הינשוּף

האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

"חייב מצלצלת כאן! אמר המישלינג מדרגה בלתי ידועה ושוב חבט בכף ידו בפעמון הדלפק… נראה שהטיפול בעניינו ייאלץ להידחות עד שכמה דברים במדינה הזו יסודרו שוב, אך בעיני רוחי כבר התחלתי לערוך רשימה של אויבי העם ו"מכבסת הבזק של יילמאז" בהחלט עמדה בראשה."

טימור וורמש, הוא חזר, מגרמנית: עידו נחמיאס. עריכת תרגום: אורי רדלר (הוצאת ספרים סלע-מאיר). ניתן לרכוש עותק דיגיטלי באתר Getbooks.

מה יהיה אם אדולף היטלר ישוב, כמעשה שטן, ויתעורר כנווד חסר כל בגרמניה של היום? הסופר טימור וורמש, בקומדיה השחורה שלו הוא חזר (Er ist wieder da), מנסה לענות על השאלה הזאת. התוצאה מצחיקה עד דמעות, בדיוק כפי שהיא מחרידה. בסיפור של וורמש, הפיהרר לשעבר מתעורר במגרש חניה נטוש, במקום שבו שכן בעבר הבונקר שלו. מכיוון שאף אחד לא לוקח ברצינות את האפשרות שהיטלר האמיתי מסתובב בגרמניה של 2011, כל הסובבים אותו מאמינים כי מדובר בקומיקאי מוזר שמתפרנס מחיקויים של הפיהרר; לא רק משום שאין חיקוי טוב יותר מהמקור, אלא גם מפני שסגנון הדיבור של היטלר *באמת* נשמע מגוחך במונחים של המאה ה-21. כתוצאה, הקריירה של היטלר כקומיקאי, אושיית רשת ובדרן זול צוברת תאוצה. הוא מקבל פינה בתוכנית טלוויזיה נידחת של קומיקאי טורקי, ורוכש במהירות קהל מעריצים אדיר ביוטיוב וביתר הרשתות החברתיות. במהרה, הוא מזהה הזדמנות לצבור כוח בדרכים עקלקלות, ולהשלים את העבודה שלא סיים ב-1945…

הספר של וורמש הוא ראשית כל פצצת צחוק, במיוחד למי שלא נרתע מהומור שחור. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת שלו על הוא חזר,  "ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את 'מיין קאמפף' כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז'רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ"בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי", ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה. עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם…. הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם 'היטלר' מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בו הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי. ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את 'אושיית הבידור' החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס."

בפוסט הזה, הייתי רוצה לחשוף צד נוסף של הביקורת של וורמש על החברה המודרנית: האופן שבו קומדיה יכולה לשמש דרך פתלתלה להחדרת רעיונות הזויים בדלת האחורית. לא שאני משווה אותו להיטלר, אבל תחשבו למשל על מיודענו פרופסור אמיר חצרוני, שהתחיל את הקריירה שלו כחוקר תקשורת באוניברסיטת אריאל. כבר מהשלב הראשון, חצרוני הביע דעות בלתי מקובלות בסטנדרטים של החברה הישראלית על כל קבוצותיה הפוליטיות: אנוכיות משולבת באנטי-פמיניזם, אנטי ציונות ושנאת בני אדם כללית. כשחצרוני ניסה להביע את העמדות הללו במאמרים רציניים כביכול, הן זכו בהתחלה להתעלמות, ואז לגלים של זעם שעלו לו במשרתו האקדמית. בשלב הראשון, התקשורת סיקרה אותו בדיוק מפני שעורר זעם, אבל העניין בפרובוקציות שלו שכך בהדרגה. אם בהתחלה עוד סילקו אותו מאולפן חדשות מרכזי משום שאמר למלהקת ש"חבל שהוריך לא נשארו במרוקו ונרקבו שם" – בשלב השני התחילו להזמין אותו כמעט אך ורק לתוכניות היתוליות, כדי לצחוק עליו. ואז, ככל הנראה, נפל לחצרוני האסימון: מה שלא הצליח לעשות כפרופסור פרובוקטיבי, הוא יכול בהחלט לעשות כליצן חצר. למי שלא מעודכן – החצרון מופיע בקביעות בבמות סטנדאפ מרכזיות בירושלים ותל אביב, תחת הכותרת "טינופים וחיוכים עם הפרופסור, עוכר ישראל", והכרטיסים למופעים שלו נגמרים במהירות אדירה. כאן, אף אחד לא מזועזע: התבטאויות סקסיסטיות, גזעניות ומעליבות נגד נשים, מזרחים ועניים, שהיו יכולות לחסל כל אדם שנחשב ל"רציני", מתקבלות בחיוך כאשר אותו אדם בדיוק מוגדר כקומיקאי. הצחוק, במילים אחרות, משמש כדרך מפלט לומר דברים שהתרבות לא מאפשרת לומר בדרכים אחרות.

המגמות הללו היו עשויות להיות תמימות ובלתי מזיקות, אלמלא חזינו בשנים האחרונות בערבוב חסר תקדים בין עולמות הסטנד-אפ קומדי והפוליטיקה. בישראל, וככל הנראה במדינות רבות נוספות, התופעה הזאת קשורה לעליית שיטת הפריימריז או שיטות פוליטיות אחרות, שנותנת יתרון לפוליטיקאי שהוא גם סלב. בעולם החזותי של הטלוויזיה, לא רק המראה החיצוני של פוליטיקאי חשוב (דמיינו לכם את דוד בן גוריון ולוי אשכול מתמודדים בבחירות היום), אלא גם היכולת שלו להשיג כותרות במהירות, בדרך כלל באמצעות פרובוקציות בידוריות למיניהן. כבר בשנות התשעים, פוליטיקאים התחילו לנדוד מאולפני החדשות לשעשועונים כמו "דן שילון מארח", אבל אז היתה עוד הפרדה בין הצד החדשותי של פוליטיקאי לבין הצד הבידורי שלו. עם עליית הרשתות החברתיות והירידה בכוחם של המתווכים מהממסד התקשורתי (עורכים, מנחים, מפיקים), פוליטיקאים למדו לצבור פופולריות על ידי תקשורת ישירה עם המוני אנשים. ואחת הדרכים לעשות זאת היא לבדר אותם באמצעות טכניקות שמגיעות מעולם הסטנדט-אפ קומדי. מעבר לזה, הסטנד-אפ מייצג גם קוליות, נעורים ואנטי-ממסדיות. באקלים פוליטי של חשדנות עמוקה כלפי מומחים מעונבים, ממסדים ואליטות למיניהן, הכוח שלו עולה אלפי מונים.

בישראל, יש פוליטיקאים שהעלו את הסטנדאפיסטיות לדרגת אומנות. תקשיבו, למשל, לנאומים של אורן חזן בכנסת. אמרות כנף כמו "כיבוש יש לי אצל המלפפונים במקרר" או (לח"כ איימן עודה) "נעטוף אותך באריזה של ממתק ונשלח לסוריה", לא נועדו לתרום לאיזשהו ויכוח או אפילו להביע דעה, אלא בראש ובראשונה להצחיק את הקהל של חזן. הימין הפופוליסטי במערב מלא בפוליטיקאים אקסנצטריים למיניהם, שמשלבים מסרים פוליטיים מחודדים, בדיחות גזעניות ששמות ללעג את הפוליטיקלי-קורקט, גסויות ולבוש מוזר, ומרחפים בין הפוליטי לבין הקומי. אם הייתם מראים, למשל, לשמרנים אמריקאים בשנות החמישים את מילו יאנופוליס, על לבושו הססגוני, גינוניו המשונים וכרבולתו הצבועה לבלונד, ואומרים להם שזה יהיה מוביל דיעה עתידי במחנה שלהם, סביר שהם היו שולחים אתכם לבית משוגעים. מארין לה-פן היא אמנם פוליטיקאית ימנית קיצונית מסוג ישן יותר, אבל חירט וילדרס ההולנדי בהחלט אימץ לעצמו גינונים קומיים. ובפה גרילו, ממנהיגי הימין הפופוליסטי באיטליה, הוא כמובן קומיקאי מקצועי לשעבר. אפילו בצרפת, השוליים האנטישמיים של הימין הקיצוני מיוצגים בידי הקומיקאי דיודונה, שתומכיו מצטלמים עם אננסים ויתר סמלים בהם נהג להשתמש בהופעותיו.

