ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי."

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כינרת זמורה-ביתן, 2003), עמ' 49

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר." (עמודים 20-21) אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט." (עמוד 21) ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה." (עמוד 98)

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003) ויעלון:

"המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה. מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב – המבחן העליון של הלוחם והמפקד – יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף. שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני." (עמודים 86-87)

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו." (עמוד 97) במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי." (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011) תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא." (עמוד 87)

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר." (עמודים 88-89)

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל." (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95) זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי." (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014)

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול." (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון." (עמוד 98) הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

באפסוס, עיר יוונית עתיקה, נהגו העבדים לשבת על אסלות השיש הקפואות כדי לחמם אותן לפני בוא אדוניהם. מה הקשר בין המנהג המלבב הזה לבין האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים, והיחס הרצוי בין שירותי הביטחון לממשלה במדינה דמוקרטית? ומה אומרים על כך ראשי השב"כ לדורותיהם? ינשוף פוליטי-מדיני על שומרי סף, התלהמות, ובעיקר עיוורון.

אפסוס היתה עיר יוונית עתיקה, פוליס הלניסטי ומרכז חשוב של האימפריה הרומית באסיה הקטנה. בחורבותיה של העיר, אחד מאתרי התיירות המרהיבים ביותר בדרום-מערב טורקיה, מתנשאים עמודי שיש צחורים סביב ספריה יוונית שמורה היטב, פלא עולם שמשתווה כמעט ביופיו לפטרה שבירדן. בין העתיקות היווניות מסתתרים גם סיפורים לא מעטים, רלוונטיים מתמיד אף בימינו אלה: למשל, המנהרה התת קרקעית שחיברה בין הספריה, מעוז האינטלקטואלים הקלאסיים, לבית הבושת המקומי, או סידור מסוים שטובי העיר ועשיריה התקינו לעצמם בשירותים הציבוריים. האסלות באפסוס, כמסתבר, היו עשויות משיש צחור, ובחורפים של מערב אנטוליה הוא היה עלול, אבוי, לקפוא ולגרום חוסר נוחות מסויים ליושבים עליו. הבעיה הזאת היתה חמורה במיוחד, משום שאת השירותים הללו פקדו גם עשירי העיר (לחלקם היה מושב רשום על שמם). אולם לא האפסיים יתנו לזוטות כאלה לגרום להם אי נוחות, ולאחר מחשבת-מה נמצא פיתרון לבעיה. כאשר עשיר הלך לשירותים בחורף, הוא הביא עמו עבד. ראשית, ישב העבד על מושב השיש הקפוא על מנת לחמם אותו, ורק אז קם ופינה את מקומו לאדון.

כמטפורה, מחממי האסלות באפסוס מייצגים באופן כמעט מושלם את היחס הרצוי בין הדרג הצבאי והמדיני בכל המדינות המפותחות, לרבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. תפקידם של צה"ל, השב"כ, המוסד ויתר ארגוני ביטחון ומודיעין הוא "לחמם את האסלה" עבור הדרג המדיני הנבחר. החלטות מדיניות תמיד נתונות לאילוצים, לכפייה ולסחטנות של גורמים חיצוניים, בראש ובראשונה מדינות אויב וארגוני טרור למיניהם. ללא כוח צבאי שיש להתחשב בו, מרחב הפעולה של המדינאים הופך לאפסי. תפקידם של הכוחות המזויינים של המדינה הוא לנטרל, לעכב ולהסיר חלק מהאיומים הללו, כדי להגדיל את טווח האפשרויות של המדינאים ולאפשר להם להתוות אסטרטגיה בנוחות מרבית. יעקב פרי, ראש השב"כ בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים, הביע את התובנה הזאת בראיון לדרור מורה, בספר המבוסס על הסרט "שומרי הסף". "השירות," אמר פרי, "הצליח למתן את גלי הטרור באופן דרמטי. אם השירות לא היה קיים, הדרג המדיני לא היה יכול לקבל שום החלטה במדינת ישראל כמעט באף נושא. השירות מאפשר לדרג המדיני מאז קיומו ועד עצם היום הזה לנהל מדינה נורמלית." אברהם שלום, קודמו של פרי, ביטא את אותה תובנה בבוטות אופיינית.   "זה מה שפוליטיקאים רוצים כל הזמן," אמר, "גם באנגליה, גם בנורבגיה וגם בישראל. שיעזבו אותם לנפשם. שיתנו להם לנהל את העניינים שלהם הפנימיים, בלי להתייחסים לכל הטענות והמענות של כל מיני מיעוטים. אם אתה [ראש השב"כ] יכול לפתור את זה בדרכים שלך, תפתור ותבוא עליך ברכה."

