ארכיון הבלוג

להעיר את המתים: המקדש שמרתיח את סין ויפן

חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מקדש יסוקוני טוקיו

מקדש יסוקוני טוקיו

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

ותיקי מלחמה יפנים צועדים במקדש יסוקוני

ותיקי מלחמה יפנים צועדים במקדש יסוקוני

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

ראש ממשלת יפן, אבה שינזו, מבקר במקדש יסוקוני

ראש ממשלת יפן, אבה שינזו, מבקר במקדש יסוקוני

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

שינטו ממלכתי - הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

שינטו ממלכתי – הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

זועמים על יפן - הפגנות אנטי-יפניות בסין

זועמים על יפן – הפגנות אנטי-יפניות בסין

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.

 

שחר אדום במנצ'וריה: ההתנקשות בג'אנג זואו-לין

באביב 1928, נכנס סוחר פחם יפני למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג שבמנצ'וריה. הפגישה בינו לבין קולונל קומוטו דאיסקו, קצין המטה הבכיר של הצבא, הולידה מזימת רצח ששינתה לעד את אסיה המזרחית. קציני צבא וסוחרי אופיום, סוכנים חשאיים וסרסורים, נרקומנים, מהנדסים ושומרים עם כידונות שלופים, כל אלו הובילו לדרמה שטלטלה את סין ויפן, הפילה את הממשלה בטוקיו ובעקיפין – סללה את הדרך למלחמת העולם השנייה. הינשוף על המזימה לרצח ג'אנג זואו-לין, מאמר שלישי ואחרון.

למאמר הראשון והשני, ראו מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, והקצין שסירב להתקלח.

Dawn_-_swifts_creek03

שחר אדום על מישורי מנצ'וריה

בינות פרחי הדובדבן

אני נוסע לבדי

קולונל קומוטו דאייסקו

 wp_train0220463

ביום אחד באביב 1928, נכנס אזרח יפני בשם איטו קנג'ירו למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג במנצ'וריה. איטו, סוחר פחם אמיד, היה דמות מוכרת במפקדת צבא גוואנדונג. מאוחר יותר, כשהכל כבר נגמר, העידו קצינים כי איש העסקים הזה היה אובססיבי לדבר אחד: פיתרון הבעיות שהעיקו על האימפריה היפנית בצפון מזרח סין. יפן אמנם שלטה, מכורח הסכמים, בחבל גוואנדונג האסטרטגי, והחזיקה בשלל זכויות ופריבילגיות גם בשאר שטחי מנצ'וריה, אולם שנאתה של האוכלוסייה הסינית המקומית לשלטון הזר החלה להדאיג את היפנים יותר ויותר. טרור, הפגנות אלימות ומעל הכל, חרמות כלכליים, גרמו נזקים כבירים לאזרחים, הסוחרים ואנשי העסקים היפניים והקוריאנים נתיני האימפריה. איטו, כמו רבים אחרים בקהילת המתיישבים, הצבא והממשל היפני, האמין כי האחראי הנסתר לכל הצרות הללו הוא ג'אנג זואו-לין, "המרשל הזקן", איל המלחמה המפורסם והשליט הבלתי מעורער של מנצ'וריה. המרשל אמנם היה, כביכול, בעל ברית של יפן, אולם כפי שהבהרנו בפוסט הראשון בסדרה, היחסים בינו לבין האימפריה התערערו במהירות בסוף שנות העשרים. "ג'אנג הוא הסרטן של מנצ'וריה," אמר איטו לכל מי שהיה מוכן, או לא מוכן לשמוע. מספר פעמים ניסה לשכנע את מפקד צבא גוואנדונג, גנרל מוראוקה צ'וטארו, להתנקש בג'אנג באמצעות חייליו. הגנרל, בעצמו אויב של ג'אנג, דחה את איטו בנימוס ולא הסכים להשתתף בתוכניותיו.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