 אומן הסטנדט-אפ הפוליטי הגדול ביותר בדורות האחרונים הוא כמובן דונלד טראמפ, שבידר את קהל תומכיו בעצרות הבחירות באמצעות בדיחות הלקוחות כולן מעולם הבידור הזול: חיקוי של עיתונאי נכה, הדבקת שמות גנאי קליטים ליריביו (Crooked Hillary, Lying Ted), רמיזות מיניות על גודלם של אברי גוף, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, טראמפ היה מבדר עד כדי כך, שהרשתות השונות נתנו לו בחינם במה פרסומית שבדרך כלל עולה מיליונים רבים של דולרים – טריק גאוני שיילמד בעתיד בקורסים לקמפיינרים פוליטיים. ומעבר לפרסום, המוני בוחרים – שחיפשו את אותו הבידור הבועט במוסכמות – העדיפו את טראמפ על פני מועמדים רפובליקאיים שאמרו את אותם הדברים בדיוק, אבל באופן רציני ומעונב יותר.

וזה בדיוק המסר שמנסה להעביר טימור וורמש: הקומדיה עלולה לתת ביטוי לשדים שמקננים בצד האחורי של התודעה, למוסס את כבלי הציביליזציה ולתת פורקן לכל מה שאסור לומר. כל עוד הגבול בינה לבין הפוליטיקה עצמה ברור, או לפחות קיים, השחרור שהיא מציעה הוא חלק בלתי נפרדת מקיומה של חברה דמוקרטית תקינה, ובכלל מחייהם של בני אדם. אבל כשהקומדיה הופכת לפוליטיקה, ומי שרוכב עליה מנסה לקחת את תרבות הנגד גם לעולם האמיתי, התוצאה עשויה להיות, איך נאמר זאת, בלתי משעשעת בעליל. "שמעתי שבוש אומר שאני ליצן", הטעים פעם ביל קלינטון במסע הבחירות שלו. "אישית, אני לא חושב שמר בוש ליצן. ליצן גורם לאנשים לצחוק, בוש גורם להם לבכות." בעולם הפוליטי של היום, ההתבטאות של קלינטון כבר הפכה למיושנת. מי שעלולים לגרום לכולנו לבכות הם דווקא הליצנים.

עולם נזיל, מהיר ומפתיע יוצר בלבול אידיאולוגי שפוגע בעיקר בצד שמאל. האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שמטיפה לתמיכה בחלש ובמופלה, והליברליזם של זכויות הפרט – עלו שניהם על שרטון. בטור אורח, מציע יריב מוהר אלטרנטיבה רעיונית חדשה לשמאל הפוליטי.

שחיקת כוחו של השמאל קשורה כנראה גם לבלבולו הרעיוני מול אתגרי התקופה. העולם העכשווי מציב בפנינו שלל אתגרים פוליטיים וחברתיים חדשים ומוזרים לצד אתגרים וותיקים. האתגרים הללו משתנים בחלקם תדירות, במהירות מסחררת ובאופנים הזויים ובלתי צפויים. הדינמיות הזו שוברת את תמונת העולם הישנה בה היה ידוע מי הטובים והרעים מנקודת מבט שמאלית, מהן הבעיות ומהם הפיתרונות. הנה קורבנות הקולוניאליזם – מוסלמים מאפריקה ואסיה – הם גם, בחלקם, איום תרבותי וביטחוני על המערב ומיעוטם מהווה אף איום על ערכים אנושיים בסיסיים; הגלובליזציה שמחברת בין אנשים ומדלגת על גבולות לאומיים גם מסייעת להון הגדול והדורסני; קליטת פליטים ועובדים מחברות עניות, פטריארכליות ומסורתיות במערב מאיימת על גייז ונשים; ומה בכלל היחס הראוי לארגון מוסלמי-בריטי שקורא ליצור גרסה מערבית לאסלאם כי ערכי המזרח הם כושלים? התחבירים הפוליטיים הישנים נראים כתפורים לא-במידה לנוכח הזהויות, הדילמות והאתגרים הנזילים של תקופתנו.

לכן בעת הזו אנשים רבים, ובפרט בשמאל, אובדי דרך מבחינה אידיאולוגית, וכבר קשה לקטלג מה ימין ומה שמאל; מה ראוי ומה לא. תופעה זו פוגעת גם בימין המסורתי, אך היא פוגעת בשמאל עוד יותר, כי לשמאל אין אפשרות לשוב לאינטואיציות הראשוניות שתמיד עובדות – שבטיות וכמיהה לכוח – ולהישען עליהן.

הפרוגרסיביות היא האתוס הפופולרי הרחב ביותר של השמאל הקשה העכשווי. סיפור העל של הפרוגרסיביות – לתמוך במוחלשים כלכלית או זהותית\תרבותית – צר מדי לאתגרי התקופה. האתוס הזה כבר לא עובד. מה קורה, למשל, כשמוסלמים כפריים סונים בעיראק – אוכלוסייה מופלה ומוחלשת ביותר כלכלית וזהותית – הם גם מבסיסי התמיכה הגדולים לסמל הרשע העכשווי – דאע"ש? נכון שתמיכה במוחלשים מעולם לא הייתה סטרילית ופשוטה מבחינה מוסרית, אך בעת הנוכחית היא הופכת למורכבת ומסוכנת עוד יותר: כן, הוויטקונג ביצעו זוועות כבר בשנות השישים, אבל הללו לא איימו על מועדונים ומגדלים במערב ולא התקרבו לזוועות דאע"ש. הסתייגויות וכוכביות לא נקלטות היטב בשיח הציבורי השטחי; לכן כשהמסר המרכזי שלך הוא "לתמוך במוחלשים (* אבל לא בדאע"ש)"  ההסתייגות נותרת בצל וזה מותיר את הבלבול העממי לגבי ההיגיון של מחנה השמאל הפרוגרסיבי.

אתוס שמאלי פופולרי קרוב המזוהה עם השמאל-מרכז, הליברליזם, שסיפור העל שלו הוא שיוויון וחופש לכל ברמת הפרט, נקלע לשרטון דומה: אוכלוסיות הולכות וגדלות שאינן ליברליות עשויות לנצל לרעה את החופש והשיוויון בסביבתן. גם מבחינה כלכלית הליברליזם לא מצליח לתת מענה למובטלים מענפי ייצור מסורתיים, שמשרותיהם נעו מהעולם המפותח לעולם המתפתח, ושקצב הגידול בשוק השירותים לא נותן להם מזור.

אנו חיים בעולם שמציב דילמות יותר מאשר סיפורים של טוב מול רע. ולכן גם הבלבול האידיאולוגי של התקופה פוגע במיוחד בשמאל, שכבר לא יודע סביב אלו רעיונות להתגבש; אלו סמלים, סגנונות ורטוריקה לבטא; ובעיקר: איך להתמודד עם אתגרים חדשים שאינם באים או מובנים עוד בתצורות המוכרות של טוב מול רע:  דמוקרטיה מול דיקטטורה; או קפיטליזם דורסני מול סוציאליזם מיטיב.

כך למשל מול אתגרי ההגירה למערב התחביר של השמאל חלש ביותר, שכן מול האידיאל הראוי של פתיחות לאחר ישנם אתגרים ואף סכנות הגלומים בהגירה נרחבת. כך סוגיה זו מציבה דילמות לא פשוטות. מאידך, כל התייחסות להגבלה או פיקוח על הגירה מותגה כעניין של ימין גזעני לא לגיטימי ולא בר-דיון. אך גם בקרב שמאלנים, או בקרב קהלים שבאופן פוטנציאלי היו עשויים להצביע לשמאל, יש רבים שחוששים מהגירה.

כדי לבנות אתוס פופולרי שמאלי שיכול לתת מענה לאתגרים דינמיים וחדשים בתוך הבלבול האידיאולוגי הזה אין צורך לדעתי להמציא את הגלגל מבחינה רעיונית. הצורך הוא דווקא ב"אריזה" מדוייקת ומסודרת של רעיונות קיימים וטובים שכבר רווחים בשמאל. ואז, יש לתת שם למה שכבר קיים באופן מעורפל: מיתוג אידיאולוגי חדש לרעיונות קיימים שיוכלו לשמש כאתוס פופולרי. זה האתגר, ולהלן נפרט כיצד אפשר להיענות לו.

כיום יותר מתמיד ברור כי העולם מציב בפנינו דילמות ולא קטבים מוסריים ברורים; אתוס פופולרי ראוי צריך לשקף זאת. את האתוס שיפעל לטובת האדם לנוכח הדילמות הללו ניתן לכנות "הומניזם מעשי". בפשטות, ההומניזם המעשי ניתן לתיאור כך: כשאנשים ניצבים מול דילמה בעת שהם אכפתיים לשני הצדדים בה, הם הומניסטים. כלומר במקרים בהם יש התנגשות ברגישויות והאינטרסים של שתי קבוצות שמשתיהן אכפת לנו האינטואיציות שעולות לצורך התמודדות עם המצב הן הראויות. ההומניזם המעשי רק מבקש לבחון עד כמה אפשר וראוי ולהרחיב את הרגישות הזו גם למקרים בהם אנו לא באופן אוטומטי מכירים או נוטים לאכפתיות ביחס לאנשים שהם חלק מהדילמות החברתיות.

דילמות המעוגנות באכפתיות לשני הצדדים מקדמות רגישות, הבנה, פתרונות חכמים ויצירתיים, מחשבה על טוב משותף והכרה ברע המשותף האפשרי אם לא נשכיל ליישם טוב לשני הצדדים. באופן כללי, זו סיטואציה שמקדמת פתיחות של השכל והלב במקום אטימות ושטחיות, ואפשרות לצמיחה ופריחה של החברה בכללותה. רק מי שאכפתי, למשל, גם לאוכלוסיית הפליטים האפריקאים בדרום ת"א וגם לתושבי השכונות הוותיקים, יכול לתת פתרונות חכמים והומניים-מעשיים לדילמות שנוצרות שם.

ההומניזם המעשי לא מכחיש כי ישנם גם מקרי דיכוי ולא רק דילמות. אלא שברוב מקרי הדיכוי כרוכה גם דילמה אמיתית שמטופלת באופן רע או ציני כך שהדילמה היא תירוץ למדיניות פוגענית. לכן לשם מאבק בדיכוי יש לתת מענה לדילמה האנושית הכרוכה בו ולא רק להוקיע אותו. המשטר הצבאי שמחילה ישראל בגדה הוא דוגמא טובה לכך: הוא מהווה מערך של דיכוי ועליונות יהודית במרחב לצד שאיפה כנה לספק ביטחון לישראלים מול איומים ביטחוניים חריפים וממשיים וכן נראטיבים מתנגשים ביחס לשטח. משטר זה חורג בהרבה מהפונקציה הביטחונית שהוא מתיימר להוות – למשל באיסורי תכנון ובנייה מפלים כנגד הפלסטינים שלא קשורים כלל לשיקולי ביטחון. הדרך הטובה ביותר להיאבק בדיכוי הזה היא לא לזלזל בצורך הביטחוני האמיתי של הישראלים או בזיקה של יהודים רבים לשטח הזה, אלא ביכולת לשרטט פתרון השואף לענות על הרגישויות של כלל הצדדים. מסגרת רעיונית כמו שתי מדינות, מולדת אחת, מהווה ניסיון מרשים בכיוון הזה: היא משקללת רגישויות של מתנחלים-דתיים, פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל, ופעילי שמאל יהודים-חילונים מהזרם המרכזי ועד הרדיקלי, ומצליחה להביא אותם להסכים ולפעול יחד; בכך היא הומניסטית-מעשית.

במישור הכלכלי המודל הסוציאל-דמוקרטי הנורדי מטפל גם הוא בדילמה הכרוכה בדיכוי: הוא מאזן היטב בין הצורך בחירות כלכלית ליזמים קטנים וגדולים ובין צרכים סוציאליים בסיסיים, זכויות עובדים ושיוויון הזדמנויות גם למי שגדלו בעוני. כך מיטיב המודל הזה לטפל בפוטנציאל הפוגענות של השוק הקפיטליסטי מבלי להתעלם מהדילמה והמתח בין חירות כלכלית וצמיחה לבין אחריות ממשלתית להיבטים חברתיים שונים.

האם זה עדיין שמאל? או במה שונה ההומניזם המעשי מהמרכז הפוליטי? ההומניזם המעשי לא מנסה לאזן בין כוחות פוליטיים ממוסדים (מפלגות ותנועות) על דרך האמצע; הוא מבקש לאזן בין צרכים אנושיים בסיסים של בני אדם על דרך ההוגנות והאכפתיות. למשל, המרכז הפוליטי בישראל מנסה למצוא את דרך האמצע בין השמאל היהודי לימין היהודי, הפלסטינים הם לא חלק מהמשחק, בין היתר כי הם לא כוח פוליטי משמעותי. במסגרת ההומניזם המעשי כל האוכלוסיות הרלוונטיות הן חלק ממסגרת ההסתכלות.

זו טיוטה ראשונית שעוד דורשת העמקה וכללי עשה מסודרים. מה שברור הוא שיש צורך בעיקרון מארגן חדש, בעוגן רעיוני פשוט לביטוי שיוכל לאפשר לשמאל לתת מענה למספיק אנשים מול רוח התקופה ההפכפכה. רק כך ניתן יהיה ליצור אתוס אידיאולוגי שמאלי משמעותי. רק אם תהיה למסגרת הרעיונית הזו יכולת להיות גם קליטה וגם יעילה בהתמודדות עם אתגרים, ייתכן שתצבור פופולריות, ובמבט היסטורי נוכל לזהותה כשחקן חדש ומשפיע בזירה הציבורית לנוכח בלבולו של השמאל הפרוגרסיבי ומשבר הליברליזם.

אבל גם אם הסכמנו על כך, יש צורך בשלב הבא: דרושה יכולת "לפרמל" גישה זו – דהיינו לפרוט את האינטואיציה לכללים ברורים. על כך, במאמר הבא שיפורסם בהמשך.

מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה, ועד לשנאה הכללית לאליטות בישראל, מאות מיליונים ברחבי העולם מגלים חוסר אמון וציניות כלפי הממסד לסוגיו, לרבות פוליטיקאים, מומחים ואוכפי חוק. המנגנונים שאמורים כביכול להגן עלינו, נתפסים על ידי רבים, רבים מאד, ככיסוי לצביעות, לשחיתות ואפילו למזימות מרושעות. וכשאי אפשר לבטוח בהליכים המקובלים ובבעלי הסמכות, עולה כוחם של מנהיגים לא רשמיים. חוסר האמון הזה ב"מבוגרים האחראיים", והמנהיגות האלטרנטיבית שצומחת בצילו, מקבלים ביטוי קיצוני בסדרה הישראלית "נעלמים". הינשוף הספרותי על עיירה שלווה שהופכת לסיוט, ועל טעמן המתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

"אתה יודע שהגעת למעלה, כשכבר אין לך את מי לשאול"

דוד בן גוריון

מי שמסתכל על המתרחש בעולם, מעלייתו של דונלד טראמפ, דרך צמיחת הפרא של הימין הקיצוני באירופה ועד האסלאם הפונדמנטליסטי במדינות ערב, לא יכול שלא להבחין בחוסר האמון הטוטלי שרוחשים מאות מיליוני בני אדם ל"ממסד" לסוגיו: פוליטיקאים שגרתיים, אנשי דת רשמיים, מומחים, שופטים, אנשי אקדמיה ואנשי עסקים. בישראל, הציניות המרירה הזאת מתבטאת בכל רחבי הקשת הפוליטית. השמאל הרדיקלי וחלקים גדולים מהציבור הערבי מתעבים את ה"ממסד" וה"משטר" שמזוהים בעיניהם עם הכיבוש. חלקים נרחבים מהשמאל הציוני מתהלכים כמלכים שנושלו מכתרם, וזועמים על השליטים הנוכחיים ש"גנבו להם את המדינה". המחאה החברתית ביטאה את חוסר האמון הזה באופן קיצוני, כשאת תפקיד הממסד הרקוב, המושחת, תפסו הפוליטיקאים והטייקונים, בעלי בריתם בעולם העסקי. הימין, מצדו, מרגיש שהאליטות הממסדיות, באקדמיה, בצבא ובבית המשפט העליון, מחזיקות בכל עמדות הכוח האמיתיות ולא מאפשרות לו לשלוט כרצונו – מרירות שהתפרצה בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. כולם כמעט, למעט אולי יאיר לפיד ותומכיו, רואים את עצמם כסוג של אאוטסיידרים וחושדים בממסד ומשתפי הפעולה שלו. זו לא רק תופעה ישראלית: היא מתרחשת בצורות שונות בכל רחבי הגלובוס, ובאה כמובן לביטוי חזק במיוחד בספרות, בתרבות ובקולנוע.

המגמה הזאת, של חוסר אמון כלפי הסדר הקיים, מתבטאת באופן קיצוני במיוחד בנעלמים – סדרת מתח ישראלית משובחת בהפקתם של ירון ארזי ורני סער, שמיועדת לקהל צעיר. העלילה של נעלמים משלבת בין החשדנות הכללית כלפי "עולם המבוגרים" שמאפיין יצירות ספרות וקולנוע לנוער, ביחד עם הציניות הישראלית הטיפוסית כלפי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ורשויות אכיפת החוק. אמה ואלון קליין (גאיה גור אריה ועונג אפרון), אח ואחות מתל אביב, חוזרים עם משפחתם לאשמורת, עיירה קטנה בצפון שבה נולדו וגדלו הוריהם. האידיליה של העיירה ובית הספר התיכון, "העמק", הופכת אט אט לסיוט.

מיד עם בואם, נחשפים אמה ואלון לטרגדיה הטרייה של אשמורת: שלושה תלמידי תיכון בגילם, דריה, דניאלה ושאולי (ספיר בן רובי, כרמל לוטן ודולב מסיקה), נעלמו לפי כחצי שנה כאילו בלעה אותם האדמה. המועצה המקומית, מפקד המשטרה ומנהלת בית הספר, טוענים שטבעו בים, וכל הילדים מאמינים בגרסה הזאת, להוציא אחד. עידו, החבר של דריה (עדי אלון), צועק בכל מקום שה"נעלמים" עודם חיים, אך הסביבה מתייחסת אליו כמשוגע הלום צער. כבר בפרק הראשון, מגלה אמה במקרה שעידו צודק. בקפטריה של העיירה, "הטוסטר", היא רואה תצלום של דריה, דניאלה ושאולי ליד עיתון עם תאריך מאוחר בשבוע מהיום שבו טבעו כביכול. מכאן, ממשיכה העלילה בשני ראשים – זו של דריה, דניאלה ושאולי, בפלאשבק, והסיפור העדכני של אמה ואלון. שני הסיפורים הם למעשה חקירות: דריה, דניאלה ושאולי מנסים לגלות מי הרעיל את המים של העיירה, ואילו אמה ואלון מנסים לגלות לאן נעלמו דריה, דניאלה ושאולי. העלילות מצטלבות זו בזו באמצע העונה, וממשיכות דרך פיתולים רבים עד לסוף המפתיע.

הפרק הראשון והשני של נעלמים

כהרגלנו בינשוף, לא ניתן ספויילרים למי שמתכנן לראות את הסדרה; ומומלץ לראות את נעלמים: זוהי סדרה מצויינת, קצבית ובנויה היטב, גם למי שלא חובב סדרות מתח או סדרות נוער. מעבר לעלילה הסוחפת, יוצרי הסדרה מצטיינים בבניית דמויות אמינות, מורכבות ולפעמים אפילו שובות לב, שמשתנות ומתפתחות במהלך העלילה. השילוב בין העלילה והדמויות יוצר תוצאה מעניינת יותר מהמקובל בז'אנר של סדרות מסוג זה, למרות הקלישאות שמגיחות מדי פעם באופן בלתי נמנע. בבלוג המצויין שלה, ג'וליה סטולר דנה בחלק מההיבטים הללו (זהירות ספויילרים!) כאן נמשיך את המחשבות שלנו מהפוסט הקודם על בית הצעצועים השבורים, ונדבר על שאלה חמקמקה במיוחד – שאלת המנהיגות.

כפי שכתבנו פעם בינשוף, החוקר האמריקאי רונלד חפץ טען כי ישנו מתח מובנה בין סמכות ובין מנהיגות. בעלי הסמכות נהנים ממעמד, כוח ולפעמים גם כסף, כדי לספק הגנה, ביטחון וסדר לקהל תומכיהם. באופן מובנה, רובם מעוניינים בשימור המצב הקיים שממנו נובע כוחם. וברוב המקרים, זה עובד לא רע, משום שרוב הבעיות שיש להתמודד איתן בחיי היומיום הן בעיות טכניות. כלומר, כאלו שאפשר לפתור באמצעות פרוצדורה ידועה מראש. בעיות טכניות הן לא בהכרח פשוטות – לפעמים הן מסובכות מאד ופתרונן דורש ניסיון, מומחיות ושיקול דעת, אבל כמעט תמיד יש הליך כלשהו שפותר הבעיה יכול להסתמך עליו. פתרון בעיות טכניות הוא עבודה קלאסית לבעל הסמכות – משום שהן מניחות הסתמכות על גוף ידע קודם, לפעמים כזה שבעל הסמכות (שוטר, שופט, מומחה, פוליטיקאי) מחזיק במונופול כלשהו עליו. לעומת זאת, במצבי משבר, וכאלו שדורשים התנהלות בקרקע לא נודעת, לפעמים צריך לפתור בעיות אדפטיביות (הסתגלותיות)- כאלו שדורשות חשיבה מחוץ לקופסה, שבירת תקדימים ושיתופי פעולה לא רשמיים שאינם מוכתבים בידי פרוטוקול כלשהו. מנהיגות, לפי חפץ, היא בראש ובראשונה אומנות שנועדה לפתור את הבעיות האדפטיביות הללו. לפיכך, בעל הסמכות אינו תמיד מנהיג, והמנהיג הוא לעיתים קרובות אדם ללא סמכות רשמית. להיפך: לעיתים קרובות קיים מתח בין המנהיג לבין בעל הסמכות, משום שהראשון רוצה לפרוץ דרך חדשה כדי לפתור בעיות אדפטיביות, והשני – לשמר את הנהלים והחוקים של המצב הקיים אפילו במחיר של התעלמות מבעיות כאלה.

כפי שדריה, דניאלה ושאולי, ואחריהם אמה ואלון, מגלים לאימתם, אשמורת היא לא מקום טוב להישען בו על בעלי סמכות כלשהם. עיירות במדינות מודרניות, לרבות ישראל, הן בדרך כלל מקומות עם היכרות קרובה בין אנשים, שמאכלסות בעלי סמכות שהתיחום ביניהם ברור למדי. מי שיש לו בעיה במים, בביוב או בבנייה, צריך לפנות לראש המועצה המקומית. מי שסובל מפשע או מבעיות ביטחון, יכול לפנות למפקד המשטרה. ילד שסובל בבית הספר יכול לפנות למנהלת. למבוגרים באשמורת, כמו כל מי שהאינטרסים שלו משוקעים בסדר הקיים, יש נטייה לסמוך על אותם מנהיגים רשמיים, ואת המסר הזה הם מעבירים גם לילדים: אל תבדוק, אל תחקור, אל תדחף את האף לעניינים של אחרים, ואם יש לך בעיה – פנה לרשויות וסמוך עליהן. וכמו המורים השחוקים והאטומים מבית הצעצועים השבורים, שכל פנייה אליהם מסתיימת באסון לילדים שתמימים מספיק כדי להישען על הסמכות, גם המבוגרים באשמורת מתגלים כמשענת קנה רצוץ. דריה, דניאלה ושאולי, אמה ואלון, מגלים במהירות שכל המנגנונים שנועדו להסדיר את חייהם ולהבטיח את ביטחונם, לרבות העירייה, המשטרה והנהלת בית הספר, אינם עושים את העבודה. זאת ועוד: ברגע שהם מתחילים לגלות את הסודות של העיירה, כל אלו פונים נגדם – ובכל מקום שבו הם מסתכלים, הם מגלים את הצלליות המעוותות של בעלי הסמכות שמעלו בתפקידם.

מגלים את הצלליות המעוותות – גאיה גור אריה ועונג אפרון כאמה ואלון קליין

בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, מקום שגרתי כביכול שמתגלה כדיסטופי, אין הרבה ערך לכללים והליכים – ובעיות שנראות אולי כטכניות (מים מזוהמים, פיענוח גניבה) הופכות מיניה וביה לאדפיטיביות, קרי – אי אפשר לפתור אותן בדרכים מקובלות, וכל צעד קדימה חודר לקרקע לא נודעת. ואז, כשהסמכות כושלת, נכנסת לתמונה המנהיגות. זו אחת הבעיות המרכזיות שצפות ועולות בנעלמים. המנהיגות היא חסרת תחליף מצד אחד, אבל מצד שני, היא גובה מחיר כבד; מהמנהיג עצמו, אבל גם מכל אלה שבוטחים בו ונוהים אחריו.