שירותי מודיעין, אם כן, הם קבלנים טכניים: תפקידם הוא להרחיב את טווח האפשרויות שעומד בפני המדינאים. הם יכולים להמליץ על דרכי פעולה אסטרטגיות, אבל לא לבחור נתיב עצמאי ולנוע בו באופן חופשי: זהו תפקידו של הדרג המדיני הנבחר. והטרגדיה במדינת ישראל, כפי שהבהיר פרי באותו ראיון, היא שהמדינאים שלה לא ניצלו את עבודתם המצויינת של שירותי הביטחון כדי לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח של ממש. העבד, במילים אחרות, חימם את האסלה, אך האדון לא ניצל אותה. "במידה מסויימת זה מתסכל", הודה יעקב פרי. "למשל, כשהייתי חוזר מפגישות, מישיבות ממשלה, מירושלים, נוסע וחושב בדרך […] אתה אומר באיזשהו מקום – לאן זה מוביל? מה הכיוון? אתה רואה את האפסות, את חוסר היוזמה."

אברהם שלום סיפר כי מ-1967 חזה שהכיבוש הוא דרך ללא מוצא, וכי ישראל חייבת להקים מדינה פלסטינית – אבל גם אסטרטגיה של כיבוש לא נהגתה מעולם על ידי הדרג המדיני. הוא פשוט נגרר על ידי המתנחלים וקבוצות לחץ אחרות, בלי לחשוב מטר אחד קדימה. "אמרתי שלא יכול להיות שעם אחד ישלוט על עם אחר לאורך זמן, חבל על המאמץ הזה. הסתכלו עלי כמו על משוגע, שאני בוגד בנצח ישראל, הבנתי ומאז למדתי את הלקח. אני אמרתי את זה כל הזמן למי שרצה לשמוע […] שמעון פרס, אמרתי לו הרבה פעמים, אבל הוא היה כאילו בדעתי. כאילו. אתה לא יכול להיות בדעתי ולהרשות ללוינגר להתנחל בחברון. לא יכול להיות שאני חושב שעם לא יכול לשלוט אחד על השני ומצד שני עושים התנחלויות. ראיתי שאין עם מי לדבר. […] בסך כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, על מפלגותיהם, לא התייחסו אל העם הפלסטיני, לא בתוך גבולות 67 ולא מחוץ לגבולות 67. הם ראו שאנחנו מתגברים על הטרור נקודתית וזה הספיק להם. […] לא היתה אסטרטגיה שם, רק טקטיקה." העובדה שכל שאר ראשי השב"כ שהתראיינו בספר הסכימו על הנקודה הזאת מעידה כאלף עדים על העיוורון, האטימות וחוסר המחשבה האסטרטגית בקרב ההנהגה הישראלית.

לפני שבועיים כבר דיברנו, כאן בינשוף, על חוסר התכנון והדהירה חסרת האחריות של מבצע "שובו אחים". כיום, הדברים ברורים וזועקים יותר. אני לא מתכוון דווקא להאשמה הנפוצה בחוגי שמאל, כאילו הממשלה הטעתה את הציבור עם קלטת השיחה למוקד 100. עד כמה שהדברים נראים תמוהים ובעייתים על פניהם, הקלטת מוכיחה בבירור שאחד מהנערים נרצח, אבל קשה יותר להסיק ממנה ששלושתם כבר אינם בחיים. אני מתכוון דווקא להתנהלותה של ממשלת ישראל בחזית הלחימה מול החמאס. על הבעייתיות בהתנהלות המבצע כבר כתבתי – כעת, אני רוצה להסב את תשומת הלב למערכה ארוכת הטווח שלנו מול ארגון הטרור האסלאמי. ודווקא כאן, ככל שמסתכלים על הדברים לעומק, רואים עד כמה אברהם שלום, יעקב פרי ועמיתיהם צדקו – עד כמה לממשלת ישראל אין כיוון אסטרטגי, ועד כמה היא דוהרת בעיניים קשורות בין תהומות ומצוקים, על קרח דק ובוגדני. במיוחד, מדהים לראות עד כמה הממשלה חוזרת על דפוסי התנהגות שהוכיחו את עצמם כבלתי יעילים ו/או מסוכנים בעבר הקרוב והרחוק.

