השבוע, הינשוף מפליג על גלי המחשבה ונותן עצות טובות לגולש הנבוך. אלו אי הבנות משעשעות יעלו על פני המים, כשיחשבו המומחים על ישראל בעוד מאות שנים? האם אפשר להסתיר במדינה שלנו קנוניות חייזרים וקונספירציות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על המתווכים שמסבירים לנו על המציאות בהיעדר מידע מספיק, ועל הדרכים להיזהר מהמפוקפקים שביניהם.

לאחרונה, התפרסמה ברשת אסופה מצחיקה עד דמעות הנושאת את הכותרת מדבר שקר (לפי הפסוק התנכ"י, "מדבר שקר תרחק"). העורכים והכותבים, בראשותם של ד"ר חגי משגב והלל גרשוני, מנסים לדמיין מה יכתבו חוקרים על "דרום מערב אסיה במאות הכ' עד כ"א" (דהיינו, ישראל של היום) בעוד כמה מאות שנים. מכיוון שרשת האינטרנט קרסה וכל המידע בה אבד, נאלצים ההיסטוריונים, הארכיאולוגים והפילולוגים שחוקרים את ה"תקופה הישראלית" להשתמש במידע המועט שהזדמן לידיהם מארכיוני טמקא והארץ, וכן בתפזורת נוספת של עדויות. דרך הסקת המסקנות מתוחכמת לעילא ולעילא, ומתבססת על שיטות מדעיות מוכרות ותקפות. ואכן, המסקנות מעניינות ביותר. אחד הכותבים מסיק ש"יום רבין" אינו אלא גלגול לחג פגאני קדום; אחר מעיין בשמות הבודדים של מנהיגי ישראל שהגיעו לידיו, ושם לב שהם מסתיימים תמיד בתנועה  in, למשל גרין, בגין, רבין ובנימין (נתניהו אינו שם משפחה אלא רק כינוי גנאי, ע"ש ישמאעל בן נתניה שרצח את גדליהו בן אחיקם במיתוס התנכ"י). לפיכך, "אין" היא סיומת אצולה, שמקבל כל מנהיג ישראלי לאחר עלייתו לשלטון. שמו האמיתי של דוד גרין (בן גוריון) הוא "דוד גר", ופירוש הדבר שהתגייר או שהיה שייך, לחילופין, לחסידות גור. נתניהו נקרא לפני עלייתו לשלטון "ביבי בניים", מפני שייצג את האינטרסים של תושבי בת-ים. כותבים נוספים מסיקים, תוך ניתוח ראיות ארכיאולוגיות, שהבירה האמיתית של ישראל היתה במודיעין, ש"ידין" ו"דיין" הם למעשה אותה דמות אגדית של שופט, מלומד ומצביא, שבוז'י הרצוג לא היה ולא נברא אלא כבדיחה של קמפיין בחירות, ועוד רבות וטובות.

מעבר לשעשוע שבדבר, כל מי שלמד אי פעם היסטוריה, ובמיוחד היסטוריה עתיקה, יזהה מיד את הדמיון שבין הטיעונים שמופיעים בין דפיו של "בדבר שקר" לבין טיעונים אמיתיים המופיעים באינספור מאמרים וספרים העוסקים בתקופות עתיקות. כשיש לנו מעט מידע, המסקנות שלנו יהיו תמיד בעייתיות, ומבוססות על ניחושים והשערות יותר מאשר על ידע מוצק. הרטוריקה היהירה של הכותבים ב"מדבר שקר", שלקוחה ישירות מהשפה המנופחת הנהוגה במאמרים בתולדות עם ישראל ("מורי ורבי הדגול, פרופ' ערבות ז"ל, כבר הוכיח ש…"), היא ביטחון שנועד לחפות על העובדה האמיתית שאנחנו לא תמיד יודעים.

