הינשוּף

אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר שהפך לפוסט-ציוני, טוען שהישראלים אימצו, לאסונם, את שיטת "סלטים חופשי" הנהוגה בדוכני פלאפל. הם ממלאים את הפיתה שלהם בפיתרונות סותרים עד להתפקע, ואז מתפלאים שהיא נקרעת ומתפוצצת. אבל מה עם הפיתה שלו עצמו? המטיף לזולתו, ראוי שיתבונן בטחינה המטפטפת על חולצתו. ואיך זה קשור לשאלתה של סטודנטית פלסטינית זועמת? ינשוף פוליטי על פלאפל, אידיאלים ועיוורון פוליטי. 

לאוניברסיטת הרווארד, אולי בשל שמה היוקרתי, מגיעים לעיתים קרובות מאד בכירים ממקומות שונים בעולם, משרי חוץ, ראשי ממשלה וזוכי פרס נובל לשלום ועד לפוליטיקאים מדרג נמוך יותר. ואכן, גם מקומה של ארץ הקודש לא נפקד מרשימת האורחים. ברוח זאת, מגיעים לכאן מדי פעם פוליטיקאים וגנרלים ישראלים, בעיקר "לשעברים" שאינם נתונים בצבת המעיקה של אבטחת השב"כ. לפני יומיים, הגיע תורו של אברהם "אברום" בורג, יו"ר הכנסת לשעבר וכיום הוגה המזוהה עם השמאל הרדיקלי הישראלי. על התהליך שעבר על בורג, נצר למשפחת אצולה דתית-לאומית ואיש תנועת העבודה, דובר כבר רבות בתקשורת הישראלית. אחדים, כמו בן דרור ימיני, התרעמו על המהפך הפוסט-ציוני שעבר וציירו אותו כמעט כאויב האומה. ככזה, זכה בורג למנת זעם שלא קיבלו אפילו פוסט-ציונים ותיקים וידועים ממנו, אולי מפני שהגיח מלב הממסד הציוני והבגידה כואבת. "פשיסט אנטי-ציוני", כינה אותו בן דרור ימיני במאמר משתלח במיוחד, "חקיין קטן […] בורג החוצפן." ומכיוון שאני באופן אישי תמיד חושב שלהקשיב, גם ליריבים פוליטיים, זה דבר חשוב, וטיעונים הם נשק יותר טוב מגידופים, הלכתי לשמוע את ההרצאה של בורג, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם הגיע הזמן לפרדיגמה חדשה?"

ואכן, היה שווה. בן דרור ימיני בוודאי לא היה מסכים איתי, אבל בהרצאה אמר בורג גם כמה דברי טעם. ואחת ההברקות הגדולות ביותר שלו, ללא ספק, היא "משל הפלאפל". כשהייתי ילד, סיפר לקהל, היה פשוט מאד לקנות פלאפל בירושלים. הלכת למוכר הפלאפל, שילמת כמה שקלים, וקיבלת פיתה עם כך וכך כדורים, חומוס וסלט ירקות. היום, לעומת זאת, כמעט כל הדוכנים מציעים "סלטים חופשי". בעל הדוכן נותן לך פיתה, ואתה ממלא אותה מבר הסלטים בכל הבא ליד. וכמובן, כמו שאפשר לצפות, יש לקוחות שלא יודעים את הגבול: הם דוחסים לפיתה הכל ומכל בכל, גם כדורי פלאפל בשפע, גם צ'יפס, גם חומוס וטחינה, גם עמבה וגם סלטים מכל הסוגים והמינים. בסופו של דבר, כמובן, הפיתה מתפקעת – וגם אז מוסיפים להעמיס עליה. מבחינה פוליטית, טען בורג, ישראלים רבים מאד מאמינים אף הם בשיטת "סלטים חופשי". הם רוצים שהפיתה שלהם תכלול גם את הגדה המערבית כולה, גם משטר דמוקרטי וגם אופי יהודי. אולם הדבר, כמובן, אינו אפשרי. שליטה בגדה תאלץ את ישראל, בסופו של דבר, למסד משטר מפלה באופן קבוע ולאבד את אופיה הדמוקרטי, או לתת לפלסטינים אזרחות ולאבד את אופיה היהודי. התודעה הישראלית חיה בסתירה פנימית, והפיתה הפוליטית שלה עומדת על סף התפוצצות. כבר עכשיו הטחינה מטפטפת, וכמה כל העסק יחזיק מעמד? צריך להתפכח מהאשליות במהירות ולבחור מאיזה סלט להיפטר.

טוב ויפה, אבל הבעיה היא שגם בורג, כמו יריביו מהמיינסטרים הישראלי, הוא חובב לא קטן של פלאפל, וגם לו יש פיתה משלו, עמוסה בכל טוב. הקושי לבחור בין הסלטים המפתים אינו פוסח עליו, וקצת משעשע לראות כיצד הוא מטיף מוסר לכל יתר בעלי הפיתות כאשר גם הוא עצמו מעמיס עוד ועוד עד להתפקע. כדי להבין את זה, צריך לחזור לרגע לנושא ההרצאה של בורג. פיתרון שתי המדינות, הוא אמר כמו רבים אחרים, פשט את הרגל – ויש למצוא פרדיגמה חדשה ורעננה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפרדיגמה הזאת לא יכולה להיות מבוססת על שיקולים פוליטיים גרידא. כדי להדגים זאת, תיאר בורג בתיעוב נאום של מזכ"ל מפלגה העבודה, חיליק בר, באיזה כנס אירופי, בו הציע הציוני הנ"ל, ברוב חוצפתו, "לתת" מדינה לפלסטינים. "אני," אמר בורג, נדיב כתמיד, "הייתי היחיד שלא רצה לצאת מהחדר." בר עורר מיאוס בשומעיו משום שהוא ייצג את השיח הישראלי הישן, המתנשא, הקולוניאלי שאינו פוסח גם על השמאל. כדי לפתור את הבעיה עם הפלסטינים, באמת ובתמים, צריך פרדיגמה חדשה, שתהיה מבוססת על צדק, מוסר, זכויות ושאיפה לאידיאלים – לא על פוליטיקה מהסוג הישן. בהתבסס על שיח הזכויות הזה, הפיתרון הבורגאי אמור לכלול שתי מדינות לאום המחוברות ביניהן בקונפדרציה. לשאלות ספקנים מסויימים בקהל, ביניהם גם כותב שורות אלה, כיצד יעבוד בישראל/פלסטין, עם כל משקעי הדמים ביניהן, פתרון של הסדר מולטי-אתני שעולה ממש כעת בלהבות בכל המזרח התיכון, התחמק בורג מתשובה. צריך לקוות, אמר. צריך להאמין. צריך להיות אופטימיים. ומה יהיו פרטי הפיתרון המוצע הזה? כיצד נתמודד עם בעיית ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים? בקטנות כאלה בורג לא טיפל. אפשר, כמובן, לומר שבהרצאה קצרה אחת אי אפשר לדבר על הכל, וזה כנראה נכון – אבל הבעיה כאן עמוקה יותר. בורג אינו מסוגל לדון בפרטים, משום שעצם השיח שלו מרחיק את הדיון מהמקום הפרקטי, המעשי, לתוך עולם האידיאות, הצדק והמוסר, שסולד מהפתרונות המדוקדקים, מהתמקחות הבזאר ומהאינטרסים הקטנוניים. בקיצור –  מכל מה שמכונה במקומותנו ה"פוליטיקה הישנה".

למרבה הצער, כל מי שמכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יודע היטב כי אם יש דבר שהצדדים אינם מסוגלים להסכים עליו, הרי זה סמלים, נרטיב, מוסר, אידיאלים וצדק. קשה מאד לפתור את בעית ירושלים, סוגית הגבולות וסוגיית הפליטים. הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לשכנע את רוב הישראלים ורוב הפלסטינים להסכים על מושג משותף של "זכויות אדם", או להסכים על מי צדק ומי פשע ב-1948. הדרך היחידה להגיע ברבות הימים לפיתרון כלשהו, ולו חלקי וזמני, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא להתרחק מאידיאלים כמו מאש ולמצוא פתרון שימקסם את התועלת לשני הצדדים. ואכן, הבעייתיות בעמדתו של בורג התגלתה דווקא כאשר עבר המיקרופון לסטודנטית פלסטינית, במקור מבית אומר שליד חברון, שגדלה למעשה בירדן ובארצות הברית. ברגע שפתחה הגברת את הפה, התחיל הנאום הרגיל של אינטלקטואלים פלסטינים במערב: אותו סלט מגובב של מיתוסים לאומניים, קורבניות נכבה ותביעה לקבלה מוחלטת של עמדותיה כתנאי לדיאלוג או משא ומתן. "איתך אני מוכנה לדבר כל יום," אמרה לבורג, "אתה טוב יותר מרובם [רוב הישראלים]." אבל, הוסיפה, גם אתה אכזבת. "לא הראית שאתה מוכן להתמודד באמת עם היותך מתיישב קולוניאלי בארץ שאינה שלך." רק היהודים המזרחים המקוריים, אמרה, שייכים לפלסטין – האירופים הלבנים שהגיעו אינם שייכים. לנאום "אני מאשים" הזה ענה בורג בסדרת שאלות משלו, דרך בדוקה לדובר שרוצה להתחמק ממתן תשובה. "האם אנחנו היהודים עשינו דברים שאינם בסדר?" שאל, וענה לעצמו בחיוב. "האם המנהיגים הפלסטינים ב-1948 היו צריכים לעשות דברים אחרת? אולי כן, אבל זה לא העסק שלי." משם נמשכה סדרה מגומגמת יותר ויותר של האם…אולי… שלא ענתה באמת לשאלה של הסטודנטית הפלסטינית. כי מה שהיא אמרה, באמת, היה: קבל את הנרטיב שלי. היכנע לו. הודה שפלסטין היא ארצם של הערבים ולא של היהודים, ואז אסכים לקבל אותך במולדת שלי. אלא שבורג, למרות הפוסט-ציונות הידועה שלו, אינו מוכן לעשות גם את זה – לפחות לא בפומבי. הוא לא מוכן לאמץ את הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט וללא תנאים.

כך, ממלא בורג את הפיתה שלו בשלושה מיני סלטים שונים שלוחצים עליה עד להתפקע. מחד, הוא דורש פיתרון מעשי. מאידך, הוא מרחיק את השיח בדיוק לממדים בהם לא יכול להימצא פיתרון כזה – עולם האידיאות, הנרטיבים, הצדק והמוסר. ובדרך היחידה להגיע ל"פיתרון" במסלול הזה, לאמץ לחלוטין את עמדותיו של הצד השני, הוא גם לא מוכן ללכת. בדיוק כמו הישראלים שהוא מאשים, בצדק, על כך שאינם מוכנים לבחור בין שליטה בגדה המערבית, דמוקרטיה או מדינה יהודית, הוא עצמו אינו מסוגל לבחור בין דבקות מתייפייפת באידיאלים מחד ורצון להגיע לפיתרון מעשי מאידך. בקיצור – עמדתו של בורג אינה רק חסרת היגיון פנימי, אלא גם לא מועילה למי מהצדדים ולא יכולה להתקבל בידי אף אחד מהם. אבל בינתיים, אפשר להסתובב ולשווק אידיאלים בהרצאות ברחבי העולם, לפחות עד שהפיתה תתפקע.

מה קורה כשאנו מקיפים את עצמנו בחומות מבוצרות של מיתוס, אבל המציאות דופקת בעקשנות בשער? "כשהטעות מוטחת בפנינו", כתב ג'ורג' אורוול, "תמיד נוכל לעוות את העובדות כדי להראות שצדקנו, אולם במוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב." ממלכת החלומות שעל סף התהום, וההבדל בין מיתוס מעוור למיתוס יוצר וממריץ, ממלך האצטקים, דרך הקיסר הסיני ועד משה פייגלין. ינשוף היסטורי על הרגע בו אנו רואים, לאימתנו, את פניה המבעיתות של המציאות.

—————–

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

אם רק מוֹקְטֶסוּמָה היה מכיר את ג'ורג' אורוול. ב-1520, עלה לשלטון הקיסר האצטקי האחרון בבירה המעטירה טנוצ'טיטלאן, העיר שבלב האגם (כיום מקסיקו-סיטי). מוקטסומה עמד בראש אימפריה אדירה, מיליטינטית ולמודת מלחמות, שהחזיקה את רוב עמי האינדיאנים במקסיקו תחת המגף במשך שנים רבות. הציביליזיציה האצטקית היתה אחת המפותחות ביותר ביבשת אמריקה באותה התקופה, מצויידת במערכת חינוך, מנהל מתוחכם, צבא חזק ומערך ענף של מיתוסים ואמונות. לפי אמונתם של האצטקים, שהתרכזה מסביב לפנתיאון אלים וכוחה המיסטי של השמש, החמה מאבדת דם בכל זריחה, וחובה לתחזק אותה באמצעות דמם של קורבנות אדם העקודים על המזבח. כמו בתרבויות רבות אחרות, ראו האצטקים את הריטואל כמתחזק העיקרי של המציאות – העולם קיים בזכות הטקסים. אולם באימפריה האצטקית, בניגוד להודו הקדומה או מקומות אחרים בהם הריטואל נחשב כהכרחי לקיום העולם, תבע המיתוס מחיר דמים מכל תושבי מקסיקו. הקרבת האדם האצטקית היתה המונית, ולעיתים, לפי המקורות, הוקרבו כרבבת אסירים ביום אחד. הכוהן פילח את ליבו של הקורבן, הוציא אותו מגופו ואכל אותו, ובכך הזריק לשמש את עירוי הדם ההכרחי לעצם קיומה. 

קורבנות האדם ההמוניים השניאו כמובן את האצטקים על תושבי מקסיקו האחרים, שסיפקו את מנת הדם היומית לאל השמש, וסייעו לפולשים הספרדים בראשותו של הרנן קורטס, חבורה קטנה של קרימינלים והרפתקנים עם תאווה בלתי מרוסנת לזהב, לחסל את האימפריה האדירה בזמן קצר במפתיע. אולם אין להסביר את נצחונם של הספרדים אך ורק בשיתוף פעולה מצד האינדיאנים האחרים. היה זה המלך האצטקי, מוקסטומה עצמו, שפתח את שערי טנוצ'טיטלאן בפני הפולשים, משום שהאמין כי קורטס הוא גלגול של אחד האלים שהגיע כדי להשליט את מלכותו עלי אדמות. האצטקים המרו בסופו של דבר את פיו של מוקטסומה והתגוננו נגד הספרדים, אולם הם אחרו את המועד. האויב היה כבר בתוך בירתם. המגנים האצטקים הצליחו להדוף את הספרדים, אולם אלו חזרו, והמחלות שהביאו עמם עשו בסופו של דבר שמות בילידי המקום שלא היו מחוסנים בפניהן. ובכל זאת, אין להדגיש יתר על המידה את תפקיד המחלות כפי שעשה למשל ג'ארד דיימונד בספרו הנודע רובים חיידקים ופלדה. מחלת האבעבועות, למעשה, הפכה למגיפה בשלב מאוחר יחסית. אם האצטקים היו מביסים את קורטס, שלא נהנה מגיבוי של מלך ספרד, עוד בשלב הראשון, יתכן והיו הודפים את גל הפלישה הזה ונותנים לעצמם עוד שנות קיום.

פרופ' צבי מדין, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב שחקר את תולדות האימפריה האצטקית, כתב כי חשיבותו העליונה של המיתוס בתפיסת העולם האצטקית עמד בעוכריהם, ובשורש האיחור הנורא בהבנת טבעם האמיתי של הפולשים הספרדים. האליטה האצטקית ראתה את העולם מבעד לעשן סמיך של מיתוס שעיכב את תגובתה לאירועים. אם הספרדים הם אֵלים שחזרו לארץ, הרי יש לפתוח את השערים בפניהם ולפייס אותם במתנות זהב, דבר שרק הגביר את חמדנותם. גם העובדה שהנכבדים האצטקים "כיבדו" את אורחיהם בטקסי הקרבת אדם, כראוי לאלים, חיזקה את התפיסה הספרדית כי האימפריה היא מעוז השטן, דבר שסייע לקורטז להצדיק את חמדנותו במסווה אידיאולוגי. אצטקים רבים, כולל אחיו של המלך, הבינו מיד כי הספרדים אינם אלים, אולם הם לא קבעו את המדיניות. כאשר נפתחו עיניהם של רוב האצטקים התאחרה כבר השעה. כפי שכותב צבי מדין, "חומות המיתוס התמוטטו, ואיתן העולם האצטקי כולו." המלך האצטקי הצעיר, יורשו של מוקטסומה שהוביל את המאבק כנגד הספרדים, בושל בחבית של מים רותחים, הנשים נאנסו והגברים נמכרו לעבדות. לפי מדין, רבים מהאצטקים גוועו בעבודת הפרך במטעי הסוכר באיים הקריביים, ורבים, אפילו אם נותרו חופשיים, חשו כי איבדו את הטעם לחייהם וחדלו להביא ילדים לעולם. התמוטטות המיתוס המכונן, כמסתבר, תרמה להשמדת החברה האצטקית לא פחות ממחלת האבעבועות. בספרה הנודע מצעד האיוולת, הראתה ברברה טוכמן כי גם נביאי זעם שמזהירים את השבוי במיתוס כי הוא מתקדם לקראת אסון, נתקלים לרוב בקיר אטום. וכך קרה, כמובן, לאלו שניסו להזהיר את מוקטסומה.