כקדימון, שימו לב להתנהלות בתוך הממשלה עצמה, שאותה תיאר במיומנות יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של עיתון הארץ. ממשלה, אמרנו? לא בדיוק, ככל שהמושג הזה אמור לתאר גוף שמציג מדיניות לאומית מגובשת ואחידה. בארגון הקרוי "ממשלת ישראל", שר החוץ תוקף באופן פומבי את מדיניותו של ראש הממשלה, ושר השיכון מפגין (!) נגד ממשלתו שלו ומפרסם מכרזים להתנחלויות כדי להכשיל מהלכים מדיניים של הממונים עליו. מחוץ לישיבות הקבינט מסתובבים טרוריסטים מורשעים כמו זאב חבר ("זמביש") ומנסים לגרד עוד דירות, הפקעות ואדמות להתנחלויות בשטחים. בהקשר הזה, התסמין הראשון לעיוורון האסטרטגי הוא ההחלטה לבנות עוד התנחלות במקום שבו נרצחו הנערים. התרגלנו כבר לעובדה שמנהיגי המתנחלים מספסרים בדם בניהם על מנת להשיג אדמות לא להם ולגזול עוד נדל"ן. מבחינת הימין הקיצוני, ההיגיון ברור – הם כבר מזמן נטשו את הציונות, ובולמוס ההתנחלות שלהם מתנער ביודעין מכל מחשבה אסטרטגית ורציונלית תוך הסתמכות על אידיאולוגיה משכרת, אם לא ניסים אלוהיים ממש. אבל מה הממשלה רוצה להשיג כאן, חוץ מאשר לפייס את הלובי המתנחלי? כפי שכתב בצדק יוסי ורטר, אין כמו בניית התנחלות חדשה כדי לנדף במהירות כל טיפה של אמפטיה שישראל הצליחה לגרד בקרב בעלות בריתה בעולם בעקבות פרשת החטיפה. שמעתי לא מזמן את סגן שר החוץ זאב אלקין, טיפוס מפוקפק שעצם נוכחותו בעולם הדיפלומטיה הישראלית מצביעה על חוסר הבנה מוחלט של עצם מהות המושג, אומר שבניית התנחלויות תרתיע את חמאס. מאז ועד הרגע הזה, תהיתי מה עבר בראשו של אלקין כאשר שחרר את הטיעון הזה לחלל האוויר. הרי התופעה של בניית התנחלויות כ"תגובה ציונית הולמת" למעשי טרור ימיה כראשית ימי מפעל ההתנחלויות בשטחים. האם זה הרתיע אי פעם טרוריסטים? מקסימום נתן להם עוד מטרות. ההשלכות האסטרטגיות, כמובן, מסתכמות בצעד אחד נוסף לסיכול הסיכוי שנותר לחלוקת הארץ, צעד אחד נוסף לסיוט הלבנוני של מדינה דו-לאומית. מילא אם היה מדובר באיזו תוכנית אסטרטגית מחושבת שנהגתה בימין. הבעיה היא שהימין הישראלי לא מתכנן דבר אלא פשוט נסחף עם הרוח.

אולם כדי לראות את הפרדוקס במלוא הדרו, ראוי להסתכל במרגליות החוכמה המופקות בימים האחרונים על ידי אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי שמכונה במקומותנו "שר חוץ" ובפועל תפקידו לשחרר איומים לעולם כדי לקרוץ לבוחרי הימין וישראל ביתנו. ביד אחת מנופף ליברמן במין תוכנית מעורפלת להסדר אזורי בשיתוף פעולה עם מדינות ערב, וביד השנייה דוחף למבצע חסר מעצורים בעזה כדי "למוטט את החמאס". איך זה מסתדר ביחד? תשאלו את ליברמן – ככל הנראה גם הוא לא יודע. ומה תהיה בדיוק המטרה של מבצע בעזה? שאלה טובה. בזמנו, כתגובה לאחד המבצעים הקודמים ברצועה, אמר הפרשן הצבאי יואב לימור שמטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות" אולם "זה עניין של כמה ימים, או טעות מבצעית ושוב נמצא את עצמנו בבוץ. […] יש לשער כי גם מבצע זה, וגם הבאים אחריו, לא ישיגו אפילו מקצת התוצאות." על כך כתב דורון רוזנבלום, במסווה פרודי של "ניתוח שירה":

זהו איפוא "כל-שיר" המתאים ל"כל-מבצע" – או אם תרצו: מעין "אודה למבצע הבא", כפי שנאמר בסופו במפורש. וכבר בפתיחה מוטחת האמת בפרצופנו: מהי מטרת המבצע, תוהה כביכול המנחה, והמשורר משיב מיד: "בעיקר, חיים, לשמר רצף של פעולות התקפיות"…  כל יוצר רשאי לייחל לכל היותר לשורה או שתיים שיכניסו אותו לנצח; והנה מתייצבת לפנינו שורה כזאת, שהיתה מעוררת את קנאתם של שאו, בקט, או האשק. גאוניותה בפשטותה: כביכול תכלית "כל מבצע" היא מעשית – להיטיב את המצב הביטחוני-קיומי, להועיל, להשיג איזו "מטרה"; והנה בא המשורר ומעיר בארסיות: עיקר מטרתו של המבצע הוא "להשיג רצף של פעולות התקפיות". ודוק: כיוון שהמבצע עצמו הוא "פעולה התקפית" – הרי הוא בחזקת חי המקיים את עצמו ומתרבה מכוח עצמו, במעין "פרפטואום מובילה".  במלים אחרות: למבצע – בעצם לכל מבצע צבאי בתולדותינו – אין מטרה ברורה, מתוחמת. הוא "בעיקר" נועד "לקיים רצף", במעין שרשור של די-אן-אי ביטחוניסטי: לנסות לתקן את נזקיו המדיניים והצבאיים של "מבצע" קודם, או לנסות "לרפא את הטראומה" שהותיר כישלונו; להתקיים ולהתגלגל עד קטיעתו-שלו באסון, רק כדי לפלס את הדרך ולמצוא תואנה למבצע הבא. 

אין עדות טובה יותר לחוסר מחשבה אסטרטגית, ברמה הבסיסית ביותר – בנוסף לסירוב עיקש ללמוד מטעויות, כאילו לא היו לנו כבר כל כך הרבה מבצעים דומים. מעבר לכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כל מבצע בעזה הוא הטלת קוביה, שאחת התוצאות שלה עלולה להיות התקלחות אזורית שאת סופה מי ישורנו. סיכון כזה אפשר לקחת רק כאשר הגמול מובטח והמטרה ברורה, לא כדי להרגיע התקפי זעם או דרישות נקם של אנשים כאלו ואחרים.

אבל אולי אפשר באמת "למוטט את חמאס"? אם היינו יכולים, יתכן שהיינו מקבלים במקומו את הג'האד האסלאמי, ועדות ההתנגדות או כנופיות אחרות מבית מדרשה של אל קאעדה. אבל אפילו אם נתעלם מהסכנות הללו, כדי "למוטט את חמאס" בעזה ישראל תיאלץ לשלוט ברצועה, ככל הנראה במשך שנים רבות. אף פוליטיקאי ישראלי מהזרם המרכזי, לרבות ליברמן, לא מוכן להתחייב להשקעה העצומה, בדם ובדמים, שצעד מטורף כזה דורש. ומכיוון שלמוטט את חמאס אי אפשר, אזי בסופו של דבר תספוג ישראל נזק מדיני אדיר ולא תשיג דבר מלבד עוד הפסקת אש. אבל ליברמן מתנגד להפסקת אש כזאת עכשיו – הוא יגיע אליה רק אחר כך, כשכבר נספוג נזק ללא כל תמורה. העדר אסטרטגיה, אמרנו? ליברמן, כמו שאר המדינאים הישראלים, יודע רק לדרוש שמערכת הביטחון תחמם לו את האסלה הקפואה. הא ותו לא.

כי מחשבה אסטרטגית אמיתית צריכה להביא בחשבון את מאזן הכוחות העתידי בין מדינת ישראל לבין ארגון החמאס. טרוריסטי, מתועב ואנטישמי ככל שיהיה, החמאס הוא תנועה מושרשת בציבור הפלסטיני, והוא כאן כדי להישאר. אם ייעלם – זה לא יהיה בשל פעולות צבאיות ישראליות. אלו, כידוע, רק מוסיפות לו פופולריות. אי אפשר לחסל תנועה שזוכה לתמיכה משמעותית כל כך בציבור היריב, בטח לא בלי כיבוש מלא של השטח למשך שנים רבות. לוגית, המסקנה היחידה מכך שישראל חייבת להגיע להסדר, או מודוס ויוונדי בלתי רשמי עם החמאס. מודוס ויונדי כזה יכול בהחלט לכלול צעדי עונשין צבאיים מצידנו – במיוחד לאחר מעשה תועבה כמו רצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח. אבל אין טעם בחימום האסלה באמצעות צעדים צבאיים, כל עוד אנחנו לא מודעים היטב למטרה האסטרטגית ארוכת הטווח שלנו. ובמקרה הנוכחי – המטרה הזאת חייבת להיות הסדר כלשהו. כל עוד אנחנו לא מעוניינים לכבוש את עזה, אין שום דרך אחרת.

ולא, אני לא מתכוון להסדר רשמי או להסכם עם חמאס. מסיבות שכבר הסברתי בעבר, מהלך כזה אינו סביר בתקופה הנוכחית. הכוונה היא להגיע להבנות לא רשמיות עם החמאס, באופן שלא יפריע לישראל להשיג הסדר כלשהו בגדה המערבית. דווקא בהקשר הזה, ממשלת האחדות הפלסטינית היתה מתנה שנפלה על ישראל משמיים. לא היו בה שרים מחמאס, ולכן ישראל היתה יכולה להמשיך לשאת ולתת עמה בלי לותר על עקרונות הקוורטט, אבל מצד שני – היה לה מנדט לייצג את כל חלקי העם הפלסטיני, ועצם קיומה היה מפריע לחמאס להתנגד להסדר רציני. ממשלה ישראלית שמעוניינת בהסדר של ביניים או קבע בגדה המערבית היתה אמורה להשלים עם קיומה של ממשלת האחדות הפלסטינית, או לפחות לא להציב את מיטוטה כמטרה. אבל הממשלה הישראלית הנוכחית, כפי שאנחנו יודעים, אינה מעוניינת לוותר על מפעל ההתנחלויות, התנאי הבסיסי להשגת הסדר. במה היא כן מעוניינת, ואיך היא חושבת לשמור את המדינה היהודית לאורך טווח? אף אחד לא יודע. בהעדר אסטרטגיה, הטקטיקה קצרת הטווח שולטת, והחיים מתנהלים כסדרם: הסלמות, הפצצות, מבצעים, קסאמים, הפצצת בניינים בעזה, פלישה קרקעית מדי פעם בפעם. הצבא והשב"כ מחממים את האסלה שוב ושוב, מספקים לדרג המדיני מרווח פעולה שאותו הוא לעולם אינו מנצל. עד שנטיל פעם אחת את הקוביה על הצד הלא נכון, ואז, כפי שאמר פעם המצביא הפרוסי, גנרל הלמוט פון מולטקה, לא ישאר לנו דבר מלבד הדמעות כדי לבכות איתן.

ועוד דבר

מעניין איפה אלו שרדפו אחרי כל התבטאות של הפוליטיקאים הערבים כדי לראות מתי, היכן ובאיזה מינון הם מגנים את חטיפת שלושת הנערים, עכשיו שנרצח הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים. כמה פוליטיקאים מהימין גינו את הרצח הזה, ובאיזה ווליום? כמה כוחות מפעילים המשטרה, צה"ל והשב"כ על מנת לאתר את הרוצחים? כמה בורות מים, בתים ומחסנים בהתנחלויות נהפכים? את התשובה אתם יודעים בעצמכם. נותר רק לקוות, בעקבות אביו של הנער, שאם ימצאו הרוצחים ייהרס ביתם – בדיוק כמו בתיהם של המחבלים הפלסטינים.

קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בתקופה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." מהי הסכנה שממנה הזהיר אותנו קלאוזביץ, וכיצד המבצע לשחרור החטופים דוחף אותנו בדיוק לשם? וגם: איך ההתנפלות על חנין זועבי, פוליטיקאית מאוסה לכל הדיעות, חושפת מגמות אפלות וקטלניות שמסכנות את ישראל יותר מכל מה שהחמאס יכול לעשות.

בעולם האסטרטגיה הצבאית יש מעט מאד אמיתות נצחיות: אחת מהן היא הקביעה הנודעת של ההוגה הצבאי הפרוסי, קארל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." במילים אחרות: לא יוצאים למלחמה אלא על מנת להגיע למטרה מדינית תחומה, ברורה וניתנת להשגה. כמו כן, יש לבחור אמצעים מתאימים להשגת המטרה הזאת, לשקול את הסיכונים, ההשלכות ותוצאות הלוואי, ולהחליט האם היעד שווה את הסיכון. מי שיוצא למערכה צבאית ללא מטרות ברורות (מה שנקרא במקומותנו "מבצע מתגלגל"), עמומות או לא ניתנות להשגה, נמצא בדרך המלך לטראומה צבאית נוסח וייטנאם, עראק או מלחמת לבנון הראשונה. היינו, דשדוש אינסופי בבוץ שקשה לצאת ממנו, בלי להשפיל את עצמך או להודות שכל הקורבנות והדמים שהוקרבו עד כה היו לשווא.

כרגע, נראה שמבצע "שובו אחים", כמעין שידור חוזר של מבצעי העונשין שנערכו בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט, הוא דוגמא קלאסית ל"מבצע מתגלגל" עם אמצעים בעייתיים מחד, ומטרות עמומות וחמקמקות מאידך. נתחיל עם חוסר המודעות לסיכונים, בראש ובראשונה הבערת השטח, ביחס לאמצעים שנעשה בהם שימוש. לא זה המקום לדון בשאלה, האם מבצע צבאי גורף, אלים וכוללני הוא הדרך הנכונה לשחרור שלושת החטופים. קשה לתת תשובה מוסמכת לטענה הזאת, לא משום שאסור לבקר את צה"ל וזרועות הביטחון, אלא משום שחסר לנו מידע שנחוץ על מנת להכריע. אבל בכל מקרה שהוא, מבצע צבאי בגדה נושא עמו סיכונים מרובים ותגובות דומינו אחרות שקשה לצפות אותן. בשלב הנוכחי הסיכונים עוד נמוכים: כפי שאמרו כבר פרשנים לא מעטים, רבים בצד השני מצפים שישראל תגיב בחומרה לחטיפת אזרחיה. מהסיבה הזאת, הלחץ הבינלאומי על ישראל מינורי או אינו קיים בשעה זאת. אולם מצב עניינים זה ישתנה, ובמהירות רבה, ככל שהמבצע יתמשך וזיכרון האירוע הראשוני יתעמעם. אפשר להסתכל על זה כמו "דלק": החטיפה, בדומה להתקפות משמעותיות אחרות של ארגוני הטרור, ממלאות את מיכלי הדלק של המבצע בבנזין שמספיק לתקופה מסויימת. ככל שהמבצע נרחב יותר, אלים יותר וגורם יותר סבל לאוכלוסיה – כך הדלק נגמר במהירות רבה יותר. יתר על כן, התמשכות המבצע, עצימותו והיקפו מגבירים את הסיכויים לאירוע שבו ייהרגו אזרחים רבים, לרוב מנזק קולטרלי או טעות מבצעית, נוסח כפר כנא בלבנון. מניסיון העבר, אירוע כזה יכול להפוך מבצע לגיטימי לאסון אסטרטגי ברגע אחד בודד.

מתוך הנחות היסוד הללו, ראוי להסתכל בעין ביקורתית במיוחד על התנהלות צה"ל והממשלה בשלב הנוכחי, עוד לפני שעברנו לדבר על הנושא הקריטי של היעדים. קשה להאמין, למשל, שהפלישה האלימה לאוניברסיטת ביר זית, או מעצר פוליטיקאים נוסח יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני, יתרמו באופן משמעותי לחילוץ החטופים. מי שחושב שכך הוא משיג "קלפי מיקוח" משלה את עצמו. "קלפי מיקוח" כאלו נחטפו הרי אחרי עסקת שליט, ולא זכור לי שהם עזרו להוריד את המחיר כהוא זה. לעומת זאת, הם יוצרים רעש וצלצולים, משפילים את הרשות הפלסטינית ויוצרים זעם מיותר בציבור הערבי בגדה ומעבר לה. בקיצור, אם נשוב להשתמש במטפורת הרכב, מדובר ב"חראקות": מהלכי סרק שלא תורמים לנסיעה ליעד, אבל מכלים את הבנזין במהירות רבה. כשיש שפע דלק, קל ונוח לבזבז. את החיסרון מרגישים בדרך כלל רגע אחד לפני שהמיכל מתרוקן.

הדברים הופכים לבעייתיים וחמורים אף יותר, כאשר אנחנו מסתכלים על הנושא החשוב ביותר: המטרות והיעדים של המבצע. כפי שלימד אותנו פון קלאוזביץ, כל פעולה צבאית עלולה להיות הרת אסון ללא מטרות ברורות וניתנות להשגה. אבל האם יש למבצע "שובו אחים" מטרות ארוכות טווח פרט לשחרור החטופים? לפי ניתוח הפעולות הצבאיות, כמו גם ההתבטאויות הבלתי רשמיות ששמענו על כה, הכוונה היא לנצל את אירוע החטיפה על מנת ליצור מציאות חדשה בשטח. המשמעות של "מציאות חדשה" היא משולשת: ריסוק תשתיות החמאס בגדה, החלשתו בבחירות עתידיות וסיכול הפיוס הפנים-פלסטיני בינו לבין פת"ח. כדי להעריך את מדיניות הממשלה באופן רציני, צריך לבדוק עד כמה המטרות הללו ברורות, באיזו מידה הן ישימות ומה הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו בניסיון להשיג אותן.

המילה "תשתיות" היא מושג שמשתמשים בו הרבה מאד בשיח הבטחוני הישראלי, אך למעט מאד אנשים ברור מהי משמעותו המדוייקת. מתי "מושמדות" התשתיות של ארגון טרור? מי שיעקוב אחרי ההיסטוריה הבטחונית של ישראל, יגלה שדיבורים על השמדת תשתיות פח"ע חוזרים על עצמם מדי מספר שנים, לכל המאוחר החל ממלחמת לבנון הראשונה. פעמים אינספור ניסתה ישראל להשמיד את תשתיות אש"ף בלבנון, חיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האסלאמי. מכל המקרים הללו, השמדת אש"ף בלבנון היתה ההישג הממשי היחיד, שנבע, בעיקר, מעוינות האוכלוסיה הדרום לבנונית לפלסטינים. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכל ניסיון "להשמיד תשתיות", היינו, למגר לחלוטין, ארגון טרור שמבוסס היטב בשטח ונהנה מתמיכה של חלקים נרחבים בציבור, אינו יותר מחלומות באספמיה. תספרו: כמה פעמים הצהיר צה"ל כי הוא ימגר את "תשתיות" החמאס או החיזבאללה? כל אחד יכול לעשות את החשבון שלו, אבל דבר אחד ברור: הארגונים הללו עדיין איתנו.

המטרה השנייה, מרחיקת הלכת יותר, היא שינוי פוליטי בשטח על ידי החלשת החמאס בבחירות עתידיות. בהקשר הזה, נראה שמקבלי ההחלטות הישראלים באמת לא לומדים מההיסטוריה. האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתערב באופן צבאי במאזן הכוחות במדינה שכנה, כדי להשליט בה שלטון ידידותי יותר? תשאלו את חסן נסראללה ועלי חמנאי, שהפכו בסופו של דבר למרוויחים העיקריים מכל הסיפור. אם כבר, סביר שהחמאס יתחזק ולא ייחלש בשל ההתערבות הצבאית הישראית נגדו. באשר להסכם הפיוס, הוא קרטע זה זמן רב, ויתכן בהחלט שהאירועים הנוכחיים יספקו לרשות סיבה להתנער ממנו. האם זה טוב לישראל? בכלל לא בטוח, ובכל מקרה – ההתבטאויות הישראליות הגסות כאילו המבצע הצבאי נועד למוטט אותו בוודאי לא קונסטרוקטיביות בעניין זה. והדובדבן על הקצפת: ההתבטאות של "גורמים ממשלתיים בירושלים", שהובאה על ידי רון בן ישי, כאילו המטרה היא "לערוך דה-לגיטימציה להסכם הפיוס בזירה הבינלאומית" היתה צריכה להותיר את הקוראים עם פה פעור. מי שעוד חושב שמבצע ישראלי יכול לעבוד לטובתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולערוך דה-לגיטימציה לצד השני דווקא, צריך לעבור בדיקת עיניים דחופה.

אבל גם אם מתמקדים במטרה האסטרטגית עצמה, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים. נניח שהסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח יחוסל: כיצד ישראל מתכוונת למנף את ה"הישג" הזה? אופציה אחת היא לנסות לחזור למתכונת הישנה של שיתוף פעולה עם הנשיא עבאס והרשות. אבל איך זה מסתדר עם סירובה של ישראל למדינה פלסטינית במתכונת כלשהי בשולחן המשא ומתן, ועם נטייתו של נתניהו להאשים דווקא את אבו מאזן במשבר החטופים? במקרה הזה, הפת"ח נתקל במלכודת קלאסית של משטרי חסות פשרניים. מחד, הצד הישראלי מצפה ממנו לשיתוף פעולה מוחלט, גם ברמת המעשה וגם ברמת הנרטיב (ויעידו הנסיונות המגוחכים למדוד את עוצמת הגינוי הפלסטיני לחטיפה), ומאידך – מגנה ומשליך עליו בוץ בלי קשר למעשיו בפועל. בה במידה, חוסר הנכונות של הישראלים לויתורים כלשהם בתמורה מרסק את המעמד של הפת"ח ברחוב הפלסטיני. כך שדווקא הגורמים המתונים, שנכונים ומוכנים ללכת לקראת ישראל כברת דרך, גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. זו אסטרטגיה עקומה. ישראל מציבה לעצמה מטרה שתועלתה מוטלת בספק, תופעות הלוואי שלה חריפות ונזקיה חמורים ומרובים.

לבסוף, יש לתת את הדעת לגל הלאומני הדביק והמסוכן ששוטף את מדינת ישראל מאז החטיפה. לא – הכוונה שלי אינה לסימפטיה של כולנו לחטופים ולמשפחותיהם או אפילו לתפילות ההמוניות שראינו בתקופה האחרונה, אלא לנטייה של התקשורת, ורבים מהציבור, להוקיע באלימות ובגסות כל מי שמעז לסטות מהגירסה המיינסטרימית של האירועים. מדובר בתופעה פסולה לכל הדיעות, אפילו אם מושא ההתנפלות עונה לשם חנין זועבי. כדי להסיר ספק, מדובר בעיני בפוליטיקאית כושלת שחיה מפרובוקציות זולות, ומייצגת שילוב מאוס בין לאומנות ערבית לרטוריקה פוסט-קולוניאלית צדקנית. ובכל זאת, לכל הדברים הללו אין שום קשר לעליהום ההמוני עליה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם דבריה של זועבי, מקוממים ככל שיהיו, עוותו באופן חלקי לפחות. נכון שהיא אמרה שלדעתה החוטפים "אינם טרוריסטים", אבל מיד הבהירה שהיא לא מסכימה עם החטיפה, ושההימנעות שלה משימוש בהגדרה טרור הוא משום שלדעתה מאבק השחרור הפלסטיני הוא צודק במהותו. מעבר לכך, הקריאה לציבור הישראלי להבין את הסבל של הצד השני, בעיקר בגזרת האסירים שובתי הרעב, הוא חשוב בפני עצמו. תמיד ראוי להבין את מחשבותיו ורגשותיו של הצד השני והצידוקים שמניעים אותו, גם ובמיוחד בעיתות מלחמה וסכסוך. אבל ברגעים מסויימים של היסטריה המונית, הציבוריות הישראלית נשטפת בגל סוחף של צדקנות ומוסרנות, שמטיח לסלעים את כל מי שמעז להציע פרשנות אחרת. מיותר לציין את הסכנות שבסחף כזה, שאוטם את המחשבה לאלטרנטיבות, יוצר קבעונות ומסייד את העורקים המנטליים שלנו. בחלק מהמקרים, מדובר בתגובה של זעם רגעי. אולם במקרים אחרים – אנחנו יכולים לראות תחילה של מגמות מסוכנות בהרבה.

נעזוב לרגע את המסיתים הקבועים נוסח מיכאל בן ארי ובני מינו, ונסתכל במפלגות שחברות בממשלה. שר החוץ ליברמן, אדם שערכים דמוקרטים הם כידוע נר לרגליו, כבר טרח לערוך משפט בזק כמיטב המסורת הפוטיניסטית, ולהבהיר כי "דינה של זועבי הוא כדינם של החוטפים". מירי רגב דווקא הציעה גירוש לעזה, והדגימה פעם נוספת את שליטתה המרשימה בקללות בערבית. התעלתה על כולם אישה בשם ענבל ליבר, שמתהדרת בתואר "ראש המטה החילוני בבית היהודי". כל השגיאות במקור:

זוהי הקדנציה השנייה בה מכהנת חנין זועבי כחברת כנסת. זוהי הקדנציה שנייה שבה רוב הציבור בישראל מגיע פעם אחר פעם לנקודת רתיחה, ללחץ דם בשמיים ולהקפצת הוריד העצבני שעל המצח מעבר ליכולתו, בגלל התבטאויותיה של זועבי. קדנציה אחת יותר מידי. יש שיאמרו שזו הרי הדמוקרטיה במיטבה; שהעובדה שניתנת לכבודה המפוקפקת הזכות להשמיע דעותיה נגד המדינה שמעניקה לה בית ונגד האזרחים שמאכילים אותה, הינה גדולת הפלורליזם וחופש הביטוי. ואני שואלת, האומנם זו הדמוקרטיה? האומנם מילים שונות ממעשים? בכל מדינה מתוקנת בעולם אלו שביצעו מעשי בגידה יושבים בכלא, נענשים עקב דקירת הסכין שנעצו בגבה של מדינתם. אך נשגב מבינתי מדוע מילים מקבלות יחס שונה; האם אין בכוחה של מילה להוות בגידה חד משמעית במדינה? לא ברור. 

מעניין לאלו "מדינות מתוקנות", כאלו שמענישות בעלי דיעות לא פטריוטיות על בגידה, מתכוונת ליבר בטור שלה. הקורא יכול להביא דוגמאות כיד דמיונו הטובה. האם המודל של "ראש המטה החילוני בבית היהודי" הוא צפון קוריאה, או שאולי די בהגבלות הסיניות על "דיבורים חתרניים" כדי להניח את דעתה הפטריוטית? ליבר מוסיפה ומוספת כי "הגיע הזמן שנכיר בכוחה ובמשמעותה של המילה. היא חזקה לא פחות ממעשה. מילותיה של זועבי לא נופלות משפיכת דמם של ילדינו בעצמה, ועל כן יש לפעול בהתאם." נותר רק לשאול, האם חנין זועבי תהיה הקורבן האחרון של "פטריוטיות" מהסוג המאוס הזה, וכמה מאלו שלא טורחים להגן עליה עכשיו יעמדו, במהרה בימינו, במקומה. הלכי רוח טוטליטריים נוסח ליבר ודומיה (מישהו אמר ספיר סבח?) הם איום קיומי אמיתי למדינת ישראל ולאופיה – מעל ומעבר לכל דבר שאויביה יכולים לעשות.