מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

רשומה זו שייכת לסדרה על פרשות רצח היסטוריות. היא חלק שני, או המשך, של סיפור ההתנקשות במלכה מין. לחלק הראשון, ראה כאן.  היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

איש לא יודע כיצד נראתה המלכה מִין, או כפי שנודעה לימים, הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג. לפי התיאורים שבידינו היא היתה יפה ומלאת חיים, ובסדרות הטלוויזיה, הסרטים ומחזות הזמר היא מוצגת במלוא הדרה. אולם צילום שלה אינו בנמצא. הצילום שבדרך כלל מוצג כשייך למלכה, הינו, ככל הנראה, צילום של אחת מגבירות החצר שלה.

עד היום, המלכה היא דמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי הקוריאני. אחדים רואים אותה כפטריוטית, רפורמטורית ולוחמת למען עצמאות קוריאה. מעבר לכך, היפנים- הכובש הקולוניאלי השנוא של קוריאה- רצו במותה, ודי בכך להפוך אותה לגיבורה פטריוטית בעיני רבים. קוריאנים אחרים, מצד שני, רואים בה פוליטיקאית תככנית, מושחתת וחסרת מצפון. זרים רבים נישבו בקסמה. הרופאה האמריקאית של המלכה, ליליאס אנדרווד, תיארה אותה בזו הלשון:

"הייתי רוצה למסור לציבור תיאור מדויק של המלכה במיטבה, אך אין זה בגדר האפשר. אפילו אם היתה מרשה לצלמה, המשחק המקסים של ביטוי בעל-פה בזמן שיחה, האופי והאינטלקט ששפעו ממנה כשדיברה, אינם ניתנים לשחזור כאשר פניה קפואים בתמונה…. כה פשוט, כה מעודן היה טעמה בלבוש, עד שקשה לחשוב עליה כבת לאוּמָה מתורבתת-למחצה… חיוורת קמעה, עם תווים חדים ועיניים חודרות ומבריקות, היא לא נראתה לי יפה במבט ראשון. אבל איש לא היה יכול להחמיץ את העוצמה, האינטלקט והכוח שקרנו מפניה."

לי מי-יוֹן בתפקיד המלכה בסדרת הטלוויזיה הקוריאנית "הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג"

צפו בקליפ מהסדרה "הקיסרית מיונג-סונג" על המלכה מין. שרה: סוּמִי ג'וֹ, מלכת האופרה של דרום קוריאה

מין, ילדה יתומה, התחתנה עם מלך קוריאה, קוג'ונג, בגיל 15, בנישואים פוליטיים. איש לא שאל אותה לדעתה. מהרגע הראשונה, התבלטה כ"שונה" בחצר הקוריאנית, בעיקר משום שקראה ספרים על דת, מדע ופוליטיקה שברגיל נועדו לגברים בלבד. "הוא מגעיל אותי", אמרה על בעלה, שנהג להזניח את ענייני המדינה לטובת טקסים, מסיבות ומשתאות. לאט לאט, חדרה לפוליטיקה הקוריאנית וחשבה על דרכים לשיפור המדינה. היא אספה מסביבה יועצים זרים, ביניהם מיסיונרים נוצרים, ועודדה אותם לשלב ערכים מערביים בתרבות הקוריאנית, ולבצע רפורמות הדרגתיות בתחום החינוך, המנהל והצבא. עם ראשית מעורבותה הפוליטית, גם יחסיה עם המלך קוג'ונג השתפרו. שליט הבובה, שלמד להעריך את תבונתה של אשתו, ראה בה מפלט מהפוליטיקאים והסיעות שתמרנו אותו ללא הרף. הוא תמך בה, והפך להיות תלוי בה יותר ויותר. המלכה גם לא היססה להשתמש בכוחה החדש, כאשר דחקה לפינה את אביו של בעלה המלך, ששימש כעוצר (קוריאנית: טָאיאִינְגוּן). בוודאי שלא היססה להשתמש בכספי המדינה לתועלתה האישית ולתועלת מקורביה.

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

ערמומית היא בהחלט היתה. למעשה, קשה להבין כיצד ניתן לשרוד אחרת במים העכורים של התככים, הסיעות והנאמנויות המתחלפות בחצר הקוריאנית של סוף המאה ה-19. אין ספק שהיא האמינה ברפורמות, איטיות ומדורגות, לפי המודל הסיני של "החיזוק העצמי", בהתבסס על "תרבות מזרחית וטכנולוגיה מערבית". גם יפן נפנפה באותה הסיסמה (טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית), אולם בעיני המלכה היפנים, ובעיקר מעריציהם בקוריאה, הלכו רחוק ומהר מדי.

ואכן, אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, הפוליטיקאי היפני הותיק שמונה לשגריר בקוריאה, לחץ על הקוריאנים לבצע רפורמות מעמיקות. תחת השפעתו בוטלה העבדות, ונערכו רפורמות גורפות במנהל, במשטרה, בצבא ובחינוך. בהתחלה, כרת אינאואה ברית עם אביו של המלך קוֹג'וֹנְג, ששימש כעוצר הממלכה (טָאִיאִינְגוּן), אולם לאחר מכן נפטר ממנו כאשר חשש שהוא מנהל משא ומתן חשאי עם הסינים. בחסותו של אינואואה מונה ראש ממשלה מסיעת הרפורמטורים הקיצוניים.

המלך קוג'ונג, אם תהיתם היכן הוא היה כל הזמן הזה, צפה בחוסר אונים בפוליטיקאים שמסביבו משחקים ב"כיסאות מוזיקליים". ראש הממשלה החדש, ופטרוניו היפניים, נכנסו למסלול התנגשות הולך ומחריף עם המלכה מין ונאמניה. המלכה, שזעמה על שיתוף הפעולה עם אויבה המושבע, הטאיאינגון, חששה גם מהקצב המהיר מדי מהרפורמות ובעיקר מתלותה הגוברת של קוריאה ביפן. לרגע קט, נראה שהאירועים הבינלאומיים אף משחקים לטובתה.

מלך קוריאה קוג'ונג

לאחר מלחמת סין-יפן, בעוד מנהיגי יפן מרחפים להם בענני הניצחון, גרם העולם לקיסרות השמש העולה, פעם נוספת, להבין שהיא לא נמצאת במועדון של "הגדולים". ב-1895, במהלך שנודע לימים בשם "ההתערבות המשולשת", הכריחו רוסיה, צרפת וגרמניה את יפן להחזיר את השטחים שלקחה מסין. למי שחשב שהמהלך נועד לשמור על ריבונותה של סין, הוכיחה רוסיה שכוונותיה, בלשון המעטה, אינן טהורות ואלטרואיסטיות. מיד כאשר נסוגה יפן מהשטח שכבשה במנצ'וריה, נכנסה רוסיה לאזור ללא כל בושה. אויביה של יפן בקוריאה, שהתרכזו מסביב למלכה מין, החליטו שהגיע הזמן להכות. המלכה, שחשה בחולשתה של יפן, תפסה מחדש את הגה השלטון והחליטה, במהלך מכריע, לבטל את "חיל ההכשרה", היחידה הצבאית המודרנית שאומנה בידי יפן. לאחר מכן, ככל הנראה, התכוונה להזמין את הרוסים כדי להגן על קוריאה מיפן.

בעיני השגריר היפני החדש, מִיאוּרָה גוֹרוֹ, המהלך של מין היה סיבה למלחמה. בית המשפט המיוחד בהירושימה, ששפט את מיאורה מאוחר יותר על מזימה לרצח, קבע כי השגריר וחבריו נרעשו מהכוונה של המלכה הקוריאנית וחבריה לבטל את חיל ההכשרה. הם שמעו, כך השופט, על המזימה של מין וחבר מרעיה "להתנכר ליפן, ולרצוח חברי קבינט התומכים בעצמאות ובקידמה פוליטית."  כפטריוטים יפנים, הוסיף השופט, לא הצליחו מיאורה ושות' "להתגבר על זעמם" ולסבול את העובדה ש"שנים רבות של עמל וממון יפני יעלו בתוהו, הרצון הטוב כלפי אותה מדינה [קוריאה] יאבד, הרפורמות הפנימיות הנחוצות יסוכלו ועצמאותה תיפגע."

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

הקונסול היפני אוצ'ידה, שהיה מעורה היטב בפרטי התקרית, כתב בדו"ח למשרד החוץ כי מיאורה, שהאמין כי המלכה מתכננת לפזר את חיל ההכשרה, להוציא להורג את תומכיה של יפן ולעקור מן השורש את ההשפעה היפנית בקוריאה, "החליט להשתמש בכוחו של הטאיאינגון", העוצר המודח שבגד כבר מספר פעמים ביפנים ונבגד על ידיהם, כדי להיפטר מהמלכה אחת ולתמיד. במהלך משא ומתן בין אוקמוטו ריונוסוקה, נציג השגרירות היפנית, לאציל הקוריאני הממורמר, נרקמה תוכנית לפעולה מהירה וברוטלית, וזו יצאה לפועל אור ל-8 באוקטובר.

בשעת בוקר מוקדמת, אסף אוקמוטו את כנופיית הסוֹשִי שלו, חימש אותה ויצא לדרך למעונו של הטאיאינגון. לאחר שיחת מוטיבציה של "שעתיים או שלוש", הסכים האחרון לקחת חלק בתוכנית, אולם התנה זאת, לפי הדיווחים, בכך שהיפנים "לא יפגעו במלך". בדרך לארמון המלכה, הצטרפו לכנופייה שוטרים יפנים ולוחמים קוריאנים חמושים מ"חיל ההכשרה".

"בארמון עצמו," העיד לימים המהנדס הרוסי אפסאני סֶרֶדִין-סָבָּאטִין, חבר בצוות היועצים הזרים של המלכה מִין, "לא היה כל סימן לצרות. עם רדת הלילה, נותרו רק השומרים על השבילים וליד החומה. האירופים היחידים שנותרו בלילה בארמון היו גנרל דאי  (היועץ הצבאי האמריקאי של המלכה) ואנוכי. בארבע בבוקר, הקולונל של משמר הארמון, יִי הא-גיוּן, התפרץ למשרד שלנו והכריז שהארמון כולו מוקף בחיילים מורדים. ישנתי בלבוש מלא כמעט, ולפיכך הקמתי את עצמי במהירות ויצאתי לראות מה מתרחש. עם זאת, לא שמעתי אף לא רחש, והכל נראה רגוע. זמן קצר לאחר מכן, הגיע גנרל דאי וביקש ממני ללוותו לשער הקרוב ביותר. ישבנו על השביל לאורך החומה המובילה לשער הצפון-מערבי. באור הירח הבהיר, יכולנו להבחין דרך החרכים הרחבים בחוליה של חיילים יפנים נערכת מספר צעדים מהצד השני של החומה. הם עמדו בשקט מופתי כמעט, מדברים בינם לבין עצמם בקולות נמוכים מאד. כששמעו אותנו, הם התפצלו ויצאו משדה הראייה שלנו. הבנו שלא נוכל לעשות כאן דבר, ולפיכך מיהרנו לשער הצפון מזרחי. שם ראינו אספסוף של שלוש מאות חיילים קוריאנים שאומנו בידי היפנים."

בעוד דאי וסבאטין התרוצצו כעכברים סומים בין השערים הצפוניים, פרצה החולייה היפנית דווקא את השער המערבי. "היחידה היפנית התפרצה דרך שערי הארמון ונכנסה פנימה," כתב הקונסול אוצ'ידה, "כשגילו אצילות חצר מתחבאות בפנים, הבינו שזהו מקום מגוריה של המלכה ושעטו קדימה בפראות בלהבים שלופים ומונפים. מהומה התחוללה. הם תפסו ללא רחם את הנשים הבוכות והצורחות שניסו להתחבא. שלוש מהן, שדמו למלכה בלבושן, בחזותן וביפי תוארן, שוספו מיד בידי החוליה בחרבות."

"אגף המגורים של המלכה היה מלא ביפנים," העיד לימים סבאטין. "הם היו לבושים בגלימות מוזרות וחמושים בחרבות, אחדות מהן שלופות בבירור… בעוד חיילים אחדים שעטו בכל רחבי הארמון ובבנייני המשנה השונים, אחרים התפרצו לאגף המלכה והתנפלו על הנשים שמצאו שם… שני יפנים תפסו אחת מאצילות החצר, הוציאו אותה מהבית ורצו במורד המדרגות, גוררים אותה איתם…. אחד מהם שאל אותי שוב ושוב באנגלית: "איפה המלכה? אמור לנו איפה המלכה!"

סבאטין, חסר אונים או רצון אמיתי לסכן את חייו למען גבירתו, ביקש את הגנת היפנים והצליח לבסוף לחמוק מהמתחם. הגנרל האמריקאי דאי צרח הוראות לשומרים וניסה, בייאושו, לארגן הגנה כלשהי- אולם המצב כבר נראה אבוד. הקצין התורן, צ'ין, נעלם כלא היה, וקומץ שומרי הארמון הקוריאנים של דאי ניגף בכוח האש העדיף של הפולשים. לבסוף, נאלץ גם הגנרל האמריקאי לסגת מהארמון.

היפנים, בינתיים, גילו שהמלכה היא אחת משלוש נשות החצר שהרגו קודם לכן. הם הוציאו את הגוויה שלה מהארמון ובהתאם להוראותיו של מיאורה, שרפו אותה בחורשה סמוכה. "הקיסרית האחרונה", כפי שנודעה לימים, האישה החזקה האחרונה בקוריאה הקדם-קולוניאלית, הגיעה לסוף דרכה בפעולת דמים יעילה ומהירה.

הממשלה היפנית, כפי שכתב ההיסטוריון פיטר דוּס, הופתעה לחלוטין מהפעולה. מיאורה לא טרח לבקש אישור לפעולתו העצמאית מראש הממשלה או שר החוץ, ואלו התייעצו בבהילות מה לעשות. בהתחלה, הכחיש השגריר בברוטליות מעורבות יפנית בתקרית, אולם מידע זרם לממשלה היפנית, הן מנציגיה שלה והן משגרירויות זרות. שר החוץ הבין שזעקה בינלאומית בלתי נמנעת, והחליט להעביר את מיאורה מתפקידו ולהשיב אותו (ואת כל יתר המעורבים) ליפן באופן מיידי. מיד כשעגנו בנמל הירושימה נעצרו בידי המשטרה היפנית והובלו לכלא, לפתיחת משפטם.

אולם כגודל הציפיה, גודל האכזבה. קריאה זהירה בפרוטוקולי החקירה מראה כי השופט יושיאוקה ניסה או התכוון בהתחלה להרשיע את הנאשמים, אולם בשלב כלשהו קיבל "רגליים קרות", הן בשל התערבות ממשלתית או החלטה אישית. ולא שהיו חסרות ראיות: אחד הסושי, צעיר לא חכם במיוחד בשם איאירי קקיצ'י, הודה למשל שנכנס לארמון לא בשביל לגנוב אלא רק בשביל "להרוג את המלכה". נאשם אחר, טקהאשי קנג'י, הודה במכתב כי הרג אישה אחת לפחות, אם כי הוא לא היה בטוח שמדובר במלכה. ובכל זאת, בפסק הדין, מתאר השופט יושיאוקה בפרוטרוט את המזימה לרצח, מניעיהם של הרוצחים ותנועתם- עד החדירה לארמון ממש. אולם כאשר החוליה נכנסת לארמון, מפסיק השופט בחדות את הסיפור. "למרות שהם נכנסו [לארמון]," הוא קובע, "לא ברור אם מי מהם ביצע פשע. כל הנאשמים מזוכים מחוסר ראיות קבילות על בסיס סעיף 165 לסדר הדין הפלילי." במקביל, זיכה בית דין צבאי את הקצינים שהשתתפו במזימה. מעניין לציין שבניגוד לבית המשפט בהירושימה, שהתמקד בדיני הראיות, הטריבונל הצבאי של דיביזיה 5 בהירושימה התעניין יותר בדיני פקודה בלתי חוקית בעליל (כתבתי על התפתחות המושג הזה בישראל, כאן). מהמסמכים הפנימיים של הטריבונל עולה כי הוא עבר מספר מהפכים בחודשים שלאחר הרצח. בהתחלה, האמין השופט אינואואה לנאשמים כי לא היו מעורבים. לאחר מכן, בהדרגה, החל לפקפק בכנותם וכתב למשרד הצבא כי משהו כאן נראה לו לא בסדר, "כמו לגרד את הרגל דרך המגף". אולם בתחילת נובמבר, החל אינואואה לגלות רחמים הולכים וגוברים לנאשמים, אנשי צבא "פטריוטיים" בעיקרון, ובמיוחד גילה סימפטיה למשפחותיהם. בפסק הדין, כתב כי אנשי צבא אמנם חייבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, או כזאת שחורגת מסמכותו של המפקד, אולם במקרה הזה – לא היה ברור לקצינים שהפקודה אכן בלתי חוקית, משום שהם ככל הנראה לא ידעו שמטרת המבצע הוא לרצוח את המלכה. כך, תוך כדי התעלמות מהראיות הברורות כנגדם, זיכה אינואואה את כל הנאשמים הצבאיים ובראשם הנספח הצבאי של השגרירות, קולונל קוּסוּסֶה סצ'יהיקו.

הנאשמים, כפי שכתב ההיסטוריון טנקה טושיהיקו, שחקר את הפרשה, ניצלו בעקבות "טיוח" משפטי חסר בושה. העיתונים הזרים הבינו את זה מיד, וגינו את הצביעות של מערכת המשפט היפנית, המשתמשת בחוק "רק כתירוץ" כדי לזכות את אנשי שלומה. אולם התוצאות החמורות יותר היו שמורות לעתיד. לא מדובר דווקא באובדן ההשפעה של יפן בקוריאה, ובמהומות האנטי-יפניות שהתחוללו שם. בשל האימפריאליזם הרוסי הגס, חזרו קוריאנים רבים לתמוך ביפנים שנים אחדות לאחר מכן. בסופו של דבר, לאחר נפתולים רבים, סיפחה יפן את קוריאה כמושבה ב-1910 ושלטה בה ביד ברזל עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

הכלב היה קבור במקום אחר. בכירי הממשלה היפנית, ובמיוחד שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י, גילו אוזלת יד חמורה, בכך שהוכיחו שאינם מסוגלים לרסן אפילו גנרל דחוי בדימוס כמו מיאורה. מחדל זה יצר תקדים מסוכן: אנשי צבא יכולים להפר פקודות, לעשות כרצונם ולסבך את יפן תוך ניהול מדיניות עצמאית, וכל זאת בלי להיענש. זאת, כפי שכותב טנקה, בשל הסלחנות המסוכנת שגילתה האליטה היפנית כלפי עבריינות אידיאולוגית. הנאשמים, כפי שכתב השופט יושיאוקה, פעלו ממניעים טהורים. לפיכך, נסלחה להם העברה. הם לא נענשו, ובסופו של דבר "קיבלו את שלהם". בעתיד, ינצלו קצינים יפנים את הלקונה הזאת כדי לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסין. בסוף שנות העשרים, התנקשו קצינים כאלו באחד האנשים החזקים בצפון סין, וב-1931, תוך ביום פעולת טרור שלא היתה ולא נבראה, כבשו על דעת עצמם את מנצ'וריה. בכל המקרים הללו, הממשלה גמגמה ולא הגיבה כיאות. הקצינים לא רוסנו- הם המשיכו להשתולל, התנקשו בפוליטיקאים, מנהיגים וראשי ממשלה. בסופו של דבר- היד החופשית שניתנה לצבא היתה מבין הגורמים שגררו את יפן למלחמת העולם השנייה ולהרס החמור ביותר שחוותה בתולדותיה.

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

ב-1895, ביום סתיו נשכח בסיאול, היתה לממשלה היפנית, ובמיוחד לשר החוץ סאיונג'י, הזדמנות לרסן את אנשי הצבא וליצור תקדים חזק של שלטון אזרחי. היא נזנחה והוחמצה. יפן, אמר פקיד אכול חרטה לאחר מלחמת העולם השנייה, דמתה לפיל שגידל חדק (הצבא) למטרות הגנה עצמית. בשל התנהגותו התוקפנית של הפיל, סובביו מאיימים עליו יותר ויותר, והוא משקיע יותר ויותר משאבים בחדק. החדק מקבל חיים משל עצמו, הולך וגדל, הולך ותופח, ללא כל פרופורציה לשאר חלקי הגוף. וככל שהחדק משתולל, כך נדרש הפיל להזין ולגדל אותו עוד יותר במעגל שאינו נגמר. "החיה האומללה לא הבינה," כתב אותו פקיד, "שחידקה הפך לאויבה בנפש."

אבל ב-1895 איש לא ראה זאת. הנורא מכל היה עדיין צפון בערפילי העתיד.

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?