ארכיון הבלוג

ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות

מה קורה כשאנו מקיפים את עצמנו בחומות מבוצרות של מיתוס, אבל המציאות דופקת בעקשנות בשער? "כשהטעות מוטחת בפנינו", כתב ג'ורג' אורוול, "תמיד נוכל לעוות את העובדות כדי להראות שצדקנו, אולם במוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב." ממלכת החלומות שעל סף התהום, וההבדל בין מיתוס מעוור למיתוס יוצר וממריץ, ממלך האצטקים, דרך הקיסר הסיני ועד משה פייגלין. ינשוף היסטורי על הרגע בו אנו רואים, לאימתנו, את פניה המבעיתות של המציאות.

fall1

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

אם רק מוֹקְטֶסוּמָה היה מכיר את ג'ורג' אורוול. ב-1520, עלה לשלטון הקיסר האצטקי האחרון בבירה המעטירה טנוצ'טיטלאן, העיר שבלב האגם (כיום מקסיקו-סיטי). מוקטסומה עמד בראש אימפריה אדירה, מיליטינטית ולמודת מלחמות, שהחזיקה את רוב עמי האינדיאנים במקסיקו תחת המגף במשך שנים רבות. הציביליזיציה האצטקית היתה אחת המפותחות ביותר ביבשת אמריקה באותה התקופה, מצויידת במערכת חינוך, מנהל מתוחכם, צבא חזק ומערך ענף של מיתוסים ואמונות. לפי אמונתם של האצטקים, שהתרכזה מסביב לפנתיאון אלים וכוחה המיסטי של השמש, החמה מאבדת דם בכל זריחה, וחובה לתחזק אותה באמצעות דמם של קורבנות אדם העקודים על המזבח. כמו בתרבויות רבות אחרות, ראו האצטקים את הריטואל כמתחזק העיקרי של המציאות – העולם קיים בזכות הטקסים. אולם באימפריה האצטקית, בניגוד להודו הקדומה או מקומות אחרים בהם הריטואל נחשב כהכרחי לקיום העולם, תבע המיתוס מחיר דמים מכל תושבי מקסיקו. הקרבת האדם האצטקית היתה המונית, ולעיתים, לפי המקורות, הוקרבו כרבבת אסירים ביום אחד. הכוהן פילח את ליבו של הקורבן, הוציא אותו מגופו ואכל אותו, ובכך הזריק לשמש את עירוי הדם ההכרחי לעצם קיומה. 

קורבן אדם אצטקי

קורבן אדם אצטקי

קורבנות האדם ההמוניים השניאו כמובן את האצטקים על תושבי מקסיקו האחרים, שסיפקו את מנת הדם היומית לאל השמש, וסייעו לפולשים הספרדים בראשותו של הרנן קורטס, חבורה קטנה של קרימינלים והרפתקנים עם תאווה בלתי מרוסנת לזהב, לחסל את האימפריה האדירה בזמן קצר במפתיע. אולם אין להסביר את נצחונם של הספרדים אך ורק בשיתוף פעולה מצד האינדיאנים האחרים. היה זה המלך האצטקי, מוקסטומה עצמו, שפתח את שערי טנוצ'טיטלאן בפני הפולשים, משום שהאמין כי קורטס הוא גלגול של אחד האלים שהגיע כדי להשליט את מלכותו עלי אדמות. האצטקים המרו בסופו של דבר את פיו של מוקטסומה והתגוננו נגד הספרדים, אולם הם אחרו את המועד. האויב היה כבר בתוך בירתם. המגנים האצטקים הצליחו להדוף את הספרדים, אולם אלו חזרו, והמחלות שהביאו עמם עשו בסופו של דבר שמות בילידי המקום שלא היו מחוסנים בפניהן. ובכל זאת, אין להדגיש יתר על המידה את תפקיד המחלות כפי שעשה למשל ג'ארד דיימונד בספרו הנודע רובים חיידקים ופלדה. מחלת האבעבועות, למעשה, הפכה למגיפה בשלב מאוחר יחסית. אם האצטקים היו מביסים את קורטס, שלא נהנה מגיבוי של מלך ספרד, עוד בשלב הראשון, יתכן והיו הודפים את גל הפלישה הזה ונותנים לעצמם עוד שנות קיום.

פרופ' צבי מדין, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב שחקר את תולדות האימפריה האצטקית, כתב כי חשיבותו העליונה של המיתוס בתפיסת העולם האצטקית עמד בעוכריהם, ובשורש האיחור הנורא בהבנת טבעם האמיתי של הפולשים הספרדים. האליטה האצטקית ראתה את העולם מבעד לעשן סמיך של מיתוס שעיכב את תגובתה לאירועים. אם הספרדים הם אֵלים שחזרו לארץ, הרי יש לפתוח את השערים בפניהם ולפייס אותם במתנות זהב, דבר שרק הגביר את חמדנותם. גם העובדה שהנכבדים האצטקים "כיבדו" את אורחיהם בטקסי הקרבת אדם, כראוי לאלים, חיזקה את התפיסה הספרדית כי האימפריה היא מעוז השטן, דבר שסייע לקורטז להצדיק את חמדנותו במסווה אידיאולוגי. אצטקים רבים, כולל אחיו של המלך, הבינו מיד כי הספרדים אינם אלים, אולם הם לא קבעו את המדיניות. כאשר נפתחו עיניהם של רוב האצטקים התאחרה כבר השעה. כפי שכותב צבי מדין, "חומות המיתוס התמוטטו, ואיתן העולם האצטקי כולו." המלך האצטקי הצעיר, יורשו של מוקטסומה שהוביל את המאבק כנגד הספרדים, בושל בחבית של מים רותחים, הנשים נאנסו והגברים נמכרו לעבדות. לפי מדין, רבים מהאצטקים גוועו בעבודת הפרך במטעי הסוכר באיים הקריביים, ורבים, אפילו אם נותרו חופשיים, חשו כי איבדו את הטעם לחייהם וחדלו להביא ילדים לעולם. התמוטטות המיתוס המכונן, כמסתבר, תרמה להשמדת החברה האצטקית לא פחות ממחלת האבעבועות. בספרה הנודע מצעד האיוולת, הראתה ברברה טוכמן כי גם נביאי זעם שמזהירים את השבוי במיתוס כי הוא מתקדם לקראת אסון, נתקלים לרוב בקיר אטום. וכך קרה, כמובן, לאלו שניסו להזהיר את מוקטסומה.

נפילת טנוצ'טיטלאן

נפילת טנוצ'טיטלאן

האימפריה האצטקית היא מקרה קיצוני שמוכיח את נכונות אמירתו של אורוול: מיתוסים מסויימים עשויים להוביל את נושאיהם לאבדון אם הם הופכים לענן אבק שחודר לכל היבט של המציאות. דוגמה נוספת, אם כי קיצונית פחות, היא גורלה של האימפריה הסינית במאה התשע עשרה. בניגוד למיתוסים המקובלים, הקיסרות הסינית לא היתה תמיד אותה אימפריה חולה, שחצנית ומנותקת מהעולם, חסרת יכולת גמישות ומונהגת בידי פקידים קונפוציאניים מוסרניים. כלומר, הפן הזה היה קיים בסין מאז ומעולם, אולם לעיתים קרובות מאד אוזן בידי גישות אחרות או צרכי השעה הדוחקים. החוקר ג'ון פיירבנק, שכתב כי תפיסת העולם הסינית הניחה כי סין נמצאת במרכז העולם ושאר בני האדם אינם אלא "ברברים" הכפופים לה, הציג מציאות חלקית בלבד. לעיתים קרובות, מגעים עם "ברברים" אכן הוגבלו למתן מס לקיסר או מסחר מוגבל שנועד "לאלפם". אולם באותה מידה, הכתיבה הפוליטיקה המעשית מגעים דיפלומטיים מורכבים בהרבה. קיסרים סינים ניהלו מגעים כאלו עם ממלכות מוסלמיות שונות, עם הדלאי-למה בטיבט וגם עם הרוסים. הסכם נרצ'ינסק, שקבע את הגבולות בין האימפריה הסינית לזו הרוסית בשלהי המאה ה-17 נחתם על בסיס של שוויון בין הקיסרים, בניגוד משווע לאידיאולוגיה הסינית הרשמית. למעשה, רק בסוף המאה ה-18, כאשר קיסרי שושלת צ'ינג התגברו באופן סופי על יריביהם מצפון וממערב ונוצרה תדמית כאילו האימפריה שוכנת לבטח, גבר המיתוס הקונפוציאני על המציאות והפך למעטה דביק שכיסה את העיניים. לרוע מזלם של הסינים, זו היתה בדיוק התקופה בה נכנסו לאזור המעצמות התוקפניות של המערב, שעניינן במזרח אסיה הלך וגבר.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

קובעי המדיניות הסינים, שלא הבינו אל נכון את הסכנה שעומדת מולם, היו זקוקים לתבוסה מוחצת בשתי מלחמות כדי להבין את נחיתותם הטכנולוגית, הכלכלית, הצבאית והמנהלית. ובכל זאת, השרים הקיסריים לדורותיהם ניסו לשמר משהו מהמיתוס הקופוציאני גם מול הלחץ המערבי. אפילו בשנות השבעים של המאה ה-19, כאשר היה ברור לכולם שסין לא יכולה לעמוד מבחינה צבאית מול שום מעצמה מערבית, הקפידו הסינים על שיירי תפיסת העולם הישנה ובמידה רבה ניסו להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. בבייג'ינג היו שגרירים מערביים, אולם החצר הסינית התייחסה אליהם באופן רשמי כמשלחות ברבריות מהסוג המסורתי. הפקידים בבייג'ינג סירבו, למשל, להכיר בחוק הבינלאומי המערבי או בהיררכיה הפנימית בין השגרירים, וניסו למנוע מהם מלהגיש את כתבי אמנתם לקיסר עצמו.  משחק ה"נדמה לי" הזה עבד באופן מסויים, משום שמדינות המערב היו מוכנות להשלים עמו כל עוד הותר להi לסחור בסין והממשלה לא פגעה ב"שטחים המוחכרים", כגון הונג-קונג, שנוהלו בחלק מהמקרים כמושבות לכל דבר, או בחסינות של אזרחי המערב מהחוק הסיני. אולם כאשר נכנסה לתמונה מעצמה אגרסיבית חדשה, יפן, שניערה מעליה את הסדר המזרח אסייאתי הישן, נקלע המיתוס הסיני למסלול התנגשות מול המציאות.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

ב-1873 הגיע שר החוץ היפני החדש, סואג'ימה טנֶאוֹמִי, לסין, בראשות משלחת דיפלומטית. סואג'ימה, מלומד קונפוציאני בעצמו, לא היה עטוי בגלימה מסורתית אלא בחליפה מערבית מהודרת. קבלת הפנים שלו היתה חמה, משום שבעבר סייע לחלץ עבדים סינים שנקלעו ליפן ("פרשת מריה לוז", שכתבתי עליה בפוסט קודם), אולם במהרה החלו צרות לצוץ על פני השטח. סואג'ימה הגיע לבייג'ינג מצויד בכתב אמנה של שגריר ומיופה כוח מלכותי, דבר שנתן לו, לפי החוק הבינלאומי, מעמד עדיף לעומת יתר הדיפלומטים המערביים שהוגדרו רק כצירים. סואג'ימה תבע מהסינים להכיר במעמדו, וניהל איתם במשך חודשים משא ומתן מתיש על פרטי הראיון שלו עם הקיסר. אולם מטרתו האמיתית היתה שונה לחלוטין. שר החוץ הערמומי, שגדל בעצמו על ברכי המיתוס הקונפוציאני-הסיני, ניצל את שליטתו בתרבות של בני שיחו בכדי להפיל אותם בפח. כשנה וחצי קודם לכן, נסחפו מספר דייגים מאיי ריוקיו שמדרום ליפן לטייוואן ונטבחו בידי אבוריג'ינים ילידי המקום. יפן תבעה מסין התנצלות ופיצויים, אלא שהדבר הסתבך בשל המעמד המשפטי המורכב של ריוקיו וטייוואן כאחד. ממלכת ריוקיו היתה באופן מסורתי מדינת חסות של סין, אולם במאה ה-17 נפלה בידי הנחלה הפיאודלית האגרסיבית סאצומה שבדרום מערב יפן. לאחר ביטול הנחלות הפיאודליות ב-1871 עברו הזכויות על ריוקיו לממשלת יפן, שראתה בה מדינת חסות לכל דבר. הסינים, שלא גילו עניין רב באיים הדרומיים וסחופי הרוחות, לא הסכימו לכך, אבל גם לא עשו יותר מדי בכדי להתנגד. אבל מעמדה של טייוואן היה מורכב בהרבה, וכאן באה לידי ביטוי ההתנגשות ההרסנית בין המיתוס הקונפוציאני, שהדיפלומטים הסינים ראו דרכו את העולם, לבין מציאות הכוח שנקבעה בידי חוקי המשחק המערביים שאומצו בידי יפן.

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

ראיית העולם הסינית ראתה, כאמור, בקיסרות את מרכז העולם. ישנם שטחים הנמצאים בשליטתה הישירה, ואילו שטחים אחרים אינם נשלטים בידה בפועל. תושביהם חייבים להכיר בעליונות הקיסר ולהעלות לו טריבוט אם ירצו לסחור בסין, אולם מעבר לכך אין לסין השפעה עליהם. אולם בין שתי הקטגוריות הללו היתה גם קטגוריה שלישית – שטחים ברבריים שאמורים להיות חלק מהקיסרות, אולם בפועל נתונים לשלטון עקיף ורופף בלבד. תושבי האי טייוואן, שלפי התפיסה השלטת היה שייך לקטגוריה זו, נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: מהגרים סינים, ברברים מבושלים וברברים נאים (מלשון בשר נא). הסינים, כמובן, נתונים לשלטונה הישיר של הקיסרות באמצעות הנציב המקומי. הברברים המבושלים מושפעים מהתרבות הסינית, אבל לא לחלוטין. הם היו אמורים לציית לנציב הסיני, אבל זה לא הרבה להתערב בענייניהם. הברברים הנאים, לעומת זאת, נחשבו לחיות אדם, ובינם לבין הסינים שררה שנאה גדולה. הם לא היו נתונים לשלטונה המיטיב של סין בשל אופיים הרע והקלוקל, אולם בעתיד – כך לפי התפיסה השלטת – ייפול מורא הקיסר גם עליהם. בינתיים, הם שייכים לקיסרות באופן נומינלי אבל לא באמת כפופים לסמכותה.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

תפיסת העולם הזאת היתה, כאמור, מיתוס – ולא התאימה הן למציאות בטייוואן והן למערך הכוחות של החוק הבינלאומי. לפי החוק הבינלאומי של אותה תקופה, שטח שסין מצהירה שהיא אינה שולטת בו בפועל עשוי להיחשב ל-Terra Nulis, אדמת הפקר, שכל מדינה זרה רשאית לעשות בו כחפצה. סואג'ימה, שלמד מיועציו המערביים על המצב המשפטי הזה, תמרן את בני שיחו הסינים על אצבעו הקטנה. כאשר ביקש מהם התנצלות ופיצויים על רצח הדייגים מריוקיו (וגם על שוד מלחים יפנים שנסחפו לאזור לאחר מכן), ענו הדיפלומטים הסינים, שכאמור ראו את המציאות דרך ענן המיתוס, כי הם אינם אחראים למעשיהם של הרוצחים משום שהללו מוגדרים כ"ברברים נאים". בכך שהשתמשו במושג, התכוונו הסינים לכך שאותו השטח אמור להיות בשליטתם, וככל הנראה יהיה כך בעתיד. אולם סואג'ימה, ש"פירש" את התשובה הסינית לפי החוק הבינלאומי המערבי, הודיע לממשלתו כי סין מתכחשת לריבונותה בחלק הדרומי של טייוואן, זה שנשלט בידי ה"ברברים הנאים". הדבר הוביל לפלישה יפנית לטייוואן, פרשה שכבר עסקנו בה בפוסט קודם, ובסופו של דבר גם לאיבוד מוחלט של כל תביעה סינית על איי ריוקיו. הפקידים הסינים לא היו טפשים. הם הבינו היטב את כוונותיה התוקפניות של יפן. אולם הם לא היו מסוגלים להשתחרר מתשתית תפיסת העולם שלהם, זו שהיתה חייבת לשמר לפחות את תדמית המיתוס. בסופו של דבר, המיתוס הקונפוציאני הוסיף להוות משקולת על רגליה של שושלת צ'ינג, שהפריעה, עיכבה ולבסוף הכשילה את נסיונותיהם של מדינאיה להשתלב בעולם המודרני.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

כאן, יש להבהיר נקודה חשובה. האמור לעיל אין פירושו שאמונה במיתוס מובילה בהכרח לכישלון. הדבר האחרון שאני מנסה לקדם כאן היא תפיסה אתיאיסטית קיצונית ופשטנית, נוסח ריצ'רד דוקינס ודומיו, כאילו רציונלית חילונית, שדוחה את קיומו של אלוהים ובזה למיסטיקה ולעל טבעי, היא מתכון להצלחה, ואיל אמונה דתית היא מתכון לאסון. גם הספרדים שמיגרו את האימפריה האצטקית, הבריטים שהכניעו את סין במלחמת האופיום והיפנים ש"סידרו" את שושלת הצ'ינג במו"מ על טייוואן האמינו במיתוסים משל עצמם. הספרדים היו כמובן קתולים אדוקים, הבריטים של המאה ה-19 הושפעו עמוקות מתנועות ההתעוררות הפרוטסטנטיות ואילו סואג'ימה האמין, כמו רוב היפנים, במיתוס האלוהות של המשפחה הקיסרית. אולם המיתוסים הנ"ל היו גמישים מספיק בכדי להתאים את עצמם למציאות משתנה. עבור הספרדים של המאה ה-16, שהיו רגילים לתנועה קדימה, התפשטות וגילוי ארצות, המיתוס הקתולי שימש גורם ממריץ להרפתקאות צבאיות בחו"ל בכסות של הפצת האמונה. מכיוון שהוא היה מוגבל להיבטים מסויימים ולא הפך למשקפיים שדרכם ראו הספרדים כל דבר בעולם, הוא לא הגביל את פעולותיהם מבחינה צבאית, פוליטית ואסטרטגית, ולא מנע מהם להגיב במהירות לתנאי המציאות המשתנים. האמונה הפרוטסטנטית הבריטית התייחסה בחיוב לעסקים ולמסחר ובכך סיפקה למעשה הצדקה לפרגמטיות. והמיתוס היפני הקיסרי, לפחות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, לא הפריע ליפן לנהל מדיניות פרגמטית ולהשתלב בעולם המודרני, מפני שהוא היה עמום מספיק להתאים את עצמו לתנאים משתנים (המצב הזה עתיד להשתנות, לאסונה הרב של יפן, בשנות השלושים של המאה העשרים).  במילים אחרות – כולנו מאמינים במיתוסים, אולם רצוי שנבדוק מפעם לפעם עד כמה הם מגבילים אותנו. ככל שראיית העולם של המיתוס מחייבת, נוקשה, כובלת ובעיקר – חודרת לכל תחומי החיים – כך השפעתה על יכולת התמרון מסוכנת וקטלנית יותר.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

