קגושימה, לשעבר נסיכות סאצומה, היא ארץ ערפילים ואש, יערות ואגמים, הרי געש, מעיינות חמים, גיבורים רומנטיים ואגדות סמוראיות עתיקות. הינשוף הנודד במחוזות קגושימה ומיאזאקי, בעקבות גיבורים אגדתיים ואמיתיים, שבילים הרריים וטרגדיות שנמוגו בצללי הזמן. בנוסף: מידע תיירותי שלא תמצאו בשום מקום אחר, ופינה מיוחדת על האוכל הטרי והטעים להפליא של המחוז הייחודי הזה באי קיושו שבדרום יפן.

אגדה יפנית נושנה ואהובה מספרת על דייג בשם אורשימה טארו, שהציל צב ים תועה מידיה האכזריות של כנופיית נערים. בתמורה לטוב לבו, הוביל הצב את אורשימה לגן עדן מרוחק בלב הים, שם בילה בנעימים עם נסיכה יפיפייה בארמון מכושף. יום אחד, כשהתגברו עליו הגעגועים, ביקש אורשימה מהנסיכה רשות ללכת ולבקר בכפר הולדתו. היא הסכימה, אבל נתנה לו תיבה והורתה לו לא לפתוח אותה בשום פנים ואופן. "שם," הזהירה אותו, "נמצא הדבר החשוב ביותר." אבל בדיוק כמו פנדורה ואי אלו דייגים מאגדות איריות, אורשימה לא היה יכול להתאפק. ברגע שעגן בחוף שבנחלת סאצומה בדרום האי קיושו, סקרנותו גברה עליו והוא פתח את התיבה. מיד גילה שהוא זקן קמוט וכפוף, ובעולם האמיתי עברו אלף שנים. כל האנשים שהכיר מתו כבר לפני עידן ועידנים.

היום, בחוף נגסאקי-באשי שבחצי האי סאצומה, מקדם את פני המבקרים מקדש שינטו אדום ובוהק, ובו סוגדים המאמינים לרוחו של אורשימה. עד היום, מתייחסים הדייגים המקומיים לצבי הים ביראת קודש, ואף מכבדים אותם, שלא בטובתם, במנה הגונה של אלכוהול מקומי. באופק הרחוק עומד מגדלור, זיכרון היסטורי לזמנים מרגשים לא פחות – נסיונותיו של הדאימיו הרפורמטור של סאצומה, שימאזו נריאקירה, לבנות כוח ימי מודרני באמצע המאה התשע עשרה. מסביב – עצים סוב טרופיים ופרחים ססגוניים, מצוקים דרמטיים מעל אוקיאנוס כחול וצלו של הר קיימון המוקף בעננים, "פוג'י של סאצומה". לרגלי ההר, כמו בימים עברו, מפליגות ספינות רבות לכיוון קגושימה, עיר הנמל התוססת ובירתה לשעבר של סאצומה – אחת הנסיכויות הפיאודליות העצמאיות, המרדניות והעוצמתיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

"ספרטה היפנית", כך כינו רבים את המדינה הזאת, שנשלטה במשך שבע מאות שנים, מהמאה ה-12 ועד ל-1868, בידי שושלת שימאזו העתיקה. כל הנחלות הפיאודליות היפניות נשלטו בידי סמוראים, אבל בסאצומה הם לא היו רק אליטה צרה, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב: יותר מרבע, לפי ההערכות. היו ביניהם שועים פיאודליים תקיפים ולוחמים גאים אך עניים, שחיו בצריפים דלים וייצרו מטריות בכדי להתפרנס. כל ילדי הסמוראים התחנכו בשיטה מיוחדת: הם התחלקו לחבורות נערים, שבהן חינכו הנערים הבוגרים את הצעירים יותר במוסר קונפוציאני, קריאה וכתיבה, כתיבת שירה ומעל הכל – ציד, רכיבה ולחימה בחרב. הסמוראים של סאצומה פיתחו שיטת לחימה מיוחדת, התקפית במיוחד, שהתבססה על הנחת היסוד שבקרב עליך להרוג את האויב באבחת החרב הראשונה, "כי לא תהיה לך מכה שנייה". תוך כדי כך, עליך לחשוף את עצמך לחלוטין להתקפה, כי כל מי שחושב על הגנה יתרשל באותה התקפה ראשונה. כך, נודעו הסמוראים של סאצומה בעוצמתם הצבאית ובקריאת הקרב (קיאיי) מקפיאת הדם שלהם, שזוהתה בנקל בכל רחבי יפן. במאה ה-19, היתה סאצומה גם מעצמה כלכלית. שימאזו נריאקירה ויורשו, היסאמיצו, גרפו רווחים אדירים משליטתם הסודית למחצה באיי אוקינאווה הדרומיים, הסחר שלהם עם סין ומעל הכל – מונופול על תעשיית הסוכר החום. באיי אמאמי, שמדרום לקגושימה, ניהלו גובי המיסים ומפקחי העבודה של סאצומה משטר אכזרי ביותר, שבמסגרתו נאסר על האריסים שעבדו בשדות הסוכר אפילו ללקק את אצבעותיהם.

היום, תושבי מחוז קגושימה, סאצומה לשעבר, מעדיפים לשכוח את אריסי הסוכר ולהתרפק על עבר רומנטי יותר. במהלך הרסטורציה של מייג'י, אותה מהפכה כבירה שהפכה את יפן למדינה מודרנית, עמדה סאצומה בחוד החנית של השינוי, והעניקה ליפן גיבורים רומנטיים וטרגיים כסייגו טקמורי, "הענק עם העיניים הגדולות": סמוראי עני ומוכשר שהחל את דרכו כגובה מיסים אלמוני ומליץ היושר של האיכרים העניים, המשיך כגנן של הדאימיו, סוכן חרש, קושר ומארגן טרור, אסיר עולם, משורר, פילוסוף ומצביא; חובב מעיינות חמים, ציד ודייג, שהעדיף לבלות את ימיו בעבודה בשדה, הטלאת סנדלי קש, משחק עם ילדים ועם כלבים, אבל נסחף שוב ושוב, שלא בטובתו, לתפקידים פוליטיים מרכזיים; האיש שהוסיף להיות נאמן לסאצומה גם כאשר רשויותיה כלאו אותו בכלוב באי קטן, הפך למפקד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י, ובסופו של דבר סיים את חייו כמורד במשטר שסייע להעלות לשלטון. סייגו משכין השלום, שהציל מאות אלפים מתושבי אדו (טוקיו) מאימת המלחמה באמצעות פשרה פוליטית נבונה, זכור היום דווקא בשל דרישתו כביכול לפלוש לקוריאה: למעשה ניסיון, שלא הובן, לתווך בין שתי המדינות תוך סיכון חייו שלו. כיום, האיש המוזר ומלא הסתירות הזה משמש כסמל של קגושימה. המבקרים יכולים להתרשם מפסלו הענקי ליד כיכר העירייה, או לראות את דמותו המצויירת והמחייכת על האוטובוסים התיירותיים של העיר.

קגושימה, עיר נעימה עם רחובות שוקקי חיים ושדרות עצים רחבות ידיים, מתגאה באינספור אתרים שקשורים לסייגו טקמורי. ב"מוזיאון הרסטורציה של מייג'י" (Ishin Furusato-kan) אפשר לצפות בדרמה אור קולית על תולדות חייו, החל ממאבקי הרסטורציה של מייג'י ועד לסופו הטראגי במרד סאצומה של 1877. בנוסף, מציע המוזיאון דרמה על סיפור מרגש לא פחות: סמוראים צעירים מסאצומה שנשלחו, בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית המודרנית, ללמוד באנגליה, והמסע המטלטל שלהם מסביב לעולם (כתבתי על הפרשה הזאת כאן בינשוף). אפשר לראות גם את המערה שבה התחבא סייגו בימים לפני מותו, בעוד הצבא הקיסרי סוגר עליו מכל עבר, מקדש יפיפייה שהוקם לזכרו וכמובן – מוזיאון מיוחד שמוקדש אך ורק לו.

כמובן שסייגו אינו היחיד. קגושימה גאה לא פחות במשפחת שימאזו, שושלת הדאימיו העתיקה ששלטה בנחלה הזאת במשך יותר משבע מאות שנה. בצלו המפחיד של הר סאקורה-ג'ימה, הר הגעש השחור והפעיל שיורק מדי פעם לבה וענני אפר לשחקים, נמצא גן יפני רחב ידיים, עם בריכות שלוות, פרחי לוטוס ונחלים, שם קבעה משפחת שימאזו את וילת הנופש שלה. צלו של הר הגעש משתלב בתוך הגן ("נוף מושאל", טכניקה ידועה בגינון יפני וסיני), והמבקרים יכולים לסייר בתוך הוילה של משפחת שימאזו, ולעקוב אחרי תולדות חייו של הדאימיו האחרון, שימאזו טדיושי, ובנו קצין הצי, טדשיגה. אם תהיתם, משפחת שימאזו קיימת ומשגשגת, ובראשה עומד "ראש המשפחה", מעין דאימיו לא רשמי. השליט הנוכחי הוא שימאזו נובוהיסה, תעשיין שעומד בראש תשלובת משגשגת, שמנהלת גם את אחוזתה של המשפחה ומגוון אטרקציות תיירותיות ברחבי קגושימה. הטירה של שימאזו במרכז קגושימה, למרבה הצער, כבר לא קיימת. היא נחרבה במהלך המרד של סייגו ב-1877, אם כי החומות שלה עדיין עומדות. בתוך החומות נמצא היום ריימייקן, מוזיאון להיסטוריה ולתרבות של סאצומה, שבו אפשר היום להתפעל מיצירות אומנות, כדים מרהיבים מתוצרת הנסיכות, חרבות עתיקות ותצוגות היסטוריות על תולדות קגושימה.

מי שרוצה להתרחק מהעיר הגדולה ולנדוד בשבילי הרים לארץ הערפילים והלהבות, יכול לעקוב אחרי סקמוטו ריומה, גיבור נוסף, רומנטי לא פחות מסייגו. אף שאינו תושב סאצומה במקור, הוא נערץ על ידי המקומיים. סקמוטו, במקור מהנחלה הפיאודלית טוסה שבאי שיקוקו, היה סמוראי, לוחם חרב אגדי ומתנקש מתקופת הרסטורציה, שהפך לתלמידו של שר שניסה להרוג (סיפרנו כבר את הסיפור שלו כאן בינשוף). היצירתיות, הסקרנות והפתיחות של סקמוטו הובילו אותו להיות אחד ממייסדי הצי הקיסרי שסייע בהבסת השוגון, יועץ ימי של סאצומה, דיפלומט שתיווך במיומנות בין נחלות פיאודליות שונות והרפתקן רב עלילות. תאמינו או לא, אבל יש אפילו "קבוצת מחקר" יפנית שטוענת כי הוכיחה שסקמוטו הוא חייזר שהגיע מהחלל החיצון. חוצן או לא, במהלך שהותו בכדור הארץ, התקשר סקמוטו לגיישה בשם אוריו (Oryo), שהצילה אותו מחוליית מתנקשים של השוגונאט. לאחר נישואיהם, יצאו ריומה ואוריו לירח הדבש המתועד הראשון בהיסטוריה היפנית: הם נסעו לקירישמה שבצפון סאצומה, מחוז פראי של הרי געש, יערות עבותים, אגמים תכולים ומעיינות חמים מבעבעים.

קירישימה (ביפנית: אי הערפל) הוא כיום אחד מאזורי הטיולים המיוחדים והיפים ביותר ביפן, ובכל מקום ניתן לראות את צלליותיהם של סקמוטו ואוריו, שהפכו לסמל של המחוז: סמוראי עם שני חרבות צועד בדרך, ולצדו גיישה בקימונו מסע ותסרוקת גבוהה. היום, כמובן, יש דרכים מהירות יותר, אבל הכבישים הצרים של המחוז עדיין גורמים לך להרגיש שאתה נודד למחוזות מרוחקים ושכוחי אל. הרכבת מקגושימה מובילה לקירישימה ג'ינגו (Kirishima Jingu): מקדש שינטו עתיק מהמאה ה-15, שהמקומיים נוהגים להתפלל בו לאלי הר הגעש שיצילו אותם מאימת ענני האפר והלבה הרותחת. מהמקדש יוצאים אוטובוסים לאזורים מרוחקים יותר, שהיפה מביניהם הוא אבי נו קוגן (Ebi no Kogen), רמה הררית שאת שמה ניתן לתרגם לעברית כ"מעלה חסילונים". בצלן של פסגות טובלות בערפל, השבילים המתפתלים של אבי נו קוגן עוברים בין שלושה אגמים געשיים צלולים ומבהיקים, יערות שצמרות העצים שלהם מסתירות את השמש, צמחייה אלפינים ופרחי בר לבנים. המסלול קל יחסית, אבל ניתן לסטות ממנו לשבילים תלולים ומעניינים יותר, שמובילים לנקודת תצפית על האגמים, הפסגות והיערות ממדרונותיו העליונים של הר שיראטורי.

כשעה וחצי באוטובוס מקגושימה, מנמנמת לה העיירה היפה צ'יראן, שידועה כמרכז של תה ירוק משובח, כפר סמוראי עתיק ובתקופה המודרנית יותר- הבסיס המרכזי של הקמיקזה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. השכונה הסמוראית של צ'יראן, שהשתמרה בשלמותה, היא אחת מפינות הקסם של יפן העתיקה, ומתחרה ביופייה אפילו עם קיוטו. כיום היא שכונת מגורים, שבין הבתים האמיתיים שלה מסתתרים בתי סמוראים משוחזרים עם גנים יפנים מקסימים. הסמוראים של סאצומה חיו בקהילות קטנות שנוהלו על ידי מנהיגים מקומיים והתחרו זו בזו, חלק משיטת ה"הפרד ומשול" הידועה של בית שימאזו. צ'יראן היתה אחת הקהילות הללו. בבית היפה ביותר, שנמצא למרגלותיו של הר ערפילי ומיוער, ישנו גן יפני אלגנטי עם בריכה קטנה וסלעים מכוסי אזוב, מקום שאפשר לשבת בו ברוגע במשך שעות ארוכות.

אולם כשמתקדמים לזמנים מודרניים יותר, הרומנטיקה של צ'יראן וקגושימה לובשת פנים עגומות יותר. בסיס הקמיקזה המרכזי, שהפך ל"מוזיאון השלום של הטוקוטאי" (ביפנית: יחידות הסער המיוחדות, השם הנפוץ ל"קמיקזה"), מכיל מסמכים אישיים ותצלומים של הטייסים, חלקם סטודנטים למדעי הרוח שנשלחו למותם בידי הנהגה נואשת ומוכת טירוף. המבקרים יכולים לראות מטוסים מקוריים ממלחמת העולם השנייה, לצלצל ב"פעמון השלום", לצפות בסרטים על הקמיקזה ואפילו להתפלל במקדש לזכר נשמותיהם. התפלאתי דווקא מהדבר שנעדר מהמוזיאון: שמו של אדמירל אונישי טקג'ירו, מפקד הקמיקזה והאדם האחראי יותר מכל לטירוף ההוא. לפחות היתה לו ההגינות להתאבד בעצמו בסוף המלחמה, ולא לשרוד אחרי האנשים ששלח למות לחינם.

מידע תיירותי

בימים הישנים והטובים של סאצומה, המסע בין קגושימה לטוקיו שילב תחבורה ימית ויבשתית, ולקח מספר שבועות במקרה הטוב ביותר. כיום, קגושימה מקושרת היטב לעריה הגדולות של יפן באמצעות השינקנסן, רכבת הקליע המפורסמת. מי שמחזיק ב-Japan Rail Pass או מוכן לשלם את המחיר הגבוה, יוכל לחצות את המרחק מטוקיו, קיוטו או אוסקה במספר שעות בודדות, עם החלפה אחת בפוקואוקה/הקאטה, השער של האי קיושו. לקגושימה יש גם טיסות רבות, והזולות ביותר נוטות להיות של Jet Star, חברת הלואו פייר היפנית. אני הצלחתי להשיג דיל טוב וזול להפליא של מלון וטיסה עם חברת One Travel.המחירים שלהם זולים בהרבה מאלו של אקספידיה, כך שכדאי לכם לבדוק.

בקגושימה עצמה קל מאד להסתובב. בלשכת המידע לתיירים שבתחנת הרכבת המרכזית, תוכלו לקנות את ה-Cute Transfer Pass (כן, כן), שיעניק לכם יום או יומיים של שימוש חופשי באוטובוסים, החשמליות ובעיקר – הקווים התיירותיים שמסתובבים בין האטרקציות המרכזיות, City view bus Waterfront line ו-City View Bus Shiroyama-Iso line. הוא תקף גם למעבורת שמובילה בין קגושימה לאי הגעשי סקורג'ימה, כולל קרוז של חמישים דקות בספינה והאוטובוס התיירותי בסקורה-ג'ימה עצמה. בין האתרים המומלצים בקגושימה: Museum of the Meiji Restoration, Reimeikan, Saigo Nanshu Park, וכמובן, הגן המקסים של משפחת שימאזו, Iso Teien. אזור הדאונטאון של קגושימה, Tenmonkan, מלא במועדונים, מסעדות מצויינות של "אוכל סאצומה", דוכני שיפודים יפניים (יקיטורי) וחנויות רבות מספור. יש בו גם הרבה מלונות זולים וטובים. אני הייתי ב-Tenmonkan Plaza Hotel – בחירה לא רעה בכלל למי שאוהב Buisness Hotels יפניים, אם כי לא מלהיב או מיוחד.

מומלץ גם לנסוע לסקורג'ימה, עדיף ביום בהיר, לצפות בלבה ובעשן של הר הגעש ממצפים מיוחדים ולטבול במעיינות חמים. אני ממליץ מאד על המעיינות החמים ב-Ocean side Hotel שעל יד הים. המעיין נמצא בתוך גן יפני קטן, שניתן לצפות ממנו על האוקיאנוס. לשומרי צניעות, שימו לב ששניים מהמעיינות מופרדים גברים/נשים, אבל אחד מהם, זה שקרוב לים, הוא מעורב. וכמו תמיד במעיינות חמים ביפן, הרחצה היא אך ורק בעירום מלא.

לנסוע מקגושימה למסלול האגמים האלפינים והיערות של Ebi no Kogen זה קצת יותר מסובך. אם אתם רוצים לטייל באופן רציני באזור היפיפייה הזה, עדיף להזמין חדר באחד המלונות בסביבה. אם אין לכם זמן, כמוני, ואתם רוצים להגיע לשם בטיול יום מקגושימה, רצוי לעשות כדלהלן. צאו מוקדם, וקחו את הרכבת הראשונה מקגושימה (6:00 בבוקר) לתחנת Kirishima Jingu. חכו שעה בבית הקפה של הזקנה הנחמדה ליד התחנה, וקחו את האוטובוס של שבע בבוקר לתחנת Maruo Onsen. משם יש אוטובוסים שיוצאים מדי שעה או שעתיים לשאר נקודות הטיול, ההרים, האגמים והמעיינות החמים באזור. האוטובוס ל-Ebi no Kogen יוצא רק כל שעתיים וחצי בערך, והוא יצא בערך עשר דקות לאחר שתגיעו לאזור, אז תדאגו לא לפספס אותו. תגיעו ליעד בערך בשעה תשע, מה שישאיר לכם שפע זמן לטייל במסלול ההררי Ike Meguri בין שלושה אגמים, ולקחת את האוטובוס שחוזר למרואו אונסן ב-13:30 בערך.

הנסיעה מקגושימה לצ'יראן קלה בהרבה, וישנם אוטובוסים רבים מתחנת הרכבת המרכזית. אני החלטתי לנסות את הטיול המאורגן של לשכת התיירות, שיוצא כל יום מתחנה מרכזית בשעה שמונה וחצי. זו חבילה מעורבת: מצד אחד, האוטובוס ייקח אתכם במהירות להרבה מאד מקומות מפוזרים בשטח, שיהיה לכם קשה להגיע אליהם ביום אחד בלי מכונית: מוזיאון האומנות של איוואסקי, עם טוטמים מעניינים מפפואה ניו גיני, המצוקים מעל האוקייאנוס ומקדש אוראשימה טארו בנגסאקי באשי (נוף עוצר נשימה), ארוחת צהריים במלון, מוזיאון הקמיקזה וגני הסמוראים בצ'יראן. הבעיה היא שהמדריכה מקשקשת ביפנית מונוטונית בלי לסתום את הפה לרגע, דבר שיכול לעשות חור בראש אפילו לדוברי יפנית – בטח לאלו שלא מדברים את השפה. כמו תמיד בטיולים יפניים מאורגנים, הכל מדוד על השנייה, ויריצו אתכם בין אתרים שאולי תרצו לבלות בהם יותר זמן. לשיקולכם. את הכרטיסים קונים במקום ליד תחנת האוטובוס של חברת הטיולים, והם עולים 4,500 יין למבוגר, מחצית מזה לילד.

.

פינת המטבח של סאצומה

כמו לכל אזור ביפן, למחוז קגושימה יש את האוכל הייחודי שלו, שמתגאה בהיסטוריה סצומאית ארוכה וזוהרת, בנוסף להשפעות מאיי אוקינאווה והים הדרומי. המטבח המקומי נקרא בדרך כלל Satsuma Cuisine או "מטבח של סמוראים כפריים" (Goshi Riyori). הוא מתאפיין בדגים ופירות ים טריים ועסיסיים, רטבים מתקתקים-חריפים ומנות שמתמוססות בפה. במסעדות המקומיות תוכלו לנסות קציצות דג נוסח סאצומה (Satsuma Age), סאשימי של דגי הרינג קטנים עם רוטב סויה חמוץ מתקתק (Kibinago), סאשימי מבשר תרנגולת טרי (Toriashi), ומרק סאצומה לוהט ומהביל, עם טעם מיוחד שקשה להגדיר, חריף ומתוק בעת ובעונה אחת. למי שלא שומר כשרות, יש גם את בשר הבקר והחזיר השחור של קגושימה (Kuroushi, Kurobuta) שנאכל בשיפודים, סשימי, טונקאצו או שאבו-שאבו. בדוכני המזון המהיר אפשר לקנות גם את הירק המפורסם ביותר של האזור: תפוחי האדמה המתוקים של סאצומה, בין אם בגריל ובין אם בתוך גלידה. תפוחי האדמה המתוקים האלה כל כך מזוהים עם קגושימה, עד שבתקופה הסמוראית היה נהוג להציג קריקטורות פוליטיות עם תפלצים שיש להם תפוחי אדמה מתוקים במקום ראש. כך הקריקטורות עברו את הצנזורה, וכל מי שקרא ידע שמדובר בבדיחה על חשבון סאצומה. את כל אלו אפשר וכדאי לשטוף בליקר המקומי (סאצומה שוצ'ו – Satsuma Shochu) שעשוי, איך לא, מתסיסה של תפוחי אדמה מתוקים.

 

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

 

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג , הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז – איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.

המשך הרשומה ←

מי מדליק זיקוקים בתוך בית מעץ? על הסמוראי שסירב להשיב את חרבו -והציק למנהיגי יפן במשך עשר שנים תמימות. סיפור על כבוד פגוע, רגשות סוערים, ואיש אחד שניסה להשיב את השעון אחורנית. מאמר זה הוא הראשון בסדרת "הסאגה של סאצומה". לפרק השני, אספני הראשים, הקליקו כאן.

ב-29 באוגוסט 1871, החליטה הממשלה היפנית את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדותיה. "מועצת המדינה הגדולה" (דָגוֹ'קָאן), הזרוע המבצעת של אותה התקופה, שכנעה את הקיסר להוציא צו שיבטל באופן רשמי את הפיאודליזם ביפן. זו היתה אחת המכות הראשונות של מועצת המדינה, שרוב מנהיגיה היו סמוראים, על המעמד שלה עצמה. בשנים הבאות נאסר על הסמוראים לשאת חרבות, התסרוקות המסורתיות שלהם נגזרו באכזריות, וזכויותיהם הושוו לאלו של פשוטי העם. בשנים הבאות, תילקח מהם גם קצבת האורז לה זכו משפחותיהם במשך יותר ממאתיים שנה, מהלך שידרדר רבים מהם לעוני מחפיר. אולם בתוך כל שרשרת הרפורמות הדרמטיות הללו, אין להמעיט בחשיבות הצו של אוגוסט 1871. ביום אחד, פיטר הקיסר את כל הדאימיו, אדוני הנחלות הפיאודליות (הָאן) בהם משלו כשושלת מזה שבע מאות שנה. כעת, הם סולקו מתפקידיהם הציבוריים, והתבקשו לעזוב את טירותיהם ולעבור לגור בטוקיו כפנסיונרים. הממשלה לקחה על עצמה לשלם את חובותיהם הניכרים. הנחלות עצמן בוטלו והפכו למחוזות בסגנון מערבי. כמושלים מונו פקידים (גם כן סמוראים במוצאם) מנחלות אחרות, כדי שלא יישמר המבנה הפיאודלי מתחת לפני השטח. המסע של יפן למודרניזציה היה עוד ארוך, אולם הפקודה של אוגוסט 1871 היתה אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בדרך לכך.

מיד לאחר פרסום הפקודה, הגיעה הידיעה במהירות לסָאצוּמָה, ההאן העוצמתי באי קיוּשוּ שבדרום מערב המדינה. משרתים ושרים בכירים, חומר הנפץ הפוליטי באמתחתם, הגיעו לעוצר שימָאזוּ היסָאמִיצוּ, אביו של הדאימיו הצעיר והאדון הפיאודלי בפועל, ובישרו לו שהוא ובנו מפוטרים מכל תפקידיהם. מהיום, אמרו לו, ההאן של סאצומה מבוטל והופך ל"מחוז קָגוֹשִימָה". היסאמיצו ובנו, טָדַיוֹשִי, יהיו האחרונים בשושלת שימאזו המפוארת, שמשלה על סאצומה במשך מאות שנים, מאז ימי הביניים.

תגובתו של היסאמיצו היתה משונה – והכניסה להלם רבים מהנוכחים: הוא התחיל להדליק זיקוקים בתוך הבית. לא זיקוקים קטנים שמדליקים ילדים ביום העצמאות אצלנו, אלא פיירקרקרים לוהטים ורעשניים, כאלו שניתן לראות עד היום בפסטיבלים בסין וביפן. מעונו של הדאימיו, כמו רוב הבתים היפניים באותה התקופה, היה עשוי בחלקו הגדול (אם לא כולו) מעץ. הזיקוקים היו עלולים לשרוף אותו, את משפחתו ואת כל השרים הנוכחים. אבל להיסאמיצו לא היה אכפת. מבחינתו, ברגע שבוטל ההאן של סאצומה נחרב העולם כולו. הוא לא היה מוכן להשלים עם הידיעה. הוא צרח, השתולל, קילל נמרצות את נציגי סאצומה, הווסאלים שלו עצמו, שישבו בממשלה וחתמו על ההחלטה. איך הם היו יכולים, כתב זעם, לבגוד כך באדון החוקי שלהם. את שני הבכירים שבהם, היועצים הקיסריים וחברי הקבינט המצומצם אוֹקוּבּוֹ טוֹשִימִיצִ'י וסָייגוֹ טָקַמוֹרִי, הוקיע כ"חיות מחמד שנשכו את היד שהאכילה אותם". במשך זמן רב הסתגר היסאמיצו בחדרו וסירב לראות איש- אפילו לא את נשותיו, פילגשיו ושריו הבכירים. כמובן שהוא סירב לעבור לגור בטוקיו, ודחה בבוז את כל הפיתויים, הכיבודים, המינויים והתפקידים בממשלה המרכזית שחברי הקבינט הציעו לו. הוא, בניגוד לדאימיו אחרים, לא יהיה הכלבלב הקטן שלהם, פנסיונר שניתן להשקיטו באמצעות עצמות עלובות. הבוגדים האלה עוד ישמעו ממנו.

הסרבנות של היסאמיצו היתה, כמובן, חומר נפץ פוליטי. המשך הרשומה ←