לא קשה להבין מדוע מחסור במידע עשוי להוביל להסקת מסקנות משוערת, בעייתית ולפעמים שגויה לחלוטין. קשה יותר להכיר בעובדה שגם אנחנו, כאנשים מודרניים המוצפים במידע, נתקלים בבעיות ממשיות של בירור, פיענוח וניתוח של המידע שעומד מולנו. הישראלי הממוצע, למשל, אינו שולט בשפה הערבית, ולכן תשעים אחוז מהשיח בשטחים הפלסטיניים ובמדינות ערב אינו נגיש עבורו. הוא תלוי במאמרים מפוזרים שמופיעים מדי פעם בעיתונות העברית (או במקרים נדירים גם העולמית), או בקליפים מתורגמים וסלקטיביים של מכוני מחקר עם אמינות בעייתית, כמו למשל מבט לתקשורת הפלסטינית. אפילו ממר"י, שרמתו המקצועית גבוהה יותר, מתרגם אחוז זעיר, לא מייצג ובעיקר סנסציוני של המידע המופיע בתקשורת הערבית. מעל הכל, הצופה הממוצע קולט את המציאות מבעד לעיניהם של קומץ מתווכים. במקרה הגרוע מדובר בכל מיני "מומחי" רשת או שרלטנים שמפיצים שמועות בלי להבין דבר וחצי דבר או פרשנים יהירים "לענייני ערבים" עם ביטחון עצמי מופרז. במקרה הטוב, אלו יהיו מומחים אמיתיים, ששולטים בשפה ובתרבות וניחנים בצניעות ובחריצות הראויה להבין אותה באמת, אולם גם אלו כמובן אינם נטולי פניות. האמת המטרידה היא שעבור רוב האנשים, ברוב המוחלט של המקרים, אין מנוס משימוש במתווכים הללו. חרף שפע המידע, המקורות הראשוניים שנטווים בחוטי המציאות אינם נגישים לנו, ואנחנו צריכים לבחור למי להאמין ולמי לא.

יש כמה דרכים לבצע את הבחירה הזאת, שכולנו נאלצים להתמודד איתה. הדרך הנפוצה והסבירה ביותר היא לנתח את הדברים עצמם, ובאמצעות מידע אחר, צולב, לנסות להעריך אם הם סבירים ונכונים או לא. המיומנות הזאת, סבוכה אך חשובה, נגישה לכל מי שמתאזר בזמן ובסבלנות הדרושים כדי לרכוש אותה. באחד הפוסטים הקודמים הצעתי כמה שיטות שיכולות לעזור, ולדעתי, מיומנויות מהסוג הזה הן האוצר החשוב ביותר שאפשר לקבל מלימוד מדעי הרוח. כאן, הייתי רוצה להציע מספר תמרורי אזהרה שיוכלו לסייע לזהות מומחים ומתווכים מפוקפקים. אם אתם רואים אותם אצל אחד מהם, רמזור אדום אמור להבהב ולהזהיר אתכם שיתכן ומדובר בשרלטן או לפחות בפרשן בלתי זהיר עם עודף ביטחון עצמי. אף אחד מהם, כשלעצמו, אינו אמור לפסול את הדובר לחלוטין, אבל הם בהחלט מהווים עילה סבירה לחשוד בו.

תמרור מס' 1: תיאורית הקשר: הסיבה העיקרית שרוב תיאוריות הקונספירציה הן מופרכות, היא שהמציאות בדרך מורכבת מדי כדי להיות מכוונת, מסודרת ומאורגנת על ידי קבוצה קטנה של אנשים. גם אם קבוצות קושרים קטנות מתכוונות לארגן את המציאות באופן כלשהו, רק לעיתים נדירות הן מצליחות לעשות זאת, ועוד לשמור על הכל בסוד מוחלט. אם אתם שומעים על תיאורית קונספירציה סנסציונית, למשל ש"כיפת ברזל" היא בלוף וכל הטילים פגעו בעצם בקרקע, יש לחשוד בה ביחס ישר למספר האנשים המעורבים בה. ככל שיש יותר שותפים, הסיכוי שמישהו מהם ידליף מידע גדל בטור הנדסי. לפני כשנה כתב הסטיריקון אלון פוקס ניסוי מחשבתי יוצא מן הכלל: מה יקרה אם פרופסור ממכון וייצמן יגלה חייזר ברחוב, ישמור עליו בסוד כמוס וידווח אך ורק לנשיא המכון, לשר המדע ולראש הממשלה. המסקנה של התרחיש המשעשע הזה, המשורטט לתלפיות ובפרוטרוט, הוא שתוך מספר חודשים יותר מאלף אנשים יחשפו למידע, רובם כאלו שפרנסתם אינה תלויה בשמירת סודיות, אפילו אם ראש הממשלה מאמין שרק שלושים עד ארבעים אנשים שחתמו על שותפות סוד יודעים על התעלומה.