            אולם באביב 1928, גילה איטו אוזן קשבת לרעיונותיו אצל קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, קולונל קומוטו דאיסקו. האיש המוזר הזה, שבמקצת מעלילותיו עסקנו בפוסט הקודם (הקצין שסירב להתקלח) היה מפר משמעת מקצועי, סוכן חשאי ומניפולטור פוליטי, שתיעב הן את ראשי הצבא היפני, הן את האליטות הפוליטיות והן את ראש הממשלה טנקה גיצ'י. כמו איטו, האמין קומוטו כי ג'אנג אחראי לכל צרותיהם של היפנים במנצ'וריה, ויש לחסלו. דרך הפגיעה בג'אנג, התכוון קומוטו להביך את שנוא נפשו, ראש הממשלה טנקה, שהוביל מדיניות של משא ומתן ושיתוף פעולה עם המרשל הזקן, ואולי אף להפילו מהשלטון. איטו, כאמור, הגיע כדי לשכנע את קומוטו לשתף פעולה בהפלת ג'אנג. כעת, הסוחר נדהם לשמוע מהקולונל שיש תוכנית כזאת, למעשה בשלבי תכנון מתקדמים עד מאד.

סוכן חשאי, קושר, מניפולטור: קולונל קומוטו דאיסקו

סוכן חשאי, קושר, מניפולטור: קולונל קומוטו דאיסקו

            כיצד איטו עצמו יוכל לעזור? קומוטו ביקש ממנו להפעיל למען המזימה את קשריו האפלים והנסתרים. כי איטו היה ידוע במנצ'וריה לא רק כסוחר חוקי. כמו "אזרחים מכובדים" רבים אחרים, הוא היה קשור עם מיני פושעים, סוחרי סמים, הרפתקנים יפנים במנצ'וריה ויתר טיפוסים מפוקפקים. היו אלו אותם ה"רונין" שדיברנו עליהם בפוסט הראשון, שאספו מודיעין עבור הצבא היפני, ניהלו מאורות סמים וקיימו קשרים עם כנופיות שודדים וגורמים פליליים בחברה המנצ'ורית-סינית. הפושעים הללו, הסביר קומוטו לאיטו, לא היו אמורים להתנקש בג'אנג: לכך יידאגו חיילי הצבא היפני. עליהם לכסות על המזימה – ולהקים מסווה בפני העולם כאילו סינים עומדים מאחוריה.

קבצנים ונרקומנים: מאורת אופיום בסין

קבצנים ונרקומנים: מאורת אופיום בסין

            ובעוד איטו מתחיל להפעיל את קשריו בעולם התחתון של מנצ'וריה, עמד קולונל קומוטו בפני בעיה חדשה. לזעמו הסתבר לו כי ללא ידיעתו, תוכננו שתי מזימות עצמאיות לרצוח את ג'אנג על ידי גורמים אחרים בצבא היפני. מיד כששמע קומוטו על המזימות הללו, הוא החליט לסכל אותן בכל מחיר. קנאי לכבודו ולתהילתו שלו, החליט הקולונל להגן על ג'אנג בחירוף נפש מפני כל אדם מלבדו. ראשית כל, שמע ממקורותיו כי סוכנים חשאיים יפניים, בראשות רב המרגלים דויהארה קנג'י, מתכננים להתנקש במרשל הזקן במקום מושבו בבייג'ינג. הרעיון היה לחולל הפיכת חצר במשמר הראש של המרשל הזקן באמצעות אחד ממפקדי המשמר, קצין יפני בדימוס. "אני לא ארקוד לפי החליל של דויהארה," כתב קומוטו לאחד מחבריו, והוסיף כי החיילים הסינים בבייג'ינג לא אמינים ואין לסמוך עליהם במשימה שכזאת. לפיכך, כפי שהתפאר במכתב לאותו חבר, הצליח קומוטו לאתר את הנשק שדויהארה תכנן להעביר למשמר בבייג'ינג והטיל וטו על המשלוח. כששליחי דויהארה ניסו לשדוד את הנשק, השתמש קומוטו בשוטרים צבאיים על מנת לעוצרם בכוח.

קולונל דויהארה קנג'י: סוכן חשאי וקצין מודיעין. הוצא להורג לאחר משפטי טוקיו כאחד מהגרועים שבפושעי המלחמה היפניים.

קולונל דויהארה קנג'י: סוכן חשאי וקצין מודיעין. הוצא להורג לאחר משפטי טוקיו כאחד מהגרועים שבפושעי המלחמה היפניים.

צרות גדולות יותר גרמה מזימה עצמאית שנייה, שתוכננה בידי לא אחר ממפקדו של קומוטו, ראש צבא גוואנדונג גנרל מוראוקה צ'וטארו. מוראוקה אמנם סירב לבקשותיו של הסוחר איטו לרצוח את ג'אנג, אולם כאשר גילה כי הממשלה והמטכ"ל נסוגו מכוונותיהם לפרק את חיילי המרשל הזקן מנשקם, התחיל להרהר אף הוא בפעולה עצמאית. באחד מימי האביב, הזמין למטה בדיירן קצין בשם טָקֶשִיטָה יושיהָארוּ, ששימש באותה העת כנספח הצבאי בעיר חרבין, והורה לו לנסוע לבייג'ינג ולארגן התנקשות בג'אנג. אולם קומוטו, שהבחין בטקשיטה עובר במסדרון, גרר אותו לחדרו, הצליח לסחוט ממנו את פרטי המזימה ולבסוף שכנע אותו שלא לשתף עמה פעולה. "התוכנית הזאת גרועה," הבהיר הקולונל, "בייג'ינג צפופה עד להתפקע בכוחות סיניים וזרים, ומסוכן לבצע שם את ההתנקשות." טקשיטה, הבהיר, אינו צריך לסרב לפקודתו של מוראוקה. במקום זאת, עליו לנסוע לבייג'ינג, לאסוף מודיעין על תנועותיו של ג'אנג ולדווח לקומוטו, שיידאג לכל היתר. התוכנית, הסביר קומוטו לטקשיטה, היתה להמתין שג'אנג יחזור ברכבת מבייג'ינג למוקדן, בירת חבל מנצ'וריה, ולחסל אותו בדרך באמצעות פצצה. אכן, המתבונן מהצד נדהם לא רק מהאירועים שהתרחשו באותה התקופה, אלא מהאווירה בצבא גאוונדונג: יחידה צבאית כאוטית שבה מפקדים ופקודים קשרו אחד נגד השני, ומשמעת הפכה לשמועה עמומה. אחד מעוזריו של קומוטו, למשל, נהג לבדוק שגנרל מוראוקה אינו בחדרו בכל פעם שהחלה התייעצות על הרצח, לבל יגיעו אליו הצלילים.

כולם קשרו נגד כולם - מפקדת צבא גוואנדונג

כולם קשרו נגד כולם – מפקדת צבא גוואנדונג

איטו הסוחר ואנשיו היו אחראיים להסוואה. באמצעות רונין, הרפתקן ופושע יפני ממקורביו, הצליח איטו ליצור קשר עם סרסור סיני, קצין בדימוס שרחש איבה עזה לג'אנג זואו-לין. לבקשת הרונין, שפעל בשמו של איטו, השיג הסרסור "שלושה סינים שחייהם אינם שווים פרוטה". היו אלו שלושה קבצנים מכורים לאופיום. מכאן, התחיל תהליך שהעיתונאי האמריקאי יו בייאס, שהתמחה בחקר עולם הפשע הלאומני ביפן, כינה "העברת התפוז". סכום כסף נכבד יצא מידיו של קומוטו ועבר לאיטו, ומשם לרונין, לסרסור ולבסוף לקבצנים. כל סוכן בשרשרת "סחט את התפוז בנדיבות", שלשל כספים לכיסו, ולבסוף הגיעו שרידי הפרי המדולדל לקבצנים. כל אחד מהם קיבל מאה יין במזומן, ונאמר להם כי הם הולכים להשתתף במבצע סודי של הצבא היפני. השלושה נלקחו לבית מרחץ, נוקו, גולחו והולבשו במדים צבאיים למחצה כדי להידמות לחיילי גרילה סינים. משם נלקחו לבדיקה בידי איטו, ואחריו רב סרן קאווגואה, עוזרו האישי של קומוטו. במקום כלשהו בדרך, חשד אחד הקבצנים שמשהו אינו כשורה והצליח להימלט. השניים אחרים הובלו  באפלת הלילה לשדה ליד מסילת בייג'ינג-מוקדן, ונתקלו, לאימתם, בחוליית שומרים יפניים עם כידונות שלופים. "חבל מאד," אמר המפקד, "אבל אתם תמותו כאן." הקבצנים שופדו בכידונות, ועל גופותיהם נטמנו "מכתבי וידוי" שהוכנו מראש בידי איטו והרונין שעבד בשירותו. במכתבים, שכותביהם ניסו לזייפם בסינית קלאסית, נאמר כי הם התנקשו בג'אנג בשירותה של מפלגת האומה (גואומינדאנג), אויבתו המרה ששלטה באותה העת בדרום המדינה. בו בזמן הפעיל קומוטו סוכן אחר, מרגל מהשירות החשאי היפני וראש כנופיית שודדים, לחולל פיצוצי רכבת קטנים ברחבי מנצ'וריה "כדי ליצור אווירה של מרי והתנגדות לג'אנג."

העברת התפוז - כך כינה העיתונאי האמריקאי יו בייאס את תהליך העברת הכספים לפעולות "פטריוטיות" ביפן. בייאס חקר את הקשר בין עולם הפשע הפלילי והלאומני ביפן של טרם המלחמה.

העברת התפוז – כך כינה העיתונאי האמריקאי יו בייאס את תהליך שינוע הכספים לפעולות "פטריוטיות" ביפן. בייאס חקר את הקשר בין עולם הפשע הפלילי והלאומני ביפן של טרם המלחמה.

ב-2 ליוני הצליחו סוף סוף שליחיו של ראש ממשלת יפן, טנקה גיצ'י, שלא ידע דבר על מזימתו של קומוטו, לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג, לקטוע את המלחמה חסרת התוחלת נגד מפלגת האומה ולחזור למנצ'וריה. כך, קיווה טנקה, יהיה ג'אנג תלוי בכידונים יפניים וישוב לשתף פעולה כנדרש ממנו. המרשל הזקן נתן ליפנים "מקדמה", וחתם עם מקורבו של טנקה, נשיא חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית, הסכם נדיב שכלל העברת זכויות רכבת נרחבות. ב-1:00 בלילה, אור לרביעי ביוני, עזבה רכבתו המלכותית של ג'אנג את תחנת הרכבת בבייג'ינג והתחילה לעשות את דרכה למוקדן. בבייג'ינג, כפי שכתבנו קודם, השתלבו שניים מסוכניו של קומוטו – רס"ן טקשיטה וקצין נוסף – בקהל שבא להיפרד מהמרשל הזקן בתחנת הרכבת. כאשר ראו אותו יוצא, דהרו לשגרירות היפנית ודיווחו לקומוטו בטלגרף. סוכנים נוספים ארבו בתחנות השונות במסלול, ועדכנו את קומוטו ועוזרו כשהרכבת עברה דרכם. הקולונל התלבט האם לבטל את המשימה כאשר שמע שהרכבת מתעכבת. ביוני זריחת השמש במנצ'וריה מתחילה בערך בארבע וחצי בבוקר, והוא עודכן כי ג'אנג יגיע לנקודה המתאימה חצי שעה מאוחר יותר. יתכן והמתנקשים ייחשפו לעיניים עוינות באור השמש העולה. עוזרו של קומוטו נסע לנקודה והתייעץ עם צוותי השטח. "יש לבצע את ההתנקשות," אמר המפקד המקומי של שומרי הרכבת, "לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר."

images

בחמש בבוקר, התקרבה הרכבת של ג'אנג לצומת הוּאָנג-גוּ-טוּן, אתר שהוצע על ידי הסוחר איטו כמתאים ביותר להתנקשות. הוא וקומוטו הבינו כי ייקשה עליהם להטמין פצצה במסילה הסינית, שנשמרה על ידי חיילים יומם ולילה. אולם בהואנג-גו-טון עברה המסילה מתחת לגשר של חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית (שהיתה בבעלות יפנית). לפי ההסכמים בין סין ליפן, נאסר על חיילים ושוטרים סינים להתקרב למסילה היפנית, וכך יכלו הקושרים לרקום את תוכניותיהם בשקט. המפקד היפני המקומי, שעבד בתאום הדוק עם קומוטו, הסתיר בבקתת המשמר כמות נכבדה של "חומר נפץ צהוב", שנחשב לאחד המתקדמים ביותר באותה התקופה. כשהוא ואנשיו שמעו שהרכבת מתקרבת, רוקנו שקי חול שנועדו למנוע מגנבי ברזל לטפס למסילה היפנית, מילאו אותם בחומר נפץ מלוא השק וקשרו אותם לגשר. השקים חוברו בכבל לתוך מנגנון שהוסתר בבקתת המשמר. יחידת מהנדסים, שהוזמנה על ידי קומוטו במיוחד מקוריאה, טיפלה בפרטים הטכניים. ב-5:20 בערך הגיעה הרכבת של ג'אנג לצומת. המרשל הזקן אמנם דאג לאבטח את הרכבת שלו במכונות ירייה, אך גם ארגן לעצמו קרון פרטי ומלכותי, בולט מאד, שהסגיר את מיקומו למתנקשים (מה שגם שקומוטו ממילא ידע את מספר הקרון תודות לאינפורמציה שקיבל מסוכניו). כשעברה הרכבת, סימן מפקד המשמר למהנדסים שבתוך הבקתה, ואלו לחצו על המתג.

ברכבת עצמה, ישב ג'אנג זואו-לין עם אחד ממפקדי צבאו והיועץ היפני שלהם, רב סרן גִיגָה. קומוטו ידע שגיגה הולך להיות ברכבת, אולם לא היה אכפת לו. "היועצים הצבאיים האלה," אמר לאחד ממקורביו, הם לא קצינים יפניים אמיתיים, אך ורק "התולעים הפרזיטיות של ג'אנג."  ב-5:20 קם ג'אנג כדי לקחת את מעילו מהקולב, ובדיוק אז התפוצץ הגשר והתמוטט על גג הרכבת. הקרונות נפגעו מההריסות והחלו לבעור. ג'אנג עצמו חטף רסיס בחזה, והקצין הכפוף לו נהרג מיד. רב סרן גיגה, שלמרבה המזל לא נפגע כלל, ארגן את השומרים הסינים, ואלו פילסו דרך מחוץ לרכבת הבוערת והעלו את המרשל הזקן על מכונית. הוא מת בביתו שבמוקדן כעבור חמש שעות, בשעה עשר בבוקר בערך. קומוטו קיווה לנצל את האירועים כדי להשתלט על מנצ'וריה, אך תקוותו נכזבה. הוא אמנם העמיד את הכוחות היפניים בכוננות מלאה, אולם ראש מטה צבא גוואנדונג, שלא ידע דבר על התוכנית, ביטל את הכוננות מיד לאחר הרצח כדי למנוע עימות עם הצבא הסיני.

הרכבת של ג'אנג, לאחר ההתנקשות

בטוקיו, פרץ ראש הממשלה טנקה בבכי כאשר שמע על רצח ג'אנג. "מפעל חיי קרס," אמר. "הילדים הללו לא יודעים את נפש הוריהם." כבר מההתחלה חשד שהרוצחים היו קצינים יפנים, במיוחד כאשר גנרל יפני בדימוס, ממקורביו, העביר לו דו"ח חקירה מזירת הרצח. המידע שהגיע ממקורות שונים חשף עד כמה תוכנית הכיסוי של קומוטו היתה חובבנית: הקבצן שברח דיווח לרשויות הסיניות, מנהל בית המרחץ ראה את הגופות ודיווח למשטרה שהקבצנים הובאו אליו על ידי הצבא היפני, פוליטיקאים יפנים מהאופוזיציה הגיעו לאזור ופתחו בחקירה משלהם, לצד החקירה של הגנרל המקורב לטנקה. למרות ניסיונות הקונסוליה היפנית המקומית להסתיר ולטייח, המידע היה ברור כשמש. הכבל של מנגנון הנפץ, שנשאר בזירת הרצח, הוביל לבקתת המשמר היפנית. גם שרידי חומר הנפץ הצהוב, שנשאר בזירה, העידו על מעורבות כוחות קיסריים: באותה התקופה, רק הצבא היפני החזיק בחומר הנפץ הזה. אפילו מכתבי ה"וידוי" שהושתלו על גופות הקבצנים לא נכתבו בסינית קלאסית אותנטית אלא בניב ספרותי יפני (קָאנְבּוּן). מלבד זאת, מבט אחד על גופות הקבצנים הספיק כדי לזהות אותם כנרקומנים, לא בדיוק מאפיין של סוכנים חשאיים ולוחמי גרילה סינים. בשיחה עם שרי הצבא והצי חשף טנקה את הפרטים והבהיר כי יעניש את הרוצחים היפנים בחומרה רבה. הגנרלים והאדמירלים ידעו היטב במה מדובר: למעשים שביצע קומוטו, הדין הצבאי היפני היה מוות בכיתת יורים. כל כך בטוח היה ראש הממשלה בעצמו, עד שמיהר לדווח לקיסר הצעיר, הירוהיטו, כי הרוצחים היו יפנים, והמליץ להעניש אותם במלוא חומרת הדין. הקיסר הסכים, וציווה על טנקה להשיב ללא דיחוי את המשמעת לצבא.

פרץ בבכי - ראש הממשלה טנקה גיצ'י

פרץ בבכי – ראש הממשלה טנקה גיצ'י

אולם לחרדתו, נתקל ראש הממשלה בהתנגדות הולכת וגוברת מכל עבר. שר הצבא אמנם הבטיח לחקור, אולם בלחץ קציניו החליט לטייח את כל הסיפור. אם יועמד קומוטו למשפט צבאי, אמרו קציני המטכ"ל ומשרד הצבא, הוא יחשוף את כל הפרטים וכבוד הצבא ייפגע. בעבר, שימשה מפלגתו של ראש הממשלה טנקה, סֶיוּקָאי, כגורם ליברלי-אזרחי רב עוצמה שנאבק עם הצבא על השליטה במדינה. אולם כעת, החליטו ראשי המפלגה, סגן שר החוץ מוֹרי קאקוּ ושר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י, לתקוע סכין בגבו של ראש הממשלה, יו"ר מפלגתם. מורי, לאומן קיצוני שדגל בהתפשטות טריטוריאלית בסין, הסכים בסתר עם מעשיו של קומוטו. טנקה, ברשלנות שאין כמותה, מינה אותו לחבר בועדת החקירה הממלכתית, ושם הצליח לחבל במאמצי גילוי האמת ולמעשה לחסום אותם לגמרי. שר הרכבות אוגאווה היה פטרונם של הרונין, ההרפתקנים וסוחרי הסמים היפנים במנצ'וריה. הוא שמע מהם במהרה את כל האמת, והחליט להגן עליהם. קומוטו וחבריו, כתב אוגאווה לימים, אמנם פעלו כנגד מדיניות הממשלה, אבל יש להעריץ את הפטריוטיזם ואומץ הלב שלהם. מלבד זאת, גילוי הפרשה יביך את יפן בזירה הבינלאומית, יספק לסינים תירוץ לדרוש את נסיגת הכוחות היפנים ממנצ'וריה וגרוע מזה – יעניק לאופוזיציה עילה לדרוש את התפטרותה של הממשלה. אוגאווה שילם כסף לסרסור הסיני שהיה מעורב ברצח, סייע לו לפתוח מאורת סמים משלו בעיר דיירן וכך דאג להשתיקו. האופוזיציה הליברלית, מצדה, לא הושיטה לטנקה יד תומכת. בדיוק להיפך: נציגיה בפרלמנט תקפו אותו בשאלות מביכות ורמזו כי ויתר על זכויותיה של יפן בכך שהניח לשומרים סינים להתקרב למסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית.

שילם לסרסור - שר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י

שילם לסרסור – שר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י

ביוני החליטה הממשלה היפנית, בהשפעתם של מורי ואוגאווה, לדחות את הצעת ראש הממשלה להעמיד את קומוטו למשפט לפני בית דין צבאי. אמנם שר הצי, אדמירל אוקאדה, וכמה שרים אחרים תמכו בטנקה, אך לא היה בכך די. ראש הממשלה, שחש כי הוא מבודד לגמרי, צעק, דיבר בהתרגשות כאילו דמעות חונקות את גרונו וניסה להסביר שזו הזדמנות פז לרסן את קציני הצבא, אולם איש לא רצה להקשיב. הוא עצמו דאג לצנזר את הסיפור בעיתונות, כדי למנוע שערוריה, וכך מנע מעצמו תמיכה ציבורית ויכולת לרכוש בעלי ברית מחוץ למעגל השרים הבכירים. בצר לו, חזר טנקה לקיסר ואמר שאין מה לעשות: אי אפשר לפתוח משפט צבאי, וצריך לתת לצבא לטפל בקומוטו כראות עיניו. הירוהיטו זעם: "זה שונה ממה שאמרת לי קודם, לא?" הטיח בטנקה. "אולי כבר תגיש את ההתפטרות שלך?" הקיסר הפנה לראש הממשלה את גבו ואמר לאחד מאצילי החצר הבכירים: "ראש הממשלה היה מאד לא ברור בנושא הזה. שלא ידבר איתי על זה עוד פעם."  טנקה יצא מהקיסר כשדמעות שוטפות את עיניו. מספר ימים לאחר מכן הגיש את התפטרותו, וכעבור חודשים ספורים נפטר.

דרבן את ראש הממשלה להתפטר - הקיסר הירוהיטו

דרבן את ראש הממשלה להתפטר – הקיסר הירוהיטו

התוצאות היו הרות אסון. קומוטו ומפקדו, גנרל מוראוקה, סולקו אמנם מהצבא, אולם הקולונל מעולם לא נענש על מעשיו. הקצינים היפנים למדו, פשוטו כמשמעו, שאי ציות משתלם. הקיסר, שנבהל מהתפטרותו של טנקה, החליט, בעצת יועציו, שלא להתערב בפוליטיקה פעם נוספת בצורה כזאת. בעתיד, שיחות עם ראשי ממשלה יתנהלו בעיקר בתיווך יועצים. מכיוון שראשי הצבא זכו עדיין לגישה חופשית לקיסר מתוקף הפריבילגיות שהוענקו להם ("זכות הפיקוד העליון"), חיזקה הפרשה, באופן אירוני, את מעמדם של הכוחות המזויינים והחלישה את המפלגות, הפוליטיקאים והכוחות הליברליים. גנרל טנקה גיצ'י, האיש שהחל דרכו כקצין פרוע ומרדני, שדאג להפיל ממשלה אזרחית ב-1912 (ראו פוסט קודם: כשראש הממשלה החליף צבעים)משום שקיצצה את תקציב הצבא ותמך במדיניות נוקשה נגד סין, ניסה, ברגע האחרון ממש, לבלום את הסלע בדרכו לתהום. אולם השדים שהוא עצמו סייע לשחרר מהבקבוק היו חזקים ממנו ודרסו אותו בדרכם. כך, נסללה הדרך להפקרות המוחלטת שאפיינה את הצבא היפני בשנות השלושים, החל מההשתלטות הלא חוקית על מנצ'וריה ב-1931, עד לסדרת ההתנקשויות הפוליטיות וההפיכות הצבאיות ששיאן ב-1936. באופן עקיף, הובילה שרשרת האירועים הזאת למלחמה עם סין ב-1937, ומכאן למלחמת העולם השנייה במזרח, פצצות האטום על הירושימה ונגסקי וחורבן הקיסרות היפנית כולה.

"הפוליטיקאים", אמר בדיעבד קולונל סוזוקי טייאיצ'י, דמות מרכזית בהשתלטות הבלתי חוקית על מנצ'וריה ב-1931, "לא הבינו באמת את הצבא. הם לא ידעו שאם לא עוצרים את אנשי הצבא, הם יפעלו לפי האינסטינקט שלהם וייכבשו שטחים בלי גבול."  ב-1928, הממשלה היפנית, הפוליטיקאים האזרחיים והקיסר לא היו שם כדי לעצור את הקצינים. הם, והאימפריה היפנית, עתידים היו לשלם על כך מחיר נורא.

ובשולי הדברים: הנקודה הישראלית

פרופ' אהרון שי כותב בספרו, "הגנרל שלא נלחם", ביוגרפיה של ג'אנג שואה-ליאנג (בנו ויורשו של ג'אנג זואו-לין), כי הדי האירועים במוקדן הגיעו עד למשוררת לאה גולדברג בישראל. מדהים לראות כיצד אירועים דרמטיים וטרגיים מאבדים מעוקצם והופכים, בארץ רחוקה, לאגדה חביבה. צ'ן סו-לין הגיבור נלחם בדרקון שחור (מן הסתם יפני) שמידפק על שערו ומנסה לחטוף את בתו היפה:

בארץ סין גר צ'ן סו-לין

בבית עם גינה

ולו שלושה בנים גדולים

ובת אחת קטנה

[…]

אז מגנו של צ'ן סו-לין

יצא צבא גדול

עשרים ושתיים נמלים

וגנרל חרגול

לאה גולדברג, "בארץ סין: מה עושות האיילות"?

הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

images

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" - גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון - קולונל קומוטו דאיסקו

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

Shady-Deal

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

 Asashoryu_fight_Jan08

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

_44920207_03_ap

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

אישיווארה קנג'י

אישיווארה קנג'י

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

אפוקליפסה עכשיו - ייצוג מודרני של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

אפוקליפסה עכשיו – ייצוג נוצרי פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

מלחמת התשה - חפירות במלחמת העולם הראשונה

מלחמת התשה – חפירות במלחמת העולם הראשונה

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

Asashoryu_fight_Jan08

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

לתת ליפן במתנה - חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

לתת ליפן במתנה – חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך - גנרל הונג'ו שיגרו

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך – גנרל הונג'ו שיגרו

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה - ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

אשמה של אלפיים שנה – ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

הוביל את יפן לאסון - אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

הוביל את יפן לאסון – אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

"רק מבצע משטרתי": מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה?

מדוע מדינות כבר לא מכריזות מלחמה? למעשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה קשה למצוא דוגמאות למלחמות שהוכרזו באופן רשמי. תחת זאת, מדינות מעדיפות לכנות את המלחמות שלהן "סכסוך מזוין", "מבצע משטרתי", "פעולה נגד הטרור" או אפילו, לפעמים, "מבצע לשלום הגליל". כך, הכרזת המלחמה- מסורת בת אלף שנה ויותר- נמוגה מההיסטוריה בקול דממה דקה. למה זה קרה? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלחמות, חוקים ומשפטנים שיורים לעצמם ברגל.

 

לפיכך יש לי את הכבוד להודיעך, שאם, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, יתקבלו הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה.

לורד הליפאקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה

שר החוץ הבריטי לורד הליפקס. הכרזת מלחמה מנומסת.

"יש לי את הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עמדו עוד על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפצצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.

באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד- ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי-מערבי בין מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית אכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?

אחת מהכרזות המלחמה האחרונות בהיסטוריה. הנשיא רוזוולט מכריז מלחמה על גרמניה הנאצית.

הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע בפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.

במאה השש והשבע עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, ניסו הוגים ומשפטנים רבים לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבהם, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה, הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": למנוע פלישה, עלבון כלפי אלוהים, מטרה מוסרית, אפשרות לניצחון, ופרופורציה בין האמצעים שמשתמשים בהם למטרה שמשיגים בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה צודקת (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית-רומית:

הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או […] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל זכות והשלכותיה הספצפיות. ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל"אויב". פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים […]ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות.

הוגו גרוטיוס, מחבר "משפט המלחמה והשלום"

עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה עשרה, ומדינת הלאום במאה ה-19, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזויינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי וחוקי הכבוד הרגילים.

פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן, חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.

החלום הנאיבי הפך לסיוט. טקס חתימת חוזה קלוג-בריאן

באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג-בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, שיחק חוזה-קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג-בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק….

מלחמה? מה פתאום. חיילים יפנים רוצחים שבוי סיני במהלך אונס ננג'ינג.

המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.

אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל- אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.

הפסיקו להכריז מלחמה. טנישה פזאל.

כאן, נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות במלחמה צודקת (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי-בינלאומי (IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באלו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאלו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים לאוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא בזה.

אולם, כך טוענת טנישה פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, חלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שיהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק קולטרלי (נכון לכל מלחמה כמעט בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק" לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגשות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.

ירו לעצמם ברגל. הכרזת זכויות האדם של האו"ם.

בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA  ברחבי העולם.

צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם – ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחוייבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהם עדיין משמרים מסורות בריטיות שכוחות.

יש להדגיש, שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא בהחלט מאפשרת לה (לפעמים) יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות, לא תמיד בהצלחה, להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.

אלוף דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, וקציניו במהלך מבצע שוטר, יולי 1948. לא מלחמה – רק דיכוי פורעי חוק.

לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי", וכדי לעשות זאת היה צריך להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום שבריטניה לא רצתה להקצות. במקרים אחרים, תרצה המדינה לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.

לא מיהר להכריז מלחמה. אהוד אולמרט בטקס לציון מלחמת לבנון השנייה.

מבחינה כלכלית – מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר עומד השוק בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם ולא להודות בכך. באופן זה, מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אז אולי היה אפשר לאכוף אותן על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהן לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: