הינשוּף

מַסֶּכֶת תהום של אייל חיות-מן היא אחת מהיצירות המפעימות ביותר של הספרות העברית המודרנית:  רומן היסטורי-פנטסטי על חייו של רבי אלישע בן אבויה, הכופר הגדול, המיסטיקן וה"אחר" האולטימטיבי של המסורת היהודית, דרכו אנו רואים את יהודה המדממת ומוכת הטראומה בשנים שלאחר חורבן הבית. זהו ספר פנטזיה יהודי על האכזריות הכרוכה בשאיפה לגדולה, חוסר האונים של גדולים וחכמים למנוע את החורבן שאותו הם חוזים מראש, ומעל הכל – אודות מאבקם של בני האדם בתהום שלעולם רובצת לפתחם.

"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין מתנוססות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?"

אייל חיות מן, מַסֶּכֶת תהום (כינרת זמורה דביר, 2024)

כל מי שנכח פעם בקבוצת לימוד של יהדות, בוודאי שמע על סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, "אחר" קיצץ בנטיעות, ואילו רק רבי עקיבא יצא בשלום. הסיפור רומז על הסכנה שבלימוד המיסתורין האלוהי למי שטרם הוכשר לכך, אולם מעל הכל, הוא מצביע על נתיב ישר לאמונה ולפרקטיקה היהודיים – דרכו של רבי עקיבא. אבל לעומת עקיבא שיצא בשלום, מי הוא אותו "אחר" ש"קיצץ בנטיעות"? אלו שמתעניינים ומעמיקים מעט יותר, לומדים שאותו "אחר" הוא רבי אלישע בן אבויה, חכם טרגי ומסקרן ששלט בכל רזי המסורת היהודית, ובכל זאת העדיף לצאת לכפירה. דרכו נתפסת כמסוכנת כל כך, עד כדי כך שכתבי היהדות לא מרבים לקרוא לו בשמו, ובמקום זאת מכנים אותו "אחר": הזר האולטימטיבי, החלופה לכל מה שטוב ונכון, ובכל זאת – ענק רוח שלא ניתן למחוק ולהעלים לחלוטין. בקרב חוגים מצומצמים מאד של חילונים המתעניינים ביהדות, "אחר" הפך לנושא דרך מסקרן של כפירה מלומדת, אולם דמותו היא מיסטית מדי, זרה מדי, רחוקה מדי, מכדי שיהיה מוכתר בדיעבד כאחד ממבשרי הדרך לחילוניות, כדוגמתו של ברוך שפינוזה יותר מ-1500 שנים מאוחר יותר. גם העובדה שכתביו, אם היו כאלו, לא שרדו, ואנחנו יודעים עליו רק מתוך דברי שונאיו ויריביו, הפכו אותו לצל חולף במסורת על כל גווניה.

אבל היכן שהחוקרים שותקים, הסופרים מפלסים את הדרך. ד"ר אייל חיות-מן, מלומד מבריק בפני עצמו בתחומי הקבלה והמסורת היהודית, הפליג לתוך דמותו המסתורית של "אחר" במַסֶּכֶת תהום, הרומן החדש שפרסם לאחרונה. ספק יצירה ביוגרפית, ספק רומן היסטורי עם גוונים של ספר פנטזיה מיסטי, מסכת תהום מהדהד בפני הקורא את קולו המושתק של אלישע בן אבויה, ומגולל את סיפורה הדרמטי של יהודה הכבושה, החרבה שלאחר חורבן המקדש, כזו שרועדת מפחד מכובשיה החיצוניים, אך עוד יותר מכך מכוחות מיסטיים, אלוהיים ושטניים שסוגרים עליה מכל עבר. במהלך העלילה, אנחנו הקוראים רואים את העולם כפי שהוא נראה בעיני אלישע, טרם הפך ל"אחר" ואפילו לרב: מאחוזת הפאר של משפחתו בגליל על חופי הכינרת, דרך סיפור האהבה עם בת השפחה של אביו ועם פיתוייה המסוכנים של הפילוסופיה היוונית, ועד כניסתו למתווה מזימות פוליטיות ודתיות סבוכות בהיכלות הסנהדרין ביבנה. בלי שהוא יודע, אלישע מיועד בידי אביו, ואחדים מקרב הרבנים מנהיגי העם, כ"משנה משחק" שיהפך את המאזן הפוליטי בין האסכולות השונות בסנהדרין, דרך פוליטית שמחייבת גדולה רוחנית, תורנית ואפילו מיסטית. ומעל הכל היא מחייבת משמעת עצמית נוקבת, אכזריות כלפי כל מי שמפריע למטרה או סוטה מהנתיב, וקורבנות – קורבנות ללא גבול, על סף העקדה ומעבר לו.

דרך העיניים של אלישע, אנחנו רואים את עולמם של התנאים הגדולים, בראש ובראשונה מורו, רבי אליעזר בן הורקנוס ("אליעזר הגדול"). ואכן, רבי אליעזר הוא הדמות המעניינת ביותר בספר: אדם קשה כצור, מצפוני מאד, קפדן אבל בסופו של דבר אידיאיליסט; אך מדובר, יש לציין, באידיאליזם במובן יהודי, הלכתי מאד. רבי אליעזר "מתהלך בעולמות עליונים", שואף למטרות כבירות ומשחק בתלמידיו השונים כפיונים על לוח השחמט במה שהוא רואה כניסיון נואש להצלת עם ישראל מכלייה. אולם מבחינתו, הדרך לשם עוברת בפרטים הקטנים: גישה מחמירה מאד לתורה ולהלכה בנוסח בית שמאי, לימוד קשוח וממושך והקפדה על קלה כעל חמורה. יריבו הגדול, רבי יהושע בן חנניה, לעומת זאת, "מעגל פינות" ומציע תורה והלכה אנושיות יותר, שיש בהן מקום לשיקול דעת, חמלה והתחשבות בחולשותיהם של בני אדם. מעל כולם עומד נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, פוליטיקאי מיומן שמקדש עיקרון-על שלישי: סדר, שלטון מרכזי תקין, וניהול מחלוקות בדרכי שלום. אין פירוש הדבר שהוא אדם קל או רך יותר מרבי אליעזר. להיפך, הוא סבור שהתרופפות במשמעת הפוליטית, קטנה ככל שתהיה, תוביל להתפרקות מוחלטת ולאנרכיה. לכן, בעיניו, הפרוצדורה חשובה יותר מכל דבר אחר, גם מעמדותיהם האישיות של רבנים בנוגע למה אסור או מותר מבחינה הלכתית. באחת מהסצינות העוצמתיות ביותר בספר, רבן גמליאל מכריח את אלישע לאכול כבד נא ומדמם, לא כשר בעליל, כמבחן של ציות ונאמנות. בדיעבד מסתבר כמובן שהיה מדובר בסוג של עוגת דובדבנים: נשיא הסנהדרין לא יתן לרב לאכול אוכל טרף. אולם אלישע היה צריך לבטוח באופן מוחלט בנשיא, כי רק הציות יוכל לנתב את המחלוקות לפולמוס לפי הנהלים המקובלים ולמנוע מהעם להידרדר שוב למלחמת אחים שהפעם תחריב אותו באופן סופי.

לצד כל אלו ישנו אדם אפל, לבוש באדרת רב, שרוקם תככים ומסווה את חוסר המעצורים והאכזריות שלו בלשון חלקות. ומעבר לכולם, אפופים בערפילי העתיד, נמצאים רבי עקיבא, יריבו המר ביותר של גיבור הספר, המכשף הכותי שמעון מאגוס, האסון הממשמש ובא של מרד בר כוכבא, וגם עולם הצללים הנסתר; אלישע בן אבויה, אחרי הכל, נולד בשעה של חורבן הבית, ולכן התהום – סמל הטומאה, הכאוס והעולמות האפלים – רובצת תמיד לפתחו, והיא גם סוד כוחו לגעת בנסתר ובנשגב. בדרך לשם, הוא יצטרך להקריב את כל מי ומה שיקר לו.

מעבר לכל, לא אגלה עוד על עלילת הספר. רק אומר לכם שהיא פותחת צוהר מלהיב ומרתק לעולם חדש שלא מוכר לאלו מבינינו שאינם בקיאים בכתבי הקודש היהודיים. בחירתו של חיות-מן לרקום את העלילה בספר פנטזיה, במקום ברומן היסטורי גרידא, מאפשרת לנו לראות את העולם כפי שראו אותו התנאים ויתר בני התקופה: מלא במלאכים, שדים, היכלות נסתרים, מעשה מרכבה, מעשה בראשית וכוחות על טבעיים; אולם אלו אינם יומיומיים ואינם גלויים לאדם הרגיל, אפילו לא לרב הרגיל. ובכל זאת, הם משפיעים על חייהם של כולם. בראש ובראשונה, מדובר בטומאת המת. לאחר חורבן הבית, היהודים איבדו את אפר הפרה האדומה, הכלי היחיד שמאפשר להיטהר מטומאת מת, ולכן הם הולכים ונטמאים, חרף כל אמצעי הזהירות. החברה במסכת תהום נמצאת תמיד על סף התמוטטות, מפני שהמקדש, ההיגיון הבסיסי והמסדר שלה נשלל ממנה. הניסיונות של רבי אליעזר למצוא מוצא מהמיצר הם אירוניים במידת מה: כמו חתול בשק שמנסה להשתחרר ממנו, כל צעד שהוא עושה מסבך אותו, ואת העם, עמוק יותר ברשת הגורל.

לבסוף, אייל חיות-מן כותב נפלא (גם בעזרתה של עורכת העל נועה מנהיים), ולדעתי מסכת תהום הוא אחד האפוסים היהודיים והישראלים הגדולים ביותר שנכתבו בתקופה המודרנית: סוחף ומרתק, עדין, רגיש ומלא בעומק, ועמוס בשלל דמויות בלתי נשכחות. לכתיבתו יש את העומק ההיסטורי והספרותי של יוצרים כמו מאיר שלו, ובנוסף, את היכולת שאופיינית לגדולי סופרי הפנטזיה של המאה ה-20, כמו ג'.ר.ר. טולקין, לרמוז לקורא שמאחורי כל מילה שהם כותבים ישנן אלף מילים שלא נכתבות. לכן, כמו חרשתא שסקרתי באחד מהפוסטים הקודמים, מסכת תהום הוא תרומה שאין שיעור לה לספרות העברית. רוצו לקרוא!

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.

חרשתא, ספר הפנטזיה המיתולוגי החדש של יהודית קגן, מקים לחיים את עולמה המופלא של האגדה היהודית, בתוך סימטאותיה, רחובותיה ודרכיה של ישראל המודרנית. אך האם אופיר, בת השירות הצדקנית והמעצבנת שמוצאת את עצמה בממלכת השדים, אומרת לנו משהו מעניין על האשליה שאפשר לבחור דרך נכונה בכל רגע ורגע? בין הדפים תמצאו יקום פנטסטי מרתק ודמויות שובות לב, אבל גם תובנות על עולם הנסתר היהודי ועל החברה הישראלית כולה. ינשוף ספרותי מסביר.

יהודית קגן, חרשתא (הוצאת שתיים, תשפ"ד)

"אופיר לא יודעת שמכנים אותה 'מכשפה' מאחורי גבה, ואילו ידעה, הייתה ודאי מזדעזעת מקצות סנדלי השורש שלה ועד לשולי חולצת הבסיס…. על אף הסכנות האורבות בכל פינה, אף שוטר, צייד שדים יפה עיניים או מפלצת קדמונית לא ימנעו ממנה להשיג את מטרתה – להציל את העולם.
 
או לפחות להשתדל מאוד לא להחריב אותו.
בלי נדר.

הערה: אין בסקירה זו ספויילרים מכוונים, אבל יש אמירות כלליות על תוכן הספר ועלילתו, שנועדו שלא לקלקל את חווית הקריאה. לתשומת לבכם.

במהבהרטה, האפוס ההודי הידוע לתהילה, ישנו גיבור הידוע כמלך הדהרמה, הגרסה ההינדית להלכה היהודית. יודהישטירה, אותו לוחם מהולל, תמיד מנסה לברר מה מצפים ממנו האלים, מה סעיף החוק המתאים, ומנסה לעשות את הדבר הנכון הלכתית ומוסרית בכל רגע ורגע (מלבד החולשה היחידה שלו – הימורים). בסופה של היצירה, הארוכה להפליא, כאשר הגיבור מגיע לגן עדן, גמול על מאבקיו הרבים, הוא מגלה שם למרבה הזוועה את יריביו הרשעים שלחמו נגדו. כשהוא שואל היכן משפחתו, מובילים אותו לגיהנום, ומשם הוא שומע זעקות: "אני אחיך ארג'ונה!" "אני אחיך בהימה!" "אני אשתך דראופדי!" העלילה מסתיימת כאשר יודהישטירה, שכל חייו רצה לעשות את הדבר הנכון, מקלל את האלים, את הדהרמה ואת העולם כולו. כפי שכותב החוקר דוד שולמן, יודהישטירה מסיים את העלילה כפי שהתחיל אותה – עם הספק.

חשבתי על הסצינה הזאת, כאשר בלעתי בנשימה עצורה את חרשתא, ספרה החדש של יהודית קגן. יצירה זו היא חלק בלתי נפרד ממפעל חדש שנקרא שעטנז, העוסק ביצירות פנטזיה של מיתולוגיה יהודית. גיבורת הספר היא אופיר, נערת שירות לאומי אדוקה, צדקנית ומעצבנת עד דמעות. בפרקים הראשונים, גונבת אופיר מגילה עתיקה מהספריה הלאומית במטרה מוצהרת "להציל את העולם", ומוצאת את עצמה במערבולת עם שדים מרושעים, רצחניים, וכאלו שסתם רוצים ללמוד מסכת סוטה בעיון; בעלי שם, מקובלים, מפלצות ויתר יצורים הלקוחים מעולם האגדה, הקבלה ולהבדיל, החלקים האפלוליים של החברה הישראלית. בהריסות ליפתא, השבילים המתפתלים מעל ים המלח בסדום, סמטאות צפת ומחלפי כביש 1, היא מתערבבת בפוליטיקה של השדים, משפחות מקובלים צפתיות ובעיקר, נאלצת לחשוב מחדש על עצמה ועל חייה כצעירה דתיה.

כמו יודהישטירה, אופיר תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון – מוסרית, דתית והלכתית. כמה מהרגעים המשעשעים יותר בספר פוגשים את הקורא כאשר היא מנדנדת לרב האומלל שלה בשו"ת סמ"ס על כל מיני שטויות קטנות. כשהיא מתחילה להתעסק עם עולם השדים, גם ההנחייה שהיא מקבלת מהרב המוטרד הופכת להיות יותר ויותר מנותקת, והיא מגלה שדווקא הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל אותה ואת סובביה לחורבן, בדיוק כמו יודהישטירה, שדבקתו בדהרמה מובילה את אחיו לגיהנום, ואותו – למלוך על עולם הרוס. האם יתכן שהקשישה שלה ניסתה אופיר לעזור, כמו ילדה טובה, מהתלת בה למעשה כמו בובה על חוט? אולי אין דרך סלולה או בחירה נכונה שאפשר לגלות בשאלת סמ"ס? כפי שכותבת המחברת באחת מהפסקאות היפות בספר:

העולם הזה רימה אותה. היא מילאה את חלקה בעסקה הזאת, היא היתה טובה, היא היתה צודקת. עובדה שאפילו יש לה אישור בכתב מהרב על כל צומת שבו התלבטה, ותמיד בחרה בדרך הנכונה. היא התנדבה, היא הקפידה על ההלכה, היא דאגה לאחרים על חשבונה… אבל היא לא הועילה לאף אחד, סתם נוצלה ורומתה. העולם לא שיתף פעולה ולא גמל טוב לילדות טובות.

יאמר לזכות הכותבת, שהיא לא נפלה בקלישאה של "התפכחות בעקבות אסון". אופיר משתנה באופן עדין, אבל נותרת שובת-לב-אך-עם-זאת-מעצבנת גם בסוף העלילה. כשהיא רואה את לילית, מלכת השדים, למשל, הדבר הראשון שעובר לה בראש זה שהשמלה שלה "מגזימנית ולא צנועה". לא נציק לכם כמובן עם ספויילרים ברורים, אבל נסתפק בלומר שהיא מעולם לא פורצת את הגבולות לחלוטין. והגבולות חשובים. כפי שתראו אם תקראו את הספר, העולם של חרשתא מעריך מאד דיוק: את השמות הקדושים צריך לכתוב לפי נוסחאות מדוקדקות, ולהקפיד על קוצו של יוד וכתרי אותיות; הקמעות מפסיקים לעבוד אם משתמשים בהם למטרות גניבה, ולעולם השדים יש חוקים משלו, שמי שעובר עליהם עלול לגלות מהר מאד שהסתבך קשות, בין אם הוא יצור קסום ובין אם הוא אדם. עם זאת, החוקים האלה משיקים אך לא חופפים לחלוטין לחוקי הדת וההלכה. חלק מ"בעלי השם" בספר הם בכלל חילונים מושבעים (במין היפוך אירוני, דווקא המזרחים בספר חילונים והאשכנזים – דתיים) בעוד המלאכים, ואלוהים עצמו, נעדרים ממנו באופן מפגיע. בכלל, נראה שבסופו של דבר הנתיב הנכון הולך למין מסורתיות שכזו, שנעה בין גמישות לחוקים נוקשים אך בלתי נראים. אופיר, וכל יתר גיבורי הספר, צריכים לחפש נתיב, אבל בלי מתכון. רק מי שנאחז בהיבריס צדקני יכול לחשוב שיש דרך נכונה, אחת ויחידה, בכל צעד ושעל. לפעמים אפשר לבחור בפנייה נכונה, ולפעמים היא מובילה אותך דווקא להתרסקות בשולי הכביש.

כאן, אני סבור שראוי לומר כמה מילים גם על ההיבטים הישראליים יותר של הספר. יש משהו באופיר, שמשיק לביקורת ידועה על טיפוס דתי-לאומי מסויים. זו שמתייחסת בגסות רוח צדקנית לשותפה למסע, צייד השדים החילוני דניאל לידר, וגורמת לאסונות בעוד היא בטוחה שתפקידה כבת שירות הוא "להציל את העולם". המחברת מחבבת מאד את תחושת השליחות והייעוד שמפעמת בחברה הדתית-לאומית, אבל הספר שולח חיצי לעג מושחזים באליטיזם שלה, ב"עבודת המידות" הנאיבית, וביומרנות שלא תמיד יש לה כיסוי. קגן לא עושה חסד גם עם הצד השני: דניאל, לוחם החי"ר הנצחי עם אקדח בירך וחולצת סוף מסלול, תוקף את אופיר על ה"השתמטות" שלה מהצבא, אך גם הוא עצמו הרבה פחות ישר, מוצלח ותורם מאשר הוא מדמה לעצמו. הרמז על האופן שבו התחיל לראות שדים כתוצאה מהחוויות שלו בעזה, דוקר בטראומה של החברה הישראלית כולה, שבכלל מתגלה בספר כפגיעה ושבירה הרבה יותר ממה שהיא חושבת לעצמה. ברגע שהאיזון מתערער, חותם שלמה נשבר והשדים משתחררים, ישראל מידרדרת לכאוס, גבולותיה קורסים, והתחושה של כוחי ועוצם ידי מתגלה כאשליה מסוכנת (ולא, גם האברכים ובני הישיבות לא מצילים איש). כמו שכתב פעם ההוגה הבריטי צ'סטרטון, החיים בספרה של קגן זוהרים כיהלום ובה בעת שבריריים כזגוגית החלון. לא ידוע לי אם קגן כתבה את הספר לאחר השביעי באוקטובר, אבל חלק מהפרקים המחרידים יותר החזירו את תחושת ההלם שחשתי באותו הבוקר והימים שלאחריו.

קגן עושה עבודה נפלאה גם מבחינת ההיבט הפנטסטי והמיתולוגי של הספר. הידע העצום שלה בכישוף, מאגיה ומיתולוגיה יהודית מאפשר לה ליצור עולם מופלא שלם של שדים ויתר מזיקים, שיש בו קטנוניות, פוליטיקה מורכבת ותככים כמו בעולם האמיתי, ובכל זאת הדמויות בו לא סטריאוטיפיות ומצליחות לגעת בנשגב. קטעי הדיאלוג בארמית (השפה של השדים – ראו בקטע הוידאו למעלה), וכן נאום ההספד בהלוויה של אשמדאי עם הציטוטים של חיים גורי, יוצרים מעין הזרה שכזאת – אתה מרגיש בחברה מקבילה לזו הישראלית, אך לא ממש. בין דמויות מעניינות, כאילו אנושיות, אך לא באמת כאלו. על טבעי שנושק לטבעי.

ולבסוף, חרשתא הוא פשוט ספר מעניין. העלילה מהירה, קצבית וסוחפת. הכתיבה יפה, מצחיקה לפרקים, עדינה ומושחזת, והדמויות אנושיות מאד ומשתנות במהלך העלילה. מי שיסיים את הספר הזה לא ישכח במהרה את אופיר, דניאל, קורל ורבי חנוך, ובמיוחד לא את הורמיז, לילית ויתר היצורים שמאכלסים את העולם העל טבעי. הוא ילמד אלו שדים חיים בשירותים של תחנות דלק, מי היתה ביתו הנסתרת של שלמה המלך, איפה בירושלים נמצא השער לתהום הקדמונית, ואף פעם לא יסתכל על המעין בליפתא באותו האופן.

רוצו לקרוא.

לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.   

בינשוף הקודם, כתבתי שהשמאל העמוק מעדיף את המאבק באויבים מבית על פני המלחמה החיצונית מול חמאס, וניסיתי להציע מספר הסברים לתופעה זו. בתגובה, כותב אבשלום בן צבי שהסיבה האמיתית מעט שונה. לעיתים, הוא טוען, אנחנו מעדיפים את המאבק הפנימי מפני שקשה לנו לוותר על תחושת השליטה בחיינו.

בטור קודם של הינשוף, דני עסק בתופעה שבה ישראלים מגלים אופטימיות, מילטנטיות ונחישות במאבקים מול יריבים מבית, אל מול נרפות ופסימיות מול אויבים מחוץ. לדבריו, הימין הפרטיקולריסטי מכוון את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני, בעוד שהשמאל האוניברסליסטי מכוון את השנאה שלו ל"אחר" מבפנים. בסיטואציה הנוכחית השמאל הישראלי חווה משבר בעקבות הניכור שהפגינו שותפיו לכאורה בשמאל העולמי, אבל אצל רבים הדרך להתמודד עם הניכור היא לחזור לאט לאט לדפוסים של האוניברסליזם והמאבק באויב מבפנים.

לאבחנה הזו אני רוצה להוסיף שתי הסתייגויות, והצעה פרשנית נוספת.

ההסתייגות הראשונה עוסקת בהבחנה לפיה השמאל מוּעד יותר להעדיף את המאבק באויב הפנימי על פני המאבק באויב החיצוני. אני חושב שההבחנה הזו נכונה ככל שמדובר בימין שמרני-ליברלי. אבל ככל שאנחנו עוסקים בימין רדיקלי או המונאי, התמונה היא אחרת. זרמי ימין אלה אמנם עויינים כמובן את יריביהם מבחוץ, אבל בגלל שהם מציעים דרך פוליטית לא ריאלית והבטחות מופרזות, הם באופן בלתי נמנע נכשלים במפגש עם המציאות. לנוכח הכישלון הזה, הם משתמשים בקיומם של "אויבים" מבפנים, שבתבוסתנותם, חוסר נאמנותם, או שנאתם ל"עם האותנטי" כתרוץ האולטימטיבי לכשלונות האלה, שאם רק נביס אותם נוכל לבצע את המדיניות שלנו "מלא מלא" ולהצליח. הימין הזה מאופיין בשנאה לוהטת ל"אחר מבפנים". כמה פעמים נזרקה לאוויר האמירה "השמאלנים גרועים מהערבים"? די והותר.

הסתייגות שניה עוסקת במדרג בין סוגיות פנים לסוגיות חוץ. ידועה מאוד אמירתו של הנרי קיסינג'ר לפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אני חושב שבמידה רבה ההבחנה הזו אינה מתייחסת למגרעה ייחודית לישראל, אלא היא מאפיין של הפוליטיקה והתרבות בכלל. עבור כולנו (פרט אולי למיעוט חריג קטן), כפי ששר מאיר אריאל, "כשרע לי זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". במילים אחרות, סוגיות מדיניות החוץ רלוונטיות עבורנו בראש ובראשונה מכיוון שהן משפיעות על מדיניות הפנים שלנו. והתוצר של מדיניות הפנים – דמות החברה שבה אנחנו חיים – היא הדבר החשוב והמשמעותי לבני האדם, והדבר המרכזי שעליו הם נאבקים בזירה הפוליטית. ומכיוון שכך, יש הגיון בקדימות למאבק הפנימי על פני המאבק החיצוני. הרי לנוכח איום חיצוני, (שוב, פרט אולי למיעוט חריג קטן), אין מחלוקת בנוגע לצורך להתגונן, וגם להפעיל אלימות במקרה הצורך. אבל גם בסיטואציה של איום חיצוני, אפשר לבנות חברה דתית או חילונית, סולידרית או תחרותית, ליברלית או שמרנית, וכיוצא באלה מאבקים פנימיים שהשפעתם מכרעת גם על אורחות חיינו היום־יומיים, וגם בנוגע לכושר ההתמודדות עם איום חיצוני. ומכאן שיש הגיון לא מבוטל במתן דגש ולעיתים קדימות למאבק הפנימי, בטח לנוכח שיח מערפל של "אחדות" – שמשמעותו העיקרית היא בלימת כל שיח ביקורתי על ממשלת ימין, ושבמסגרתו ממשיכים כמובן לטנף על "השמאלנים" ולצייר אותם כתבוסתנים ובוגדים מוּעדים.

ועכשיו להצעה הפרשנית שלי:

אני חושב שהסבר אפשרי לתופעה שעליה הצביע דני לא נשען על הזיקה האוניברסלית של רעיונות השמאל, אלא על אלמנט פסיכולוגי ודווקא על תפישה פרטיקולרית. האלמנט הפסיכולוגי הזה הוא תחושת השליטה ויכולת ההשפעה.

ניקח כדוגמה את שאלת ההסדר המדיני: אם נציע שהסיבה שלא הושג הסכם מדיני מול הפלסטינים היא שישראל היתה סרבנית, עקשנית, חומדת שטחים, וכדומה, הרי שהשלום נמצא בהישג יד. כל מה שצריך לעשות כדי להשיג אותו הוא לעשות תיקון פנימי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, אם נציע שלצד אלמנטים פנימיים הראויים לביקורת, הסיבה שלא הושג הסכם מדיני נובעת – לפחות גם – מכך שהפלסטינים טרם הצמיחו הנהגה מדינית שרואה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי גורם לגיטימי שיש לו זכות קיום במזרח־התיכון – הרי שהשלום רחוק מהישג יד, והיכולת שלנו להשפיע על השגתו קטנה באופן משמעותי. הרי איך נוכל להשפיע על ההנהגה הפלסטינית? השפעה כזו, בוודאי בעולם המושגים של השמאל הפוסט־קולוניאלי, היא מראש פסולה מוסרית (מי אנחנו שנגיד למדוכאים כיצד להיאבק בדיכוי). ואם נרצה בכל זאת להשפיע עליה, הרי שהדרך לעשות את זה היא דווקא להעמיק את המעורבות בחיי הפלסטינים, כלומר את "הכיבוש" – עוד רעיון פסול בעולם המושגים המקובל של השמאל. לזה אפשר להוסיף שבעולם מושגים פוסט־קוליניאליסטי, עצם המחשבה שהאחריות לאלימות מוטלת (ולו גם) על "המדוכא" ולא רק על "המדכא" היא כפירה בפני עצמה.

כך אפשר לראות התגייסות נלהבת לתיעוד ופרסום עוולות שמבצעים ישראל או אזרחיה כלפי פלסטינים, גם כשאלה זוטות ביחס לפשעי המלחמה הנרחבים, הבוטים והמוצהרים שמבצעים אוייביה. כאשר מועלית שאלה לגבי המאזן הזה, עונים האקטיביסטים ש"על ישראל יש לנו השפעה, ועל הפלסטינים לא, ולכן אנחנו מתמקדים בעוולות שמבצעת ישראל".

לכן, לתפישתי, העדפת המאבק החיצוני לעומת הפנימי משמעותה ויתור פסיכולוגי על תחושת שליטה ויכולת השפעה על המציאות – ומדובר בויתור שבכלל לא קל לעשות. תפישה כזו יכולה להסביר גם מדוע יש בקרב השמאל נטיה להטיל אחריות חד־צדדית על ישראל בכל מה שנוגע להתפתחות הסכסוך בין הציונות לערבים, ואימוץ וניפוח נלהב של הטענות לפיהן ישראל היא זו ש"טיפחה" את החמאס והחיזבאללה, ובעצם אחראית גם למאבק האלים נגדה. כשבוחנים את הדברים ברצינות, עמדה כזו היא נרקיסיסטית, שמרנית ואולי גם גזענית, ולכן לא ברור למה היא זוכה לכינוי "שמאל", אבל זו כבר סוגיה אחרת. 

מדוע ישראלים מסויימים מגלים אופטימיות, מיליטנטיות ונחישות לנצח דווקא במאבקים מול יריבים מבית, למשל במאבק כנגד הרפורמה המשפטית, בעוד שמול חמאס הם נרפים, פסימיים ואפילו אדישים? ינשוף פוליטי-מדיני צולל למנגנונים האידיאולוגיים והפסיכולוגיים שמאפשרים את התופעה הזאת, ומצביע על בעיה אחת מרכזית: גם אם נחליט שהבעיות הפנימיות שלנו חשובות יותר וכדאי להניח לאויב שמעבר לגבול לנפשו, הוא ככל הנראה יסרב להניח לנו לנפשנו.

ישנו בלוגר ישראלי חד ומצליח, שעוסק רבות בכתיבה על שאלות בטחוניות ואסטרטגיות. אדם עם ידע רב ועבר צבאי מרשים. בדיונים על מלחמת ישראל בחמאס לאחר ה-7 באוקטובר, הוא הפך זה מכבר לחבר כבוד במחנה "אי אפשר": אלו שאומרים שישראל לא מסוגלת לנצח, לא מסוגלת להכריע, הכלכלה שלה לא תעמוד במלחמה מול חמאס, ומסיבה זו כדאי לה "לדחות" מלחמות כמה שאפשר ולוותר על כל רצון לסיים אותן בהכרעה. בפרסומים קודמים, התווכחתי רבות עם התזה הזאת, מפני שאני מאמין שאם ישראל לא תשלם את המחיר הכבד היום, היא תיאלץ לשלם אותו בריבית מחר, וגם שרואי השחורות (ע"ע יצחק בריק) העריכו בחסר את יכולותיו של צה"ל. אבל בכל מקרה, הפעם רציתי לדבר על נושא קצת אחר, והוא לא תוכן הדברים של אותו הבלוגר, והמוני השותפים לדעתו בעיתונות ובקרב ה"לשעברים", אלא על עוצמת הרגש שמאחוריהם. לא על המהות, אלא דווקא על המוזיקה.

ידוע כי כולנו, ככותבים, פרשנים ומשקיפים, נתונים להטיות פסיכולוגיות שונות ומשונות. בין היתר, אנחנו נוטים להעריך בחסר את הסיכויים להשגת מטרות שחשובות לנו פחות, ולגלות יותר נחישות ואופטימיזם כאשר המטרה מעניינת אותנו יותר. כשהבלוגר הלז מדבר על המלחמה מול חמאס, משתקפות מהכתיבה שלו פסימיות, ציניות, ונטייה להצביע על בעיות ללא פתרונות כי "ככה זה וצריך להתמודד עם המציאות". דא עקא, שאותו אדם היה גם פעיל נלהב במחאה נגד הרפורמה המשפטית. וכשהוא כתב על הנושא הזה, הטון שלו היה שונה בתכלית. מי שקרא אותו באותה תקופה, יודע שבמאבק נגד הרפורמה הוא היה אחד מהפעילים המיליטנטיים ביותר, וגילה כזו נחישות וחדוות ניצחון שנדיר למצוא אפילו בערבי מורשת קרב בישיבה של בצלאל סמוטריץ'. באותם הימים, הוא דיבר בלי סוף על "התפרקות חברתית" במן חדווה משונה ויותר מרמז למלחמת אזרחים קרבה, הוביל מחאות והפגנות סוערות, תמך בהפסקת התנדבות למילואים גם במחיר פגיעה קשה בצה"ל, והחמיץ פנים לפשרות בכל הנוגע להשגת מטרות המאבק, אפילו בנושאים קטנים יחסית כמו עילת הסבירות.

אם נסתכל על משקיפים אחרים מאותו מחנה, כולל עמיתים רבים שלי באקדמיה, נראה תופעה מקבילה: העיניים שלהם מתמלאות באש כשהם מדברים על הצורך להיאבק ב"משיחיים", הביבי, הדחיפות שבהפלת "ממשלת הזדון", הביבי, עניינים פנימיים אחרים, והביבי. אפילו החובה להשיב את החטופים לביתם, עיקר העניין שלהם במלחמה הנוכחית, מנוסחת בשפה פוליטית-פנימית, כ"חוזה" של הממשלה מול האזרחים. לעומת זאת, כשאני דן איתם על המלחמה מול חמאס, הם מגלים אדישות וחוסר נכונות להיאבק ולהקריב. "כבר הפסדנו בשביעי באוקטובר", "צריך לחתוך הפסדים", "מגוחך לדבר על ניצחון", "אל תדברו איתי על הישגים טקטיים", "דברי הרהב של הרמטכ"ל", "אנחנו מאבדים את נשמתנו המוסרית בעזה", והאמירה האהובה עלי, "אם נכיר בהפסד שלנו נוכל לבנות ביחד משהו חדש". כלומר ההפסד מול אויב חיצוני, במקרה הזה חמאס, הוא רק הקדמה לתהליך פנימי שלנו עם עצמנו: לבנות את החברה שלנו בצורה טובה יותר. מעולם לא שמעתי אותם אומרים, למשל, ש"כבר הפסדנו למשיחיים בעניין הרפורמה המשפטית" ולכן כדאי לוותר. אבל מול חמאס – כל הרצון להיאבק נעלם. במילים אחרות, המיליטנטיות שלהם מופנית כלפי פנים, אבל הרבה פחות כלפי חוץ.

יש לציין כי בגלל הממד השכונתי של הפוליטיקה הישראלית, ובגלל שההגנה על הגבולות שלנו היתה טובה יחסית עד ה-7 באוקטובר, היה קל לישראלים רבים משני המחנות לדמיין שהאויב שלהם נמצא בפנים ולא בחוץ. כמה פעמים שמעתם מחברים משני צידי המאבק על הרפורמה המשפטית שהיריב שלהם "גרוע יותר מחמאס ומחיזבאללה"? האויב מבחוץ היה קיים כמובן גם לפני ה-7 באוקטובר, ומדי פעם הגיח בדמות טילים או פיגועים, אבל עבור רוב הישראלים זה היה בעיקר חדשות. משהו מעורפל, שרואים בטלוויזיה ומתווכחים עליו, אבל כזה שיש לו פחות ממשות. אלא אם גרת בעוטף עזה, או בהתנחלות, או בגבול הצפון, האיומים המרכזיים נתפסו ככאלו שמגיעים מבפנים: מערכת המשפט והאליטות אם אתה ביביסט או חרד"ל, המשיחיים והרפורמה המשפטית אם אתה במרכז או בשמאל. ה-7 באוקטובר פרץ לרגע את חומת ההגנה הזאת, אבל זו היתה פריצה זמנית. כעת, אלא אם פונית מביתך, אתה חייל בעזה או יש לך קרובים שנחטפו ונרצחו, המלחמה חזרה להיות שוב "שם", מעבר למסכי הטלוויזיה. ולאט לאט האחר הישראלי, היריב מבית, הופך להיות מאיים יותר מהחמאס שנמצא "שם", בחאן יונס וברפיח.

אבל למרות שהתופעה קיימת בשני המחנות הפוליטיים (וכתבתי על המופעים הימניים והדתיים שלה כאן), היא חזקה יותר בצד השמאלי של המפה. כדי להבין אותה, כדאי לחזור ל"טרגדיה הסובייטית", ספרו הקלאסי של ההיסטוריון מרטין מליה. בין היתר, מליה כתב שישנו הבדל מעניין בין תפיסת האויב של אידיאולוגיות ימניות ואידיאולוגיות שמאליות. אלו גם אלו מכוונות את האש השנאה שלהן ל"אחר" כלשהו. אבל הימין, שנוטה להיות פרטיקולריסטי, מכוון בדרך כלל את האיבה שלו ל"אחר" חיצוני: העם שמעבר לגבול, הגזע האחר, הכופרים מהדת היריבה. לעומת זאת, השמאל, שנוטה להיות אוניברסליסטי, מכוון את אש השנאה שלו ל"אחר" כלשהו מבפנים, בדרך כלל אנטגוניסט מעמדי או אידיאולוגי: הקפיטליסטים, המעמדות המנצלים, הספקולנטים, האצולה, הקצונה הריאקציונרית, או במקרה הספציפי שלנו, "המשיחיים". הווקיסטים באקדמיה האמריקאית שומרים מעט מאד אש, אם בכלל, לאויבים חיצוניים כמו איראן, רוסיה או סין, שלא לדבר על החות'ים או המיליציות השיעיות. מכיוון שקבוצת הנאמנות שלהם היא אוניברסלית (העמיתים בחו"ל, למשל), הם נוטים להפנות את אנרגיית השנאה שלהם ליריבים פנימיים, טראמפ למשל, ולהזדהות עם קולגות וחברים מחו"ל שנאבקים ביריבים דומים (אורבן, מורבייצקי, מודי, נתניהו).

המצב הישראלי הנוכחי צובע את התופעה שלעיל בגוונים ייחודיים. כמי שנמצא באקדמיה ומדבר תכופות, למשל, עם דוקטורנטים ומסטרנטים, אני יכול להעיד שהצד השמאלי-ליברלי-פרוגרסיבי במפה הפוליטית הישראלית נמצא במשבר עמוק. הוא נפגע מהשביעי באוקטובר כמו כולנו, וחש ניכור (אם לא עוינות גלויה) מצד אלו שחשב שהם בעלי בריתו האידיאולוגיים, חבריו ועמיתיו בחו"ל. אצל רבים, הדרך להתמודד עם הניכור הזה הוא לשוב לאט לאט לדפוסים מוכרים: אם נחזור להיות אוניברסליסטיים במובן שהגדיר מרטין מליה, כלומר ניאבק באויבים מבית, ונדחיק את החמאס כצללי רפאים מטושטשים שפועלים מעבר לגבול, נוכל לסגור את הפער עם קבוצת ההתייחסות הבינלאומית שלנו.

זו, כמובן, טקטיקה מחוכמת מאד מבחינה פסיכולוגית, אבל יש איתה רק בעיה אחת: האויב מבחוץ לא יפסיק לפעול אם נתעלם ממנו. אם נחליט, למשל, ש"כבר הפסדנו" ב-7 באוקטובר ושעדיף להודות בתבוסה ולהפסיק להילחם בחמאס, אין פירוש הדבר שחמאס, מצידו, יפסיק להילחם בנו. אם ננטוש את עזה ונתרכז ב"תיקון הפנימי" שלנו, האויבים שלנו יתרכזו לא בתיקון הפנימי שלהם אלא בהתעצמות וב-7 באוקטובר משודרג בפעם הבאה, הפעם אולי ביחד עם חיזבאללה, חמאס יו"ש וגורמים נוספים. אם נחליט ששחרור החטופים קודם לניצחון במלחמה בגלל ה"חוזה הפנימי שחתמנו עם האזרחים", אז האויב שלנו, שממש לא מתעניין בחוזה הזה, יחטוף ישראלים אפילו בחו"ל מתוך ידיעה שכל חטיפה כזאת תקנה לו חסינות והיענות לדרישותיו המפליגות. במילים אחרות, אם נסגור את החלון, נעמיד פנים שהמפלצות בחוץ לא קיימות ונתרכז בסידור הבית שלנו, נגלה אותן מהר מאד פנימה, בתוך הסלון.

תודה ליצחק קרוב, קורא קבוע של הבלוג, שנתן לי את ההשראה ואת הרעיון לפוסט הזה.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.