תמרור מס' 2: מחולל המאמרים האוטומטי:  המציאות היא לעולם מורכבת, אולם אלו שמחזיקים בכל מיני אידיאולוגיות דוגמטיות, צדקנים קרועי עיניים ומתקני עולם למיניהם, לא תמיד מבחינים בכך. אצל גדעון לוי, למשל, הפלסטינים תמיד תמימים, צודקים וקורבנות, והישראלים תמיד מעוולים, רוצחים ומשקרים – ואין כל חשיבות לנסיבות. מיותר לומר שיש הרבה יותר כותבים בישראל שחוטאים באותה האיוולת, רק בכיוון ההפוך. כל מי שתומך במאה אחוז מהמקרים באותו צד, ומפרסם תמיד את אותו הטיעון, ראוי להדליק נורת אזהרה אדומה אצל כל קוראיו. מומחה רציני ישנה את דעתו בהתאם לנסיבות ויתן את תמיכתו לצדדים שונים במקרים שונים. כשמדובר על ניתוח מציאותי, עקביות מוגזמת היא חיסרון, לא יתרון.

תמרור מס' 3: טיעוני גן רבקה: ילדים קטנים אוהבים אמיתות פשוטות: שחור ולבן, הם ואנחנו, צדק מול עוול, טוב מוחלט מול רע מוחלט. מי שמנסה לספר לכם שה"ערבים" רוצחים אותנו פשוט כי אנחנו קיימים, אבו מאזן משקר כי הוא שקרן מטבעו, התקשורת העולמית שונאת אותנו פשוט כי אנחנו יהודים, שום דבר שאנחנו עושים לא משפיע על מה שעושים נגדנו, התמימים והטהורים (היי, יאיר לפיד) – ראוי לחשוד בו עד מאד. עם זאת, ישנו ז'אנר נוסף, והפוך, של טיעוני גנון: אלו שמאמינים שהכל תלוי בנו. אם רק נהיה נחמדים יותר לפלסטינים, או לחילופין אם רק נלמד יותר תורה, אם רק נמלא את יעודנו האלוקי ונסביר לגויים את צדקתנו ובעלותינו על ארץ ישראל – אז כולם יאהבו אותנו ויהיה גם שלום וגם ביטחון. משה פייגלין, המייצג המובהק ביותר של קו הטיעונים הזה, היה אורח הכבוד של מאמרי הינשוף כאן וכאן. פרשנים ילדותיים, כמו ילדים של ממש, חושבים שכל העולם מרוכז בהם, או בשאלה האם הערבים או הגויים "אוהבים אותם" או לא. תיזהרו מהם, ומכל מי שמספר לכם כמה אתם מקסימים, טובים ונהדרים, או לחילופין מדוע אתם השטן בהתגלמותו וצריכים להכות על החזה יום ולילה. פרשנות אמיתית תציב אותנו בהקשר רחב יותר, ותסביר כיצד אנחנו משפיעים על המציאות, כיצד היא משפיעה עלינו, אלו גורמים נמצאים בשליטתנו, מה אפשר לשנות ועם אלו פגעים עלינו להשלים בלית ברירה.

ומעל הכל – תקראו את כולם, שקלו את הטענות בכובד ראש, היזהרו ממי שצריך להיזהר, ולעולם אל תתנו לאף אחד אחר לחשוב בשבילכם.