האימפריה האצטקית היא מקרה קיצוני שמוכיח את נכונות אמירתו של אורוול: מיתוסים מסויימים עשויים להוביל את נושאיהם לאבדון אם הם הופכים לענן אבק שחודר לכל היבט של המציאות. דוגמה נוספת, אם כי קיצונית פחות, היא גורלה של האימפריה הסינית במאה התשע עשרה. בניגוד למיתוסים המקובלים, הקיסרות הסינית לא היתה תמיד אותה אימפריה חולה, שחצנית ומנותקת מהעולם, חסרת יכולת גמישות ומונהגת בידי פקידים קונפוציאניים מוסרניים. כלומר, הפן הזה היה קיים בסין מאז ומעולם, אולם לעיתים קרובות מאד אוזן בידי גישות אחרות או צרכי השעה הדוחקים. החוקר ג'ון פיירבנק, שכתב כי תפיסת העולם הסינית הניחה כי סין נמצאת במרכז העולם ושאר בני האדם אינם אלא "ברברים" הכפופים לה, הציג מציאות חלקית בלבד. לעיתים קרובות, מגעים עם "ברברים" אכן הוגבלו למתן מס לקיסר או מסחר מוגבל שנועד "לאלפם". אולם באותה מידה, הכתיבה הפוליטיקה המעשית מגעים דיפלומטיים מורכבים בהרבה. קיסרים סינים ניהלו מגעים כאלו עם ממלכות מוסלמיות שונות, עם הדלאי-למה בטיבט וגם עם הרוסים. הסכם נרצ'ינסק, שקבע את הגבולות בין האימפריה הסינית לזו הרוסית בשלהי המאה ה-17 נחתם על בסיס של שוויון בין הקיסרים, בניגוד משווע לאידיאולוגיה הסינית הרשמית. למעשה, רק בסוף המאה ה-18, כאשר קיסרי שושלת צ'ינג התגברו באופן סופי על יריביהם מצפון וממערב ונוצרה תדמית כאילו האימפריה שוכנת לבטח, גבר המיתוס הקונפוציאני על המציאות והפך למעטה דביק שכיסה את העיניים. לרוע מזלם של הסינים, זו היתה בדיוק התקופה בה נכנסו לאזור המעצמות התוקפניות של המערב, שעניינן במזרח אסיה הלך וגבר.

קובעי המדיניות הסינים, שלא הבינו אל נכון את הסכנה שעומדת מולם, היו זקוקים לתבוסה מוחצת בשתי מלחמות כדי להבין את נחיתותם הטכנולוגית, הכלכלית, הצבאית והמנהלית. ובכל זאת, השרים הקיסריים לדורותיהם ניסו לשמר משהו מהמיתוס הקופוציאני גם מול הלחץ המערבי. אפילו בשנות השבעים של המאה ה-19, כאשר היה ברור לכולם שסין לא יכולה לעמוד מבחינה צבאית מול שום מעצמה מערבית, הקפידו הסינים על שיירי תפיסת העולם הישנה ובמידה רבה ניסו להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. בבייג'ינג היו שגרירים מערביים, אולם החצר הסינית התייחסה אליהם באופן רשמי כמשלחות ברבריות מהסוג המסורתי. הפקידים בבייג'ינג סירבו, למשל, להכיר בחוק הבינלאומי המערבי או בהיררכיה הפנימית בין השגרירים, וניסו למנוע מהם מלהגיש את כתבי אמנתם לקיסר עצמו.  משחק ה"נדמה לי" הזה עבד באופן מסויים, משום שמדינות המערב היו מוכנות להשלים עמו כל עוד הותר להi לסחור בסין והממשלה לא פגעה ב"שטחים המוחכרים", כגון הונג-קונג, שנוהלו בחלק מהמקרים כמושבות לכל דבר, או בחסינות של אזרחי המערב מהחוק הסיני. אולם כאשר נכנסה לתמונה מעצמה אגרסיבית חדשה, יפן, שניערה מעליה את הסדר המזרח אסייאתי הישן, נקלע המיתוס הסיני למסלול התנגשות מול המציאות.

ב-1873 הגיע שר החוץ היפני החדש, סואג'ימה טנֶאוֹמִי, לסין, בראשות משלחת דיפלומטית. סואג'ימה, מלומד קונפוציאני בעצמו, לא היה עטוי בגלימה מסורתית אלא בחליפה מערבית מהודרת. קבלת הפנים שלו היתה חמה, משום שבעבר סייע לחלץ עבדים סינים שנקלעו ליפן ("פרשת מריה לוז", שכתבתי עליה בפוסט קודם), אולם במהרה החלו צרות לצוץ על פני השטח. סואג'ימה הגיע לבייג'ינג מצויד בכתב אמנה של שגריר ומיופה כוח מלכותי, דבר שנתן לו, לפי החוק הבינלאומי, מעמד עדיף לעומת יתר הדיפלומטים המערביים שהוגדרו רק כצירים. סואג'ימה תבע מהסינים להכיר במעמדו, וניהל איתם במשך חודשים משא ומתן מתיש על פרטי הראיון שלו עם הקיסר. אולם מטרתו האמיתית היתה שונה לחלוטין. שר החוץ הערמומי, שגדל בעצמו על ברכי המיתוס הקונפוציאני-הסיני, ניצל את שליטתו בתרבות של בני שיחו בכדי להפיל אותם בפח. כשנה וחצי קודם לכן, נסחפו מספר דייגים מאיי ריוקיו שמדרום ליפן לטייוואן ונטבחו בידי אבוריג'ינים ילידי המקום. יפן תבעה מסין התנצלות ופיצויים, אלא שהדבר הסתבך בשל המעמד המשפטי המורכב של ריוקיו וטייוואן כאחד. ממלכת ריוקיו היתה באופן מסורתי מדינת חסות של סין, אולם במאה ה-17 נפלה בידי הנחלה הפיאודלית האגרסיבית סאצומה שבדרום מערב יפן. לאחר ביטול הנחלות הפיאודליות ב-1871 עברו הזכויות על ריוקיו לממשלת יפן, שראתה בה מדינת חסות לכל דבר. הסינים, שלא גילו עניין רב באיים הדרומיים וסחופי הרוחות, לא הסכימו לכך, אבל גם לא עשו יותר מדי בכדי להתנגד. אבל מעמדה של טייוואן היה מורכב בהרבה, וכאן באה לידי ביטוי ההתנגשות ההרסנית בין המיתוס הקונפוציאני, שהדיפלומטים הסינים ראו דרכו את העולם, לבין מציאות הכוח שנקבעה בידי חוקי המשחק המערביים שאומצו בידי יפן.

ראיית העולם הסינית ראתה, כאמור, בקיסרות את מרכז העולם. ישנם שטחים הנמצאים בשליטתה הישירה, ואילו שטחים אחרים אינם נשלטים בידה בפועל. תושביהם חייבים להכיר בעליונות הקיסר ולהעלות לו טריבוט אם ירצו לסחור בסין, אולם מעבר לכך אין לסין השפעה עליהם. אולם בין שתי הקטגוריות הללו היתה גם קטגוריה שלישית – שטחים ברבריים שאמורים להיות חלק מהקיסרות, אולם בפועל נתונים לשלטון עקיף ורופף בלבד. תושבי האי טייוואן, שלפי התפיסה השלטת היה שייך לקטגוריה זו, נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: מהגרים סינים, ברברים מבושלים וברברים נאים (מלשון בשר נא). הסינים, כמובן, נתונים לשלטונה הישיר של הקיסרות באמצעות הנציב המקומי. הברברים המבושלים מושפעים מהתרבות הסינית, אבל לא לחלוטין. הם היו אמורים לציית לנציב הסיני, אבל זה לא הרבה להתערב בענייניהם. הברברים הנאים, לעומת זאת, נחשבו לחיות אדם, ובינם לבין הסינים שררה שנאה גדולה. הם לא היו נתונים לשלטונה המיטיב של סין בשל אופיים הרע והקלוקל, אולם בעתיד – כך לפי התפיסה השלטת – ייפול מורא הקיסר גם עליהם. בינתיים, הם שייכים לקיסרות באופן נומינלי אבל לא באמת כפופים לסמכותה.

תפיסת העולם הזאת היתה, כאמור, מיתוס – ולא התאימה הן למציאות בטייוואן והן למערך הכוחות של החוק הבינלאומי. לפי החוק הבינלאומי של אותה תקופה, שטח שסין מצהירה שהיא אינה שולטת בו בפועל עשוי להיחשב ל-Terra Nulis, אדמת הפקר, שכל מדינה זרה רשאית לעשות בו כחפצה. סואג'ימה, שלמד מיועציו המערביים על המצב המשפטי הזה, תמרן את בני שיחו הסינים על אצבעו הקטנה. כאשר ביקש מהם התנצלות ופיצויים על רצח הדייגים מריוקיו (וגם על שוד מלחים יפנים שנסחפו לאזור לאחר מכן), ענו הדיפלומטים הסינים, שכאמור ראו את המציאות דרך ענן המיתוס, כי הם אינם אחראים למעשיהם של הרוצחים משום שהללו מוגדרים כ"ברברים נאים". בכך שהשתמשו במושג, התכוונו הסינים לכך שאותו השטח אמור להיות בשליטתם, וככל הנראה יהיה כך בעתיד. אולם סואג'ימה, ש"פירש" את התשובה הסינית לפי החוק הבינלאומי המערבי, הודיע לממשלתו כי סין מתכחשת לריבונותה בחלק הדרומי של טייוואן, זה שנשלט בידי ה"ברברים הנאים". הדבר הוביל לפלישה יפנית לטייוואן, פרשה שכבר עסקנו בה בפוסט קודם, ובסופו של דבר גם לאיבוד מוחלט של כל תביעה סינית על איי ריוקיו. הפקידים הסינים לא היו טפשים. הם הבינו היטב את כוונותיה התוקפניות של יפן. אולם הם לא היו מסוגלים להשתחרר מתשתית תפיסת העולם שלהם, זו שהיתה חייבת לשמר לפחות את תדמית המיתוס. בסופו של דבר, המיתוס הקונפוציאני הוסיף להוות משקולת על רגליה של שושלת צ'ינג, שהפריעה, עיכבה ולבסוף הכשילה את נסיונותיהם של מדינאיה להשתלב בעולם המודרני.

כאן, יש להבהיר נקודה חשובה. האמור לעיל אין פירושו שאמונה במיתוס מובילה בהכרח לכישלון. הדבר האחרון שאני מנסה לקדם כאן היא תפיסה אתיאיסטית קיצונית ופשטנית, נוסח ריצ'רד דוקינס ודומיו, כאילו רציונלית חילונית, שדוחה את קיומו של אלוהים ובזה למיסטיקה ולעל טבעי, היא מתכון להצלחה, ואיל אמונה דתית היא מתכון לאסון. גם הספרדים שמיגרו את האימפריה האצטקית, הבריטים שהכניעו את סין במלחמת האופיום והיפנים ש"סידרו" את שושלת הצ'ינג במו"מ על טייוואן האמינו במיתוסים משל עצמם. הספרדים היו כמובן קתולים אדוקים, הבריטים של המאה ה-19 הושפעו עמוקות מתנועות ההתעוררות הפרוטסטנטיות ואילו סואג'ימה האמין, כמו רוב היפנים, במיתוס האלוהות של המשפחה הקיסרית. אולם המיתוסים הנ"ל היו גמישים מספיק בכדי להתאים את עצמם למציאות משתנה. עבור הספרדים של המאה ה-16, שהיו רגילים לתנועה קדימה, התפשטות וגילוי ארצות, המיתוס הקתולי שימש גורם ממריץ להרפתקאות צבאיות בחו"ל בכסות של הפצת האמונה. מכיוון שהוא היה מוגבל להיבטים מסויימים ולא הפך למשקפיים שדרכם ראו הספרדים כל דבר בעולם, הוא לא הגביל את פעולותיהם מבחינה צבאית, פוליטית ואסטרטגית, ולא מנע מהם להגיב במהירות לתנאי המציאות המשתנים. האמונה הפרוטסטנטית הבריטית התייחסה בחיוב לעסקים ולמסחר ובכך סיפקה למעשה הצדקה לפרגמטיות. והמיתוס היפני הקיסרי, לפחות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, לא הפריע ליפן לנהל מדיניות פרגמטית ולהשתלב בעולם המודרני, מפני שהוא היה עמום מספיק להתאים את עצמו לתנאים משתנים (המצב הזה עתיד להשתנות, לאסונה הרב של יפן, בשנות השלושים של המאה העשרים).  במילים אחרות – כולנו מאמינים במיתוסים, אולם רצוי שנבדוק מפעם לפעם עד כמה הם מגבילים אותנו. ככל שראיית העולם של המיתוס מחייבת, נוקשה, כובלת ובעיקר – חודרת לכל תחומי החיים – כך השפעתה על יכולת התמרון מסוכנת וקטלנית יותר.

וגם כאן, בישראל, אצלנו מתחת לאף, מתפתחם מיתוסים מסוכנים מהסוג הזה, שמספקים ראיית עולם כוללת המהווה תחליף לפרגמטיות. בחוגים לא צרים במיוחד, שנציגיהם חדרו גם למפלגת השלטון, הולכת ונבנית לה "ממלכת חלומות" שמספקת ראיית עולם מיתית כוללת וטוטלית, כזו שלא מסתפקת בהתוויית חזון ומדיניות לישראל אלא מתיימרת לפענח את החוקים המפעילים את העולם כולו. משה פייגלין וחבריו ל"מנהיגות יהודית", ששמו להם למטרה "לתקן את העולם במלכות שדי", מאמינים כי אם רק עם ישראל יהיה מודע לעצמו, אז העולם יתיישר במהירות לפי גחמותיו. העולם מצפה מאיתנו, בתת מודע, לסלק את המוסלמים מהר הבית, לבנות את בית המקדש ולשחק בגפרורים באחד המקומות הרגישים ביותר על פני הגלובוס. אם רק נבנה ארמון מלוכה לקב"ה במרכז העולם, בירושלים, יסייע האל לעם ישראל להביס את אויביו ולהגשים אוטופיה שהאנושות טרם ראתה כמותה. תפיסת העולם הזאת מסוכנת מפני שהיא  טוטאלית ומספקת הסברים לכל בעיה בהתאם לחוקי המיתוס. העולם מתנגד למעשי ישראל? זה רק משום ש"אנחנו לא מאמינים בעצמנו". השמאל מבקר את מדיניות ההתנחלות בשטחים? זה רק מפני שאנשיו מנסים לברוח מהזהות היהודית.  התסמין המסוכן ביותר של תורת פייגלין היא נטייה להניח שיריביו הפוליטיים, הן השמאל, הן העולם והן הערבים, מתנהגים אף הם ללא יודעין בהתאם לחוקי המיתוס. הדוגמא הטובה ביותר, היא אולי, מאמר של פייגלין בו טען כי המאבק הפלסטיני נגד ישראל התחדש לאחר מלחמת לבנון הראשונה משום שאסיר פלסטיני ראה סוהר יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מקיימים את יעודם, חשבו הפלסטינים, אז אין להם זכות על הארץ ואפשר להביסם ולגרשם. פייגלין ואנשיו עדיין לא הגיעו לעמדת כוח של ממש, ולכן המציאות טרם דפקה על חומות המיתוס שלהם. אולם הם משפיעים על השיח הציבורי, במיוחד בכל הנוגע למשחקים המסוכנים בהר הבית וחלום הקמת בית המקדש, וזה מסוכן. אפילו מסוכן מאד.

ב-20 בפברואר, 1920, נקברה העיירה הרוסית ניקולייאבסק, יישוב קטן במזרח הרחוק על גדת הנהר אמוּר, בסופת בליזארד עזה. בתוך השלגים הכבדים ארבו חמושים עטויי פרוות, מסוכנים מזאבים, בפיקודו של הפרטיזן האנרכיסטי יאקוב טריפיאצין. אלא שבעיירה הוצב כוח יפני קטן, בפיקודם של רב סרן אישיקאווה וסגן הקונסול אישידה. מה עשו היפנים מול האנרכיסטים, ולמה הם היו בסיביר מלכתחילה? סיפור האימים של "פרשת ניקולאייבסק" משתלב בסיפורה של "ההתערבות הסיבירית", דשדושה הארוך והמתיש של הקיסרות היפנית בבוץ הרוסי שנמשך ארבע שנים תמימות – ארבע שנים יותר מדי. מה הוא "כשל מחצית ההר", ואיך תזהו את הנורות האדומות המתריעות בפני מלחמה הרת אסון? ינשוף אסטרטגי-צבאי על מלחמת שולל נשכחת עם אזהרות חשובות לעתיד.

בפברואר 1920, היתה העיירה הרוסית ניקולייאבסק מקום גרוע מאד לבלות בו חופשה. מזג האוויר, כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, היה הבעיה הקטנה ביותר של תושביו ושל הזרים שנאלצו להתארח בו. היישוב הרוסי הזה על גדת נהר אמוּר שבמזרח הרחוק הרוסי, כאלף קילומטרים מצפון לתחנת הרכבת הטראנס-סיבירית בעיר חָבָּרוֹבְסְק, היה נתון במתיחות שיא מאז התפרקות האימפריה הרוסית שלוש שנים קודם לכן. כשמונה מאות חיילים ואזרחים יפנים חיו בשכנות לחמישה עשר אלף רוסים, והמתח העצום ביניהם התחרה רק בפחד מאימת העולם הסובב. בחודש פברואר היתה ניקולאייבסק מנותקת מהעולם, הדרכים בינה לבין חברובסק שקועות בשלגים כבדים. ובתוך הסופות ארבו בני אדם עטויי פרווה וחמושים, מסוכנים יותר מזאבי הטרף הגרועים ביותר.

ממלכתו העתיקה של הצאר, כולל סיביר והמזרח הרחוק הרוסי, היתה נתונה כעת למלחמת אזרחים בין השלטון הבולשביקי האכזרי במוסקבה ל"צבא הלבן", קונפדרציה רופפת של יחידות צבאיות מלוכניות, כוחות סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו לבולשביקים, חיילים צ'כים שנתקעו באזור ושבטי קוזאקים קשוחים מהערבות. בין לבין, שרצו בשטח שודדים חסרי רחמים שזוהו באופן רופף עם ה"אדומים" או עם "הלבנים", אולם בפועל דאגו בראש ובראשונה לענייניהם שלהם. מעבר לגבול המונגולי שוטט "הברון המטורף" רומן פון אוּנְגֶרְן-שְטֶרְנְבָּרְג, מאמין בבודהיזם אזוטרי שנשבע להקים תיאוקרטיה מונגולית-טיבטית בראשות יורשו של ג'ינגיס חאן, ובאותה הזדמנות "לירות בכל הקומוניסטים, היהודים ובני משפחותיהם." צימאון הדמים שלו התחרה בזה של מנהיג הפרטיזנים האנרכיסטי יאקוב טריאָפִּיצִין, שאנשיו הטילו אימה על האזור כולו.

שנתיים קודם לכן, ב-1918, הכניסה האימפריה היפנית ראש שחצני ובוטח למיטה החולה של סיביר. מאז המהפכה הבולשביקית, נשמעו קולות מרכזיים בצבא היפני שקראו לשלוח צבא לסיביר על מנת לבלום את המהפכה ולהבטיח לכלכלה היפנית את משאביו העצומים של האזור. ראש הממשלה הליברלי הארה קיי, מנהיג המפלגה הראשון שהתמנה לתפקיד הרם (על מאבקו המר בצבא היפני כתבתי כבר בפוסט קודם), סירב בהתחלה להיענות לדרישה, בנימוק שהדבר עלול לפגוע ביחסים החיוניים בין יפן לבריטניה וארצות הברית. אולם בקיץ 1918, פנה דווקא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון ליפן והציע לה ליטול חלק בהתערבות משותפת בסיביר. המטרה היתה, כביכול, צנועה. במזרח הרחוק הרוסי נתקעו גדודים צ'כיים, שנלחמו מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית וכעת שאפו להגיע לנמל וולדיווסטוק, להשיג ספינות ולחזור לאירופה כדי להילחם למען עצמאות מולדתם. בדרך, הותקפו בידי הבולשביקים וקפצו לביצת מלחמת האזרחים הרוסית לצדו של הצבא הלבן. כעת, פנו לבעלות הברית כדי שאלו יסייעו בעדם. בנוסף לכך, היתה גם בעיית הנשק הזנוּח: משלוחים אדירים של נשק שסופקו לרוסים בידי בעלות הברית, ועתה שכבו בלא דורש, קילומטרים ארוכים של ארגזים, בסביבות נמל וולדיווסטוק. הנשיא וילסון, שהונע בין היתר בידי חשש (משונה ביותר) שהארגזים הללו יפלו באופן כלשהו בידיים גרמניות, הציע ליפן לשלוח שבעת אלפים חיילים לכוח בינלאומי שיאבטח את אזור ולדיווסטוק. הכוח ישמור על משלוחי הנשק, ויחפה על העורף של הגדודים הצ'כיים בעודם נלחמים בסכנה האדומה. ראש הממשלה הארה ושר החוץ שלו, אוצ'ידה יאסוייה, שהתנגדו עד כה להתערבות משום שפחדו להרגיז את ארצות הברית, חשו שטיעוני השלום שלהם נסתתמו. היפנים הסכימו להתערבות מוגבלת, בתנאי שמפקד הכוח יהיה יפני, והאמריקאים נעתרו. בקיץ הגיע לוולדיווסטוק המפקד העליון, גנרל אוטאני, אולם מהגבול המנצ'ורי זרמו אלפים רבים של חיילים יפנים, מספר שעלה בהרבה על ההקצאה המותרת. המטה הכללי, כמסתבר, "צפצף" כהרגלו על הוראות ממשלת יפן, והפר ברגל גסה את ההסכם עם האמריקאים. בכל זאת, המשיכו ארצות הברית ויפן לשתף פעולה ב"התערבות הסיבירית", גם לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אנחנו נישאר כאן, אמרו שני הצדדים, עד שהגדודים הצ'כיים יחזרו למולדתם, וראש ממשלת יפן אף הוסיף: "עד שישרור סדר בסיביר." כפי שאומרים, במהרה בימינו.

כבר ב-1918 נכנס לניקולאייבסק כוח יפני של שלוש מאות חיילים מדיביזית חי"ר מס' 14 של הצבא הקיסרי על מנת לאבטח את מאות האזרחים היפנים שהתגוררו בעיירה ואת הנציגות הדיפלומטית הקטנה בראשותו של סגן הקונסול אישידה. האזרחים היפנים היו ברובם אנשי עסקים קטנים ומהגרים עניים, שהתרכזו מסביב לחנות הכולבו שימאדה – אחד ממרכזי העיירה, ואליהם נלוו מספר זונות יפניות מבית הבושת המקומי. רשמית, נשלטה ניקולייאבסק על ידי ממשלה "לבנה" בראשותו של קולונל איוואן ניקולייאביץ' ויץ, אך רוב התושבים הרוסים גילו אהדה לבולשביקים ותיעבו הן את הלבנים והן את היפנים. כדי להוסיף לתסבוכת, שררה מתיחות גם בין היפנים לממשלה הלבנה עצמה.

בליל ה-20 בפברואר השתוללה סופת שלגים אדירה מסביב לעיירה, ובחסות הרוח המשתוללת הצליחו חוליות הפרטיזנים האדומים של יאקוב טריפיאצין לכבוש את המבצר החולש עליה. לאחר הפצצה שנמשכה מספר ימים, הסכימו התושבים להכניס את הפרטיזנים פנימה ללא קרב. היפנים, בראשותו של סגן הקונסול אישידה ומפקד הכוח, רב סרן אישיקאווה, לא קיבלו תגבורת מחברובסק, בין היתר בשל השלג העז, והמפקדה העליונה סירבה להניח להם לתקוף ראשונים. כעת התרכזו מסביב לבניין הקונסוליה, שנמלטו אליו גם כמה פליטים רוסים. מהמתחם המבוצר שלהם, נאלצו היפנים לראות כיצד טובחים אנשי טריפיאצין את הרוסים הלבנים בעיירה, גברים, נשים וילדים שנרצחו בעינויים, הוטבעו במימיו הקפואים של נהר האמור או סתם נורו ברחובות. בין היתר נורו גם המנהיג הלבן, קולונל ויץ, קציניו, נכבדי העיר וכל הסוחרים העשירים. רב סרן אישיקאווה העז למחות בפני הפרטיזנים, ובתגובה דרש טריפיאצין, בראשית מרץ, כי הוא וחייליו יתפרקו מנשקם. אישיקאווה, שראה בכניעה פחיתות כבוד ושיער מה יגיע בעקבותיה, החליט לתקוף ראשון, אולם כשל. ההתקפה נבלמה, והכוחות האדומים התארגנו מחדש למתקפת נגד.

הפרטיזנים, בראשות קצין בשם גוטמן, הקיפו את הקונסוליה ודרשו, לפני הכל, את הסגרת הפליטים. לפי עדותו של גוטמן, ירד סגן הקונסול אישידה במדרגות וצעד לעבר התוקפים: "זו קונסוליה של יפן. לפי החוק הבינלאומי, כל האנשים שנמצאים בפנים מוגנים." בתגובה ירו בו אנשי גוטמן והבעירו את בניין הקונסוליה. אישידה נפצע אך שרד. לזוג רוסי שניסה להימלט פנימה צעק: "היפנים החליטו למות. אם אתם רוצים לחיות, נוסו על נפשכם." בעוד הלהבות משתוללות בחוץ הוא ואשתו, ממררים בבכי, העטו על ילדיהם גלימות לבנות, ירו בהם ואז התאבדו בעצמם. רוב האזרחים והחיילים היפנים שהתבצרו בקונסוליה מתו בקרב או בשריפה, והאחרים, 136 במספר, נגררו על ידי הפרטיזנים לבית הכלא המקומי. הרוסים הלבנים שאכלסו את הבניין עד כה הובלו לנהר אמור הקפוא ונורו שם כדי לפנות מקום לאסירים החדשים. לאחר כחודשיים, כשהפשירו השלגים, הגיע כוח חילוץ יפני מחברובסק. כדי לקדם את פניו, טבחו הפרטיזנים את כל תושבי העיירה הנותרים, רוסים ויפנים, והעלו אותה בלהבות. טריפיאצין עצמו נלכד בידי כוחות הנאמנים לממשלה הבולשביקית ונורה למוות. השליטים במוסקבה, שחששו מכך שמנהיג הפרטיזנים צמא הדם עשוי לסבך את היחסים המתוחים בין כה וכה עם הצבא היפני, החליטו להוציא אותו להורג.

דעת הקהל היפנית נכנסה להלם מהפרשה, ואבל כבד ירד על העיירה מיטו, מצפון לטוקיו, שממנה הגיעו רוב החיילים. שוב שאלה העיתונות, מה יפן בכלל עושה בערבות הקפואות של רוסיה ומדוע צבאה שוקע בבוץ הסיבירי. השאלה הזאת נעשתה אפילו דחופה יותר, כאשר האמריקאים החליטו לעזוב את סיביר והשאירו את היפנים לבדם. הפילדמרשל הקשיש ימגאטה אריטומו, מייסד הצבא היפני, זימן בשקט את ראש הממשלה הארה ואת שר הצבא, גנרל טנקה, והציע להם לעזוב את סיביר. הרמטכ"ל אואהארה יוּסאקוּ התנגד בתוקף, וטען כי סמכותו נובעת מהקיסר וראש הממשלה לא יכול להורות לו לעזוב את סיביר עם הזנב בין הרגליים. אפילו רה"מ הארה, המתון שבמנהיגים, אמר לפילדמרשל ימגאטה כי "לא ניתן לעזוב את סיביר לחלוטין". המהומות שם עלולות לסכן את שטח השליטה היפני במנצ'וריה, ויש לחכות כי האזור יתייצב. לעומת זאת, הוא קרא לצמצם את שטח ההתערבות ולהסיג את הכוח היפני לולדיווסטוק. הצבא התנגד בתוקף והאשים את ראש הממשלה ברפיסות מול האויב. הארה נתפס בציבור כמתנגד של הצבא, ובשלהי 1921 נרצח בתחנת הרכבת של טוקיו בדקירות סכין על ידי לאומן קיצוני. טקהאשי קוֹרֶקיוֹ, יורשו בתפקיד ראש הממשלה, קרא בתגובה לסגת מיד מסיביר ולפרק את המטכ"ל, אולם מצא את עצמו מבודד בקבינט ונאלץ להתפטר לאחר מספר חודשים.

בסופו של דבר נסוגה יפן מסיביר ב-1922, לאחר שנים של דשדוש מתמיד. במשא ומתן שניהלו עם הבולשביקים, דרשו היפנים פיצויים על הטבח בניקולאייבסק, זכויות כלכליות נרחבות בסיביר ועוד ויתורים, אולם הצד הקומוניסטי ידע כי הם מותשים לאחר ארבע שנים עקרות של שקיעה בבוץ הקפוא של המזרח הרחוק הרוסי. בסופו של דבר, היפנים נסוגו בלי לקבל דבר (מלבד צפון סחלין שכבשו ממילא), לאחר שאיבדו הון עתק וחיילים רבים מספור. מה היו, למעשה, שורשי ההסתבכות, ומהן נורות האזהרה שכדאי לקחת לתשומת ליבנו?

ראשית כל, הפוליטיקאים וראשי הצבא היפני היו עשויים להימנע מההסתבכות אילו קראו את דבריו של קארל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגרמני ואחד מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית. קביעתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מתפרשת על ידי רבים, בצדק רב, כאזהרה לקברניטי המדינה שלא לצאת למלחמה אלא אם הם יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית הם מעוניינים להשיג. המטרה הפוליטית הזאת חייבת להיות ברורה, מוחשית, וניתנת להגשמה. לאחריה, יש לתכנן אסטרטגית יציאה מהקונפליקט המזויין כדי למנוע דשדוש ארוך ועקר בבוץ. ומה יהיה אם דברים ישתבשו? בסערת תופי המלחמה מנהיגים לרוב לא מתכוננים לאפשרות כזאת ומשלמים על כך ביוקר. כאשר אנחנו מתבוננים בהתערבות היפנית בסיביר לאור זאת, מתנוצצות מספר נורות אזהרה בוהקות. מעטים העקרונות בהיסטוריה שאפשר להפעיל במצבים רבים ושונים כמו הנורות הללו. ברגע שאתם מבחינים באחת או יותר מהן במדינה לוחמת, דעו כי מצבה קשה מאד:

1. מטרות מעורפלות: יפן נכנסה לסיביר, כביכול, כדי לסייע לגדודים הצ'כיים ולהיענות לבקשת ארצות הברית להתערבות בינלאומית. בפועל, הכניסה למלחמה היתה פשרה בין ראש הממשלה הארה, שלא רצה להתערב בסיביר כלל, לבין ראשי הצבא, שרצו להשתלט על משאבים, לזכות בזכויות כלכליות ואולי לספח שטחים. בפועל, אף אחד ביפן לא הכין אסטרטגית יציאה ולא ידע בדיוק מתי תסתיים המלחמה, משום שמטרותיה לא היו מוסכמות על קובעי המדיניות. לפיכך, יפן המשיכה לדשדש בסיביר גם לאחר שארצות הברית עזבה והגדודים הצ'כיים היו בדרכם החוצה. המנהיגים שלה לא הצליחו להסכים כיצד יש לצאת, משום שלא חשבו על כך באמת מלכתחילה. טעותו העיקרית של הארה היתה שלא קיבע את מטרות המלחמה הראשוניות, המוגבלות, בצו קיסרי, דבר שהיה עשוי לכבול את ידי הצבא. לפיכך, אם אתם מבחינים שהמדינה אמנם מצהירה על מטרות המלחמה, אולם בפועל מונעת משיקולים עמומים יותר – זוהי נורת אזהרה ראשונה.
2. פירות גבוהים מדי: חלק מהמטרות היפניות היו תלויות, למעשה, ב"שיתוף הפעולה של האויב" ולא היו ניתנות להשגה באמצעות מאמצי הצבא היפני לבדו. אפילו ראש הממשלה הארה טען כי "לא ריאליסטי" לסגת מסיביר בטרם האזור יתייצב, משום שמהומות בלתי פוסקות במזרח הרחוק הרוסי מסכנות את שטחי השליטה היפניים במנצ'וריה. מפקדי הכוח, הגנרלים אוטאני, אוי וטצ'יבאנה, טענו בהתאמה כי עצם קיומו של השלטון הבולשביקי עלול להחדיר "רעיונות מסוכנים" לנתיניה של יפן בקוריאה, ולפיכך אין לסגת מסיביר. הטיעון של רה"מ הארה, קל וחומר הטיעון של הגנרלים, נופל בפח הפירות הגבוהים. מתי בדיוק האזור "מתייצב"? הרי זו הגדרה עמומה, במיוחד בשטח כאוטי וקשה לשליטה כמו סיביר. יתר על כן, ייצובו נתון בעיקר בידי הבולשביקים, הכוח העולה במלחמת האזרחים. מה אם יסרבו "לייצב אותו" ויתנו ליפן להתבשל במיץ של עצמה במרחביה של סיביר? הארה, במילים אחרות, הציב מטרה שהוא עצמו לא יכול להגשים ובכך הבטיח את התמשכות ההתערבות, בניגוד לתוכניתו המקורית. התנאי של הצבא היה אווילי בהרבה. הרי מי שרוצה להפיל את השלטון הבולשביקי צריך לכבוש את מוסקבה, לא את סיביר, וליפן לא היה כוח לעשות זאת. תנאי כזה, שאי אפשר להשיג, מבטיח דשדוש נצחי. לפיכך, הצבת תנאים בלתי ניתנים להשגה, או כאלו שאינם תלויים בך, היא נורת אזהרה שנייה. אהוד אולמרט היה צריך לחשוב על זה, למשל, לפני שהציב את שחרור החטופים, מטרה שישראל לא היתה יכולה להשיג בעצמה, כתנאי לסיום מלחמת לבנון השנייה. זהו בדיוק אותו הכשל, רק בקנה מידה קטן יותר.
3. נקמה: לאחר הטבח בניקולאייבסק, שתיארנו לעיל, קראו קולות רבים ביפן שלא לסגת מסיביר עד שהקיסרות תקבל "פיצויים הולמים" ואף תנקום על דם חייליה ואזרחיה השפוך. מטרה אחת, יש להודות, יפן הצליחה להשיג. היא כבשה את צפון סחאלין, שהיה בשליטה רוסית, ולא נסוגה ממנו עד 1945. מעבר לכך, התביעה של "לא לסגת עד שננקום" היתה עמומה ומסוכנת. מהי בדיוק נקמה ואיך בדיוק משיגים אותה? מטרת מלחמה עמומה כזאת היא מתכון לאסון.
4. כשל מחצית ההר: דמיינו לכם נוסע שמחפש אכסניית הרים מבודדת. הוא עולה במדרון מפותל ותלול, ומנקר בו ספק הולך וגובר שמא הדרך שהוא הולך בה היא מוטעית. בינתיים הערב מתחיל לרדת, ובעוד הנוסע מבין בביטחון הולך וגובר שדרכו אינה נכונה, הוא בכל זאת ממשיך ללכת. "טיפסתי כל כך הרבה עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "וזה היה כל כך קשה. אם ארד, הרי שכל המאמץ היה לחינם." במהלך ההתערבות, טענו לא מעטים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים של יפן כי אי אפשר לסגת "סתם כך" בלי להשיג דבר, משום שהקיסרות הקריבה כבר משאבי עתק וחיי חיילים. הטיעון ש"אנחנו חייבים להמשיך כי כבר הקרבנו" הוא אחד מהמסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה להתמודד מולו, כי מי רוצה שחייליו ימותו לשווא? בסופו של דבר הקריבה יפן משאבים וחיילים נוספים, ונסוגה באיחור בלי לקבל דבר.
5. ומעבר לכך זה, כל הסכנות הללו מתגמדות מול המחלה החמורה מכולן, צדקנות המבוססת על טיעונים מטאפיזיים ומוסריים. לאחר פרשת ניקולאייבסק, העיתונאי היפני נינקאווה אראטה כתב, לדוגמא, כי אין להתיר את קיומו של הבולשביזם על גבולה של יפן. אי אפשר לחיות בשלום לצד אומה "מרושעת ובלתי הגיונית". הקיסרות היפנית, הוא כתב, "תילחם כנגד האומה הלא מוסרית, והמאבק הנואש הזה יהיה מאבק למען הצדק." מכיוון שמטרת מלחמה כזאת אינה ניתנת להגשמה לעולם – היא אינה אלא מתכון בטוח לשקיעה בבוץ ולאסון. הדבר נכון, כמובן, לא רק למלחמות אלא למאבקים מכל הסוגים – לידיעת הפעיל השמאלני-רדיקלי בהרווארד שאמר לי שהוא וחבריו ימשיכו להיאבק בהנהלת האוניברסיטה "עד שיהיה שוויון וצדק בעולם כולו."

לסיכום, כאשר מחליטים שאין מנוס אלא לצאת למלחמה או להתערב במדינה שכנה, חובה לשאול את עצמנו באופן נוקב מדוע אנחנו נלחמים, למען איזו מטרה, האם המטרה ניתנת להגשמה ומה יקרה אם לא נצליח להשיג אותה. כל מי שלא שואל את עצמו את השאלות הללו מהמר על עתידו ועל עתיד עמו וחייליו. יפן היא רק דוגמא אחת. למרבה הצער, סיפקה המאה העשרים דוגמאות רבות נוספות, באזור שלנו ומעבר לו.

מה קורה כשאחד ממנהיגי האופוזיציה מנסה להפיל את ראש ממשלת יפן מכיסאו, והלה מחליף צבעים במהירות? האם הוטל על ראש הממשלה כישוף, וכיצד הגיבו הגנרלים? ב-1912, טלטלה את יפן סידרה של אירועים דרמטיים: מאצילים שסוגרים "דילים" וכותבים "צווים קיסריים" בחדרים סגורים, עד לנאומים משלהבי המונים, מכות בפרלמנט והפיכות "חוקיות" מטעם הצבא והצי. הגנרלים שרצו עוד שתי דיביזיות, הפוליטיקאי שרצה רכבות, ההמונים שרצו דם ואדמירל ערמומי אחד, שמשך בחוטים בתקווה להשתלט על המדינה. ינשוף היסטורי, בפעם הראשונה בעברית, על המשבר הפוליטי של טאישוֹ – ההצגה שמולה נראה ה"תרגיל המסריח" שלנו כמו יריד לימונדה של בנות הצופים.

 

הפרלמנט היפני בתחילת המאה העשרים היה מקום מוזר, אלים מאד, במקרים מסויימים אפילו ביזארי. האי במרכז המליאה שהפריד בין שתי המפלגות הגדולות הפך, לעיתים קרובות מדי, לזירת קטטות אלימה. המפלגות נהגו להושיב את חברי הפרלמנט הצעירים, החזקים והמאיימים יותר ליד "שטח ההפקר" הזה, כדי שיוכלו להגיב במהירות לכל התגרות מצד היריבים הפוליטיים. לוחות המתכת עם שמות חברי הפרלמנט מוסמרו בשלב מסויים לשולחנות, לאחר שהתגלה כי הפכו לעיתים קרובות לנשק הטלה מהיר וקטלני בידיהם של פוליטיקאים ניצים ומיומנים באומנויות לחימה. אולם ביום חורף קפוא אחד בטוקיו, ב-10 בפברואר 1913, נשברו כל השיאים. אירועי אותו היום היו כל כך רבי עוצמה, עד שנחקקו בזיכרון רבים לשנים רבות. מעל הכל, פשטה שמועה עקשנית כי אחד מנואמי האופוזיציה הטיל כישוף על ראש הממשלה – שמועה שהובילה להשלכות פוליטיות משמעותיות שנים לאחר מכן.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. כדי להבין איזה מין כישוף הוטל בדיוק על ראש הממשלה, הנסיך קאצוּרָה טָארוֹ, ולמה הוא בדיוק שינה צבעים, צריך לחזור מספר חודשים לאחור ולהסביר את הרקע לסדרת אירועים עוצרי נשימה, מסעירים ודרמטיים, שכונו לימים "המשבר הפוליטי של טאישו". יותר מאשר משבר פוליטי, היתה זו מלחמת הכל בכל, סדרת הפיכות צבאיות ואזרחיות שהפילו שתי ממשלות, במהירות שיא, אחת אחרי השנייה. כולם היו מעורבים במאבק הפוליטי הזה: המפלגות השונות, הקהילה העסקית, העיתונות, ההמונים ברחובות, שרי הממשלה, האצולה הגבוהה ומעל הכל – הצבא והצי.

            כאשר אנחנו מדברים על הפלת ממשלה ביפן של אותה התקופה, צריך להבין איזה מין סוג משטר שרר במדינה הקיסרית ב-1912. יפן באותו הזמן כבר לא היתה דיקטטורה, בוודאי שלא במובן המלא של המילה. הפרלמנט שקק מפעילות, העיתונות השתוללה, מפלגת סֶיוּקָאי הליברלית (מילולית: אגודת ידידי החוקה) שלחה את זרועותיה לכל יפן, וכל זרועות הממשל, לבד מהקיסר, היו נתונים לביקורת מתמדת ונוקבת. מצד שני, המדינה היתה גם רחוקה מלהיות דמוקרטית. הבית התחתון של הפרלמנט היה יכול לחוקק חוקים, אבל כל חוק שאושר היה נתון לווטו של בית הלורדים, מוסד שלא נבחר בידי הציבור. זכות הבחירה לבית התחתון הוגבלה אף היא אך ורק למיעוט, גדול אמנם, של גברים בעלי רכוש, הצבא והצי לא היו נתונים לפיקוח של הממשלה, שבעצמה לא נבחרה. במקום זאת, ראשי ממשלה מונו בידי מועצה לא רשמית של נסיכים, דוכסים ורוזנים שכונו ביפנית גֶנְרוֹ (מילולית: זקנים ראשוניים), האבות המייסדים של משטר מייג'י שעדיין היו בחיים ובני חסותם הישירים. מינוי ראש הממשלה לא היה קשור, לפחות לא ישירות, לבחירות הכלליות לפרלמנט. בכל פעם שראש ממשלה התפטר, התכנסה מועצת הגנרו ו"המליצה" לקיסר על מועמד חדש, המלצה שתמיד התקבלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר היה יכול למרר את חייו של ראש הממשלה על ידי חסימת תקציבים ולהשפיל אותו באמצעות הצעות אי אמון.

            הצבא והצי, כפי שאמרנו קודם, לא היה כפופים באופן ישיר לממשלה. במקום זאת, הם נהנו מזכות פנייה ישירה לקיסר, שנחשב למפקד העליון של הצבא. "זכות הפיקוד העליון" (יפנית: טוֹסוּי-קֶן) אפשרה לשני השירותים המזויינים "לעקוף" את ראש הממשלה כאשר חפצו בכך. לצבא לא היה מפקד יחיד. שלטו בו למעשה שלושה אנשים: הרמטכ"ל, שר הצבא והמפקח הכללי על ההדרכה הצבאית, כאשר לכל אחד מהם היה זכות לגישה ישירה לקיסר. בפועל, שלטו "שלושת הגדולים" בהתאם לקונצנזוס ששרר בחבר הקצינים, ותומרנו לעיתים קרובות בידי מפקדים זוטרים מהם, מיני יועצים, עוזרים וראשי מחלקות ולשכות. שרי הצבא והצי, במיוחד, היו יצורים משונים. הם היו חברים בממשלה, אך לא כפופים לה, מפני שהחוק חייב אותם להיות גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. לפיכך, הם תומרנו לעיתים קרובות בידי הכפופים להם בצבא, ונחשבו בממשלה כשגרירים ודוברים של כוח זר ולעיתים עוין.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה ראשונה

היחסים בין הגורמים השונים במערכת הפוליטית היפנית הגיעו לסף פיצוץ לקראת שנת 1911. לכל אחד מהם היו תוכניות סותרות, ולרוב גרנדיוזיות, לעתיד המדינה, ופשוט לא היה כסף על מנת להגשים את כולן. מפלגת סיוקאי ומנהיגה הערמומי, הארה קיי, קנו קולות באמצעות חלוקה נדיבה של תופינים וכופתאות לפעיליהם ומקורביהם במחוזות השונים, במיוחד בנייה של בתי ספר, סכרים, נמלי ים ומסילות רכבת. הקהילה העסקית דרשה לקצץ במיסים. הצי רצה ספינות קרב חדשות ויקרות כדי להתחרות עם יריביו הבריטים והאמריקאים, ואילו הצבא דרש שתי דיביזיות נוספות כדי "להגן" על קוריאה, שסופחה לא מכבר ליפן, "לשמור על האיזון" מול רוסיה ולהגביר את פעילותו בצפון סין. בינתיים, החוב הלאומי של יפן הרקיע שחקים, ושר האוצר דרש בתוקף לקצץ רוחבית בתקציב כל משרדי הממשלה. כרגיל, הצדדים השונים ישבו מסביב לשולחן, והחליטו להתפשר: כולם יספגו קיצוץ מסויים, אבל מי שחשוב יותר יסבול פחות מאחרים. ברכבות אי אפשר לקצץ יותר מדי, כי מפלגת סיוקאי, התומכת העיקרית של הממשלה, עלולה לכעוס. הצי, באותה תקופה, היה בעל ברית של הליברלים, אז גם בספינות המלחמה שלו אסור לקצץ. מיסים צריך להוריד "כי הבטחנו". ועל חשבון מי היתה הפשרה? ניחשתם נכון, הצבא. איתרע המזל, ושר הצבא היה חולה במחלה סופנית והיה מסוגל רק לחרחר כמה גמגומים לא מובנים כמחאה. דעת הקהל, שעוצבה במידה רבה בידי העיתונות הליברלית, תיעבה את הצבא, שנתפס כמעוז השחיתות והדיקטטורה, ולא היתה מוכנה לתת לו אפילו אגורה שחוקה. הקמפיין הציבורי נגד הצבא נתן רוח גבית למנהיגי הממשלה, והם החליטו ש"בעת הזאת" הגנרלים יכולים לשכוח משתי הדיביזיות החדשות שלהם.

            מנהיגי הצבא החליטו שהפעם הם לא מוותרים.  בעיניהם, הפוליטיקאים הליברלים היו חבורת מושחתים בוגדניים שגמרו אומר להרוס את הצבא כדי לפגוע בקיסר ולהחריב את המדינה היפנית, תוך שיתוף פעולה עם אנשי עסקים חמדנים. כדי להוסיף קצף על ביזיון, הצי – שנוא נפשם של הגנרלים – קיבל את כל מה שרצה בעוד הם לא קיבלו דבר. בתגובה להחלטת הממשלה, מנהיגי הצבא החליטו לנצל לָקוּנה בחוק ולבעוט את יריביהם החוצה מהשלטון באמצעות תכסיס פוליטי מלוכלך. הם דרשו משר הצבא להתפטר כמחאה על הקיצוץ בתקציב, וכאשר עשה זאת – פשוט סירבו למנות שר חדש. דעת הקהל בצבא הובלה בידי קצינים זוטרים, ובראשם ראש לשכה בשם טָנקָה גיצ'י, שמפאת מעמדו הנחות לא היה יכול לדבר, לשאת ולתת עם מנהיגי הממשלה. במצב המוזר הזה, שבו "הזנב מכשכש בכלב", כל משא ומתן עם ראשי הצבא היה ברכה לבטלה, משום שאלו ממילא תומרנו בידי קצינים זוטרים וקיצוניים. אף גנרל לא העז להפר את הקונצנזוס שקבעו טנקה וחבריו, אולם לפי החוק הממשלה היתה חייבת למצוא גנרל בשירות פעיל כדי למלא את התפקיד. מכיוון שלא נמצא כזה, הקבינט היה חייב להתפטר.

המשבר הפוליטי של טאישו: מערכה שנייה

בכל אותו הזמן, צפה ראש הממשלה לשעבר, הנסיך קאצורה טארו, בשקיקה באירועים המתרחשים מול עיניו. כגנרל מרכזי בדימוס, אציל בכיר וחבר במועצת הגנרו, הוא נהנה ממוניטין גם בקרב הפוליטיקאים הליברליים, ונחשב באופן מסורתי כמתווך בינם לבין הממסד השמרני. אולם זמן קצר לפני המשבר נאלץ קאצורה, למורת רוחו, לעבור לארמונו של הקיסר החדש והצעיר, ולשמש כמורה וחונך להוד מעלתו. קאצורה, שהיה בשיא שאיפותיו הפוליטיות, השתעמם שיעמום רב מתפקידו החדש, והחל לטוות חוטים ותככים כדי לחזור לכורסה האהובה עליו בלשכת ראש הממשלה. לפיכך, למרות תחינותיהם של ראש הממשלה סאיונג'י והארה קיי, מנהיג מפלגת סיוקאי, סירב בתוקף לתווך בין הממשלה לצבא – תפקיד מסורתי שביצע בעבר פעמים רבות – בנימוק שכחבר בסגל הארמון אסור לו להתערב בפוליטיקה. קאצורה צפה בהנאה ביריביו מתבשלים במיץ של עצמם, והוא ידע גם למה. הצבא, שתכנן למנות את אחד מבכיריו כראש הממשלה החדש, זכה בסטירת לחי ממועצת הגנרו. ראש המועצה חשב שלאור המשבר הנוכחי וגל השנאה בעיתונות כלפי הצבא, "לא יהיה חכם למנות לתפקיד לוחם עוטה שריון". מכיוון שחברי המועצה עצמם, רובם ככולם זקנים עייפים וחולים, סירבו בתוקף להתמנות לתפקיד, נותר רק מועמד מתאים אחד – הנסיך קאצורה עצמו. כך, הוצא ה"חונך של הקיסר" מתוך הארמון , חזר ללשכת ראש הממשלה ואחז בשקיקה בהגה המדינה. המזימה שלו הצליחה – הצבא וסיוקאי הטיחו את הראשים אחד של השני זה בזה – נפלו המומים, והזירה נותרה פנויה עבורו. או כך לפחות הוא חשב.

            הנסיך קאצורה היה ראש ממשלה מנוסה, אדם בעל עמדות מתונות עם אחריות תקציבית ובינלאומית, איש העולם שהכיר היטב את אירופה ודיבר גרמנית שוטפת עוד מצעירותו. אם הגנרלים חשבו שיתן להם את שתי הדיביזיות שרצו, נכונה להם אכזבה מרה. קאצורה אמר להם, בפשטות לחפש את החברים שלהם, והיה להם קשה לבצע את אותו תרגיל פעמיים ולהפיל אותו, מה גם שהיה פעם אחד מראשי הצבא. הצי, לעומת זאת, היה סיפור אחר. האדמירלים כבר חככו ידיים בהנאה בציפייה לספינות הקרב החדשות ויתר הצעצועים שהממשלה הקודמת הבטיחה להם, ורתחו מזעם כאשר גילו כי קאצורה לא מתכוון לתת להם אפילו יין שחוק אחד. בתגובה, הם החליטו לחקות את הצבא ולהפיל את הממשלה באותה השיטה. קאצורה, שהבין שאם שר הצי, אדמירל סאיטו, יתפטר, הסיכוי שלו למצוא אדמירל חדש דומה לסיכוי לחזות בגמל על פסגת הר פוג'י, הזמין את סאיטו לשיחה דחופה במשרדו. אולי אפשר למצוא פשרה? אבל הצי לא רצה משא ומתן, אלא את הראש של קאצורה על צלחת. בתגובה לפניותיו הנואשות של ראש הממשלה החדש בטלגרף, ענה שר הצי כי הוא "מחלים ממחלה" בעיר קטנה ליד נגויה. לא, הוא לא פנוי לפגישה – שראש הממשלה ינסה מאוחר יותר. למעשה, הסתתר אדמירל סאיטו בביתו בטוקיו, ועל דלתותיו שמרו קצינים חמושים שהותרו לא להכניס פנימה איש בנימוק כי "השר לא בבית". קאצורה, שלא היה טיפש, הצליח למצוא את סאיטו באמצעות רישומי הטלגרף, כפה עליו פגישה, הקסים אותו באמצעות קולו המתקתק והשיג פשרה: הכסף יועבר לצי, אך יתפרש על שני תשלומים במשך שנתיים.

כאשר האדמירלים שמעו על הפשרה, הם רתחו מזעם. הצי, כמו הצבא, לא נשלט בידי השר אלא בידי אדמירלים זוטרים יותר, שתומרנו בידי קצין פנסיונר, "אבי הצי היפני", אדמירל בדימוס, הרוזן יממוטו גוֹנְבָּה. יממוטו, אדם מלכותי, גבוה וחזק, ומרשים, הטיל אימה עם שפמו המכובד, שיערו הלבן וקולו הרועם. כאשר שמע על הפשרה, נתן הוראה לקציני הצי לדחות אותה מיד. "אין להתפשר עם קאצורה," קבע, "כי כבודו של הצי עומד כאן למבחן." במילים אחרות: "את כל הכסף, עכשיו, או שהממשלה נופלת." בפועל, רקם יממוטו תככים פוליטיים מתוחכמים משלו. אם קאצורה ייפול, כך ידע, לא ימונה עוד ראש ממשלה שמזוהה עם הצבא, כי מפלגת סיוקאי תמרר את חייו. הגנרו יחפשו ראש ממשלה שיזכה לתמיכתה של המפלגה, אך מפאת שמרנות לא ימנו פוליטיקאי נבחר לתפקיד. מכיוון שהצי היה בעל הברית הבכיר של הסיוקאי, ככל הנראה ראש הממשלה הבא יתמנה משורותיו. בקיצור- יממוטו עצמו חמד את התפקיד, ותמרן את האדמירלים ככלי שחמט כדי להעיף את הנסיך קאצורה מדרכו.

ביום המחרת, ה-19 בדצמבר 1912, נפגש קאצורה עם אדמירל סאיטו, שהתנצל ואמר לו שהוא חייב להתפטר. "אני לא אוהב את האופן שבו דברים מתנהלים בצי", אמר, "אך חובה עלי לציית." בשיחה עם סגנו, הוסיף שאם לא יתפטר מתפקידו יוחרם על ידי שאר הקצינים ויהפוך ל"מת מבחינה חברתית". אולם קאצורה הגיב למהלך של הצי, אותו צפה מראש, בתמרון נגד משלו. כמורה לשעבר של הקיסר הצעיר נהנה מהשפעה אדירה בארמון. כעת ניצל אותה, פנה להוד מעלתו והוציא צו קיסרי שיכריח את אדמירל סאיטו להישאר בתפקידו. זו היתה פצצת אטום. ביפן של אותה תקופה, דבריו של הקיסר היו פקודה שאין להרהר אחריה, ובדיוק מסיבה זו לא היה נהוג לבקש מהקיסרים צווים מעין אלו. שלטון באמצעות צווים קיסרים נחשב בריונות וגסות רוח, בערך כמו לערב את ההורים במריבה של ילדים. הצי, שהומם בידי התערבות הקיסר, שותק לחלוטין, ואדמירל יממוטו, זועם ורותח, צפה באירועים מתחת לשפמו, הלך הצידה ותכנן את מהלכיו הבאים.

צדיקים, כך אומרים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם ה"אחרים" היו הפוליטיקאים הליברלים, חברי מפלגת סיוקאי, שנהנו מתמיכה אדירה בעיתונות ודעת הקהל. השימוש בצו קיסרי על ידי ראש הממשלה הרתיח את דמם, והעלה חזון ביעותים של דיקטטור חסר מעצורים שמושל באמצעות החצר. בתגובה, התכנסו חבורה של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי עסקים מול אח מבוערת באחד המועדונים היוקרתיים של טוקיו, והחליטו לפתוח בקמפיין ציבורי כנגד קאצורה שיאחד את הסיוקאי עם יריבתה המרה משמאל, מפלגת העם. "התנועה להצלת החוקה", שנפתחה בעצרת משותפת לשתי המפלגות, הצליחה מעבר לכל דמיון. העיתונות הליברלית פתחה במסע הסתה חסר תקדים כנגד קאצורה. במאמרי המערכת, בטורי הדעות ובנאומי הפוליטיקאים, הוצג ראש הממשלה כעריץ אכזרי, חורש מזימות ומגחך בלעג, שמנצל את הוד מעלתו חסר הישע כדי לכבול את העם בנחושתיים של דיכוי לטובתה של אוליגרכיה מושחתת של אצילים בכירים וגנרלים.

העיתונות סחפה את דעת הקהל מעל ומעבר למשוער, והמונים יצאו לרחובות להפגין כנגד קאצורה וממשלתו, בעוד המצב בעריה הגדולות של יפן הידרדר במהירות לאנרכיה. המשטרה לא הצליחה להשתלט על המפגינים, רבים מאד מהם פועלים עניים שניצלו את ההזדמנות לבטא מרמור של שנים כנגד הממסד. האספסוף פשט על מערכות עיתונים שזוהו עם הממשלה ושרף אותן לאפר, וכילה את זעמו על תחנות משטרה ויתר סמלים של הממסד הדכאני של המדינה. על ההפגנות ניצחו שני פוליטיקאים כריזמטיים במיוחד – אוֹזָאקי יוּקיוֹ ממפלגת סיוקאי ועמיתו, אינוקאי צוּיוֹשי ממפלגת העם. אוזאקי, חנוט בחליפה מערבית יוקרתית ואינוקאי העטוי קימונו ליבו את זעם ההמונים בנאומי הסתה משולחי רסן, בעודם מתקבלים בכבוד מלכים בכל מקום שאליו הגיעו. ההמון, שיכור מאלימות וניצחון, הכתיר אותם כ"אלים של הממשלה החוקתית."

בינתיים, האופוזיציה בפרלמנט מיררה את חייו של ראש הממשלה ולא נתנה לו לתפקד אפילו יום אחד. בתגובה, ניסה קאצורה, בתכסיס שהיה מוכר היטב לנתניהו שלנו, להקים מפלגה חדשה ולמשוך אליה עריקים מהסיוקאי וממפלגת העם. המהלך הצליח אמנם חלקית, אך לא עלה בידי ראש הממשלה לסחוף די עריקים כדי להשיג רוב בפרלמנט. בצר לו, פנה למקור הכוח היחיד שנותר לו – הקיסר – ודיכא את פעילות הפרלמנט באמצעות צווים מלכותיים שהוצאו בקצב מסחרר. בכל פעם שהאופוזיציה ניסתה לפעול כנגדו, השעה את פעילות הפרלמנט – אך נמנע מלפזרו, כי ידע שבבחירות תכה אותו מפלגת סיוקאי שוק על ירך. ב-10 בפברואר, התכנס הפרלמנט, נשמר בידי שוטרים, בעוד בחוץ משתוללים ההמונים. הצירים מהסיוקאי ומפלגת העם הגיעו למליאה עם ורד לבן בדש החליפה, סמל ההתנגדות לקאצורה, והתקבלו בתשואות בידי ההמונים בחוץ. ברחובות העיר המשיכו מערכות עיתונים ותחנות משטרה להישרף, בגיבוי של חבורות בריונים מקצועיים שקיבלו תשלום ממשרד מיוחד במפלגת סיוקאי.

במליאה, עלה אוזאקי יוקיו, גדול נואמי האופוזיציה, על דוכן הנואמים, ונעץ מבט נוקב בראש הממשלה קאצורה שישב מולו על כיסא הכבוד. בזכרונותיו, סיפר אוזאקי כי הבחין שקאצורה יושב על הכיסא באופן לא יציב, ותכנן להמם ולהפיל אותו מהכיסא באמצעות נאום קטלני במיוחד. "אתם מצהירים על נאמנות לקיסר," הרעים בקולו, עובר לטון רועם שסחף הצידה בקלות את קריאות הבוז של תומכי קאצורה, "אבל למעשה, אתם מסתתרים מאחורי הכס שלו. כן, את הכס הקיסרי הפכתם למגן, בעודכם יורים צוים קיסריים ככדורי רובה." לקול התשואות של חברי האופוזיציה, נעתק ליבו של ראש הממשלה קאצורה. הקיסר לא משל באמת ביפן. הצוים שלו היו בעלי ערך רק כי כל השחקנים במערכת כיבדו אותם כצו אלוהי. ועכשיו – זלזל אוזאקי בצווים הללו בגלוי, ורוב הפרלמנט הריע לו! "קאצורה החליף צבעים והפך לירוק, פשוטו כמשמעו", נזכר אוזאקי לימים. "ראש הממשלה רעד כולו," אמר עד אחר, "הוא שקשק – נראה כנידון למוות ביום האחרון לחייו. מעולם לא ראיתי מחזה אומלל יותר." כטובע הנאחז בקש, ניסה קאצורה להוציא עוד צו קיסרי – הפעם פקודה למנהיגי מפלגת סיוקאי למשוך את הצעת האי אמון נגדו ולהתחיל לשתף פעולה עם הממשלה. אבל כמו ממשלה שמדפיסה שטרות מחמת מחסור בכסף, הצווים הקיסרים התכופים שהוציא קאצורה גרמו ל"סחרור אינפלציוני" ולהפחתה דרמטית בערכם, בעוד האופוזיציה כיבדה אותם פחות ופחות. מנהיגי הסיוקאי אמנם החליטו לציית לצו ולמשוך את הצעת אי האמון כנגד הממשלה – אולם חברי הפרלמנט מן השורה, שיכורים מתמיכת ההמונים, כבר לא צייתו להם. בתגובה, נכנעו מנהיגי המפלגה והבטיחו לאנשיהם ש"ילחמו איתם עד הרגע האחרון", גם תוך הפרת פקודתו של הקיסר.

ראש הממשלה קאצורה עמד בפני שוקת שבורה. הוא הבין שלצווים הקיסריים שלו אין כבר כל ערך, וכי עצם שלטונו של הקיסר עומד בפני סכנה קיומית. מה יהיה ביום שבו יפסיקו לכבד את הצווים מהארמון?  אם נשתמש בדימוי מימינו, המצב דמה לסצינה הקלאסית מסרטים מצויירים, של דמות שדוהרת מעבר לסף התהום וממשיכה ללכת באוויר. רק כשהיא מסתכלת למטה ומבינה שהיא הולכת על לא כלום – היא נופלת לאבדון. בפברואר 1912, האשליה שמאחורי השלטון הקיסרי ביפן עמדה להיחשף באותה הצורה. קאצורה היה אובד עצות: כיצד יוכל למנוע מהאופוזיציה לחלל את כבוד הקיסר?

ואז, בדיוק אז, הבין אדמירל יממוטו, שריח הדם החם עלה באפו, כי הגיעה שעתו. בלי לאבד רגע, הוא דהר למעון ראש הממשלה והתפרץ פנימה בלי להסיר את כובעו או להניח את מקל ההליכה שלו. לקאצורה החיוור, שקיבל את פניו, אמר בגסות כי הוביל את המדינה לאבדון, ועליו להתפטר מיד למען הקיסר. בתגובה, קאצורה נד בראשו. "אם אתה רוצה את ראשות הממשלה," אמר, "הרי היא שלך." בלי להיפרד לשלום, דהר יממוטו במכונית למטה מפלגת סיוקאי, והכריז בפני ראשי המפלגה כי קאצורה הציע לו את השלטון והוא מוכן לכרות איתם ברית פוליטית. ואכן, בעקבות התפטרותו של קאצורה, הכריזה מועצת הגנרו על יממוטו כראש הממשלה החדש של יפן. במשך השנה שמשל במדינה, התגלה האדמירל כאחד מראשי הממשלה המתונים, הליברלים והמוצלחים ביותר של הקיסרות, היחיד שבלם בכוח את האלימות של הצבא ואף לא היסס לקצץ בתקציבו בכל פעם שהחל להשתולל.

ומה קרה לאוזאקי יוקיו, הנואם חוצב הלהבות שגרם לראש הממשלה קאצורה לשנות צבעים? זמן קצר לאחר הנאום, גילה קאצורה כי הוא חולה בסרטן הקיבה, וכעבור כמה חודשים כבר היה בין המתים. בצבא נפוצה שמועה כי אוזאקי הטיל עליו כישוף, והמילים פרשו כנפיים ועפו ברחבי האליטה. לימים, כאשר הפך אחד הגנרלים לראש ממשלה, ציווה שלא לתת לאוזאקי לדבר מולו בפרלמנט. ופעם אחת, כאשר האופוזיציה התעקשה, פיזר את הפרלמנט והלך לבחירות רק כדי למנוע את הנאום. גדול הנואמים של יפן המשיך בקריירה הפוליטית שלו, וקיבל מנדט ממחוז הבחירה שלו במשך חמישים (!) שנים רצופות. במלחמת העולם השנייה נכנס לכלא בשל התנגדותו למשטר הצבאי, ולאחריה התקבל שוב בתשואות בידי ההמונים, והשלטון האמריקאי, כגיבור ליברלי דגול. זקן וחולה, מרותק למיטה, הוא נבחר שוב בידי המחוז שלו – שלא היה מסוגל להיפרד ממנו. כאשר כבר עמד על סף המוות, והפסיד בבחירות בפעם הראשונה בחייו, החליט הפרלמנט היפני החדש להעניק לו "מקום של כבוד" בשורותיו בלי קשר להחלטת הבוחרים – מצבת זיכרון הולמת, אם כי מוזרה במעט, לאיש שהוכתר בפעם כ"אל של השלטון החוקתי" והדמוקרטיה ביפן.

קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

 האם סוס לבן הוא סוס, ואם לא– מדוע יש לשלם עליו מס? כל אשר מתחת לשמיים, הכרך הראשון בסדרה החדשה של יורי פינס וגדעון שלח, פותח לקורא העברי צוהר לעולמה המרתק של סין העתיקה, במילניום שלפני האיחוד הקיסרי. השבוע, ינשוף-צבאי אסטרטגי מתמקד בתקופת המדינות הלוחמות, עולם שידע מערכות של מאות אלפי חיילים, דיפלומטיה סבוכה וסכינים הנשלפות באפלה. על כללים שחוצים אלפי שנות היסטוריה, הישרדותם של הכשירים ועוצמת השוליים.

אנקדוטה סינית עתיקה מספרו של חאן פיי-דזה, אחד ההוגים הנודעים של "אסכולת החוק" בתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), מספרת על לוגיקן סיני שהצליח לשכנע סגל של אקדמיה שלמה כי סוס לבן אינו למעשה סוס. זאת מכיוון ש"סוסיות" ו"לובן" הן שתי תכונות שונות, וברגע שמצרפים אותן זו לזו, התצריף אינו יכול להיקרא "סוס" במובן המדויק של המילה. לאחר שניצח, עזב הלוגיקן את ממלכת צ'י, שבה התרחש הויכוח, רכוב על גבי סוסו הלבן. בהגיעו לגבול, נתקל במוכס שדרש ממנו לשלם "דמי רכיבה על סוס". הפילוסוף ניסה להסביר למוכס שסוס אינו למעשה סוס, אולם זה חזר ודרש ממנו את הכסף, וכדי לעבור נאלץ הלוגיקן לשלוף את ארנקו. "בעורמו מילים ריקות הוא גבר על מדינה שלמה, אך בבחינת הממשי על פי צורתו לא היה יכול לבלבל אדם בודד," כתב חאן פיי-דזה בציניות אופיינית. מעבר לעקיצה האישית ללוגיקן גוֹנְג-סוּן לוֹנְג (פעל בסביבות 270 לפנה"ס), אבי משל הסוס, הציטוט מצביע על היבט קבוע בהגות הסינית לדורותיה: העניין בשאלות מעשיות ("מה לעשות"? "כיצד לשפר את העולם"?) על חשבון שאלות ספקולטיביות ומטפיזיות לשמן. היבט זה מציב את הפילוסופיה הסינית העתיקה בניגוד חריף למקבילתה ההודית, למשל, ששאלות לוגיות ומטפיזיות היו מנושאי עניינה העיקריים.

            האנקדוטה שהובאה לעיל היא מעט מזער מהפנינים שיוכל הקורא העברי למצוא בכרך הראשון של כל אשר מתחת לשמיים – תולדות הקיסרות הסינית, סידרת הספרים החדשה על סין הקיסרית מאת יורי פינס וגדעון שלח, בעריכתו של יצחק שיחור (אפשר להזמין כאן). הכותבים והעורך, כולם סינולוגים נודעים מהאוניברסיטה העברית, מביאים לקורא העברי, בפעם הראשונה כמעט, סקירה מקיפה, מתומצתת ומרתקת בעת ובעונה אחת, של אחת הציביליזציות החשובות, המורכבות והמרתקות בתולדות המין האנושי, תרבות ששורשיה נטועים בעומק המילניום השני לפני הספירה. עם התעוררותה של סין כמעצמה עולמית בימינו אלה, הספר מקבל כמובן משנה חשיבות. יתרונו המרכזי על פני ספרים מקבילים הוא בשילוב הנדיר להפליא בין בהירות לבין מורכבות אנליטית. זאת ועוד: בניגוד מוחלט למקובל בספרי מבוא, כל אשר מתחת לשמיים מבוסס על מחקרם המקורי של הכותבים, ולפיכך הוא לא מהווה אך ורק סיכום של ספרות קיימת. גדעון שלח, ארכיאולוג של סין העתיקה, מפליא לתאר את הבסיס החומרי של הציביליזציה הסינית בשפה המובנת לכל נפש, כמו גם את שפתה וקווי מתארה של הארץ היפה הזאת, בעוד יורי פינס – מומחה לתולדות הרעיונות בסין העתיקה – מתאר באופן מקורי במיוחד את הפוליטיקה הסבוכה, המלחמה, האסטרטגיה ואסכולות המחשבה הסיניות שחלקן עיצבו את תולדות הקיסרות במשך אלפי שנים, ובמידה רבה עד ימינו אלה. השילוב הזה יוצר תמונה מסעירה במיוחד של תרבות, רוח וחומר, מלחמה ופוליטיקה, תככים ושירה, אידיאליזם וציניות, שהופך מה שהיה יכול להיות סקירה יבשה גרידא ליצירה מרשימה בפני עצמה. כמי שחוייב לקרוא מספר עצום של ספרים ומאמרים על סין העתיקה והמודרנית במהלך הלימודים בישראל ובארצות הברית, אני יכול להעיד שכל אשר מתחת לשמיים, עולה בהרבה על כל רוב הספרים האחרים בתחום, גם בשפות אחרות כמו אנגלית ויפנית.

            בהקשר הזה, כדאי להזכיר תחום שבו תרומתו של הספר חשובה במיוחד: העולם הצבאי-פוליטי. תקופת המדינות הלוחמות בסין, התקופה שהתחילה עם שקיעתה הסופית של מלכות שושלת ג'וֹאוּ, ידעה "מלחמת הכל בכל" של ישויות פוליטיות חזקות יותר ופחות, מאבק שמזכיר עד מאד מלחמות דומות בין אצילים, ברונים, מלכים קטנים וערי מדינה במדינות אחרות כמו יפן ואיטליה. העולם של תקופת המדינות הלוחמות, עם זאת, היה חריג לתקופה (האלף הראשון לפנה"ס) במורכבותו הצבאית, החברתית והפוליטית. כדי להשיג יתרונות על יריביהן, החילו שרי המדינות השונות רפורמות מרחיקות לכת בצבא, בחברה ובכלכלה, שהפכו אותן ל"מפלצות" ריכוזיות, מכונות מלחמה וייצור שמעטות כמותן נודעו בעולם העתיק. הפוליטיקה בין המדינות השונות לא היתה מביישת את איטליה של הרנסנס בזוהמה, באכזריות ובתחכום שלה: בריתות נכרתו והופרו חדשות לבקרים, מצביאים הטעו את יריביהם בתמרונים מבריקים, שחלקם נלמדים עד היום בבתי ספר לאסטרטגיה בעולם כולו, מתנקשים ארבו למלכים ושרים עם סכינים שלופות, ושרים בוגדניים הזליפו טיפות תרעלה לכוסות המשקה של אדוניהם (למי שרוצה לקרוא עוד בנושא, כאן תוכלו למצוא תרגום של אחד מסיפורי המתנקשים של ההיסטוריון הגדול של התקופה, סי-מה צ'יאן). לא לחינם כתב חאן פיי-דזה, ההוגה הלגליסטי הציני, כי "אם השר לא רצח את שליטו, הרי זה רק משום שטרם השלים את הכנותיו" (עמ' 272). אין פלא שבתקופה הזאת נכתב ספר האסטרטגיה של סון-דזה (נקרא בתרגום העברי "חכמת המלחמה") שנלמד ומעורר ויכוחים סוערים אפילו היום, אלפי שנים לאחר כתיבתו.

            תקופת המדינות הלוחמות, לפיכך, מספקת לנו הצצה מרתקת ונדירה לעולם אסטרטגי רב קוטבי, דינמי וסוער, נטול מגבלות מוסריות שבו "כל דאלים גבר". ומכיוון שלאור שקיעתה האיטית של ארצות הברית, העולם שלנו הופך אף הוא למערכת רב קוטבית, עולם המדינות הלוחמות עשוי לשמש אותנו כדוגמא מרתקת, אם כי קיצונית, לאופן בו עולם כזה פועל ולחוקים הנסתרים המנחים אותו. דוגמא לחוק כזה, שלא מוזכר במפורש בספר אולם עולה מהדיון בו, הוא העוצמה הכמוסה במדינות לוחמות שנמצאות בגבולותיה ובקצותיה של המערכת, תופעה שניתן לכנות "עוצמת השוליים". הביטו, למשל, במפה הבאה של המדינות הלוחמות:

האם זה מקרה שכמה מהמעצמות החזקות ביותר של התקופה, אלו שהצליחו להגיע ל"קו הגמר" של התחרות לאיחוד סין, היו דווקא המדינות שנמצאות בפריפריה – צ'וּ בדרום, צ'ין במערב, יֵאן וגָ'או בצפון? המעצמה הדרומית צ'וּ,  במיוחד, נחשבה לכמעט בלתי מנוצחת. בסופו של דבר, הכריעה צ'ין, הממלכה שבקצה מערב, את כל האחרות ויצרה את השושלת הקיסרית הראשונה של סין, באחדה את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת שלטונה הבלעדי. בספר עצמו כותב יורי פינס, מחבר הפרק על תקופת המדינות הלוחמות, כי לצ'וּ היה יתרון גיאוגרפי: משום שהתמקמה בקצה התחתון של "העולם", היה קשה לאגף אותה מבחינה אסטרטגית, ויתר על כן- בגבולותיה היו די מדינות חלשות כדי להעניק לה מרחב לכיבושים והתפשטות. בסופו של דבר, הובסה צ'וּ בעיקר בשל סיבות הקשורות לפוליטיקה הפנימית שלה. במקרה של צ'ין, כתב החוקר החשוב אואן לאטימור, היתה חשיבות נוספת למיקום הפריפריאלי: מדינה זו מוקמה בגבול בין הציביליזציה הסינית ל"שבטי הברברים", וכך הצליחה לשכור מצביאים מקרבם ולאמץ חלק ניכר מהדינמיות הצבאית שלהם. אם כי צ'ין ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהציביליזציה הסינית, בוודאי יותר מאשר חשב לאטימור, אין ספק שמיקומה הפריפריאלי תרם לגמישות מחשבתית. גמישות זו סייעה לצ'ין ליישם רפורמות מרחיקות לכת בצבא ובכלכלה שהפכו אותה למכונת מלחמה אדירה שדרסה את כל יתר המדינות תחת רגליה.

            החשיבות העליונה של מיקום פריפריאלי במערכת רב קוטבית, כמסתבר, אינה היבט המוגבל לתקופה העתיקה – ובמלחמות של סין במאה העשרים חזר יתרון זה למלא תפקיד מכריע. בשנות העשרים של המאה, שבה ממלכת המרכז לתקופה אפלה של מלחמת הכל בכל. הקואליציה המהפכנית שפירקה את קיסרות צ'ינג במהפכת 1911 לא הצליחה לייצב את המדינה. ניסיון של נשיא סין, יואן שי-קאי, להכריז על עצמו כקיסר, נחל כישלון מהדהד, מחוזות התחילו לפרוש, ובשנות העשרים הממלכה היתה קרועה בין עשרות משטרים מקומיים שהונהגו רובם בידי גנרלים שנודעו בשם "אילי מלחמה" (התרגום העברי של המונח Warlord. בסינית המונח מעט שונה – ג'וּן פָה, מילולית: קליקות צבאיות). בדיוק כמו בתקופת המדינות הלוחמות, אילי המלחמה נאבקו זה בזה במערכה שכוח גס, ערמומיות דיפלומטית ובוגדנות שימשו בו בערבוביה. קו דמיון משמעותי נוסף הוא הסכמה כללית שהפילוג הוא רע, גורם סבל לעם ומדרדר את המדינה, וכדי לרפא את המצב יש לאחד את "כל אשר מתחת לשמיים" תחת ממשלה אחת. הויכוח היה, בדיוק כמו בימי המדינות הלוחמות, על זהות המאחד ואופי משטרו. אין להסיק מכך, כמובן, שהמערכות, שרחוקות זו מזו מרחק של יותר מאלפיים שנה, היו זהות זו לזו. הבדל קריטי, למשל, הוא מעורבותם העמוקה של הכוחות הזרים, במיוחד הרוסים והיפנים, והסיוע שנתנו לאילי המלחמה הניצים שנאבקו אלו באלו. עם זאת, מעורבות הכוחות הזרים במערכת לא היתה עמוקה במיוחד במשך רוב עשור אילי המלחמה, וממילא הם נטו לתמוך בכוחות שהוכיחו את עצמם כחזקים ביותר.

            אבל מי היו הכוחות הללו? גם בתקופת אילי המלחמה, ניתן לראות דפוס לפיו אילי המלחמה הפריפריאליים, אלו ששכנו בקצוות, הגיעו בסופו של דבר על רגליהם לקו הגמר. במנצ'וריה, ארץ הערבות שבצפון מזרח סין ממנה הגיעה גם השושלת הקיסרית האחרונה, ישב איל המלחמה מזרה האימים ג'אנג זוּאוֹ-לין, "המרשל הזקן", פושע ומנהיג כנופיה לשעבר, ומשל בכוח הזרוע על שטח נרחב. ג'אנג נהנה מיתרון חשוב על יריביו מקרב אילי המלחמה, ששלטו על נתחים גדולים יותר ופחות בשאר חלקיה של סין. בדיוק כמו ממלכות הקצה בתקופת המדינות הלוחמות, היה קשה מאד לאגף אותו. לעומת זאת, אילי מלחמה שמשלו על שטחים קרובים יותר למרכז המדינה, היו יכולים לספוג מהלומות מכל העברים ולפיכך נאלצו לפזר את כוחותיהם ואת תשומת ליבם.

זאת ועוד: כפי שכותב ההיסטוריון הצבאי ארתור וולדרון, נהנה "המרשל הזקן" מיתרון אסטרטגי חשוב. מנצ'וריה, כמסתבר, היתה "מבצר טבעי", והדרך הנוחה ביותר לפלוש אליה מצדה המזרחי היה מעבר בשם שאן חאי גואן, בין הים להרים. וכמובן, כפי שיודע כל תלמיד מתחיל באסטרטגיה צבאית, כאשר יודע האויב מהיכן בדיוק תגיע הוא יכול להכין לך הפתעה שלא תשכח כל חייך. לפי וולדרון, כך בדיוק הביסו הקומוניסטים את הלאומנים במלחמת האזרחים הסינית: הם "מצצו" את כוחותיהם לתוך מנצ'וריה דרך שאן חאי גואן, פיתו אותם להזרים עוד ועוד יחידות למלכודת וכך חיסלו את מיטב צבאם. בסופו של דבר, הובס המרשל הזקן בידי היפנים דווקא: ב-1928 הטמינו קצינים מצבא גוואנדונג, הכוח היפני שחנה במנצ'וריה, פצצה במסילת הרכבת שבה נסע ג'אנג וחיסלוהו. שלוש שנים לאחר מכן, כבשו את החבל כולו. היתרונות האסטרטגיים של מגני מנצ'וריה לא הפריעו ליפנים משום שהם הגיעו בדרך הים באמצעות החפה, מהלך צבאי מסובך להפליא שאילי מלחמה סינים לא הצליחו לבצע היטב באותה התקופה.

אולם הפלא האמיתי, ככל הנראה, התרחש בקצה הדרום מזרחי של סין. מפלגת האומה, הגואומינדאנג, בהנהגתו של הגנרל ג'יאנג קאי שק, הצליחה לפרוץ ממאחז קטן ליד העיר קנטון במערכת מלחמה אפית שנודעה בכינוי "המסע צפונה". בין 1926 ל-1928 שטפו כוחות ג'יאנג את סין, והצליחו, למשך עשור שלם, לאחד חלקים גדולים מהמדינה תחת השלטון של מפלגת האומה. היו שהסבירו את הצלחתו הפנומינלית של ג'יאנג בסיוע רוסי שקיבל, ובמיוחד במדריכים סובייטים שאימנו את צבאו, והסבר זה ללא ספק נכון. אבל הגואומינדאנג הצליחה לשרוד במשך שנים בדרום לפני עלייתו של גי'אנג, למרות מנהיגות בעייתית וכושלת למדי של היו"ר הראשון שלה, סוּן יאט-סן, שהוכתר לימים (לא בצדק לדעתי) כ"אבי המהפכה הסינית". אחת הסיבות העיקריות שמפלגת האומה, שצבאה היה חלש יחסית במשך שנים רבות, הצליחה לשרוד את שנות המשבר, היה פעם נוספת מיקומה הפריפריאלי בקצה הדרומי של סין. סביר להניח שאם היו ממוקמים במרכז המדינה, היו נבלעים ומחוסלים בידי אילי מלחמה אחרים זמן רב לפני המהפך של 1926. וכמובן שכאן יש להזהיר ולסייג: מיקום גיאוגרפי בשוליים עוזר ומסייע, ולעולם לא הבטיח ניצחון לאף ממלכה: לא בעולם המדינות הלוחמות במילניום הראשון לפנה"ס, ולא בעולמן של אילי המלחמה במאה העשרים. היו גם סיבות אחרות, חשובות לא פחות, לניצחון של מפלגת האומה ב"מסע צפונה", כמו סיוע רוסי, או העובדה שיריבותיה העיקריות התישו זו את זו במלחמה קשה ביניהן שנתיים קודם לכן. אולם מיקום בשוליים, כמסתבר, מתפקד כגורם עוצמה, לפחות במידת מה, במערכות רב קוטביות בעת העתיקה ובעידן המודרני כאחד. יהיה מעניין לבדוק אם הדבר נכון גם במערכות רב קוטביות אחרות, כמו עולם ערי המדינה ביוון הקלאסית או איטליה של הרנסנס.

            באחד השבועות הבאים, נכתוב על היבט שני, מרתק לא פחות בספר כל אשר מתחת לשמיים – הויכוח הסוער בין האסכולות השונות בסין של תקופת המדינות הלוחמות: מאנשי המוסר הקונפוציאנים, עבור בתועלתנים המוהיסטים, אנשי ה"זרימה הטבעית" של הדאואיזם וההוגים הציניים של "אסכולת החוק". הייחוד בספר הוא בכך שהוא קושר בין הרעיונות הללו לצמיחתו המהירה של מעמד חדש של אצולה זוטרה בסין העתיקה – ועל כך, כאמור, באחד הינשופים הבאים.

יש הטוענים שהתרבות הסינית אינה מתיישבת עם דמוקרטיה, אבל אולי הבעיה היא לא עם השמרנות של הסינים, אלא דווקא של הפרשנים? 

האם תיתכן דמוקרטיה ליברלית בסין? זו ללא ספק אחת השאלות האקטואליות המרתקות ביותר, שמעסיקה בעשרים השנים האחרונות ללא הרף משקיפים, עיתונאים וחוקרים במערב ובמזרח אסיה כאחד. לאור התחזקותה הניכרת של סין ("הדרקון הסיני התעורר ועכשיו הוא אוכל ארוחת בוקר" – כפי שראיתי לאחרונה בעלון פרסום של מכון ישראלי ללימוד סינית), השאלה הזאת הופכת למעניינת ואקטואלית מתמיד. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ובמגזין אודיסיאה, עונה פרופסור יצחק שיחור, מומחה להיסטוריה סינית מהאוניברסיטה העברית, על השאלה הזאת בשלילה מוחלטת. לכאורה, כותב שיחור, המציאות הסינית נראית פתוחה וליברלית מאי פעם: ביקורת על השלטון בעיתונות, הפגנות ברישיון, פעילות תוססת של אזרחים, תיירות וחילופי סטודנטים מסין למערב ולהיפך. בפועל, התדמית הזאת מטעה. לא זאת בלבד שהשלטון, בסיוע טכנולוגיה מודרנית משוכללת של פיקוח ומעקב, מחזיק במושכות חזק מאי פעם, אלא שרוב רובם של הסינים מבינים את המילה "דמוקרטיה" באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בסינית, המונח מתורגם ל"Min Zhu Zhu Yi" (מילולית: "עיקרון שלטון העם") ולא נלווה לו המטען ההיסטורי של זכויות אדם, חופש דיבור ויתר חירויות שהתפתחו בהדרגה במערב. מכיוון שלדעת רוב הסינים המפלגה הקומוניסטית מייצגת את העם, הרי שהשלטון בסין הוא דמוקרטי לעילא ולעילא. רק מי שלא מבין את סין, כותב שיחור, יכול לחשוב שדמוקרטיה מערבית עשויה להתפתח בה, למרות התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים השונים בתכלית.

 קשה לחלוק על חוקר מנוסה ומעמיק כיצחק שיחור, אבל אי אפשר שלא להיזכר כי תחזיות דומות בנחרצותן של מומחים ללימודי מזרח אסיה בעבר התגלו כמופרכות להפליא. שנים ספורות לאחר נפילת הקיסרות הסינית, ב-1911, המליץ יועץ אמריקאי בשם פרנק גודנאו לנשיא הראשון של סין, יואן שי קאי, להכתיר את עצמו לקיסר, משום שזו צורת המשטר המתאימה ביותר לתרבות ולמסורת הסינית. לכאורה, היועץ נתמך בידי היגיון היסטורי יצוק מברזל: סין הרי נשלטה בידי משטר קיסרי במשך יותר מאלפיים שנה, וגם בתקופות של פילוג, תמיד נותר האידיאל של "איחוד כל אשר מתחת לשמיים" תחת כס הדרקון. הנשיא יואן השתכנע, והחליט להקים שושלת חדשה בראשותו. התגובה הפתיעה את היועץ ואת מקבל העצה: הכרזת המלכות של יואן התקבלה ברחבי המדינה כאיום על הישגי המהפכה הרפובליקנית, ורוב גורמי הכוח החשובים בסין סירבו להכיר בה. ההכרזה על חידוש המלוכה הובילה, לבסוף, לא ל"איחוד כל אשר מתחת לשמיים", לפי התקדים ההיסטורי, אלא לפילוג הרסני תחת משטריהם הפרועים של אילי מלחמה.

 טעויות דומות, מהכיוון ההפוך, נעשו על ידי מומחים ללימודים אזוריים גם ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה, טען השגריר האמריקאי בטוקיו לשעבר, ג'וזף גרו, שנחשב לאחד מגדולי הפרשנים של יפן בתקופתו, כי דמוקרטיה בסגנון מערבי אינה מתאימה למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היפנית. לדעתו היו שותפים מומחים רבים אחרים וגם יפנים לא מעטים, ביניהם גם יושידה שיגֶרוּ, ראש הממשלה המשמעותי הראשון בתקופה שלאחר המלחמה. המומחים הללו המליצו למושל האמריקאי של יפן, גנרל דאגלס מק-ארתור, להסתפק ברפורמות במבנה הסמכותי הקיים של המדינה היפנית, אך לא לעבור לדמוקרטיה מלאה. מק-ארתור חשב אחרת. הוא אמנם הסכים עם המומחים כי יש להותיר את הקיסר על כנו, אולם חלק עליהם בכל הנוגע לצורך ברפורמות דמוקרטיות ויסודיות במדינה המובסת. ג'ון דאואר, ההיסטוריון החשוב ביותר של הכיבוש האמריקאי ביפן, כותב כי מק-ארתור סירב בעיקרון להיעזר ביפנולוגים ובשאר מומחים, מיאן להעסיק אותם בכוחות הכיבוש, או שלח אותם לעבוד באיי אוקינאווה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. האנשים שניהלו את הכיבוש האמריקאי ביפן היו, ברובם, אנשים שלא הבינו דבר במסורת, בתרבות ובהיסטוריה של יפן, ולפיכך האמינו בהיתכנות של רפורמות דמוקרטיות במדינה. התוצאה? יפן הפכה, אמנם לאחר עשרים שנים של חוסר יציבות, לאחת הדמוקרטיות היציבות ביותר במזרח אסיה. תהליכים דומים של דמוקרטיזציה התרחשו, בניגוד לתחזיותיהם של המומחים, גם במדינות "קונפוציאניות" אחרות במזרח אסיה כמו טייוואן ודרום קוריאה. במקרה הדרום קוריאני, הרפורמות לא הוכתבו מלמעלה, אלא נכפו על השלטון בידי הפגנות המוניות של אזרחים, מהפכה שניתן להשוותה להפגנות שהובילו לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה.

 מדוע מומחים ללימודים אזוריים טעו פעם ועוד פעם בכל הנוגע לתהליכי שינוי משטר במדינות מזרח אסיה? הדבר אינו נובע מחובבנות והיעדר מומחיות אלא בדיוק להיפך – ממומחיות יתר. תחום עיסוקם של היסטוריונים הוא הבנת העבר, ולא חיזוי העתיד. רבים מהם מניחים אפוא שדפוסים שהתקיימו במשך שנים רבות, ימשיכו להתקיים בעתיד, בלי לתת תשומת לב מספקת לתהליכים יסודיים של שינוי ותמורה. מומחים ללימודים אזוריים, במיוחד, רגישים להבדלים תרבותיים ונוטים, לפעמים, לייחס להם חשיבות יתר. ההיסטוריון ג'ון דאואר כותב שבמקרה היפני, לפחות, הייתה לטעויות בחיזוי גם סיבה משמעותית נוספת. רוב המומחים המערביים ללימודי יפן, באופן טבעי, יצרו קשרים עם האליטות ובני המעמד הגבוה במדינה, שהפחד מבורותם של "ההמונים" היה אחד המאפיינים העיקריים שלהם. המומחים, לפיכך, לא השכילו להבחין בתהליכים המבשילים בקרב ההמונים, בדיוק כמו בני שיחם מן המעמדות הגבוהים. דווקא פקידי הכיבוש, שלא הייתה להם שום מומחיות ביפן, הבינו ככל הנראה את התהליכים הללו באופן מעמיק יותר.

 אבל ישנן גם סיבות מהותיות יותר להטיל ספק בתחזיות השוללות את אפשרות הדמוקרטיזציה בסין. ג'וזף לווינסון, אחד מבכירי החוקרים של תולדות סין במאה האחרונה, הראה בספרו "סין הקונפוציאנית וגורלה בעידן המודרני" (Confucian China and its Modern Fate") כי בעידן המודרני הפך כל ההיגיון התשתיתי שהנחה את המחשבה והפוליטיקה הסינית למערבי לחלוטין. במאה העשרים, טען לווינסון, כל מי שניסה לבסס משטר סיני על ערכים קונפוציאניים איבד את השילטון. הרעיונות המערביים של מדינת הלאום, פטריוטיזם, סוציאליזם וקומוניזם הם ששלטו בפוליטיקה הסינית המודרנית ולא תורת קונפוציוס. גם הוגים פוליטיקאים סינים שניסו כביכול לחזור לעבר הקונפוציאני, "השתמשו באוצר מילים סיני אבל שילבו אותו בתוך דקדוק מערבי." כך, למשל, ג'יאנג קאי שק, שליט סין הרפובליקאית בשנות השלושים ולימים שליט טאיוון, הצהיר אמנם על שיבה לקונפוציאניזם, אבל מבחינתו קונפוציוס היה ראוי להערצה לא מפני שייצג אמת אוניברסלית, כפי שחשבו אינטלקטואלים סינים בעבר, אלא משום שהיה הוגה לאומי סיני. ניתן לומר דברים דומים על השימוש של המשטר הנוכחי בסין במושגים עתיקים כמו "הרמוניה". הסינים, במילים אחרות, פחות  מחויבים לעבר המקודש-לכאורה שלהם. אם הצליחו לכונן בארצם רפובליקה עממית סוציאליסטית, אין סיבה שלא יצליחו לכונן בה דמוקרטיה ליברלית.

 גם קביעתו של שיחור כאילו השלטון בסין כיום טוטליטרי יותר מאשר בעבר (משום שיש לו אמצעי פיקוח ושליטה טובים יותר) מוטלת לדעתי בספק רב. נכון שהשלטון יכול לפקח על האזרחים טוב יותר מאשר בתקופתו של מאו – השאלה היא עד לאיזה מרחק הוא מעוניין לפקח עליהם. מדינה טוטליטרית, בהגדרה המקובלת של המונח, היא מדינה המעוניינת לסחוף את האזרחים לעבר חזון אידיאולוגי כלשהו. לפיכך, מעניינים אותה דברים רבים מאד: כיצד האזרחים מתלבשים, איזה אומנות הם צורכים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים, מה הם אומרים בחדרי חדרים, מה הם קוראים, מה הם חושבים. מכיוון שהשלטון הסיני הנוכחי מעוניין בעיקר בנתוני צמיחה, שגשוג כלכלי וחיזוק כוח המדינה, רוב הדברים הללו כבר אינם מעניינים אותו. קשה להאמין שאי מי יוכל להחזיר את הגלגל אחורה. במילים אחרות, סין כבר מזמן אינה מדינה טוטליטרית, אלא מדינה סמכותית-אוטוריטרית, וככזאת המרחק בינה לבין דמוקרטיה ליברלית קטן בהרבה מאשר היה בעבר. סביר להניח שסין לא תהפוך מחר, מחרתיים או בעוד שנה למדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית וצרפת. לא בטוח שדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי היא המשטר המתאים ביותר לסין בתקופה הנוכחית.   אבל אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה מערבית בסין לא תעלה על הדעת. היא בהחלט יכולה לעלות על הדעת ובנסיבות המתאימות להפוך למציאות.

ההישג הגדול ביותר של סייד קשוע הוא ההבנה שהחברה הישראלית לא נעה בקו ישר אלא במרחב עקום. הינשוף מסכם ארבע עונות של עבודה ערבית – הסדרה שגורמת לכם לצחוק, ואז לחשוב.

לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש באוניברסיטת הרווארד את הסופר הפלסטיני-ישראלי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד", "ויהי בוקר"), לדעתי אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית בימינו. לצופה הישראלי, ידוע קשוע בעיקר מהסדרה הקומית המצליחה שלו, "עבודה ערבית", שמשודרת כבר עונה רביעית בקשת-מאקו, וכל פרקיה זמינים גם ברשת האינטרנט. הסדרה, שעוסקת בעלילותיהם המוטרפות, העצובות והמצחיקות עד דמעות של העיתונאי ה"משתכנז" אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), אשתו בושרה (קלרה חורי), בתו מאיה (פטימה יחיא) ואביו העצבני אבו אמג'ד (סלים דאו), הפכה זה מזמן לתופעה בעולם התרבותי הישראלי. התסריט מצחיק ומקורי, המסרים מורכבים וחודרים עמוק והשחקנים הם בין המשובחים ביותר שהקולנוע הישראלי יכול להציע, בראש ובראשונה נורמן עיסא, סלים דאו וקלרה ח'ורי המעולים בתפקידים הראשיים. סקרים לימדו כי צופיה היהודים של הסדרה מגלים נכונות רבה יותר לגור ליד ערבים מהישראלי הממוצע, אם כי קשה לדעת האם מדובר בתוצאה של צפייה בסדרה או שמא להיפך, צופי הסדרה הם ליברליים יותר מלכתחילה. קשוע, בתגובה, אמר באירוניה האופיינית לו, שגם הוא לא מוכן שערבים יגורו לידו, והוא דווקא צפה בסדרה.

            עכשיו, כשהסתיים הפרק האחרון של העונה הרביעית, הגיע הזמן לסכם את הסדרה היפיפייה הזאת, ולהעלות כמה תובנות שהיא משקפת אודות החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. מבקרים לא מעטים שיבחו את עבודה ערבית משום שהיא, אולי, הסדרה היהודית-ערבית הראשונה שמעזה להעלות את הבעיות הכואבות של המציאות, ולא להסתפק בתיאורי הווי קומיים בדומה לסדרות עבר כ"שכנים שכנים" או "המסעדה הגדולה". בתוך פרקים מצחיקים עד דמעות, קשוע מצליח לגעת בנושאים כמו הנכבה, למשל, ולהכניס אותם למיינסטרים הישראלי. בפני הקהל הישראלי האוהד בהרווארד, הוא אמר שהדרך היחידה לדבר על נושאים רציניים כאלה הוא ההומור. רק כשהצופים לומדים לאהוב את אמג'ד, את בושרה ואת מאיה, הם מוכנים לשמוע מהם אמיתות קשות וכואבות יותר. האמיתות הללו משתקפות, כמובן, בראש ובראשונה באינטראקציה המורכבת בין הדמויות השונות שמאכלסות את הסדרה ומקיפות את בני משפחת עליאן: אבו אמג'ד, אביו הססגוני של הגיבור שמרבה ליידה בו נעליים ישנות, מאיר (מריאנו אידלמן), חברו הצלם, שמשמש מעין מורה דרך בנבכי בחברה היהודית, אמאל (מירה עוואד), עורכת הדין הערבייה הדעתנית ולוחמת זכויות האזרח, שמנהלת עם מאיר זוגיות בלתי אפשרית. ישנם, כמובן, גם השכנים היהודים השונים ברחביה, שהבולטים מביניהם הם נתן (דב נבון) ותמנע (רונה ליפז-מיכאל), בעל ואשה "שמאלניים" כביכול ("אנחנו מצביעים מרצ, רק שתדעו"), אולם בפועל שטופים בסטריאוטיפים ודיעות קדומות. קשוע, כמובן, לא מציג את הערבים כקורבן פסיבי ומרבה ללעוג לחוליי החברה הפלסטינית-ישראלית לא פחות מאשר לאלו של החברה היהודית. בחלק מהפרקים הוא רומז שהסטריאוטיפים היהודיים על הערבים הישראלים – קולניות, פשע אלים, שוביניזם – הם אכן מבוססים במציאות, ואף טיפוסים מודרניים ונאורים כאמג'ד אינם חסינים מהם.

            בארבע העונות הראשונות, הפרקים השונים של עבודה ערבית התעלו זה על זה בתעוזה ובמקוריות. בין הטובים ביותר אפשר למנות את האפיזודות בהן אמג'ד מנסה להצטרף למשמר האזרחי ומתלהב מתדמיתו הצה"לית החדשה, מנהיג בטעות גל חדש של מחאת אוהלים, מסייע למפלגת העבודה להצליח במגזר הערבי, מנסה להיבחר לועד הבית תוך חיקוי הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה, מסגיר את חמותו המעצבנת לשב"כ, מתחזה לבכיר ביחידת 8200, נסחף בטעות לחופי עזה ונחטף (שוב פעם בטעות) בידי חמושים פלסטינים. אפרופו חטיפות, באחד הפרקים הבלתי נשכחים, מאיר הצלם נוסע עם נהגי מונית פלסטינים ובטוח, בגלל סדרה של אי הבנות, שהם חוטפים או עומדים לחסל אותו. הנהג וחברו, שבטוחים שהוא צועק כי הוא רעב, רוצים להציע לו חטיף אגוזי, והנהג שואל בעברית עילגת: "אתה – חטוּף – רוצה?" . למי שלא ראה, אני לא אגלה את המשך התגלגלות העלילה, ורק אסיים עם התובנה שמוסר אבו אמג'ד למאיר בסוף הפרק: "כלל ראשון בנוהל חטיפות: כשערבי שם אותך בשירותים, תשתין ותצא." פרקים רציניים ואפלים יותר עוסקים במתח בין יום העצמאות ליום הנכבה, בשריפת יערות, בעופרת יצוקה ובפעולות תג מחיר.

אפשר לדבר בלי סוף, מזויות שונות, על פרקי הסדרה והתובנות המורכבות העולות מהם, ומבקרים רבים עשו זאת כבר. בטור הזה, הייתי רוצה להדגיש רעיון משלי: מה שהופך את עבודה ערבית לכל כך ייחודית, היא הצלחתו של קשוע לפענח קוד חשוב מאד של דו הקיום המתוח בין יהודים וערבים במרחב הישראלי: החיים ביחד אינם מונחים בידי עקרונות רציונליים, חיוביים או שליליים, אלא מתערבלים בעולם כאוטי ולא ברור. אם נשתמש במשל, תורת היחסות הכללית של איינשטיין טוענת כי המרחב אינו ישר (כמו דף) אלא עקום, ככדור, ולפיכך כללי הגיאומטריה האוקלידית אינם תופסים בו. במילים אחרות, מה שנראה כקו ישר אינו בהכרח הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. העולם הישראלי של "עבודה ערבית", באותה האופן, הוא עולם של מרחב עקום: כל ניסיון לחולל שינוי מודע באופן כוחני וב"קו ישר" נידון לכישלון וגורר אחריו תוצאות לא צפויות – לעיתים משעשעות, לעיתים מגוחכות ולעיתים קרובות מדי הרות אסון.

נסיונותיו הנואשים של אמג'ד להשתלב בבורגנות היהודית, היינו, ללכת ישר למטרה, דווקא נוטים לעורר נגדו חשדות, ובפרקים לא מעטים הוא מסתבך עם השב"כ, מסיים במעצר או, לחילופין, נאלץ להימלט מהוילה המפוארת של "האח הגדול". גם בעונה הרביעית, כאשר הוא הופך ליועץ תקשורת יוקרתי, ההצלחות המסחררות שלו בקמפיינים לציבור הערבי תמיד מגיעות בטעות, במין תנועה סיבובית לא מכוונת. במקרה אחד, למשל, במסגרת אחד הנסיונות האינסופיים שלו להתחבב על תמנע השכנה, הוא ממליץ לשכור שיפוצניק פלסטיני מהכפר כדי לבנות את הגלריה החדשה שלה. בעל המלאכה, שמתגלה כנוכל, נעלם לשבוע, ובדיוק כשכל מבקרי האומנות, ידידיה של תמנע, מגיעים לבחון את הגלריה – הוא אוכל שם עם הפועלים ארוחת צהריים. אניני הטעם הירושלמים, כמובן, חושבים שחורבה עם פועלים פלסטיניים שאוכלים ארוחת צהריים זה מיצג אומנותי נועז ומסעיר, תמנע הופכת לאומנית מפורסמת ואמג'ד מצליח למכור את המוצרים שלו כיצירות אומנות מדרגה ראשונה.

             אולם הדוגמא הטובה ביותר לחוקים המנחים את עולם ה"מרחב העקום" של עבודה ערבית דווקא קשורה במאיר ואמאל, הזוג המעורב, שסיפור האהבה הבלתי אפשרי שלו מלווה את הסדרה כמעט מראשיתה. בעונה הרביעית, הם עוברים לכפר פלסטיני בשטחים כדי לחסוך בשכר דירה, ומאיר נדהם לגלות שהוא עבר לעולם חסר תשתיות לחלוטין – אין טלפון, אין אינטרנט, אין אפילו כבישים. כשהוא מגיע למשרד התקשורת כדי לבקש קו טלפון, הוא אומר לפקיד הדתי שהטכנאים צריכים פשוט לשאול "איפה בית מאיר". הפקיד, שחושב בטעות שמדובר בהתנחלות חדשה, מסדר למאיר קו טלפון, שכל הכפר מתחבר אליו מניה וביה. בחודשים הבאים, יוצרים מאיר ובעל הבית הפלסטיני שלו הצגה מתוחכמת של עימות בין ה"מתנחל" לבין ילדי הכפר. ואכן, קצת אבנים במהלך ביקור הזדהות של מועצת יש"ע מספיקים כדי להשפיע על הכפר הפלסטיני מכל טוב הארץ, כביכול למען ההתנחלות החדשה "בית מאיר": כבישי גישה, אמבולנס ואפילו מרכז ספורט מפואר. באותו הזמן אמאל, לוחמת זכויות האזרח, נכשלת בכל המשפטים שהיא מנהלת כנגד הממשלה, המדינה והמתנחלים, וה"הישג" היחיד שלה ושל חבריה, פעילי השמאל מהאגודה לזכויות האזרח, הוא צו פינוי לבית מאיר עצמו. הלקח ברור: נסיונות להשפיע על המציאות העקומה באופן ישיר מובילים לכישלון – בעולם עקום והזוי, רק פעולה עקומה והזויה יכולה להביא לתוצאה חיובית.

מה שנכון לכוחות הטובים של החברה הישראלית, נכון גם לכוחות האפלים שפועלים בה. בפרק האחרון של העונה הרביעית, מגיע לבניין שכן חדש בשם יהודה (שמיל בן ארי), שמתחיל להתעלל באמג'ד בניסיון לגרש אותו מהבניין. ודווקא כשמגיעה ההתעללות של יהודה לשיאה, הוא עושה את הטעות שלו ופועל באופן ישיר מדי – מנסה לנקב בלילה את צמיגיו של אמג'ד. כמו תמיד אצל קשוע, כל ניסיון "ליישר" את המציאות העקומה באופן אלים נדון לכישלון, בין אם מדובר בניסיונות תיקון אציליים כמו של אמאל או בנסיונות להחריב ולהרס, כמו אלו של יהודה. כשאמג'ד ושני ילדיו, מאיה ואסמאעיל (לו הוא מתעקש לקרוא שימי) מגיעים לאוטו המנוקב, מצטרפים אליהם השכנים היהודים לפתע במפגן סולידריות אנושי. נתן, שיחסיו המורכבים עם אמג'ד מלווים את הצופים לאורך הסדרה כולה, מציע לעזור עם הצמיגים. שכנה אחרת מנחמת את מאיה ומתנדבת לקחת אותה לבית הספר, בעוד אחרת משחקת עם "שימי". וברקע, האיכר הפלסטיני שיהודה מנסה לגרש לאורך כל הפרק ממשיך למסוק את הזיתים שבגן.

וכרגיל, הסיומים של קשוע אירוניים, מתוקים-מרירים. מפגן הסולידריות של השכנים אמנם דורש עימות שקט עם יהודה, הבריון הגזען, שאוכל את עצמו בצד בעוד השכנים האחרים מסתחבקים עם אמג'ד ומשפחתו. אבל מכיוון שכל ארבעת הצמיגים נוקבו, נתן מבהיר ש"אין מה לעשות". בתגובה, מציע להם שכן אחר שעובר במקום קלמנטינות, והשלושה יושבים לאכול על תא המטען של האוטו המנוקב. יהודה ממתין בצד במבט זועם, מחכה להזדמנות הבאה לפגוע. במרחב העקום של החברה הישראלית אי אפשר אולי לתקן את הבעיה באופן מוחלט- הצמיגים מנוקבים מדי. כל ניסיון לעשות זאת באופן אידיאליסטי נדון לכישלון, כפי שמעיד המקרה של אמאל. אבל תמיד, בתוך כל הבלגן, יהודים וערבים יכולים לשבת על תא מטען של אוטו מנוקב ולכרסם ביחד קלמנטינות.

על הטכניקה החדשה לאריזת חוטפי מטוסים ושיגורם בחבילה, כבר שמעתם? טקס פרסי האיגנובל 2013 התקיים השנה באוניברסיטת הרווארד, עם שורה של גילויים מדעיים מרעישים והמצאות מוטרפות של מיטב החוקרים בעולם. האם ישו באמת הלך על המים? מדוע כדאי לסחרר אישה יולדת במהירות גבוהה על שולחן מתכת, מה היה הבזק הגאונות החדש של נשיא בלארוס, ואיך מירי רגב שלנו קשורה לכל העניין? הינשוף מדווח מחזית הקדמה המדעית (תרתי משמע).

 

דמיינו לכם סיטואציה. טיסה של אל-על ממריאה מנמל התעופה בן גוריון בדרכה למילאנו. כעבור כחצי שעה, כשהמטוס כבר מעל העננים, הנוסעים מתחילים להוריד את חגורות הבטיחות ולהסתובב הלוך ושוב בגרביים. ריח של בשר בקר באפונה עולה מהמטבח, ילד בוכה ומשתולל אי שם. לפתע נשמע קול:

            "כולם לשכב על הרצפה! זו חטיפה! לשכב, או שאני דוקר כאן מישהו!"

מחבל קם מאחד המושבים, עם סכין שלופה שהצליח להסתיר מהבידוק. לקול צרחות היסטריות מנוסעי המטוס, לוחץ אחד המאבטחים על כפתור נסתר אי שם בתא הטייס. באוושה מכנית, נפתחת הרצפה והמחבל נופל לתוך תא מיוחד ונארז בתוך חבילה. מיד לאחר מכן, מפליטה אותו המערכת מהמטוס עם מצנח, ובו בזמן מוסרת למשטרת ישראל באלחוט את נקודת הציון המדויקת של המקום בו הוא עתיד ליפול. כשהמנצח נוחת על הקרקע, מחכים כבר השוטרים למחבל עם זינזאנה. אם ישחק לנו המזל, המחבל ייפול לקרקע בדיוק בשמונה בערב ויילכד בשידור חי במצלמות המהדורה המרכזית של ערוץ 1. בכל זאת, צריך להעלות קצת את הרייטינג.

נשמע הזוי? מטורף? מה אם היו אומרים לכם שב-1972 המציא מדען אמריקאי בשם גוסטאנו פיזו את המערכת המתוארת לעיל, ואף זכה עליה בפטנט (מספר 3811643)? בדיוק לשם כך, המציאו מרק אברהמס, עורך כתב העת Annals for Improbable Research וצוותו את טקס הענקת פרסי ה-Ignoble (משחק מילים על הביטוי "פרס נובל"). הפרסים הראשונים הוענקו בשנת 1991, תחת הכותרת "מחקרים שלא ניתן, או לא כדאי לשחזר". כיום הכותרת קצת יותר מחמיאה: "מחקר שגורם לך לצחוק, ואז לחשוב." לעיתים, מדובר בהמצאות אמיתיות, ואף שימושיות, אך משעשעות במעט, כגון חזייה שיכולה לשמש גם כמסיכת גז. יש מחקרים מבריקים ומסובכים להפליא אך אקסצנטריים במעט, כמו מאמר מלומד המנתח את התנודות הפיזיקליות בוילון האמבטיה בזמן המקלחת. אחרות מגיעות לתחום הביזאר, כמו הצעה פיתוח מסויימת של מעבדות חיל האוויר האמריקאי בדייטון, אוהיו, שזכו באיגנובל לשלום לפני מספר שנים: "הפצצה הגאה", המכילה חומר כימי שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה בתשוקה נואשת. תועלת צבאית מפוקפקת במעט, לדעתי, אבל ללא ספק מחווה מרגשת למאבק הלהט"ב לשוויון זכויות.

בכלל, פרסי איגנובל לשלום נוטים להיות המשעשעים ביותר, וכל שנה הצוות מתעלה על עצמו. פרסי שלום הוענקו, בין השאר, לחוקרים שבדקו את מידת הכאב של נידונים למוות בצורות שונות של הוצאות להורג, וגם מקומם של הפוליטיקאים אינו נפקד. השנה, למשל, הזוכה הגאה באיגנובל לשלום הוא החבר אלכנסדר לוקשנקו, נשיאה הנאור של בלרוס, בזכות חוק חדש שאוסר למחוא כפיים באירועים ציבוריים (המנחה ביקש מהקהל לכבד את המעמד ולא למחוא כפיים בזמן הענקת הפרס). לוקשנקו לא זכה לבד: איתו בפרס זכתה גם משטרת המדינה של בלרוס, שהספיקה לעצור עבריין שהואשם בניסיון למחוא כפיים, למרות שיש לו רק יד אחת. אכן, חידת הזֶן הידועה, "מהו קולה של היד האחת?" מעולם לא היתה רלוונטית יותר. מירי רגב, מאחורייך…

כל מי שכמוני, נהנה הנאה חולנית במעט מלקרוא את ההודעות שמגיעות אליו בתיבת הספאם, ישמח לשמוע, למשל, כי לפני כמה שנים ניתן פרס איגנובל לספרות ל"יזמי האינטרנט של ניגריה", על המצאת "שלל דמויות משכנעות כמו גנרל סאני אבאצ'ה, גב' מרים סאני אבאצ'ה ועורך הדין ג'ון א. מְבֶּקי", שמעוניינים מאד לחלוק איתנו את המיליארדים שלהם אם רק נושיט להם עזרה קלה. גם הנקודה היהודית לא נפקדה מפרסי האיגנובל לספרות, ובאחת השנים זכו בה מדענים ישראלים שהוכיחו באמצעים מתמטיים את הצופן המיסטי החבוי בסיפורי המקרא.

כחובב מושבע של יוזמתו הברוכה של מרק אברהמס, התקשטתי במיטב מחלצותיי (ג'ינס וטישרט) ביום חמישי האחרון, והלכתי עם חבר לטקס הענקת הפרסים שהתרחש, כמידי שנה, באודיטוריום סָנְדֶרְס של אוניברסיטת הרווארד. לכל מי שחושב להסתפק בלקרוא את רשימת הפרסים באינטרנט, אני ממליץ ללכת מיד לסוכנות הנסיעות הקרובה ולהזמין כרטיס לבוסטון לספטמבר שנה הבאה: הטקס, והמסורות הביזאריות שנחגגות בו, הוא חלק בלתי נפרד מהתענוג. ועדת הפרס, שמורכבת בחלקה הגדול מחתני פרס נובל (אמיתיים) קשישים יותר ופחות, יושבת קוממיות על הבמה, בעוד הקהל מיידה בה מטוסים מנייר לקול צלילה של תזמורת קמרית בחלוקי בית חולים. בטקס לפני שנתיים אחד מהמדענים הדגולים אף הופיע בתלבושת של איכר סיני, כולל כובע קש משולש. רוי גלאובר, חתן פרס נובל לפיזיקה, משמש מזה שנים בתפקיד "שומר המטאטא" (Keeper of the Broom), ותפקידו הוא לטאטא את מטוסי הנייר מהבמה. הטקס נפתח בברכה של המדען הקשיש ביותר, שמורכבת אך ורק משתי מילים וידועה בשם Welcome, Welcome Speech, ובין זוכה לזוכה עולים על הבמה חוקרים מפורסמים (השנה: דיקן בית הספר למדעים ואומנויות בהרווארד) להסביר מושג טכני מסובך ב-24 מילים מקצועיות, ואז בשבע מילים פשוטות לקהל הרחב.

אולם הכוכבת הבלתי מעורערת של הטקס היא מיס סוויטי פּוּ (Miss Sweety Poo), ילדה בת שמונה שנבחרת כל שנה במיוחד. התפקיד של מיס סוייטי חיוני ביותר, וכמי שהיה בכנסים אקדמיים לא מעטים אני יכול להעיד שמנחים רבים היו מתקנאים בו. בכנס שהשתתפתי בו ביפן, למשל, עלה על הבמה חוקר גרמני ונשא נאום ארוך, איטי ומשעמם של שעה ויותר, כאשר הזמן שהוקצב לכולם היה 25 דקות. אף אחד לא העז להפסיק אותו. במצבים מביכים מסוג זה, כאשר אחד הנואמים חורג מהזמן שהוקצה לו (דקה, בטקסי האיגנובל) קמה מיס סוויטי ממושבה, הולכת לבמת הנואמים וצורחת:

Please Stop, I'm bored!!!

והיא חוזרת על זה שוב ושוב עד שהנואם מבין את הרמז ומסתלק. השנה, דרך אגב, חלה התפתחות חדשה ומעניינת: חלק מהנואמים, בניסיון נואש אך כושל לסחוט עוד דקה או שתיים נוספות, שיחדו את מיס סוויטי בדובונים וצעצועים למיניהם. היא המשיכה למלא את תפקידה נאמנה, כמובן, אבל גם על השוחד לא ויתרה.

אני באופן אישי הייתי מאמץ את השיטה הזאת גם בכנסת.

ובעוד הזוכים המאושרים הוצגו אחד לאחד על ידי הקהל, לא נעדר גם חלקה של התוכנית האמנותית. באופן מסורתי, מוצגת בטקס הענקת פרסי האיגנובל "מיני אופרה" שעוסקת בנושא מדעי כלשהו. משום שהשנה הכנס כולו היה בסימן "כוח" (Force), גיבורי המיני אופרה "The Blonsky Device" היו זוג מדענים חובבים מארצות הברית שהמציאו מכונה שתקל על נשים ללדת. איך בדיוק? היולדת נקשרת לשולחן מתכת שמסתובב במהירות גבוהה ומסחרר אותה, כך שהכוח הצנטריפוגלי יפליט את התינוק לתוך רשת. המוזיקה היתה מבוססת כמובן על אופרות ידועות, והאריה המרכזית התהדרה בשם: Is it a sin to make a mother spin? ההמצאה כמובן אמיתית, ונרשמה כפטנט על ידי שרלוט וג'ורג' בלונסקי שאף ניסו אותה בהצלחה במהלך הריונה הראשון של שרלוט.

והזוכים בפרס השנה (2013) הם:

איגנובל לרפואה: מסטארו אוצ'יאמה וצוותו (יפן וסין), על כך שבדקו את השפעת צלילי האופרה על עכברים שעברו השתלת לב. שניים מהזוכים המאושרים הגיעו לטקס לבושים כעכברים, כולל האוזניים.

איגנובל לפסיכולוגיה: לורן בז' וצוותו (צרפת, ארה"ב, בריטניה, הולנד, פולין) על כך שהוכיחו את האמת המרעישה הבאה באמצעים אמפיריים, לאמור: אנשים שחושבים שהם שיכורים, גם חושבים שהם מושכים מאד. שם המאמר: "Beauty Is in the Eye of the Beer Holder". אני הייתי נותן להם איגנובל רק על הכותרת…

איגנובל לביולוגיה ואסטרונומיה: מארי דאק וצוותה (שוודיה, אוסטרליה, גרמניה, דרום אפריקה, בריטניה) על תגליתם שחיפושיות זבל תועות מנווטות את דרכן הביתה באמצעות שביל החלב.

איגנובל להנדסת בטיחות: גוסטאנו פיזו המנוח (ארה"ב) על המכונה לניטרול חוטפי מטוסים, שתוארה כבר לעיל.

איגנובל לפיזיקה: אלברטו מינטי וצוותו (איטליה, בריטניה, דנמרק, שוויצריה, איטליה, רוסיה, צרפת) על שהוכיחו, סוף סוף, כי סיפורי הברית החדשה הגיוניים מבחינה מדעית. לטענתם, ישו או כל אדם אחר אכן היה מסוגל להלך על המים, אם גם הוא, וגם האגם, היו על הירח.

איגנובל לכימיה: שינסוקה אימאי וצוותו (יפן, גרמניה) על כך שהוכיחו כי התהליך הביוכימי שגורם לאנשים לבכות מבצל הרבה יותר מסובך ממה שמדענים נהגו לחשוב.

איגנובל לארכיאולוגיה: בריאן קנדל ופיטר סטאל (ארה"ב, קנדה) על שהעזו לחרף את נפשם על מזבחות המדע. השניים הרתיחו מכרסם מת (shrew) בבישול חלקי, בלעו אותו בלי ללעוס, ואז בדקו בדקדקנות את הצואה שלהם בימים הבאים במטרה לראות אלו עצמות אוכלו ואלו לא. מה שנקרא, משחקים בקקי…

איגנובל לשלום: אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, והמשטרה הלאומית של בלארוס, מסיבות שתוארו כבר לעיל. איך מירי רגב היתה אומרת? כפיים.

איגנובל להסתברות: ברט טולקאמפ וצוותו (ארה"ב, הולנד, בריטניה, קנדה) על הסבלנות וההתמדה שהובילו לפריצת דרך מדעית עקב בהייה ממושכת בפרות. בסופו של דבר, הגיע הצוות לשתי מסקנות חשובות. ראשית כל: ככל שפרה שוכבת זמן רב יותר, יותר סיכוי שתקום. שנית: ברגע שפרה קמה ממרבצה, אי אפשר לחשב בקלות מתי סביר שתשכב שוב.

איגנובל לבריאות הציבור: קשיאן בהאנגאנאדה וצוותו (תאילנד) על הדו"ח: "ניהול כירורגי של מגיפת כריתת הפין בסיאם – טכניקות מומלצות, מלבד במקרים בהם הפין הכרות נאכל חלקית על ידי ברווז."

ונסיים במילים בהן נחתם הטקס המרגש: "If you didn't win a prize – and especially if you did – better luck next year!"

אפשר לצפות בטקס כולו ביו טיוב, כאן: