ארכיון הבלוג

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

בעל בריתם היחיד: המשבר הכפול של כורדיסטאן

"בעל בריתם היחיד הוא ההר", אומר הפתגם הכורדי, ומשקף את המלנכוליה השזורה בסיפורה של האומה הקרועה בין מדינות לאום אכזריות. בשנים האחרונות, הכורדים נסקו מעלה מעלה וצברו לעצמם תדמית של עוף חול מזרח תיכוני. משקיפים רבים עצרו את נשימתם לאור הנצחונות של המיליציות הכורדיות בסוריה ועיראק על צבאות דאע"ש, בעוד האוטונומיה הכורדית בעיראק נחשבת לחבל הארץ המתפקד היחיד בארץ הקרועה והמדממת. אולם מאחורי התדמית הרומנטית, ישנם לא מעט צללים, וכורדיסטן העיראקית מתמודדת עם שורת משברים לא פשוטים שמאיימים על עצם קיומה. בינתיים, מצליחים הכורדים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. השאלה היא עד מתי. 

download (3)

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 

בשבועות האחרונים, משקיפים רבים בעולם עצרו את נשימתם על רקע הניצחון הכורדי המזהיר בחבל סינג'אר. כוחות פשמרגה, הצבא של האוטונומיה הכורדית העצמאית בעיראק, בסיוע אווירי אמריקאי ושיתוף פעולה עם יחידות PKK ומיליציות יאזידיות, הצליחו לכבוש את החבל ההררי, ולהנחיל לחליפות דאע"ש את אחת התבוסות הקשות בתולדותיה. כיבוש סינג'אר לא רק גרע משטחיה של המדינה האסלאמית, אלא גם ניתק את הכביש הראשי המוביל בין שתי הבירות שלה, מוסול בעיראק וא-רקה בסוריה.

הניצחון הכורדי על דאע"ש, לאחר חודשים ארוכים של דשדוש במקום, העלה לתודעה הבינלאומית פעם נוספת את הבעיה הכורדית. הכורדים, קבוצה אתנית שמונה 30-32 מיליון נפש, דוברים קבוצה של דיאלקטים ממשפחת השפות האיראניות (העיקריים שבהם: קורמאנג'י, סוראני וזאזא) ומחזיקים במסורת עשירה של תרבות משותפת, תודעה אתנית חזקה וגם, בתוקף הנסיבות, היסטוריה טרגית של מרי והתנגדות. במאה ה-20, התחלקו הכורדים, מוסלמים סונים ברובם, בין ארבע מדינות לאום: טורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. כל אחת מהמדינות הללו, בדרכה שלה, ניסתה לכפות אחידות בתחומה ולדכא את השפה, התרבות והלאומיות הכורדית. כל אחת מהן, להוציא עיראק בדמדומי משטר סדאם, היתה חזקה מספיק בזירה האזורית והבינלאומית כדי לחסום כל תמיכה חיצונית משמעותית בבדלנות או אוטונומיה כורדית בשטחה.

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

מחולקת בין ארבע מדינות: מפת כורדיסטן

לפיכך, עד שנות התשעים הכורדים לא הצליחו לחצוב אי משמעותי של שלטון עצמי בהר הגרניט של מדינות הלאום החזקות שסביבם, אף כי ניסו לעשות זאת מספר פעמים. במחצית הראשונה של שנות הארבעים, למשל, ניצלו הכורדים באיראן את הכאוס ששרר במדינה במהלך מלחמת העולם השנייה, והקימו (בחסות סובייטית) רפובליקה קצרת ימים בעיר מהאבאד. אלא שאחרי הנסיגה הסובייטית מאיראן לא היה מי שיתמוך במדינה הצעירה, והיא קרסה כעבור זמן קצר. באזור הכורדי של סוריה (המכונה על ידי תושביו רוג'אבה), היו נתונים הכורדים עד לשנים האחרונות בצבת העריצה של משטר הבעת'. גם בטורקיה, עשורים של לוחמת מחתרת וטרור של מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) לא הצליחו לשנות או לרכך באופן משמעותי את מדיניות הדיכוי התרבותי והלשוני של אנקרה, עד ההפשרה החלקית מאד שחלה בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים. בעיראק, נאבקה המחתרת הכורדית, בהנהגתו הכריזמטית של מולא מוסטפא ברזאני, בשרשרת משטרים רודניים. אנשיו של ברזאני הצליחו לזנב, להציק ולפגוע בצבא העיראקי הכבד והמסורבל בלוחמת פגע וברח, אבל הם לא היו מסוגלים לכבוש שטחים לאורך זמן. מולא מוסטפא קיבל סיוע משמעותי מישראל (ובתמורה סייע להבריח יהודים בשביליה ההרריים של כורדיסטאן), וגם מאיראן, אולם זה פסק עקב הסכם איראני-עיראקי ב-1975. בכל המקרים הללו, הכורדים לא היו שחקנים חזקים די הצורך כדי לנצח ברמה האסטרטגית. כדי שהמבוי הסתום ישבר, שני גורמים מבניים היו חייבים להשתנות: היחס הבינלאומי לכורדים, ועוצמתן הדכאנית של מדינות הלאום שסביבם.

מנסים לסלול את הדרך לעצמאות, בינתיים ללא הצלחה; לוחמי פשמרגה וYPG בקובאני. צילום: Kurdishstruggle CC BY 2.0

האבן הראשונה נפלה ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. הטבח המחריד בחלבג'ה בסוף שנות השמונים, במסגרתו השמיד סדאם חוסיין אלפי כורדים בגז עצבים, כמו גם מעשי טבח שהתרחשו מיד לאחר המלחמה, הניעו את הקהילה הבינלאומית להכריז על אזור אסור לטיסה בחבל הכורדי של צפון עיראק. המטריה האמריקאית סייעה למחתרת הכורדית בעיראק (נקראת גם פשמרגה, מילולית: אלו שנמצאים לפני המוות), לחצוב לעצמה בפעם הראשונה אזור אוטונומי של ממש. נסיונות מהוססים ראשונים לבנות מדינה בדרך טבעו בדם ואש, כאשר ה-KDP (המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן( בהנהגת מסעוד ברזאני, בנו של מולא מוסטפא, התנגשה עם פלג יריב, ה-PUK (האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן) בהנהגת ג'לאל טלבאני. שתי המפלגות טבעו במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה לאורך רוב שנות התשעים. סדאם חוסיין נכנס לקלחת במיומנות, תמרן את הפלגים זה נגד זה וליבה את המלחמה בציניות האופיינית לו.

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

מולא מוסטפא ברזאני (רוכב במרכז)

אולם בראשית שנות האלפיים דעכה המלחמה, ושני הפלגים התחילו לשתף ביניהם פעולה מחדש. הפלישה האמריקאית ב-2003 נתנה לחבל הזדמנות נוספת – והפעם הכורדים לקחו אותה בשתי ידיים. הפלגים הקימו ביחד אזור אוטונומי עצמאי, שבירתו ארביל, וחילקו ביניהם את השלטון בחבל. במסגרת ההסכמים ביניהם, מנהיג ה-PUK טלבאני אייש את תפקיד נשיא עיראק – שהוקצה לכורדים – ואילו מסעוד ברזאני הפך לנשיא החבל האוטונומי. אולם דעיכתו של טלבאני עקב שבץ שלקה בו בדצמבר 2012, הותיר את מסעוד ברזאני כמנהיג הלאומי היחידי בזירה.

כיום מושלים הכורדים, בראשותו של הנשיא מסעוד ברזאני, באזור אוטונומי בצפון עיראק, הכולל את מחוזות ארביל, סולימאניה ודוהוק. קריסת מדינת הלאום העיראקית שיחקה לטובתם. לפתע, לא רק שלא היה צבא כבד שיתמודד מולם, אלא גם התדמית שלהם השתפרה פלאים. על רקע הבוץ המדמם והקטל הבלתי פוסק בעיראק, נחשבת כורדיסטן כאי של יציבות וליברליזם. האזור הכורדי בטוח יחסית, אפילו לתיירים, וכתבות מגזין עם תמונות של הרים ירוקים, מבצרים עתיקים, ערים מודרניות, חיי לילה תוססים ותנופת בנייה מיצבו את כורדיסטאן במערב כישות נבדלת משאר עיראק. ראש ממשלת כורדיסטן, נצ'ירבאן ברזאני, הדגיש את הדברים בראיון לעיתון בריטי. "כאן," הוא אמר, "זה לא בצרה", רמז עבה לעימותים בין שיעים לכוחות בריטיים בדרום עיראק, "אנחנו חברים שלכם." ההסברה הכורדית למערב הדגישה גם, באופן מוגזם משהו, את הליברליזם של הרוב המוסלמי בכורדיסטן ואת מעמד האישה הגבוה בחבל. כאשר הכורדים ספגו מספר תבוסות כואבות בראשית המלחמה עם דאע"ש, שחרר הצבא הכורדי למערב תמונות של לוחמות פשמרגה שנשבעו לנקום ברוצחי המדינה האסלאמית בשם בנות עמן והמין הנשי כולו. "התמונות של לוחמות הפשמרגה עם הצמות ובגדי ההסוואה, שאוחזות בנשק נגד דאע"ש, סייעו לשפר את התדמית הכורדית במערב יותר מכל דבר אחר בשנים האחרונות," כתבה קאלה סאלח, מומחית לפוליטיקה כורדית, ל-CNN. "עם אמהות ממרכז ארצות הברית שמפיצות בטוויטר תמונות של לוחמות כורדיות, הרבה יותר קשה לממשלות מערביות להסביר לבוחריהן את המדיניות הפושרת שלהם בעניין [הסיוע] לכורדיסטאן."

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

נכס הסברתי: לוחמות פשמרגה כורדיות

קריסת מדינות הלאום ושינוי היחס הבינלאומי סייעו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גם למיעוט הכורדי הנשכח בסוריה. ההידרדרות של המשטר הבעתיסטי של בשאר אל-אסד למלחמת אזרחים כוללת ב-2011, מוטטה את אשליית האחדות הלאומית הסורית, וסייעה לכורדים הסורים לחצוב אזור אוטונומי משל עצמם, בהנהגת יחידות ההגנה העממית (YPG), פלג כורדי שמאלי שקשור באופן הדוק ל-PKK בטורקיה. בניגוד למשטר השמרני והפרו-מערבי של ברזאני בארביל, שהצליח ליצור יחסים ידידותיים לא רק עם ארצות הברית, אלא גם עם ממשלתו החשדנית של ארדואן באנקרה, הכורדים בסוריה נחשבו בעיני טורקיה כטרוריסטים ואויבים מרים. גם במערב הם זכו בהתחלה לכתף קרה, בשל לחץ טורקי ומשום שה-PKK נמצא ברשימת ארגוני הטרור של מחלקת המדינה. בהקשר זה, שובר השוויון היה דווקא ארגון דאע"ש, שעלה במפתיע על הבמה בשנתיים האחרונות, עם כיבוש מוסול וא-רקה. הכורדים הסורים, שעליית דאע"ש איימה על עצם קיומם, נלחמו במדינה האסלאמית בקרבות בלימה הירואיים (הידועים ביותר הם בקרבת העיר קובאני), וזכו, בצדק רב, בהערצה של משקיפים רבים במערב. כמו בעיראק, התמונות של הנשים הלוחמות הכורדיות בקו האש היו קלף מנצח בתקשורת המערבית. יאמר גם שבסוריה, התמונות שיקפו מציאות משמעותית הרבה יותר מזו שבעיראק. אופיו השמאלי, הליברלי והחילוני של ה-YPG מאפשר יחס שוויוני בהרבה לנשים מאשר בחברה השמרנית יותר של כורדיסטאן העיראקית. כל התהליכים הללו הכתיבו שינוי, זהיר ומהוסס יחסית, בעמדה המערבית כלפי ה-YPG, וכעת מקבלים גם הכורדים הסורים סיוע מערבי במלחמתם כנגד דאע"ש.

זכו להערצה של רבים: לוחמי ולוחמות YPG במערכה על קובאני

המבצע האחרון בסינג'אר, פסגת השגיהם הצבאיים של הכורדים במאבק כנגד המדינה האסלאמית, היה במידה רבה פרוייקט משותף של הכורדים העיראקים והסורים, בסיועם של לוחמי PKK ומיליציות יאזידיות. הכורדים העיראקים, לפחות, קרובים לעצמאות יותר מאשר היו אי פעם בעבר. יש להם מדינה מתפקדת בפועל, צבא, פרלמנט וממשלה, חברה מגובשת וגבולות מוגדרים. אם אכן תהפוך ה"המדינה בדרך" של כורדיסטן למדינה של ממש, יתכן שהדבר יהווה תקדים גם לכורדים בסוריה. דא עקא, שמדינה כזאת אינה יכולה לקום ללא הסכמתן של טורקיה וארצות הברית, שלא נראית באופק. הממשלים האמריקאיים השונים, ובהקשר זה אין כל הבדל בין בוש לבין אובמה, לא מוכנים לסור מעיקרון האחדות העיראקית. טורקיה רואה בעצמאות כורדית, אפילו של משטר ארביל שנמצא עמה ביחסים ידידותיים, איום אסטרטגי ותקדים קטלני לכורדים בשטחה. מעל הכל, בחודשים האחרונים כורדיסטאן העיראקית נתונה במשבר חריף, כלכלי ופוליטי כאחד – שמאיים על עצם קיומו האוטונומי של החבל.

המשבר הכלכלי נעוץ בראש ובראשונה ביחסים המורכבים בין כורדיסטאן האוטונומית לממשלה המרכזית בבגדאד. המצב הבינלאומי מאלץ את הכורדים לשמור עם עיראק על יחסים של "לא לבלוע ולא להקיא". בפועל הם מתנהלים באופן עצמאי מעיראק, ויש להם מוסדות, חוקים וביקורת גבולות משלהם, אבל הם גם לא יכולים להתנתק לחלוטין, ותלויים בממשלה המרכזית של עיראק במספר תחומים משמעותיים, לרבות ייצוא סחורות. היחסים המתוחים בין ארביל ובגדאד עומדים בבסיס משבר המשכורות הקשה שמאיים על עצם קיומה של כורדיסטן. מחלוקת ארוכת שנים בין ארביל לבגדאד על חלוקת תקציבים וייצוא הנפט, הוביל לאמברגו נפט בפועל על כורדיסטן. במקביל, ירידת מחירי הנפט עקב התפתחויות כלכליות בינלאומיות נגסה גם בהכנסות מהנפט שהממשלה בכל זאת מצליחה לייצא בדרכים לא דרכים. הוצאות הביטחון הכבדות במלחמה עם דאע"ש לא מקלות על הממשלה הכורדית, והחוב שלה, לפי הערכות שונות, הגיע ל-17 מיליארד דולר באפריל 2015, וככל הנראה גדל מאז. המשבר הוביל להקפאה של תשלום המשכורות לעובדי המדינה וחיילי הפשמרגה. באוקטובר השנה, יצאו עובדי המדינה להפגנות ענק אלימות שאף הסתיימו באבדות בנפש. הפגנות מהסוג הזה, במהלך מלחמה שנתפסת על ידי רוב הכורדים כמלחמת קיום, מעידות כאלף עדים על עומק הייאוש של מגזרים שלמים ומשמעותיים בחברה.

images

המשבר הכלכלי משתלב במשבר פוליטי-חוקתי חריף ובעייתי לא פחות. הנשיא הותיק מסעוד ברזאני עבר כבר מזמן את המכסה המותרת של שתי קדנציות. מפלגות האופוזיציה, ה-PUK הותיקה, שתי מפלגות אסלאמיסטיות ותנועה ליברלית צעירה בשם גוראן (התנועה לשינוי), הצהירו שמבחינתם ברזאני לא יכול להישאר עוד בשלטון. המשבר הפוליטי מועצם עקב חוסר היכולת לארגן בחירות בשל המשבר הכלכלי, המלחמה מול דאע"ש ואי הסכמות על הליך הבחירות וטיב המשטר העתידי. ראש הממשלה, אחיינו של הנשיא נצ'ירבאן ברזאני, טען שבשל המשבר הפוליטי "האח מסעוד חייב להישאר בשלטון", אבל חלקים גדולים מהאוכלוסיה מסרבים לקבל את הטיעון הזה. במקביל למחאות נגד הקפאת המשכורות, פרצו בחבל הכורדי הפגנות המוניות כנגד המשך שלטונו של ברזאני, שחלקן הסתיימו בהרוגים. אחד ממנהיגי תנועת גוראן פוטר מתפקידו כשר בממשלה, ועל אחר – יושב ראש הפרלמנט יוסף מוחמד – נאסרה הכניסה לארביל. זאת בעוד כוחות הביטחון מגבילים אקטיביסטים ועיתונאים, וחלקים גדולים מהתקשורת נשלטים בידי הנשיא ברזאני ומקורביו.

תמונת המנהיגות בכורדיסטן, לפיכך, עגומה למדי, ומזכירה במידת מה את הדפוסים שראינו ברשות הפלסטינית בשנותיה הראשונות. כמו יאסר ערפאת, מסעוד ברזאני הוא מנהיג מזדקן, עוטה מדים שחי על אדי תהילת העבר הרומנטית שלו כלוחם מחתרת. לא לחינם הוא מציג את עצמו בראיונות כמי שמטייל בהרי כורדיסטאן לאור הכוכבים, לבוש במדי הפשמרגה הדהויים ובכיסוי הראש המסורתי, ומדבר עם בני עמו כאילו היה אחד מהם. גם כאן, כמו במקרה של ערפאת, מכסה תהילת העבר הרומנטית על מציאות חיננית פחות של נפוטיזם, שחיתות ובעיות אינספור בניהול הפנימי של המדינה – שחלקים משמעותיים בחברה ובאליטה הפוליטית הכורדית לא מוכנים להשלים עמן. עיתונאים כורדיים שדיברתי איתם בחודשים האחרונים, סיפרו לי בזעם כיצד מקורבים של ברזאני, אנשים ללא ניסיון צבאי, מקבלים דרגות צבאיות ומשכורות עתק, בעוד חיילי פשמרגה מן השורה לא מקבלים שכר במשך חודשים, וסובלים מבעיות באספקה של מזון וציוד. גם השליטה של הממשלה באמצעי התקשורת, ורדיפות של גורמי אופוזיציה, מכרסמים בתדמית הדמוקרטית של כורדיסטן.

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

מנהיג שנוי במחלוקת: נשיא האוטונומיה הכורדית מסעוד ברזאני

יהיה מוגזם, כמובן, להפוך את ברזאני לדחליל האשם בכל הבעיות הללו. ראשית כל, המצב הבינלאומי לא משחק לטובתו. נשיא טורקיה ארדואן, משיקוליו שלו, פוצץ את תהליך השלום עם ה-PKK ופתח במלחמה מחודשת נגד המחתרת הכורדית, שכוללת אף הפצצות של מעוזי גרילה בהרי כורדיסטאן העיראקית. עצם ההפצצות הללו, ובמיוחד מותם של כפריים כורדים, מתסיס את האוכלוסיה בכורדיסטאן העיראקית, ומעורר ביקורת הולכת וגוברת נגד מדיניותו הפייסנית של ברזאני. ומצד שני, הנשיא עשוי להזדקק לרצונו הטוב של ארדואן בכל מהלך עתידי לייצוא נפט עצמאי או אוטונומיה מוגברת, שלא לדבר על עצמאות מלאה. במקביל, הוצאות הביטחון הכבדות ומשבר המשכורות, שקשורים למלחמה בדאע"ש ולבעיות סבוכות עם הממשלה העיראקית, אינם תלויים בזהות האדם העומד בראש הממשל הכורדי. קשה לראות כיצד מנהיג אחר, אפילו אם יהיה צעיר, משכיל ולא מושחת, יוכל להתנהל טוב יותר בתנאים חיצוניים כל כך קשים.

שנית, גם הקובלנות החוקתיות נגד ברזאני אינם מדוייקות לחלוטין. אלו שטוענים הוא מפר את החוקה, למשל, נוטים לשכוח כי אין חוקה כזאת. טיוטת החוקה עדיין לא אושרה בידי הפרלמנט, וטרם הוקם בית משפט עליון שיוכל לפרש אותה. האופוזיציה, שמחזיקה ב-51% מהמושבים, לא מצליחה להתאחד, ואפילו בחירות טרם נקבעו, משום שהצדדים לא מצליחים להסכים על התנאים. הבעיה היא לא רק בעקשותם ואטימותם של חלק מהשחקנים הפוליטיים – אלא בהיעדר כללי משחק מוסכמים, בעיות שנובעות מההיסטוריה הכורדית והמבנה החברתי המפוצל שהיא מכתיבה.

בהעדר סיוע כלכלי מערבי מסיבי, פתרון המשבר עדיין לא נראה באופק. כורדיסטן העיראקית, שהוכרזה בעבר כמודל לעיראק כולה, החלק היציב היחיד במדינה, עדיין מצליחה לשמור על מראית עין של חיים נורמליים חרף בעיותיה הקשות. השאלה הגדולה היא עד מתי.

הגמד והטרול: צבא סוריה החופשי וההטרלה הרוסית בסוריה

בתוך הכאוס של מלחמת האזרחים הסורית, נראה צבא סוריה החופשי כגורם מרכזי ורב השפעה. האמריקאים מאמנים כוחות שלו ומזרימים אליו כסף, ולאחרונה גם הדוב הרוסי מחזר אחריו. יש רק בעיה אחת: אין באמת צבא כזה. ינשוף פוליטי-מדיני על נוכלים מתוחכמים, דיפלומטים רוסים והטרלה מסוגה עילית.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

 Russian-Troll

בחודשיים האחרונים, יצאו קובעי מדיניות רוסים בסדרה של הכרזות משונות שהרימו גבות לא מעטות בקרב משקיפים פוליטיים ודיפלומטיים. רוסיה של פוטין, שעל התערבותה במלחמת האזרחים הסורית כבר כתבנו, החליטה לדבר עם האופוזיציה החילונית לאסד, הידועה גם בשם "צבא סוריה החופשי" ולפתוח איתה במשא ומתן. סגן שר החוץ הרוסי, מיכאיל בוגדאנוב, שנחשב לארכיטקט העיקרי של מדיניות הקרמלין בסוריה, נפגש בפריז עם אדם בשם פאהד אל-מסרי, שהזדהה כדובר של צבא סוריה החופשי, ועוד שני מתווכים  – גנרל אמריקאי לשעבר ועיתונאי לבנוני. בעקבות הפגישה, הכריזה רוסיה שהיא מתכננת לשלב נציגים של האופוזיציה הסורית ה"מתונה" (היינו, זו שאינה שייכת לדאע"ש, ג'בהת א-נוסרה או קבוצות אסלאמיות קיצוניות אחרות) במהלכים פוליטיים הקשורים לעתידה של סוריה. לעין בלתי מזויינת, סדרת המהלכים הרוסיים הללו עשויה להיראות כתמרון מנצח. לא די שרוסיה נכנסה לואקום שארצות הברית הותירה אחריה במזרח התיכון, אלא שעכשיו היא גם "גונבת" את בעלי הברית האמריקאיים העיקריים בשטח – המורדים המתונים מצבא סוריה החופשי, ובאותו הזמן מתמודדת עם ההאשמות שהיא תומכת במשטרו העריץ של אסד ונלחמת באופוזיציה המתונה, במקום בדאע"ש.

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אדריכל המדיניות הרוסית בסוריה: סגן שר החוץ מיכאיל בוגדאנוב

אלא שבתסבוכת הסורית מסוכן מאד להתבונן בעין בלתי מזויינת. בפועל, המהלך הרוסי הוא אכן מתוחכם, אבל מסיבות אחרות לגמרי. ד"ר ארן לונד, חוקר סוריה מקרן קרנאגי, כתב לאחרונה רשימה מעמיקה, מטרידה ומשעשעת בו זמנית, ובו הראה כיצד המהלך הרוסי אינו קשור באמת לתמרונים דיפלומטיים או לשינוי המדיניות ברוסיה. למעשה, המטרה שלו שונה לגמרי: מדובר בהטרלה.

כדי להבין מה למעשה מנסים הרוסים לעשות כאן, מבאר לונד שתי סוגיות שונות. הראשונה, שכל מי שמתעניין במצב בשכנתנו הצפונית חייב להבין, הוא מה מסתתר מאחורי הכינוי "צבא סוריה החופשי". התשובה, כפי שתראו, מורכבת ומפתיעה למדי. השאלה השנייה היא מי הוא בדיוק פאהד אל מסרי, אותו דובר של הצבא החופשי שמשתף פעולה עם מהלכי התיווך הרוסיים. התשובה לשאלה הזאת מפתיעה עוד יותר.

ראשית כל יש לומר שהמלחמה בסוריה, בדומה למלחמה באפגניסטן שכבר כתבנו עליה רבות, היא מלחמה פסיפסית (mosaic war). במילים אחרות, לא מדובר במלחמה בין שני צדדים אלא בין עשרות רבות של קבוצות חמושות שמתאחדות ומתפלגות, משנות צורות ומחליפות שמות בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים, אתניים, דתיים, שבטיים, כלכליים ובעיקר אישיים. במלחמה הפסיפסית של אפגניסטן, השמות הגדולים כמו "ממשלה" ו"טליבאן", שעיתונאים שאינם מצויים בתסבוכת מרבים להשתמש בהם, הם בדרך כלל "מותג", מעין שם מטריה כללי שקבוצות מאמצות וזורקות בהתאם לצורך. איל מלחמה שהסתכסך עם איל מלחמה אחר יכול להחליט שמהיום הוא שייך ל"טליבאן", ומחרתיים לעבור לצד של הממשלה אם יראה בכך צורך, כל זאת בלי לשנות באמת את המדיניות המקומית שלו או לבקש רשות ממישהו. בסוריה, עוד יותר מאפגניסטן, קבוצות מקומיות מרבות להשתמש בשמות של "מותגים". צבא סוריה החופשי היא מקרה מובהק של "מותג" מסוג זה.

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

מותג, לא ארגון: חיילים באחת מקבוצות צבא סוריה החופשי

השם הרומנטי משהו "צבא סוריה החופשי" הופיע כבר בתחילת מלחמת האזרחים. בעוד אסד דיכא באלימות רצחנית את ההפגנות נגדו, החליטו מספר קצינים מהצבא הסורי לערוק לטורקיה ולהקים קבוצות אופוזיציה חמושות. אחד מהמפקדים הללו, קולונל אלמוני בשם ריאד אל-אסעד, פרסם סרטון יו טיוב שבו הוקיע את משטר אסד, והכריז על הקמתו של "צבא סוריה החופשי" ככוח העיקרי שיפיל את המשטר. אבל כפי שכותב לונד, אסעד מעולם לא היה יותר מ"מכשיר פקס" ששלח קומוניקטים לעיתונאים מערביים, ומעולם לא היתה לו שליטה, אפילו מזערית, על המתרחש בשטח בסוריה. אבל השם "צבא סוריה החופשי" תפס כמותג, וקבוצות חמושות שונות ומשונות החליטו להשתמש בו, בלי שום קשר לקולונל אסעד ולמפקדה הפיקטיבית שלו. ב-2012 הקימו הפטרונים הזרים של האופוזיציה הסורית מארה"ב והמפרץ מעין מפקדה מאוחדת בטורקיה, בראשותו של "רמטכ"ל", גנרל סלים אידריס. אולם גם למפקדה של גנרל אידריס לא היתה שליטה על המתרחש בשטח, והיא היוותה לכל היותר צינור להקצאת מימון מערבי ומפרצי לקבוצות חמושות שונות. ב-2014 היא קרסה לתוך עצמה ונעלמה לחלוטין. כיום יש נסיונות נוספים, של ארה"ב ושאר פטרוניה הזרים של האופוזיציה הסורית, להקים "מפקדות עליונות" של צבא סוריה החופשי, אולם בינתיים לא נראה שהם נוחלים הצלחה אמיתית.

המשותף היחיד לקבוצות שכונו "צבא סוריה החופשי" היתה שאף אחת מהן אינה כפופה לדאע"ש או לאל קאעדה, רובן לא נוטות לאיסלאמיזם קיצוני והן מקבלות סיוע, ישיר או עקיף, משני מרכזי אימון מערביים שנמצאים בטורקיה ובירדן, וידועים בקיצורים MOM ו-MOC. סוג שני של קבוצות שמשתמשות במותג "צבא סוריה החופשי" הן מיליציות ערביות שבטיות שכפופות ל"יחידות ההגנה העממית" (YPG), הצבא הכורדי של צפון סוריה. המיליציות הללו, רובן קטנות וחלשות, משרתות את הכורדים כארגוני פסאדה, שנועדו להוכיח של-YPG אין עוינות כלפי ערבים, ושיש בצפון חזית אתנית מאוחדת נגד דאע"ש.

Free_syrian_army_coat_of_arms.svg

בהעדר מטריה מאחדת אמיתית בין הקבוצות הללו, הכאוס חוגג. תיבות האימייל של עיתונאים מערביים, ערבים וטורקים מתמלאות מדי יום בקומוניקטים, מנשרים, הכרזות והצהרות של מיני "מפקדים", "גנרלים", "דוברים" ו"חברי ועדות עליונות" של צבא סוריה החופשי. רוב האנשים הללו הם גולים סורים. חלקם קשורים לקבוצה כזאת או אחרת, או לפחות מנתבים אליה מימון, או חברים בארגוני אופוזיציה אזרחיים, שאין להם הרבה השפעה על המצב בשטח. אחרים הם נוכלי אימייל ופייסבוק. פאהד אל-מסרי, השותף החדש של רוסיה, שייך לקבוצה האחרונה. מדובר למעשה בעיתונאי כושל שחי בצרפת כבר שנים רבות, והספיק לשרת אדונים רבים מספור, ביניהם רפעת אל-אסד, דודו האכזרי של בשאר שנמק מזה שנים בגלות. מסרי שלח מסרים לעיתונאים כדובר של שלל ארגונים, ביניהם "המטה המשותף" של צבא סוריה החופשי או "המרכז ללימודים אסטרטגיים, צבאיים ובטחוניים בסוריה", לרוב הצהרות לוחמניות נגד אסד וארגונים אחרים הפעילים במלחמת האזרחים. הביטחון העצמי והרטוריקה הלוהטת שלו קנו את אמונם של לא מעט עיתונאים, ביניהם נציגים של כלי תקשורת מרכזיים במערב, שלא טרחו לבדוק מי שולח להם הצהרות. כשהמטכ"ל של גנרל סלים אידריס (בתקופה שעוד היה קיים) ניסה להתנער מאל-מסרי, אותם עיתונאים פירשו את זה כ"קרע בהנהגת צבא סוריה החופשי", וכך חיזקו את מעמדו של מסרי אף יותר.

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

לא הצליח להתנער מאל-מסרי: גנרל סלים אידריס

למעשה, לרוב האנשים שהרוסים משתפים איתם פעולה כרגע אין שום השפעה על קבוצות צבא סוריה החופשי בשטח. ביניהם יש נוכלים כמו אל-מסרי, דמויות שוליים צבעוניות מלבנון, קצינים אמריקאיים תמהוניים בדימוס וכמה גולים סורים קשישים שנמצאים ממילא בחסות רוסית. השותפים היחידים למהלך שבאמת נמצאים בשטח הן יחידות "צבא סוריה החופשי" הערביות שכפופות לכורדים בצפון סוריה, שותפים ותיקים של הקרמלין בין כה ובין כה. לכן, אין לפרש את המהלך הרוסי כניסיון דיפלומטי רציני לסיים את המלחמה בסוריה או לשנות את מאזן הכוחות שלה באופן מהותי. אולי הוא יתפתח למהלך כזה עקב אירועים לא צפויים שיגרמו לכוחות רציניים יותר "לקפוץ על העגלה", אולם כעת ספק אם מי מהצדדים באמת מקווה לכך.

אולם כפי שכותב לונד בצדק, נוכל לראות את המהלך הרוסי באור שונה לחלוטין אם נסתכל על התגובה הרפה, ובמקרים רבים גם חוסר התגובה של המערב. מדוע דוברים של ממשלות מערביות אינן חושפות את מסרי ככלי ריק, ואומרות את האמת – שרוסיה אינה משתפת באמת פעולה עם "צבא סוריה החופשי" אלא עם שום דבר? פשוט מאד, כותב לונד. במקרה כזה, אנשים יתחילו לשאול מה זה בדיוק אומר להיות "חבר בצבא סוריה החופשי", מה אופיו של ה"צבא" הזה וממה בדיוק הוא מורכב. אם מסרי הוא נוכל, והוא אכן נוכל, מה אפשר לומר על שלל הפוליטיקאים חסרי ההשפעה, הדוברים, הלוביסטים, הגנרלים הספונים בלובי של מלונות בדרום טורקיה ושלל הקבוצות המקומיות שמוגדרות כ"צבא סוריה החופשי" על סמך קריטריונים שרירותיים ותמוהים, וסמוכות על שולחנו של המערב? המהלך הרוסי, בסופו של דבר, הוא תרמית שחושפת תרמית. "אחדים," מסכם ארן לונד, "קוראים זה דיפלומטיה. אני קורא לזה הטרלה מסוגה עילית."

 

פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון?

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

9757467834_4693999528

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

לא הפסידו במלחמה - חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

לא הפסידו במלחמה – חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

 

 

הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר

כלי התקשורת השונים, לרבות הינשוף, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש. אבל מה עם אחיו הקטן והאלים, ארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה? למרות שמדובר במועמד הרציני ביותר לשלוט בשכנתנו הצפונית לאחר עידן אסד, אנחנו יודעים עליו מעט מאד. לאחרונה התראיין מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לרשת אל-ג'זירה. בין תחזיות אופטימיות על המצב בחזית, לעג מר כלפי חיזבאללה ואיראן והאשמות נגד ארצות הברית, הדגיש ג'ולאני את ההבדלים המהותיים בינו ובין דאע"ש, הארגון שממנו צמח וכנגדו נלחם בשדה הקרב יותר מפעם אחת. מהם עקרונות הג'יהאדיזם המפויס של ג'ולאני, וכיצד הוא משפץ את שלושת העמודים של הג'יהאד העולמי מבלי לוותר עליהם? ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח ומסביר.

flag_of_the_al_nusra_front_svg_by_almuwahid-d801hbt

כלי התקשורת השונים, לרבות הבלוג הזה, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש והאסטרטגיה שלו. ספרים רבים בנושא הזה, חלקם טובים מאד, מתווספים מדי חודש לארון הספרים הג'יהאדיסטי העשיר גם כך. עם זאת, הידע על ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאדה העצמאית והנמרצת בסוריה, עשיר הרבה פחות. למרות שהארגון הזה והברית הצבאית שהוא ממלא בה תפקיד מרכזי, ג'ייש אל-פתח, כבשו שטחים נרחבים בסוריה לרבות הגבול עם ישראל, אנחנו יודעים מעט יחסית על מנהיגיו, האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו. לאור זאת, יש עניין מיוחד בראיון חדש, ארוך ומעמיק שקיימה רשת אל ג'זירה עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיגה המיסתורי של חזית נוסרה. בקול רך, ביישני לעיתים, פורש אחד משועי הג'יהאדיזם של ימינו את משנתו האידיאולוגית ואת פרשנותו למצב הצבאי והפוליטי בסוריה ובמזרח התיכון.

קול רך ומבוייש - מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

קול רך ומבוייש – מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין בפנים מוסתרות לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

הראיון, יש לומר, בעייתי משהו. המראיין המצרי, אחמד מנצור, אוהד מאד את הארגונים האסלאמיים, ונראה שבמהלך השיחה עשה מאמץ להציג את ג'בהת א-נוסרה באור חיובי ככל האפשר ו"להרים להנחתה" למרואיין. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מצדו, ראה בראיון הזדמנות לפנות לקהל מסויים וספציפי (ועוד נדבר על כך בהמשך), ולכן יש להתייחס לדבריו בביקורתיות הראויה. ובכל זאת, הראיון מרתק, ומלמד אותנו הרבה על האופן שבו ג'בהת א-נוסרה מעוניינת להיתפס ברבים, ובמידה מסויימת גם על האופן שבו היא רואה את עצמה. במיוחד, מעניין האופן שבו אבו מוחמד אל-ג'ולאני מנסה למתוח קו חד בין ארגונו לבין דאע"ש, בלי לנטוש את עקרונות הג'יהאדיזם. חרף נאמנותו המוצהרת לאל-קאעדה, הוא מתווה אסטרטגיה ייחודית של ג'יהאדיזם סלפי, שונה הן מזה של ארגון האם ובמיוחד מזה של המדינה האסלאמית. לפיכך, הראיון הוא הזדמנות מצויינת להבין ארגון צבאי חזק ויעיל, מועמד רציני מאד לשלוט בסוריה לאחר נפילת אסד, אבל גם את הגוונים והעקרונות האידיאולוגיים המאפיינים את ארגוני הג'יהאד בימינו.

הראיון, חשוב לומר, פונה בעיקר לקהל אסלאמי, אם לא ג'יהאדיסטי ממש. אבו מוחמד אל ג'ולאני אינו מעוניין למצוא חן בעיני ארצות הברית והמערב, אחרת היה מתכחש לאל קאעדה ולא מתפאר בקשרים עמה, כפי שהוא עושה בראיון. ובכל זאת, הוא כן מעוניין להבהיר למערב את כוונותיו ואת גבולות הגזרה של המאבק הג'יהאדיסטי כפי שהוא תופס אותו. מעל הכל, בעזרתה האדיבה של רשת אל-ג'זירה, ג'ולאני יוצר ווריאציות משלו לשלושת העקרונות העיקריים של הג'יהאד העולמי, המקובלים הן על אל קאעדה והן על דאע"ש  – סלפיזם, תכפיריות ומלחמת קודש. בקצרה, ג'ולאני מציע גירסה מרוככת, פשרנית ורגועה יותר לכל שלושת העקרונות, אולם מבלי לוותר עליהם – אפילו כמלוא הנימה.

download

סלפיזם ותכפיריות

הסלפיה, אידיאולוגיה דתית ותיקה שלבשה צורה חדשה בסוף המאה העשרים, עלתה לזירת הטרור הבינלאומי אך ורק בעשורים האחרונים. העיקרון הסלפי הבסיסי הוא דחיית המודרנה והאידיאולוגיות המיובאות מהמערב, תוך דרישה לשוב לתור הזהב הקדום של ימי הנביא מוחמד ותלמידיו הקרובים. הסלפים חלוקים על הזרם המרכזי של האסלאם הפוליטי, היינו – תנועת האחים המוסלמים וגרורותיה – בחוסר נכונות להתפשר עם המדינה המודרנית ובחוסר סבלנות מובהק לצעדים הדרגתיים. במקום לאמץ את מנגנוני המדינה ולאסלם אותם, הסלפיה דורשת לנתץ את הסדר הקיים ולבנות במקומו את החברה האסלאמית הקדומה של ימי הנביא. כאשר המדינה האסלאמית בעיראק, אחד הגלגולים הקודמים של דאע"ש, אסרה על תושבי מחוז אנבאר לאכול גלידה כי המאכל לא היה קיים במאה השישית לספירה, היא יישמה באופן קיצוני וביזארי משהו את העיקרון הזה.

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

עד סוף המאה העשרים העדיפו רוב הסלפים להתרחק מהפוליטיקה, שנתפסה בעיניהם כמקור של זיהום. אולם בעשורים האחרונים, ארגונים סלפיים פנו יותר ויותר לדרך הטרור, מתוך כוונה לנתץ את החברות הקיימות ולבנות אותן מחדש. אל-קאעדה, דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה, כל אלו ארגונים סלפיים (אם כי רוב הסלפים אינם שייכים לארגונים הללו או תומכים בהם בהכרח).

הארגונים הסלפיים המשתייכים לג'יהאד העולמי (אל-סלפייה אל-ג'יהאדייה), מעוניינים לבנות את החברה מחדש לפי פירוש מילולי של חוקי השריעה. בחברה הסלפית אין מקום אמיתי לכופרים, מלבד אולי נוצרים שמוכנים לשלם מיסים כבדים במיוחד – וגם להם אסור לקיים את דתם בפומבי. מיעוטים שצמחו מהאסלאם (עלוואים) או כאלו שנתפסים כעובדי אלילים (יאזידים) זוכים ליחס אכזרי במיוחד, ואין להם אלא להתאסלם או למות. היחס הסלפי למיעוטים דתיים הגיע לשיאו המזוויע בטבח היאזידים בעיראק בידי דאע"ש, ובחורבן המוחלט שהמיטו לוחמי המדינה האסלאמית על הקהילות הנוצריות העתיקות בסהר הפורה. גם לוחמי ג'בהת א-נוסרה לא טמנו את ידם בצלחת, והיו מעורבים ברדיפות קשות כנגד קהילות נוצריות בסוריה.

יחס מזוויע למיעוטים - פליטים יאזידים בעיראק

יחס מזוויע למיעוטים – פליטים יאזידים בעיראק

עיקרון התכפיריות, עיקר אמונה אידיאולוגי משותף לכל ארגוני הג'יהאד העולמי, גורס כי מוסלמים שאינם מקבלים את הפרשנות המילולית, הקיצונית של הדת אינם חוטאים סתם אלא כופרים הראויים לעונש החמור ביותר. העיקרון הזה, שנתפס כאיום על חברות המיינסטרים המוסלמיות, הוא שמזכה את דאע"ש ודומיו בקיטונות של רותחין וביקורת בכל רחבי העולם הערבי. הוא גם שסיפק הצדקות אידיאולוגיות לחלק גדול ממעשי הזוועה של המדינה האסלאמית, כמו למשל שריפת הטייס הירדני וטבח שבויי המלחמה הסוריים. ברגע שרוב המוסלמים מוגדרים ככופרים, מותר לטבוח בהם, והאכזריות הופכת להיות חסרת גבולות.

בראיון עמו, מדגיש אבו מוחמד אל-ג'ולאני את המפריד בין דאע"ש וג'בהת א-נוסרה על ידי ניסוח מחודש, מרוכך יותר, של עקרונות הסלפיה והתכפיריות. הוא בשום פנים ואופן לא מוותר עליהם, אך מוכן לדחות את יישומם משיקולים כאלה ואחרים, ובעיקר – להכפיפם לשלטון חוק בירוקרטי ולהפריד בינם לבין אכזריות סתמית. השנאה לדאע"ש בחוגים נרחבים, גם אסלאמיים, נובעים כאמור מהתכפיריות הקיצונית שלה, שיוצרת תחושה כי היא נלחמת בכל מי שאינו היא. מנהיג דאע"ש הכריז על עצמו כח'ליף, ולכן כל מי שלא מכיר בשלטונו הוא כופר ובן מוות בהגדרה. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לעומת זאת, לא הכריז על עצמו כח'ליף – ולכן פתוח לפשרות ולשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, אסלאמיסטיים ואפילו כאלו שאינם אסלאמיסטיים. ג'בהת א-נוסרה, הוא מדגיש בראיון, אינה נלחמת בכל העולם, אלא רק במשטר ובמי שתוקף אותה. שבויים מצבא אסד יזכו ליחס טוב, אם רק יניחו את נשקם. נוצרים ומיעוטים אחרים ייזכו להגנה אם יקבלו את שלטון ג'בהת א-נוסרה ובעלות בריתה.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חרף כך, ג'ולאני אינו מוותר על עקרונותיו הבסיסיים. בדבר אחד – הוא מדגיש – לא תהיה כל פשרה: השריעה תיושם במדינה החדשה ככתבה וכלשונה. ראשית כל, עלאווים אינם נכללים בכתב הסובלנות שהוא מציע. תחת משטר אסד, הוא מדגיש, העלאווים טבחו במוסלמים הסונים, וכדי לזכות במחילה עליהם לא רק למשוך את ידיהם מהמשטר, אלא גם "להכיר בטעויותיהם הדתיות", היינו – להפוך לסונים. הנוצרים ייזכו לפטור ממס הג'יזייה, עד שתוקם ממשלה אסלאמית מסודרת. כלומר, גביית המיסים המפלה של ג'בהת א-נוסרה תהיה במסגרת מנגנון מדינתי מסודר, ולא שוד רצחני כמו אצל דאע"ש.

חשוב יותר: אבו מוחמד אל-ג'ולאני חורג מעיקרון התכפיריות הקיצוני שאפיין ארגונים סלאפיסטיים וג'יהאדיסטיים בעבר. הוא אומר בתוקף, מספר פעמים, כי הכרזה על ציבורים מוסלמיים שלמים ככופרים היא טעות שאין לו חלק בה. מותר להכריז ככופר אך ורק על אדם ספציפי, לאחר חקירה ומשפט ובמסגרת שלטון החוק. כלומר, ג'ולאני מכיר בעיקרון התכפיריות, אבל רוצה להגבילו למישור האינדיבידואלי ולהכפיף אותו למנגנונים של מדינה מסודרת. הטיעון הזה נועד, ללא ספק, להפיג את החששות של גורמים אסלאמיים אחרים, בסוריה ומעבר לה, ואולי להשיג סיוע (גלוי, לפחות) מקטאר וטורקיה. אולם ספק אם הדבר יסתייע כל עוד ג'ולאני לא יתנתק פומבית מאל-קאעדה, צעד שהוא לא מוכן לעשות משיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד.

 

מג'יהאד עולמי לג'יהאד מקומי

מדובר כמעט במובן מאליו, אולם ארגוני הג'יהאד העולמי כולם מתאפיינים בדגש חזק, אובססיבי כמעט, על עיקרון מלחמת הקודש באסלאם, בלי כל ניסיון לרכך או לעדן אותו. במסמך היסוד של אל קאעדה, הכרזת המלחמה על היהודים והצלבנים, נכתב כי חובה על כל המאמינים להרוג יהודים ונוצרים באשר הם שם, הן אזרחים והן אנשי צבא. ההיתר להרוג אזרחים מבוסס דווקא על פרשנותה של אל קאעדה לרעיון הדמוקרטי. משום שאזרחי המערב בוחרים בממשלות שלהם, יש להם אחריות מוחלטת על המלחמה שאותן ממשלות מנהלות כנגד האסלאם. אולם הג'יהאד של אל קאעדה, בסופו של דבר, הוא לא רק הגנתי אלא התקפי, והמטרה שלו היא לגרש את צבאות המערב מהמזרח התיכון כצעד ראשון להקמת חליפות שתאחד את כל המוסלמים, ובסופו של דבר תכבוש את כל השטחים שהיו פעם בידיהם, לרבות ספרד אם לא יותר מכך. בעניין זה, המחלוקת בין אל קאעדה לדאע"ש היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית. שני הארגונים דוגלים בפיגועי טרור נגד אזרחים מערביים, אולם מבחינת אל קאעדה המלחמה במערב היתה תמיד עדיפות ראשונה, בעוד דאע"ש העדיף לבסס שלטון מדיני בשטחים ערביים מובהקים בעיראק ובסוריה.

בויכוח הזה, בוחר אבו מוחמד אל-ג'ולאני קו אסטרטגי ייחודי משלו. האסטרטגיה הזאת מתחילה, כפי שהבהיר הפרשן ארן לונד, אפילו בבגדים שבחר ללבוש בראיון. אל-קאעדה, כידוע, נוצרה והתגבשה באפגניסטן ובפקיסטן, והלבוש האופייני לארצות הללו הפך ל"מדים" המקובלים על מפקדי הארגון. אולם במקום השלוואר האפגני, בוחר ג'ולאני ללבוש בגדים סוריים, ובכך להדגיש את זהותו הסורית, הערבית והמקומית. היה אפשר לטעון שמדובר בקוריוז, אלמלא ג'ולאני היה מדגיש את אותו הקו בראיון. ג'יהאד היא מבחינתו חובה עליונה ושליחות חיים, אולם אך ורק בסוריה ובתוך גבולותיה. אין לו שאיפות בינלאומיות, הוא אינו מתעניין בזירה הבינלאומית ובשום דבר שקורה מחוץ לגבולות סוריה הקטנה, אפילו לא בלבנון. לא לחינם ישראל ופלסטין לא הוזכרו בראיון כלל. הוא אמנם מאיים במרומז בפיגועים ("כל האופציות פתוחות"), אבל רק כצעד הגנתי היה והמערב ימשיך להפציץ אותו.

בראיון, משתמש ג'ולאני בנאמנות לאל-קאעדה כמרכז מעורפל, טקטיקה שדנו עליה רבות כאן בינשוף. כקצין מבצעים לשעבר של דאע"ש בעיראק שהתנתק מארגון האם ובנה אימפריה צבאית משלו, ג'ולאני משתמש בסמכות הרחוקה של איימן אל-זוואהירי, מנהיג אל קאעדה, כדי להעניק לגיטימציה לקו העצמאי שלו. באופן אירוני, דווקא הצהרת הנאמנות לאל קאעדה נותנת לג'ולאני יכולת לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד, היא הופכת אותו לחלק מארגון עולמי, מעניקה לו לגיטימציה להתנתק מדאע"ש ומבדילה בינו לבין שאר אילי המלחמה ומנהיגי הכנופיות החמושות בסוריה. מאידך, זווהאירי הזקן, החלש והמרוחק לא יכול לשלוט בו באופן אפקטיבי, ובוודאי לא ירצה לריב עם מנהיג השלוחה החזקה והמוצלחת ביותר שלו.

מתקשה לשלוט באנשיו - מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

מתקשה לשלוט באנשיו – מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

לאור זאת, משתמש ג'ולאני בסמכותו של זווהאירי כחותמת גומי. מנהיג אל-קאעדה, הוא אומר בראיון, פקד על ג'בהת א-נוסרה להפיל את משטרו של בשאר אל-אסד, ולסלק מסוריה את הנשיא השנוא ובעלי בריתו מאיראן ומחיזבאללה. הפקודה הזאת תוחמת את פעילות החזית בגבולות גיזרה נוקשים, מנדט צר שגם לאל קאעדה עצמה יהיה אסור להרחיב בעתיד. בסוריה, מבהיר ג'ולאני, אין ג'יהאדיסטים שמתכננים פיגועים נגד המערב, בניגוד לטענותיה של ארצות הברית. יתר על כן, אפילו אם אל-קאעדה תריץ בעתיד פיגועים בינלאומיים כאלה, הוא לא ייטול בהם חלק. בכך, מנסה ג'ולאני להחזיק את המקל בשתי קצותיו: גם לשמור על נאמנות לאל-קאעדה, וגם להתנער מהמורשת הטרוריסטית והגלובלית של ארגון האם. במקום ג'יהאד עולמי, מציע ג'ולאני ג'יהאד מקומי.

עד כמה מבטאים השינויים בפרשנות של עקרונות הסלפיה, התכפיריות והג'יהאד הגלובלי תמורה אמיתית באסטרטגיה, ועד כמה הם מהלך יחצנ"י, קשה עדיין לדעת. בכל מקרה, רצוי לשים לב לאבו מוחמד אל-ג'ולאני ולג'בהת אל-נוסרה. כוח חדש קם מצפון לישראל, והוא איתנו, ככל הנראה, כדי להישאר.

מועדון הציד של דאע"ש: שובו של שכיר החרב הבינלאומי

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. קונסטנטינוס אריק סקרפילד, מרינס בריטי לשעבר שהתנדב להילחם נגד דאע"ש בשורות הצבא הכורדי, נהרג מפגיעת מרגמה, וארונו נמסר ברוב הדר למשפחתו על ידי לוחמי הפשמרגה. סקרפילד אינו היחידי. בתקופה האחרונה, מתנדבים עשרות רבות של מערביים להילחם בדאע"ש. ביניהם אפשר למצוא אופנוענים מקועקעים מהולנד וגרמניה, חיילי קומנדו בריטיים לשעבר ואפילו אישה ישראלית אחת. תנועת ההתנדבות הזאת היא קצה הקרחון של תופעה חדשה ומרתקת בהיסטוריה העולמית: שובו של שכיר החרב הבינלאומי. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר. 

לפני כחודש בערך, התקיים טקס מיוחד במינו בגבול סוריה-עיראק. לוחמים כורדים מה-YPG (יחידות ההגנה של העם – הכוח הכורדי הלוחם בצפון סוריה), חלקו כבוד אחרון ללוחם מרינס בריטי ממוצא יווני, שנסע לסוריה להילחם ביחד איתם נגד דאע"ש. ארונו של קונסטנטינוס אריק סקרפילד, בוגר הצבא המלכותי ויליד ברנסלי, דרום יוקרשייר, נעטף בדגלי כורדיסטן ובריטניה ונמסר ברוב טקס והדר למשפחתו. אמו של ההרוג אמרה כי בנה לא נהרג למען האינטרסים של ארצו, אבל "נלחם למען הערכים הבריטיים".

מתנדבים בריטים - מועדון הציד של דאע"ש

מתנדבים בריטים – מועדון הציד של דאע"ש

סקרפילד, שנהרג מפגז מרגמה בקרבות ליד העיר קמישלי, נסע להצטרף לכוחות הכורדיים ימים ספורים לאחר שעזב את הצבא הבריטי. הסיפור שלו הוא קצה הקרחון לפרשה מרתקת, שולית עדיין אך הולכת ומתגברת, של לוחמים מערביים – לרוב כאלו שאינם מוסלמים – שהולכים להילחם ביחידות כורדיות נגד דאע"ש. התרגלנו למתנדבים הפנאטיים שנלחמים בקבוצות ג'יהאד בכל רחבי העולם, אולם מתנדבי אנטי-ג'יהאד בינלאומיים, זו תופעה חדשה יחסית. "אני לא ימני ולא פשיסט, לא אנטי-מוסלמי ולא מתנגד לשום דת," אמר מתנדב בריטי אחר, לוחם קומנדו לשעבר שהזדהה כ"סמל טום", "אני אדם חופשי במדינה חופשית – חופשי להילחם למען החירות והדמוקרטיה. הפשעים המחרידים שלכם [דאע"ש] פגעו במוסר הפנימי שלי. לא אפגע במוסלמים שוחרי שלום, אבל הדברים שעשיתם מחליאים אותי […] ולפיכך אציע את כשרונותי לעם של כורדיסטן."

קונסטנטינוס אריק סקרפילד. קרדיט: Huffington Post

סמל טום וחבריו, שמונה במספר, קוראים לעצמם IVFOR (צבא המתנדבים הבינלאומי), אבל רבים מהם מתהדרים בקעקוע מחוספס יותר על הזרוע: "מועדון הציד של דאע"ש". הם התאמנו בבריטניה מדי יום, קנו מדים מיוחדים ואף עיצבו לעצמם סמל של חרב על רקע ברק. כדי להגיע לסוריה גייסו 13,000 פאונד בריטי, והם מצהירים בגלוי כי הקבוצה שלהם פתוחה לכל מתנדב דובר אנגלית, ללא קשר לארץ המוצא שלו. הסיסמה של מועדון הציד היא: Cita et Certa, "מהיר ומהימן". סמל טום וחבריו מתכננים לעזוב בעוד מספר שבועות לכורדיסטן, שם יצטרפו ללגיון הזרים הכורדי, יחידת "האריות של רוג'אבה" המכילה כמה עשרות מתנדבים (כמאה זרים סך הכל משרתים בכוחות הכורדיים בסוריה ועיראק), ונמצאת לפי המסופר תחת פיקודו של האמריקאי ג'ורדן מטסון. מטסון, פועל אריזה וטוראי לשעבר בחיל הרגלים האמריקאי, הפך אצל הכורדים למפקד – דוגמא קלאסית למוביליזציה חברתית מהירה בזמן מלחמה.

ג'ורדן מטסון

אלו המצטרפים למלחמה כנגד דאע"ש שייכים לעיתים קרובות לשוליים של החברה המערבית. באוקטובר 2014 התבשרנו על כנופיות של "אופנוענים מקועקעים" מהולנד וגרמניה, כגון ה-Median Empire Motorcyclub מהעיר קלן. "בזמן שאחרים מברברים ומברברים," נכתב בעמוד הפייסבוק של המועדון, "הבחורים שלנו נלחמים בחזית". האופנוענים הגרמנים הצטרפו בשדות הקרב לעמיתים הולנדים, חברים בכנופיית האופנוענים No Surrender. רון, אופנוען הולנדי, סיפר בראיון לטלגרף  שלא היה יכול לשבת על הספה בבית ולצפות בזוועות שמחוללים אנשי דאע"ש בבני המיעוט היאזידי. יש לו רקע וניסיון בלחימה, הוסיף – והוא מעוניין להצטרף למערכה.

הציבור בארץ נחשף במיוחד לסיפורה של ג'יל רוזנברג, ישראלית-אמריקאית וחיילת צה"ל לשעבר, שהתנדבה אף היא להילחם בשורות הפשמרגה הכורדית בצפון עיראק. רוזנברג תפסה כותרות, במיוחד, לאחר שדאע"ש הפיץ ידיעות שקריות שנפלה בשבי. בפועל, היא ככל הנראה משרתת בבסיס עורפי בתפקיד תומך לחימה. רוזנברג הורשעה בעבר בהונאת קשישים, ונראה שעבורה הלחימה בשורות הכורדים, מעבר למניע האידיאולוגי, היא מעין דרך אישית לשקם את כבודה. "בשיחות ביננו התרשמתי שג'יל עשתה תיקון," אומרת א', חברתה הישראלית של רוזנברג, "וקיבלה החלטה מודעת להפנות את מאמציה למקום שבו זקוקים לה. אף אחד לא כיוון אקדח לראשה והיה לה את החופש האמיתי לבחור. היא ידעה שהכורדים יעריכו את המאמצים שלה."

ישנן מספר דרכים להסביר את תופעת המתנדבים המערביים לפשמרגה. ראשית כל, אסור להמעיט בחשיבות המניעים האידיאליסטיים. כאשר סמל טום ואחדים מהאופנוענים מציינים את הזוועות כנגד הכורדים והיאזידים שרואים בטלוויזיה, סביר להניח שאלו באמת ממלאות חלק חשוב במניעיהם לעזוב את החיים הנוחים במערב ולהצטרף לחזית בסוריה או עיראק. אולם אנשים רבים מספור מזדעזעים עקב הזוועות שהם רואים בטלוויזיה, ורובם מסתפקים בגינוי מילולי, או לכל היותר תרומה או הנפת שלט בהפגנה כלשהי. אלו שמחליטים להצטרף למאבק כנגד דאע"ש, עושים זאת בין היתר משום שזו אחת הדרכים להיות גיבור בעולם פוסט-הירואי, במיוחד עבור אנשים שנמצאים בדרך כלל בשולי החברה. התושב הממוצע בעיר מערבית, אחרי הכל, אינו מחבב במיוחד כנופיות אופנוענים, וקודים של גבורה וגבריות נחשבים בעיניו לרוב כחוליגניות ותו לא. הצטרפות למלחמה כנגד דאע"ש, לעומת זאת נחשבת כמטרה נעלה גם בעיני אנשים שלעולם לא יעשו זאת.

גיבורים בעולם פוסט-הירואי. כנופיית האופנוענים No Surrender

כל צעיר מערבי יכול, כמובן, להצטרף לצבא של המדינה שלו. אם הוא אמריקאי או בריטי, יתכן גם שיגיע לתפקידי לחימה בעיראק או במקומות אחרים. אולם קשה להיות "גיבור" בצבא מערבי. הצבאות הללו הם גדולים ובירוקרטיים, מערכות ענקיות וסבוכות שקשורות באינטרסים פוליטיים מורכבים, שרשרת פיקוד אנונימית ומשמעת נוקשה. מה גם שפעילותם בחזית מוגבלת על ידי אינספור חוקים, נהלים, והדינים המעיקים של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בראיון, ביקר אחד המתנדבים את צבאו וממשלתו שלו, כאשר אמר כי "מדיניות חוץ לקויה, ממשלה חלשה וחוק חלש הניחו לגירסה פרברטית וסרטנית של אסלאם להתפשט לחופים שלנו." עבור בוגרי הצבא הבריטי, ההצטרפות לפשמרגה היא חידוש מרענן: כוח קטן יחסית, אינטימי, שאינו כבול באינספור חוקים ונהלים ונלחם למען מטרה הירואית וצודקת מעין כמותה.

התופעה הזאת, שנראית שולית כרגע, היא קצה הקרחון של תנועה מרתקת מעין כמוה בהיסטוריה העולמית. היסטוריונים צבאיים טוענים כי בתקופה המודרנית, עברה הלחימה המערבית שינוי הדרגתי אך דרמטי. בעת החדשה המוקדמת, לוחמים מקצועיים היו לעיתים קרובות שכירי חרב והרפתקנים, שהשכירו את שירותם לכל המרבה במחיר או למלך שהזדהו איתו. אפילו קצין כמו האסטרטג הפרוסי הנודע פון קלאוזביץ, שאהב את מולדתו, שירת למשך זמן ארוך בצבא הרוסי כנגד מלכו שלו, זאת משום שהתנגד לברית עם נפוליאון. בתקופה המודרנית, לעומת זאת, הלוחמים הפרועים של העת החדשה המוקדמת הפכו בהדרגה לחיילים. החייל, בניגוד ללוחם, כבול למערכת בירוקרטית ונלחם אך ורק עבור המדינה שלו ולמענה. אפילו מתנדבים בינלאומיים במאה העשרים, כמו המתנדבים הפשיסטיים והקומוניסטיים במלחמת האזרחים בספרד, הונעו למעשה בידי מדינות מסודרות (גרמניה, איטליה וברית המועצות). החוק הישראלי, שאוסר על אזרחי המדינה להילחם בצבא זר שאינו צה"ל, אפילו אם מדובר בצבא ידידותי, הוא הד למגמה המודרנית הזאת.

נעלמו בתקופה המודרנית: שכירי חרב במלחמת 30 השנה

אולם בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וביתר שאת במאה ה-21, אנו עדים לתנועה בכיוון ההפוך. הסנוניות הראשונות, ככל הנראה, היו במאבקים של המלחמה הקרה בדרום אמריקה, בזירה הפלסטינית ובעולם המוסלמי. טרוריסטים ומהפכניים מקצועיים, כמו קרלוס התן, צ'ה גווארה או שיגנובו פוסאקו (מייסדת הצבא האדום היפני ומתכננת הטבח בשדה התעופה לוד), נעו מזירה לזירה, ממאבק מהפכני למאבק מהפכני, בלי שום מחוייבות למדינות שמהן באו. המתנדבים המוסלמים שנהרו לזירות עימות כמו אפגניסטן, ומאוחר יותר צ'צ'ניה ועיראק ומומנו בכסף סעודי, יצרו את הבסיס לתופעת הג'יהאדיזם הבינלאומי של ימינו. אלו המגיעים לשרת אצל דאע"ש שורפים את הדרכונים שלהם, ובכך מצהירים בפומבי שאין להם שום מחוייבות למדינה או לאומה – רק לאידיאל החליפות העולמית. בריגדות של שכירי חרב זרים מסתובבים, נחילים נחילים, בערי סוריה ועיראק הכבושות בידי דאע"ש. לעיתים קרובות, שכירי החרב/מתנדבים הללו מתייחסים לאוכלוסיה המקומית ככוח כובש לכל דבר.

התופעה הזאת, כמובן, אינה מוגבלת לדאע"ש. מעבר לתנועה השולית יחסית של מערבים אידיאליסטיים שנלחמים בצבא הכורדי, יש לשים לב לחברות האבטחה האמריקאיות, כגון Blackwater, שמילאו בעיראק תפקידים קרביים. האנשים הללו, שחלק מהם הורשעו בפשעי מלחמה נגד עיראקים, אינם מתנדבים אידיאליסטיים, אלא שכירי חרב לכל דבר. לכך מתווספת התופעה המתרחבת של צבאות פרטיים של תאגידים (גם הם תחת התווית של חברות אבטחה), שממלאים תפקידים קרביים במיני מקומות פרועים בעולם השלישי. גם כאן, לא מדובר בהתפתחות חדשה לחלוטין. אפילו בארצות הברית של המאה התשע עשרה, סוכנויות בילוש פרטיות כגון פינקרטון הפעילו צבאות פרטיים כנגד שוברי שביתה. אולם התפרקות המדינה באזורים נרחבים בעולם, והיחלשות הזהות הלאומית באזורים נרחבים יותר, גורמות להרחבה ניכרת של תופעת שכירי החרב הבינלאומיים. אם התקופה המודרנית התאפיינה בסדר הולך וגובר, בהפיכה של לוחמים פרועים לחיילים ממושמעים ובמונופול של המדינה על אלימות פוליטית, כעת אנחנו נעים בכיוון ההפוך. לחובבי הסדר הבינלאומי, העתיד אינו מבשר טובות.

אש זרה

מגרמניה ורוסיה הקפואות ועד רואנדה הלוהטת, הדם הוא אחד מבני הלוויה הקבועים של המהפכה. מתי זה קורה? ינשוף היסטורי חושף את הקשר הנסתר לאנרגיה פוטנציאלית הטמונה בבני אדם באשר הם. האם ניתן לנצלה לתועלתו של מישהו, ואיזו יד נעלמה עלולה להפיק עוצמה מהאירועים?

images

ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים.  הרוח פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים.  כהרף-עין התמזגו השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.

 "נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"

 אלכסנדר פושקין, בת הקפיטן

 

נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל, היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של ערבית, ומַרס, אדום ורועד.

 מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה (מרוסית: נילי מירסקי)

במהפכות עצורה אנרגיה; אנרגיה סוחפת ומשחררת שמסנוורת את העין ומרטיטה את הלב. זו אולי הסיבה שרבים כל כך מתרגשים עד דמעות כאשר הם חווים מהפכה מיד ראשונה, במיוחד אם אינם נדרשים לשלם את מחירה. בראשית המהפכה הצרפתית, התפעם הסופר הגרמני הדגול וולפגנג יוהן פון גיתה, וחש שהאנושות נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. המהפכה הבולשביקית נראתה לרבים כטרקלין המבוא לגן עדן עלי אדמות. המהפכה הגרמנית של 1919, שעוד נשוב אליה, עוררה אף היא תחושות של התרוממות רוח במשקיפים רבים. סבסטיאן הפנר, משפטן צעיר שהפך לימים להיסטוריון, נזכר כעבור שנים איזה עונג עצום שאב מפירוק הסדר הקיסרי הקיים, וכיצד אחז בו הזעם כאשר הבין שהסוציאל-דמוקרטים, בירוקרטים אפרוריים שכמותם, אינם מעוניינים לרסק את החברה הישנה עד היסוד. הפנר לא היה מהפכן או פעיל פוליטי – סתם אדם רגיל שחי בזמנים מהפכניים. ואת ההתפעמות שאחזה בכותבים מערביים רבים מספור בתחילת האביב הערבי, כולל מומחים למזרח התיכון, חווינו כולנו. חלקם לא התפכחו ממנה עד היום, אפילו כאשר הפך האביב לחורף קפוא במקומות מסויימים, ולסתיו בוצי ומדמם באחרים.

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת - כרזה מהפכנית

אנרגיה מלהיבה ומשלהבת – כרזה מהפכנית

אכן, הדם הוא בן לוויה תדיר של המהפכה, ועוצמת זרימתו עומדת לעיתים קרובות מדי ביחס לישר להתלהבות המהפכנית. לפעמים אפשר להנות מהאנרגיה בלי לסבול משפיכות דמים. מסיבה זו בדיוק, פסוודו "מהפכות" במדינות דמוקרטיות, כגון תנועות המחאה בשנות השישים או "לכבוש את וול סטריט" בימינו, מעוררות התלהבות רבה כל כך. השותפים והצופים יכולים ליהנות מהאקשן, מבלי לשלם על כך מחיר. גם מהפכות אמיתיות, בעיקר אלו שמסתיימות מהר, עשויות להצליח בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום. הרסטורציה של מייג'י, המהפכה הסמוראית של יפן ב-1868, ומהפכת תחריר במצרים הן דוגמאות מצויינות. אבל אפילו מהפכות כאלו (והדבר נכון בשני המקרים שהזכרנו) עלולות להוביל לגלי הדף קשים שיגרמו לסבל, קורבנות ודם בשנים שלאחר מכן. מהפכות אחרות, כגון המהפכה הצרפתית, לוו בטרור ורצח כבר מראשיתן. וגרועות מכולן הם המהפכות שמובילות למלחמת אזרחים. אלו כמעט לעולם אינן מסתיימות ללא רצח המוני וטראומה ממושכת. במקרים מסויימים, כגון מלחמת האזרחים ברואנדה, הן עלולות להוביל אפילו לג'נוסייד.

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום - הרסטורציה של מייג'י

בלי שפיכות דמים בקנה מידה עצום – הרסטורציה של מייג'י

רואנדה – אחד מפרשות רצח העם המזוויעות והכואבות ביותר בעולם שלאחר השואה – מעלה שאלות קשות במיוחד. בניגוד למה שחושבים רבים שאינם מתמצאים באירועים, לא מדובר היה בהתפרצות ספונטנית של שנאה שבטית פרימיטיבית, אלא ברצח עם מודרני ומתוכנן לפרטיו. כרגיל, הוא נפתח במהפכה. בלילה אחד עקוב מדם, תפסו קיצונים מאומת ההוטו את השלטון במדינה, וחיסלו את כל המתונים ושוחרי השלום, פוליטיקאים ואנשי צבא, בעדה שלהם עצמם. לאחר מכן, התערבו נציגיהם בכל מקום ואתר, כדי לוודא שבני ההוטו משמידים את הקבוצה האתנית היריבה, טוצי, באופן מוחלט, מהיר ויסודי.

חלקם של האזרחים הפשוטים בג'נוסייד מקפיא את הדם אף יותר. מחוללי הטבח לא היו רק איכרים בורים או אנשים פרימיטיביים. ביניהם היו מורים ששחטו את תלמידיהם, רקדני בלט מקצועיים או עירוניים מתוחכמים שהרגו את בני משפחתם המורחבת. לפני הג'נוסייד, כל אלו לא היו בהכרח אנשים רעים באופן חריג. ומי שחושב שתופעות כאלו קיימות רק באפריקה, טועה. כולנו מכירים את רצח העם המסודר והממושמע של השואה, אולם גרמניה ידעה מעשי זוועה גם כעשרים שנים לפני כן, במהלך המהפכה הרפובליקאית של 1919. אזרחים סקסוניים מהוגנים, שבימי הקיסרות היו מפנים את מקומם בכרכרה לזקן, השתתפו במעשי לינץ' המוניים, כדוגמת האספסוף המשולהב שהטביע בנהר את שר המלחמה של סקסוניה. ותיקי מלחמה שאורגנו בגדודים חופשיים ("פרייקורפס") ביצעו מעשי רצח ואונס מסמרי שיער בנשים קומוניסטיות שנפלו בשבי, שכללו עינויים באמצעות להביורים. תופעות דומות, ואף גרועות בהרבה, התחוללו במלחמות האזרחים שליוו את המהפכות ומלחמות האזרחים ברוסיה (1917-1921) ובסין (1911, 1946-9). השאלה המטרידה והמעניינת כאן, היא כיצד מצב מהפכני עלול להוביל אנשים רגילים, מתרבויות רבות ושונות, לבצע מעשים שבימים כתיקונם הם נחלת חלקם של אחרוני הפסיכופטים.

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן - גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי

ג'נוסייד מודרני ומתוכנן – גולגלות ממוזיאון רצח העם בקיגאלי, רואנדה

תשובה אפשרית קשורה לאנרגיה הפוטנציאלית שטמונה בבני אדם. התבוננות במהפכות מנקודת הראות הזאת תוכל ללמד אותנו מדוע במקרים מסויימים אירועים מהפכניים מסתיימים עם נזק מועט יחסית, ומדוע – במקרים אחרים – אנו חוזים במעשי רצח מצמררים באכזריותם. בביטוי "אנרגיה פוטנציאלית" אני מתכוון לרגשות שליליים, כעסים וסכסוכים שאינם באים לידי ביטוי אלים כל עוד עומד הסדר החברתי על כנו. כל מי שבא במגע עם פוליטיקה עירונית, למשל, יודע כמה יריבויות, שנאות ואנרגיות שליליות רוחשות בין השחקנים המקומיים השונים. כל אחד שנעשה לו עוול, או סבור שעשו לו עוול, יודע איזו התפרצות פנימית של רגשות עלולה להתעורר אפילו מפגישה אקראית עם המעוול, במיוחד אם נאלצים לראות אותו מדי יום ביומו. האנרגיה הפוטנציאלית הזאת חזקה אלף מונים בתנאים של סכסוך פוליטי, אידיאולוגי, אתני או דתי.

לרוב, מוסרות החברה עוצרות את האנרגיה הפוטנציאלית ומונעות ממנה מלהתפרץ. דמוקרטיה, שמוסרותיה רופפים יחסית, עובדת בדרך כלל בחברות שבהן האנרגיה הפוטנציאלית נמוכה. חברות ששסועות בסכסוכים דתיים ושבטיים, כגון לוב, עיראק וסוריה שלפני המהפכה, זקוקות למוסרות חזקים יותר על מנת לספוג את האנרגיה הפוטנציאלית. כל מהפכה, מעצם הגדרתה, פוגעת במוסרות הללו. התרופפות הסדר וההתלהבות האנרגטית מחלישות את אילוצי הסדר, וגורמות לאנשים לשחרר אנרגיה פוטנציאלית גם באופנים שאינם קשורים ישירות למטרות המהפכה.

לפעמים, המהפכה מסתיימת מהר, והתפרצות האנרגיה הפוטנציאלית נבלמת באיבה. הדבר דומה לאש שפורצת בין חביות דלק, אך כבה לפני שהן ניצתות. לפעמים, כמו ברואנדה, מצב של מהפכה ומלחמת אזרחים משחרר אנרגיה פוטנציאלית דו קוטבית: סכסוך בין שתי קבוצות אתניות שחורג מכל רסן. התערבותה של ממשלת הג'נוסייד התירה את כל המוסרות, ושחררה את השנאה של קבוצה אחת לאחרת, תגובת שרשרת שהובילה אנשים מן השורה לטבוח בחברים, שכנים ואפילו בני משפחה. אבל בכל זאת, מפני שהאנרגיה ההרסנית השתחררה בין שתי קבוצות בלבד, היה קל יותר לאחד את המדינה לאחר שהסתיימה המלחמה. משטר הטוצי החדש (דיקטטורי, כמובן, כי רק כוח מרסן חסר עכבות יכול להחזיר את השד לבקבוק) הצליח לבנות מחדש דו קיום בין הקבוצות. המשימה היתה קשה אך אפשרית, כי מדובר אחרי הכל בשני צדדים ניצים. היא קשה בהרבה כשמספר הסיעות הלוחמות גדול יותר.

כמו בסוריה, לדוגמא. האירועים בשכנתנו מצפון הם דוגמא מובהקת למלחמה של קבוצות רבות זו בזו, אנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית שהשתחררה ממצב של מרד לאומי. המהפכה התחילה, כזכור, במחאות מים במחוז הדרומי דרעא, המשיכה בהפגנות המוניות נגד משטר אסד שדוכאו באכזריות, והגיעה לשיאה בעריקה של קציני צבא שהקימו ארגון מורדים מזויין בשם "צבא סוריה החופשית". עד אותה הנקודה, היו שני צדדים במהפכה: השלטון והמורדים. אולם כמו תמיד, אלו שהתרגשו עד דמעות מהמהפכה הסורית שכחו את נוכחותה הנסתרת של האנרגיה הפוטנציאלית. שנים של דיכוי אכזרי, הלשנות הדדיות, רודנות של מיעוטים ושנאות כבושות שחררו רגשות שנאה עזים לכל הכיוונים האפשריים. אנשים חשו שהתרופפות הסדר מאפשרת להם "לסגור חשבונות" עם אלו ששנאו ממילא, וכך הידרדרה המדינה למצב של מלחמת הכל בכל. כשאנרגיה פוטנציאלית רב קוטבית מסוג זה משתחררת, תיקון המצב קשה מנשוא, ולפעמים בלתי אפשרי.

בהערת אגב נציין, שיש דמיון רב בין ההתפרצות הרב קוטבית בסוריה למלחמת אזרחים אכזרית שהתרחשה ביפן ב-1467. בקונפליקט הזה, שנודע לימים כ"מלחמת בונין", מריבה בין שתי משפחות גדולות בקיוטו הדליקה את הארץ כולה, משום שהיא עוררה שנאות כבושות בין אינספור גורמים חמושים שלא היו קשורים ישירות לסכסוך המקורי. התוצאה היתה מלחמת הכל בכל שנמשכה כ-150 שנה וגרמה לסבל בל יתואר, עד איחודה המחודש של יפן בשנת 1600.

התפרצות רב קוטבית - מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

התפרצות רב קוטבית – מפת הסיעות הלוחמות בסוריה

ולבסוף, ישנו מצב ייחודי ואירוני במיוחד: לפעמים מצליח גאון זדוני מסוג כלשהו לנווט את התפרצות האנרגיה הפוטנציאלית ולנצל אותה כמקור עוצמה. סטלין, למשל, ידע להכות בחלקים שונים של החברה והמפלגה, וליצור מלחמת הכל בכל ששדרגה אותו למעמד של אל למחצה. דוגמא לשימוש כזה באנרגיה פוטנציאלית הוא משפטי הראווה שנוהלו כנגד מנהלי קולחוזים (חוות ממשלתיות קולקטיביות) בשנות השלושים. ראשית, מינה משטר סטלין את אותם פקידי מפלגה, שרדו באיכרים ביד קשה וכך יצרו אנרגיה פוטנציאלית עצומה של כעס ושנאה. כשהגיע הזמן, הועמדו אותם מנהלים למשפט, וקורבנותיהם (אלו ששרדו) הובאו להעיד נגדם. העדויות על פשעיהם של מנהלי הקולחוזים היו לעיתים קרובות אותנטיות, וכך הצליח סטלין – האחראי למצב מלכתחילה – ליצור לעצמו תדמית של אל מיטיב ואל נקמות בעת ובעונה אחת. משטרו של סטלין היה חזק כל כך לא רק משום שמעולם לא ידעת מתי תגיע אליך לולאת התליין, אלא משום שהדיקטטור הסובייטי ידע לנצל באומנות את השנאה, או האנרגיה הפוטנציאלית, שנוצרה בתווך בין חלקים ומגזרים שונים של החברה.

ניצול אומנותי של שנאה - משפט ראווה סטליניסטי

ניצול אומנותי של שנאה – משפט ראווה סטליניסטי

מאו דזה דונג, האב המייסד של סין הקומוניסטית, הוא דוגמא נוספת לרודן שהתמחה בניהול וירטואוזי של אנרגיה פוטנציאלית. לממשלות סיניות, הן קיסריות והן רפובליקאיות, היה קשה "לחדור" לכפרים הסיניים, שהתנהלו לפי חוקים ומסורות משלהם ונטו לחשוד ברשויות שבאו מבחוץ לכפות חוקים ולאסוף מיסים. הקומוניסטים הסינים היו הראשונים שהצליחו לחדור לכפר הסיני, למוסס אותו ולשבור את האוטונומיה שלו. פקידי המפלגה, שלמדו להכיר את הכפרים, הצליחו לנצל את האנרגיה הפוטנציאלית שהיתה קיימת בכל אחת מהקהילות. לאחר שנים של ניסוי וטעייה, הבינו שליחי המפלגה הקומוניסטית מי שנוא ומי אהוד בכפר, מי מסוכסך עם מי ואלו דמויות אפשר לרתום לשירות השלטון החדש. הם הגיעו לכפרים עם רשימה מוכנה של "רעים" שניתן להתעלל בהם ולשדוד את רכושם: קולאקים, בעלי אדמות, משתפי פעולה או "בריונים מקומיים". ההגדרות הללו השתנו בהתאם למצב, ואיכרים למדו לנצל אותן כדי להיפרע מיריביהם בתוך הקהילה פנימה. המלחמה הפנימית שנוצרה סייעה לקומוניסטים לקשור את הכפר בעבותות של נאמנות לבייג'ינג, על ידי ניתוץ המבנים החברתיים שסייעו לו לשמור על לכידותו. במהפכת התרבות שכלל מאו את ניצול האנרגיה הפוטנציאלית עד כדי שלמות. המלחמה האכזרית בין הסיעות הקומוניסטיות השונות סייעה ליו"ר לתמרן אותן זו כנגד זו, ולמצב את עצמו כאל חי, שמילה ממנו יכולה להכריע מאבק דמים ולחרוץ גורלות. שלטון מאו נשמר עד יומו האחרון, אבל המחיר לחברה הסינית היה כבד מנשוא.

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מחיר כבד מנשוא- כרזת תעמולה מאואיסטית

מהפכה, לפיכך, היא עסק מסוכן מאד. כל מרד מזויין, כל מהפכה עממית, ובמידה מסויימת כל הפיכה צבאית, משולה לאש הבוערת במחסן תחמושת. בין אם היא צודקת או לא צודקת, בין אם יש ברירה ובין אם אין ברירה, תמיד קיימת הסכנה שהאש המהפכנית תבעיר מאגר של אנרגיה פוטנציאלית ותחולל אסון שאיש אינו מסוגל לחזות מראש. לפיכך, כשאתם רואים בלוגרים שמפנטזים על מהפכה ותליית פוליטיקאים ושליטים על עמודי חשמל, פילוסופים נוסח סלבוי ז'יז'ק שמקדשים את האלימות והפירוק המהפכני כאקט משחרר או סתם אינלטקטואליות שסכיני הקצבים של דאע"ש "מרוממים את ליבן" – היזהרו. הם מפנטזים על החום של המהפכה, בעיקר כשהוא רחוק מהם, אך רק לעיתים נדירות הם מסוגלים להעלות בדעתם את צריבתה האיומה של האש.

%d בלוגרים אהבו את זה: