אספני הראשים: הסמוראים פונים לטייוואן
מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.
לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.
כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.
המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.
מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.
המשך הרשומה
הסמוראי שהדליק זיקוקים: לורד שימאזוּ היסאמיצוּ ומאבקו בגלגלי הזמן
מי מדליק זיקוקים בתוך בית מעץ? על הסמוראי שסירב להשיב את חרבו -והציק למנהיגי יפן במשך עשר שנים תמימות. סיפור על כבוד פגוע, רגשות סוערים, ואיש אחד שניסה להשיב את השעון אחורנית. מאמר זה הוא הראשון בסדרת "הסאגה של סאצומה". לפרק השני, אספני הראשים, הקליקו כאן.
ב-29 באוגוסט 1871, החליטה הממשלה היפנית את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדותיה. "מועצת המדינה הגדולה" (דָגוֹ'קָאן), הזרוע המבצעת של אותה התקופה, שכנעה את הקיסר להוציא צו שיבטל באופן רשמי את הפיאודליזם ביפן. זו היתה אחת המכות הראשונות של מועצת המדינה, שרוב מנהיגיה היו סמוראים, על המעמד שלה עצמה. בשנים הבאות נאסר על הסמוראים לשאת חרבות, התסרוקות המסורתיות שלהם נגזרו באכזריות, וזכויותיהם הושוו לאלו של פשוטי העם. בשנים הבאות, תילקח מהם גם קצבת האורז לה זכו משפחותיהם במשך יותר ממאתיים שנה, מהלך שידרדר רבים מהם לעוני מחפיר. אולם בתוך כל שרשרת הרפורמות הדרמטיות הללו, אין להמעיט בחשיבות הצו של אוגוסט 1871. ביום אחד, פיטר הקיסר את כל הדאימיו, אדוני הנחלות הפיאודליות (הָאן) בהם משלו כשושלת מזה שבע מאות שנה. כעת, הם סולקו מתפקידיהם הציבוריים, והתבקשו לעזוב את טירותיהם ולעבור לגור בטוקיו כפנסיונרים. הממשלה לקחה על עצמה לשלם את חובותיהם הניכרים. הנחלות עצמן בוטלו והפכו למחוזות בסגנון מערבי. כמושלים מונו פקידים (גם כן סמוראים במוצאם) מנחלות אחרות, כדי שלא יישמר המבנה הפיאודלי מתחת לפני השטח. המסע של יפן למודרניזציה היה עוד ארוך, אולם הפקודה של אוגוסט 1871 היתה אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בדרך לכך.
מיד לאחר פרסום הפקודה, הגיעה הידיעה במהירות לסָאצוּמָה, ההאן העוצמתי באי קיוּשוּ שבדרום מערב המדינה. משרתים ושרים בכירים, חומר הנפץ הפוליטי באמתחתם, הגיעו לעוצר שימָאזוּ היסָאמִיצוּ, אביו של הדאימיו הצעיר והאדון הפיאודלי בפועל, ובישרו לו שהוא ובנו מפוטרים מכל תפקידיהם. מהיום, אמרו לו, ההאן של סאצומה מבוטל והופך ל"מחוז קָגוֹשִימָה". היסאמיצו ובנו, טָדַיוֹשִי, יהיו האחרונים בשושלת שימאזו המפוארת, שמשלה על סאצומה במשך מאות שנים, מאז ימי הביניים.
לורד שימאזו היסאמיצו
תגובתו של היסאמיצו היתה משונה – והכניסה להלם רבים מהנוכחים: הוא התחיל להדליק זיקוקים בתוך הבית. לא זיקוקים קטנים שמדליקים ילדים ביום העצמאות אצלנו, אלא פיירקרקרים לוהטים ורעשניים, כאלו שניתן לראות עד היום בפסטיבלים בסין וביפן. מעונו של הדאימיו, כמו רוב הבתים היפניים באותה התקופה, היה עשוי בחלקו הגדול (אם לא כולו) מעץ. הזיקוקים היו עלולים לשרוף אותו, את משפחתו ואת כל השרים הנוכחים. אבל להיסאמיצו לא היה אכפת. מבחינתו, ברגע שבוטל ההאן של סאצומה נחרב העולם כולו. הוא לא היה מוכן להשלים עם הידיעה. הוא צרח, השתולל, קילל נמרצות את נציגי סאצומה, הווסאלים שלו עצמו, שישבו בממשלה וחתמו על ההחלטה. איך הם היו יכולים, כתב זעם, לבגוד כך באדון החוקי שלהם. את שני הבכירים שבהם, היועצים הקיסריים וחברי הקבינט המצומצם אוֹקוּבּוֹ טוֹשִימִיצִ'י וסָייגוֹ טָקַמוֹרִי, הוקיע כ"חיות מחמד שנשכו את היד שהאכילה אותם". במשך זמן רב הסתגר היסאמיצו בחדרו וסירב לראות איש- אפילו לא את נשותיו, פילגשיו ושריו הבכירים. כמובן שהוא סירב לעבור לגור בטוקיו, ודחה בבוז את כל הפיתויים, הכיבודים, המינויים והתפקידים בממשלה המרכזית שחברי הקבינט הציעו לו. הוא, בניגוד לדאימיו אחרים, לא יהיה הכלבלב הקטן שלהם, פנסיונר שניתן להשקיטו באמצעות עצמות עלובות. הבוגדים האלה עוד ישמעו ממנו.
זיקוקים סיניים. לסמוראים הממורמרים מבינכם: נא לא להדליק בתוך הבית.
הסרבנות של היסאמיצו היתה, כמובן, חומר נפץ פוליטי. המשך הרשומה
אינטרסים מצטלבים
הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."
לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון.
נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו. אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.
שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.
כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.
הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.
אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.
מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?
יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.
סיפור בגשם וליל ירח: עולם הצללים היפני
סיפורים בגשם וליל ירח, על אלגנטיות, מוות ויופי מושלם. מבתים נטושים בקיוטו, על רכבות רפאים לרחובותיה הצדדיים של טוקיו – ינשוף הדמדומים פותח לכם שער לעולם הרפאים היפני.
שעת בין ערביים, באחד מרחובותיה הצדדים של טוקיו.אחד מאלפי רחובות דומים, בצדן האחורי של שכונות שקטות כמיטקה, טקאו או סטגאייה. שתי חנויות של אטריות מאודות על סף סגירה, מקדש אחד מנומנם, מכבסה אוטומטית, שלוש מכונות ממכר לקפה קפוא ומתוק. בחור צעיר חולף ברחוב בדרכו לביתו, דעתו טרודה בענייני היום יום. לפתע עוצרת מולו נערה שעל פניה מסיכת מנתחים היגיינית. כל מי שהיה ביפן, יודע שזה לא מראה חריג. יפנים רבים, משני המינים, חובשים מסיכה כזאת כשהם מצוננים, מתוך התחשבות. איש אינו רוצה להדביק את הציבור. לפתע, פונה אליו הבחורה ושואלת שאלה אחת ויחידה:
Watashi Kirei?
האם אני יפה?
הבחור, מבולבל לחלוטין, אומר מתוך נימוס "כן". כיצד יידע אם היא יפה או לא? הוא עדיין לא ראה את פניה. אז, מורידה הנערה את מסיכת המנתחים וחושפת "חיוך אדום", פה משוסף מקצה לקצה. "אפילו ככה?" היא שואלת. בטרם מספיק הבחור הנבוך להגיב, היא שולפת סכין ומשספת את פניו. אם יענה שהיא אינה יפה, דרך אגב, תשסף את פניו בכל זאת. מאט אלט והירוקו יודה, מומחים לעולם הרפאים היפני, טוענים שיש רק דרך אחת להינצל ממוות. קוּצִ'יסָאקֶה אוֹנָה (האישה בעלת הפה המשוסף) אוהבת מאד בֶּקוֹ-אָמֶה, מן סוכריות יפניות קשות. אם משליכים לה אחת, היא עשויה להתעכב ולהעניק לך מספר שניות יקרות מפז להיעלם מהשטח.
לצד רכבת הרפאים, אותה רכבת פרברים שעוברת בחצות ומובילה את אלו העולים עליה למחוזות בלתי ידועים, הקוּצִ'סָאקֶה אוֹנָה היא אחת מהאגדות האורבניות הידועות והנפוצות ביותר ביפן. למעשה, מדובר בדוגמא ספציפית לגוֹריוֹ, רוח זועמת – אמונה שעוברת כחוט השני במסורת של יפן הקלאסית והמודרנית כאחד. קוצ'יסאקה אונה היא אישה שבעלה רצח אותה ושיסף את פניה. הרוצח לא רק לקח ממנה את חייה, אלא גם הרס את יופייה. והיא זועמת: היא אינה מסוגלת להתגלגל או להמשיך הלאה, כי הקארמה החזקה שנוצרה בעקבות הרצח כובלת אותה בעבותות פלדה לעולם הזה. מתוך אובססיה, היא משחזרת את המעשה שעשו לה: משספת את פניהם של גברים מקצה לקצה ב"חיוך אדום".
יש דמיון מסויים בין רוחות זועמות יפניות לאמונה היהודית-נוצרית בכוחו רב העוצמה של דם נקי. במסורת שלנו, אדם חף מפשע שנהרג מפר את האיזון בעולם. לפי המדרש, למשל, בעבעה שלולית דמו של הנביא זכריה בן יהוידע, שנרצח בבית המקדש. הדם הרותח הוסיף לבעבע, עד שהגיע המצביא הבבלי נבוזרדאן ושחט שמונים אלף פרחי כהונה ואת חברי הסנהדרין על שלולית הדם. רק העונש הנורא פתר את חוסר האיזון הקוסמי שנוצר בשל שפיכת דמו של אדם שאין בו עוון. מסיבה זו בדיוק, מאמינים הנוצרים שישו מכפר על חטאי האנושות. מכיוון שכל בני האדם חוטאים וראויים למוות, רק דמו של שה האלוהים, של האדם היחיד שחף מהחטא הקדמון, יכול לאזן את החוב הנורא שאנו חייבים לבורא עולם. האמונה היפנית ברוחות זועמות דומה מבחינה מסויימת: הרג אָלִים יוצר חוסר איזון שמפר את חוקי הטבע – הנשמה שאמורה להתגלגל, נשארת להזיק ולרצוח בעולם הזה. עם זאת, ישנו הבדל מהותי: באמונה היהודית-נוצרית בדם נקי ישנו הבט מוסרי משמעותי. לא מדובר סתם על הרג, אלא על הרג של אדם חף מפשע. במסורת היפנית אין חשיבות משמעותית לפשעיה הקודמים של ה"רוח הזועמת". הדבר החשוב היחיד הוא שהיא עצמה הומתה באלימות.
במאה ה-12, למשל, התחוללה ביפן מלחמת אזרחים איומה בין שתי משפחות לוחמים: משפחת מינאמוטו ומשפחת טאירה. המנצח, מינאמוטו נו יוריטומו, ידע היטב מדוע הצליח להישאר בחיים ולמרוד – ראש משפחת טאירה חנן אותו כילד. הוא עצמו לא חזר על הטעות הזאת, וציווה לשחוט את כל הגברים ממשפחת טאירה עד האחרון שבהם, כולל נזירים עדינים שלא הזיקו לאיש. כאשר סגרו לוחמי מינאמוטו על שרידי בית טאירה במפרץ דאן-נו-אוּרָה, נסוגו הלוחמים המובסים אל הספינות. הקיסר הילד אָנְטוֹקוּ, נכדו של מנהיג בית טאירה, היה על אחת הספינות עם סבתו. "מעשה הייקה", אפוס הסמוראים שמתאר את תולדות המלחמה הזאת, מספר כי כשהקרב היה אבוד, לקחה הסבתא את נכדה הקטן בידיה. "מחכה לך ארמון מתחת לגלים," אמרה וזינקה איתו למצולות. רוחותיהם של הילד אנטוקו, סבתו, והלוחמים מבית טאירה, רודפות לפי האגדה את מפרץ דאן נו אורה עד ימינו אלה. חלק מהדייגים המקומיים מספרים כי הרוחות נכנסו לתוך הסרטנים שבמים, ולפיכך יש הנמנעים מלדוג לשם. הרוחות הזועמות הללו, שכיכבו במחזות נו, אגדות וסיפורי רפאים במשך מאות שנים, אינן שייכות רק למשפחה שהפסידה. גיבור המלחמה של משפחת מינאמוטו, יוִֹשיצוּנֶה, סבל אף הוא מקנאתו של אחיו יוריטומו, וזה רדף אותו עד חורמה. לבסוף מת יושיצונה עם כל משרתיו הנאמנים לצדו, אולם סופו של יוריטומו לא איחר לבוא. לאחר מספר שנים, שבר את המפרקת כאשר נפל מסוסו. יש המספרים, כי הנחש שהבהיל את הסוס היה למעשה יושיצוּנֶה, וכי הדבר האחרון שראה יוריטומו לפני שמת היה את פני הרפאים הזועמות של אחיו.
במסורת שלנו, אנחנו נוהגים בדרך כלל לזהות רוחות רפאים עם מתים. ביפן, הדבר אינו בהכרח כך. לפעמים, רוח זועמת היא התגלמות של רגש אנושי חזק, בראש ובראשונה קנאה נשית. הדוגמא המובהקת ביותר היא אחד הפרקים ב"מעשה גנג'י", היצירה היפנית המפורסמת ביותר מימי הביניים שנכתבה בידי גבירת חצר בשם מורסאקי שיקיבו (ליידי מורסאקי). גיבור הסיפור, "ג'נג'י הזוהר", אריסטוקרט צעיר ויפה תואר, נוהג לפתות נשים רבות. כשהוא בדרכו לאחת מאהובותיו, "הגבירה מהרובע השישי" (רוּקוּג'וֹ) הוא שומע על נערה יפיפייה שחיה בגפה עם משרתת. הנערה, שמכונה בסיפור יוּגָאוֹ (שם של פרח מרהיב שגווע במהירות), אינה עומדת בקסמיו של גנג'י, ומסכימה לבלות איתו את הלילה בבית מבטחים נטוש. מחוץ לבית המוזר יש אפלה, הרוח מייבבת ויוגאו מתחילה לפחד:
גנג'י הביט בשמי הערב. שקטים יותר מאשר חווה אי פעם. בראותו כי הנערה מפחדת מהאפלה בתוך החדר, הוא הרים את המחיצה למרפסת והשתרע לידה. הם הביטו זה בזו, פניהם זוהרים באור השמש השוקעת. בעיניה כל הסיפור היה מוזר, אולם כעת שכחה את פחדיה ונרגעה באופן מושך להפליא. היא נצמדה אליו במהלך היום כולו, בביישנות שנראתה בעיניו ילדותית באופן נוגע ללב. גנג'י סגר את התריסים, וביקש שידליקו את המנורות. "נראה שנוח לך עכשיו," אמר, "אני עדיין לא מבין מדוע את לא מגלה לי את שמך." […] "הגבירה מהרובע השישי בטח מאד כועסת," חשב. […] במחצית הראשונה של הלילה, בעוד הוא ישן, ראה בחלומו אשה יפיפייה מתיישבת ליד הכרית. "בעיני אתה הנפלא בגברים," אמרה, "ובכל זאת אתה לא טורח לבקר אותי. במקום זה, אתה מביא את היצור נחות המעמד הזה לכאן ומעניק לה מתשומת לבך. זה מביש!" היא אחזה בנערה כדי להרימה ממקומה. גנג'י נעור לפתע, כמו מסיוט, וראה כי האור במנורה דעך. האווירה בחדר נראתה לו מאיימת. הוא שלף את חרבו והניח אותה ליד הכרית. אזי העיר את אוּקוֹן [המשרתת של יוּגָאוֹ], והיא הגיעה. מבטה היה מבוהל. "העירי את אחד המשרתים בגלרייה," הורה לה, "אמרי לו להגיע עם לפיד בוער." […] גנג'י נגע בנערה. היא היתה נוקשה, ולא היו בה סימני חיים.
(מבוסס על תרגומה של הלן מֶקָלוֹאוּ)
רוֹקוּג'וֹ, הגבירה מהרובע השישי, הרגה את הנערה המכונה "יוּגָאוֹ" מתוך קנאה. לא מדובר כאן ב"רוח" במובן המקובל של המילה, משום שרוקוג'ו היתה בחיים. אולם כאשר ישנה, רוח הקנאה הצרופה שלה יצאה מגופה בזמן החלום ונקמה במתחרה שלה באופן קטלני. רוחות יפניות, אם כן, אינן בהכרח נשמות של אנשים מתים, ולעיתים קרובות הן התגלמות של רגש לוהט.
או שהם שני הדברים גם יחד. במאה ה-18, כמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב מעשה גנג'י, כתב רופא, מלומד וסופר בשם אוּאָדָה אקינארי את סיפורים בגשם וליל ירח, קובץ סיפורי רפאים מסין ומיפן. אקינארי, אחד מהמלומדים, ההיסטוריונים והפילולוגים הגדולים של תקופת טוקוגאווה הפיאודלית (1600-1868), היה חוקר רציונליסטי להפליא, שלעג לאותם מלומדים לאומנים שכתבו עד בלי די על ה"נשמה היפנית המקורית" שחבויה בספרות העתיקה. אולם דווקא האיש הזה, שאזמל המנתחים החד שלו לא חס על שום מיתוס או פרה קדושה, היה מאמין אדוק בנוכחות העל טבעי בעולם. עוד כילד חווה חוויה שמעבר לגבולות הטבע, ועד מותו לא חדל להאמין בקיומו של עולם הרוחות. "סיפורים בגשם וליל ירח", אם כן, מהווים לא רק שעשוע לשעה, כפי שכתב אקינארי במבוכה בהקדמה שלו, אלא ביטוי מבעית ומרהיב כאחת לתפיסת חיים שלמה. כמו ב"מעשה גנג'י", יצירה שאואדה הכיר היטב, קנאה נשית היא דבר קטלני. כשהיא משולבת עם מוות, עוול ועלבון – היא הופכת לרעל ואשלייה כה חזקים, שאפילו כוחותיהם של נזירים, אפילו כתבי הקודש עצמם לא יכולים לנצח.
באחד מסיפורי הקובץ, הקדרה של קיבִּיצוּ, כותב איקנארי על הולל צעיר בשם שוטארו. כדי להשיבו למוטב, מחתנים אותו הוריו עם אישה בשם איסוֹרָה, שמגיעה ממשפחה טובה ואמידה. איסורה משקיעה בשוטארו את נשמתה, אולם כבר בליל הכלולות, הוא מתאהב בזונה סוֹדֶה ומבזבז עליה את כספו. כשאיסורה מגלה, הוא אומר לה שהוא רוצה להיפטר מסודה ולשלוח אותה לקיוטו לנצח, אבל לשם כך דרוש לו כסף. איסורה מוכרת את רכושה ונותנת את התמורה לשוטארו, והוא, כמובן, בורח עם הזונה ומשאיר את אשתו לבדה בבית. רוחה של איסורה רודפת את הזוג הנמלט. ראשית, היא חודרת לגופה של סוֹדָה וממיתה אותה, כמעין הד לסיפור רוֹקוּג'וֹ ויוּגָאוֹ שמונה מאות שנים לפני כן. אזי, היא מתחילה לרדוף את שוטארו, האיש שגזל את אמונה, את אהבתה ואת כל רכושה עלי אדמות. בייאושו, נמלט שוטארו לביתו של נזיר ומספר לו את הסיפור. האיש הקדוש אומר לו, שאם הוא רוצה להציל את עצמו מהרוח הרעה, עליו להסתגר בחדר עם קמעות קדושים במשך 42 לילות. הרוח, שמפחדת מהסוטרות הקדושות, לא תוכל להיכנס לבית. שוטארו ממתין, בעוד הרוח מייללת, צורחת ודופקת על הבית מבחוץ. ביום האחרון, הוא חושב שהסיוט נגמר. הרוח משתתקת,השחר עולה, ואור השמש הרך חודר מהתריסים המוגפים:
הוא [הנזיר] לא הספיק לפתוח את הדלת אף למחצה, כאשר שמע צרחה […] והוא נפל על גבו. מתוך חשש שדבר-מה קרה לשוטארו, הוא נטל את גרזנו ויצא החוצה לרחוב הראשי. שם ראה כי הלילה, שטעו לחשוב כי נגמר, עודנו חשוך ואפל. רק הירח האיר קלושות ממעל. רוח קרה נשבה. דלתו של שוטארו היתה פרוצה לרווחה, אך לו עצמו לא היה זכר. אולי הוא נמלט פנימה? אבל לא היה זה מהבתים המציעים מקומות מסתור רבים. אולי הוא שכב ברחוב? מה קרה לו, הוא חשב, נבוך ומבועת בו בזמן. הוא תר אחריו ברחוב עם פנס , עד שראה דם טרי ניגר ליד הדלת הפתוחה. ובכל זאת, לא היו גופה או עצמות. כאשר הדליק את הפנס, הוא מצא צמה כרותה של גבר, ולא יותר. האימה והפחד היה גדולים מכדי להעלותם על הכתב. הוא חיפש את שוטארו בעמקים ובשדות, אך עקבותיו לא נודעו מעולם.
(מבוסס על תרגומו של אנתוני צ'יימברס)
שוטארו לא מת כי היה חוטא, כי הפר את צו האל או כי פגע במוסר האנושי הכללי. הוא מת כי פגע באישה אחת, ונתן דרור לרגשות הקנאה הבלתי מרוסנים שלה. הקמעות מגנים עליו לזמן מה, אולם בעולם בו רגש העלבון חזק יותר מכל דבר אחר, אשליית הביטחון מושכת אותו למותו. דבר לא עומד בפני אישה שנפגעה, אפילו לא כתבי הקודש, האלים והבודהות כולם.
אנחנו, כמובן, יכולים לגלות אמפתיה לאיסוֹרָה, אישה מסורה ונאמנה שבעלה בגד בה ורימה אותה, ואפילו לרוקוג'ו, עם כל אכזריותה. אולם במקרים אחרים, הזעם הנשי לובש צורה מחרידה ואפילו שטנית. בסיפורו של הסופר המודרני סָקַגוּצִ'י אָנְגוֹ, "יער הדובדבנים הפורחים", האובססיה של רוח הרפאים הנשית משתלבת במוטיב שטני אחר- המראה המסתורי והמפחיד של עצי הדובדבן בפריחה מלאה. סקגוצ'י, כמובן, רוצה להעביר גם מסר פוליטי. הוא כתב אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך ההריסות, כאשר נראה שהתרבות היפנית המסורתית הובילה את יפן למיליטריזם רצחני, ובסופו של דבר לתבוסה ולאבדון. המשטר היפני בזמן המלחמה הרבה להשתמש במוטיב של פרחי הדובדבן. "נשמת הסמוראי היא כמו פריחת הדובדבן", "טייסי הקמיקזה הם פרחי דובדבן העפים ברוח". האסתטיקה האלגנטית של יפן, שליידי מורסאקי, הכותבים האלמוניים של "מעשה הייקה" ואפילו אואדה אקינארי חיו בתוכה – נראתה לסקגוצ'י כשטנית בפני עצמה. ובכל זאת – הסיפור שלו הוא מסורתי להפליא. כפי שראינו, השילוב בין יופי נשי מופלא, רגשות עזים, קנאה ומוות מאפיין את סיפורי הרוחות היפניים מראשיתם:
כאשר עצי הדובדבן פורחים, אנשים שמחים וקלי דעת מתהלכים סביבם. הם שותים סאקה, אוכלים עוגות וקוראים: "הו, כמה יפה!" "איזה אביב נפלא!" אולם אין זה אלא שקר […] פעם, לפני תקופת טוקוגאווה, אנשים חשבו שמבעית להיות תחת פריחת הדובדבן. הם לא מצאו בה שום דבר יפה […] אם רק נפנה את כל האנשים משם, תחוש באימה האוחזת בך.
לאחר ההקדמה הזאת, מספר סקגוצ'י על שודד ידוע לשמצה, שנתקל יום אחד בהרים בבעל ובאשתו. בהתחלה רצה רק לבעוט בבעל הצידה, לאחר ששדד ממנו את כל רכושו. אולם האישה, האישה היתה יפה מדי. בלי לחשוב, הניף השודד את חרבו וערף את ראשו של הבעל. "עכשיו את שלי," אמר לאישה, והיא הנהנה. כאשר נשא אותה על גבו בהרים לעבר בית המסתור שלו, שם לב שהיא הופכת להיות כבדה יותר ויותר. כאשר הגיע לבית, ושבע נשותיו ברכו אותו, הוא בקושי הצליח לדבר. כל כך עייף היה. "מי אלו?" שאלה האישה. השודד אמר בגאווה שאלו שבע נשותיו. בתגובה, הצביעה על היפה ביותר מבין הנשים. "הרוג אותה עכשיו!" ציוותה. "אין צורך להרוג אותה," אמר השודד, "היא תוכל לשרת אותך." "אתה לא יכול אפילו להרוג אישה? הרי הרגת את בעלי!" אמרה בבוז. בתגובה, הניף השודד את החרב ושחט את אשתו הקודמת. "עכשיו אותה!" אמרה בקול מהדהד, לא טבעי. "ועכשיו אותה!" הנשים הנותרות נמלטו בבהלה, אולם אשתו של השודד הכריחה אותו לצוד ולהרוג את כולן בהרים. רק המכוערת ביותר ניצלה- והפכה למשרתת. לאט לאט, האישה החדשה הופכת את השודד לאכזרי ושטני יותר מאשר היה אי פעם בעבר. רשע ויופי משתלבים לאחדות שאין להפרידה. "עיניו ונשמתו היו שקועים ביופייה," כותב סקגוצ'י, "אך הוא חש שלא בנוח, חסר אונים. מדוע – זאת לא ידע. אך הוא היה שקוע מדי ביופייה של האישה כדי לחשוב על כך. […] זה כמו ללכת ביער הדובדבנים הפורחים, חשב. זה ממש כמו להיות שם."
אשתו של השודד דורשת ממנו לקחת אותה לעיר, ובדרך, כמעין טקס חניכה, הם עוברים ביער הדובדבנים הפורחים – יופי מסחרר, טירוף ואכזריות מתמזגים לאחדות אחת. בהדרגה, מפתחת אשתו של השודד תחביב חדש. היא מבקשת ממנו לפלוש לבתים, לגנוב עבורה סיכות נוי ולכרות ראשים, כדי שתוכל לשחק ולסדר אותם בצורות, מאין הד לאסתטיקה של סידור הפרחים היפני ולמשחקי בובות של ילדות:
במהרה, היא צברה אוסף של ראשים מבתים רבים ושונים. היא סידרה אותם בחדר עם ארבע מחיצות הפרדה – אחדים מהם התנודדו מהתקרה. היו כל כך הרבה עד שהשודד לא הצליח לזכור, אולם היא זכרה כל אחד ואחד מהם. אפילו כאשר הם החלו להרקיב והשיער נשר, אפילו כשהפכו לגולגלות, היא זכרה. כאשר הגבר או המשרתת ניסו להזיז אחד מהם, יצאה האישה מדעתה מזעם. "החלק הזה בחדר לא שייך למשפחה הזאת," אמרה, "אלא למשפחה הזאת." היא שיחקה עם הראשים מדי יום ביומו. לפעמים יצא ראש לטיול עם הסמוראים שלו. יש וראש פקד את ביתו של ראש אחר לביקור נימוסין. ראשים התאהבו זה בזה. ראש של אישה דחה ראש של גבר, ולעיתים ראש של גבר דחה ראש של אישה והוביל אותה לידי בכי. ראש של יועץ קיסרי רימה ראש של נסיכה. בלילה אחד ללא ירח, ראש היועץ הלך לחדרה של הנסיכה, מחופש למאהב שלה, והצליח לתנות עמה אהבים. לאחר מכן הבין ראש הנסיכה את טעותו, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשנוא את ראש היועץ. בסופו של דבר, החליט ללכת למנזר. היו ראשים שהשתעשעו בהתלעסות או סעודות משתה. שיניים נקשו בשיניים, בשר רקוב דבק בבשר רקוב. אפים התרסקו ועיניים נפלו.
בסופו של דבר, מואס השודד בחיי העיר, ורוצה לחזור להרים האהובים עליו. הוא משכנע את האישה ללכת איתו, לוותר על חיי העיר ואוסף הראשים שלה. כמו פעם, הוא נושא אותה על גבו, והם חוצים את מעבר סוזוקה. יער הדובדבנים בפריחה מלאה:
והיער הופיע. הוא היה בפריחה מלאה למלוא האופק. השקט והקור פילחו אותו. ידה של האישה, כך חש, קפאה אף היא. לרגע הרגיש שלא בנוח, ואז הבין: היא שד. רוח קרה נשבה בתוך עצי הדובדבן. הדבר שנדבק לגבו היתה אישה זקנה, כל גופה סגול. היה לה ראש גדול, עם פה מאוזן לאוזן. שערה היה ירוק פרוע. השד אחז בגרונו בחוזקה. הוא לא ראה דבר, ותקוותו אבדה. […] הוא חנק את השד, ואז הבין שהוא חונק את האישה בכל כוחו. היא היתה מתה. עיניו היו מעורפלות. הוא ניסה לפעור אותן לרווחה, אך עדיין לא ראה דבר. זו היתה אותה האישה שחנק, והיתה שם אך ורק גופתה. לא יותר. נשימתו נעתקה. כוחו, מחשבותיו, הכל קפא במקומו. פרחי הדובדבן החלו כבר לנשור עליה. הוא טלטל אותה, קרא בשמה, חיבק אותה – אך הכל לשווא. השודד הטיל את עצמו עליה, ממרר בבכי. ככל הנראה לא בכה מעולם מאז שעבר לגור בהר לראשונה. וכאשר הוא התאושש, מצא פרחי דובדבן ערומים על גבו.
הוא היה באמצע היער, ולא הצליח לראות דבר מבעד לעצים. כעת, שלא כתמיד, חדל לחוש פחד או חרדה, ואף הרוח חדלה לנשב בין העצים הפורחים לאינסוף. בשקט, ללא רחש, הפרחים נשרו. בפעם הראשונה, ישב ביער הדובדבנים הפורחים. הוא היה יכול לשבת שם לנצח: לא היה לו לאן ללכת […] הוא היה הבדידות בעצמה. […] לאחר זמן מה, חש בחמימות, והבין כי היה זה היגון בתוך לבו שלו. הוא היה יכול לחוש בו בבהירות הולכת וגוברת, באותו גוש חמים של מועקה, מוקף בפרחים הנושרים ובקרירות הצלולה של הריקות. כעת , רצה להסיר את הפרחים הנושרים מפניה, אולם אז ראה שדבר לא נותר בכף ידו- מלבד עלי הכותרת שעל האדמה. לאישה לא היה זכר […] וידו, שניסתה להדוף הצידה את הפרחים, נעלמה אף היא, ואחריה כל גופו. כל מה שנותר היו פרחים, והריקות הצוננת שביניהם.
(מבוסס על תרגומו של מָסַאוֹ שִימוּרָה)
שבחי התבוסה
ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.
ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".
הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.
לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם צנוע יחסית. רוסיה אמנם ויתרה על מעורבותה בענייני קוריאה ונתנה ליפן את זכויותיה בדרום מנצ'וריה, אולם יפן לא הצליחה לקבל פיצויי מלחמה שיסייעו לכלכלתה הקורסת לעמוד על הרגליים. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.
אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.
הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.
כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.
מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.
למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"
ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.
ענני סערה
למרות ההצלחה המבצעית של המודיעין הישראלי וחיל האוויר, ישראל נחלה כישלון אסטרטגי מהדהד במבצע עמוד ענן. מה הרוויח החמאס, מה קורה עם אבו מאזן, והאם אפשר להציל משהו מבין ההריסות? כתבת המשך לפוסט הקודם: עמוד ענן – לאן ממשיכים מכאן? למאמר רלוונטי נוסף, ראו גם מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס
הפוסט הזה מבטא מספר מחשבות שלי בעקבות תוצאות מבצע עמוד ענן – ולכן הוא פחות סדור ואולי פחות מושקע מאשר בדרך כלל. אבל לפעמים, צריך לומר גם דברים ישירים.
מבצע עמוד ענן, כפי שהסתיים, הוא שילוב של הצלחה מבצעית חלקית וכישלון אסטרטגי מהדהד. מבצעית, צה"ל של 2012 התגלה כיעיל ומרוסן בהרבה ממכונת המלחמה המשתוללת של עופרת יצוקה. למרות ההרוגים האזרחיים, הפגיעות באוכלוסיה אזרחית היו קלות יותר מאשר במבצע הקודם, וגם המטרות היו פחות מבולבלות ומגלומניות. השמדת טילי הפאג'ר של החמאס בתחילת המלחמה היו ללא ספק הישג מודיעיני ניכר. עד עתה החדשות הטובות, ולצערי – הן קצרות מאד.
התוצאה של מבצע "עמוד ענן" היא כישלון אסטרטגי מהדהד. כפי שהיה ידוע מראש, המדינה אינה מוכנה, ובצדק, לשלם את המחיר האסטרונומי של כיבוש עזה, וגם אינה מעוניינת למגר את חמאס- משום שאת מקומו יירשו עשרות ארגונים סלאפיים שיתחרו זה בזה בירי רקטות. הנייה וחבריו, כמובן, הבינו זאת היטב, ולפיכך חישבו שגיוס המילואים הישראלי הוא אקדח ריק מכדורים. הפסקת אש שתותיר את החמאס עומד על רגליו היתה רק עניין של זמן.
ישראל, בסופו של דבר, גם אכלה את הדגים והמסריחים וגם גורשה מהעיר. מצד אחד, שדרגנו את המעמד הבינלאומי של חמאס עד לבלי היכר (תהליך שהתחיל כבר לפני המבצע, דרך אגב)- מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם שיחרו לפתחו ולמוצא פיו, והוא הפך, לכל דבר ועניין, ליריב שווה לישראל בזירה המדינית. המדיניות שהתחילה כבר בימי אולמרט, לבודד ולהוקיע את חמאס עד שייחנק ברצועת עזה, נכשלה סוף סוף כישלון חרוץ. מצד שני, ישראל לא השכילה לנצל את המצב החדש לתועלתה. אם השלמנו עם כך שחמאס הוא ישות מדינית, למה לא לנסות ולהשיג איתו מסמך חתום, ואפילו לנסות לגרור (ולהביך אותו) בהצעה למשא ומתן ישיר? במקום זה, השגנו הבנות חמקמקות ולא כתובות שמבוססות על אותו מושג לא ברור, "הרתעה". כעת, אני משער שיש כאלה שיעלו את הדוגמא הלבנונית: הנה, מול חיזבאללה השגנו "הרתעה" לאחר מלחמת 2006. אולם למעשה, ההרתעה המפורסמת במלחמת לבנון השנייה הושגה בין היתר משיקולים של פוליטיקה פנים לבנונית. בלבנון יש עדות וקבוצות אתניות לרוב, ולחיזבאללה יש יריבים משמעותיים לא מעטים מבית. היריבים הללו ניצלו את ההרס בלבנון לאחר מלחמת 2006 כדי לתקוף אותו (ואת בעל הברית הנוצרי שלו, מישל עוון), ולפיכך נזהר נסראללה מפתיחת סיבוב נוסף. בעזה אין לחמאס יריבים פנימיים כאלה. המתחרים שלו, אם כבר, מעוניינים לירות יותר רקטות, לא פחות. הרתעה לבדה לא תחזיק מים.
כדי להפעיל מנופי לחץ אמיתיים על יריב יש להציע גזרים ומקלות. ישראל מציעה רק מקלות ומקלות. שקט מול שקט: אם תתנהגו יפה, לא נירה עליכם. אבל הפסקות אש כאלו דינן לקרוס, ולו בשל הדינמיקה של האירועים בשטח. כשיש שני צדדים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה (וודאי שלא ישירות), שכל אחד מהם מאמין (די בצדק) שהשני שואף להשמידו, כל תקרית גבול עלולה להידרדר להסלמה כוללת. יש שני דרכים לשפר מצב כזה: להתחיל במגעים ישירים וליצור ערוצי הידברות, או ליצור "גזרים" שנוכל לשלול מהחמאס במקרה של ירי רקטות. למשל, פתיחה של נמל הים בעזה (בכפוף לעצירת ספינות נשק במקרה הצורך), או מדיניות דומה כלפי המעברים בישראל. אבל עוד מימי חרם הכוסברה, מישהו במטכ"ל ובממשלה עדיין מאמין, ככל הנראה, שאם נחרים ונסגור מספיק את החמאס הוא ייעלם מהשטח איכשהו. רק שהוא לא נעלם, ואפילו מתחזק מיום ליום.
והדבר העצוב הוא, שגם ה"הצלחה" המבצעית העיקרית של המבצע, ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, לא שיפרה דבר – להיפך. הרי גם עכשיו, ממילא, אנחנו דורשים מהחמאס לאכוף את מרותו על שאר הארגונים. לג'עברי היה הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר לסגנו, מרואן עיסא, שטרם צבר ניסיון בתחום זה. בסופו של דבר הגענו למצב דומה מאד לזה ששרר כאן לפני תחילת סבבי ההסלמה האחרונים, פלוס עוד מספר "הישגים" של ביבי והחבורה: טילים על תל אביב וירושלים, ופיגוע במרכז הארץ בפעם הראשונה מאז 2005. עכשיו, בכל סבב הסלמה נוסף, תושבי מרכז הארץ יחוו את הגהנום שחווים כבר שנים אנשי שדרות, אשדוד ואשקלון. בקיצור- אכלנו אותה מכל הכיוונים. גם פתחנו במבצע שלא היה יכול, ככל הנראה, להסתיים יותר טוב מאשר הסתיים (וכנראה היה יכול להסתיים יותר גרוע, בעיקר אם היינו פותחים בפעולה קרקעית), גם שדרגנו את המעמד של חמאס וגם השגנו רק "נון פייפר" שככל הנראה יתרסק במהרה.
אולם כל הבעיות הללו מתגמדות לעומת הסערה שמתגברת בגדה המערבית. ההפגנות האחרונות נראות כסנונית ראשונה לפני אינתיפאדה שלישית, שאסמאעיל הנייה (הגיבור החדש של העולם הערבי) קרא לה היום במפורש. ומדוע לא? הפלסטינים בגדה רואים שאבו מאזן מתחנן לישראל, מציג בפריים טיים, בערוץ שתיים, עמדות פשרניות להפליא, ומקבל קדחת. לעומת זאת- החמאס יורה רקטות ומשיג הישגים. אז למה לא לאמץ את דרכו של החמאס?
תחשבו: במשך שנים, מחמוד עבאס מציע לשלישיית הגאונים נתניהו, ברק וליברמן משא ומתן בתנאים נוחים, אם רק יואילו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר שהיתה כאן אי פעם, ליברמן קורא בגסות להפלת אבו מאזן, כאילו הוא בעל הבית בגדה המערבית, נתניהו אומר ששר החוץ שלו לא מייצג אותו, וממשיך לבנות בשטחים וברק – נו, טוב, בני אדם רגילים לא יכולים להבין את המתרחש בתוככי המוח האנליטי. כעת, אבו מאזן מעוניין לשדרג את מעמד הרשות למדינה משקיפה, צעד שמקובל על רוב מדינות העולם, וליברמן כרגיל מאיים למוטט את הרשות (וכמובן- להעלות את חמאס במקומה). כעת, כפי שהדברים מתפתחים, נזכה לראות בקרוב עוד אינתיפאדה שלישית בגדה (ובעקבותיה, בסבירות מסויימת, הפיכה של חמאס), או פיוס בין עזה לרמאללה שייצור רשות קיצונית ונוקשה בהרבה.
פיקח יוצא מפח שחכם לא נכנס אליו. ההנהגה הישראלית עוד יכולה להציל משהו מההריסות אם תבצע צעד אמיץ ותודיע שהיא מכירה במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ומוכנה לפתוח מיד במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה. כך, תראה לציבור בשטחים שלא רק דרכו של הנייה, אלא גם דרכו של אבו מאזן משתלמת. בינתיים, ליברמן חזר על כך שצעדיו של הנשיא עבאס הם "טרור מדיני", כי כידוע, כל מה שפלסטיני עושה הוא טרור. לצפות מביברמן לחשוב לטווח ארוך, מעבר לבחירות הבאות? זה כנראה כבר מוגזם.
עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?
ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.
ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס
ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.
את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?
אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.
אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.
אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.
אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.
ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.
המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.
המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?
מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.
לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".
בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".
כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא למי שעומד בראשו.
אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.
אין לו לגיטימציה: סון יאט סןהמרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.
דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.
אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.
ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברגמדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.
אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.
מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי, וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז). סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.
ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר – שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.
קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.
התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.
מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.
"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'יאפילוג
לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.
המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.
"רק מבצע משטרתי": מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה?
מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה? למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה קשה למצוא דוגמאות למלחמות שהוכרזו באופן רשמי. תחת זאת, מדינות מעדיפות לכנות את המלחמות שלהן "סכסוך מזוין", "מבצע משטרתי", "פעולה נגד הטרור" או אפילו, לפעמים, "מבצע לשלום הגליל". כך, הכרזת המלחמה- מסורת בת אלף שנה ויותר- נמוגה מההיסטוריה בקול דממה דקה. למה זה קרה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלחמות, חוקים ומשפטנים שיורים לעצמם ברגל.
לפיכך יש לי את הכבוד להודיעך, שאם, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, יתקבלו הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה.
לורד הליפאקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה
"יש לי את הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עמדו עוד על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפצצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.
באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד- ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי-מערבי בין מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית אכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?
הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע בפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.
במאה השש והשבע עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, ניסו הוגים ומשפטנים רבים לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבהם, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה, הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": למנוע פלישה, עלבון כלפי אלוהים, מטרה מוסרית, אפשרות לניצחון, ופרופורציה בין האמצעים שמשתמשים בהם למטרה שמשיגים בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה צודקת (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית-רומית:
הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או […] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל זכות והשלכותיה הספצפיות. ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל"אויב". פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים […]ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות.
עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה עשרה, ומדינת הלאום במאה ה-19, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזויינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי וחוקי הכבוד הרגילים.
פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן, חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.
באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג-בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, שיחק חוזה-קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג-בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק….
המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.
אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל- אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.
כאן, נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות במלחמה צודקת (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי-בינלאומי (IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באלו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאלו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים לאוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא בזה.
אולם, כך טוענת טנישה פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, חלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שיהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק קולטרלי (נכון לכל מלחמה כמעט בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק" לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגשות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.
בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA ברחבי העולם.
צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם – ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחוייבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהם עדיין משמרים מסורות בריטיות שכוחות.
יש להדגיש, שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא בהחלט מאפשרת לה (לפעמים) יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות, לא תמיד בהצלחה, להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.
לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי", וכדי לעשות זאת היה צריך להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום שבריטניה לא רצתה להקצות. במקרים אחרים, תרצה המדינה לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.
מבחינה כלכלית – מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר עומד השוק בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם ולא להודות בכך. באופן זה, מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אז אולי היה אפשר לאכוף אותן על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהן לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.
רוסיה האחרת
משטר פוטין מבקש לתקוע טריז בין שתי קבוצות בעם הרוסי – האופוזיציונרים "המפונקים" מהערים הגדולות, ו"רוסיה האחרת" מערי התעשייה. אבל ממחקר עומק שנעשה לאחרונה עולה שתומכיו המסורתיים של פוטין מאבדים סבלנות. האם הם יפנו לדמוקרטיה, או שמא לכוחות אחרים?
מנסה לתקוע טריז. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין
מאמר זה התפרסם בויי נט.
ערב אחד בקיץ שעבר, כאשר שהיתי בבייג'ינג לצורך לימודים, יצאתי לפאב מקומי עם חבורה של סטודנטים ודיפלומטים רוסים. אחד מהם, נספח עיתונות זוטר בשגרירות המקומית, נזעק כאשר אמרתי לו, ברוב חוצפתי, שרוסיה ובלרוס אינן דמוקרטיות. "אמריקה היא דיקטטורה!" הצליף בי בחזרה, כאילו הייתי אמריקאי, "ברוסיה אמנם אתה לא יכול לקבוע מי יהיה נשיא, אבל פוטין יודע יותר טוב ממני מה המדיניות הנכונה לרוסיה. לעומת זאת," המשיך, "בארצות הברית אין חופש לשתות ולעשן ברחוב," ובאופן כללי נשלט המערב כולו על ידי גורמים נסתרים ואפלים המושכים בחוטים מאחור. ומה עם האופוזיציה ברוסיה, והפגנות ההמונים כנגד פוטין במוסקבה, שאלתי? הדיפלומט הצעיר נופף בידו בביטול, כאילו גירש זבוב טורדני. מבחינתו, הם לא היו שווים אפילו התייחסות.
אותו דיפלומט, באופן טבעי, מייצג את המשטר, ויתכן שיקפיד לשמור על הקו הרשמי אפילו בשיחה פרטית. אולם במהלך מסעותיי ברוסיה ובאוקראינה שמעתי דברים דומים גם מרוסים אחרים, לא מעטים כלל וכלל. גרפיטי ענק שראיתי בזמנו בעיר הסיבירית אולאן-אודה, "פוטין- עזור לי!" משקף יותר מכל את השקפת העולם הזאת. הנשיא הוא מעין אב טוב ומיטיב, שיודע מה העם צריך, ויש לשמוע ולציית לו.
לעיתים נדמה, כפי שכתבו לאחרונה החוקרים מיכאיל דימיטרייב ודניאל טרייסמן במגזין האמריקאי Foreign Affairs, שהעם הרוסי מחולק לשתי קבוצות עיקריות עם תהום פעורה ביניהן. חברי הקבוצה הראשונה, המורכבת בעיקר מסטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים אחרים בערים הגדולות מוסקבה וסט.פטרסבורג, שואפים לדמוקרטיה וזכויות אזרח. אנשים אלו קרובים לרוב למערב מבחינה תרבותית, והם שמילאו את הכיכרות בערים הגדולות בהפגנות המחאה האחרונות נגד פוטין. זהו, בין היתר, הרקע למחאות הצבעוניות שראינו בשנתיים האחרונות, ולא רק זו של להקת פוסי ריוט. לפני שנתיים בערך, למשל, חבשו אלפי מוסקבאים דליים כחולים, כדי למחות נגד פקידי מדינה המנצלים סירנות משטרה בשביל להתפרע בכבישים.
הפגנת הצ'קלאקות במוסקבה- על הסטיקר כתוב: "גם אני ממהר"
הקבוצה השנייה, טוענים דימיטרייב וטרייסמן, מכילה את רוב רובו של העם: מערי התעשייה האפורות, העיירות הקטנות והכפרים. לפי הסטיגמה המקובלת, אנשים אלו הם שמרנים מבחינה חברתית ותרבותית, בוטחים במשטר ("פוטין- עזור לי!"), חושדים במערב, דוגלים בתיאוריות קונספירציה ומתעבים את תרבות השפע והפנאי ה"מפונקת" של האליטה בערים הגדולות. הם לא מתרשמים מפוסי-ריוט או מתמהונים החובשים דליים כחולים על ראשיהם.
פוטין ומפלגתו, "רוסיה מאוחדת", מנסים, כטקטיקת ההישרדות העיקרית שלהם, לנעוץ טריז חזק ככל האפשר בין שתי הקבוצות הללו, היינו- בין האליטה האופוזיציונית לרוב רובו של העם הפשוט. במסגרת הטקטיקה הזאת, מוצגת האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג כאליטה של בני עשירים מפונקים, חולמי חלומות והוזי הזיות, חשודים בהומוסקסואליות (האשמה חמורה ביותר בעיני רוב הרוסים), בחוסר פטריוטיות ובהפקרות מינית. מגמה זו באה לידי ביטוי קיצוני בסרטון ששיגרו תומכיו של פוטין לרשת האינטרנט זמן קצר לפני הבחירות האחרונות. בסרטון הזה, שנשא את השם המצמרר "רוסיה בלי פוטין" (Rossiya bez Putina) הוצג תרחיש אימים שייצא לפועל במקרה שהליברלים יעלו לשלטון במוסקבה. הנשיא החדש יהיה הבלוגר הליברלי אלכסיי נבאלני. אוצרות הטבע יחולקו בין מושחתים שונים, ביניהם אשתו של הנשיא וצ'יריקובה, פעילה ידועה נגד כריתת יערות. התוצאה היא כאוס מוחלט: מחוזות ייפרשו מרוסיה, הגיאורגים יפלשו לקווקז ויילחמו שם עם האמירות המוסלמית של צ'צ'ניה, היפנים יכבשו את וולדיווסטוק והסינים את מזרח סיביר, ניאו נאצים יניפו את דגל צלב הקרס מעל ארמון הממשלה בסט. פטרסבורג. נבאלני יימלט למערב, יקבל שם מקלט מדיני, וכעבור מספר חודשים יזכה בפרס נובל על ספרו "שנה בשלטון". המסר הוא ברור: הליברלים הם חדלי אישים מפונקים ובובות של המערב, ורק "איש חזק" כמו פוטין יוכל להוביל את רוסיה מול המזימות הנרקמות נגדה מכל עבר.
אין סימפטיה. בנות להקת פוסי ריוט בבית המשפט.
אולם בשל שינויי עומק החלים בחברה הרוסית, האסטרטגיה של פוטין ותומכיו עובדת באופן חלקי בלבד. דימיטרייב וטרייסמן מצטטים תוצאות של מחקר עומק, שנערך בידי מכון רוסי נודע לחקר דעת קהל. מתוך ידיעה שתשובות של "כן" או "לא" בסקר משקפות את דעת המשתתפים באופן חלקי בלבד, הרכיב המכון קבוצות מיקוד מיישובים רבים מאד ברחבי רוסיה: ערים גדולות, עיירות וכפרים, חלקם במרכז האירופי וחלקם באזורים מרוחקים. לשם השוואה, הורכבה גם קבוצת מיקוד מבין משתתפי המחאה במוסקבה. התוצאות מפתיעות, באופן חלקי לפחות. מחד, בהתאם לאסטרטגיה של פוטין, רוב הנשאלים מתעבים את האופוזיציה במוסקבה ובסט. פטרסבורג, ומבטלים אותה כאוסף של ילדים מפונקים. רובם גם תומכים, מסיבה זו בדיוק, בעונש המאסר שהושת על חברות להקת פוסי ריוט. מצד שני, היחס של רובם לפוטין קר ועוין. לרוב הנשאלים, לא אכפת שהנשיא מחזיק בסמכויות דיקטטוריות, והם לא מעוניינים להשתתף בתהליך הפוליטי. במשך שנים הם ביקשו (כדברי אותו גרפיטי באולאן-אודה) שפוטין "יעזור להם", והם פשוט כועסים עליו כי לא עשה זאת. הם לא רוצים להפגין כנגד השלטון- אבל גם לא לשלם שוחד לשוטר המקומי. הם לא רוצים לפרק את המדינה הדיקטטורית- אבל רוצים שהיא תתפקד ותיתן להם שירותי חינוך, בריאות ורווחה. משבר היורו, שמשפיע גם על רוסיה, וחוסר האונים המובהק של השלטון המושחת, מרגיז אותם יותר ויותר.
מסקנתם של דימיטרייב וטרייסמן היא שמשבר כלכלי חריף יוכל לעורר את "רוסיה האחרת" מרבצה, ולסכן באופן ממשי את שלטונו של פוטין. אולם שני החוקרים טועים, לדעתי, כאשר הם טוענים כי תהליך זה עשוי להביא את הליברלים לשלטון, משום שמדינה דמוקרטית עם שקיפות שלטונית עשויה להיות גם יעילה יותר. אולי, אבל הבעיה היא שנשאלי הסקר אינם סבורים כך. הם אמנם כועסים על שלטון פוטין על חוסר יעילותו, אולם הליברלים, בתקופת ילצין למשל, היו כאוטיים אף יותר ויעילים פחות. לפיכך, במקרה של משבר כלכלי חריף ומהומות נרחבות כנגד פוטין, כוחות לאומניים אפלים, פרוטו פשיסטיים, שכוחם ממילא מתחזק ברוסיה, עשויים לעלות לשלטון על מצע של "יעילות", "אחדות לאומית" ו"יד ברזל כנגד השחיתות". התוצאה עלולה להיות הרת אסון לרוסיה- ולעולם כולו.
הינשוּף 
