חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.

 

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.