וגם כאן, בישראל, אצלנו מתחת לאף, מתפתחם מיתוסים מסוכנים מהסוג הזה, שמספקים ראיית עולם כוללת המהווה תחליף לפרגמטיות. בחוגים לא צרים במיוחד, שנציגיהם חדרו גם למפלגת השלטון, הולכת ונבנית לה "ממלכת חלומות" שמספקת ראיית עולם מיתית כוללת וטוטלית, כזו שלא מסתפקת בהתוויית חזון ומדיניות לישראל אלא מתיימרת לפענח את החוקים המפעילים את העולם כולו. משה פייגלין וחבריו ל"מנהיגות יהודית", ששמו להם למטרה "לתקן את העולם במלכות שדי", מאמינים כי אם רק עם ישראל יהיה מודע לעצמו, אז העולם יתיישר במהירות לפי גחמותיו. העולם מצפה מאיתנו, בתת מודע, לסלק את המוסלמים מהר הבית, לבנות את בית המקדש ולשחק בגפרורים באחד המקומות הרגישים ביותר על פני הגלובוס. אם רק נבנה ארמון מלוכה לקב"ה במרכז העולם, בירושלים, יסייע האל לעם ישראל להביס את אויביו ולהגשים אוטופיה שהאנושות טרם ראתה כמותה. תפיסת העולם הזאת מסוכנת מפני שהיא  טוטאלית ומספקת הסברים לכל בעיה בהתאם לחוקי המיתוס. העולם מתנגד למעשי ישראל? זה רק משום ש"אנחנו לא מאמינים בעצמנו". השמאל מבקר את מדיניות ההתנחלות בשטחים? זה רק מפני שאנשיו מנסים לברוח מהזהות היהודית.  התסמין המסוכן ביותר של תורת פייגלין היא נטייה להניח שיריביו הפוליטיים, הן השמאל, הן העולם והן הערבים, מתנהגים אף הם ללא יודעין בהתאם לחוקי המיתוס. הדוגמא הטובה ביותר, היא אולי, מאמר של פייגלין בו טען כי המאבק הפלסטיני נגד ישראל התחדש לאחר מלחמת לבנון הראשונה משום שאסיר פלסטיני ראה סוהר יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מקיימים את יעודם, חשבו הפלסטינים, אז אין להם זכות על הארץ ואפשר להביסם ולגרשם. פייגלין ואנשיו עדיין לא הגיעו לעמדת כוח של ממש, ולכן המציאות טרם דפקה על חומות המיתוס שלהם. אולם הם משפיעים על השיח הציבורי, במיוחד בכל הנוגע למשחקים המסוכנים בהר הבית וחלום הקמת בית המקדש, וזה מסוכן. אפילו מסוכן מאד.

בית_המקדש

פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן?

בקיץ 1872 עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פרואנית, ממנה נשמעו יללות וצווחות כאב במשך כל היום והלילה. פליט סיני ממורטט שקפץ לים פתח תיבת פנדורה של תככים, רגשות עזים ומאבקים משפטיים חובקי עולם. יורדי ים אכזריים, פרקליטי צמרת, דיפלומטים, שופט צעיר בן 25 וקיסר רוסי אחד – נאלצו לקבוע האם העבדות מותרת בארץ השמש העולה. ומה הקשר למתרחש בבתי הזונות הדלוחים של רובע יושיווארה? ינשוף היסטורי על "פרשת מריה לוּז" – הסיפור שהכריע את גורל העבדות ביפן.

Yoshiwara2

זהו מאמר שישי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג, הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ולהבים באפלה

ביולי 1872, עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פֶּרוּאָנית שנשאה את השם התמים למראה "מריה לוּז". הנמל המתפתח של יפן היה בית לספינות זרות מכל מדינות העולם, והכיל מושבה מערבית משגשגת. באותה תקופה, נהנו הסוחרים המערביים ביוקוהאמה משורה שלמה של זכויות יתר שהוקנו להם בחוזים לא שוויוניים שנחתמו בין יפן לבין מדינותיהם. הם הורשו לגור בעיר, שהוגדרה כ"נמל פתוח", לנהל אורח חיים נוצרי – דת שהיתה אסורה עדיין ביפן, ואפילו לבנות כנסיות. אם עברו עבירה, הם לא נשפטו בידי בתי הדין היפניים, שהתנהלו עדיין בתערובת משונה של משפט פיאודלי, דין מערבי ותקנות שנלקחו מסין של שושלת צ'ינג, אלא בידי הקונסולים שלהם. בתי המשפט הקונסולריים נטו להיות סלחניים כלפי עברות. באפריל 1874, למשל, דיווח העיתון היומי Japan Daily Herald כי מלח בריטי שהשתכר והכה נתין יפני נענש אך ורק בריתוק לספינה שלו.

הספינה הפרואנית, בפיקודו של הקברניט ריקארדו הֶרֶרָה, עשתה את דרכה מהמושבה הפורטוגזית מקאו שבסין לנמל קָלַאוֹ שבארצה. מה היה בתוך הספינה? אף אחד לא התעניין בכך יותר מדי. כאשר החליט קפטן הררה לעצור למספר ימים ביוקוהאמה לשם שיפוצים (ספינתו נפגעה קשה בסערה), איש לא היה יכול לשער כי החלטה זו תהווה פתיח לשערוריה עם השלכות חובקות עולם. ואכן, זמן קצר לאחר שפררה הטיל עוגן ביוקוהאמה, התרחש תקר של ממש.

נמל בינלאומי פתוח - יוקוהאמה בשנת 1876

נמל בינלאומי פתוח – יוקוהאמה בשנת 1876

מסתבר שהספינה הפרואנית הכילה "עובדי חוזה" סינים, נתינים של מחוזות נידחים מדרום קיסרות צ'ינג, שהוחתמו על חוזי עבודה ארוכי טווח במטעי דרום אמריקה. בעוד "מריה לוז" עוברת תיקונים בנמל, קפץ אחד העובדים הללו, אדם בשם מוֹ הִינְג, אל הים, ושחה לעבר "דוכס הברזל", ספינה שהיתה שייכת לצי הבריטי. הקברניט הבריטי המופתע, שבוודאי לא ידע מה הפועל הסיני הממורטט והרטוב רוצה ממנו, העביר את העניין לטיפולו של הקונסול של הוד מלכותה ביוקוהאמה, רוברט ווטסון. הדיפלומט ניהל שיחה עם הפועל הנמלט, ככל הנראה באמצעות מתורגמן, ושמע ממנו על מסכת מחרידה של התעללויות פיזיות שעוברים עובדי החוזה הסינים בבטן הספינה. ווטסון, שלא ידע מה לעשות עם תפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, העביר את הפועל לרשויות היפניות בנמל יוקוהאמה. הפקידים היפנים זימנו את הקברניט ריקארדו הררה, העבירו לו את הפועל ונזפו בו בחומרה על היחס הרע למטענו האנושי. מעתה, הורו לו, עליו להתייחס לסינים באנושיות. מי יאכוף עליו את זה? אף אחד כנראה.

אבל הניסיון העדין לכסת"ח את הפרשה נכשל, כאשר "אורח" נוסף נמשה מהים לספינת הוד מלכותה דוכס הברזל. הקונסול ווטסון הוזעק שוב לכלי השיט, וכאשר שמע מהפועל כי הפליט הראשון שברח הוכה באכזריות סדיסיטית על ידי הקפטן ואנשיו, החליט שמצפונו לא מאפשר לו לעמוד מנגד, מה גם שצוות "דוכס הברזל" שמע יללות וזעקות כאב שעולות מהספינה הפרואנית במשך כל שעות היממה. בפעולה נועזת למדי, הוא גייס חולייה של מרינס בריטיים ופשט על ספינתו של הררה. החיילים הבריטים פילסו את דרכם לבטן האונייה, וגילו שהפועלים מוחזקים שם בתנאים מחרידים, וכי מדובר בספינת עבדים לכל דבר ועניין. בכל זאת, ווטסון לא היה יכול לעשות למען הסינים דבר. אם היה משחרר אותם בכוח היה נחשב, מן הסתם, לפיראט. הקונסול עזב את הספינה, מזועזע, ושלח מברק בהול לשר החוץ היפני, סואֵגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי, בבקשה לסייע לפועלים הסינים באופן מיידי:

הסחר בעובדי חוזה (קוּלִי) בין מקאו לנמלים המערביים של דרום אמריקה, ובמיוחד בפרו, מתאפיין במידה כה גדולה של ברבריות והתעלמות מזכויותיה של ממשלת סין, עד שעורר את הרגשות העזים ביותר באירופה ובכל מדינות התרבות. עד היום, חופי יפן היו טהורים מטומאתו של המסחר המתועב הזה, אולם במקרה זה יש להאמין כי יותר מנוסע אחד על הספינה זכה ליחס המנוגד לכל חוק אפשרי.

(מצוטט במאמרו של דניאל בוצמן)

תפוח אדמה לוהט- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

משו את הפועלים מהמים- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

סואג'ימה היה ללא ספק אדם מורכב ורב סתירות, אולי אחד משרי החוץ הגאוניים אך הפזיזים והנועזים ביותר שהיו ליפן אי פעם (ראו מאמר קודם כאן בינשוף, על תפקידו המכריע בתכנון הפלישה היפנית לטייוואן). כמנהיג סמוראים לשעבר, מהפכן ומלומד קונפוציאני, הוא חש בבית בתרבותה העתיקה של סין, ידע לכתוב שירה קלאסית בקליגרפיה משובחת ולצטט ספרות והיסטוריה סינית כמו טובי המלומדים של קיסרות צ'ינג. במקביל, היה סואג'ימה גם לאומן יפני מושבע, תומך בהתפשטות אימפריאליסטית ותלמיד מסור של החוק הבינלאומי המערבי. המוטו שלו באותה תקופה היה "זכויות המדינה" (ביפנית: kokken). יפן חיה בעולם של כרישים, וכבודה הלאומי חשוב מאין כמותו. אין לוותר עליו, אפילו כמלוא הנימה. במיוחד, שאף סואג'ימה לבטל  את הפריבילגיות המרגיזות של הזרים המערביים ביפן, שהובטחו באותם חוזים לא שוויוניים. "כאן הם יעשו מה שהיפנים יאמרו להם לעשות," שטח בתסכול את שאיפותיו בשיחה עם דיפלומטים סינים שנה מאוחר יותר. אולם כדי שנתינים מערביים יוכלו להישפט, למשל, בבתי הדין היפניים, יפן היתה חייבת להוכיח שהיא "מדינה נאורה" עם "מערכת משפט מתוקנת", ומדינות המערב לא מיהרו להאמין בכך. ואכן, בקיסרות בה ראשיהם הכרותים של מורדים עדיין הוקעו על מקלות משוננים בראש חוצות, היה אפשר אולי להבין מהיכן הגיע חוסר האמון הזה.

            בתגובה למכתבו של ווטסון, החליט שר החוץ היפני לפוצץ את הפרשה. הוא הורה באופן מיידי לפנות את כל עובדי החוזה הסינים מהספינה לנמל יוקוהאמה, שם הוחזקו במשמורת, בתנאים טובים, בידי הרשויות היפניות. זאת ועוד: סואג'ימה הורה לעצור לאלתר את קברניט האונייה, ריקארדו הררה, ולהעמידו לדין בעוון סחר עבדים. הררה לא האמין שזה קורה לו. הוא טען כי לחוק היפני אין סמכות עליו. הוא הרי לבן. אבל לך תתווכח עם סמוראים חמושים שבאים לעצור אותך, והקברניט לא היה יכול לעשות דבר. הוא הוחזק בכוח על החוף, ולבסוף הובא לתת דין על מעשיו בבית המשפט של מחוז קנגאווה.

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

            אבל מי בדיוק ישפוט אותו? באותה תקופה, ביפן לא היתה מערכת משפט עצמאית. לפי המסורת הנהוגה הן בסין והן ביפן המסורתית, השופטים היו מושלי המחוזות ועוזריהם. אולם בקנגאווה, מסיבות שאינן קשורות לפרשת מריה לוז, מושל המחוז ושני סגניו התפטרו, מה שגרם לסואג'ימה, בלית ברירה, להפקיד את התיק הלוהט בידי המושל בפועל, צעיר בן 25 בשם אוֹאֶה טאקוּ. ביושבו בדין, נעזר אואה בשני יועצים משפטיים מערביים – הקונסול הבריטי ווטסון ומשפטן אמריקאי שעבד בשירות הממשלה היפנית.

            הליך השימוע הראשוני העלה קודם כל את השאלה, האם עבדות מותרת ביפן. החוק היפני של אותה תקופה, כאמור, לא התייחס באופן ממשי לשאלה הזאת. אנחנו לא נוטים לייחס בדרך כלל עבדות לארץ השמש העולה, אבל האמת היא, כפי שכותב ההיסטוריון דניאל בוצמן, ש"המוסד המוזר" היה קיים בקיסרות במשך מאות שנים. כבר במאה השמינית היו עבדים בקיוטו, ובמאה ה-12 התלוננה החצר הקיסרית כי עיר הבירה מלאה ב"סוחרים של בני אדם" שחוטפים עבדים מאדוניהם ומוכרים אותם במכרזים לכל המרבה במחיר. הבעיה הפכה לחמורה יותר במאה השש עשרה. באותה התקופה, יפן היתה קרועה במלחמת אזרחים אכזרית – אדונים פיאודליים, סמוראים, איכרים, נזירים, נינג'ה, סתם פושעים – כולם אחזו בנשק וניסו לגרוף לעצמם נתחים מהמדינה. בין לבין נחתו ביפן הפורטוגזים וזרים אירופיים אחרים, וביססו סחר בנשק ומוצרים אחרים. במצב כזה של כאוס, לא קשה לנחש שסחר העבדים שגשג – איכרים נחטפו מבתיהם בידי כנופיות ונמכרו לסוחרי עבדים פורטוגזים ששיווקו אותם ברחבי העולם כולו. ה"גלובליזציה" הזאת היתה כל כך מקיפה, עד שיפנים קתולים שביקרו ברומא באותה תקופה, הזדעזעו לראות את בני ארצם בשלשלאות כמעט בכל מקום.

המצב החל להשתנות בסוף המאה השש עשרה, כאשר שליט חזק, איכר שעלה לגדולה בשם טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי, איחד את יפן תחת יד הברזל שלו. הידיושי רצה לבסס מערכת אחידה של גביית מיסים, ולפיכך כפה על האיכרים להפסיק לנדוד, להישאר במקומם ולעבד את האדמה. קל וחומר שלא היה יכול להשלים עם כנופיות שחוטפות אותם משדות האורז שלהם. כאשר החליט הידיושי לאסור את הנצרות ולהצר את צעדיהם של הזרים המערביים ביפן, נימק זאת בין היתר בהחלטתו להילחם בסחר העבדים. ברוח זאת, הוציא צווים שאסרו מכירת בני אדם באופן מוחלט. יורשו של הידיושי, השוגון טוקוגאווה אִיאֵיָסוּ, המשיך בקו זה, בד בבד עם איסור הנצרות וגירוש רוב הזרים מיפן. אמנם במאה השנים הראשונות לשלטונה של שושלת טוקוגאווה היו בערי יפן עוד "משרתים תורשתיים" (פוּדָאי נו גֶנְאִין), אולם בחברה המתוחכמת שנוצרה במאה ה-18 כבר לא היה טעם כלכלי להחזיקם. אליבא דכולי עלמא, העבדות ביפן נעלמה לחלוטין במאה ה-18.

אסר על סחר עבדים מכל סוג - טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אסר על סחר עבדים מכל סוג – טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אולם, וזו היתה כבר בעיה רצינית, "המוסד המוזר" הידפק שוב על שערי יפן במאה התשע עשרה. לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית, חיפשו סוחרי עבדים דרומיים לשעבר דרכים חדשות להתעשר, ואחד מהם התחיל לשנע "עובדי חוזה" יפניים, רובם ככולם איכרים עניים, למטעים בהוואי. הממשלה היפנית מחתה, ולאחר שגילתה כי תנאי העבודה בהוואי אינם מן המשופרים, הצליחה להחזיר חלק מהפועלים היפנים לארצם. במקביל, הציע מלומד יפני מוביל להתחיל לייבא עבדים זרים שיעבדו במלאכות קשות ומלוכלכות, כדי לפנות את דעתם של היפנים לעיסוקים מועילים יותר. זו המציאות שעמדה בפני השופט אואה טאקו, בבואו להכריע בפרשת מריה לוז.

            הקברניט הררה ופרקליטיו, כולם בריטים, ניסו ראשית כל את כוחם בטענת סף – כזרים מערביים הם נהנים מזכות האקסטריטוריאליות של החוזים הלא שוויוניים, ולפיכך החוק היפני אינו חל עליהם. בפסק דינו, דחה אוֹאֶה את הטענה, בנימוק כי יפן לא חתמה על חוזי אקסטריטוריאליות עם כל ה"מערביים" או ה"לבנים", אלא עם מדינות ספציפיות – ופרו היא לא אחת מהן. לבסוף, פסק השופט כי יש לשחרר את כל הפועלים ללא פיצוי, והרשיע את קפטן הררה בסחר עבדים. עונשו לפי החוק היפני – מאה הצלפות שוט. עם זאת, הקיסר הסכים לחון את הקברניט ולהתיר לו לעזוב את המדינה ללא עונש. כמחויב בחוק, הודיע אואה לקברניט כי אם הוא סבור שחלה על הפועלים חובה להפליג עמו לפרו, הוא רשאי להגיש נגדם תביעה משפטית.

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

            משרד החוץ היפני פרסם את פסק הדין בקרב השגרירויות הזרות, והתגובות היו נזעמות. רוב מדינות המערב תמכו בעמדת פרו, וגינו את פסק הדין כהפרה בוטה של החוזים הלא שוויוניים שנחתמו עמן. אף אחד לא רצה שהיפנים יחלו להתערב ולחטט בספינות בינלאומיות. מי יודע כיצד הם ינצלו את הזכות מאוחר יותר? רק בריטניה לבדה, נאמנה לעמדתה העקבית כנגד סחר העבדים, תמכה בעמדה היפנית. למרות הלחץ הבינלאומי, נותר שר החוץ סואג'ימה איתן בדעתו, ואישר את פסק הדין של אואה.

            הפרואנים לא ויתרו, והחליטו להגיש ערעור, בו טענו כי הפועלים חתמו על חוזים שמחייבים אותם לעבוד בפרו במשך שמונה שנים. לרוע מזלם, ובניגוד למקובל במדינות מערביות, השופט היה שוב אוֹאֶה טָאקוּ. הפעם, התרכז המשפט לא רק בזכויותיה של פרו לפי החוזים הלא שוויוניים – הנושא הזה כבר הוכרע במשפט הראשון – אלא בחוקיות החוזים שנחתמו עם הפועלים הסינים. הפעם, הגיע הררה מוכן. הוא שכר את שירותיו של פרדריק ויקטור דיקינס, פרקליט צמרת בריטי וחוקר ספרות יפנית, שדיבר יפנית קלאסית שוטפת והכיר את חוקיה של הקיסרות מפני ומפנים.

            במהלך הדיונים, שהפכו לסנסציה בינלאומית, ציווה השופט אוֹאֶה לקרוא לפועלים הסינים שישטחו את עדויותיהם. המשפט התנהל רובו באנגלית, באמצעות מתורגמנים. אואה לא ידע אף שפה חוץ מיפנית, הקפטן דיבר בפורטוגזית, והפועלים כמובן דיברו קנטונזית. ובכל זאת, התנהל באולם דיון משפטי סוער שריתק את קוראי העיתונים בתקופה במשך ימים ארוכים. השופט אוֹאֶה העלה את הסינים לדוכן העדים, ומהעדויות עלה כי רבים מהם הוחתמו על החוזה במרמה. אחדים נחטפו ממקומות מגוריהם, ולרובם לא היה ידוע היעד הסופי של הספינה.

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

דיקינס, הפרקליט הבריטי של קפטן הררה,  לא ויתר על טענות הסף, אולם העלה אותן באופן מתוחכם יותר. יפן אכן אינה חתומה על חוזה עם פרו, אולם יוקוהאמה היא "נמל פתוח" אקסטריטוריאלי, ולכן החוק היפני אינו חל בה. שנית, הספינה יצאה ממקאו, מושבה פורטוגזית, ולכן חל עליה החוק של פורטוגל. יפן חתומה על חוזה לא שוויוני עם פורטוגל, ולכן אסור לה לגעת בספינה. שלישית, תקף דיקינס את הטענה העיקרית של אואה, שעבדות היא עבירה על החוק היפני. ביפן, הזכיר הפרקליט לשופט, נמכרות נערות צעירות לזנות על ידי משפחותיהן – וניתן למצוא שפחות מין כאלה בבתי הבושת של יושיווארה, רובע השעשועים של טוקיו. אם מותר למכור נערות לזנות, מדוע אסור להחתים פועלים סינים על חוזי עבודה לשנים ארוכות? כדי להדגים את טענתו, הקריא דיקינס לפני השופט המופתע חוזה של מכירת נערה שהתנהל ביוקוהאמה, ממש מחוץ לשעריו של בית המשפט.

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

בפסק דין מנומק וסופי, דחה אואה את כל טענותיו של דיקינס. "זוהי מדיניותה המבוססת של הקיסרות היפנית,"  כתב, "כי אף פועל או אדם אחר שנמצא בשטח השיפוט של ממשלה זו או נהנה מהגנתה, לא יוצא משטח השיפוט שלה כנגד רצונו החופשי והעצמאי." החוזה, הוא הוסיף, אינו חוקי משום שהוא כובל את הפועלים בקשרי עבדות, מצב "מתועב" המנוגד לצדק הטבעי ולחוק הבינלאומי. לפיכך, שום ממשלה אינה מחוייבת לכבד את החוזה הזה או לסייע באכיפתו. מעבר לזה, חקירתם של הפועלים הסינים העלתה כי רבים מהם נחטפו, הוחתמו על החוזים במרמה ואף לא ידעו מהו היעד הסופי של מסעם. לבסוף, התנאים ב"מריה לוז" הם תת אנושיים. מכל הסיבות הללו, החוזה בין הפועלים לקברניט הררה אינו תקף, מנוגד לחוק הבינלאומי ולא ייאכף על ידי ממשלת יפן. כל הפועלים שרוצים להישאר ביוקוהאמה יורשו לעשות כן, אלא אם כן יחליטו לעלות ל"מריה לוז" מרצונם החופשי.

מעניינת עוד יותר היא תשובתו של אואה לטענתו של דיקינס בנושא מכירת הנערות לזנות. האנלוגיה, כתב השופט בפסק דינו, אינה תקפה, משום שאותן הנערות אינן נמכרות למדינות אחרות, אלא נותרות "תחת הגנתה והשגחתה של ממשלת יפן." לא רק עבדות אסורה בקיסרות היפנית, אלא באופן ספציפי – מכירתם של בני אדם לארצות ניכר באופן ששולל את זכותה הטבעית של המדינה להגן עליהם. בנימוקי החלטתו, דיבר אואה בהרחבה על העבדות בארצות הברית, והעלה כמופת את החלטתו של הנשיא לינקולן לאסור אותה. העבדות הזאת היתה מתועבת במיוחד, כתב, לא רק משום שהאפריקאים נאלצו לעבוד בניגוד לרצונם, אלא גם משום שנלקחו בכוח מארצות מולדתם ולכן היו נתונים להתעמרות ושרירות לב ללא הגנה כלשהי.

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

מבחינה משפטית, העלה פסק הדין של מריה לוז מספר סוגיות מפתח, כולן בעלות השפעה ניכרת על מעמדה הבינלאומי של יפן, וכולן שנויות במחלוקת קשה מאד באותה התקופה. ראשית, שני פסקי הדין של אואה טאקו דחו באופן מוחלט את עיקרון האפלייה הגזעית, שעמד בבסיסם של החוזים הלא שוויוניים. החוזים הללו, טען אואה, אינם פריבילגיה המוקנית ללבנים בארצות "צהובות". הם חוזים שנחתמו בין מדינות לפי החוק הבינלאומי. מדינה שיפן לא חתמה איתה על חוזה אינה רשאית ליהנות מזכויות יתר, יהיה "צבע" נתיניה אשר יהיה. שנית, אואה פסק, באופן תקדימי ממש, כי גם כאשר קיים חוזה בין מדינות, ה"צדק הטבעי" או ה"חוק הבינלאומי" עשויים לגבור עליו. וכאשר מדינה משתתפת במאמץ לביעור העבדות, היא לא מצייתת רק לחוקיה שלה אלא גם לחוק הבינלאומי שאוסר על המוסד המתועב הזה.

שלישית, למשפט היו השלכות בלתי צפויות ביפן עצמה. אואה והפטרון שלו, שר החוץ סואג'ימה, הושפעו מטענותיו של דיקינס בנושא הזנות הרבה יותר מאשר הודו במהלך המשפט. לפיכך, פתחו השניים בקמפיין לביטול עבדות החוזה של זונות ביפן. כבר באותה שנה, פרסמה הממשלה הקיסרית את "צו האמנסיפציה לפרוצות ובדרניות", שאפשר לנערות לצאת מבתי הבושת. באופן מעניין, הסתמך הצו על איסור המכירה של בני אדם, אותו חוק נשכח שנחקק במאה השש עשרה על ידי הידֶיוֹשִי.  אואה אף דרש, בהצלחה, לבטל באותה הזדמנות את מעמד האֶטָה (טמאים) שהופלו באופן ממסדי בתקופה הפיאודלית.

היסטוריונים יפנים, בעיקר מהשמאל, טענו במשך השנים כי צו האמנסיפציה לא היה אלא תרמית שנועדה לשפר את תדמיתה של יפן בעיני מדינות המערב. הם מצביעים, בין היתר, על העובדה כי בתקופת מייג'י מכירת הנערות לזנות התגברה ולא פחתה. ואכן, למרות שלפי העדויות בתי הזונות "התרוקנו" לאחר הצו, הם התמלאו בהדרגה מחדש, כאשר הסרסורים מצאו דרכים חדשות לעקוף את החוק. עם זאת, דניאל בוצמן, טוען, בצדק – שלממשלה היפנית היתה כוונה כנה לחסל את העבדות על כל צורותיה. למעשה, הויכוח על זכויותיהן של הנערות בבתי הבושת התחיל עוד לפני פרשת מריה לוז, כאשר שתי משפחות עניות עתרו לבית המשפט שישחרר את בנותיהן. משרד המשפטים דרש בתוקף לעשות זאת, וכתב כי לא יתכן שנערות יפניות ימכרו כמו "סוסים ושוורים". הקבינט דחה את ההצעה, ואמר כי יש חשש שאיסור על מכירת נערות יוביל משפחות עניות לרצוח תינוקות ממין נקבה. עם זאת, תמיכתו של סגן שר האוצר אינואואה קָאוֹרוּ, אחד מהפוליטיקאים העוצמתיים ביותר באותה התקופה, הובילה את הממשלה לשקול מחדש את עמדתה. כאשר עורך הדין דיקינס הביך את יפן עם הקראת חוזה הזנות בבית המשפט, החלה העיתונות היפנית לעסוק בנושא, ולחצה לקבל את העמדה המתקדמת של משרד המשפטים, משרד החוץ ומשרד האוצר. בסופו של דבר, לאחר פרשת מריה לוז, הצליחו אואה, סואג'ימה ואינואואה להביא לביטול מוחלט של החוזים הללו.

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת - סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת – סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

ומה קרה לגיבורי הפרשה? קפטן הררה, שרתח מזעם על פסק הדין, ברח מיפן במהירות על ספינה אחרת, לא לפני שחטף נערה סינית בת 13 לשימושו האישי. כאשר חזר לפרו, הציגה ממשלתו מחאה חריפה בפני היפנים, ודרשה פיצויים על הספינה מריה לוז ו"מטענה". העיתונות העולמית היתה חלוקה בדיעותיה (אואה זכה לשבחים נלהבים בעיתונות האמריקאית והבריטית), אולם נציגיהן של רוב מדינות העולם תמכו בעמדתה של פרו, משום שראו בפסק הדין של אואה ערעור על החוזים הלא שוויוניים ועל הפריבילגיות מהן נהנו זרים מערביים ביפן.

בצר להם, החליטו היפנים לפנות לבוררות. באותה התקופה, היה נהוג שבסכסוכים בין מדינות ניתן למנות בורר – שליט ריבוני של מדינה שלישית. היפנים והפרואנים הסכימו שהמתווך בסכסוך יהיה הצאר של רוסיה, אלכסנדר השני. הצאר, ששחרר בעצמו את הצמיתים ברוסיה כעשר שנים קודם לכן, החליט לתמוך בעמדתה של יפן, ובכך הסתיימה הפרשה.

תמך בעמדתה של יפן - הצאר אלכסנדר השני

תמך בעמדתה של יפן – הצאר אלכסנדר השני

אואה טאקו המשיך לנהל מאבקים למען זכויות הטמאים ומיעוטים מופלים אחרים ביפן, ובהדרגה פנה לכיוונים אופוזיציוניים ואנטי-ממשלתיים יותר ויותר. ב-1877 הצטרף למרד הסמוראים הגדול של סייגו טקמורי נגד המשטר, ואף יצא בשליחות חשאית כדי לגייס מורדים במחוזות אחרים. למזלו, הוא לא נידון למוות לאחר דיכוי המרד אלא "רק" ל-12 שנות מאסר. כאשר יצא הפך לפוליטיקאי ואיש עסקים, וניהל מאבקים כנגד שחיתות הממשלה וכוחו הגובר של הצבא במדינה. במקביל, לאור האינטרסים העסקיים הענפים שלו בקוריאה, תמך במדיניות אימפריאליסטית וסיפוח חצי האי ליפן. לקראת סוף חייו, פרש מפעילות פוליטית ועסקית והפך לנזיר בודהיסטי.

בעקבות פרשת מריה לוז, הפך שר החוץ היפני, סואג'ימה טָנַאוֹמי, לגיבור של ממש בסין. כאשר הגיע לביקור בבייג'ינג, זכה ליחס מלכותי של ממש. שנים לאחר מכן, כאשר כבר לא כיהן בתפקיד ממלכתי ביפן, הוא אפילו נשכר כיועץ על ידי הממשלה הקיסרית הסינית. בפגישותיו השונות עם הסינים נהג להפציר בהם לקבל על עצמם את החוק הבינלאומי המערבי, ונימק זאת בציטוטים מכתבי קונפוציוס וההיסטוריה הסינית העתיקה. וכך, ניצל סואג'ימה את המעמד שזכה בו, לקידום תוכניותיה של יפן לפלוש לאי טייוואן (ראה כאן בינשוף).  בתוך ים התרועות ששר החוץ זכה להן בבייג'ינג, היה ניתן להבחין, אך בקושי, בריח קלוש של אבק שריפה.

אספני הראשים: הסמוראים פונים לטייוואן

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

 Merchant Sailing Ship

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

טירת שורי - מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ושקטה.

טירת שורי – מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ובוטחת.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: