מה קורה כשאחד ממנהיגי האופוזיציה מנסה להפיל את ראש ממשלת יפן מכיסאו, והלה מחליף צבעים במהירות? האם הוטל על ראש הממשלה כישוף, וכיצד הגיבו הגנרלים? ב-1912, טלטלה את יפן סידרה של אירועים דרמטיים: מאצילים שסוגרים "דילים" וכותבים "צווים קיסריים" בחדרים סגורים, עד לנאומים משלהבי המונים, מכות בפרלמנט והפיכות "חוקיות" מטעם הצבא והצי. הגנרלים שרצו עוד שתי דיביזיות, הפוליטיקאי שרצה רכבות, ההמונים שרצו דם ואדמירל ערמומי אחד, שמשך בחוטים בתקווה להשתלט על המדינה. ינשוף היסטורי, בפעם הראשונה בעברית, על המשבר הפוליטי של טאישוֹ – ההצגה שמולה נראה ה"תרגיל המסריח" שלנו כמו יריד לימונדה של בנות הצופים.

הפרלמנט היפני בתחילת המאה העשרים היה מקום מוזר, אלים מאד, במקרים מסויימים אפילו ביזארי. האי במרכז המליאה שהפריד בין שתי המפלגות הגדולות הפך, לעיתים קרובות מדי, לזירת קטטות אלימה. המפלגות נהגו להושיב את חברי הפרלמנט הצעירים, החזקים והמאיימים יותר ליד "שטח ההפקר" הזה, כדי שיוכלו להגיב במהירות לכל התגרות מצד היריבים הפוליטיים. לוחות המתכת עם שמות חברי הפרלמנט מוסמרו בשלב מסויים לשולחנות, לאחר שהתגלה כי הפכו לעיתים קרובות לנשק הטלה מהיר וקטלני בידיהם של פוליטיקאים ניצים ומיומנים באומנויות לחימה. אולם ביום חורף קפוא אחד בטוקיו, ב-10 בפברואר 1913, נשברו כל השיאים. אירועי אותו היום היו כל כך רבי עוצמה, עד שנחקקו בזיכרון רבים לשנים רבות. מעל הכל, פשטה שמועה עקשנית כי אחד מנואמי האופוזיציה הטיל כישוף על ראש הממשלה – שמועה שהובילה להשלכות פוליטיות משמעותיות שנים לאחר מכן.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. כדי להבין איזה מין כישוף הוטל בדיוק על ראש הממשלה, הנסיך קאצוּרָה טָארוֹ, ולמה הוא בדיוק שינה צבעים, צריך לחזור מספר חודשים לאחור ולהסביר את הרקע לסדרת אירועים עוצרי נשימה, מסעירים ודרמטיים, שכונו לימים "המשבר הפוליטי של טאישו". יותר מאשר משבר פוליטי, היתה זו מלחמת הכל בכל, סדרת הפיכות צבאיות ואזרחיות שהפילו שתי ממשלות, במהירות שיא, אחת אחרי השנייה. כולם היו מעורבים במאבק הפוליטי הזה: המפלגות השונות, הקהילה העסקית, העיתונות, ההמונים ברחובות, שרי הממשלה, האצולה הגבוהה ומעל הכל – הצבא והצי.

היה מעורב בהפלת ממשלה – הצבא הקיסרי היפני

            כאשר אנחנו מדברים על הפלת ממשלה ביפן של אותה התקופה, צריך להבין איזה מין סוג משטר שרר במדינה הקיסרית ב-1912. יפן באותו הזמן כבר לא היתה דיקטטורה, בוודאי שלא במובן המלא של המילה. הפרלמנט שקק מפעילות, העיתונות השתוללה, מפלגת סֶיוּקָאי הליברלית (מילולית: אגודת ידידי החוקה) שלחה את זרועותיה לכל יפן, וכל זרועות הממשל, לבד מהקיסר, היו נתונים לביקורת מתמדת ונוקבת. מצד שני, המדינה היתה גם רחוקה מלהיות דמוקרטית. הבית התחתון של הפרלמנט היה יכול לחוקק חוקים, אבל כל חוק שאושר היה נתון לווטו של בית הלורדים, מוסד שלא נבחר בידי הציבור. זכות הבחירה לבית התחתון הוגבלה אף היא אך ורק למיעוט, גדול אמנם, של גברים בעלי רכוש, הצבא והצי לא היו נתונים לפיקוח של הממשלה, שבעצמה לא נבחרה. במקום זאת, ראשי ממשלה מונו בידי מועצה לא רשמית של נסיכים, דוכסים ורוזנים שכונו ביפנית גֶנְרוֹ (מילולית: זקנים ראשוניים), האבות המייסדים של משטר מייג'י שעדיין היו בחיים ובני חסותם הישירים. מינוי ראש הממשלה לא היה קשור, לפחות לא ישירות, לבחירות הכלליות לפרלמנט. בכל פעם שראש ממשלה התפטר, התכנסה מועצת הגנרו ו"המליצה" לקיסר על מועמד חדש, המלצה שתמיד התקבלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר היה יכול למרר את חייו של ראש הממשלה על ידי חסימת תקציבים ולהשפיל אותו באמצעות הצעות אי אמון.

הארה קיי – מנהיג מפלגת סיוקאי. חילק כופתאות לנאמניו במחוזות.

הקיסר הצעיר יושיהיטו (טאישו), שלט מ-1912 עד 1926. מינה ראשי ממשלה לפי עצתם של חברי מועצת הגנרו

            הצבא והצי, כפי שאמרנו קודם, לא היה כפופים באופן ישיר לממשלה. במקום זאת, הם נהנו מזכות פנייה ישירה לקיסר, שנחשב למפקד העליון של הצבא. "זכות הפיקוד העליון" (יפנית: טוֹסוּי-קֶן) אפשרה לשני השירותים המזויינים "לעקוף" את ראש הממשלה כאשר חפצו בכך. לצבא לא היה מפקד יחיד. שלטו בו למעשה שלושה אנשים: הרמטכ"ל, שר הצבא והמפקח הכללי על ההדרכה הצבאית, כאשר לכל אחד מהם היה זכות לגישה ישירה לקיסר. בפועל, שלטו "שלושת הגדולים" בהתאם לקונצנזוס ששרר בחבר הקצינים, ותומרנו לעיתים קרובות בידי מפקדים זוטרים מהם, מיני יועצים, עוזרים וראשי מחלקות ולשכות. שרי הצבא והצי, במיוחד, היו יצורים משונים. הם היו חברים בממשלה, אך לא כפופים לה, מפני שהחוק חייב אותם להיות גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. לפיכך, הם תומרנו לעיתים קרובות בידי הכפופים להם בצבא, ונחשבו בממשלה כשגרירים ודוברים של כוח זר ולעיתים עוין.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה ראשונה

היחסים בין הגורמים השונים במערכת הפוליטית היפנית הגיעו לסף פיצוץ לקראת שנת 1911. לכל אחד מהם היו תוכניות סותרות, ולרוב גרנדיוזיות, לעתיד המדינה, ופשוט לא היה כסף על מנת להגשים את כולן. מפלגת סיוקאי ומנהיגה הערמומי, הארה קיי, קנו קולות באמצעות חלוקה נדיבה של תופינים וכופתאות לפעיליהם ומקורביהם במחוזות השונים, במיוחד בנייה של בתי ספר, סכרים, נמלי ים ומסילות רכבת. הקהילה העסקית דרשה לקצץ במיסים. הצי רצה ספינות קרב חדשות ויקרות כדי להתחרות עם יריביו הבריטים והאמריקאים, ואילו הצבא דרש שתי דיביזיות נוספות כדי "להגן" על קוריאה, שסופחה לא מכבר ליפן, "לשמור על האיזון" מול רוסיה ולהגביר את פעילותו בצפון סין. בינתיים, החוב הלאומי של יפן הרקיע שחקים, ושר האוצר דרש בתוקף לקצץ רוחבית בתקציב כל משרדי הממשלה. כרגיל, הצדדים השונים ישבו מסביב לשולחן, והחליטו להתפשר: כולם יספגו קיצוץ מסויים, אבל מי שחשוב יותר יסבול פחות מאחרים. ברכבות אי אפשר לקצץ יותר מדי, כי מפלגת סיוקאי, התומכת העיקרית של הממשלה, עלולה לכעוס. הצי, באותה תקופה, היה בעל ברית של הליברלים, אז גם בספינות המלחמה שלו אסור לקצץ. מיסים צריך להוריד "כי הבטחנו". ועל חשבון מי היתה הפשרה? ניחשתם נכון, הצבא. איתרע המזל, ושר הצבא היה חולה במחלה סופנית והיה מסוגל רק לחרחר כמה גמגומים לא מובנים כמחאה. דעת הקהל, שעוצבה במידה רבה בידי העיתונות הליברלית, תיעבה את הצבא, שנתפס כמעוז השחיתות והדיקטטורה, ולא היתה מוכנה לתת לו אפילו אגורה שחוקה. הקמפיין הציבורי נגד הצבא נתן רוח גבית למנהיגי הממשלה, והם החליטו ש"בעת הזאת" הגנרלים יכולים לשכוח משתי הדיביזיות החדשות שלהם.

ספינות המלחמה החדשות מדגם דרדנאוט – הצי היפני החליט שהוא חייב להשיג את הצעצועים האלה כדי לשמור על כוחו מול חילות ים אחרים בעולם

            מנהיגי הצבא החליטו שהפעם הם לא מוותרים.  בעיניהם, הפוליטיקאים הליברלים היו חבורת מושחתים בוגדניים שגמרו אומר להרוס את הצבא כדי לפגוע בקיסר ולהחריב את המדינה היפנית, תוך שיתוף פעולה עם אנשי עסקים חמדנים. כדי להוסיף קצף על ביזיון, הצי – שנוא נפשם של הגנרלים – קיבל את כל מה שרצה בעוד הם לא קיבלו דבר. בתגובה להחלטת הממשלה, מנהיגי הצבא החליטו לנצל לָקוּנה בחוק ולבעוט את יריביהם החוצה מהשלטון באמצעות תכסיס פוליטי מלוכלך. הם דרשו משר הצבא להתפטר כמחאה על הקיצוץ בתקציב, וכאשר עשה זאת – פשוט סירבו למנות שר חדש. דעת הקהל בצבא הובלה בידי קצינים זוטרים, ובראשם ראש לשכה בשם טָנקָה גיצ'י, שמפאת מעמדו הנחות לא היה יכול לדבר, לשאת ולתת עם מנהיגי הממשלה. במצב המוזר הזה, שבו "הזנב מכשכש בכלב", כל משא ומתן עם ראשי הצבא היה ברכה לבטלה, משום שאלו ממילא תומרנו בידי קצינים זוטרים וקיצוניים. אף גנרל לא העז להפר את הקונצנזוס שקבעו טנקה וחבריו, אולם לפי החוק הממשלה היתה חייבת למצוא גנרל בשירות פעיל כדי למלא את התפקיד. מכיוון שלא נמצא כזה, הקבינט היה חייב להתפטר.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה שנייה

בכל אותו הזמן, צפה ראש הממשלה לשעבר, הנסיך קאצורה טארו, בשקיקה באירועים המתרחשים מול עיניו. כגנרל מרכזי בדימוס, אציל בכיר וחבר במועצת הגנרו, הוא נהנה ממוניטין גם בקרב הפוליטיקאים הליברליים, ונחשב באופן מסורתי כמתווך בינם לבין הממסד השמרני. אולם זמן קצר לפני המשבר נאלץ קאצורה, למורת רוחו, לעבור לארמונו של הקיסר החדש והצעיר, ולשמש כמורה וחונך להוד מעלתו. קאצורה, שהיה בשיא שאיפותיו הפוליטיות, השתעמם שיעמום רב מתפקידו החדש, והחל לטוות חוטים ותככים כדי לחזור לכורסה האהובה עליו בלשכת ראש הממשלה. לפיכך, למרות תחינותיהם של ראש הממשלה סאיונג'י והארה קיי, מנהיג מפלגת סיוקאי, סירב בתוקף לתווך בין הממשלה לצבא – תפקיד מסורתי שביצע בעבר פעמים רבות – בנימוק שכחבר בסגל הארמון אסור לו להתערב בפוליטיקה. קאצורה צפה בהנאה ביריביו מתבשלים במיץ של עצמם, והוא ידע גם למה. הצבא, שתכנן למנות את אחד מבכיריו כראש הממשלה החדש, זכה בסטירת לחי ממועצת הגנרו. ראש המועצה חשב שלאור המשבר הנוכחי וגל השנאה בעיתונות כלפי הצבא, "לא יהיה חכם למנות לתפקיד לוחם עוטה שריון". מכיוון שחברי המועצה עצמם, רובם ככולם זקנים עייפים וחולים, סירבו בתוקף להתמנות לתפקיד, נותר רק מועמד מתאים אחד – הנסיך קאצורה עצמו. כך, הוצא ה"חונך של הקיסר" מתוך הארמון , חזר ללשכת ראש הממשלה ואחז בשקיקה בהגה המדינה. המזימה שלו הצליחה – הצבא וסיוקאי הטיחו את הראשים אחד של השני זה בזה – נפלו המומים, והזירה נותרה פנויה עבורו. או כך לפחות הוא חשב.

רצה לחזור למשרד ראש הממשלה – הנסיך קאצורה טארו

            הנסיך קאצורה היה ראש ממשלה מנוסה, אדם בעל עמדות מתונות עם אחריות תקציבית ובינלאומית, איש העולם שהכיר היטב את אירופה ודיבר גרמנית שוטפת עוד מצעירותו. אם הגנרלים חשבו שיתן להם את שתי הדיביזיות שרצו, נכונה להם אכזבה מרה. קאצורה אמר להם, בפשטות לחפש את החברים שלהם, והיה להם קשה לבצע את אותו תרגיל פעמיים ולהפיל אותו, מה גם שהיה פעם אחד מראשי הצבא. הצי, לעומת זאת, היה סיפור אחר. האדמירלים כבר חככו ידיים בהנאה בציפייה לספינות הקרב החדשות ויתר הצעצועים שהממשלה הקודמת הבטיחה להם, ורתחו מזעם כאשר גילו כי קאצורה לא מתכוון לתת להם אפילו יין שחוק אחד. בתגובה, הם החליטו לחקות את הצבא ולהפיל את הממשלה באותה השיטה. קאצורה, שהבין שאם שר הצי, אדמירל סאיטו, יתפטר, הסיכוי שלו למצוא אדמירל חדש דומה לסיכוי לחזות בגמל על פסגת הר פוג'י, הזמין את סאיטו לשיחה דחופה במשרדו. אולי אפשר למצוא פשרה? אבל הצי לא רצה משא ומתן, אלא את הראש של קאצורה על צלחת. בתגובה לפניותיו הנואשות של ראש הממשלה החדש בטלגרף, ענה שר הצי כי הוא "מחלים ממחלה" בעיר קטנה ליד נגויה. לא, הוא לא פנוי לפגישה – שראש הממשלה ינסה מאוחר יותר. למעשה, הסתתר אדמירל סאיטו בביתו בטוקיו, ועל דלתותיו שמרו קצינים חמושים שהותרו לא להכניס פנימה איש בנימוק כי "השר לא בבית". קאצורה, שלא היה טיפש, הצליח למצוא את סאיטו באמצעות רישומי הטלגרף, כפה עליו פגישה, הקסים אותו באמצעות קולו המתקתק והשיג פשרה: הכסף יועבר לצי, אך יתפרש על שני תשלומים במשך שנתיים.

הבריז לראש הממשלה – אדמירל סאיטו מקוטו

כאשר האדמירלים שמעו על הפשרה, הם רתחו מזעם. הצי, כמו הצבא, לא נשלט בידי השר אלא בידי אדמירלים זוטרים יותר, שתומרנו בידי קצין פנסיונר, "אבי הצי היפני", אדמירל בדימוס, הרוזן יממוטו גוֹנְבָּה. יממוטו, אדם מלכותי, גבוה וחזק, ומרשים, הטיל אימה עם שפמו המכובד, שיערו הלבן וקולו הרועם. כאשר שמע על הפשרה, נתן הוראה לקציני הצי לדחות אותה מיד. "אין להתפשר עם קאצורה," קבע, "כי כבודו של הצי עומד כאן למבחן." במילים אחרות: "את כל הכסף, עכשיו, או שהממשלה נופלת." בפועל, רקם יממוטו תככים פוליטיים מתוחכמים משלו. אם קאצורה ייפול, כך ידע, לא ימונה עוד ראש ממשלה שמזוהה עם הצבא, כי מפלגת סיוקאי תמרר את חייו. הגנרו יחפשו ראש ממשלה שיזכה לתמיכתה של המפלגה, אך מפאת שמרנות לא ימנו פוליטיקאי נבחר לתפקיד. מכיוון שהצי היה בעל הברית הבכיר של הסיוקאי, ככל הנראה ראש הממשלה הבא יתמנה משורותיו. בקיצור- יממוטו עצמו חמד את התפקיד, ותמרן את האדמירלים ככלי שחמט כדי להעיף את הנסיך קאצורה מדרכו.

חמד את תפקיד ראש הממשלה – אדמירל יממוטו גונבה

ביום המחרת, ה-19 בדצמבר 1912, נפגש קאצורה עם אדמירל סאיטו, שהתנצל ואמר לו שהוא חייב להתפטר. "אני לא אוהב את האופן שבו דברים מתנהלים בצי", אמר, "אך חובה עלי לציית." בשיחה עם סגנו, הוסיף שאם לא יתפטר מתפקידו יוחרם על ידי שאר הקצינים ויהפוך ל"מת מבחינה חברתית". אולם קאצורה הגיב למהלך של הצי, אותו צפה מראש, בתמרון נגד משלו. כמורה לשעבר של הקיסר הצעיר נהנה מהשפעה אדירה בארמון. כעת ניצל אותה, פנה להוד מעלתו והוציא צו קיסרי שיכריח את אדמירל סאיטו להישאר בתפקידו. זו היתה פצצת אטום. ביפן של אותה תקופה, דבריו של הקיסר היו פקודה שאין להרהר אחריה, ובדיוק מסיבה זו לא היה נהוג לבקש מהקיסרים צווים מעין אלו. שלטון באמצעות צווים קיסרים נחשב בריונות וגסות רוח, בערך כמו לערב את ההורים במריבה של ילדים. הצי, שהומם בידי התערבות הקיסר, שותק לחלוטין, ואדמירל יממוטו, זועם ורותח, צפה באירועים מתחת לשפמו, הלך הצידה ותכנן את מהלכיו הבאים.

פצצת אטום – מפגינים לא מרוצים מהצו הקיסרי של קאצורה

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם ה"אחרים" היו הפוליטיקאים הליברלים, חברי מפלגת סיוקאי, שנהנו מתמיכה אדירה בעיתונות ודעת הקהל. השימוש בצו קיסרי על ידי ראש הממשלה הרתיח את דמם, והעלה חזון ביעותים של דיקטטור חסר מעצורים שמושל באמצעות החצר. בתגובה, התכנסו חבורה של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים מול אח מבוערת באחד המועדונים היוקרתיים של טוקיו, והחליטו לפתוח בקמפיין ציבורי כנגד קאצורה שיאחד את הסיוקאי עם יריבתה המרה משמאל, מפלגת העם. "התנועה להצלת החוקה", שנפתחה בעצרת משותפת לשתי המפלגות, הצליחה מעבר לכל דמיון. העיתונות הליברלית פתחה במסע הסתה חסר תקדים כנגד קאצורה. במאמרי המערכת, בטורי הדעות ובנאומי הפוליטיקאים, הוצג ראש הממשלה כעריץ אכזרי, חורש מזימות ומגחך בלעג, שמנצל את הוד מעלתו חסר הישע כדי לכבול את העם בנחושתיים של דיכוי לטובתה של אוליגרכיה מושחתת של אצילים בכירים וגנרלים.

הפגנת המונים אלימה של התנועה להגנת החוקה, ראשית 1913

העיתונות סחפה את דעת הקהל מעל ומעבר למשוער, והמונים יצאו לרחובות להפגין כנגד קאצורה וממשלתו, בעוד המצב בעריה הגדולות של יפן הידרדר במהירות לאנרכיה. המשטרה לא הצליחה להשתלט על המפגינים, רבים מאד מהם פועלים עניים שניצלו את ההזדמנות לבטא מרמור של שנים כנגד הממסד. האספסוף פשט על מערכות עיתונים שזוהו עם הממשלה ושרף אותן לאפר, וכילה את זעמו על תחנות משטרה ויתר סמלים של הממסד הדכאני של המדינה. על ההפגנות ניצחו שני פוליטיקאים כריזמטיים במיוחד – אוֹזָאקי יוּקיוֹ ממפלגת סיוקאי ועמיתו, אינוקאי צוּיוֹשי ממפלגת העם. אוזאקי, חנוט בחליפה מערבית יוקרתית ואינוקאי העטוי קימונו ליבו את זעם ההמונים בנאומי הסתה משולחי רסן, בעודם מתקבלים בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. ההמון, שיכור מאלימות וניצחון, הכתיר אותם כ"אלים של הממשלה החוקתית."

"אלי הממשלה החוקתית" – מנהיג מפלגת העם אינוקאי צויושי

הנואם הגדול של יפן – אוזאקי יוקיו

בינתיים, האופוזיציה בפרלמנט מיררה את חייו של ראש הממשלה ולא נתנה לו לתפקד אפילו יום אחד. בתגובה, ניסה קאצורה, בתכסיס שהיה מוכר היטב לנתניהו שלנו, להקים מפלגה חדשה ולמשוך אליה עריקים מהסיוקאי וממפלגת העם. המהלך הצליח אמנם חלקית, אך לא עלה בידי ראש הממשלה לסחוף די עריקים כדי להשיג רוב בפרלמנט. בצר לו, פנה למקור הכוח היחיד שנותר לו – הקיסר – ודיכא את פעילות הפרלמנט באמצעות צווים מלכותיים שהוצאו בקצב מסחרר. בכל פעם שהאופוזיציה ניסתה לפעול כנגדו, השעה את פעילות הפרלמנט – אך נמנע מלפזרו, כי ידע שבבחירות תכה אותו מפלגת סיוקאי שוק על ירך. ב-10 בפברואר, התכנס הפרלמנט, נשמר בידי שוטרים, בעוד בחוץ משתוללים ההמונים. הצירים מהסיוקאי ומפלגת העם הגיעו למליאה עם ורד לבן בדש החליפה, סמל ההתנגדות לקאצורה, והתקבלו בתשואות בידי ההמונים בחוץ. ברחובות העיר המשיכו מערכות עיתונים ותחנות משטרה להישרף, בגיבוי של חבורות בריונים מקצועיים שקיבלו תשלום ממשרד מיוחד במפלגת סיוקאי.

הבעירו את טוקיו – המפגינים של התנועה להגנת החוקה

במליאה, עלה אוזאקי יוקיו, גדול נואמי האופוזיציה, על דוכן הנואמים, ונעץ מבט נוקב בראש הממשלה קאצורה שישב מולו על כיסא הכבוד. בזכרונותיו, סיפר אוזאקי כי הבחין שקאצורה יושב על הכיסא באופן לא יציב, ותכנן להמם ולהפיל אותו מהכיסא באמצעות נאום קטלני במיוחד. "אתם מצהירים על נאמנות לקיסר," הרעים בקולו, עובר לטון רועם שסחף הצידה בקלות את קריאות הבוז של תומכי קאצורה, "אבל למעשה, אתם מסתתרים מאחורי הכס שלו. כן, את הכס הקיסרי הפכתם למגן, בעודכם יורים צוים קיסריים ככדורי רובה." לקול התשואות של חברי האופוזיציה, נעתק ליבו של ראש הממשלה קאצורה. הקיסר לא משל באמת ביפן. הצוים שלו היו בעלי ערך רק כי כל השחקנים במערכת כיבדו אותם כצו אלוהי. ועכשיו – זלזל אוזאקי בצווים הללו בגלוי, ורוב הפרלמנט הריע לו! "קאצורה החליף צבעים והפך לירוק, פשוטו כמשמעו", נזכר אוזאקי לימים. "ראש הממשלה רעד כולו," אמר עד אחר, "הוא שקשק – נראה כנידון למוות ביום האחרון לחייו. מעולם לא ראיתי מחזה אומלל יותר." כטובע הנאחז בקש, ניסה קאצורה להוציא עוד צו קיסרי – הפעם פקודה למנהיגי מפלגת סיוקאי למשוך את הצעת האי אמון נגדו ולהתחיל לשתף פעולה עם הממשלה. אבל כמו ממשלה שמדפיסה שטרות מחמת מחסור בכסף, הצווים הקיסרים התכופים שהוציא קאצורה גרמו ל"סחרור אינפלציוני" ולהפחתה דרמטית בערכם, בעוד האופוזיציה כיבדה אותם פחות ופחות. מנהיגי הסיוקאי אמנם החליטו לציית לצו ולמשוך את הצעת אי האמון כנגד הממשלה – אולם חברי הפרלמנט מן השורה, שיכורים מתמיכת ההמונים, כבר לא צייתו להם. בתגובה, נכנעו מנהיגי המפלגה והבטיחו לאנשיהם ש"ילחמו איתם עד הרגע האחרון", גם תוך הפרת פקודתו של הקיסר.

הפרלמנט הקיסרי היפני – לא מקום רגוע

ראש הממשלה קאצורה עמד בפני שוקת שבורה. הוא הבין שלצווים הקיסריים שלו אין כבר כל ערך, וכי עצם שלטונו של הקיסר עומד בפני סכנה קיומית. מה יהיה ביום שבו יפסיקו לכבד את הצווים מהארמון?  אם נשתמש בדימוי מימינו, המצב דמה לסצינה הקלאסית מסרטים מצויירים, של דמות שדוהרת מעבר לסף התהום וממשיכה ללכת באוויר. רק כשהיא מסתכלת למטה ומבינה שהיא הולכת על לא כלום – היא נופלת לאבדון. בפברואר 1912, האשליה שמאחורי השלטון הקיסרי ביפן עמדה להיחשף באותה הצורה. קאצורה היה אובד עצות: כיצד יוכל למנוע מהאופוזיציה לחלל את כבוד הקיסר?

אוזאקי יוקיו בפעולה

ואז, בדיוק אז, הבין אדמירל יממוטו, שריח הדם החם עלה באפו, כי הגיעה שעתו. בלי לאבד רגע, הוא דהר למעון ראש הממשלה והתפרץ פנימה בלי להסיר את כובעו או להניח את מקל ההליכה שלו. לקאצורה החיוור, שקיבל את פניו, אמר בגסות כי הוביל את המדינה לאבדון, ועליו להתפטר מיד למען הקיסר. בתגובה, קאצורה נד בראשו. "אם אתה רוצה את ראשות הממשלה," אמר, "הרי היא שלך." בלי להיפרד לשלום, דהר יממוטו במכונית למטה מפלגת סיוקאי, והכריז בפני ראשי המפלגה כי קאצורה הציע לו את השלטון והוא מוכן לכרות איתם ברית פוליטית. ואכן, בעקבות התפטרותו של קאצורה, הכריזה מועצת הגנרו על יממוטו כראש הממשלה החדש של יפן. במשך השנה שמשל במדינה, התגלה האדמירל כאחד מראשי הממשלה המתונים, הליברלים והמוצלחים ביותר של הקיסרות, היחיד שבלם בכוח את האלימות של הצבא ואף לא היסס לקצץ בתקציבו בכל פעם שהחל להשתולל.

ומה קרה לאוזאקי יוקיו, הנואם חוצב הלהבות שגרם לראש הממשלה קאצורה לשנות צבעים? זמן קצר לאחר הנאום, גילה קאצורה כי הוא חולה בסרטן הקיבה, וכעבור כמה חודשים כבר היה בין המתים. בצבא נפוצה שמועה כי אוזאקי הטיל עליו כישוף, והמילים פרשו כנפיים ועפו ברחבי האליטה. לימים, כאשר הפך אחד הגנרלים לראש ממשלה, ציווה שלא לתת לאוזאקי לדבר מולו בפרלמנט. ופעם אחת, כאשר האופוזיציה התעקשה, פיזר את הפרלמנט והלך לבחירות רק כדי למנוע את הנאום. גדול הנואמים של יפן המשיך בקריירה הפוליטית שלו, וקיבל מנדט ממחוז הבחירה שלו במשך חמישים (!) שנים רצופות. במלחמת העולם השנייה נכנס לכלא בשל התנגדותו למשטר הצבאי, ולאחריה התקבל שוב בתשואות בידי ההמונים, והשלטון האמריקאי, כגיבור ליברלי דגול. זקן וחולה, מרותק למיטה, הוא נבחר שוב בידי המחוז שלו – שלא היה מסוגל להיפרד ממנו. כאשר כבר עמד על סף המוות, והפסיד בבחירות בפעם הראשונה בחייו, החליט הפרלמנט היפני החדש להעניק לו "מקום של כבוד" בשורותיו בלי קשר להחלטת הבוחרים – מצבת זיכרון הולמת, אם כי מוזרה במעט, לאיש שהוכתר בפעם כ"אל של השלטון החוקתי" והדמוקרטיה ביפן.

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג , הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז – איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

לוחם נגד השחיתות – שר המשפטים אטו שימפיי

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

רכוש פרטי של אינואואה קאורו – מכרה הנחושת אוסריזאווה

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.