מה קורה כשאחד ממנהיגי האופוזיציה מנסה להפיל את ראש ממשלת יפן מכיסאו, והלה מחליף צבעים במהירות? האם הוטל על ראש הממשלה כישוף, וכיצד הגיבו הגנרלים? ב-1912, טלטלה את יפן סידרה של אירועים דרמטיים: מאצילים שסוגרים "דילים" וכותבים "צווים קיסריים" בחדרים סגורים, עד לנאומים משלהבי המונים, מכות בפרלמנט והפיכות "חוקיות" מטעם הצבא והצי. הגנרלים שרצו עוד שתי דיביזיות, הפוליטיקאי שרצה רכבות, ההמונים שרצו דם ואדמירל ערמומי אחד, שמשך בחוטים בתקווה להשתלט על המדינה. ינשוף היסטורי, בפעם הראשונה בעברית, על המשבר הפוליטי של טאישוֹ – ההצגה שמולה נראה ה"תרגיל המסריח" שלנו כמו יריד לימונדה של בנות הצופים.

 

הפרלמנט היפני בתחילת המאה העשרים היה מקום מוזר, אלים מאד, במקרים מסויימים אפילו ביזארי. האי במרכז המליאה שהפריד בין שתי המפלגות הגדולות הפך, לעיתים קרובות מדי, לזירת קטטות אלימה. המפלגות נהגו להושיב את חברי הפרלמנט הצעירים, החזקים והמאיימים יותר ליד "שטח ההפקר" הזה, כדי שיוכלו להגיב במהירות לכל התגרות מצד היריבים הפוליטיים. לוחות המתכת עם שמות חברי הפרלמנט מוסמרו בשלב מסויים לשולחנות, לאחר שהתגלה כי הפכו לעיתים קרובות לנשק הטלה מהיר וקטלני בידיהם של פוליטיקאים ניצים ומיומנים באומנויות לחימה. אולם ביום חורף קפוא אחד בטוקיו, ב-10 בפברואר 1913, נשברו כל השיאים. אירועי אותו היום היו כל כך רבי עוצמה, עד שנחקקו בזיכרון רבים לשנים רבות. מעל הכל, פשטה שמועה עקשנית כי אחד מנואמי האופוזיציה הטיל כישוף על ראש הממשלה – שמועה שהובילה להשלכות פוליטיות משמעותיות שנים לאחר מכן.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. כדי להבין איזה מין כישוף הוטל בדיוק על ראש הממשלה, הנסיך קאצוּרָה טָארוֹ, ולמה הוא בדיוק שינה צבעים, צריך לחזור מספר חודשים לאחור ולהסביר את הרקע לסדרת אירועים עוצרי נשימה, מסעירים ודרמטיים, שכונו לימים "המשבר הפוליטי של טאישו". יותר מאשר משבר פוליטי, היתה זו מלחמת הכל בכל, סדרת הפיכות צבאיות ואזרחיות שהפילו שתי ממשלות, במהירות שיא, אחת אחרי השנייה. כולם היו מעורבים במאבק הפוליטי הזה: המפלגות השונות, הקהילה העסקית, העיתונות, ההמונים ברחובות, שרי הממשלה, האצולה הגבוהה ומעל הכל – הצבא והצי.

            כאשר אנחנו מדברים על הפלת ממשלה ביפן של אותה התקופה, צריך להבין איזה מין סוג משטר שרר במדינה הקיסרית ב-1912. יפן באותו הזמן כבר לא היתה דיקטטורה, בוודאי שלא במובן המלא של המילה. הפרלמנט שקק מפעילות, העיתונות השתוללה, מפלגת סֶיוּקָאי הליברלית (מילולית: אגודת ידידי החוקה) שלחה את זרועותיה לכל יפן, וכל זרועות הממשל, לבד מהקיסר, היו נתונים לביקורת מתמדת ונוקבת. מצד שני, המדינה היתה גם רחוקה מלהיות דמוקרטית. הבית התחתון של הפרלמנט היה יכול לחוקק חוקים, אבל כל חוק שאושר היה נתון לווטו של בית הלורדים, מוסד שלא נבחר בידי הציבור. זכות הבחירה לבית התחתון הוגבלה אף היא אך ורק למיעוט, גדול אמנם, של גברים בעלי רכוש, הצבא והצי לא היו נתונים לפיקוח של הממשלה, שבעצמה לא נבחרה. במקום זאת, ראשי ממשלה מונו בידי מועצה לא רשמית של נסיכים, דוכסים ורוזנים שכונו ביפנית גֶנְרוֹ (מילולית: זקנים ראשוניים), האבות המייסדים של משטר מייג'י שעדיין היו בחיים ובני חסותם הישירים. מינוי ראש הממשלה לא היה קשור, לפחות לא ישירות, לבחירות הכלליות לפרלמנט. בכל פעם שראש ממשלה התפטר, התכנסה מועצת הגנרו ו"המליצה" לקיסר על מועמד חדש, המלצה שתמיד התקבלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר היה יכול למרר את חייו של ראש הממשלה על ידי חסימת תקציבים ולהשפיל אותו באמצעות הצעות אי אמון.

            הצבא והצי, כפי שאמרנו קודם, לא היה כפופים באופן ישיר לממשלה. במקום זאת, הם נהנו מזכות פנייה ישירה לקיסר, שנחשב למפקד העליון של הצבא. "זכות הפיקוד העליון" (יפנית: טוֹסוּי-קֶן) אפשרה לשני השירותים המזויינים "לעקוף" את ראש הממשלה כאשר חפצו בכך. לצבא לא היה מפקד יחיד. שלטו בו למעשה שלושה אנשים: הרמטכ"ל, שר הצבא והמפקח הכללי על ההדרכה הצבאית, כאשר לכל אחד מהם היה זכות לגישה ישירה לקיסר. בפועל, שלטו "שלושת הגדולים" בהתאם לקונצנזוס ששרר בחבר הקצינים, ותומרנו לעיתים קרובות בידי מפקדים זוטרים מהם, מיני יועצים, עוזרים וראשי מחלקות ולשכות. שרי הצבא והצי, במיוחד, היו יצורים משונים. הם היו חברים בממשלה, אך לא כפופים לה, מפני שהחוק חייב אותם להיות גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. לפיכך, הם תומרנו לעיתים קרובות בידי הכפופים להם בצבא, ונחשבו בממשלה כשגרירים ודוברים של כוח זר ולעיתים עוין.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה ראשונה

היחסים בין הגורמים השונים במערכת הפוליטית היפנית הגיעו לסף פיצוץ לקראת שנת 1911. לכל אחד מהם היו תוכניות סותרות, ולרוב גרנדיוזיות, לעתיד המדינה, ופשוט לא היה כסף על מנת להגשים את כולן. מפלגת סיוקאי ומנהיגה הערמומי, הארה קיי, קנו קולות באמצעות חלוקה נדיבה של תופינים וכופתאות לפעיליהם ומקורביהם במחוזות השונים, במיוחד בנייה של בתי ספר, סכרים, נמלי ים ומסילות רכבת. הקהילה העסקית דרשה לקצץ במיסים. הצי רצה ספינות קרב חדשות ויקרות כדי להתחרות עם יריביו הבריטים והאמריקאים, ואילו הצבא דרש שתי דיביזיות נוספות כדי "להגן" על קוריאה, שסופחה לא מכבר ליפן, "לשמור על האיזון" מול רוסיה ולהגביר את פעילותו בצפון סין. בינתיים, החוב הלאומי של יפן הרקיע שחקים, ושר האוצר דרש בתוקף לקצץ רוחבית בתקציב כל משרדי הממשלה. כרגיל, הצדדים השונים ישבו מסביב לשולחן, והחליטו להתפשר: כולם יספגו קיצוץ מסויים, אבל מי שחשוב יותר יסבול פחות מאחרים. ברכבות אי אפשר לקצץ יותר מדי, כי מפלגת סיוקאי, התומכת העיקרית של הממשלה, עלולה לכעוס. הצי, באותה תקופה, היה בעל ברית של הליברלים, אז גם בספינות המלחמה שלו אסור לקצץ. מיסים צריך להוריד "כי הבטחנו". ועל חשבון מי היתה הפשרה? ניחשתם נכון, הצבא. איתרע המזל, ושר הצבא היה חולה במחלה סופנית והיה מסוגל רק לחרחר כמה גמגומים לא מובנים כמחאה. דעת הקהל, שעוצבה במידה רבה בידי העיתונות הליברלית, תיעבה את הצבא, שנתפס כמעוז השחיתות והדיקטטורה, ולא היתה מוכנה לתת לו אפילו אגורה שחוקה. הקמפיין הציבורי נגד הצבא נתן רוח גבית למנהיגי הממשלה, והם החליטו ש"בעת הזאת" הגנרלים יכולים לשכוח משתי הדיביזיות החדשות שלהם.

            מנהיגי הצבא החליטו שהפעם הם לא מוותרים.  בעיניהם, הפוליטיקאים הליברלים היו חבורת מושחתים בוגדניים שגמרו אומר להרוס את הצבא כדי לפגוע בקיסר ולהחריב את המדינה היפנית, תוך שיתוף פעולה עם אנשי עסקים חמדנים. כדי להוסיף קצף על ביזיון, הצי – שנוא נפשם של הגנרלים – קיבל את כל מה שרצה בעוד הם לא קיבלו דבר. בתגובה להחלטת הממשלה, מנהיגי הצבא החליטו לנצל לָקוּנה בחוק ולבעוט את יריביהם החוצה מהשלטון באמצעות תכסיס פוליטי מלוכלך. הם דרשו משר הצבא להתפטר כמחאה על הקיצוץ בתקציב, וכאשר עשה זאת – פשוט סירבו למנות שר חדש. דעת הקהל בצבא הובלה בידי קצינים זוטרים, ובראשם ראש לשכה בשם טָנקָה גיצ'י, שמפאת מעמדו הנחות לא היה יכול לדבר, לשאת ולתת עם מנהיגי הממשלה. במצב המוזר הזה, שבו "הזנב מכשכש בכלב", כל משא ומתן עם ראשי הצבא היה ברכה לבטלה, משום שאלו ממילא תומרנו בידי קצינים זוטרים וקיצוניים. אף גנרל לא העז להפר את הקונצנזוס שקבעו טנקה וחבריו, אולם לפי החוק הממשלה היתה חייבת למצוא גנרל בשירות פעיל כדי למלא את התפקיד. מכיוון שלא נמצא כזה, הקבינט היה חייב להתפטר.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה שנייה

בכל אותו הזמן, צפה ראש הממשלה לשעבר, הנסיך קאצורה טארו, בשקיקה באירועים המתרחשים מול עיניו. כגנרל מרכזי בדימוס, אציל בכיר וחבר במועצת הגנרו, הוא נהנה ממוניטין גם בקרב הפוליטיקאים הליברליים, ונחשב באופן מסורתי כמתווך בינם לבין הממסד השמרני. אולם זמן קצר לפני המשבר נאלץ קאצורה, למורת רוחו, לעבור לארמונו של הקיסר החדש והצעיר, ולשמש כמורה וחונך להוד מעלתו. קאצורה, שהיה בשיא שאיפותיו הפוליטיות, השתעמם שיעמום רב מתפקידו החדש, והחל לטוות חוטים ותככים כדי לחזור לכורסה האהובה עליו בלשכת ראש הממשלה. לפיכך, למרות תחינותיהם של ראש הממשלה סאיונג'י והארה קיי, מנהיג מפלגת סיוקאי, סירב בתוקף לתווך בין הממשלה לצבא – תפקיד מסורתי שביצע בעבר פעמים רבות – בנימוק שכחבר בסגל הארמון אסור לו להתערב בפוליטיקה. קאצורה צפה בהנאה ביריביו מתבשלים במיץ של עצמם, והוא ידע גם למה. הצבא, שתכנן למנות את אחד מבכיריו כראש הממשלה החדש, זכה בסטירת לחי ממועצת הגנרו. ראש המועצה חשב שלאור המשבר הנוכחי וגל השנאה בעיתונות כלפי הצבא, "לא יהיה חכם למנות לתפקיד לוחם עוטה שריון". מכיוון שחברי המועצה עצמם, רובם ככולם זקנים עייפים וחולים, סירבו בתוקף להתמנות לתפקיד, נותר רק מועמד מתאים אחד – הנסיך קאצורה עצמו. כך, הוצא ה"חונך של הקיסר" מתוך הארמון , חזר ללשכת ראש הממשלה ואחז בשקיקה בהגה המדינה. המזימה שלו הצליחה – הצבא וסיוקאי הטיחו את הראשים אחד של השני זה בזה – נפלו המומים, והזירה נותרה פנויה עבורו. או כך לפחות הוא חשב.

            הנסיך קאצורה היה ראש ממשלה מנוסה, אדם בעל עמדות מתונות עם אחריות תקציבית ובינלאומית, איש העולם שהכיר היטב את אירופה ודיבר גרמנית שוטפת עוד מצעירותו. אם הגנרלים חשבו שיתן להם את שתי הדיביזיות שרצו, נכונה להם אכזבה מרה. קאצורה אמר להם, בפשטות לחפש את החברים שלהם, והיה להם קשה לבצע את אותו תרגיל פעמיים ולהפיל אותו, מה גם שהיה פעם אחד מראשי הצבא. הצי, לעומת זאת, היה סיפור אחר. האדמירלים כבר חככו ידיים בהנאה בציפייה לספינות הקרב החדשות ויתר הצעצועים שהממשלה הקודמת הבטיחה להם, ורתחו מזעם כאשר גילו כי קאצורה לא מתכוון לתת להם אפילו יין שחוק אחד. בתגובה, הם החליטו לחקות את הצבא ולהפיל את הממשלה באותה השיטה. קאצורה, שהבין שאם שר הצי, אדמירל סאיטו, יתפטר, הסיכוי שלו למצוא אדמירל חדש דומה לסיכוי לחזות בגמל על פסגת הר פוג'י, הזמין את סאיטו לשיחה דחופה במשרדו. אולי אפשר למצוא פשרה? אבל הצי לא רצה משא ומתן, אלא את הראש של קאצורה על צלחת. בתגובה לפניותיו הנואשות של ראש הממשלה החדש בטלגרף, ענה שר הצי כי הוא "מחלים ממחלה" בעיר קטנה ליד נגויה. לא, הוא לא פנוי לפגישה – שראש הממשלה ינסה מאוחר יותר. למעשה, הסתתר אדמירל סאיטו בביתו בטוקיו, ועל דלתותיו שמרו קצינים חמושים שהותרו לא להכניס פנימה איש בנימוק כי "השר לא בבית". קאצורה, שלא היה טיפש, הצליח למצוא את סאיטו באמצעות רישומי הטלגרף, כפה עליו פגישה, הקסים אותו באמצעות קולו המתקתק והשיג פשרה: הכסף יועבר לצי, אך יתפרש על שני תשלומים במשך שנתיים.

כאשר האדמירלים שמעו על הפשרה, הם רתחו מזעם. הצי, כמו הצבא, לא נשלט בידי השר אלא בידי אדמירלים זוטרים יותר, שתומרנו בידי קצין פנסיונר, "אבי הצי היפני", אדמירל בדימוס, הרוזן יממוטו גוֹנְבָּה. יממוטו, אדם מלכותי, גבוה וחזק, ומרשים, הטיל אימה עם שפמו המכובד, שיערו הלבן וקולו הרועם. כאשר שמע על הפשרה, נתן הוראה לקציני הצי לדחות אותה מיד. "אין להתפשר עם קאצורה," קבע, "כי כבודו של הצי עומד כאן למבחן." במילים אחרות: "את כל הכסף, עכשיו, או שהממשלה נופלת." בפועל, רקם יממוטו תככים פוליטיים מתוחכמים משלו. אם קאצורה ייפול, כך ידע, לא ימונה עוד ראש ממשלה שמזוהה עם הצבא, כי מפלגת סיוקאי תמרר את חייו. הגנרו יחפשו ראש ממשלה שיזכה לתמיכתה של המפלגה, אך מפאת שמרנות לא ימנו פוליטיקאי נבחר לתפקיד. מכיוון שהצי היה בעל הברית הבכיר של הסיוקאי, ככל הנראה ראש הממשלה הבא יתמנה משורותיו. בקיצור- יממוטו עצמו חמד את התפקיד, ותמרן את האדמירלים ככלי שחמט כדי להעיף את הנסיך קאצורה מדרכו.

ביום המחרת, ה-19 בדצמבר 1912, נפגש קאצורה עם אדמירל סאיטו, שהתנצל ואמר לו שהוא חייב להתפטר. "אני לא אוהב את האופן שבו דברים מתנהלים בצי", אמר, "אך חובה עלי לציית." בשיחה עם סגנו, הוסיף שאם לא יתפטר מתפקידו יוחרם על ידי שאר הקצינים ויהפוך ל"מת מבחינה חברתית". אולם קאצורה הגיב למהלך של הצי, אותו צפה מראש, בתמרון נגד משלו. כמורה לשעבר של הקיסר הצעיר נהנה מהשפעה אדירה בארמון. כעת ניצל אותה, פנה להוד מעלתו והוציא צו קיסרי שיכריח את אדמירל סאיטו להישאר בתפקידו. זו היתה פצצת אטום. ביפן של אותה תקופה, דבריו של הקיסר היו פקודה שאין להרהר אחריה, ובדיוק מסיבה זו לא היה נהוג לבקש מהקיסרים צווים מעין אלו. שלטון באמצעות צווים קיסרים נחשב בריונות וגסות רוח, בערך כמו לערב את ההורים במריבה של ילדים. הצי, שהומם בידי התערבות הקיסר, שותק לחלוטין, ואדמירל יממוטו, זועם ורותח, צפה באירועים מתחת לשפמו, הלך הצידה ותכנן את מהלכיו הבאים.

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם ה"אחרים" היו הפוליטיקאים הליברלים, חברי מפלגת סיוקאי, שנהנו מתמיכה אדירה בעיתונות ודעת הקהל. השימוש בצו קיסרי על ידי ראש הממשלה הרתיח את דמם, והעלה חזון ביעותים של דיקטטור חסר מעצורים שמושל באמצעות החצר. בתגובה, התכנסו חבורה של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים מול אח מבוערת באחד המועדונים היוקרתיים של טוקיו, והחליטו לפתוח בקמפיין ציבורי כנגד קאצורה שיאחד את הסיוקאי עם יריבתה המרה משמאל, מפלגת העם. "התנועה להצלת החוקה", שנפתחה בעצרת משותפת לשתי המפלגות, הצליחה מעבר לכל דמיון. העיתונות הליברלית פתחה במסע הסתה חסר תקדים כנגד קאצורה. במאמרי המערכת, בטורי הדעות ובנאומי הפוליטיקאים, הוצג ראש הממשלה כעריץ אכזרי, חורש מזימות ומגחך בלעג, שמנצל את הוד מעלתו חסר הישע כדי לכבול את העם בנחושתיים של דיכוי לטובתה של אוליגרכיה מושחתת של אצילים בכירים וגנרלים.

העיתונות סחפה את דעת הקהל מעל ומעבר למשוער, והמונים יצאו לרחובות להפגין כנגד קאצורה וממשלתו, בעוד המצב בעריה הגדולות של יפן הידרדר במהירות לאנרכיה. המשטרה לא הצליחה להשתלט על המפגינים, רבים מאד מהם פועלים עניים שניצלו את ההזדמנות לבטא מרמור של שנים כנגד הממסד. האספסוף פשט על מערכות עיתונים שזוהו עם הממשלה ושרף אותן לאפר, וכילה את זעמו על תחנות משטרה ויתר סמלים של הממסד הדכאני של המדינה. על ההפגנות ניצחו שני פוליטיקאים כריזמטיים במיוחד – אוֹזָאקי יוּקיוֹ ממפלגת סיוקאי ועמיתו, אינוקאי צוּיוֹשי ממפלגת העם. אוזאקי, חנוט בחליפה מערבית יוקרתית ואינוקאי העטוי קימונו ליבו את זעם ההמונים בנאומי הסתה משולחי רסן, בעודם מתקבלים בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. ההמון, שיכור מאלימות וניצחון, הכתיר אותם כ"אלים של הממשלה החוקתית."

בינתיים, האופוזיציה בפרלמנט מיררה את חייו של ראש הממשלה ולא נתנה לו לתפקד אפילו יום אחד. בתגובה, ניסה קאצורה, בתכסיס שהיה מוכר היטב לנתניהו שלנו, להקים מפלגה חדשה ולמשוך אליה עריקים מהסיוקאי וממפלגת העם. המהלך הצליח אמנם חלקית, אך לא עלה בידי ראש הממשלה לסחוף די עריקים כדי להשיג רוב בפרלמנט. בצר לו, פנה למקור הכוח היחיד שנותר לו – הקיסר – ודיכא את פעילות הפרלמנט באמצעות צווים מלכותיים שהוצאו בקצב מסחרר. בכל פעם שהאופוזיציה ניסתה לפעול כנגדו, השעה את פעילות הפרלמנט – אך נמנע מלפזרו, כי ידע שבבחירות תכה אותו מפלגת סיוקאי שוק על ירך. ב-10 בפברואר, התכנס הפרלמנט, נשמר בידי שוטרים, בעוד בחוץ משתוללים ההמונים. הצירים מהסיוקאי ומפלגת העם הגיעו למליאה עם ורד לבן בדש החליפה, סמל ההתנגדות לקאצורה, והתקבלו בתשואות בידי ההמונים בחוץ. ברחובות העיר המשיכו מערכות עיתונים ותחנות משטרה להישרף, בגיבוי של חבורות בריונים מקצועיים שקיבלו תשלום ממשרד מיוחד במפלגת סיוקאי.

במליאה, עלה אוזאקי יוקיו, גדול נואמי האופוזיציה, על דוכן הנואמים, ונעץ מבט נוקב בראש הממשלה קאצורה שישב מולו על כיסא הכבוד. בזכרונותיו, סיפר אוזאקי כי הבחין שקאצורה יושב על הכיסא באופן לא יציב, ותכנן להמם ולהפיל אותו מהכיסא באמצעות נאום קטלני במיוחד. "אתם מצהירים על נאמנות לקיסר," הרעים בקולו, עובר לטון רועם שסחף הצידה בקלות את קריאות הבוז של תומכי קאצורה, "אבל למעשה, אתם מסתתרים מאחורי הכס שלו. כן, את הכס הקיסרי הפכתם למגן, בעודכם יורים צוים קיסריים ככדורי רובה." לקול התשואות של חברי האופוזיציה, נעתק ליבו של ראש הממשלה קאצורה. הקיסר לא משל באמת ביפן. הצוים שלו היו בעלי ערך רק כי כל השחקנים במערכת כיבדו אותם כצו אלוהי. ועכשיו – זלזל אוזאקי בצווים הללו בגלוי, ורוב הפרלמנט הריע לו! "קאצורה החליף צבעים והפך לירוק, פשוטו כמשמעו", נזכר אוזאקי לימים. "ראש הממשלה רעד כולו," אמר עד אחר, "הוא שקשק – נראה כנידון למוות ביום האחרון לחייו. מעולם לא ראיתי מחזה אומלל יותר." כטובע הנאחז בקש, ניסה קאצורה להוציא עוד צו קיסרי – הפעם פקודה למנהיגי מפלגת סיוקאי למשוך את הצעת האי אמון נגדו ולהתחיל לשתף פעולה עם הממשלה. אבל כמו ממשלה שמדפיסה שטרות מחמת מחסור בכסף, הצווים הקיסרים התכופים שהוציא קאצורה גרמו ל"סחרור אינפלציוני" ולהפחתה דרמטית בערכם, בעוד האופוזיציה כיבדה אותם פחות ופחות. מנהיגי הסיוקאי אמנם החליטו לציית לצו ולמשוך את הצעת אי האמון כנגד הממשלה – אולם חברי הפרלמנט מן השורה, שיכורים מתמיכת ההמונים, כבר לא צייתו להם. בתגובה, נכנעו מנהיגי המפלגה והבטיחו לאנשיהם ש"ילחמו איתם עד הרגע האחרון", גם תוך הפרת פקודתו של הקיסר.

ראש הממשלה קאצורה עמד בפני שוקת שבורה. הוא הבין שלצווים הקיסריים שלו אין כבר כל ערך, וכי עצם שלטונו של הקיסר עומד בפני סכנה קיומית. מה יהיה ביום שבו יפסיקו לכבד את הצווים מהארמון?  אם נשתמש בדימוי מימינו, המצב דמה לסצינה הקלאסית מסרטים מצויירים, של דמות שדוהרת מעבר לסף התהום וממשיכה ללכת באוויר. רק כשהיא מסתכלת למטה ומבינה שהיא הולכת על לא כלום – היא נופלת לאבדון. בפברואר 1912, האשליה שמאחורי השלטון הקיסרי ביפן עמדה להיחשף באותה הצורה. קאצורה היה אובד עצות: כיצד יוכל למנוע מהאופוזיציה לחלל את כבוד הקיסר?

ואז, בדיוק אז, הבין אדמירל יממוטו, שריח הדם החם עלה באפו, כי הגיעה שעתו. בלי לאבד רגע, הוא דהר למעון ראש הממשלה והתפרץ פנימה בלי להסיר את כובעו או להניח את מקל ההליכה שלו. לקאצורה החיוור, שקיבל את פניו, אמר בגסות כי הוביל את המדינה לאבדון, ועליו להתפטר מיד למען הקיסר. בתגובה, קאצורה נד בראשו. "אם אתה רוצה את ראשות הממשלה," אמר, "הרי היא שלך." בלי להיפרד לשלום, דהר יממוטו במכונית למטה מפלגת סיוקאי, והכריז בפני ראשי המפלגה כי קאצורה הציע לו את השלטון והוא מוכן לכרות איתם ברית פוליטית. ואכן, בעקבות התפטרותו של קאצורה, הכריזה מועצת הגנרו על יממוטו כראש הממשלה החדש של יפן. במשך השנה שמשל במדינה, התגלה האדמירל כאחד מראשי הממשלה המתונים, הליברלים והמוצלחים ביותר של הקיסרות, היחיד שבלם בכוח את האלימות של הצבא ואף לא היסס לקצץ בתקציבו בכל פעם שהחל להשתולל.

ומה קרה לאוזאקי יוקיו, הנואם חוצב הלהבות שגרם לראש הממשלה קאצורה לשנות צבעים? זמן קצר לאחר הנאום, גילה קאצורה כי הוא חולה בסרטן הקיבה, וכעבור כמה חודשים כבר היה בין המתים. בצבא נפוצה שמועה כי אוזאקי הטיל עליו כישוף, והמילים פרשו כנפיים ועפו ברחבי האליטה. לימים, כאשר הפך אחד הגנרלים לראש ממשלה, ציווה שלא לתת לאוזאקי לדבר מולו בפרלמנט. ופעם אחת, כאשר האופוזיציה התעקשה, פיזר את הפרלמנט והלך לבחירות רק כדי למנוע את הנאום. גדול הנואמים של יפן המשיך בקריירה הפוליטית שלו, וקיבל מנדט ממחוז הבחירה שלו במשך חמישים (!) שנים רצופות. במלחמת העולם השנייה נכנס לכלא בשל התנגדותו למשטר הצבאי, ולאחריה התקבל שוב בתשואות בידי ההמונים, והשלטון האמריקאי, כגיבור ליברלי דגול. זקן וחולה, מרותק למיטה, הוא נבחר שוב בידי המחוז שלו – שלא היה מסוגל להיפרד ממנו. כאשר כבר עמד על סף המוות, והפסיד בבחירות בפעם הראשונה בחייו, החליט הפרלמנט היפני החדש להעניק לו "מקום של כבוד" בשורותיו בלי קשר להחלטת הבוחרים – מצבת זיכרון הולמת, אם כי מוזרה במעט, לאיש שהוכתר בפעם כ"אל של השלטון החוקתי" והדמוקרטיה ביפן.

קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

            אבל מי היו הכוחות הללו? גם בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים – הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

יש הטוענים שהתרבות הסינית אינה מתיישבת עם דמוקרטיה, אבל אולי הבעיה היא לא עם השמרנות של הסינים, אלא דווקא של הפרשנים? 

האם תיתכן דמוקרטיה ליברלית בסין? זו ללא ספק אחת השאלות האקטואליות המרתקות ביותר, שמעסיקה בעשרים השנים האחרונות ללא הרף משקיפים, עיתונאים וחוקרים במערב ובמזרח אסיה כאחד. לאור התחזקותה הניכרת של סין ("הדרקון הסיני התעורר ועכשיו הוא אוכל ארוחת בוקר" – כפי שראיתי לאחרונה בעלון פרסום של מכון ישראלי ללימוד סינית), השאלה הזאת הופכת למעניינת ואקטואלית מתמיד. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ובמגזין אודיסיאה, עונה פרופסור יצחק שיחור, מומחה להיסטוריה סינית מהאוניברסיטה העברית, על השאלה הזאת בשלילה מוחלטת. לכאורה, כותב שיחור, המציאות הסינית נראית פתוחה וליברלית מאי פעם: ביקורת על השלטון בעיתונות, הפגנות ברישיון, פעילות תוססת של אזרחים, תיירות וחילופי סטודנטים מסין למערב ולהיפך. בפועל, התדמית הזאת מטעה. לא זאת בלבד שהשלטון, בסיוע טכנולוגיה מודרנית משוכללת של פיקוח ומעקב, מחזיק במושכות חזק מאי פעם, אלא שרוב רובם של הסינים מבינים את המילה "דמוקרטיה" באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בסינית, המונח מתורגם ל"Min Zhu Zhu Yi" (מילולית: "עיקרון שלטון העם") ולא נלווה לו המטען ההיסטורי של זכויות אדם, חופש דיבור ויתר חירויות שהתפתחו בהדרגה במערב. מכיוון שלדעת רוב הסינים המפלגה הקומוניסטית מייצגת את העם, הרי שהשלטון בסין הוא דמוקרטי לעילא ולעילא. רק מי שלא מבין את סין, כותב שיחור, יכול לחשוב שדמוקרטיה מערבית עשויה להתפתח בה, למרות התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים השונים בתכלית.

 קשה לחלוק על חוקר מנוסה ומעמיק כיצחק שיחור, אבל אי אפשר שלא להיזכר כי תחזיות דומות בנחרצותן של מומחים ללימודי מזרח אסיה בעבר התגלו כמופרכות להפליא. שנים ספורות לאחר נפילת הקיסרות הסינית, ב-1911, המליץ יועץ אמריקאי בשם פרנק גודנאו לנשיא הראשון של סין, יואן שי קאי, להכתיר את עצמו לקיסר, משום שזו צורת המשטר המתאימה ביותר לתרבות ולמסורת הסינית. לכאורה, היועץ נתמך בידי היגיון היסטורי יצוק מברזל: סין הרי נשלטה בידי משטר קיסרי במשך יותר מאלפיים שנה, וגם בתקופות של פילוג, תמיד נותר האידיאל של "איחוד כל אשר מתחת לשמיים" תחת כס הדרקון. הנשיא יואן השתכנע, והחליט להקים שושלת חדשה בראשותו. התגובה הפתיעה את היועץ ואת מקבל העצה: הכרזת המלכות של יואן התקבלה ברחבי המדינה כאיום על הישגי המהפכה הרפובליקנית, ורוב גורמי הכוח החשובים בסין סירבו להכיר בה. ההכרזה על חידוש המלוכה הובילה, לבסוף, לא ל"איחוד כל אשר מתחת לשמיים", לפי התקדים ההיסטורי, אלא לפילוג הרסני תחת משטריהם הפרועים של אילי מלחמה.

 טעויות דומות, מהכיוון ההפוך, נעשו על ידי מומחים ללימודים אזוריים גם ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה, טען השגריר האמריקאי בטוקיו לשעבר, ג'וזף גרו, שנחשב לאחד מגדולי הפרשנים של יפן בתקופתו, כי דמוקרטיה בסגנון מערבי אינה מתאימה למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היפנית. לדעתו היו שותפים מומחים רבים אחרים וגם יפנים לא מעטים, ביניהם גם יושידה שיגֶרוּ, ראש הממשלה המשמעותי הראשון בתקופה שלאחר המלחמה. המומחים הללו המליצו למושל האמריקאי של יפן, גנרל דאגלס מק-ארתור, להסתפק ברפורמות במבנה הסמכותי הקיים של המדינה היפנית, אך לא לעבור לדמוקרטיה מלאה. מק-ארתור חשב אחרת. הוא אמנם הסכים עם המומחים כי יש להותיר את הקיסר על כנו, אולם חלק עליהם בכל הנוגע לצורך ברפורמות דמוקרטיות ויסודיות במדינה המובסת. ג'ון דאואר, ההיסטוריון החשוב ביותר של הכיבוש האמריקאי ביפן, כותב כי מק-ארתור סירב בעיקרון להיעזר ביפנולוגים ובשאר מומחים, מיאן להעסיק אותם בכוחות הכיבוש, או שלח אותם לעבוד באיי אוקינאווה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. האנשים שניהלו את הכיבוש האמריקאי ביפן היו, ברובם, אנשים שלא הבינו דבר במסורת, בתרבות ובהיסטוריה של יפן, ולפיכך האמינו בהיתכנות של רפורמות דמוקרטיות במדינה. התוצאה? יפן הפכה, אמנם לאחר עשרים שנים של חוסר יציבות, לאחת הדמוקרטיות היציבות ביותר במזרח אסיה. תהליכים דומים של דמוקרטיזציה התרחשו, בניגוד לתחזיותיהם של המומחים, גם במדינות "קונפוציאניות" אחרות במזרח אסיה כמו טייוואן ודרום קוריאה. במקרה הדרום קוריאני, הרפורמות לא הוכתבו מלמעלה, אלא נכפו על השלטון בידי הפגנות המוניות של אזרחים, מהפכה שניתן להשוותה להפגנות שהובילו לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה.

 מדוע מומחים ללימודים אזוריים טעו פעם ועוד פעם בכל הנוגע לתהליכי שינוי משטר במדינות מזרח אסיה? הדבר אינו נובע מחובבנות והיעדר מומחיות אלא בדיוק להיפך – ממומחיות יתר. תחום עיסוקם של היסטוריונים הוא הבנת העבר, ולא חיזוי העתיד. רבים מהם מניחים אפוא שדפוסים שהתקיימו במשך שנים רבות, ימשיכו להתקיים בעתיד, בלי לתת תשומת לב מספקת לתהליכים יסודיים של שינוי ותמורה. מומחים ללימודים אזוריים, במיוחד, רגישים להבדלים תרבותיים ונוטים, לפעמים, לייחס להם חשיבות יתר. ההיסטוריון ג'ון דאואר כותב שבמקרה היפני, לפחות, הייתה לטעויות בחיזוי גם סיבה משמעותית נוספת. רוב המומחים המערביים ללימודי יפן, באופן טבעי, יצרו קשרים עם האליטות ובני המעמד הגבוה במדינה, שהפחד מבורותם של "ההמונים" היה אחד המאפיינים העיקריים שלהם. המומחים, לפיכך, לא השכילו להבחין בתהליכים המבשילים בקרב ההמונים, בדיוק כמו בני שיחם מן המעמדות הגבוהים. דווקא פקידי הכיבוש, שלא הייתה להם שום מומחיות ביפן, הבינו ככל הנראה את התהליכים הללו באופן מעמיק יותר.

 אבל ישנן גם סיבות מהותיות יותר להטיל ספק בתחזיות השוללות את אפשרות הדמוקרטיזציה בסין. ג'וזף לווינסון, אחד מבכירי החוקרים של תולדות סין במאה האחרונה, הראה בספרו "סין הקונפוציאנית וגורלה בעידן המודרני" (Confucian China and its Modern Fate") כי בעידן המודרני הפך כל ההיגיון התשתיתי שהנחה את המחשבה והפוליטיקה הסינית למערבי לחלוטין. במאה העשרים, טען לווינסון, כל מי שניסה לבסס משטר סיני על ערכים קונפוציאניים איבד את השילטון. הרעיונות המערביים של מדינת הלאום, פטריוטיזם, סוציאליזם וקומוניזם הם ששלטו בפוליטיקה הסינית המודרנית ולא תורת קונפוציוס. גם הוגים פוליטיקאים סינים שניסו כביכול לחזור לעבר הקונפוציאני, "השתמשו באוצר מילים סיני אבל שילבו אותו בתוך דקדוק מערבי." כך, למשל, ג'יאנג קאי שק, שליט סין הרפובליקאית בשנות השלושים ולימים שליט טאיוון, הצהיר אמנם על שיבה לקונפוציאניזם, אבל מבחינתו קונפוציוס היה ראוי להערצה לא מפני שייצג אמת אוניברסלית, כפי שחשבו אינטלקטואלים סינים בעבר, אלא משום שהיה הוגה לאומי סיני. ניתן לומר דברים דומים על השימוש של המשטר הנוכחי בסין במושגים עתיקים כמו "הרמוניה". הסינים, במילים אחרות, פחות  מחויבים לעבר המקודש-לכאורה שלהם. אם הצליחו לכונן בארצם רפובליקה עממית סוציאליסטית, אין סיבה שלא יצליחו לכונן בה דמוקרטיה ליברלית.

 גם קביעתו של שיחור כאילו השלטון בסין כיום טוטליטרי יותר מאשר בעבר (משום שיש לו אמצעי פיקוח ושליטה טובים יותר) מוטלת לדעתי בספק רב. נכון שהשלטון יכול לפקח על האזרחים טוב יותר מאשר בתקופתו של מאו – השאלה היא עד לאיזה מרחק הוא מעוניין לפקח עליהם. מדינה טוטליטרית, בהגדרה המקובלת של המונח, היא מדינה המעוניינת לסחוף את האזרחים לעבר חזון אידיאולוגי כלשהו. לפיכך, מעניינים אותה דברים רבים מאד: כיצד האזרחים מתלבשים, איזה אומנות הם צורכים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים, מה הם אומרים בחדרי חדרים, מה הם קוראים, מה הם חושבים. מכיוון שהשלטון הסיני הנוכחי מעוניין בעיקר בנתוני צמיחה, שגשוג כלכלי וחיזוק כוח המדינה, רוב הדברים הללו כבר אינם מעניינים אותו. קשה להאמין שאי מי יוכל להחזיר את הגלגל אחורה. במילים אחרות, סין כבר מזמן אינה מדינה טוטליטרית, אלא מדינה סמכותית-אוטוריטרית, וככזאת המרחק בינה לבין דמוקרטיה ליברלית קטן בהרבה מאשר היה בעבר. סביר להניח שסין לא תהפוך מחר, מחרתיים או בעוד שנה למדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית וצרפת. לא בטוח שדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי היא המשטר המתאים ביותר לסין בתקופה הנוכחית.   אבל אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה מערבית בסין לא תעלה על הדעת. היא בהחלט יכולה לעלות על הדעת ובנסיבות המתאימות להפוך למציאות.

מה עושה סמוראי כשהוא אופטימי? בפוסט האחרון, כאן בינשוף, דיברנו על הקשר בין אופטימיות, פסימיות והתנקשויות פוליטיות באסלאם הרדיקלי המצרי. כעת, נפליג למחוזותיה של יפן בראשית התקופה המודרנית. מדוע ארבו שמונה סמוראים חמושים לשר בכיר על גבעת קוי-צ'יגאי, ואילו חבריהם החליטו דווקא לשרוף מקדשים בודהיסטיים? מדוע פיזרו חברי "ליגת הרוח האלוהית" מלח מתחת לקווי טלגרף, ולמה דם נשפך כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? הינשוף על אופטימיות, אלימות והתנקשויות פוליטיות בשחר יפן המודרנית.

 

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, אתם מוזמנים להגיע להרצאה שלי בכנס מיתופיה, יום חמישי הבא, ה-22 לאוגוסט 2013, בספריה המרכזית במודיעין, 8:45 בערב. לתוכניה מלאה ופרטי הגעה לחצו כאן. כנסי מיתופיה ידועים בהרצאות המרתקות שלהם, ומומלץ מאד להגיע.

רובע אָסַקָסָה שבמרכז טוקיו הוא כיום אחד מהאזורים הנוצצים ביותר בעיר, בקרבה יחסית לארמון הקיסר. משרדי ממשלה, מלונות יוקרה, חנויות עילית ופארקים עירוניים קטנים נוגעים זה בזה בצפיפות בין העליות התלולות והירידות החדות. אבל פעם, לפני כמאה וארבעים שנה, היתה מכוסה גבעת קוי-צ'יגאי שבאסקסה בדשא גבוה, שהסתיר מסלול מרכבות לצידו של נחל רדוד. הבירה היפנית היתה עוד אז בראשיתה, בשלבי מעבר בין אדו, העיר הפיאודלית, לטוקיו, הכרך המודרני, ואזורים רבים טרם פותחו ונבנו. בשעת הדמדומים, הסתירו העשבים הגבוהים שעל הגבעה את אורה הקלוש של השמש, וכיסו את נתיב המרכבות באפלולית. הרכבים והנוסעים לא היו מסוגלים לראות מה הסבך טומן בחובו, אפילו אם הסתתרו בו סמוראים מסוכנים וחמושים, אורבים חרישית לקורבנם עם חרבות חדות כתער.

            הרסטורציה של מייג'י, המהפכה המהוללת של 1868 שפתחה את השער לעולמה המסעיר של יפן המודרנית, מתוארת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כמהפכה שלווה יחסית. נכון, היא היתה מלווה במלחמת אזרחים קצרה, אבל לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית ואפילו המהפכה האמריקאית והמהפכה הרפובליקאית בגרמניה ב-1919, נשפך בה מעט דם – יחסית. עם זאת, התמונה משתנה לחלוטין כאשר מתבוננים בעשור שלאחר הרסטורציה, מ-1868 עד 1878 בקירוב. חלק גדול הסמוראים שתמכו במהפכנים, באמת האמינו שמטרת המלחמה היא להעלות את הקיסר לשלטון ולגרש מיפן את ה"ברברים הזרים", המערביים ששטפו את המדינה מכל הכיוונים, יצרו ביקושים, העלו מחירים ודנו סמוראים רבים לחיי עוני. קל לדמיין את הזעם של האנשים הללו, כאשר הממשלה החדשה בחרה במדיניות קיצונית של מודרניזציה, יצרה יחסים הדוקים עם הזרים המערביים ועודדה שינויים סוחפים בכל תחומי החיים, עד כדי ביטול הנחלות הפיאודליות עצמן.

באוקטובר 1873, התפרקה הקואליציה המהפכנית כאשר שני המנהיגים החזקים במדינה, שר הימין הנסיך איוואקורה טומומי והיועץ הקיסרי אוקובו טושימצ'י, הכשילו ניסיון להתעמת עם קוריאה על מנת לנקום על עלבונות כלפי שליחים יפנים. סמוראים רבים מארבע הנחלות שעמדו מאחורי הרסטורציה, צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה, הביטו כלא מאמינים במתרחש. הממשלה, מבחינתם, הפסידה הזדמנות פז להציל את כבודה הרמוס של יפן, להעלות את קרנה ומעמדה ולתת הזדמנות לתעסוקה והרפתקאות מסעירות לסמוראים העניים והמובטלים. סאצומה, הנחלה הגדולה והחזקה ביותר בדרום, הפכה למעין "מדינה בתוך מדינה", עצמאית למחצה, תחת שלטונו של השר סייגו טקמורי, שפרש מזעם מהממשלה המרכזית ביחד עם רבים מעמיתיו מנחלות טוסה וסאגה. אולם בשלב הזה, סייגו לא היה מוכן למרוד, או לסייע למרד, ולפיכך סאצומה נותרה שקטה. צ'ושו נשלטה עוד על ידי הממשלה, וסאגה – כך כולם ידעו – עמדה על סף התקוממות.

המצב המורכב מכולם שרר, ככל הנראה בטוֹסָה. המנהיגים של ההאן פרשו מהממשלה לאחר הסירוב לפלוש לקוריאה, אולם שני הבכירים שבהם – איטגאקי טייסוקה וגוטו שוג'ירו, סרבו למרוד בממשלה או לשתף עמה פעולה ובחרו בדרך שלישית, הקמת אופוזיציה ליברלית בדמות "התנועה לחירות וזכויות העם", שקראה להרחבת זכות הבחירה, כינון חוקה והקמת פרלמנט. איטגאקי וגוטו, עשירים ונדיבים כאחד, תמכו כלכלית, אכסנו או ארחו לארוחות ערב סמוראים עניים רבים מהנחלה שלהם. כך, באמצעות רשתות מורכבות של פטרונאז', הצליחו למנוע מרד מזויין בטוסה ולרתום את הסמוראים המקומיים לתנועתם המתעצמת. אולם בלא יודעים, מסביב לשולחן ארוחת הערב שלהם, נרקמו קשרים חשאיים של סמוראים אלימים יותר שלא היו מוכנים להסתפק בדיבורים. היו אלו אנשים שהאמינו בדם, ובכוח החרב, אבל הטקטיקה שלהם, כפי שנראה, היתה קשורה למשתנה מרכזי אחד: אופטימיות.

נתחיל עם הפסימיים. סנייה קיוסטו, טודה קוג'ירו ומייזאקי מיסאקי, שלושה סמוראים צעירים מטוסה, נפגשו אחד עם השני סביב שולחנות ארוחת הערב של מארחים עשירים כאיטגאקי וגוטו. סנייה וטודה גרו אצל אותם מארחים, ומייזאקי, חסר בית, נדד בין בתים של חברים. השלושה, כמו רבים מעמיתיהם, האמינו כי מנהיגי הממשלה, ה"אוליגרכים" השנואים של מייג'י, מוליכים את יפן לאבדון. אולם מבחינתם, גניזת התוכנית "להעניש" את קוריאה לא היתה אלא סימפטום לריקבון עמוק יותר. הרוע ביפן, לשיטתם, נבע בראש ובראשונה מהבודהיזם, דת זרה שעצם קיומה היווה עלבון לאלי השינטו המקומיים. בשנים הראשונות של מייג'י, רדפה הממשלה את הבודהיזם בחרי אף, שרפה מקדשים ושילחה נזירים לעבודה, משום שראתה באמונת הבודהה דת מפגרת, עמוסה באמונות תפלות, שהיתה מזוהה יתר על המידה עם המשטר הישן. חלק מהאבות המייסדים של המשטר, כמו שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי, האמינו כי הרסטורציה הפוליטית, השבתו של הקיסר לכס השלטון ביפן, חייבת להיות מלווה גם ברסטורציה דתית – הפיכת השינטו, שנתפסה כדת הילידית של יפן, לדת המדינה ודחיקתו של הבודהיזם לשוליים. לכל הפחות, דרשו הם ותומכיהם להפריד באופן הרמטי בין הפולחן הבודהיסטי לפולחן השינטואיסטי, ולסלק את פסלי הבודהה ממקדשי האלים היפניים. אולם בהדרגה, התאכזבו איוואקורה ועמיתיו מהשמרנות, שנאת הזרים וההתנגדות למודרניזציה של כהני השינטו, וקיפלו במהירות את הקמפיין האנטי בודהיסטי. גרוע מכך – ביוזמת איוואקורה, הועבר "המוסד ללימודים גבוהים" (טאי קיואין)– חוד החנית בקמפיין השינטואיסטי, לשטחו של המקדש הבודהיסטי זוג'וג'י.

\ מקדש זוג'וג'י – כיום

בעיני סנייה, מייזאקי וטודה, ה"בגידה" של שרי הממשלה בקמפיין השינטואיסטי לא רק מנעה את השמדת הבודהיזם, אלא גרוע מכך – טימאה מוסד שינטואיסטי מרכזי בעצם העברתו ל"מקדש בודהיסטי מזוהם". ביחד עם גניזת הפלישה לקוריאה, הפך צעד זה את מדיניות הממשלה לגוש מזוקק של רוע ושפלות. לפיכך, תכננו השלושה להבעיר אש בסביבת ארמון הקיסר, להמתין ליועצים הקיסריים בצאתם ולחסל את כולם ביחד. חיסול אחד המנהיגים לא  יספיק, משום שכל שכבת המנהיגות נגועה ברוע. "אם תקצוץ עשב אחד בבוקר, הוא יצמח בערב," אמר סנייה לפי המסופר. אולם בהדרגה, הגיעו סנייה, טודה ומייזאקי למסקנה שאפילו השמדת המנהיגות אינה ולא יכולה להיות העדיפות העליונה. ראשית, יש לעקור את בסיס הריקבון של החברה כולה – הזיהום הבודהיסטי. לפיכך, החליטו להבעיר את מקדש זוזוג'י, ואחריו את המקדש המפורסם של קאנון, אלת הרחמים, ברובע אסקוסה. המקום הזה, אמר טודה לאחר מכן, היה "מקור הזיהום, שחותר תחת המנטליות של 'אהוב את המדינה, כבד את האלים' בקרב העם." רק לאחר שינותצו מקדשי הטומאה, יתפנו הקושרים למטרה החשובה פחות – השמדת המנהיגות המרושעת.

בראש השנה של 1874, בערך בשעה אחד בלילה, נחרד שומר הלילה של מקדש זוזוג'י מלהבות עזות שעלו מבניין "המוסד ללימודים גבוהים". בעוד האש מתפשטת במהירות לאולם העץ המרכזי של המקדש ומכלה אותו, ראה השומר דמויות חומקות במהירות לתוך הלילה. הוא הזעיק את המשטרה, אולם מקריאת מסמכי החקירה עולה שהשוטרים חשדו דווקא באותו אומלל, דבר שסייע לפושעים האמיתיים להימלט ולהכות שנית. שבוע לאחר מכן, ב-8 לינואר, הגיעו טודה, מייזאקי וסנייה למקדש קאנון באסקוסה וניסו להבעיר גם אותו. אולם הפעם ראה אותם זקיף והכשיל את התוכנית. בכל זאת, הם הצליחו לברוח ולהסתתר מהמשטרה. בתנאים הנוכחיים, הם ויתרו לחלוטין על התוכנית הבלתי ריאלית להתנקש בשרי הממשלה.

אולם כבר כשהתוכנית של סנייה, מייזאקי וטודה היתה בבישול, היו מהפכנים אחרים מטוסה שחלקו על תוכניתם מכל וכל. טקצ'י קומקיצ'י, סמוראי, סוכן חשאי ועובד של משרד החוץ לשעבר, ניסה לשכנע את סנייה שהמטרה העיקרית, הנעלה והחשובה ביותר, היא להתנקש בראשי המשטר. טקצ'י עצמו נשלח בידי הממשלה לרגל בקוריאה ומנצ'וריה, משימה שהיה בטוח שאינה אלא הכנה לפני פלישה יפנית. לפיכך, כשחזר, הוא הזדעזע מה"חרפה" של ביטול הפלישה. האשם בכך, לדעתו, היה אדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. טקצ'י חבר עם אחיו הצעיר, קיקוּמה, ועוד שבעה סמוראים מטוסה. אחדים מהם היו נגדים, חיילים או קצינים צעירים באותה יחידת ארטילריה במשמר הקיסרי, אחד היה סטודנט ואחר – פקיד זוטר במפקדה העליונה.

בניגוד לסנייה, מייזאקי וטודה, טקצי' וחבריו היו אמידים למדי, ואף בילו חלק גדול מזמנם בפונדקים ובבתי בושת ("גיבורים אוהבים את הנאות החושים", כתב לימים אחד ממעריציהם). הם גם היו הרבה יותר אופטימיים. כל תשעת הקושרים הסכימו שהמצב במדינה לא גרוע כפי שסנייה, מייזאקי וטודה תיארו אותו. הכלב, כך טענו, לא קבור בהשחתה רוחנית ומוסרית, אלא במנהיגות חלשה, מרושעת ומוגת לב. במילים אחרות, תפיסת העולם שלהם היתה אופטימית בהרבה. הרוע לא מרוכז במדינה כולה אלא רק בשכבה צרה של שרים ויועצים קיסריים. אותם האנשים, האשים טקצ'י, התרפסו לפני מדינות זרים בעודם משליטים משטר דיקטטורי עריץ על העם היפני עצמו. במקום להקשות את ידם על זרים ולגלות חמלה ורחמים כלפי בני עמם, דרסו את היפנים והשתחוו לפני הזרים. הם דחו את ההבטחה לשתף את הציבור בפוליטיקה, שניתנה בשבועה הקיסרית של 1868 ("שבועת חמשת הסעיפים") ובמיוחד פגעו בזכויות של הנחלות הפיאודליות שהשתתפו ברסטורציה, כמו טוסה, ובזכויותיהם של הסמוראים שנלחמו למען הקיסר. טקצ'י וחבריו החזיקו, אם כן, בשילוב של תפיסות ליברליות, לאומניות ופיאודליות. יותר מכל, הם התנגדו למדיניות חוץ "רכרוכית" מחוץ ולעריצות מבית, שילוב משחית במיוחד שיוצג לדעתם בידי שכבת המנהיגות כולה.

האופטימיות של הקושרים היתה כה גדולה, עד שחשבו שאין טעם לחסל את שכבת ההנהגה בכללותה. הרוע, כך טענו, מתרכז באדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. "המרושע והערמומי ביותר מבין המרושעים והערמומיים – זהו איוואקורה," אמר טקצי' קומקיצ'י, "כל עוד הוא לא ישלם על פשעיו – אין שום עתיד למדינה שלנו." "רק בגלל איוואקורה," אמר מתנקש אחר, יושימורה טושיאקי, "יפן הושפלה בפני העולם כולו." טקצ'י הבטיח לחבריו כי ברגע שאיוואקורה ימות, מבצר השחיתות יתמוטט מאליו. בהעדר המנהיג, כל יתר השרים ייכנעו ויסורו בהם מדרכם הרעה. השרים מטוסה, סאצומה וסאגה יחזרו לממשלה, והפלישה לקוריאה תתוכנן מחדש.  לפי עדויות מאוחרות, הוא היה כה אופטימי עד שהגיע להתעלות של ממש. לאחר ההתנקשות, אמר, יקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני שייהרגו על ידי המשטרה, ייקחו הוא וחבריו את הראש של איוואקורה ויגישו אותו כמנחה לפני הארמון הקיסרי. תפיסת העולם האופטימית של טקצ'י וחבריו גרסה שהמדינה היא בעיקרה טובה, ולפיכך המסקנה הטבעית היתה שהבעיות נגרמות בידי אדם אחד – רשע גמור – וסילוקו יוכל להחזיר את החברה למסלול התקין. כפי שראינו במאמר הקודם על האחים המוסלמים, אופטימיות מסוג זה נוטה להוביל מהפכנים לבחור בטקטיקה של התנקשות פוליטית.

בששת הימים שלאחר ההצתה הכושלת של מקדש קאנון באסקוסה, אספו טקצ'י וחבריו מודיעין מקדים על הנסיך איוואקורה, שגרת יומו והמסלול הקבוע שלו מהארמון לבית. ב-14 בינואר, הם ארבו לו בלילה, כאשר חזר מהארמון, בחלקת העשב הגבוה שבגבעת קוי-צ'יגאי. כשעברה מרכבתו של איוואקורה, צרחו הקושרים "בוגד!" (Kokuzoku) והסתערו עליו מכל הכיוונים. אחד מהם החזיק את רסן הסוסים, והאחרים דקרו את המרכבה. מנקודה זו, הפך הקשר של טקצ'י לפארסה של ממש. איוואקורה, שנפצע קלות בידו, הצליח לקפוץ מן המרכבה לחסות האפלה ושכב, מתבוסס בדמו, בנחל הרדוד. הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום, חוץ מאשר במים, ודקרו את העשב הגבוה בחמת זעם במשך דקות ארוכות. בסופו של דבר עזבו, קברו את החרבות שלהם בפארק סמוך וניסו להתפזר. איוואקורה הצליח להתאפק ולא להשמיע רחש, למרות הפציעה והכאב, וכך הציל ככל הנראה את חייו. לאחר שהקושרים הלכו, זיהה השר הפצוע פקיד מארמון הקיסר שעבר במקום, וזה משה אותו מהמים והוביל אותו לקבלת טיפול רפואי.

האופטמיות של טקצ'י וחבריו, כרגיל במצבים מסוג זה, היתה בלתי מוצדקת. איוואקורה אמנם ספג הלם כבד, ופרש מספר חודשים לאחוזתו מבלי להתערב בענייני המדינה. אך במקום לנטרל את הממשלה, ההתנקשות דווקא חיזקה את מעמדו של אוקובו טושימיצ'י, שר הפנים, שותפו הקרוב של איוואקורה. אוקובו היה איש סאצומה בעצמו, ולאחר פרישת רוב השרים והפקידים ממולדתו, אסף מסביבו את אותם סמוראים עניים וזוטרים שהתנגדו לקובעי המדיניות בנחלה והפך אותם למשטרה הקיסרית החדשה. השוטרים מסאצומה, שנואים הן על ידי האוכלוסיה, הן על ידי הצבא והן על ידי יתר הסמוראים מנחלתם, היוו כוח חנית נאמן באופן קנאי ועיוור למשטרו של אוקובו. כעת, שימשה ההתנקשות באיוואקורה מבחן ראשון ליעילותו של כוח המשטרה החדש – מבחן לא קשה במיוחד, כמסתבר. טקצ'י קומקיצ'י, אולי המתנקש השלומיאל ביותר בתולדותיה של יפן המודרנית, הצליח לשכוח סנדל קש בזירת ההתנקשות, ומספר עדים אף ראו אותו מגיע ונמלט מהמקום. עקב כך, איתרו השוטרים אותו ואת חבריו תוך שלושה ימים. הקושרים נחקרו, עונו, עמדו למשפט בזק והורשעו ב"פשעים נגד המדינה" על ידי טריבונל מיוחד של שישה שופטים. לבסוף, הם נידונו לעונש החמור ביותר באותה התקופה. דרגותיהם נשללו, הם סולקו ממעמד הסמוראים, הפכו לפשוטי עם וככאלו הובלו לגרדום. לאחר מספר חודשים, נאסרו גם סנייה, מייזאקי וטודה ונידונו לעונש דומה.

טקצ'י וחבריו לא היו ה"אופטימיים היחידים" באותה התקופה. זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בקוי-צ'יגאי, פרץ בנחלה של סאגה מרד סמוראים אדיר, בפיקודו של שר המשפטים לשעבר, אטו שימפיי, ושותפו, מושל שמרני מצפון יפן (על פועלו של אטו כשר משפטים נגד הסחר בנשים למטרות זנות, ראו כאן). כניסתם של השניים, מנהיגי אופוזיציה מן השורה הראשונה, לזירה הפוליטית בסאגה, הזריקה אופטימיות בכמויות אדירות לורידיהם של הסמוראים המרדנים בהאן, ושתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות במקום החליטו לפתוח במרד, גוררות את המנהיגים ההססנים אחריהם. אולם האופטימיות של מורדי סאגה, כמו זו של טקצ'י, התגלתה ככוזבת לחלוטין. כוחות הממשלה התקדמו לנחלה משני כיוונים, ביבשה ובים, וכיתרו את המורדים בתנועת מלקחיים מהונשו ומנגסקי. לאחר שלושה ימים קרס המרד, בעוד שר המשפטים לשעבר עוזב את כוחותיו והופך לפושע נמלט. הוא, ביחד עם מנהיגי המרד האחרים, נאסר על ידי כוח המשטרה החדש שסייע בעצמו לבנות, הורד לדרגת פשוט עם וראשו הערוף הוקע ברחובות טוקיו. אוקובו, שר הפנים, תלה את תמונת הראש המוקע במשרדו והציג אותה בגאווה לפני אורחים.

כישלונו המוחץ של מרד סאגה הצניח את מפלס האופטימיות בקיסרות, והגורמים העוינים לממשלה נמנעו ממרידות ומנסיונות התנקשות במשך שלוש שנים בקירוב. בדרום, הכינו מנהיגי סאצומה, בראשותו של השר הפורש סייגו טקמורי, את כוחם הצבאי, שמרו על האוטונומיה שלהם בקנאות, אולם נמנעו ממרד גלוי של ממש. במקומות אחרים, הרחיבה הממשלה את כוחה ופתחה בתוכנית מודרניזציה שאפתנית. ב-1876 הנחית אוקובו טושימיצ'י, חזק ובטוח בעצמו, מכה ניצחת על מעמד הסמוראים, בו ראה שריד פיאודלי שיש להיפטר ממנו. קצבאות הסמוראים בוטלו באופן סופי והוחלפו באגרות חוב, התספורת הסמוראית נאסרה, וגרוע מכך – סמל הסטטוס העיקרי של הסמוראים, שתי החרבות, הפך לפשע פלילי. מעתה, רק שוטרים וחיילים הורשו לשאת נשק בכל רחבי הקיסרות היפנית. תחושת הדכדוך שירדה על גורמי האופוזיציה, בשילוב עם הזעם הגובר על מדיניות הממשלה, הובילה לסדרת מרידות בסתיו 1876, אולם אלו היו שונות מאד מנסיונות ההתנקשות והמרידות ה"אופטימיות" שהרעידו את המדינה שנתיים קודם לכן.

מזה זמן מה, התפתחה באזור קוממוטו שבאי קיושו (דרום מערב יפן) אגודה צבאית-דתית בשם שינפּוּרֶן (ליגת הרוח האלוהית). חבריה, סמוראים שנפלו תחת השפעתו של כהן שינטו אקסצנטרי, האמינו, בפסימיות שהזכירה מאד את סנייה, מייזאקי וטודה, כי הם חיים בעולם רעיל, מרושע ומושחת עד היסוד. אולם בניגוד לשלישייה ההיא, הרוע בעיני השינפורן גולם לאו דווקא בבודהיזם אלא בציביליזציה המערבית ובטכנולוגיה המודרנית על כל גילוייהם. הלבוש המודרני, הנשק החם, קווי הטלגרף, פסי הרכבת שחיללו בתי קברות וחצו שדות אורז – כל אלו נתפסו כשיא הטומאה. אכן, השינפורן נהגו לפזר מלח מטהר בכל מקום שעבר קו טלגרף כדי לנקות מעצמם את הזיהום. הבעיה היתה שמנהיגי הליגה הכפיפו את תוכניותיהם הצבאיות לשיטת ניבוי מסויימת, באמצעותה שאלו את האלים אם עליהם למרוד או לא. ב-1874, כאשר פרץ מרד סאגה, נשלחה שאילתא לאלים, והתשובה היתה שלילית. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1876, שאלו מנהיגי הליגה את אליהם פעם נוספת האם יש למרוד, עתה כשהממשלה אסרה על הסמוראים לשאת חרבות – קודש הקודשים של הרוחניות היפנית. הפעם, התשובה היתה "כן".

ב-24 לאוקטובר החליטו מנהיגי הליגה להכות במדינה היפנית הטמאה. עם זאת, הפסימיות המוחלטת שלהם שללה כל אופציה של התנקשות במנהיגים בטוקיו הרחוקה. מכיוון שהחברה כולה מרושעת, אין הבדל אמיתי בין המנהיגים לבין שלוחיהם. לכן, הם החליטו "להעביר מסר" תוך שימוש בשפת האלימות. באישון ליל, כמאתיים מהם פשטו על מפקדת המחוז בקוממוטו, ושחטו באכזריות פראית את כל הקצינים, המפקדים, הפקידים והחיילים שהצליחו למצוא. מבחינתם, לא היה הבדל בין החייל הפשוט למושל – אלו ואלו הפכו לטמאים בכך שאימצו את הציביליזציה המערבית ונטשו את האלים היפניים. מורדי השינפורן רוסקו לאחר יום אחד, ויתר המרידות שפרצו כהד במקומות אחרים דוכאו אף הן כעבור זמן קצר.

כך, נעו הסמוראים המורדים בראשיתה של יפן המודרנית בתנועת מטוטלת מורכבת בין אופטימיות לבין פסימיות, בהתאם ל"חוק הברזל של האופטימיזם" שהזכרנו בפוסט הקודם. מורדים אופטימיים בודדים בחרו בטקטיקה של התנקשויות פוליטיות, משום שהאמינו שהסרת המנהיגים תוכל לרפא את החברה הטובה ביסודה. אופטימיות שהצליחה להדביק קבוצה גדולה, בדרך כלל בשל הצטרפותו של פוליטיקאי מפורסם לשורות ההתקוממות, הובילה לבחירה באסטרטגיה של מרד המוני. לעומת זאת, מורדים פסימיים בחרו בטקטיקות אחרות. לעיתים הכו, כמו השינפורן, במטרה הקרובה ביותר. במקרים אחרים, כמו טודה, מייזאקי וסנייה, בחרו במקדשים בודהיסטיים. והיו כמובן כאלו שהפסימיות שלהם שיתקה אותם וגרמה להם להימנע מפעולה ממשית כנגד הממשלה.

כך, בראשית 1877, נותרה סאצומה כמוקד האופוזיציה היחידי במדינה, כוח צבאי הולך ומתעצם ומקור האופטימיות האחרון של מתנגדי הממשלה בקיסרות כולה. המתח המתעצם בטוקיו מזה וסאצומה מזה הוביל לסדרת אירועים דרמטיים ששינתה את פניה של יפן המודרנית במערכת אדירים שידועה בשם "מרד סאצומה" או "מלחמת דרום מערב". באירועים המרתקים הללו, בתקווה, נעסוק כאן בינשוף באחד הפוסטים העתידיים.

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

מה הקשר בין ההתקוטטויות של יאיר ולפיד וחבריו, לעדר מעונבים עסוקים שמילאו את שדה התעופה בטוקיו, ביום אביב נשכח אחד בשנת 2007? גם אלו וגם אלו מהווים דוגמא לאותה תופעה מדעית. ברוכים הבאים לעולם המופלא של חוקי פרקינסון שחושף בפנינו את רזי המציאות, מחוטי עירוב, קבינטים מצומצמים וכשרות מהודרת, ועד לכורים גרעיניים, עוגות צהובות ואפילו סככות אופניים.

טוקיו, יום אביב ב-2007. הדובדבן פורח בשדרות, ולשדה התעופה נריטה מגיעה קבוצת סטודנטים מערביים טרוטי עיניים, ביניהם גם אני. קבלת הפנים שלנו בטרמינל לא היתה אמורה להיות מסובכת. הפטרונים שלנו ממשרד החינוך היפני היו בסך הכל צריכים לתת לנו מעטפה עם סכום כסף, ולסדר לנו מונית עד למרכז העיר – זה הכל. אך במקום דלפק פשוט עם פקיד אחד או שניים, קיבלו את פנינו עשרות עובדים מעונבים ולחוצים שהתרוצצו אנה ואנה, מסרו טפסים אחד לשני, החליפו ניירות בעוד הסטודנטים חסרי הסבלנות נאלצו לחכות בתור הולך ומתארך. כשהמעונבים גמרו להתרוצץ וכולם נכנסו למוניות שלהם, השמש כבר התחילה לשקוע במערב.

ירושלים, יום קיץ מהביל ב-2013. הקבינט המדיני-בטחוני של ממשלת ישראל מתכנס בחדרו הממוזג היטב, חבריו נמלטים מהחום המעיק שבחוץ. אולם לפני שהדיון מתחיל, רואה שר האוצר, יאיר לפיד, אורח לא קרוא מציץ בדלת. יובל שטייניץ, הסייד קיק הנצחי של ראש הממשלה, נכנס במטרה להשתתף בדיון. אולם לא כלה עצה וגבורה מן הארץ. לפיד ונתניהו, כך מסתבר, חתמו על הסכם שלכל ישיבה בה נוכח שטייניץ, יוזמן גם יעקב פרי מיש עתיד. פרי לא הוזמן הפעם, ולפיד השתולל. אם יעקב לא שם, גם יובל יהיה בחוץ. שטייניץ, כך דיווחו לנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, נעלב עד עמקי נשמתו. וכאן, מעבר להזדהות עם כאבו של שר האוצר לשעבר, נשמות רעות בעיתונות החלו לרנן כאילו ישנה נימה ילדותית משהו בהתנהגותו של נביא הפוליטיקה החדשה. בזה מתעסקים הקברניטים שלנו? תהו אותם קטנוניים.

בדיוק כמו שאנחנו, ב-2007, תהינו מה צורך בכל עדר המעונבים העסוקים בשדה התעופה בטוקיו.

 אבל גם אנחנו אז, וגם העיתונאים היום, לא הבנו שהן הבלגן בשדה התעופה נריטה, והן הקטטה הקטנה של ביבי, יאיר ויובל, הם חלקים קטנים, מקרים פרטיים מתופעה מדעית מרתקת וחובקת עולם שנחשפה לפני מספר עשורים בידי עובד מדינה בריטי מנוסה, ציני ומשועשע.

ברוכים הבאים לעולם של חוקי פרקינסון.

נורתקוט פרקינסון היה עובד מדינה אנגלי אי שם באמצע המאה העשרים, קצין בצבא והיסטוריון נודע של הצי המלכותי הבריטי. במהלך עבודתו, הוא שם לב לתופעה מעניינת. באותן השנים, התפרקה האימפריה הבריטית במהירות והתערטלה ממושבותיה. וראה זה פלא: ככל שקטן מספר הקולוניות שמשרד המושבות היה אמור לנהל, כוח האדם שלו התרחב וגדל, צמח וטפח. סקרן ומדעי מתמיד, החל פרקינסון לתהות על הסוגיה, והפנה את מבטו גם לצי הבריטי. המיתון שלאחר מלחמת העולם השנייה פגע לא רק במושבות, אלא גם בצי המלכותי המושל בימים, ומספר אוניותיו הלך והצטמצם. וראו זה פלא: ככל שפחתה העבודה, רבו העובדים במשרדי הימייה כפטריות אחרי הגשם. שתי התופעות הללו, שכנעו את פרקינסון שדברים אינם כפי שהם נראים – וישנה חוקיות מאחוריהם – לא מובנת מאליה כלל וכלל, מטרידה ללא ספק, אך גם משעשעת עד מאד.

העולם, כתב פריקנסון, נראה כמקום מאד פשוט לשלוש קבוצות של אנשים: ילדים קטנים, מורים בבית ספר ומחברי ספרי לימוד בכלכלה ומשפט חוקתי. המלומדים שכותבים את הספרים הללו, כך נראה, מאמינים שהמשטר והמשק מתנהלים על פסים רציונליים, הגיוניים וקרי רוח. הציבור בוחר מנהיגים לפי השקפתו וטעמו, מנכ"לי חברות ממנים מנהלים בכירים לפי ניסיונם וכשרונם. עסקים מרחיבים ומצמצמים את כוח האדם שלהם בהתאם לעבודה ולצורך. הספרים הללו, לדעתו של פרקינסון, אינם מזיקים בהכרח – כל עוד נסווג אותם במחלקת הספרות הבדיונית, אי שם בין חולית לשלושת המוסקטרים (טוב, אלה לא הדוגמאות שהוא נותן, אבל עדכנתי). אבל כשאנשים מאמינים שהשטויות שכתובות שם אמיתיות, הם יכולים לחולל נזק לא מועט. להלן, נתאר בפניכם פיסות מהעולם המופלא שחשף פרקינסון בספרו – עולם שנפרש בין מעונבי טוקיו ליאיר לפיד, וכן, גם כל מה שביניהם.

למה בעצם היו כל כך הרבה מעונבים חסרי תועלת בשדה התעופה בטוקיו? הבה נעיין בשלושת החוקים הבסיסיים של פרקינסון: א. פקידים מעוניינים במספר מקסימלי של כפופים, ובמספר מינימלי של יריבים. ב. פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ב. כמות העבודה תגדל בהתאם לזמן המוקצה לביצועה.

פרקינסון, כמובן, מדבר על שירות המדינה הבריטי, אבל אנחנו – כישראלים גאים – נעברת את תצפיותיו המדעיות. לאור הדרמות המסעירות שעברו עלינו לאחרונה, הבה נדמיין פקיד ירא שמיים ברבנות הראשית ושמו שמעון שאחראי על חוט הערוב ביוקנעם עילית. יום אחד מחליט הפקיד שלנו כי הוא איננו מסוגל לעמוד בנטל העבודה. לענייננו, לא משנה אם מדובר באמונה אמיתית, או, מה שיותר סביר, בעצלנות ההולכת ומשתלטת על פקידים שעבדו יותר מדי זמן בשירות הציבורי. כדי להקל את נטל העבודה, עשוי שמעון לבקש שימנו עובד נוסף שיסייע בידו. הוא לא יעשה זאת. מדוע? מכיוון שבקרוב, יתכן והרב פידיונסקי, ראש מחלקת כשרות עסקים, יפרוש סוף סוף לגימלאות, ושמעון מעוניין מאד בתפקידו היוקרתי. אבל אם ימנו לשמעון שותף, יהיו שני מתחרים על המשרה הנחשקת. לא טוב. כדי לפתור את הבעיה, מבקש שמעון שימנו לו שני כפופים. המספר שניים חשוב כאן, כי אם ימנו לו רק סגן אחד, הסגן הזה יהפוך הלכה למעשה לשותף ומתחרה בפועל על קידומים ויתר תופינים. בסופו של דבר, הרב שלומבטיצקי, הרועה הרוחני האשכנזי של יקנעם עילית נעתר לבקשותיו של שמעון, וממנה לו שני סגנים. מכיוון שגם הסגנים הללו, בסופו של דבר, יהיו מעוניינים בכפופים ולא ביריבים, כל אחד מהם יקבל אף הוא שני סגנים – וכך, כעבור שנה, עומד שמעון בראש מחלקה גדולה ומפוארת.

האם העובדים במחלקת העירוב של שמעון מתבטלים כל היום? כלל וכלל לא! הם מאד עסוקים. זוכרים את הכלל השני? פקידים מייצרים עבודה זה לזה. ראובן בודק בבוקר את חוט העירוב, ומוסר דו"ח מפורט על כשרותו ההלכתית לצדקיהו. צדקיהו עובר על הדו"ח, מתקן את המובאות מהגמרא, ומעביר אותו למומחה ההלכתי צפניה, שמצרף אותו, עם דו"ח משלו, לסגני יו"ר המחלקה, שמתייעצים וכותבים בצוותא דו"ח מאוחד עבור שמעון. שמעון עצמו מבלה שעות רבות בתיקון השגיאות של כפופיו הרבים, והנה- היו"ר מבצע בסוף בדיוק את אותה כמות עבודה שהיתה קיימת אילו היה נותר במחלקה לבדו. לפיכך, אין להתפלא על כמות המעונבים בשדה התעופה בטוקיו, או על מספר בעלי המגבעות ברבנות הראשית – משום שפקידים מתרבים בלא כל קשר לצורך בהם, או לכמות העבודה שעליהם לבצע.

            אם נעבור לגן הילדים של ביבי, כדאי להיעזר בתובנותיו המחכימות של פרקינסון על עבודתן של ועדות ביצועיות, מועדת הקישוט בבית הספר ועד לממשלת ישראל או למועצת הכתר הבריטית. ראשית כל, חשוב להפנים היטב תובנה בסיסית: ועדות אינן ישות מכנית, הן ישות אורגנית. כמו פרח או צמח, ועדות נובטות, גדלות, צומחות, קמלות ומפזרות זרעים שמהם צומחות ועדות חדשות. המספר היעיל ביותר של חברי ממשלה, לפי פרקינסון, הוא חמישה. אחד מהם, למשל, יהיה מומחה במדיניות חוץ, אחד במדיניות פיננסית, אחד בביטחון ואחד במנהל מקומי. החמישי, זה שאין לו כישרון מיוחד באף אחד מהתחומים הללו (או בשום תחום בכלל) יסתפק בתפקיד היו"ר, היינו – ראש הממשלה. חמשת האנשים הללו יכולים, באמת ובתמים, להתכנס בחדר קטן, לדון באופן רציני ולקבל החלטות חשובות. הבעיה היא, שהממשלה, כמו כל ועדה, נוטה להתרחב. בדרך כלל זה קורה כאשר קבוצה פוליטית חשובה מסויימת מתרעמת על כך שאין לה ייצוג, ודורשת שאחד מאנשיה ייכנס פנימה. ואז, כפי שביבי יודע היטב, אם שטייניץ דורש גישה לישיבות, אז גם את יעקב פרי צריך להכניס. ואז קבוצות נוספות דורשות גישה, והועדה מתרחבת עד לבלי היכר.

            התוצאה, כמובן, היא התרחבות אדירה של הגוף, שהופך במהרה לבלתי יעיל. מועצת הכתר הבריטית, גוף מצומצם שניהל את המדינה בימי הביניים ביחד עם המלך, גדל ותפח במהלך השנים עד שהפך לבית הלורדים. היינו – קבינט מצומצם הפך להתוועדות ענקית עם השפעה מוגבלת ביותר. גם בתקופה המודרנית, הממשלה הבריטית צמחה ממספר מצומצם של שרים ועד לקבינטי ענק של שלושים שרים ויותר, ומי שמכיר את ישראל – יודע שאותו התהליך התרחש גם אצלנו. משום שאי אפשר לנהל שום דיון רציני בפורום של שלושים איש, מתכנסים חמשת האנשים המשפיעים באמת ומקבלים החלטות לפני ישיבת הממשלה. כך, בתוך הגוף הגדול שהפך לבלתי רלוונטי, נוצרים גופים מצומצמים יותר – קבינט, קבינט-מדיני בטחוני, מטבחון, מטבחון מצומצם. וכל אחד מהם בתורו גדל, הופך לבלתי יעיל וכך מצמיח גופים חדשים.

אני עוד זוכר את דוד לוי מרעים בקול הבס שלו ברדיו כנגד כוונתו של ראש הממשלה, נדמה לי ברק, להכניס עוד כמה פוליטיקאים לאחד הגופים המצומצמים הללו. המטבחון, כך הוא הרעים ברדיו בקול נעלב, יהפוך במהרה למטבח, ואחרי זה לסלון. זו בדיוק הסיבה שפוליטיקאים כמו דוד לוי או יאיר לפיד מתנגדים נחרצות להכנסת אנשים חדשים לגוף המצומצם, לפחות אם לא יוכנסו גם אנשיהם שלהם, משום שתהליך הגדילה הטבעי פוגע במעמד המיוחס של "שותפי סוד" שהם תובעים לעצמם.

אבל רק רגע – עד עכשיו דיברנו רק על מספר החברים. נניח שהועדה נמצאת עדיין בשלב המצומצם שלה, כיצד מתנהלים הדיונים שלה באמת? כאן, נכנס עיקרון חשוב שנקרא "מקדם האדישות". פרקינסון נותן דוגמא מרתקת לאופן קבלת ההחלטות בממשלות וועדות שאמורות להחליט על מימון פרויקטים. וכרגיל, כישראלים גאים, נתאים את תובנותיו לפאונה המקומית. נניח, למשל, שוועדת הכספים של הכנסת יושבת לדון במימון של מספר פרויקטים, והפריט הרביעי בסדר היום הוא הקמת כור גרעיני. קם יושב ראש הועדה ואומר:

עומדת לפנינו החלטה להקים כור גרעיני חדש ביוקנעם עילית. התוכניות, רבותי חברי הועדה, פרושות לפניכם, ואם תפתחו בנספח מספר חמש תוכלו לראות מפרט עלויות ותוכנית ארכיטקטונית מפורטת. מבחינת בטיחות, התוכנית אושרה בידי פרופ' רבינוביץ' ממחלקת הנדסת בניין בטכניון. הרב שלומבטיצקי, רב העיר יקנעם עילית, יאשר בחתימת ידו את כשרותן המהודרת של העוגות הצהובות. לאחר מכרז, הוחלט כי עבודת הבנייה תינתן לחברת יהודה שומבליסקי ובניו בע"מ, והם סבורים כי עלויות החומרים והעבודה הן כמפורט בנספח מס' 7. יש התנגדויות, הערות או הארות?

עכשיו חברי ועדת הכספים יודעים מה זה "עוגות", מה זה "צהובות" ומה זה "כשרות", אבל שלושה מהם לא מבינים בכלל מה זה כור גרעיני. שלושה אחרים, לא יודעים מה הוא עושה בדיוק, ועוד שלושה, שבקיאים בסודות המדעיים הנ"ל, בכל זאת לא מסוגלים לדמיין כמה הוא בדיוק אמור לעלות. רק שניים מהחברים מבינים. אומר החבר הראשון, מהנדס כורים גרעיניים חם וחברתי מהליכוד:

            באמת, למה נתתם את התוכנית לאישור דווקא לפרופ' רבינוביץ'? הוא לא אמין. אני הייתי ממליץ לתת את זה דווקא לפרופ' בהדני ממכללת לוד, אני מכיר אותו – הוא וסבא שלי היו ביחד אצל בגין. ובכלל, מה המחלקה בטכניון מבינה? אתם יודעים כמה טעויות היו להם בעבר? אני מכיר כמה אנשים מחברת הייעוץ הבינלאומית שנורקל, שיכולים לעשות את עבודת התכנון בחצי המחיר.

היושב ראש עונה בחוסר סבלנות: "כן, אדוני, אבל עבודת התכנון כבר התבצעה, והרי לא נרצה לשלם עליה עוד פעם, נכון? וכבר מאוחר לשכור מומחים טכניים חדשים. עוד שאלות"?

חבר הכנסת השני שמבין בכורים גרעיניים, מתחיל לחשוב לעצמו, וגלגלי המוח שלו מסתובבים במהירות:

            רק רגע, למה בנספח מס' שבע מוקצים עשרים מיליון דולר ל"מקרים לא צפויים"? מה זה בדיוק? החומרים כאן במפרט נראים לי מאד לא בטיחותיים, בדיוק היה אסון גרעיני באיי פיג'י כשבנו עם החומרים האלה. פרופ' רבינוביץ' מהטכניון? הוא לא החתן של יהודה שומבליסקי מחברת הבנייה? ורגע, שומבליסקי, אולי זה אותו אחד שתבעו אותו לפני שנה בארצות הברית על רשלנות ומעילה, והוא עדיין מבוקש על ידי ה-FBI? אבל זה מסובך – לך תסביר להם את כל זה. וחוץ מזה, כבר מאוחר…

            "כבוד היושב ראש, אין לי הערות נוספות."

"אז כן, חברים, ברשותכם נקצה את המיליארדים הדרושים להקמת הכור. ועדת השמות החליטה לקרוא לו "קריית שמעון למחקר גרעיני", על שמו של נשיאנו האהוב שמעון פרס – מתנה הולמת לרגל יום הולדתו ה-110. סעיף הבא בסדר היום, הקמת סככת אופניים בכנסת. הגיע הזמן לעודד תחבורה סביבתית ובריאה גם בקרב חברי הכנסת. העלות המוערכת, עשרת אלפים שקלים."

חברי ועדת הכספים, שהרגע אישרו הקמת כור במיליארדים בלי לבדוק, רוצים להוכיח שהם עדיין יעילים ומרוכזים.

"מה פתאום סככת אופניים?" שואל חבר הכנסת ספוטניק מישראל ביתנו, "הרי יש חניית אופניים של העירייה במרחק 200 מטר מהכנסת. בתקופה זו של מיתון, עלינו להוות דוגמא ומופת ולהצטמצם!" "כן," מסכים עמיתו, הרב יצחקוביץ' מיהדות התורה, "וגם יש סכנה שהקמת סככה כזו תהווה הצדקה לחילול שבת." חבר הכנסת כליל החורש ממרצ אף מוסיף שחומרי הבנייה בתוכנית אינם ידידותיים לסביבה, ומטעים כי יש להתייעץ עם הארגונים הירוקים לפני אישור הפרוייקט. "המחיר נראה לי מוגזם," אומר חבר כנסת אלמוני מיש עתיד, "שמעתי שבפרלמנט השוודי בנו סככת אופניים בחצי המחיר. אנחנו, נציגי הפוליטיקה החדשה, נשמור מכל משמר על כספי הציבור." לכל אחד יש מה לתרום לדיון החשוב הנ"ל. כולם מעוניינים לחסוך בכספי ציבור, או לפחות להעמיד פנים שהם חוסכים. כולם מסוגלים לדמיין סככת אופניים, יודעים כמה היא אמורה לעלות ואיך פחות או יותר בונים אותה, ואף אינם מהססים להביע דעה נחרצת בנידון. בקיצור, הדיון נמשך שעתיים תמימות. "אני חושב שמאוחר מדי," אומר יו"ר הישיבה, "נמשיך את הדיון על פרוייקט סככת האופניים בפעם הבאה…"

ובסופו של דבר, בשמונה בערב, חברי ועדת הכספים מתפזרים, שמחים וטובי לב על כך ששמרו על הקופה הציבורית.

אלו, כמובן, רק טעימות קלות. בספרו, "חוק פרקינסון ועוד עיונים בבעיות מנהל", מציע ההוגה הבריטי תובנות חשובות נוספות. למשל:

1. אי אפשר להבין מי מהם האנשים החשובים בארגון אך ורק לפי דרגתם הרשמית. לעומת זאת, אפשר להבין זאת היטב מתוך התבוננות בדינמיקה של מסיבות קוקטייל.
2. כיצד משכנעים חברי פרלמנט מתנדנדים להצביע עבור ההצעה שלך? טיפ: אין שום קשר להיגיון שבהצעה. לחבר הפרלמנט הסנילי, למשל, תאמר: "אתה נראה מצויין! ספר לי, מה הסוד שלך, זה משהו שאתה אוכל לארוחת הבוקר?" הקף אותו באנשי שלומך, הובל אותו לקדמת האולם, היכן שלא יראה את חבריו, וגרום לו לחשוב שהעניין כבר סגור ממילא.
3. כאשר מוסד עובר לגוש בניינים מפואר שהוקם במיוחד עבורו, למשל קריית ממשלה חדשה ומפוארת, סימן שהמוסד על סף שקיעה, פירוק ופשיטת רגל.
4. מודעות דרושים מפתות מדי לתפקידים יוקרתיים לא ימשכו מועמדים מוכשרים. לעומת זאת, הן ימשכו לא מעט סגני אלופים בדימוס שיספרו לך ש"היו בכירים בצה"ל" ושהם בקיאים ב"ניהול אנשים" ו"ניווט מערכות מורכבות."

באחד הינשופים הבאים, אולי נמשיך ונפרט, כמעשה פטריוטי, את תובנותיו של פרקינסון לתפארת מדינת ישראל, ובבניין (קריית הממשלה) בירושלים ננוחם.

אומנויות הלחימה ממזרח אסיה מוצגות כיום במערב כשיטות פילוסופיות, רוחניות ושוחרות שלום. אולם האם כך המצב היה מאז ומעולם? הינשוף פותח חלון לעולם הנשכח של הסוֹשִי, אומני לחימה ובריונים פוליטיים שמילאו את רחובות יפן במשך עשרות רבות של שנים במאות התשע עשרה והעשרים. איך כדאי ללכת מכות בפרלמנט? מה היה המחירון לחבטה בפוליטיקאים ואיך הפך סטודנט למשפטים לאחד הבריונים הפוליטיים המובילים של תקופתו? ינשוף היסטורי על אומני לחימה נשכחים שהלכו מכות למען הדמוקרטיה, האימפריה או סתם בשביל הכיף.

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין תלמיד תיכון, התאמנתי בקראטה במכון אומנויות הלחימה המפואר של קנצ'ו ד"ר רוני קלוגר בפתח תקווה, חווייה שהשפיעה עלי עמוקות. בתקופה שלי, ואולי גם היום, היתה תלויה על קיר הדוג'ו מודעה מהודרת עם העקרונות המוסריים והפילוסופיים של הבודו – דרכו של הלוחם. השניים הראשונים מביניהם היו: אל תהא תוקפן; היה עניו וצנוע. על העקרונות הללו חזרו גם המורים השונים בשיעורים: קראטה היא אומנות לחימה, ואומני לחימה שואפים לשלום. את כישורי הלחימה יש להפעיל רק במצב של סכנת חיים אמיתית, וגם במצבים כאלו, אומן לחימה אמיתי, שמסוגל תיאורטית להרוג את יריבו, יעדיף לברוח מאשר לפגוע. היה גם מי שאמר שמשמעות המילה היפנית קראטה (מילולית: יד ריקה) משמעה יד ריקה המושטת לשלום.

            האם אומנויות הלחימה היפניות שאפו לשלום מאז ומעולם? ראשית כל יש להיזהר מהביטוי "מאז ומעולם", משום שרוב אומנויות הלחימה הללו חדשות יותר מאשר נהוג לחשוב. הקראטה היפני והאייקידו אינם בני אלפי שנים, אלא אומנויות שנולדו במאה העשרים, ביפן המודרנית, אם כי לקראטה יש שורשים מוקדמים יותר באיי ריוקיו (אוקינאווה). טאי-צ'י, קונג-פו וקנדו (אומנות הסיוף היפני) הן עתיקות יותר, אבל גם במקרים הללו, חוקרים מייחסים אותם למאות השש עשרה והשבע עשרה לכל המוקדם. בחרבות, כמובן, נלחמו ביפן מאז ומעולם, אולם באופן מסורתי הסמוראי לא היה סייף אלא דווקא קשת רכוב. כלי הנשק העיקריים שלו היו הקשת, ומאוחר יותר הרובה. כל סמוראי ידע כמובן להילחם בחרב, אולם רק בנדיר עשה בה שימוש בתנאים של קרב אמיתי. החרב הארוכה נועדה בעיקר לקטטות רחוב עירוניות, ואילו בחרב הקצרה בקושי השתמשו. מעבר לכך, כאשר הסמוראים היפנים נלחמו באמת, במלחמת האזרחים הארוכה של המאה השש עשרה, הם לא פיתחו אומנויות לחימה פילוסופיות – רק שיטות לחימה. רק בתקופת השלום הארוכה של משטר טוקוגאווה, שהתחילה במאה השבע עשרה, כאשר הסמוראים הפסיקו להילחם, נפתחו בתי ספר לחרב וקשת שהפכו את הבודו, דרך הלוחם, לאומנות לחימה של ממש.

            בפוסטים קודמים, דיברנו כאן בינשוף לא מעט על השישי, אנשי החזון, אותם סמוראים ואומני לחימה פרועים שהטילו טרור ברחובות קיוטו בסוף תקופת טוקוגאווה. הפעם נדון, בפעם הראשונה בעברית, בסוֹשִי – האחיינים הקטנים והאלימים של השישי – בריונים פוליטיים מקצועיים שליוו את הפוליטיקה היפנית משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנות השישים של המאה העשרים. בקיצור נמרץ, הסושי, על אלתו, מיומנותו בג'ודו ואגרופיו המהירים, היה אחד הטיפוסים החזקים והיציבים ביותר ביפן המודרנית. גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בעוד כוחות חזקים כמו הצבא, הצי והאצולה ירדו לטמיון ההיסטוריה – הסושי עדיין הסתובבו ברחובות יפן למשך עשרים שנים לפחות. וחשוב מכל – אותם הסושי, ולא אומני לחימה שלווים ופציפיסטיים, זוהו כתלמידים המובהקים של אומנויות הלחימה היפניות במשך אותם עשורים ארוכים.

            סוֹשִי (להבדיל מהמאכל – סוּשי), פירושו ביפנית "לוחם גברי". חבורות הלוחמים הללו צמחו כפעילים אידיאליסטיים ואנשי אגרוף של התנועה לחירות וזכויות העם, כוח האופוזיציה העיקרי בתקופת מייג'י, והזרוע הפוליטית שלה – מפלגת החירות. לאחר כישלון מרידות הסמוראים ההמוניות בשנות השבעים, הבינו סמוראים מתוסכלים רבים כי דרכם להשתתף בשלטון לא תעבור בחרב ובאש אלא אך ורק בפעילות פוליטית המונית. תחת ניצוחו של איטגאקי טייסוקה, מנהיג סמוראים נמרץ ואחד מותיקי הרסטורציה של מייג'י, התארגנו נכבדים ופעילים וחתמו על "העצומה לזכויות העם" שהוגשה לממשל כבר ב-1874. התנועה לחירות וזכויות העם שללה מרד מזויין כנגד השלטון, אולם התנגדה בחריפות לריכוז הכוח בידי האוליגרכים הספורים שמשלו ביפן המודרנית. היא תבעה מדיניות חוץ תקיפה יותר מחד, ויתר דמוקרטיה וליברליזם ביפן עצמה מאידך. רוב מנהיגיה עדיין לא הרחיקו לכת עד כדי לתבוע זכות בחירה כללית לגברים (בוודאי שלא לנשים), אולם הם כן תבעו להרחיב את מעגל הבוחרים, לייסד פרלמנט ולחוקק חוקה מחייבת לקיסרות היפנית.

בסוף שנות השבעים, לאחר כישלון מרד הסמוראים הגדול האחרון, נותרה התנועה לחירות וזכויות העם ככוח האופוזיציה היחיד כמעט ביפן. אולם במהרה, נתפלגה אף היא סיעות סיעות בראשות פוליטיקאים ששנאו זה את זה שנאה עזה. גם בסיס תומכיה התרחב מעבר לקבוצת הסמוראים המקומית, ופשוטי עם רבים הצטרפו לתנועה. במקרים רבים – במיוחד בראשית שנות השמונים, סייעו פעילי התנועה למרידות איכרים מזויינות, תקפו פקידי ממשל או תמכו במהפכנים בקוריאה בניגוד לעמדת מנהיגיהם הפוליטיים. התנועה, בקיצור, היתה הידרה שמנהיגיה התקשו מאד לשלוט בה.

            כדי לשלוט בהידרה טוב יותר, הקימו איטגאקי ושותפיו ב-1882 את מפלגת החירות (ג'יוּ-טוֹ). שנה קודם לכן, הכריזה הממשלה על חקיקת חוקה והקמת פרלמנט תוך עשר שנים, עד 1890, והפוליטיקאים מהאופוזיציה עשו ככל שביכולתם כדי להתכונן לרגע הזה. אולם גם המפלגה הזאת היתה מלאה פיצולים, וראשיה נאבקו לא רק במפלגה ליברלית מתחרה, בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, אלא גם אלו באלו. צעירים נלהבים, חלקם סמוראים וחלקם פשוטי עם, ראו בתנועה הזדמנות לפעול "למען המולדת", לסייע לעם היפני כנגד הבירוקרטיה והאוליגרכים ואף לנסוע לקוריאה ולסייע למהפכה שם. במהרה, המציאה העיתונות את הכינוי "סוֹשי", לוחמים גבריים, שדבק באנשים הללו, ואלו הפכו למזוהים עם מפלגת החירות ומטרותיה, בריונים למחצה ופעילים פוליטיים למחצה. כדי לשלוט בהם, הקימה מפלגת החירות בסיס אימונים לסושי, שסופח למטה הראשי שלה בטוקיו. הבסיס, למעשה בית ספר לאומנויות לחימה, הכשיר את הסושי בסיוף, ג'ודו וספרות סינית (!) ולימד אותם את העקרונות והאידיאולוגיה של מפלגת החירות. כך, זוהו הסושי עם אומנויות לחימה. ויתר על כן – אחדים מהסושי המפורסמים והאלימים ביותר היו מורים לאומנויות לחימה, בעיקר לסיוף ולג'ודו. אין פירוש הדבר שכל תלמידי ומורי אומנויות הלחימה ביפן היו סוֹשִי – סביר להניח שרובם לא היו כאלה, אולם נוכחות אותם בריונים בעולם אומנויות הלחימה היתה חזקה ודומיננטית להפליא.

            הסוֹשי, כבר מראשיתם, שימשו כאנשי אגרוף של מפלגת החירות. תפקידם היה להגן על כנסי המפלגה, לשמור על הפוליטיקאים שלה מפגיעה ונסיונות התנקשות, ואף לפוצץ כנסים של מפלגות מתחרות – בעיקר המפלגה החוקתית (קנסייטו). העיתונות, שאהבה לעסוק בנושא, תיארה וציירה אותם ללא סוף. הסושי היו בדרך כלל צעירים מרופטי לבוש, בעלי שיער ארוך, שמנוני, מלוכלך ופרוע, שהסתובבו ברחובות עם אלות ומבטים מבשרי רע. כפי שכתבה אייקו מרוקו סיניאוור, מומחית לתולדות הסושי ביפן המודרנית, הבריונים הללו לא היוו מאגר שכל פוליטיקאי ממפלגת החירות היה יכול לנצל – אלא היו בדרך כלל נאמנים לפוליטיקאי שמימן אותם. אחדים ממנהיגי מפלגת החירות, כמו הפוליטיקאי ועורך הדין הוֹשי טוֹרוּ, אף הנהיגו את הסושי שלהם בקרבות וקטטות המוניות. הושי, עורך דין שקיבל את הכשרתו במערב, היה כה מחוספס ואלים בעצמו, עד שהעיתונות נהגה לכתוב את שם משפחתו כ"אוֹשי" (משחק מילים ביפנית: הפועל "אוֹסוּ" פירושו "לדחוף"). לקראת סוף המאה התשע עשרה, אחד העיתונים הגדולים פרסם מוסף מיוחד על "פוליטיקאים גיבורים", אומני לחימה שלא היססו לשלוף אגרופים בשעת הצורך. אפילו שר החוץ קיבל ציון לשבח על מיומנותו הידועה בג'ודו. לקראת סוף שנות השמונים, רחובות טוקיו מלאו בקטטות של סושי שפעלו מטעם מפלגות שונות, ולעיתים מטעם פוליטיקאים יריבים באותה מפלגה עצמה.

            יש לציין כי המקום האלים ביותר היה הפרלמנט עצמו – בניין מהודר בסגנון ניאו-קלאסי וניאו הודי משולב שמהדר עד היום את רובע נגאטה-צ'ו בטוקיו. נחילים נחילים של סושי הסתובבו ליד הפרלמנט ובתוכו. הם המתינו לפוליטיקאים "שלהם" כדי ללוות אותם הביתה ולהגן עליהם מסושי יריבים, הסתובבו במסדרונות, הלכו מכות עם פוליטיקאים ובינם לבין עצמם. מאגר נוסף של בריונים היו נהגי ריקשות – מקצוע מועד לפורענות, ובעיקר נהגי הריקשות הפרטיים של הפוליטיקאים. קטטות לא היו נדירות אפילו באולם המליאה עצמו. בשנות העשרים של המאה העשרים, נהגו הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, סיוקאי ומינסייטו, לשבת בנפרד בשני החצאים של אולם המליאה. בין שתי הקבוצות הפריד מעין "אי" – והיה נהוג שלידו מושיבים אך ורק את הפוליטיקאים הצעירים, החזקים והאלימים ביותר. קטטות באזור האי היו חזון נפרץ. אפילו לוחות המתכת עם שמם של חברי הפרלמנט, שהוצבו כנהוג ליד מושביהם, הפכו לנשק הטלה קטלני בידיהם של אומני לחימה מיומנים, ולפיכך מוסמרו בסופו של דבר לשולחן.

הימים האלימים ביותר היו, כמובן, ימי הבחירות. עד 1900 לא היתה נהוגה הצבעה חשאית, והאלקטורט היה מצומצם ביותר. סושי מטעם האופוזיציה או הממשלה, ולעיתים אפילו שוטרים, נהגו להסתובב באזור הקלפיות, להפחיד או אפילו להרביץ לבוחרים של המפלגות היריבות. מכיוון שרק שכבה מצומצמת של בעלי רכוש רב נהנתה מזכות ההצבעה, כל קול קבע – ולפיכך הרתעת מצביעים היתה טקטיקה מאד אפקטיבית. אולם בכל זאת, אסור להגזים בהשפעתה של האלימות הפוליטית. בבחירות 1892, למשל, הממשלה ניסתה להפעיל אלימות בכל הדרכים שעמדו לרשותה, הן שוטרים והן בריונים פרטיים, כדי להרתיע את מצביעי האופוזיציה – אולם בכל זאת המפלגות הליברליות ניצחו ברוב גדול. ממילא, פעילות הסושי ביום הבחירות איבדה מחשיבותה עם הנהגת ההצבעה החשאית ב-1900 והרחבת זכות ההצבעה (ב-1925 לכל הגברים אזרחי יפן) – אם כי ימי הבחירות עדיין היו מרגשים, אלימים ומסוכנים.

            הסושי של כל מפלגה היו מאורגנים כ"קבוצת לחץ" (אינדאייגאן), ארגון מסודר והיררכי להפליא. בראשות קבוצות הלחץ עמדו "בוסים" גדולים כמו מוראנו צוּנָאֶמוֹן ומוריקוּבּוֹ מיקיזוֹ, מנהיגי הסושי של סֶיוּקָאי (אגודת חברי השלטון החוקתי) – גלגולה של מפלגת החירות ואחת המפלגות המבוססות ביותר בפוליטיקה היפנית של תחילת המאה העשרים. מוראנו, כמו בוסים אחרים, נכנס בעצמו לפרלמנט והפך לפוליטיקאי. כיצד גויסו האנשים, אפשר ללמוד מסיפורו של סטודנט בשם אונו באנבוקו, שהלך יום אחד לספריה כדי ללמוד למבחן, ומצא את עצמו במקום זאת צועק ומתפרע בהפגנה של הסיוקאי כנגד עריצות הממשלה במסגרת "המאבק להצלת החוקה" ב-1912. לאחר מכן תהה מדוע עבד בלי כסף, והלך בדיעבד למטה המפלגה כדי להיפגש עם מוראנו. הבוס הזמין אותו לארוחת צהריים "עם בירה וסאקה", שילם לו וייעץ לו "לבלות יותר זמן במטה המפלגה מעתה ואילך." מאותו היום, נטש אונו את לימודיו והפך לבריון מקצועי. אולם סושי רבים התבריינו כעבודת סטודנט, למדו אומנויות לחימה כמו סיוף וג'ודו והשתתפו בקטטות כמעין הכנסה צדדית או פעילות פנאי. יש לציין כי במקרים מסויימים קטטות של סושי סטודנטיאליים היו קשורות ליריבות בין אוניברסיטאות, שכל אחת מהן היתה מזוהה עם מפלגה פוליטית מתחרה.

אחרים, כמו אונו, היו "מקצוענים" של ממש. עם בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, כשתופעת הסושי היתה בחיתוליה, רבים מהבריונים האמינו באמת ובתמים באידיאלים הדמוקרטיים של המפלגה, ה"מקצוענים" עשרים שנה מאוחר יותר היו ציניים בהרבה. ידועים לנו למשל הסכמים בין כנופיות יריבות של סושי על התנהגות ראויה בעצרות בחירות. ראשית, יש לתת לכנופייה היריבה להתפרע ולהפריע לנואמים מעט, ורק אז לתקוף ולגרש אותם. מדוע? כמובן – כדי לתת גם ליריבים לקבל שכר על ההפרעה ולא לשלול מהם את פרנסתם.  לקבוצות הלחץ המאורגנות של תחילת המאה העשרים היה גם מחירון, שקבע תגמולים כספיים ספצפיים עבור סוגים מסויימים של פעילות. למשל, אם הרבצת לפוליטיקאי ממפלגה מתחרה, קיבלת יותר כסף בהתאם לחשיבותו. אם היה אחד מבכירי המפלגה היריבה, למשל, התגמול שלך היה גבוה יותר. כמו כן, התשלום התבצע לפי סוג המכות. אם הצלחת להכות בפניו של הפוליטיקאי, קיבלת יותר כסף מאשר אם חבטת אך ורק בטורסו שלו.

ומה עם המשטרה? המעורבות שלה היתה ספורדית. מדי פעם, כמו ב-1889, חוקקה הממשלה חוקים שאפשרו לה לגרוף מאות סושי מחוץ לטוקיו במבצעים מאורגנים. מדי פעם נעצרו הבריונים וישבו בכלא מספר חודשים, אולם בעיקרון  – כל הכוחות הפוליטיים, כולל ראשי משרד הפנים ששלטו במשטרה, נאלצו להשתמש בסושי כנגד יריביהם ולאיש לא היה אינטרס לחסל את התופעה לחלוטין. בספרה, כותבת אייקו מרוקו סיניאוור שכל עוד הסושי לא התנקשו בפוליטיקאים "ממש" (זה קרה לפעמים – אושי טורו עצמו נרצח בידי מורה לאומנויות לחימה, ופוליטיקאי בכיר אחר הותקף מספר פעמים בסכין) הם קיבלו עונשים קלים יחסית. במקרים אחרים, המשטרה היתה שם כדי להקפיד על חוקי המשחק. בעצרת פוליטית אחת, למשל, נכנסו הסושי לגלרייה והתחילו לצרוח. אחד הנואמים הזמין אותם ללכת מכות על הבמה, ושם חיכו להם הסושי המקומיים ובמילים עדינות, פרקו להם את הצורה. אונו, אותו הסטודנט שהוזכר קודם, ניסה לקפוץ מהגלרייה כדי להשתתף בקטטה, אולם הוא וחבריו נעצרו בידי המשטרה ונלקחו מהמקום.

            מעבר לכך, בתי הספר לאומנויות לחימה זוהו לא רק עם אלימות פוליטית בתוך יפן עצמה, אלא עם האימפריאליזם היפני. בעשורים הראשונים לקיומו של הצבא היפני, אומנו הקצינים בסיוף צרפתי ברוח המודרניזציה. אולם בהדרגה, הקנדו – הסיוף היפני – כבש מחדש את הזירה, והצבא ציפה מקצינים לשלוט ברזיו. גם הקראטה נלמד ביחידות מסויימות. אומנויות לחימה היו נפוצות ופופולריות גם באגודות הסתרים הלאומניות – שני מסטרים לסיוף ולג'ודו, למשל, היו מעורבים במבצע הרצח של מלכת קוריאה ב-1895. אואשיבה מוריהיי, מייסד האייקידו, היה חבר בכת דתית אימפריאילסטית במיוחד, אוֹמוֹטוֹ קִיוֹ, השתתף ביחד עם מורו הרוחני במלחמת כנופיות במונגוליה בשירותו של גנרל סיני מקומי וניצל אך בקושי מכיתת יורים.

            אז איך, אפשר לשאול, מזוהות אומנויות הלחימה היום עם שלום דווקא? אין לי הוכחה מוצקה, אבל לדעתי מדובר בחלק מהמיתוג מחדש של התרבות היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר התבוסה, המיליטריזם היפני נעשה מאוס ופסול בעיני רוב האוכלוסייה. השלום הפך פתאום להיות אידיאל מרכזי, והתרבות היפנית פורשה מחדש בהתאם: אלמנטים מיליטנטיים בשינטו ובבודהיזם הודחקו, למשל, ואלמנטים פציפיסטיים הודגשו ואף שימשו כבסיס להפצת הבודהיזם במערב. דוגמא טובה לכך היא הזן בודהיזם המערבי, כפי שהתפתח מאז שנות השישים. תופעה דומה התרחשה, לדעתי, גם בתחום אומנויות הלחימה – ואלו עברו מטפוריזציה והפנמה כאומנויות רוחניות ופילוסופיות של חישול נפשי, מוסריות ושלום. לא מדובר, כמובן, בהמצאה, אלא בפרשנות מחדש. מסטרים עתיקים כמו מיאמוטו מוסאשי, למשל, בהחלט הבדילו בין דרך הלוחם לבין אלימות גרידא, וגם חלק מהוגי ה"בושידו" של תקופת מייג'י, כמו ניטובה אינאזו (קוויקר באמונתו הדתית) ניסו לעשות זאת. לאחר המלחמה, האלמנטים הללו פשוט הודגשו, ומה שלא היה נוח – נופה ונזרק הצידה. דוגמא מצויינת לכך היא הפילוסופיה של האייקידו, כפי שהיא ידועה בימינו. מייסד האייקידו, אואשיבה מוריהיי, אמנם דיבר על אי אלימות והכלת היריב – ואלו האלמנטים המודגשים כיום. אולם ההרפתקה הצבאית שלו ושל מורו הרוחני במונגוליה נשכחה לחלוטין.

ולבסוף, הייצוא המסיבי של הקראטה, הג'ודו והאייקידו למערב לאחר מלחמת העולם השנייה שינה את המבנים הבסיסיים שזיהו אותם עם אלימות. בערים הגדולות של ארצות הברית ואירופה אלימות זוהתה עם קטטות רחוב שאין "אומנות" מאחוריהן, או עם שיטות לחימה מערביות כהיאבקות ואיגרוף. אומנויות הלחימה היפניות, שהגיעו למערב כמערכת רעיונות מאורגנת וזרה, שהלימוד שלה מצריך משמעת והתמדה, ממילא לא נלמדו בידי בריונים אלא דווקא בידי אנשים מן השורה שחיפשו דרך לא אלימה להגן על עצמם – תופעה שהשתקפה בסרטים פופולריים כמו "קראטה קיד", למשל. אולם בכל זאת – המסורת העתיקה שזיהתה אומנויות לחימה עם אלימות דווקא, נשמרה אפילו במערב בדרכים מורכבות. הביטו – למשל – בסרט האחרון של קראטה קיד, שמתרחש בסין. בעוד הגיבור הטוב הוא פועל כפיים ומסטר "נסתר" של קונג-פו, האיש הרע מנהל בית ספר אלים ומאורגן לאומנויות לחימה. למרבה האירוניה דווקא בית ספר כזה מזכיר יותר מכל את בתי הספר ההיסטוריים לאומנויות לחימה ביפן של סוף המאה התשע עשרה, למשל מוסד ההכשרה לסוֹשי של מפלגת החירות. אולם סביר להניח שאם אומן לחימה מאותו בית הספר היה נכנס לדוג'ו מודרני – כמו זה שאני למדתי בו – "פילוסופית השלום" היתה נראית לו משונה ומגוחכת להפליא.