במסגרת הסיפור הזה, המנהיגה הבלתי מעורערת היא בלי ספק דריה – מי שהובילה את שני הנעלמים האחרים, דניאלה ושאולי, לחקירה המסוכנת על המים המורעלים. "דריה היתה הילדה הכי מגניבה שתפגשו בחיים שלכם. כל מה שהייתם רוצים להיות זו היא: יפה, וחכמה, ואמיצה – טובה בהכל," אומרת שירה פור (נועם לוגסי), הבת של שרת בית הספר, לאמה ואלון ביום הראשון שלהם בתיכון. לדריה יש לא רק אומץ ויופי חיצוני, אלא את התכונה החמקמקה שנהוג לכנותה "כריזמה": היכולת להוביל אנשים אחרים למקומות קשים ומסובכים, זו שנקשרת תמיד בדמותם של מנהיגים. מרגע שמתגלה התעלומה, דריה מובילה את שני שותפיה לדרך חתחתים אפלה. היא אוסרת עליהם לדבר עם הוריהם, עם השוטרים, עם המורים – ומבודדת אותם מבעלי הסמכות. יש לה, כאמור, סיבות טובות מאד לעשות את זה, אבל זה לא הופך את המשימה לקלה יותר.

מנהיגות כבדידות ואכזריות – ספיר בן רובי בתפקיד דריה

דווקא משום שדריה אינה רעה באופיה, אלא בדיוק להיפך: נערה בעלת איכויות נדירות שחושבת על טובת הזולת יותר מכל דבר אחר, היא הופכת בניגוד לרצונה לבודדת ולאכזרית. אם יש מסר שנעלמים מעבירה באופן חזק, היא שמנהיגות היא בראש ובראשונה בדידות כואבת. דוד בן גוריון אמר פעם, שאתה יודע שאתה נמצא למעלה, רק כשאין לך כבר את מי לשאול. באחת הסצינות, כשדריה, דניאלה ושאולי נמצאים בסכנת חיים קשה, מערכות היחסים שלהם מתפרקות מול עיניהם ואף אחד מהם לא חושב על מוצא, דניאלה נועצת עיניים מעריצות בדריה – כאילו בטוחה שיש לה פתרון קסם. זה לא דבר שהתחיל עם החקירה: הן גדלו ביחד, ומגיל אפס דניאלה מעריצה אותה והולכת אחריה. "בוודאי שאת יודעת מה לעשות," היא אומרת, "את תמיד יודעת מה לעשות – הרי את דריה". ואת דריה דווקא האמון הזה, דווקא ההערצה הזאת, טוחנים מבחינה נפשית. היא חייבת להיות רגועה, קרת רוח, ולהעמיד פנים שיש לה פתרון גם כשאין לה – משום שגורלם של אחרים תלוי בה.

האחריות הזאת הופכת את דריה לאכזרית כלפי עצמה וגם כלפי אחרים. היא מטילה משמעת ברזל על חבריה לצרכי החקירה והמבצעים המיוחדים הכרוכים בה, גם כשהדבר כרוך בהתעלמות מרגשותיהם ומהאינטרסים הפרטיים שלהם. היא משתמשת באחרים ככלי משחק על לוח השחמט, כשהיא חושבת שהדבר הוא נכון ומוצדק לפי הכללים שקבעה לעצמה. וכך, נוצר פרדוקס: דווקא הנערה שתמיד חושבת על טובת הזולת, טובת הכלל, ואף פעם לא על עצמה; זו שמחניקה את הדמעות שלה עבור כולם, ששולחת את "חייליה" לחזית ומסתירה מהם את המוות שמתחיל לפעפע בעורקיה כדי שלא יסייעו לה במקום למלא את חובתם – מגלה אנוכיות במובן העמוק של המילה. את רגילה תמיד להיות במרכז, אומרת לה אמה, לא כי את רוצה לפגוע באחרים, אלא כי את רגילה שבעלילה את תמיד הדמות הראשית – והכל סובב סביבך. תפקידי המשנה שייכים ליתר. דווקא בגלל שדריה היא באמת נערה טובה, בכל המובנים האפשריים כמעט, הצופה נותר עם טעם לוואי בסוף העלילה: טעמן המסחרר, המפתה והמתוק-מריר של הכריזמה והמנהיגות.

את השטר האחרון שמרתי מקופל לארבע ותחוב בכיס קטן וסודי בארנק שלי. שנים עברו מאז הלילה שנשבענו לשתוק, מאז שהצלחנו לברוח מתוך האפלה ההיא, מאחיזת רגלי העכביש. כולנו פחות אחד…. 

יונתן יוגב, בית הצעצועים השבורים (כינרת זמורה ביתן). ניתן לרכוש אונליין דרך אתר גטבוקס

בית הצעצועים השבורים, ספרו החדש של יונתן יוגב, הוא יצירה מהממת – הבלחה נדירה של כתיבה יפיפייה בים הבנאלי של ספרים עבריים ומתורגמים שיוצאים בקיטונות אפרפרים ואחידים למדפי החנויות. גיבורי העלילה, חבורה של פושטקי בית ספר מבאר שבע, מנהלים חיים שגרתיים בין התפרעויות בכיתה, עישונים במחששה ושאיפות סודיות מבאנג, עד שנער אפל במיוחד גורר אותם, צעד אחד צעד, לתוך אפילה מסתורית ומבעבעת. "כולנו הצלחנו לברוח", אומר נתי המספר בפרק הראשון, "כולנו פחות אחד."

נתי, שמספר את הסיפור שנים לאחר מכן, עובד במשמרות לילה בפיצוציה אלמונית, ונרדף בסיוטי לילה וזיכרונות מאירועי אותה שנה, השנה האחרונה של חטיבת הביניים. הוא וחבורתו, דמויות שהמספר מתאר ביד אומן – ליאור המבריק אך האלים ורודף הכבוד, גבי הגוץ ופשוט המחשבה, יוסי, הילד העשיר והמשועמם, ואחרים – מתאחדים כדי לרדוף עד חורמה את ה"מלשן" תמיר. תמיר, הקורבן האולטימטיבי, הוא ילד כאפות שסובל מהחבורה, מנסה לבלום אותה באמצעות פניות סדרתיות וחסרות תועלות למבוגרים, אך בסתר לבו חולם להצטרף אליה. ובמקביל, ישי, עבריין צעיר עם יצרים אפלים ואלימות מתפרצת, גורר את כולם לתהומות של סדיזם, שנראה דוחה גם בעיני רוב הנערים. ברקע, מרחף צלו של המקום המפחיד ביותר בשכונה המוזנחת והאפלולית: בית הצעצועים השבורים. משכנו של דורמר הזקן, טיפוס שנהנה להתעלל בבובות ברבי ולעקור את עיניהן, ואולי גם מדברים אפלים בהרבה, שהשתיקה יפה להם. החבורה של נתי, ליאור וישי הולכת ונמשכת כמעגלי קסם לאזורים המוצללים והמסוכנים ביותר בשכונה, כאשר כל המחסומים נחצים אחד אחרי השני כמבחנים הולכים ומסלימים של אומץ לב, עד להתנגשות הבלתי נמנעת עם דורמר ותוצאותיה הבלתי צפויות.

כנהוג בינשוף, לא יהיו כאן ספויילרים. מי שרוצה לדעת כיצד מסתיימת העלילה, יצטרך לקרוא את הספר. כאן, הייתי דווקא רוצה להצביע על נקודות חשובות אחרות, שהופכות את בית הצעצועים השבורים מסתם סיפור טוב ליצירה מעוררת מחשבה וטורדת מנוחה.

שני השדים שרודפים את גיבורי הספר עד לרגע שבו הם הופכים ל"כולנו פחות אחד", הם הרעות והאומץ. שני ערכים חיוביים כביכול, שבפועל מתפקדים ככוחות שטניים. נתי המספר וחבריו ליאור, גבי ויוסי, ובאופן מעורר רחמים גם הקורבן שלהם – תמיר – כולם רוצים להיות שייכים, מקובלים, חלק מהחבורה. בעולם כזה, החטאים החמורים ביותר הם פחדנות ובגידה בחברים (במיוחד "מלשנות"). הרעות גוררת כל אחד מהחבורה אחרי כל היתר, משום שאף אחד לא רוצה להשאיר חברים לבד. פולחן האומץ גורר אותם למעשים קיצוניים יותר ויותר, כי להימנע ממעשה מסויים – השתכרות, פריצה, מכות – נחשב לפחדנות. עולם כזה, מחזק באופן טבעי את הגורמים הקיצוניים ביותר בחבורה, כי גם אם הם עושים שנראים ליתר אכזריים מדי, טפשיים או מסוכנים בלי הצדקה, אף אחד לא מוכן לנטוש חבר או להיתפס בעיני הקבוצה כפחדן.

 כל אלו היו יכולים לגרום לנזק נסבל, בהנחה שכל חברי הקבוצה הם אנשים נורמליים – אפילו "פושטקים נורמליים". במקרה כזה, דינמיקת הרעות והאומץ היתה אכן גוררת את הקבוצה כולה אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, אבל התוצאות לא היו גורמות לנזק בלתי הפיך: קצת מכות, קצת קטטות, קצת עישונים, גרפיטי, חלונות שבורים ואולי גניבות קטנות פה ושם. הבעיה מתחילה, כשלקבוצה מצטרף אדם אלים ועברייני באופן שחורג מהנורמה. בחבורה של בית הצעצועים השבורים, ממלא את התפקיד הזה ישי: עבריין זועם ממשפחה ענייה מרודה שהפך את הפשע לדרך חיים, ובעיקר – סדיסט שנהנה לגרום סבל קיצוני לאחרים. בעוד יתר הבריונים בחבורה רוצים, למשל, להרביץ קצת לתמיר המלשן כדי ללמד אותו לקח, ורק משתעשעים במחשבה על העינויים שייענו אותו – ישי מתכוון לענות אותו באמת.

בעולם של אלימות וכבוד, מערכת הרעות מתבססת על שורה של איזונים ובלמים שפועלת כל עוד המצב נורמלי. תמיד יהיו כאלו שירצו לדחוף את הקבוצה לכיוון יותר אלים, ואחרים שינסו לרסן אותם. מכיוון שכולם חברים, וכולם מתחשבים אחד בשני, הקבוצה מתנרמלת לכיוון ממוצע כלשהו – אולי לא נעים לסביבה, אבל גם לא הרסני. האיזונים והבלמים האלה נשברים כשמגיע טיפוס חסר מעצורים שמנצל את אידיאולוגית הרעות והאומץ לטובתו, אך לא מאמין בה באמת – ויכול לבגוד בחבריו בכל פעם שהם מסרבים ללכת שבי אחרי שגיונותיו.

המבוגרים, שאמורים לבלום את הטירוף הזה ולרסן אותו, מוצגים במלוא עליבותם: מורים שחוקים ומנותקים והורים שלא מבינים מה מתרחש להם מתחת לאף. אחרים – שאמורים להיות מאיימים, כמו סוחר הסמים הבדואי שמבליח לכמה קטעים בלתי נשכחים, מעוררים רחמים יותר מאשר מפחידים. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת קודמת על הספר, עיניו העצובות של בעלול, הרוטוויילר של סוחר הסמים, שיכול לשסע אדם לגזרים אך לא מפסיק לייבב ולרדוף אחרי פרעושיו שלו – הוא במידה רבה סמל לקורבנות האילמת שמוצגת שוב ושוב בספר כולו. ולבסוף, דווקא הבורגני המהוגן, העטוי בחליפה, זה האומר לילדים "בוקר טוב, בוקר אור" כשהוא רואה אותם מחוץ לביתו – עשוי להיות הטיפוס המפלצתי מכולם.

מי שרוצה לדעת איך מסתיימת העלילה של בית הצעצועים השבורים, שירוץ ויקרא את הספר. זו תהיה, ככל הנראה, יצירת המקור הטובה ביותר שתיתקלו בה השנה.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", מציע הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב למדינות להכין את עצמן מראש לזעזועים לא צפויים. במקרה של ישראל, להיות "אנטי שבירה" פירושו להשיג מוקדי תמיכה רבים ומגוונים ככל האפשר. אם אחד ייפול, תמיד נוכל להסתמך על השני. למרבה הצער, תמיכתו האוטומטית של נתניהו בצעדיו מעוררי המחלוקת של טראמפ היא הימור מסוכן, שקושר את ישראל לכוחות המאוסים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית. וכשהכוחות הללו ייפלו, או יעוררו גל חזק שמנגד, ישראל תוכל להיות שעיר לעזאזל קל ונוח להיפרע ממנו. ינשוף פוליטי-מדיני על האיוולת שבקפיצה לעגלתו של הדונלד.

הנשיא הטרי של ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל את כהונתו בסערת צווים נשיאותיים, שניתן להמשילם לסופה של גשם שחור. אודה ואתוודה, שאני הייתי מאלו שהתייחסו בספקנות להפגנות ההמונים נגד טראמפ, עוד בטרם הושבע, ולנבואות האפוקליפסה של "פשיזם" שמזמן הפכו כבר לרפלקס מותנה בשמאל. חשבתי, ואני עדיין חושב, שלדונלד טראמפ יש זכות מלאה לקדם אג'נדה ימנית ושמרנית, להגביל הפלות, לבנות חומה בגבול מקסיקו ואפילו להיכנס למלחמת סחר עם מדינות זרות, אף על פי שהצעד הזה יהיה הרסני מבחינה כלכלית ויפגע באיכות החיים של אמריקאים מהמעמד הנמוך, שיאלצו לשלם מחירים גבוהים יותר על מוצרים מיובאים.

אבל נשיא, כל נשיא, חייב לפעול בתוך מסגרת חוקתית ולדאוג לרווחתם של כל האזרחים והתושבים החוקיים ללא הבדל דת, גזע ומין. איסור הכניסה הגורף לאזרחים מאיראן, עיראק, סוריה, תימן, לוב וסומליה הוא לא רק גזעני, אלא גם מטופש. אזרחי המדינות הנ"ל לא ביצעו אף פיגוע בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות, בעוד מדינות שאזרחיהן דווקא כן ביצעו פיגועים, למשל ערב הסעודית, לא נכללות באיסור. בשבע שנותי בארצות הברית, מעולם לא נתקלתי בקבוצת אזרחים פטריוטים, נאמנים, מבריקים ותורמים לחברה כמו האיראנים האמריקאים. אם היה מדובר רק באיסור על הוצאת ויזות חדשות, ניחא. הצו היה עדיין נותר גזעני ופסול, אבל עדיין היה ניתן איכשהו להכיל אותו במשחק הפוליטי והמשפטי המקובל. מה שמדרדר אותו לתחום הרשעות הצרופה היא הכלתו לנושאי ויזות חוקיות, למשל סטודנטים, ואפילו לבעלי גרין קארד. כלומר, אנשים שנמצאים באמצע תוכנית תואר, או בנו את חייהם בארצות הברית, מגורשים מבתיהם ומשפחותיהם במחי החלטה של הדונלד.

ההחלטה הזאת, מעבר לכל יתר חסרונותיה, שמה ללעג ולקלס את כל מושג ההגירה החוקית. היום אתה חוקי – מחר אתה בחוץ בלי שום סיבה, באופן שרירותי ועוד באמצע התקופה שנקבעה לך מראש. הגזירה הזאת מצדיקה לא רק התערבות שיפוטית, אלא התנגדות אזרחית עזה וסוערת מכל הסוגים. ואכן, אמריקה קרועה מהחלטת הדונלד. המונים צובאים ומפגינים בשדות התעופה, עורכי דין מתנדבים לסייע לקורבנות, ו-ACLU, הארגון שעומד בחזית המאבק, מעולם לא קיבל יותר תרומות כמו בימים האחרונים. הצווים של טראמפ העלו גלי קבס דומים ברחבי העולם כולו. אפילו חלק מבעלי בריתו ובני דמותו של הנשיא החדש בימין האירופי לא מיהרו להגן עליו. המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מק'קיין וכן דיק צ'ייני, סגנו של הנשיא לשעבר בוש ומי שנודע כסמן הימני של המפלגה הרפובליקאית, היו אף הם בין אלו שהוקיעו את הגזירות.

מי שדווקא כן מיהר להגן על הדונלד הוא בנימין נתניהו.

ראש ממשלתנו היקר, שלמד מטראמפ (ואולי מיאיר בנו) את אומנות הציוצים הפרובוקטיביים בטוויטר, מיהר להכריז ברשת החברתית ש"הנשיא טראמפ צודק. אני בניתי חומה בדרום ישראל והיא בלמה את ההגירה הבלתי חוקית". בכך, הביע תמיכה לא רק בבניית החומה, אלא לקח בבוטות את הצד של טראמפ בויכוח הפנימי בארצות הברית. בואו נעזוב לרגע את ההיבט המוסרי של הדברים. הגיוני שישראל תדאג לאינטרסים שלה, ולא לאלו של אחרים. אפילו אם נקבל את הצורך להתחנף לממשל החדש, ואפילו אם טראמפ הבטיח לנתניהו תמורה כלשהי כפי שאמרו לחשנים מסויימים אתמול, הרי מדובר בהעדפה פושעת של רווח מיידי על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. אפילו אם מתעלמים מהנזק המיותר ליחסים עם מקסיקו ומדינות דרום אמריקה, יש כאן פוטנציאל לנזק לדורות.

טראמפ אינו נשיא שגרתי, אלא דמות מעוררת מחלוקת בלשון המעטה. הוא שנוא על רבים ברחבי העולם, ועל מחצית האוכלוסיה בארצות הברית. כרגע הוא בשלטון, אבל לאחר כך וכך שנים יירד ממנו, ורק בנדיר בוחרים האמריקאים נשיא שני מאותה מפלגה. בדיוק כפי שהגל הליברלי שנוצר בחסות אובמה והשמאל הרדיקלי תרם לעליית טראמפ, כך גם הצעדים השערורייתיים של טראמפ עתידים להוליד בקלאש ליברלי לכיוון ההפוך. לפני נתניהו, ישראל היתה קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית – בעלת ברית שהתמיכה בה חצתה מפלגות. נתניהו והשגריר שלו, רון דרמר, פגעו בכך ביסודיות כאשר השפילו את הנשיא אובמה והתערבו בגסות בפוליטיקה האמריקאית הפנימית על ידי תמיכה גלויה כמעט במפלגה הרפובליקאית. עכשיו, במקום לשבת במקום נוח על הגדר, ישראל הופכת את עצמה לחלק בלתי נפרד מתופעת הטראמפיזם. היא מזוהה עם גזענות, גסות רוח, שוביניזם ופגיעה במיעוטים. כך, היא כבר משניאה את עצמה על ציבורים אדירים בארצות הברית, ואפילו בקהילה היהודית. אם ההימורים הכבירים של טראמפ במדיניות חוץ ייכשלו וימיטו על ארצות הברית אסון, ישראל תזוהה גם עם האסון הזה. בתום ימיו של טראמפ, היא עוד עלולה לשמש כשעיר לעזאזל זמין ונוח שישלם את המחיר על חטאיו.

בספרו הקלאסי, "אנטי שביר", התרה נסים ניקולאס טאלב שמדינות לעולם לא יכולות לחזות זעזועים ולהתכונן אליהם. כל מי שמנסה להתכונן לכל תרחיש יופתע ויטולטל על ידי גלי ההדף של המציאות. מדינה או חברה שרוצה להגן על עצמה, צריכה להיות "אנטי שבירה". כלומר, לבנות את עצמה כך שלא תתנפץ מזעזועים לא צפויים. וחלק מלהיות "אנטי שביר", במיוחד בדיפלומטיה, היא חלוקה נבונה של סיכונים. המצב הנוכחי של ישראל, כמדינה שתלויה לחלוטין אך ורק בארצות הברית, הוא כבר שביר במידה מסוכנת. התלות המוגזמת הזאת, שנובעת ישירות מהסכסוך היהודי-ערבי ומהבעיה הלא פתורה מול הפלסטינים, הופכת להיות מסוכנת בהרבה כאשר אנחנו נתלים אך ורק בציבור או מפלגה מסויימת בתוך ארצות הברית, ובכך מצרים את בסיס התמיכה שלנו עוד יותר. ההימור על סיעה מפוקפקת אחת, שתהיה מחוץ לשלטון בעוד שמונה שנים אפילו בנסיבות האידיאליות מבחינתה, ותוליד כמעט בוודאות גל חזק שמנגד, אינו יכול להיחשב אלא כטירוף. והדבר העצוב ביותר, הוא שנתניהו כרגיל אינו מהמר בכסף שלו אלא בזה שלנו.

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ, ישנם רבים המזהירים מהתמוטטות קרובה של המשטר הדמוקרטי בארצות הברית לכיוון דיקטטורי ופשיסטי, או לפחות פוטיניסטי. ההיסטוריון טימותי סניידר, מומחה למזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, כתב ש"מוסדות דמוקרטיים נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם". האזהרות של סניידר מוגזמות, אבל בכל זאת חשובות מאד. מה ניתן להסיק מהתמוטטותם של משטרים חוקתיים ודמוקרטיים בעבר? כפי שנראה, שומרי החומות פתחו לא פעם את השערים לאויבי הדמוקרטיה, דווקא מתוך כוונה פרדוקסלית להגן עליה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

לאחרונה, במסגרת פסטיבל בחירתו והשבעתו לנשיאות של דונלד טראמפ, חלק ההיסטוריון טימותי סניידר אי אלו עצות לקוראיו האמריקאים. סניידר, שהתפרסם בזכות "ארצות הדמים", ספרו על מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה, התרה שבחירתו של טראמפ עשויה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית. בניגוד למומחים רבים, הוא לא הסתפק בהתרעות, אלא פירט סימני אזהרה של "הידרדרות לפשיזם" שאנחנו עלולים לראות בשנים הבאות, והמליץ מה לעשות כדי לבלום את הנחשול. יש הרבה מה לבקר במאמר של סניידר, ונראה שהוא נגוע באותה הנטייה ל"קטסטרופיזציה", נבואות יום הדין והגזמות המאפיינות את שיח השמאל העולמי באופן כללי. חשוב להזכיר שהחוקה והמוסדות האמריקאיים חזקים יותר מהיושב בבית הלבן, שהנשיא תלוי לחלוטין בקונגרס ובסנאט כדי לממן את פעולותיו, וגם אם שני הבתים רפובליקניים, לרשות הדמוקרטים עומד כלי הפיליבאסטר (השהייה אינסופית בדיונים שנועדה להפיל הצעות חוק מסויימות). מעבר לזה, במפלגה הרפובליקאית יש איבה רבה לדונלד טראמפ, וקשה להניח שכל או רוב חברי הקונגרס יהיו בכיס שלו, בעיקר אם ינסה לעשות דברים שערורייתיים.

ובכל זאת, לא כדאי להיות שאננים לחלוטין. לדונלד טראמפ יש נטיות אוטוריטריות מובהקות, שמאפיינות לא רק את הפשיזם הישן, אלא גם שליטים סמכותניים ופופוליסטיים בתקופתנו – מודי בהודו, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, דוטרטה בפיליפינים ואולי גם עוד מישהו שמוכר לנו מהשכונה. כוונתי בעיקר לנטייה של טראמפ לפנות ל"רצון העם" המיסטי כדי לנגח את האליטות ולהתעלם מאיזונים ובלמים, שנאה והסתה נגד אויבים חיצוניים, חוסר סובלנות קיצוני לביקורת ואיומים גסים כנגד יריבים, ממריל סטריפ ועד CNN (התקשורת, אמר טראמפ בביקור ב-CIA, תשלם על ה"שקרים שלה" מחיר יקר – התבטאות שמזכירה יותר מדי את הסגנון של ארדואן).  כאן, דווקא ראוי לקחת ברצינות את אחת האזהרות של סניידר. חוקה, מוסדות דמוקרטיים, איזונים ובלמים אינם עומדים לבדם, אם אין אנשים שישמרו עליהם. "הם נופלים כמו דומינו אם לא מגנים עליהם מההתחלה". מוסדות חלשים עלולים לקרוס כששומרי החומות מתרשלים. מוסדות חזקים עומדים זמן רב יותר, לפעמים הרבה יותר (ואין יותר חזקים מהמוסדות האמריקאיים), אולם אף חומה לא תעמוד מול התקפה לנצח אם לא מגנים עליה באופן פעיל.

כאן, ניסיון העבר דווקא מסבך את התמונה. אם נסתכל על שניים מהמקרים הידועים לשמצה במאה העשרים – התמוטטות הרפובליקה הדמוקרטית של וייאמר בגרמניה (1933), וקריסתה האיטית של המלוכה החוקתית היפנית לתוך דיקטטורה צבאית במהלך שנות השלושים, נבחין בתופעה מעניינת. בשני המקרים הללו, שומרי החומות נטשו את עמדתם ופתחו באופן פעיל את השערים לכוחות הדיקטטורה, לא מפני שרצו לעשות זאת, אלא בדיוק להיפך: מפני שרצו לשמור על הליך תקין של דמוקרטיה ושלטון חוק, או כי חששו מדבר-מה גרוע יותר במידה ויפעלו. איך זה עבד?

הדוגמא של הרפובליקה של ויימאר לעוסה לעייפה, במיוחד מפני שלכותבים מהשמאל יש נטייה לראות את צלליתו המשופמת של היטלר (או את זו הקירחת של מוסוליני) בכל פינת רחוב. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב ובזהירות, נראה שאפשר בהחלט להפיק ממנה לקחים. היטלר, כזכור, מונה לקנצלר (ראש ממשלה) על ידי נשיא הרפובליקה, פאול פון הינדנבורג, בראשות ממשלת קואליציה. היו רבים שהזהירו את הינדנבורג מהצעד הזה: לא רק בשמאל, אלא גם בימין הלאומני. הרוזן אוולד שמנצין פון קלייסט, אחד מההגונים והאציליים שבאנשי הימין, כמעט "גר" בלשכתו של הינדנבורג כדי להפציר בנשיא שלא למנות את היטלר, ואפילו גנרל אריך לודנדורף, לשעבר בעל בריתו של היטלר, הזהיר את הנשיא בפני המינוי ואף התרה בו כי "הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה". אבל מה היו האלטרנטיבות של הינדנבורג? הרפובליקה של ויימאר היתה נתונה במשבר פוליטי חריף, שלא אפשר להקים ממשלות קואליציה מתפקדות. שתי המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הנאצים והקומוניסטים, תיעבו כמובן זו את זו, אך היו מאוחדות בשנאה למשטר הדמוקרטי והפרלמנטרי. יחדיו הן יצרו בלוק אנטי-דמוקרטי גדול, והיה קשה עד בלתי אפשרי להקים ממשלת קואליציה. כדי לאלץ את המערכת לתפקד הנשיא הינדנבורג הקים קבינטים ממונים שמשלו למעשה בידי צווי חירום, אך אלו כשלו באופן מחפיר. במפה הפוליטית של 1933, מינויו של היטלר היה הדרך היחידה להקים קואליציה דמוקרטית. האלטרנטיבות שהציעו יריביו של היטלר, כגון קלייסט, היו "עוד מאותו דבר": ממשלות צבאיות למחצה שרודות במערכת הפוליטית הר כגיגית באמצעות צווי חירום. יש האומרים שהמפלגה הנאצית החלה לקרוס, ועוד מערכת בחירות היתה מעלימה אותה. אולי – אבל אף אחד לא היה יכול להמר על זה בוודאות. הינדנבורג בחר בהיטלר על פני אלטרנטיבה שנראתה לו חוקתית ודמוקרטית פחות: דיקטטורה צבאית בפועל. ההחלטה שלו חיסלה את מהותה של הדמוקרטיה, מתוך ניסיון לשמור על הצורה החיצונית שלה.

בניגוד לרפובליקה של ויימאר, יפן הקיסרית של לפני מלחמת העולם השנייה לא היתה דמוקרטיה מלאה במובן מערבי, אבל היא בהחלט היתה מלוכה חוקתית דמוקרטית למחצה. הקיסר אמנם מינה ממשלות, אבל בשנות העשרים, ראשי הממשלה היו לרוב מנהיגי מפלגות שנבחרו באורח דמוקרטי. בארץ השמש העולה, האיום הגדול ביותר לדמוקרטיה לא היה פוליטיקאי דמגוג כמו היטלר, אלא דווקא הצבא. מכיוון שחבר הקצינים היה כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, קצינים רדיקלים הרשו לעצמם לתקוף ארצות אחרות בלי רשות, להטיל טרור דמים במערכת הפוליטית ואפילו לנסות לרצוח מנהיגים אזרחיים.

בשנות השלושים נוצרה דינמיקה של הידרדרות: לפוליטיקאים האזרחיים לא היו סמכויות מוסדיות וכוח לעמוד בפני האסרטיביות של הצבא, שיצר באופן מתמיד "מצבי חירום" שכירסמו במשטר החוקתי וחיזקו את סמכויותיו. האדם היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה הקיסר הירוהיטו, שעמדותיו היו ליברליות באופן יחסי. אבל בכל צומת שבה היה יכול לבלום את הצבא, נמנע מלעשות זאת ממספר סיבות ושיקולים. ראשית, לא היה נהוג שהקיסר יפעל בניגוד לעצת יועציו. הקיסר היה יכול תיאורטית לבלום את ההתקפה על פרל-הרבור, אולי ההחלטה שדרדרה באופן סופי את יפן לדיקטטורה צבאית, אבל והוא יועציו חשבו שהתערבות כזאת מנוגדת לסדר הטוב. משטר חוקתי, אחרי הכל, אינו משטר שבו הקיסר מושל על המערכת הפוליטית באמצעות צווים רודניים מהארמון. המדיניות לא נקבעת על ידי אדם אחד, אלא על ידי המוסדות והגופים האחראיים. וכיצד יכול שליט חוקתי אחראי, שאינו מומחה צבאי, בטחוני או מדיני, להפוך את החלטת המוסדות המוסמכים? דווקא צעד כזה נראה לקיסר וליועציו כפתח לדיקטטורה קפריזית ולא אחראית. ושנית – הקיסר ויועציו חשבו שהתערבות כזאת תפגע ביוקרת המוסד הקיסרי. הצבא, התריעו חלק מהיועצים, עשוי אפילו להביא להדחת הירוהיטו ולמנות את אחיו הקיצוני ממנו. ואז, הדיקטטורה תהיה גרועה אף יותר. אבל כל ההחלטות הללו, שבאמת נראו אחראיות בזמנו, הובילו להתמוטטות הבלמים והאיזונים במערכת היפנית, להשתלטות הצבא ובסופו של דבר לחורבן מוחלט.

מה הלקח שאנחנו צריכים להסיק מכל זה? לא שאנחנו עומדים בפתח של חורבן, ולא שאנו עומדים עכשיו, בישראל או בארצות הברית, בנעליהן של גרמניה ב-1933 או של יפן ב-1941. ההיסטוריה, כתב מרק טווין, אינה חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת. כפי שהזהיר סניידר, אנחנו צריכים להבין שמוסדות דמוקרטיים וחוקתיים לא עומדים בפני עצמם, אלא אם שומרי החומות נכונים להגן עליהם. ולפעמים, הגנה על המוסדות הדמוקרטיים מצריכה מבט על לעבר המהות, לא רק הפרוצדורה היבשה של החוקים והתקנות ככתבם וכלשונם. ראינו כיצד הדבקות בפרוצדורה הדמוקרטית בגרמניה וביפן סייעה לחסל אותה בפועל.

לאופוזיציה שמתנגדת לטראמפ, כפי שהתבטאה בהפגנות ההמונים בוושינגטון וברחבי ארצות הברית, יש תפקיד חשוב. חיוני שאדם כמו טראמפ ידע שיש לו מתנגדים. אבל חיוני עוד יותר תפקידם של שומרי החומות בתוך המערכת עצמה, ובמיוחד הרפובליקאים שבהם: חברי קונגרס וסנאט, שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, אנשי הצבא וקהילת המודיעין. כדי שהמוסדות האמריקאים, החזקים והאיתנים, לא יחלשו ויישחקו, עליהם להקפיד על עקרונות החוקה, האיזונים, הבלמים והחירויות שהיא מבטיחה. התפקיד של שומרי החומות אינו לקבוע מדיניות. טראמפ נבחר על מצע ימני פופוליסטי, וזכותו המלאה לממש את המצע הזה, אבל במסגרת שמתווה החוקה ולא סנטימטר מעבר לה. "לא, אדוני הנשיא, אתה לא יכול לגרום לתקשורת לשלם מחיר יקר כי ביקרה אותך", "מצטער, אדוני הנשיא, החוק אוסר עלינו לחסל בני משפחות של טרוריסטים או להשתמש בעינויים מסויימים", "מצטער, מר טראמפ, אני וחברי בקונגרס לא נצביע למימון לפרוייקט המגלומני הזה" – כל משפט כזה שיגיע לאוזניו של הנשיא החדש יסמן לו גבולות גזרה. הגבולות הללו חיוניים להגנת הדמוקרטיה האמריקאית, ובסופו של דבר לשלום העולם כולו.