פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

הדיון בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בהאג עלול להשתלב בתופעה שלילית עם השלכות הרסניות: אינפלציה של השימוש במונח רצח עם, עד כדי ריקונו מכל תוכן, דבר שעלול להחמיר ולא להקל את מוראות המלחמה. ינשוף פוליטי-מדיני על רשלנות מבנית של שופטים, מקורות מוטים, פסקי דין שאינם יותר ממאמרי דעה, ומחשבות עגומות אחרות על צווי הביניים בהאג.

ריצ'רד סאות'רן, אחד מגדולי ההיסטוריונים של הכנסייה בימי הביניים, הסביר באחד ממאמריו הקלאסיים כיצד הפכו שטרי המחילה המפורסמים של הכנסייה הקתולית ממכשיר נחשק שלפי האמונה היה יכול להכניס לגן עדן גם את החוטאים הגרועים ביותר, למסחטת הכספים המגוחכת של תקופת הרפורמציה שאפילו נזירים וכמרים לעגו לה. הסיבה לכך, לפי סאות'רן, היתה הפיתוי הגובר של הכנסייה להשתמש בכלי הזה יותר ויותר. בהתחלה השתמשה הכנסייה ב"מפתחות גן העדן" במשורה, ולכן הסמכות שלה לעשות זאת נתפסה כנדירה, קדושה ואפקטיבית בו זמנית. אולם ככל שאפיפיורים התפתו להפיק יותר ויותר שטרי מחילה תמורת כסף, כך ירד ערכם בדיוק כפי שערך שטרות הכסף יורד כשהממשלה מדפיסה עוד ועוד מהם. לאחר שקראתי את מאמרו של סאות'רן, הבנתי בהדרגה עד כמה המונח "אינפלציה רעיונית" חשוב להבנת העולם שאנחנו חיים בו. מונחים עוצמתיים, כך נראה, מאבדים מערכם ככל שמשתמשים בהם בתדירות גבוהה יותר. השמאל האמריקאי, למשל, מגדיר יותר ויותר תופעות כ"גזענות" וקורא ליותר ויותר מיריביו "גזעניים". התוצאה היא, שבחוגים נרחבים מתקבל המונח "גזענות" במשיכת כתף. תהליך דומה עברו מילים כמו "פשיזם", "פיאודליזם", "אימפריאליזם", "הסתה" ו"טרור", שהפיתוי להשתמש בהן לתאר קשת הולכת וגדלה של תופעות רוקi אותן למעשה מכל תוכן. כך, גם הניסיון להרחיב את המושג "פשעי מלחמה" עד כדי פרקטיקות שכל צבא חייב לבצע בכדי לנצח במערכה עצימה, לא יובילו לקרימינליזציה של המלחמה, כפי שמקווים מלומדים מסויימים באקדמיה, אלא להתעלמות מהמושג מצד כל מדינה לוחמת שהמערכה חשובה עבורה באמת.

בעקבות צווי הביניים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) בתביעתה של דרום אפריקה נגד ישראל, מתחולל תהליך דומה בכל הנוגע למונח "רצח עם". זמן רב לפני הדיון, כתב פרופ' אייל גרוס בצדק בטוויטר כי רצח עם, שנחשב פעם ל"פשע הפשעים", העבירה הבינלאומית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הפך פשוט לנתיב נוח לבעלי דין לתבוע בבתי משפט בינלאומיים, בתקווה להרשיע את יריביהם "על הדרך" בפשעים עם רף ראייתי נמוך יותר. על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות אפשר לתבוע רק ב-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ולשם כך צריך להוכיח רף פלילי גבוה כנגד אנשים ספציפיים, וגם ישנו קושי לתבוע מדינות (כמו ישראל) שלא חתומות על אמנת רומא שמבססת את סמכותו של בית הדין. אולם דא עקא, שגם מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא, כמו ישראל וארצות הברית, חתומות גם חתומות על האמנה למניעת רצח עם, ולפיכך ל-ICJ יש סמכות מחייבת בעניינן. לפיכך, מדובר בנתיב קל ופשוט להפעיל לוחמה משפטית (LAWFARE) על מדינות יריבות.

המונח "רצח עם" עובר זה מכבר תהליך אינפלציוני מדאיג. מילייה שלם של "חוקרי ג'נוסייד", שקנה מעמד באוניברסיטאות המובילות בעולם, מחזיק באינטרס מקצועי ובירוקרטי ברור להרחיב את תחולת המונח עד אין קץ, בכדי להבטיח לעצמו הון אינטלקטואלי ועוצמה מקצועית. כשלמדתי קורס בלימודי ג'נוסייד באוניברסיטת טוקיו, נדהמתי לגלות שחלק מהחוקרים "מזהים" רצח עם בכל מלחמה אפשרית כמעט, אפילו במלחמות מדיבאליות כמו מסעות הצלב. בכך הם מסתייעים בתופעה שכיניתי כבר מזמן "אפקט המטאור". מכיוון שבעולמות האקדמיה והמשפט אנשים צריכים לפרסם, ומתומרצים לחדש, להרחיב תחומי מחקר ולמצוא תחומים חדשים, אחת מהדרכים הנוחות ביותר לעשות זאת היא להרחיב מונחים קיימים, או במילים של "מסע בין כוכבים": To go where no man has gone before. אם, למשל, אני חוקר גזענות, ברור שקל לי להצדיק פרסום מאמר או ספר חדש על ידי איתור גזענות במקומות שבהם לא נצפתה קודם לכן. ואם אני חוקר ג'נוסייד, יש לי אינטרס מובנה לאתר רצח עם במלחמות שחוקרים קודמים לא איתרו בהן פשעים כאלה. גם בעולם המשפט, כל עיקרון נוטה לצבור מסביבו תילי תילים של פסקי דין, תקדימים ופרשנויות, ולפיכך תחולת מונח עלולה להתרחב באופן לינארי ולפעמים אפילו אקספוננטיאלי. כך גם עם אמנת הג'נוסייד המפורסמת. אמנה זו מגדירה רצח עם, בדומה לעבירות פליליות אחרות, כשילוב של כוונה פלילית ומעשה פלילי. ראשית כל דרושה כוונה להשמיד קבוצה מסויימת כקבוצה "באופן מלא או חלקי", ושנית דרושים מעשים שחותרים למטרה זו. השמדה לא חייבת להיות בהכרח פיזית, אלא יכולה להיות גם, למשל, מניעת לידות, או יצירת תנאים שאינם מאפשרים לקבוצה להתקיים כקבוצה.

כל זה נראה הגיוני בהחלט, אלא שכאן פועל אפקט המטאור. המילים "באופן חלקי", למשל, הן מאד עמומות. מה זה "חלקי"? בצווי הביניים בעניין דרום אפריקה וישראל, פסקו שופטי הרוב ב-ICJ שגם הפלסטינים בעזה הם "חלק" מספיק גדול מהמכלול הפלסטיני כדי שאמנת הג'נוסייד תחול בעניינם. ואם בעזה, אז למה לא בח'אן יונס, בג'בלייה או בשכונות מסויימות שלהן? כמו כן, הביטוי "להשמיד את הקבוצה כקבוצה" עבר, באדיבות הרבה של תחום חקר הג'נוסייד, דרש שלא היה מבייש את הישיבה של רבי עקיבא. יש האומרים שגם גירוש של קבוצה מסויימת ממרחב מסויים עלול לסכן את קיומה כקבוצה, ולכן ניתן להגדירו כרצח עם (יש לציין שה-ICJ לא קיבל קביעה זו בעבר). לגרסתם של אחרים, יצירת תנאים של פליטות, רעב ומחלות, או הפצצות כבדות תוך כדי מלחמה, עלולים להיות מעשים שנחשבים כרצח עם, הגדרה שהופכת למעשה כל מלחמה עצימה – ממלחמת העולם השנייה והלאה – למלחמה ג'נוסידית. איש אקדמיה ישראלי נודע אמר לי, בלי להניד עפעף, שנסיונות לשפר את ההשכלה של נשים בדואיות בדרום עלולים להיחשב ל"רצח עם" אם מטרתם לצמצם לידות בקבוצה.

אותה האינפלציה חלה גם על עניין הכוונה. במקור, המונח "כוונה להשמיד קבוצה באופן מלא או חלקי" חל על הוראות ברורות לעשות זאת, כמו אלו שניתנו על ידי גרינג להיידריך, למשל, או ההוראות שניתנו לפני רצח העם ברואנדה. באמצעות אותו תהליך אינפלציוני ידוע, מומחים ומשפטנים החלו להרחיב את הגדרת הכוונה גם להתבטאויות מתלהמות כלפי האויב בעת מלחמה ("חיות אדם") שניתן למצוא בקלות בכל מערכה מודרנית. אף כי פסיקות ה-ICJ עד עכשיו (ראה פס"ד קרואטיה נגד סרביה) גורסות כי בכדי להוכיח כוונה לג'נוסייד, יש למצוא התבטאויות שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת, אין להוציא מכלל אפשרות שהמשך התהליך האינפלציוני ישחק גם את הכלל הזה – ואכן ניתן לראות סימנים ראשוניים לכך בשימוש השערורייתי של ה-ICJ בהתבטאויות של גלנט, נתניהו והרצוג, שכיוונו במפורש לאנשי חמאס (כמו גלנט) או דנו באחריות המוסרית של האוכלוסיה לפשעי ה-7 באוקטובר (כמו הרצוג).

תהליך האינפלציה הזה עלול להחמיר, מפני שישנה תופעה מושרשת של רשלנות מבנית במילייה המחקרי, המשפטי, הבינלאומי והדיפלומטי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו החד, מראה חוקר השואה הנודע נורמן גודה, כיצד בקייס של גמביה נגד מיאנמר, השופטים התבססו בהוכחת כוונה ומעשה של ג'נוסייד על ועדת בדיקה של האו"ם, שעבדה במשך שנתיים תמימות, ראיינה אלפי עדים ומצאה אינספור ראיות קשיחות. בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל, הם הסתפקו באוסף של התבטאויות מהתקשורת והפייסבוק ומספר דוחות חפוזים ורשלניים של ארגוני או"ם, שחלקם ידועים בהטייתם האנטי-ישראלית המבנית. למעשה, כשקוראים את הפסיקה של ה-ICJ, אפשר לראות ניתוח משפטי מפורט ורציני רק בפסקי הדין של השופט אהרון ברק והשופטת ג'ולייה סביטונדה, ובמידה רבה גם בפסק הדין של השופט גיאורג נולטה. לא במקרה, כל השלושה דחו את הטענות המשפטיות נגד ישראל והראו בבירור שאלו לא עומדות בהגדרות של אמנת הג'נוסייד. לכן סוביטונדה דחתה את הבקשות לכל הצווים וברק את הבקשות לרובם, בעוד נולטה תמך בהם ממניעים שאינם משפטיים אלא כדי להזהיר את ישראל שעליה לעמוד בכללי אמנת הג'נוסייד בעתיד. לעומת זאת, חוות הדעת של השופטת הסינית שואה והשופט ההודי בהאנדרי, שתמכו בצווים בהתלהבות, נראות כמו מאמרי דיעה גרועים ב-NRG, ואין בהן שום ניתוח משפטי, אפילו לא במובן הבסיסי ביותר של המילה. יש לציין גם שכמעט כל ה"ראיות" שהסתמך עליהם בית הדין מגיעות מארגוני או"ם, שגם אם נתעלם מההטייה המובנית שלהם, אנשיהם בשטח הם כמעט כולם חמאסניקים, כפי שהוכח כבר במקרה של אונר"א. ובנוסף לכך, קיים "אפקט העדר" נגד מי שסוטה מהקונצנזוס. כך למשל השופטת סביטונדה, שהפריכה ביעילות ובחדות את טענותיהם של שופטי הרוב, מוקעת כבר בטוויטר הפרוגרסיבי כ"נוצריה שנולדה מחדש" שפסקה למען ישראל ממניעים אידיאולוגיים.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שהמאבק ב-ICJ הוא מאבק אבוד. הרף שהוצב בעבר להוכחת רצח עם הוא כל כך גבוה, עד שאפשרי לדעתי לשכנע רוב בבית המשפט שאין קשר בין "חרבות ברזל" לרף הזה. הצוות המשפטי שלנו עושה עבודה מצויינת, וישנם סימנים שהשפעתו של השופט ברק ניכרה בכך שבית המשפט דחה את הדרישה להפסיק את המלחמה. כמו כן יש לזכור שהרף להוצאת צווי ביניים, לעומת זאת, הוא מאד נמוך, וגם כאן, בית המשפט לא קיבל את הבקשות השערורייתיות יותר של דרום אפריקה. אולם יהיו תוצאת ההליך אשר יהיו, תחולת המושג "רצח עם" תלך ותתרחב כתוצאה בלתי נמנעת של עצם הדיון, כמו גם הפרשנות האקדמית והמחקרית שתתלווה אליו. בהקשר זה מעניין לראות, כיצד כמה מהמומחים שכתבו בבלוג הנודע JUST SECURITY (אם כי לא רובם) "פירשו" את הצו של ה-ICJ ככזה שאוסר על ישראל להמשיך את המלחמה או למכור לה נשק, למרות שאין לכך זכר בהוראה עצמה. תוצאה בלתי נמנעת של ההליך, לדעתי, היא שמדינות יתחילו להציף את ה-ICJ בתביעות רצח עם שונות ומשונות, בתקווה להוציא לפחות צווי ביניים שיפגעו ביריבותיהן. ארגוני טרור לא מערביים, במיוחד, יכולים רק להרוויח מכאן, מפני שה-ICJ לא יכול לפגוע בהם אלא רק באויביהם המערביים-דמוקרטיים.

לכך עלולה להיות, לדעתי, השלכה שלילית מאד. בקצירת האומר, המושג "רצח עם" עלול לעבור פיחות ערך. אם כל מלחמה עצימה שנפגעים בה אזרחי אויב רבים, ומנהיגי הצדדים לא מדברים בה בנימוס הנדרש, תהפוך להיות רצח עם, צדדים לוחמים יהפכו להיות אדישים לעצם ההאשמה. בסופו של דבר, בית הדין יהפוך לזירת שוורים של התגוששות ללא תוכן משפטי ממשי, תופעה שאנחנו מתחילים לראות גם עכשיו. למרבה האימה, צדדים רצחניים עלולים לנצל את הפיחות הזה כדי לבצע רצח עם של ממש, להסוות אותו כמלחמה לגיטימית ולקבל יחס סלחני בגלל התרחבות היתר של ההגדרה. בתוך ישראל עצמה, באופן ספציפי, עלולים להתחזק אותם הכוחות שרוצים לבצע פשעים כאלו בדיוק. אם גם המרכז הישראלי, שדוגל בלחימה לפי החוק הבינלאומי, מואשם בביצוע רצח עם, אז אולי כדאי לנתק כל קשר עם ממסדי החוק הבינלאומי ולהתנהג ללא רסן כלשהו?

בכך, תורמים דרום אפריקה ושופטי ה-ICJ לתהליך שמתרחש ממילא מסיבות אחרות: התערערות הסדר העולמי המבוסס על נורמות בינלאומיות, זה שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, והחלפתו בעולם פרוע הרבה יותר של "כל דאלים גבר". החורף מגיע, ביותר ממובן אחד.   

אז מה למעשה הבעיה עם התנהלותה של רע"מ בקואליצית השינוי? התשובה טמונה בפער בין שני פלגים אידיאולוגיים שעד עתה שיתפו פעולה, אולם בחודשים האחרונים החלו להתרחק זה מזה. ינשוף פוליטי-מדיני על אסכולת "כולם אותו דבר", הקשיים שבפוליטיקה פרגמטית ומשל על מלך שהורה לנתיניו לסחוב זבל.

בבלוג הזה, כתבתי מספר פעמים שהצטרפותה של רע"מ לממשלת השינוי היא הישג היסטורי של הפוליטיקה הישראלית. כיום, כולנו יכולים לראות את הפירות של ההישג הזה. השיתוק הפוליטי הנצחי, שנבע מחוסר היכולת לשתף פעולה עם המנדטים הערבים, רוכך במידת מה, ביחד עם רע"מ הצליחה הממשלה להעביר תוכניות יעילות למלחמה בפשיעה (מקרי הרצח ביישובים הערביים ירדו ב-30% ומקרי הירי ב-40% יחסית לתקופה המקבילה אשתקד), ואף לקדם תוכנית חומש לסגירת פערים ולשיקום תשתיות במגזר הערבי. ובניגוד לחששות של רבים, רע"מ לא בלמה באמת אף צעד בטחוני חשוב למלחמה באיראן או בטרור.

ובכל זאת, הפעם לא הייתי רוצה לדבר דווקא על היתרונות וההישגים בכניסתה של רע"מ לקואליציה אלא על הקשיים, הבעיות והמכשולים שעלולים להדוף את הפרוייקט כולו אחורה. כוונתי אינה לבקלאש, מסע ההסתה של בנימין נתניהו ושותפיו על "מס עבאס" ועל "תומכי טרור", שכבר הביא לגל גזענות חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, אלא על בעיות שקשורות בהתנהלות של רע"מ עצמה. חרף כל הישגיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, המפלגה האסלאמית מתקשה להתנהל כחברה מן השורה בקואליציה, ומנסור עבאס אף מתקשה להשיג את אצבעותיהם של חבריו לשורה ארוכה של הצעות חוק ממשלתיות. ההתנהלות הבעייתית הזאת, שעלולה לכרסם משמעותית בהישגיה של רע"מ ולהרתיע מפלגות ציוניות משיתוף פעולה עמה בעתיד, קשורה, לדעתי, לתופעה שלא מרבים להסתכל עליה בציבור היהודי. ברע"מ יש שלושה פלגים, שונים זה מזה מבחינה אידיאולוגית. האחד התנגד לכניסה לקואליציה, מסיבות דומות לאלו של שאר המפלגות הערביות, ולכן נדחק לשוליים כבר בהתחלה. שני הפלגים האחרים תמכו בהצטרפות לקואליציה ובאסטרטגיה של מנסור עבאס, אולם אף פעם לא היו זהים זה לזה מבחינה רעיונית ואידיאולוגית. בתחילת הדרך, ההבדלים ביניהם לא היו משמעותיים מבחינה מעשית, אולם לאחרונה, הקרע ביניהם הולך וגובר. אותו הקרע מצריך הכרעה פוליטית, שרע"מ הולכת ומתקרבת אליה.

אולם בטרם נדון בשני הפלגים, אותם נכנה לשם הנוחות פלג הפייסנות ופלג "כולם אותו דבר", יש לדבר על הרקע – הויכוח בחברה הערבית בכל הנוגע לכניסה לקואליציה – שהשליך את רע"מ האסלאמית, דווקא היא, לתפקיד שפן הניסויים הראשון באקספרימנט פוליטי חסר תקדים.

בשנים האחרונות, כל אלו מאיתנו שהתעניינו בפוליטיקה הערבית בישראל הביטו בתדהמה על פרדוקס נמשך. מצד אחד, הסקרים הראו באופן עקבי שרוב משמעותי בציבור הערבי מעוניין שנבחריו ייכנסו לקואליציות ציוניות כשותפים מן השורה, ומצד שני, המפלגות הערביות התנגדו נחרצות לאפשרות כזאת. בסנטימנט פוליטי כללי של ציבור ישנה תמיד בעיה מבנית: קשה לתרגם אותו לכוח פוליטי. הסקרים אולי הראו שרוב הציבור הערבי תומך בכניסת נציגיו לקואליציה, אולם בשל סדרי עדיפויות, פוליטיקת זהויות ואינטרס עדתי, הוא הצביע עבור המפלגות הערביות אפילו אם לא עשו זאת. בדרך כלל, המצביע הערבי העדיף מפלגה ערבית, לא ציונית, שתייצג את האינטרסים שלו, גם אם היה חלוק עליה בשאלת הכניסה לקואליציה. הפוליטיקאים עצמם הושפעו לאו דווקא מהרוב הדומם, אלא מחוגי משכילים, בעלי דעה ופעילי מפלגות שמטבעם הם יותר רדיקלים. כל אלו התנגדו נחרצות ל"בגידה בעם הפלסטיני" ולכל שיתוף פעולה קואליציוני עם מפלגות ציוניות. הקושי של הרשימה המשותפת להמליץ על מועמדי המרכז-שמאל לראשות הממשלה בפני הנשיא, או אפילו לחתום על הסכם עודפים עם שותפתם האידיאולוגית הקרובה ביותר, מרצ, הדגים זאת כאלף עדים.

כביכול, היה אפשר לפתור את הבעיה על ידי הקמת מפלגה ערבית חדשה, שתייצג את האינטרסים העדתיים של בוחריה על ידי סחר-מכר פוליטי ונכונות להצטרף לכל קואליציה שתמלא דרישות מסויימות, מודל שדומה לאסטרטגיה של המפלגות החרדיות לפני שקשרו את עצמן סופית למחנה נתניהו. זו היתה האסטרטגיה של מוחמד דראושה שהקים את מפלגת מען, מפלגה שהיתה מוכנה להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולשבת בכל קואליציה תמורת דרישות מגזריות. אולם כפי שגילה דראושה, אחוז החסימה הגבוה בישראל כמעט לא מאפשר להקים מפלגות חדשות, ואפילו בסקרים הפנימיים הוא מעולם לא הצליח לעבור את סף 80,000 המצביעים. במצב שכזה, גם מצביעים שתומכים בעמדותיו היססו לבחור בו פן יבזבזו את קולם. בסופו של דבר, דראושה ויתר ונבלע בתוך המשותפת.

הכישלון (הידוע מראש) של מען הבהיר את מלכוד 22 שמנע שינוי פוליטי בחברה הערבית. שינוי שכזה לא יכול להגיע מתוך מפלגה חדשה, אולם באותה מידה, קשה לו להגיע גם מהמפלגות המבוססות, שלכודות בכבלי העבר, התקדים ועמדותיהם של החוגים הפוליטיים המשפיעים. זאת ועוד: התבטאויות העבר הלאומניות של רוב מנהיגיהן המבוססים, שהביעו סימפטיה למאבק הפלסטיני ובמקרים מסויימים אפילו למאבק מזויין, המאיסו אותן על הציבור היהודי וסייעו לנתניהו לתחזק את קונצנזוס החרם נגד שיתוף פעולה עם ערבים באשר הם.

מי שניסה לרבע את המעגל הזה היה, בסופו של דבר, מנהיג רע"מ מנסור עבאס. בניגוד לדראושה, עבאס ניסה לרתום לפרוייקט ההצטרפות לקואליציה את אחת מהמפלגות הערביות הותיקות ביותר ומאחוריה, את כוחה הציבורי והדתי של התנועה האסלאמית הדרומית. הוא הצליח להתגבר על הקשיים הפנימיים, ועל האופוזיציה הפנימית שדבקה בדרכה של הרשימה המשותפת והתנגדה לכל ויתור למיינסטרים הציוני, באמצעות קואליציה בתוך התנועה. לצדו של עבאס ניצבו כמובן חברי התנועה הפרגמטיים והמצביעים החדשים שתמכו בדרכו, אבל לא רק הם. מי שהעניקו לו את הרוח הגבית, התמיכה הפנימית מול האופוזיציה ולבסוף את היכולת לרתום את המפלגה לפרוייקט שלו, הם חברי פלג שמרני שאני מכנה אסכולת "כולם אותו דבר". אנשים כאלו, שנציגיהם הבולטים ביותר הם יו"ר המפלגה לשעבר שייח' אבראהים צרצור וראש הלשכה המדינית אבראהים חיג'אזי, מנוכרים לחלוטין למיינסטרים הציוני בישראל ומחזיקים בעמדה לעומתית (אם כי שומרת חוק) כלפי המדינה. בניגוד לחד"ש וגורמים אחרים ברשימה המשותפת שדוגלים בשותפות, ולו מסוייגת, עם השמאל הישראלי העמוק, אסכולת חיג'אזי וצרצור ברע"מ מחזיקה בעמדה לפיה כל הציונים דומים זה לזה. "הברירה היא בין מושחת ומושחת ובין גזען וגזען", אמר חיג'אזי, "מבחינתנו כולם מושחתים באותה מידה." ח"כ וליד טאהא ייצג היטב את עמדתה של אותה האסכולה כאשר הצדיק את ההצטרפות לקואליציה בטענה שהערבים אינם יכולים לחכות עם זכויות האזרח שלהם עד שהציונים יחזרו בהם מדרכם הרעה וישתנו באופן מהותי. "הם [הציונים]", הדגיש טאהא, "לא עומדים להשתנות." ואם כך, מה הבעיה להצטרף לקואליציה, בין אם ימנית ובין אם שמאלנית, שתעניק מספיק ויתורים לציבור הערבי?

אבל עם הזמן, מספר בעיות עלו על פני השטח. ראשית כל, רע"מ גילתה במהירות שלא די בכך שהיא רוצה להצטרף לקואליציה. המפלגות הציוניות – לרבות מפלגות ימין כגון ימינה ותקווה חדשה – צריכות להיות מוכנות לשבת איתה. לפיכך, מנסור עבאס ביצע סדרה ארוכה של צעדי התקרבות למיינסטרים הציוני. הוא הוקיע טרור ואלימות, גינה פיגועים בשפה חריפה (כולל נגד מתנחלים ובתוך השטחים, דבר חסר תקדים בפוליטיקה הערבית בישראל), ביקר בית כנסת שרוף בלוד לאחר פרעות מאי 2021, ואפילו הכיר בישראל כמדינה יהודית. הצעדים הללו לא היו רטוריים גרידא. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת אותנו, שככל שבני אדם מתמידים בקו התנהגות כלשהו, כך הם הופכים מחוייבים לו גם מבחינה רגשית. ככל שעבאס ותומכיו בתנועה נסחפו לכיוון השותפות המפוייסת, כך הפכו להיות מחוייבים יותר לאידיאולוגיה של התקרבות לציבור היהודי, כמובן תוך כדי שימור זהותם הייחודית, הערבית-אסלאמית (לניסוח מסודר של עמדות האסכולה הזאת ראה מאמרו של מיכאל מילשטיין על הגותו של סובחי ריאן, כאן). פלג "כולם אותו דבר" של חיג'אזי וצרצור חרק שיניים בהתחלה אך הסכים לשתף פעולה כסוג של מחיר פרגמטי, אולם עם הזמן גילה אי נוחות הולכת וגוברת. דבר אחד הוא לעשות עסקים עם הציונים מעמדה של ריחוק מסוייג, אבל דבר אחר לגמרי הוא להתקרב אליהם באמת, אפילו בגישה של שותפות נבדלת. קו פרשת המים עבור רוב אנשי האסכולה הזאת היתה ההכרה של עבאס בישראל כמדינה יהודית. יש גבול עד כמה אפשר לוותר על אידיאולוגיה מסיבות פרגמטיות, ויש גבול למספר הקווים האדומים שאפשר לחצות. כלומר, ככל שהשותפות של רע"מ בקואליציה העמיקה, כך העמיק גם הפער בין עבאס לבין בעלי בריתו הפנימיים מאתמול.

הקרע הפך אפילו לחריף יותר ככל שההטבות לציבור הערבי התעכבו בגלל תהליכים בירוקרטיים במשרדי הממשלה. רע"מ גילתה שלא מספיק להשיג תקציבים, אלא יש צורך בשהות מתמשכת בקואליציה ובפיקוח מתמיד בכדי לזרז את הגעתם ולקבל אותם בפועל. כל אלו הצריכו גם איומים טקטיים (בכך התמחה ווליד טאהא) וגם יחסי עבודה טובים עם השותפים (זה היה תפקידו של מנסור עבאס). הכפילות הזאת אפשרה לפלג ההתקרבות ולפלג "כולם אותו דבר" להמשיך לחיות זה עם זה במשך כמה חודשים נוספים. הבעיה היתה בפעילות הפרלמנטרית בפועל. פלג "כולם אותו דבר" לא הפנים באמת את מושג המשמעת הקואליציונית. מבחינתו ומבחינת אנשיו, אם נשתמש במשל ידוע של הרמב"ם, השותפות עם הקואליציה היתה כמו צו של מלך שמורה לאחד מנתיניו לסחוב זבל. הנתין, שמתעב את התפקיד הבזוי אך מחוייב לפקודת המלך, מנסה לגעת בשקים המצחינים רק בקצה ידיו ולעשות את המינימום הנדרש ממנו. הדבר התבטא במיוחד בהצבעות על חוקים בטחוניים, כאלו שקשורים לחיילי צה"ל, או חוקים אחרים שבעייתיים מבחינת האידיאולוגיה של רע"מ (למשל קנאביס רפואי). לפעמים עבאס הצליח להשיג פשרות עם הקואליציה ולכפות על חברי סיעתו המרדנים להתיישר, ולפעמים גברו הקולות המיליטנטיים. תוצאת הפשרה היתה שרע"מ ניצלה הרבה יותר מדי את האשראי שהוקצה לה, התנגדה ליותר מדי הצעות חוק (או ניסתה לסחוט ויתורים נוספים עבורן) ובכך הקשתה מאד על שותפיה. המתח הגיע לסף שבירה השבוע, עם ה"התלבטות" הממושכת של רע"מ בכל הנוגע להארכת תקנות יו"ש. שר המשפטים גדעון סער אמר, בצדק מבחינתו, שמי שלא מאשר את אותן תקנות, שאינן אלא המשך הסטטוס קוו, ככל הנראה אינו מעוניין בקיום הממשלה. רע"מ נדחפה להכרעה בין פלג ההתקרבות של עבאס ובין פלג "כולם אותו דבר" של בעלי בריתו/יריביו.

ואכן, בסוף השבוע הזה דיווח מוחמד מג'אדלה באולפן שישי (3.6, החל מדקה 17:12) שמנסור עבאס הפנים את אזהרותיהם של שותפיו הקואליציוניים, ומעוניין לערוך שינוי יסודי בהתנהלותה של רע"מ, דבר שפירושו תמורה משמעותית באיזון בין שני הפלגים. מעתה יצביעו חברי הכנסת של התנועה האסלאמית עם הקואליציה בלי להתמקח ולדרוש תמורה על כל חוק "בעייתי", לפחות כל עוד לא מדובר בשינוי בסטטוס קוו. חברי כנסת סוררים יענשו בחומרה בסקנציות פרלמנטריות ואחרות. במילים אחרות, עבאס סוף סוף הכריז על פרידה מאסכולת "כולם אותו דבר". השאלה האם הוא לא איחר את המועד נותרת עדיין פתוחה.

אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.

מי שרוצה לרקום אסטרטגיה נכונה, הן למלחמה קונבציונאלית והן למלחמה בטרור, חייב להבין את מהות האיום שעומד מולו, להכין כלים להתמודד עם האיום הזה, ולדאוג שיש לו מספיק משאבים ולוגיסטיקה מתאימה בכדי להפעילם כיאות. ינשוף צבאי-אסטרטגי עם תובנות, מאוקראינה ועד המלחמה של ישראל בטרור.

פיליפס אובראיין הוא היסטוריון נודע של מלחמת העולם השנייה. בספרו, שעוסק בסיבות לניצחון בעלות הברית במלחמה, הוא שם דגש רב על הלוגיסטיקה, הכלכלה, התעשייה ומערכת התקשורת המצויינת של ארצות הברית, בריטניה והמדינות שנלחמו לצידן, וטוען שאלו היו הגורמים שהכריעו באמת את מאבק האיתנים מול הנאציזם. מאותן סיבות, אובראיין היה מהפרשנים הבודדים שחזו מראש את הכישלון הרוסי בראשית המלחמה מול אוקראינה. כאשר רוב עמיתיו הסתנוורו מהנשק החדיש, המודרניזציה הסוחפת והתרגילים המסחררים של הצבא הרוסי, הוא הבין שהשחיתות, הריקבון, והלוגיסטיקה הגרועה של הצבא הזה יקשו עליו לממש את יתרונותיו. בכך, הוא טוען, דומה הצבא הרוסי של היום לצבא הצרפתי ערב מלחמת העולם השנייה. הצרפתים דאז התכוננו למלחמה מול גרמניה, בדיוק כפי שהרוסים התכוננו במשך שנים לפלישה לאוקראינה. היה להם, לצרפתים, את אחד מהטנקים החדישים של התקופה, דוקטרינה מפורטת וסד"כ מרשים. כל אלו לא הועילו, מפני שהצבא לא תפקד בשעת מבחן. גם אני, דרך אגב, הייתי בפוזיציה דומה לזו של אובראיין. כבר בימים הראשונים למלחמה, נאלצתי להתווכח באולפני טלוויזיה עם כל מיני אלופים, תתי אלופים ואלופי משנה במילואים, שנשבעו שהצבא הרוסי ינצח תוך כמה ימים. ואיך אפשר להאשים אותם? בביקורים שלהם במוסקבה הם ראו כלי נשק חדישים, תוכניות מודרניזציה ותרגילים מהונדסים היטב, אבל לא את מערכת התמיכה הרקובה והמיושנת שמאחוריהם.

מומחים אחרים, כמו כריסטופר אודוהרטי, ביקרו את התזה של אובראיין, וטענו כי יש הבדל מהותי בין אוקראינה וצרפת, שני מקרי המבחן שלו. הצבא הצרפתי נכשל, הם טוענים, כי דבק באופן עיוור בדוקטרינה מיושנת, ואילו הרוסים מעדו דווקא כי לא יישמו את הדוקטרינה הצבאית שלהם ובמקום זה "אלתרו" את הפלישה לאוקראינה באופן ששיחק ליתרונות הטקטיים של אויביהם. למשל, במקום לנוע בצוותי קרב גדודיים משוריינים בחיפוי ארטילריה ורגלים, הם שלחו שריון ללא רגלים, צנחנים ללא שריון ומרכיבי כוח שבורים אחרים, שהיוו טרף קל לחוליות הנ"ט האוקראיניות המהירות. בכל מקרה, גם לפי אובראיין וגם לפי אודוהרטי, הלקח מהמלחמה ברור כשמש: כשמנסים להעריך את יכולתו של צבא להילחם מול אויב, צריך להסתכל לא רק על מספר החיילים, סדר הכוחות, כלי הנשק החדישים והדוקטרינה, אלא על היכולת של מפקדי הצבא לממש את כל אלו בפועל. אין שום ערך לטנקים ומטוסים חדישים, אם צי המשאיות שאמור להביא להם את הדלק והחימוש אינו מתפקד כיאות, מכשירי תקשורת חדישים אינם מועילים בדבר אם מתקשים להתקינם ומשתמשים במקום זאת בתקשורת לא מוצפנת, צוותי קרב גדודיים אימתניים בתיאוריה יתפזרו כחול ברוח בלי מערכת מתאימה של לוגיסטיקה, פיקוד ושליטה, והתוכנית הטובה ביותר תעבוד רק "עד שיתנו לך אגרוף באף". בלי מפקדים גמישים מספיק כדי להתאים את עצמם לנסיבות קיימות, כל צבא עלול להיקלע לתת-תפקוד מול אויב נועז, גמיש ונחוש.

מעל הכל, הצבא הרוסי נכשל כי לא ידע לאיזו מערכה הוא נכנס. הוא הכין את כוחותיו ל"מבצע שחרור" מהיר בסיוע אוכלוסיה תומכת, ונתקל במקום זאת באומה נחושה שגילתה נכונות להילחם על כל מטר בכדי לשמור על עצמאותה. המסקנה מהאמור לעיל הנה כדלהלן: כל מי שרוצה להתמודד עם איום צבאי, צריך לוודא שהוא:

1. יודע באיזה איום מדובר, או בפני איזו מלחמה הוא עומד
2. מעריך באופן ריאליסטי אלו כלים דרושים בכדי להתמודד עם האיום, או לנהל את המלחמה
3. דואג שיש לו יכולת ממשית, למשל מערכת לוגיסטית, הדרושה בכדי להפעיל את הכלים האלה באופן מספק מול האיום המדובר

אין כמובן שום סיבה להשוות בין מלחמת החמס והשוד של רוסיה באוקראינה למלחמתה הצודקת של ישראל בטרור. מעבר לממד המוסרי, התיאוריה הצבאית מבדילה גם בין מלחמת התקפה למלחמת הגנה. אבל מבחינה אנליטית, גם אנחנו לא נוכל להתמודד עם וריאנט הטרור החדש שמכה בנו בלי להבין את מהות האיום, הכלים הדרושים בכדי להתמודד איתו ואת היכולת שלנו להקצות לכך משאבים ביעילות. ראשית כל, אנשים נוטים להניח הנחות שגויות בנוגע לסוג המלחמה שאנחנו נמצאים בה. כפי שכתבתי בפייסבוק לא מזמן, יהא לכם כלל בנוגע למלחמה בטרור: האנשים שצורחים הכי חזק, הם בדרך אלו שיודעים הכי פחות מה אפשר וניתן לעשות. הבזויים מביניהם, כמו שר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה, פשוט מאשימים את יריביהם הפוליטיים, פסגות מדיניות בנגב שהם עצמם היו מהללים לו נתניהו היה בשלטון, או את שק החבטות הרגיל, רע"מ (שבפועל לא התנגדה לשום צעד בטחוני ואפילו התחננה למבצעי איסוף נשק בחברה הערבית). אחרים מציעים לערוף ראשים, להחליף בעלי תפקידים או פתרונות חסרי תועלת אחרים.

האמת היא, שאין פתרון קסם למלחמה בטרור, וכל צעד שכן ניתן לעשות יראה תוצאות רק כעבור זמן. כל ממשלות ישראל מאז 1948 התמודדו עם גלי טרור, ואף אחת מהן לא הצליחה להתמודד עמם באופן מושלם. ראשית כל, אסור לבלבל בין האיומים השונים העומדים בפנינו ברמדאן 2022, ויש להכין כלים בכדי להתמודד עם כל אחד מהם בנפרד. תגבור כוחות מג"ב ומשטרה בערים המעורבות ובצירים מרכזיים, למשל, יעזור בכדי להתמודד עם מהומות המוניות, אם יהיו, אבל לא לסכל פיגועים מאורגנים. חדירה מודיעינית לרשתות חמאס, ג'יהאד ודאעש למיניהן עשויה להיות יעילה נגד פיגועים מאורגנים, אבל פחות נגד פיגועי בודדים. לאלו, דרושים אלגוריתמים של בינה מלאכותית, דומים לאלו שהשב"כ השתמש בהם באינתיפאדת הבודדים האחרונה, שיוכלו לנטר במהירות וביעילות איומים שמופיעים ברשתות החברתיות. לעומת זאת, יחידות תגובה מהירה על אופנועים, שהממשלה הנוכחית הקימה, יעילות להתמודדות עם כל סוגי הפיגועים ברגע שהתרחשו, אך לא בהכרח תמנענה את יציאתם לפועל. המשאבים שישנם מוגבלים (אפילו לאחר שראש הממשלה הקצה תקציב נוסף), ותגבור כוחות בכדי להתמודד עם איום מסויים עשוי לבוא על חשבון התמודדות עם איומים אחרים. למשל, מבצע נרחב לאיסוף נשק בלתי חוקי בחברה הערבית, חשוב ככל שיהיה, עלול לבוא על חשבון התארגנות למניעת מהומות בערים המעורבות. כוחות שנערכים לאופנסיבה נגד הטרור והפשיעה לא בהכרח יהיו מוכנים גם להגנה.

חשוב מכל, יש לוודא שברשותנו הלוגיסטיקה המתאימה להגשמת התוכניות. מי שאין לו כזאת, יסיים כמו הצבא הרוסי בשערי קייב. המשטרה, למשל, התלוננה לאחרונה שאין לה מספיק אפודים, קסדות ואמל"ח עבור גדודי מג"ב החדשים, ונאלצה להשלים כאלו מהצבא. בנוסף לכך, צריך לוודא שהאוצר משחרר תקציבים מתאימים לגיוס מילואים. עם זאת, שמיכת המשאבים תהיה תמיד קצרה. כדי שנוכל להתמודד עם איומים ספציפיים ביעילות, צריך לוודא שאנחנו לא נכנסים למלחמות מיותרות ולא מושכים את השמיכה הקצרה שלנו יותר מדי. אם נוכל, למשל, למנוע מהומות המוניות על ידי התנהלות נבונה ונטולת פרובוקציות כלפי הציבור הפלסטיני במזרח ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, נוכל להשקיע יותר משאבים בהתמודדות עם איומי הטרור הקטלניים יותר. נכון אמנם שאנשי חמאס וג'יהאד מושבעים רוצים לפגוע בישראלים בלי קשר למצב הכלכלי, אולם הקלות כלכליות יכולות לגרום לציבורים רחבים יותר להסס האם להצטרף אליהם. כנ"ל אם נצליח לבדל את הגדה המערבית מעזה ולא להילחם בשתי החזיתות באותו הזמן. בהקשר הזה, דיפלומטיה חשאית ופומבית היא כלי עזר הכרחי למלחמה.

מעל הכל, הציבור צריך להתעלם מצרחנים ודמגוגים למיניהם שקוראים להילחם בכל הערבים באשר הם. כמו כן, יש לצמצם את חזית המאבק ככל הניתן בכדי לחסוך ולרכז כוח, ולדרוש מהממשלה אסטרטגיה ממשית ומשאבים מתאימים להתמודדות עם האיומים.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה דומה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולם למעשה, יש לו שלושה מאפיינים ייחודיים המקשים על פתרונו. אלעד נחשון, דוקטורנט להיסטוריה של היישוב העברי, מנתח בטור אורח לינשוף את הסכסוך מבחינה גיאו-פוליטית, ומסביר מדוע מצבה של ישראל שונה בתכלית מזה של מדינות אחרות המחזיקות בטריטוריה שנויה במחלוקת.

בשנים האחרונות נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד כמעט לגמרי מבימת השיח הציבורי, ובמידה והוא עדיין חוזר אליה מדי פעם, הרי אלו הצדדים השוליים יותר שלו שזוכים לתשומת לב. אולם השאלה הגדולה באמת – מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בה על מדינת ישראל לפעול על מנת להתמודד עם הסכסוך – נשארת מיותמת. בשורות הבאות אני מבקש להצביע על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל לאור האיומים שהיא עשויה לעמוד בפניהם בטווח הארוך. הבנת האינטרסים הללו לא תוביל אותנו לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם היא כן תאפשר לנו להצביע על אלמנטים שחייבים להיכלל באותו פתרון, ולהבחין ביניהם לבין אלמנטים פחות חיוניים. בעזרת ההבחנה הזו נוכל לפסול הצעות מסוימות לסיום הסכסוך שהן בלתי-קבילות מבחינת האינטרסים הישראליים, ולהישאר עם רשימה מצומצמת יותר של פתרונות אפשריים.

ראשית, כדי להבין מהם האיומים שעשויים לעמוד בפני ישראל בעתיד חשוב להבחין בין עובדות גיאופוליטיות שעשויות להשתנות במהירות ובאופן קיצוני, ואכן משתנות מדי פעם – דוגמת אישיותם של מנהיגים ספציפיים, האידאולוגיה והמדיניות של משטרים מסוימים, ומערכת הבריתות או הסכסוכים שביניהם – לבין עובדות גיאופוליטיות שתוחלת החיים שלהן נמדדת במאות ואלפי שנים, כגון הזהות האתנית והדתית של תושבי אזור מסוים, ויותר מכל – הגיאוגרפיה שלו. כך למשל, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה לשנת 2050 על בסיס ההנחה שהמשטר המצרי יהיה ידידותי לישראל, אולם היא כן יכולה לבנות אסטרטגיה על בסיס ההנחה שבשנת 2050 רוב מכריע של תושבי מצרים עדיין יהיו ערבים מוסלמים סונים המתגוררים בסמוך לנילוס. לכן הניתוח שלעיל יתבסס על עובדות מהסוג השני.

שנית, על מנת להבין לעומקה את משמעותן של העובדות הללו אזדקק להשוואה מתמידה מול סכסוכים אחרים שהתקיימו ברחבי העולם במאה האחרונה. רק ההשוואה הזו תוכל לעזור לנו לעמוד על ייחודיותו של הסכסוך-הישראלי פלסטיני, שנעלמת לעתים קרובות דווקא מעינינו, כישראלים שחווים אותו מילדותם כעניין 'רגיל' או אף 'מובן מאליו'. ההשוואות הללו יבהירו מדוע הסכסוך לא הסתיים עד כה – וגם לא עתיד להסתיים – באמצעות 'פשרה' פשוטה וקלה בין שני הצדדים; או במילים אחרות, מדוע חלוקת הטריטוריה שנמצאת כביכול בלב המחלוקת לא תספק את האינטרסים הלאומיים של אף אחד מהצדדים, ולכן לא תפסיק את המאבק ביניהם.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי במורכבות וברב-ממדיות שלו. הוא, כמובן, סכסוך לאומי, כמו בין הטורקים לכורדים; והוא גם סכסוך דתי, כמו בין המוסלמים לנוצרים בניגריה. הוא כרוך בקשרים אתניים, דתיים והיסטוריים שמערבים גם מדינות אחרות, כמו שהסכסוך בקוסובו בהכרח מערב את אלבניה. והוא כרוך בערבוב דמוגרפי מסוייט לחלוטין, כזה שלא מאפשר לשרטט אף קו מפריד בין שתי האוכלוסיות בלי להותיר מיעוטים משמעותיים בכל אחד מהצדדים, כמו בבוסניה. כל אחד מהמאפיינים האלו כשלעצמו נפוץ למדי בסכסוכים ברחבי העולם, אם כי קשה להעלות על הדעת צירוף של ארבעתם ביחד. אבל נוסף לכך, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש גם שלושה מאפיינים ייחודיים שאין להם מקבילות הולמות בשום מקום אחר בעולם, ושלושתם קשורים לאינטרסים קיומיים של הצדדים.

המאפיין הראשון הוא הקשר העמוק מאד של הפלסטינים לאוכלוסיות שכנות. לכל עמי ערב יש קשרים אתניים ודתיים חזקים זה לזה, אבל קשה למצוא עמים שקרובים אחד לשני במידה שהפלסטינים קרובים לירדנים, ללבנונים ולסורים. כאן, יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי, החלוקה למדינות היא שרירותית, חדשה במונחים היסטוריים, ובלתי יציבה. היא תוצר של סבך אינטרסים קולוניאליים ומקומיים שהתקיימו בראשית המאה העשרים, ולא תוצאה של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או הדמוגרפיה בשטח. כמובן, מיעוט שיש לו קשרים אתניים למדינות שכנות הוא לא עניין נדיר; אפשר להזכיר למשל את האירים בצפון אירלנד, הטורקים בצפון קפריסין או הגרמנים בדרום טירול. אבל בכל המקרים האלו הקשרים הם למדינה אחת; לכל היותר שתיים. לפלסטינים יש קשרים אתניים ל-18 מדינות ערביות, שכולן נמצאות באזור, ושבכל קנה מידה עוצמתן המשותפת מגמדת את זו של ישראל. ועובדה זו מובילה אותנו למאפיין הייחודי השני של הסכסוך.

למדינות הערביות והמוסלמיות השכנות לישראל אין התנגשות אינטרסים מהותית איתה – כל עוד הן דבקות במודל הקיים של מדינות לאום. אבל למדינות ערב יש זיקה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה זו לזו, שנובעת מהזהות הערבית המשותפת ומהזהות המוסלמית המשותפת. פירושו של דבר הוא שמאז ומתמיד היו בעולם הערבי כוחות חזקים ששאפו לאיחוד על בסיס אחת הזהויות האלו, וכמו כן פירושו של דבר הוא שהזהות האתנית והדתית המשותפת תמשיך, בסבירות גבוהה, לעודד את קיומם של כוחות כאלה גם בעתיד. בשנות החמישים והשישים הרעיון הפאן-ערבי הוא שהיה דומיננטי, ואילו היום הרעיון הפאן-מוסלמי הוא שמוביל את הדרך. לשני הרעיונות היו גם התחלות של הגשמה: לפאן-ערביות באיחוד קצר הימים בין מצרים לסוריה (קע"מ), ולפאן-אסלאמיות בהקמת המדינה האסלאמית (דאע"ש) שהשתלטה על שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ושלחה זרועות למגוון מדינות אחרות באזור. אלא שהנקודה שכל מי שמביט במפה של המזרח התיכון לא יכול להתעלם ממנה, היא שהעולם המוסלמי (ובכללו העולם הערבי) מחולק בין שתי יבשות – אסיה ואפריקה, שרצועת אדמה צרה בלבד מחברת ביניהם. רצועת האדמה הזו היא ישראל, שתקועה כמו עצם בגרון של כל חלום על איחוד אזורי. לכן ברור שבזמן שהאויב הראשון של כל תנועה פאן-אסלאמית הוא המשטרים הערביים הנוכחיים, האויב השני תמיד יהיה ישראל. מצב זה יתקיים אפילו אם לקהילה המאוחדת לא תהיה שום כוונה להתפשט לאף אזור לא-מוסלמי אחר, שכן עצם קיומה נמצא בסימן שאלה כל עוד ישראל מבתרת את הטריטוריה שלה לשניים. מציאות זו מציבה את ישראל בעמדה המאד ייחודית, והמאד לא נעימה, של חשש תמידי מכך שכל שכניה יתאחדו כנגדה, בלי שום קשר לדברים שתעשה או לא תעשה. אין עוד מדינה בעולם שניצבת בפני חשש דומה, ותמשיך לעמוד בפניו בעתיד הנראה לעין. המשמעות הפשוטה, מבחינת ישראל, היא שהיא צריכה לדאוג לאמצעי הגנה עצמית יוצאי דופן.

המאפיין הייחודי השלישי נוגע לטריטוריה שבמחלוקת עצמה – יהודה ושומרון. כדי להבין את חשיבותה של הטריטוריה הזו אבקש לעשות שימוש במונח האנגלי Heartland, שניתן אולי לתרגמו לעברית באמצעות הביטוי 'לב הארץ'. מונח זה מציין את האזור המרכזי והחשוב ביותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית של מדינה מסוימת, להבדיל מהפריפריה שלה. כך למשל האזור הקרוי איל דה פרנס והאזורים הסמוכים לו הם לב הארץ של צרפת, בעוד פרובנס או ברטאן נמצאים בפריפריה שלה. האזור שבין לונדון לליברפול הוא לב הארץ הבריטי, בעוד קרומוול, סקוטלנד או צפון אירלנד הם הפריפריה שלה. לישראל יש לב ארץ מובהק מאד: זהו המשולש שבין הערים ירושלים, אשקלון וחיפה. באזור הזה, שמהווה רק 15% משטחה של ישראל, מתגוררים 68% מתושביה, ובו מרוכזים מוסדות השלטון שלה, מרבית הפעילות הכלכלית שלה, נמל התעופה הבינלאומי העיקרי שלה, ושני נמלי ים דרכם עוברים קרוב ל-95% מהסחורות שנכנסות אליה.  

טריטוריות במחלוקת ממוקמות בדרך כלל, באופן טבעי, בשוליים הגיאוגרפיים של המדינות המעורבות. תיאור זה נכון לגבי צפון אירלנד, נגורנו-קרבאך, אלזס ולוריין, טיבט, קשמיר, חבל הבסקים, חצי האי קרים, קטלוניה, קורסיקה, כורדיסטן, צ'צ'ניה, וכמעט כל דוגמא אחרת שאפשר להעלות על הדעת. אין הרבה טריטוריות בדלניות שממוקמות ממש בליבה של המדינה ממנה הן מבקשות להתנתק. נדירים עוד יותר הם מקרים של טריטוריות בדלניות שמקיפות את עיר הבירה משלושה כיוונים. ולבסוף, אני לא מכיר אף מקרה של טריטוריה בדלנית ששולטת שליטה טופוגרפית מלאה על ריכוזי האוכלוסייה בהם מתגוררים רוב תושבי המדינה ועל נמל התעופה היחיד שלה, ונמצאת בעמדה מצוינת לבתק אותה לשניים. זה לא אומר שלטריטוריות במחלוקת בדרך כלל אין חשיבות; לכולן יש חשיבות כזו או אחרת. אבל הוויתור על טריטוריה במחלוקת – קל וחומר על חלק ממנה – בדרך כלל לא מציב איום קיומי ממשי כל כך בפני המדינה שמתבקשת לוותר עליה. אולי יום אחד הממלכה המאוחדת תיפרד מסקוטלנד, אבל איש לא מעלה על דעתו תנועה בדלנית בדרום מזרח אנגליה, מסביב ללונדון. ארה"ב אולי תשחרר לחופשי את פוארטו ריקו, אבל היא לעולם לא תשלים עם בדלנות בוירג'יניה: היא תטביע את הארץ בדם כדי למנוע מזה לקרות, תרחיש שכבר התממש במלחמת האזרחים האמריקאית. במובן הזה, סיני, עזה ורמת הגולן הם חבלי ארץ חשובים, אבל הוויתור עליהם לא מעמיד בסכנה את *עצם קיומה* של ישראל; הוויתור על יהודה ושומרון כן.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה שיושבת בחבל ארץ שנמצא בעמדה גיאוגרפית מצוינת לאיים על עצם קיומה. אוכלוסייה זו מקיימת קשרים אתניים, דתיים ופוליטיים הדוקים מאד לכל המדינות באזור; ותושביהן של מדינות אלו משתעשעים באופן קבוע אבל מתבקש ברעיון של איחוד אזורי שמחייב את מחיקתה של ישראל. מכאן נובע שמדינת ישראל עשויה, בסבירות גבוהה, לעמוד גם בעתיד בפני איום ביטחוני מצד גורם חזק שמעבר לגבולותיה, שימצא ביהודה ושומרון אוכלוסייה אוהדת מאד למטרותיו, ועמדה גיאוגרפית מושלמת לצאת ממנה למתקפה. מכאן קל לראות כי האינטרס הביטחוני החשוב ביותר של ישראל הוא שליטה צבאית הדוקה על יהודה ושומרון, שמטרותיה הן צמצום עד למינימום של הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית לגורמים עוינים בארצות אחרות, סיכול כל התחמשות או התבצרות שלה, והחזקתן של עמדות קלות להגנה, שמרחיקות כל כוח צבאי עוין מלב הארץ של ישראל ומהמותניים הצרות שלה.

אינטרס זה איננו מכתיב פתרון ספציפי כלשהו לסכסוך, וגם לא את המשך המצב הקיים. הוא מתיישב עם שורה של פתרונות מוצעים, ובכללם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת באופן שמשמר בידי ישראל עמדות מפתח צבאיות ויכולת מעשית לפקח על היוצאים והנכנסים אליה. בפרט יש להדגיש, כי אינטרס זה משאיר בידי ישראל מגוון רחב מאד של אסטרטגיות אפשריות מול עזה, שמצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי שונה לחלוטין מזה של יהודה ושומרון. עם זאת, הוא מראה כי וויתור ישראלי על שליטה צבאית ביהודה ושומרון – או הימצאות בעמדה בה השליטה הזו עשויה להישמט מידי ישראל בקלות – שקול להכנסת צווארה של מדינת ישראל לתוך הגיליוטינה, תוך הסתמכות על טוב ליבם של מי שיש להם אינטרס מובהק בהשמדתה.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.