולות של דג, לחצו באבנים במשך יומיים שלושה ומכרו ללקוחות הרעבים. כעבור זמן מה היגרו אותן עוגות סושי דחוסות לאדו, מושבו של השוגון והמרכז הפוליטי של יפן הפיאודלית דאז.

אושי-זושי מודרני. Credit: Portosabbia, depositphotos.com

ב-1657, פרצה באדו שריפה גדולה שכילתה את הבירה של השוגון כמעט לחלוטין. לאחריה, הגיעו פועלים לשקם את העיר. הם היו צריכים לאכול, וכך נוצר ביקוש לדוכני מזון מהיר. אלו מכרו בהתחלה אטריות, אבל הרשויות, שחששו משריפות, אסרו להדליק אש גבוהה ולבשל אטריות בשעות העומס. האלטרנטיבה היתה עוגות סושי ענקיות שנחתכו ברגע שהלקוח הגיע, ואלו זכו לכינוי האייה-זושי" – סושי מהיר. עם חלוף השנים הלכה וגדלה העיר, והביקוש לאוכל רחוב גדל ביחד עמה. ברחובותיה הסתובבו חבורות-חבורות של סמוראים רעבים, ביחד עם סוחרים אמידים שהתעניינו יותר ויותר במזון משובח. פועלים, כמו תמיד, רצו ארוחות זולות ומהירות.

כך, כדי להפוך את הסושי למהיר יותר, המציא שף בשם הנאייה יוהיי בשנת 1818 את המאכל שידוע היום כ"ניגירי". במקום לדחוס את כל החבילה במשך יומיים שלושה, הוא דחס פיסות קטנות מיד כשהוזמנו. לשם כך, כמובן, היה צריך הרבה מאד מיומנות. הניגירי זושי הפך במהירות לפופולרי אצל סמוראים בטלנים שיצאו לבלות, והוא פופולרי עד היום ביפן המודרנית. הוא נקרא גם "סושי ממפרץ אדו", שם שנועד להדגיש את הטריות של הדגים. במשך שנים רבות, הסושי המהיר היה פופולרי בעיקר באדו, גם לאחר שהפכה לטוקיו ב-1869. עשורים רבים לאחר מכן, ב-1923, התחוללה בטוקיו רעידת אדמה שכילתה את רוב העיר. שפים רבים עקרו למקומות אחרים, והביאו את אומנות הסושי ליפן כולה. טייס הקמיקזה קווהארה, כמו שראינו, היה מוכן לספוג מכות רצח רק בשביל לטעום אותו.

ניגירי-זושי. Credit: Yakub Kapusnak, foodiesfeed

עם זאת, הסושי שמוכר לנו, מגוון רחב של רולים עם מילוי שונה ומגוון, הוא למעשה תוצר של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מ-1945 ועד 1952, יפן היתה נתונה לכיבוש אמריקאי, ולמרות סיוע ניכר במזון מצד ארצות הברית, האזרחים היפנים סבלו מרעב כבד. לצד ייבוא מיליוני טונות של חיטה, האמריקאים ניסו להשתמש גם במדעי התזונה המודרניים כדי לדאוג לאספקת חלבונים ולמה שנתפס כ"תזונה נכונה". למדיניות המזון האמריקאית היתה השפעה מהפכנית על המטבח היפני בתחומים רבים ושונים. ציד הלווייתנים, למשל, נחשב היום "מסורת יפנית", אבל לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה בעיקרו מוגבל למספר קטן יחסית של כפרי דייגים ולאזורים צפוניים (כמו האי הוקאידו). אולם האמריקאים, שחיפשו מקור זמין לחלבונים עבור היפנים, עודדו ציד נרחב של לוייתנים, וכך התקבע המנהג השנוי במחלוקת.

התרומה העיקרית של הכיבוש האמריקאי לעולם הסושי, היתה התובנה שאפשר להכניס לתוכו גם תוספות אחרות מלבד דג. בזמן הכיבוש, דגים ואורז היו בקיצוב. לקוחות נהגו להביא את האורז מהקצבה שלהם, והשפים בישלו איתו סושי עבור הלקוח. אלו שנגמרה קצבת הדגים שלהם, הביאו תוספות כיד הדמיון הטובה, למשל פטריות וביצים, שלא היו נתונות לקיצוב ולכן היו זמינות יותר. בלא יודעין, האמריקאים סייעו גם להפוך את הסושי ממזון מהיר למטבח עילי ומשובח. רשויות הכיבוש אסרו דוכני רחוב, מטעמי בריאות והיגיינה, וכתוצאה מכך, מסעדות הסושי עברו לתוך מבנים. הארכיטקטורה של הסושי בר המודרני, עם הטבח שעומד ומבשל באמצע, היא למעשה הכלאה בין דוכן הרחוב הישן למסעדה המודרנית. מכל מקום, המעבר למסעדות מסודרות נתן לשפים תמריץ לפתח סושי יוקרתי ומעודן יותר, שיתאים לחיכם של אניני הטעם. בשנות השישים יפן חוותה את ה"נס הכלכלי" המפורסם, והחברה הפכה להיות עשירה יותר מאי פעם בעבר. גם המחיר של הסושי הלך והאמיר, והוא הפך למאכל יוקרתי שאוכלים רק בהזדמנויות מיוחדות. המזון המהיר של פעם הפך למעדן נחשק.

יתאים לחיכם של אניני הטעם. בתמונה: מגש סושי איכותי. Credit: White78, depositphotos.com

מהפך נוסף חל בשנות התשעים, כאשר המצאה ישנה יחסית – סושי בסרט נע – הפכה פתאום לפופולרית להפליא, והשיבה את הרולים האהובים למעמדם הישן כאוכל זול וזמין. ב-1958, הרגיש שף הסושי שיראשי יושיאקי שהוא לא עומד בלחץ הלקוחות במסעדה שלו. בביקור במפעל בירה, ראה את הבקבוקים נעים בסרט נע, ומכאן עלה בראשו רעיון. "הסושי בסרט נע", מסעדות שבהן הלקוח יושב, רואה רולים מסתובבים בסרט נע ונוטל את הסושי החביב עליו, צברו פופולריות כבר בשנות השבעים, אבל הפכו ללהיט לאחר התפוצצות הבועה ובמהלך המיתון היפני הארוך של שנות התשעים. תקופת השפע של השנים הקודמות, שהתאפיינה בראוותנות ובבזבוז, הסתיימה לפתע. פתאום, אנשים חיפשו מסעדות זולות מסוג חדש, וסושי הסרט הנע מילא את הביקוש הזה. כתוצאה, המרחב של הסושי הפך להרבה יותר עממי.

לבסוף, כדאי לומר משהו על הקשר בין סושי לגבריות. הסושי נחשב, עד עשרות השנים האחרונות ממש, למאכל גברי. ראשית כל, היה נהוג שרק גברים מכינים סושי. היה כאן אלמנט שלקוח מהדתות היפניות המסורתיות, כאילו נשים עלולות לטמא מרחב קדוש. בתקופה המודרנית התכסה הטאבו המסורתי באמונות תפלות חדשות, כגון האמירה שתוכלו לשמוע גם בישראל, שהיד של נשים חמה מדי ומקלקלת את הרול. למעשה, מחקר רפואי מכתב העת לאנסט בשנת 1998 הוכיח שהיד של נשים, אם כבר, קרה יותר מזו של גברים. עם זאת, רק בשנים האחרונות עלה באופן משמעותי שיעור הנשים שעובדות כטבחיות סושי, ועד היום יש גברים יפנים שמרנים שבשום אופן לא מוכנים לאכול סושי שהכינה אישה.

סושי זול להמונים – דוגמא לקייטן-זושי (סושי סרט נע). Credit: Recstockfootage, depositphotos.com

בכלל, הבארים המסורתיים של הסושי, בעיקר השכונתיים, נחשבו למקומות גבריים מאד, שבהם שכנים מחוספסים נהנים בצוותא מסושי ומאלכוהול. נשים לפעמים לא התקבלו שם בעין יפה, והיה להן עוד יותר קשה להסתדר בגלל הצורך בקשר ישיר עם השף. בסושי בארס מסורתיים בדרך כלל לא היה תפריט, וצריך להזמין במפורש. לפעמים סומכים על השף, ומבקשים OMAKASE, כלומר, שירכיב לך מנות סושי מיוחדות ומרעננות לפי טעמו – דבר שהוא אחד ממרכיבי האומנות של הסושי שף. החברה המסורתית ציפתה מאישה שלא לתקשר עם השף המאצ'ואיסטי ישירות, ולכן נשים רבות נהגו להדיר את רגליהן ממקומות כאלו.

מקומות גבריים ומחוספסים: נשיא ארה"ב ברק אובמה מבלה בסושי בר עם ראש ממשלת יפן, אבה שינזו

ולבסוף, כמה מילים על הסושי האידיאלי. אחד מהשגרירים הראשונים של קיסרות סין ליפן במאה ה-19, חואנג זון-סיין (Huang Zunxian) אמר על הסושי שהוא "נמס בפה שלך כמו קרח, והטעם שלו נפלא." הדברים של השגריר למעשה מבטאים את תכונותיו של סושי ראוי לשמו:

  1. דג טרי ומרכיבים טריים ככל האפשר
  2. כשדוחסים את האורז, הוא צריך להיות מגובש מספיק כדי להחזיק מעמד
  3. עם זאת, הדחיסה צריכה להיות רופפת מספיק, כדי שהסושי יימס כאשר יגיע לפה. אומנות הדחיסה כל כך חשובה, עד שבחניכת סושי מסורתית, לומדים במשך שנתיים לטפל באורז המוחמץ.
  4. אסור לערבב וסאבי ברוטב הסויה, וצריך לטבול בסויה את הדג, ולא את האורז.
%d בלוגרים אהבו את זה: