תומס פרידמן, עיתונאי בניו יורק טיימס, טוען שהעולם שלנו הפך לא רק ליותר שטוח אלא גם ליותר שביר. זאת, לדעתו, בגלל שילוב קטלני של קישוריות ושחיקה של מנגנוני בלימה מסורתיים. מצד אחד, העולם מחובר יותר מאי פעם, ומצד שני, בשנים האחרונות נשחקו ה"חוצצים" המסורתיים שתפקידם לנהל ולווסת את הזרימה הגלובלית, כמו גם להתמודד עם משברים בריאותיים ואקלימיים. כך, נגיף קטן שראשיתו בחיות בר בסין, התפשט במהירות ובלא בקרה בכל העולם. כפיתרון, מציע פרידמן לשוב לגישה של שיתוף פעולה רב-צדדי בינלאומי. דא עקא, שהפרשן הבכיר מתעלם מכך שדווקא הגישה הליברלית של רב צדדיות, נורמות גלובליות ומוסדות רב-לאומיים תרמה להחרפת הבעיות שהוא מלין עליהן. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

השבוע הזדמנתי לכנס וירטואלי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. בין היתר, דיברו בו מספר שרי חוץ זרים, פרשנים ומומחים מארצות הברית, רוסיה ואיחוד האמירויות, וגם הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנשא נאום חשוב על החוק הבינלאומי בתנאים של מלחמה אורבנית א-סימטרית. אחד מהדוברים היה הפרשן הנודע של הניו יורק טיימס, תומס פרידמן, שהעלה מספר תובנות מעניינות במיוחד. פרידמן, שבעבר נמתחה עליו ביקורת על תחזיות ורודות, אופטימיות שלא לומר נאיביות בנוגע לאביב הערבי ואירועים אחרים, נודע בתיאוריות ה"עולם השטוח" שלו. לשיטתו, התפתחות התקשורת הדיגיטלית, האינטרנט, אמצעי התחבורה והקשרים העסקיים הבינלאומיים הפכו את העולם למקושר ונגיש מאי פעם. לחיבוריות הזאת, כמובן, ישנם כיסי התנגדות, מאחזים מסורתיים שאותם נהג לכנות "עצי זית", שלא ממהרים לפנות את מקומם לעולם החדש. אירועי המאה ה-21, עליית הטרור האסלאמי, הלאומנות והבדלנות במקומות רבים בעולם, הוכיחה לנו ש"עצי הזית" הללו חזקים ועקשניים בהרבה מאשר חשבנו.

בנאום שלו השנה, ניסה פרידמן לעדכן את התיאוריה שלו. העולם, כך טען, אינו רק שטוח, אלא גם שביר. זאת מפני שלצד הקישוריות ההולכת ומסתעפת בין אזורים שונים, אנחנו הולכים ומאבדים את ה"חוצצים" (buffers), אותם גורמים שבעבר מיתנו, הקלו וניהלו את התמורות המהירות והגנו על החברה העולמית בפני נזקים וסיבוכים אפשריים. דבר זה, טוען פרידמן, נכון הן לעולם הטבע, הן לחברה האנושית והן לממשק ביניהם. בסין, למשל, השמידה הממשלה אזורי טבע רבים בגלל תוכניות פיתוח בולמוסיות. הקבלנים הרגו קודם את כל טורפי העל, דבר שהוביל להתרבות בלתי מבוקרת של חיות כגון עטלפים וחולדות. אלו נדחקו לעבר חיות המשק, בין אם באזורים מיושבים ובין אם בשווקים רטובים. מכאן, מעבר של וירוסי קורונה עבר מעולם הבר לעולם המבוית, ומחיות לבני אדם. מגיפות כמובן התפשטו במהירות בעולם גם לפני עידן הקישוריות המודרני, אבל כיום, הרשת המסועפת של הטיסות הבינלאומיות פיזרה את הוירוסים לכל קצוות תבל במהירות אדירה. בין דצמבר 2019 למרץ 2020, למשל, היו 3200 טיסות ישירות בין סין לארצות הברית, כולל 50 טיסות מוו-חאן עצמה. "אנחנו הורדנו את החוצצים, ופתאום וירוס קטן מתפשט במהירות לכל העולם." פרידמן ממשיך ומדבר על הסרת ה"חוצצים הטבעיים", כגון מנגרובות, יערות גשם וקרח בקטבים שממתנים סופות ושינויי אקלים. לפיכך, הוא טוען, חשוב להכיר בסכנות של הקישוריות המוגברת, ולהשיב חלק מהחוצצים שהסרנו, אלו שבולמים חוסר יציבות במקום אחד מלהתפשט במהירות לכל המקומות האחרים.

עם זאת, ככל שהדבר נוגע לפתרונות, ההצעות של פרידמן בעייתיות למדי. הוא אומר בצדק שבכדי להתמודד עם אירועים גלובליים כמו מגיפת הקורונה ושינוי האקלים יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, ומקווה שממשל ביידן החדש ינטוש את הגישה הבילטרלית של טראמפ ויחזור לגישה רב צדדית: הסכמים בינלאומיים, עבודה משותפת עם בעלי ברית ונורמות בינלאומיות. דא עקא, שפרידמן מתעלם מהעובדה שהגישה הבינלאומית, הרב צדדית, דווקא מאטה את התגובה של מדינות למשברים מקומיים ובינלאומיים, וגרוע מכך, היא זו שהסירה חלק מהחוצצים שהוא מדבר עליהם.

ראשית כל, מאז מלחמת העולם השנייה, הנורמות, החוקים, ההסכמים והגופים הבינלאומיים הולכים והופכים לסבוכים, בירוקרטיים ואיטיים יותר ויותר, ועם התעצמותם, אף מגבילים את חופש הפעולה של ממשלים מקומיים. אין כוונתי דווקא לפגיעה בריבונות של מדינות (אם כי גם זו בעיה שראוי לתת עליה את הדעת), אלא לתהליכי התייעצות ולעומס חוקים שבהכרח מאטים את תהליך קבלת ההחלטות. כמו שכתב נורתקוט פרקינסון בספרו הקלאסי (והמצחיק עד דמעות) על פעולתה של בירוקרטיה, תהליך קבלת ההחלטות נפגם ככל שיושבים יותר אנשים בחדר. האיחוד האירופי במשבר הקורונה הוא דוגמא טובה. ההתעקשות של אנגלה מרקל ועמיתיה על "פעולה מתואמת" ו"חלוקה שוויונית" של החיסונים באיחוד האירופי גרמה במידה רבה למצב העגום של מבצע החיסונים ביבשת, מפני שהיא הקשתה על מדינות לנקוט בפעולות מהירות בכדי לשפר את מצבן. הדבקות של צרפת בתהליכים בירוקרטיים, כללים אתיים סבוכים ופרשנות נוקשה של אמנות בינלאומיות למיניהן דורשת הליך בירוקרטי מסובך לכל מתחסן, והמצב בהתאם.

הבעיה הזאת נכונה גם לבעיות בינלאומיות שפרידמן לא דיבר עליהן. ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי מוכיחה שכל ניסיון לפתור את הבעיות בין ישראל לשכנותיה באמצעות החוק הבינלאומי, האו"ם, קוורטטים וועידות רב צדדיות למיניהן נחל כישלון חרוץ, וכך גם הדבקות בעקרונות ותקדימים בינלאומיים, שהפחיתו את מרחב התמרון של הצדדים. לעומת זאת, ראינו שההסכמים שדווקא כן עובדים הם עסקות דו-צדדיות מהירות בין מדינות, בין אם ישירות ובין אם בחסותו של מתווך עוצמתי אחד (כמו ארצות הברית), מהסכם קמפ-דייויד עם מצרים ועד הסכמי אברהם. ישנו חשש שחזרה למדיניות רב-צדדית ודבקות בכל מיני נורמות בינלאומיות שעבר זמנן, יפגעו אנושות בגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה שהחל במזרח התיכון. ישנו גם חשש שמנגנוני מו"מ רב צדדים איטיים ומסורבלים, כמו גם עקרונות בינלאומיים שמונעים פתרונות יצירתיים (כמו שינוי גבולות וחילופי שטחים), עשויים להקשות על פתרון סכסוכים מקומיים במקומות אחרים בעולם ואולי אף לתרום להתלקחות בינלאומית מהירה שתצא משליטה.  

גרוע מכך, הגישה הרב-צדדית שפרידמן דוגל בה הסירה "חוצצים" גם בסוגיה אחרת שמשום מה לא נתן עליה את דעתו: בעיית ההגירה הבינלאומית. כדי להדגים את הבעיה, אני רוצה להסב את תשומת לבכם למקרה שהתרחש בשוודיה בשנת 2017. מחבל פלסטיני, שהיה גם מהגר לא חוקי, פגע בבית כנסת בעיר גותנבורג. בגלל פשע השנאה הזה, סירב בית המשפט לגרש אותו לעזה, מתוך "חשש" שישראל תפגע בזכויותיו (ולמקרה דומה ראה גם כאן). אמנת הפליטים, על שלל סעיפיה ופרשנויותיה המשפטיות הסבוכות, מאטה את היכולת של מדינות אירופה לבלום חדירה מסוככנת לגבולותיהן, כולל של גורמים פליליים וגורמי טרור, שלא לדבר על סתם טרמפיסטים שרוצים להנות ממדינת הרווחה משיקולים כלכליים. האמנות למיניהן, הגבולות הפתוחים וההגדרה המקלה של המושג "פליט" מסירה את קיר הריבונות של מדינת הלאום, אולי החוצץ המרכזי שעיכב זרימה של גורמים מסוכנים, ביניהם טרוריסטים ופושעים, בעורקים הסואנים של העולם, שמר על הזהות הייחודית של המדינות השונות ועל תחושת השליטה של אזרחיהן על העולם הסובב אותן. תחושת איבוד הזהות, בתורה, שחררה אנרגיות של פופוליזם, שנאת זרים וימין קיצוני, שממוססות (ביחד עם האסלאם הקיצוני שחדר ליבשת) את הדבק שמחזיק את המדינות האירופיות כישויות פוליטיות קוהרנטיות. הדעיכה של כוח המדינה, החוצץ המרכזי בעולם מקושר יותר ויותר, לא רק פוגעת בעצם ההיגיון של המשטר הדמוקרטי (ריבונות העם), אלא עלולה ליצור תגובת נגד של ניתוק, שבתורו יקשה על מדינות לשתף פעולה מול אתגרי העתיד.

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים. כיצד תבנו לעצמכם רשימת פרסומים איכותית ומכובדת? ינשוף אקדמי מסביר.

במשחקי הכס (שיר של אש ושל קרח) אומר טיריון כי הוא "שותה ויודע דברים". ברוח דבריו של הלאניסטרי המפורסם, גם אתם אוהבים ללמוד, לקרוא ולחקור, וכמוהו גם אתם חולמים להפוך את התחביב שלכם למקצוע. תמיד רציתם להימנות על המעטים שיזכו לקריירה מתגמלת ומרתקת במדעי החברה והרוח. בשני החלקים הקודמים של "מדריך הינשוף לקריירה אקדמית" דיברנו על תנאי הסף שדרושים לתחילת המירוץ, ועל התשתית שאתם צריכים לרכוש במהלך השנים: בחירת המקצוע, שפות ומיומנויות יסוד. הפעם נדבר על יעד קריטי נוסף במירוץ שלכם, אולי החשוב והמרכזי מכולם: הישגים מחקריים.

מדעי הרוח והחברה, ובכללם היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, מתבססים כולם על פרסומים כתובים. לא משנה עד כמה אתם מבריקים, אנשי שיחה מרתקים עם תובנות מהפכניות, כל עוד לא תפרסמו את תובנותיכם כמאמרים או כספרים מחקריים – הן לא יסייעו לכם בקריירה. הפרסומים שאנו מכוונים אליהם הם פרסומים שיפוטיים, כלומר, מאמרים או ספרים בכתבי עת (או הוצאות) ששולחים אותם לקוראים חיצוניים לשם שיפוט עמיתים (peer-review). מבחינת הקריירה שלכם, לפרסומים שיפוטיים יש ערך רב יותר מאשר לפרסומים בלתי שיפוטיים.

בסוף הדרך, כשתשלחו את התיק שלכם לועדת המינויים האקדמית, חברי הועדה יבדקו ראשית כל את הנתונים הבסיסיים ואת רשימת הפרסומים שלכם. בתוך התיק תצטרכו להגיש דוגמאות כתיבה למאמרים שכתבתם או פרסמתם, והמעסיקים הפוטנציאליים עלולים לדגום גם את יתר הפרסומים. בניגוד למיתוס רווח, הם יתעניינו לא רק במספר הפרסומים שלכם אלא גם באיכותם. בין שני המדדים הללו יש סתירה: ככל שאתם עובדים על יותר פרסומים, כך, בהכרח, איכותם תהיה גם נמוכה יותר. בהמשך אלמד אתכם שיטה שתאפשר לכם ליצור איזון בין השניים, ולמקסמם הן את כמות הפרסומים והן את איכותם.

אולם ראשית כל כדאי להוריד מהשולחן כמה עצות שווא וטעויות נפוצות שעלולות לפגוע בכם קשות. יש מרצים, בעיקר מהדור הישן, שמייעצים לסטודנטים שלא לפרסם דבר עד סיום הדוקטורט. הם יאמרו לכם שאתם עדיין לא "בשלים", שהרעיונות שלכם "בוסריים" ושפרסום טרם זמנו עלול לפגוע בכם. הם ידברו אתכם על "רצינות אקדמית" שמחייבת אתכם לעבוד על הנושאים הכבדים ביותר, לשקול כל מילה מאות פעמים ולהשקיע זמן יקר בשקלא וטריא של תיאוריה ומתודולוגיה. עם כל הכבוד, לרוב מדובר באנשים שקיבלו את התקן שלהם לפני שנים רבות, ומנותקים משוק העבודה העכשווי. הם גם טועים לאורך כל החזית. רעיונות של סטודנט, שעדיין רענן בתפיסותיו, עשויים להיות חדשניים ונועזים יותר מאלו של אדם שכבר עבר סוציאליזציה לתוך ז'רגון, דרכי מחשבה ו"רצינות אקדמית", לעיתים קרובות שם נרדף לשיעמום ובינוניות. היתה לי פעם קולגה, שנטשה נושא מרתק, לדבריה, מפני "שאני רוצה להיות אינטלקטואלית רצינית". אל תהיו כמוה. מעבר לכך, השיפוט בכתבי העת הוא אנונימי. הקוראים לא יודעים מי אתם, וסביר להניח שלא יקבלו מאמרים גרועים או בוסריים. אם הצלחתם להשיג פרסום בכתב עת שיפוטי, המאמרים שלכם טובים מספיק – נקודה.

לבסוף, המעסיקים הפוטנציאליים שלכם בשוק העבודה האקדמי ישפטו אתכם לפי פרודוקטיביות. ככל שחלפו שנים רבות יותר מתום הדוקטורט שלכם, כך יצפו מכם ליותר מאמרים. עם תום הדוקטורט, מתחילות שנים קשות מאד של חיפושי עבודה, בעיה שמחמירה לעיתים קרובות בגלל מחוייבויות לפרנסת המשפחה. קל לכם יותר להיות פרודוקטיביים כשאתם נמצאים במסגרת לימודית שעוטפת אתכם, במיוחד אוניברסיטה איכותית בחו"ל שמעניקה לכם מלגת קיום נדיבה, מאשר כשאתם שוחים באוקיאנוס האכזרי של שוק העבודה. בקיצור – אל תחכו לסוף הדוקטורט, ופרסמו במהירות, כל עוד אתם יכולים. אני מציע לכם להגיע לשוק העבודה האקדמי עם ספר, או לפחות חוזה לספר, ובאופן אידיאלי גם שלושה מאמרים שיפוטיים לכל הפחות. המועמד הטיפוסי מגיע ללא ספר ועם מאמר אחד או שניים לכל היותר, וכך תוכלו לצבור יתרון משמעותי על מתחריכם.

למרבה הצער, אין זה פשוט לכתוב מאמרים וספרים, לא כל שכן באיכות גבוהה, בזמן הדוקטורט. סטייה לכיוונים אחרים עלולה גם לבלבל אתכם ולפגוע באיכות התזה – הפרוייקט המרכזי שאתם עסוקים בו באותן שנים קריטיות. התכסיס הוא לנצל את זמנכם בצורה המיטבית. כלומר, להטות עבודה אקדמית שאתם מחוייבים בה בכל מקרה לכיוון הפרסומים. כאן המקום להבהיר, שמומלץ לחקור אך ורק נושאים שאתם מתלהבים מהם. שום מאמר, שום ספר, שום תזה לא יהיו טובים, אם הנושא לא מרגש אתכם, אם אתם לא באמת רוצים לדעת את התשובה. אף פעם אל תעבדו על נושא רק משום שהוא נראה לכם "יעיל", או משום שהמנחה שלכם או מרצים אחרים המליצו עליו. העצות שלהלן נועדו לכוון אתכם באופן כללי בתוך הנושאים שאתם אוהבים ממילא, ולא לאלץ אתכם לעבוד על מה שמשמים ומרדים אתכם.

המלצה ראשונה: כתבו את הדוקטורט שלכם כספר

ראשית כל, כשאתם בוחרים נושא לדוקטורט, עבדו על נושא שהוצאות יסכימו לפרסם כספר. כלומר, הימנעו מנושאים קטנים, צרים ושוליים מדי, שאפילו הוצאות אקדמיות יתעלמו מהם. שנית, כתבו את הדוקטורט שלכם כאילו היה ספר מהרגע הראשון ממש. הטעות הגדולה ביותר שעושים סטודנטים, הוא לכתוב דוקטורט בלתי קריא, להגיש אותו, ואז לבזבז שנים על "עריכתו" כספר. השנים הללו יתנקמו בכם בשוק העבודה. כתבו את הדוקטורט כנראטיב (סיפור) עם התחלה, אמצע וסוף, מהודק וברור אפילו לאנשים שאינם מומחים בנושא הספציפי. במיוחד, הימנעו מעודף ז'רגון מתפתל ומתיש או מויכוחים ארוכים מדי עם חוקרים אחרים.

אני יודע שיש מנחים או חברי ועדה שיאמרו לכם ש"דוקטורט אינו ספר", ואתם חייבים לכתוב באותה שפה בלתי קריאה שדוקטורנטים כותבים בה לעיתים תכופות. זה בדיוק המסלול שיוביל אתכם לעבודת עריכה מתישה ומיותרת שתימשך שנים ארוכות. ראשית כל, אם ידוע לכם על מרצים שזו השקפתם, הימנעו (במידת האפשר) מלבחור אותם לועדת הדוקטורט שלכם. לפעמים תוכלו להסביר להם בנימוס שהשקפתכם שונה, כפי שאני עשיתי עם חבר ועדה עקשן במיוחד. יש ויהיה עליכם לוותר ולהתפשר באופן טקטי. למשל, יתכן מאד שחברי הועדה יבקשו מכם להקדיש מקום רב לסקירות ספרות וויכוחים עם חוקרים אחרים (באנגלית של תחום ההיסטוריה: Engagement with historiography ). סקירות כאלו בדרך כלל מרתיעות מול"ים פוטנציאליים ואפילו קוראים אקדמיים (כמוני, למשל). אם מכריחים אתכם, "הדביקו" אותן במקום שבו תוכלו למוחקן כשתהפכו את הדוקטורט לספר, בלי לשנות את המבנה כולו. לבסוף, מול"ים בדרך כלל יצפו שהדוקטורט לא יהיה זהה לחלוטין לספר. לצורך זה, הכינו טיוטה של פרק או שניים שלא ייכללו בדוקטורט, אך תוכלו להוסיף אותם מיד לטיוטת הספר. אם תפעלו נכון מבחינת זו, גדולים סיכוייכם להגיע לשוק העבודה עם ספר אקדמי שיפוטי אחד לפחות.

שימו לב: העצות שלהלן תקפות בעיקר למדעי הרוח, שם הספר השיפוטי הוא הנכס האקדמי החשוב ביותר שלכם. במדעי החברה, נהוג לפרסם את הדוקטורט שלכם כסדרה של מאמרים שיפוטיים, ולא כספר.

המלצה שנייה: השתמשו בעבודות סמינר בכדי לכתוב מאמרים שיפוטיים

בנוסף לספר, עדיף שיהיו לכם באשפת החיצים גם כמה מאמרים אקדמיים שיפוטיים, שלושה לכל הפחות, עדיף אפילו ארבעה, חמישה או שישה. בדיוק כמו עם כתיבת הספר, עדיף שתנצלו עבודה אקדמית שאתם צריכים לעשות בין כה ובין כה גם לכתיבת מאמרים. כאן, שימו לב במיוחד לעבודות סמינר. במהלך הדוקטורט הרי תאלצו לכתוב ממילא כמה וכמה עבודות כאלו, ולרוב המרצה יתיר לכם גמישות רחבה מבחינת בחירת הנושא. ההנחייה של המרצה והמסגרת הלימודית של הסמינר גם יקלו עליכם להתייעץ עמו ועם חבריכם כדי ללטש את הנושא. הטריק הוא לבחור מראש נושאים, שיאפשרו לכם לפרסם את העבודה כמאמר עם מינימום שינויים. אם אתם היסטוריונים, למשל, כתבו אך ורק על נושאים המאפשרים לכם להשתמש במקורות ראשוניים (יומנים, מכתבים, מסמכים) ולהעלות טיעון מקורי. תמיד קראו קודם כל את המקורות המשניים, ראו לאלו מקורות ראשוניים הם מפנים בהערות השוליים, הגיעו למקורות הראשוניים הללו וקראו כמה שיותר מהם. כך לא תאלצו לבזבז זמן רב מדי על חיפושים עקרים ומתישים. כל עבודה כזאת, אם היא כתובה וערוכה היטב, תוכל לשמש אתכם כמאמר פוטנציאלי. אני ממליץ גם לעבד פרק אחד מהדוקטורט כמאמר מדעי, כמובן בשינויים מסויימים. שימו לב שהמאמרים שלכם יהיו על נושאים קשורים אך שונים מספיק בכדי שתצברו רקורד של חוקרים מקוריים. אף ועדה לא תעדיף מועמדים שממחזרים את אותו הנושא המוגבל ללא סוף.

עניינו של הפוסט הזה אינו אומנות הכתיבה, אבל על קצה המזלג, אני ממליץ לכם להקפיד על הדברים הבאים כאשר אתם כותבים מאמר: ראשית כל, טיעון ברור ומקורי. כדי לדעת האם הוא ברור, נסו לקרוא את המאמר שלכם באמצע הלילה ולראות האם הטיעון עובר. קריאה בספרות המחקר הקיימת (דבר שסביר להניח שתעשו ממילא במסגרת סמינרים רלוונטיים) תוכל ללמד אתכם האם אתם מחדשים ועד כמה אתם מקוריים. הקפידו על שפה בהירה, הימנעו ממשפטים ארוכים ומפותלים והשתמשו אך ורק במינימום ההכרחי של ז'רגון מקצועי. אם הדבר חיוני לטיעון, אל תהססו להתווכח עם חוקרים מפורסמים בשפה מנומסת, מדעית ורציונלית. כשהדבר דרוש, הסבירו במפורש במה אתם מחדשים. האם אתם מסתמכים על ראיות שקודמיכם לא שמו לב אליהן כראוי? האם אתם מפרשים באופן חדש ראיות ישנות? האם אתם מסתכלים על הסוגיה מזוית תיאורטית חדשה? עצות חשובות נוספות תוכלו לקבל במאמר הזה של סטיבן פינקר, שלדעתי כל מי שמתפרנס מכתיבה חייב לקרוא.

חשוב שלא תבזבזו מאמרים טובים. אם יש לכם פוטנציאל לפרסם מאמר שיפוטי בכתב עת, אל תפרסמו אותו בקבצי מאמרים ערוכים (edited volumes), שנחשבים לבעלי ערך אקדמי מועט יותר. הימנעו מלפרסם בכתבי עת נידחים ולא חשובים, אפילו אם מציעים לכם פרסום בטוח. אמת עצובה היא שברוב התחומים, מאמרים בעברית "נחשבים" מבחינה אקדמית הרבה פחות מאשר מאמרים באנגלית. אם אתם סטודנטים בתחילת הדרך, אפשר להתאמן ולפרסם בהתחלה בכתבי עת פופולריים בעברית כמו זמנים או היה היה. ברגע שאתם יכולים, נסו לכתוב באנגלית ולפרסם אך ורק בכתבי עת שיפוטיים. לעולם אל תבזבזו מאמר (או ספר) טובים מדי על במות פרסום בעברית. אני ממליץ לכתוב באנגלית מראש, ולא לחבר טיוטה בעברית ולנסות לתרגם אותה לאחר מכן, מפני שטקסטים היוצאים ממכבש תרגום נוטים להיות מאולצים ומלאכותיים. אם תכתבו באנגלית, תוכלו לשלוח את המאמר שלכם לעורך מקצועי, שכמעט תמיד זול בהרבה מאשר מתרגם. חשוב להשקיע בעורך, כדי לוודא שהשפה מושלמת. ישנם שופטים שיידחו את המאמר שלכם כמעט מיד אם הוא נראה עילג, משובש או קשה להבנה. גם אם לא ידחו, הם עלולים להיות מוטים נגדכם בשעת השיפוט.

כשאתם שולחים את טיוטות המאמרים שלכם לעורכים, תלמדו מנפתלי בנט: לעולם אל תתנצלו. טעות משמעותית שאני עשיתי בתחילת הדרך, היתה לכתוב מכתבים כמו "עורכת יקרה, אני רק סטודנט לדוקטורט בשנה א' אבל…" בתשובה, קיבלתי פעמים רבות מדי דחיות ארסיות ונוטפות בוז, בלי שהעורך או העורכת קראו אפילו את המאמר. העורכים והקוראים חייבים לשפוט רק את מה שכתבתם, לא את מי שאתם. לכן, אל תנדבו מידע. כתבו רק: "עורכת יקרה, אשמח אם תשקלי לפרסם את המאמר המצורף בזאת, שכותרתו פלונית אלמונית." לסיום, הוסיפו את שמכם ואת שם המוסד שאתם לומדים בו, ללא פרטים מיותרים. אם ישאלו אתכם, אמרו את האמת, כמובן, אבל לעולם אל תפגינו חוסר ביטחון. אם למדתם וחקרתם, הקול שלכם חשוב ומעניין, ויש לכם זכות מלאה להשמיע אותו בדיוק כמו חוקרים מבוגרים מכם.

אל תפחדו מדחיות, אפילו לא מרושעות וארסיות, ואל תתנו להן לשתק אתכם. לפעמים, יש קוראים שדוחים מאמרים וספרים משיקולים לא עניינים, בלי לקרוא אותם בכלל. קורא אחד דחה פעם טיוטת ספר שלי, ומתגובתו ניכר שלא טרח לקרוא אפילו את מסגרת הזמן הכרונולוגית בעמוד הראשון. אם אתם חושבים שהדחיות לא ענייניות, שלחו את המאמר לכתב עת אחר. אבל ברוב המקרים, הדחיות יהיו מנומקות. במקרה כזה, קראו את מכתבי השופטים בלב פתוח ובנפש חפצה, ובדקו מה אתם יכולים ללמוד מהם, וכיצד אתם יכולים לשפר את המאמר בטרם תשלחו אותו לבמה אחרת. שימו לב: אם קיבלתם דחייה מנומקת ומפורטת מהשופטים, כבר למדתם והרווחתם.

גם אם המאמר יתקבל סביר להניח שהשופטים יבקשו ממכם לערוך אותו ולבצע שינויים משמעותיים (מה שנקרא Revise and resubmit). אם זה קרה, זכיתם בשלב הראשון! אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שהשופטים אומרים, אך עליכם ללמד את עצמכם להיות קשובים לביקורת. העורך ירצה לראות שתיקנתם לפחות את רוב הנקודות שהשופטים הצביעו עליהם. במקרה שאתם חולקים עליהם בנקודות מסויימות, הסבירו לעורך בקיצור ובנימוס מדוע. לרוב, עורכים יבינו אם תדחו באופן מנומק כעשרים עד שלושים אחוז מהצעות השופטים, אך לא יותר מכך.

לבסוף, אל תמתינו שמאמר יתפרסם לפני שתעברו לעבוד על המאמר הבא. תהליך שיפוט, קבלה, עריכה ופרסום עלול לקחת שנה לכל הפחות, ואין לכם זמן לבזבז. התחילו לחשוב מהר ככל האפשר על המאמר הבא.

עם זאת, כשתגיעו לשלב חיפוש העבודה, יהיה עוד גורם שישחק תפקיד חשוב בסיכויי ההצלחה שלכם: קשרים אישיים, יחסי אנוש ומכתבי המלצה. ומה קורה עם הפרופיל הפוליטי שלכם שונה מהמקובל באקדמיה? בנושא רגיש זה יעסוק הפוסט הבא בסדרה.

מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, הפרקים המלאים:

1. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית, חלק ראשון (על תנאי הסף)
2. במשעול הצר: מדריך הינשוף לקריירה אקדמית – אז מה אתם צריכים לדעת? (על רכישת ידע תשתיתי)
3. מדריך הינשוף לקריירה אקדמית: אז איך תהיו חוקרים מצטיינים? (על פרסומים ומחקר)
4. על קשרים, פוליטיקה וקריירה אקדמית
5. מול ועדת המינויים: איך תשיגו משרה אקדמית?

מה הבעיה עם ברק כהן, שהואשם עכשיו בהטרדה של אבנר נתניהו, ושיטות המאבק של "באים לבנקאים"? ינשוף פוליטי-מדיני על מלחמות צודקות, הסלמת מאבקים וחוקי ההדדיות.

ההוגה הצבאי הגדול קלאוזביץ טבע פעם מושג שימושי במיוחד, הידוע כ"חוקי ההדדיות". לדברי קלאוזביץ, למלחמות ומאבקים מכל הסוגים יש נטייה להקצנה מתמדת. ברגע שאני נאבק מול יריב, תמיד אנסה לצבור יתרונות, ואלו יבואו בין היתר תוך כדי ניצול של מגבלות מוסריות ואחרות של האויב. למשל, אם החלטתי, כמו יהודים מסויימים בתקופת מרד המכבים או אי אלו גנרלים בראשית מלחמת האזרחים האמריקאית, שאין זה מן הראוי להילחם ביום השבת, סביר להניח שהאויב שלי יתקוף אותי דווקא ביום הזה. היה ומדינה מסויימת גמרה אומר להילחם, אך רק עם תקציב מוגבל, היריב ינסה "לדמם" אותה ולנצל את המגבלה הפיננסית לטובתו. גם אם היריב לא ממהר לנצל את החולשה המוסרית שלי, בוודאי יעשה זאת אם יתחיל להפסיד. בתגובה, אאלץ לוותר על המגבלה המוסרית, וכך שני הצדדים יהיו נתונים למעגל בלתי פוסק של הקצנה הדדית. בסופו של דבר, כל המגבלות המוסריות והאידיאולוגיות יתמוססו, והמלחמה תהפוך לטוטלית (או "אידיאלית", בטרמינולוגיה של קלאוזביץ), עימות הרסני חף מרסנים או בלמים כלשהם. מי שיקרא את האפוס ההודי הקלאסי מהאבהארטה, המגולל מאבק גדול מן החיים בין משפחות לוחמים יריבות, יוכל לראות דוגמא ספרותית מרתקת לתהליך הזה. לפני הקרב האחרון, שני הצדדים מחליטים על מגבלות מוסריות. בעיקר, הם מסכימים, יהיה אסור להילחם בלילה או להכות ברגליים של היריב שלך. אולם כאשר מבינים ה"טובים" כי עצם קיומם מוטל על הכף, משכנע אותם האל קרישנה להפר את הכללים, להכות את מנהיג האויב ברגליו וכך לנצח.

אולם מדוע, שואל קלאוזביץ, מלחמות אמיתיות, היסטוריות, אינן מקצינות בדרך כלל למאבק חסר גבולות, מלחמת השמדה טוטלית ללא כל בלמים מוסריים? קלאוזביץ לא ראה כמובן את מלחמת העולם השנייה, שבה טחנו הצדדים הניצים זה את זה בפצצות אטום ופצצות תבערה, אך דווקא כן חזה במו עיניו בהרס חסר התקדים של מלחמות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. עם זאת, ניסיונו כהיסטוריון צבאי לימד אותו, שמלחמות "מוחלטות" מהסוג הזה נוטות להיות נדירות מאד. בפועל, רוב המלחמות ההיסטוריות מוגבלות יחסית, ואף מתנהלות בעצימות נמוכה ותוך ריסון בלתי מבוטל. הסיבה לכך, טוען קלאוזביץ, היא שישנו תהליך נוגד הידוע כ"חיכוך" (Friction), שממתן, מרסן ולבסוף בולם את השפעתם המקצינה של חוקי ההדדיות. ככל שהמלחמה נמשכת, אי הוודאות, ערפל הקרב ועייפות החומר מרופפים את השליטה של כל צד בכוחותיו, ומעלים את מחירו של הקונפליקט מעל ומעבר לציפיותיהם של הצדדים הלוחמים. בסופו של דבר, כאשר המחיר מתחיל להאפיל על הרווח הפוליטי הצפוי מהמלחמה, גובר הלחץ על הצדדים להגיע להסדר, הן מבפנים והן מצד גורמים חיצוניים המעוניינים לשמור על הסדר והיציבות.

הוגים מודרניים יותר, כמו סר באזיל לידל-הארט, הדגישו סיבות נוספות, חשובות לא פחות. בעולם המודרני, הכלכלות של הצדדים קשורות זו בזו, ולפיכך, הרס של מדינה אחת ייפגע גם במדינות אחרות, אפילו באויבותיה. אולם בעיקר – מטעים לידל-הארט – הצדדים לרוב יאלצו לחיות אחד עם השני גם לאחר תום הקונפליקט. הרס קיצוני ומעשי אכזריות מוגזמים יאטו ואף ירעילו את תהליך הפיוס הבלתי נמנע, ויסכלו את החיים המשותפים עם דום התותחים.

ואם דברי לידל-הארט נכונים למלחמות בין מדינות, אזי הם נכונים על אחת כמה וכמה למאבקים בין קבוצות בתוך חברה דמוקרטית. בישראל, יש לכל צד נטייה לחשוב שהמאבק שלו צודק יותר מהמאבקים של כל האחרים, ולכן מותר לו, ורק לו, להשתמש בכלים חריגים ומיוחדים. חלק מחסידי וחסידות תנועת מי-טו, למשל, חושבים שהמאבק הפמיניסטי נגד הטרדות מיניות כל כך חשוב, עד שמותר להם להתעלם מכללים משפטיים של הליך הוגן, "להאמין לכל מתלוננת בלי תנאים" ולהרשיע אנשים חברתית עוד בטרם נפתחה חקירה. ראש הממשלה יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"מותר לשקר בשביל ארץ ישראל". בעיני משה פייגלין, שיבוש החיים וחסימות כבישים סדרתיות היו תגובה ראויה לצורך (הקיומי בעיניו) לעצור את הסכם אוסלו, וזו בדיוק האסטרטגיה שנקטו לאחרונה גם קבוצות אחרות, מעולי אתיופיה ועד לנכים והורים לילדים בפעוטונים. מדובר בגירסה מרוככת של חוקי ההדדיות של קלאוזביץ. בדיוק בגלל שכל קבוצה מאמינה שהמאבק שלה צודק במיוחד, היא מתירה לעצמה להפר את המגבלות ולהשתמש ב"אמצעים מיוחדים", כי הרי זה "להיות או לחדול" ו"בלי זה אף אחד לא יקשיב". כשכולם עושים זאת, המאבקים החברתיים הולכים ומקצינים, וחסימות הכבישים התכופות, שמענות את אזרחי המדינה כולם – יוכיחו.

בתהליך ההקצנה המסוכן הזה שמור תפקיד בזוי במיוחד ל"פעיל חברתי" בשם ברק כהן, שהקים קבוצה בשם "באים לבנקאים" ועומל על הרס אחת המחיצות החשובות ביותר שעוד נותרו כאן – הגבלת המאבקים הפוליטיים לתחום הפיעלות הציבורית, והרחקתם מחייהם הפרטיים של בני אדם. לכהן היתה מריבה עם בנק, שאין לי ידע, כלים או רצון להיכנס אליה. בעקבותיה, פתח ביחד עם כמה חברים במאבק ציבורי נגד הבנקים, שלשיטתו עושקים את הציבור. לצורך המאבק הזה, שהוא רואה (כמו כולם) כחשוב יותר מכל דבר אחר, נקטו הוא וחבריו בשיטה ייחודית: הטרדות בלתי פוסקות של בנקאים, בנקאיות, בני זוגם וילדיהם. כהן וחבורתו, שהספיקו לצבור כבר יבול מרשים של מעצרים וצווי הרחקה, הולכים אחרי בני זוג וילדים ברחוב, צועקים ומציקים להם. לאחרונה, השיק כהן את מבצע "באים לנתניהו" בצעקות נגד אבנר נתניהו ובת זוגו במסעדה, למרות שהאחרונים אינם מעורבים בפוליטיקה כלל.

כהן, כמובן, צבר פופולריות לא מבוטלת במילייה הרדיקלי. שיר שכתב בזמנו נגד רכז מודיעין של משטרת תל אביב הפך ללהיט מינורי בבראנז'ה, אחדים נשבעים בשמו ואחרים מוצאים הצדקות תיאורטיות למעשי הבריונות שלו. הטקסט הבא, שפורסם על ידי חיים הר זהב ב"מקום הכי חם בגיהנום" טיפוסי ולכן ראוי לציטוט:

אני רוצה שרקפת עמינח-רוסק תחשוש ללכת ברחוב, פן יבזו אותה על המעשים שמבצע בנק לאומי תחת הנחייתה. אני רוצה שלציון קינן יהיה לא נעים לשבת במסעדה, מחשש שמישהו יעיר לו על הדברים שעושה התאגיד שבראשו הוא עומד. לא מדובר פה ב"אנשים פרטיים" – מדובר באנשים שעושים תועפות של הון סימבולי (הדלקת משואה ופרס ישראל במקרה של מזרחי) או תועפות של הון פיננסי (עמינח-רוסק וקינן הרוויחו מיליוני שקלים כשכר וכבונוסים בשנה שעברה). מדובר בדמויות ציבוריות שלמעשיהן יש השלכות אורך ורוחב על רבים מאוד מאזרחי ישראל. אני רוצה שיצטרכו להסביר לילדיהם ונכדיהם, אני רוצה שיהיו נבוכים להסביר ואני רוצה שראשיו של כל גוף – ספורטיבי, בנקאי, תעשייתי, סביבתי או כל תאגיד אחר – ישקלו את השיקול הערכי-ציבורי לפני כל פעולה שהם עושים. אני רוצה שמעבר לשיקולי העלות/תועלת התאגידית, הם ישקלו את השאלה "האם אוכל להסתובב ברחוב עם ראש מורם אחרי ההחלטה שקיבלתי".

הר-זהב, שמסתייג מהטרדת בני זוג וילדים אך מצדיק את הטרדת האנשים עצמם, תומך בכל פה בטשטוש ההבדל בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים בפעילות מחאה. מתוך ציות מלא לדינמיקה של חוקי ההדדיות, הוא מבין כי החוק לא לצדו, ומאבק "רגיל" בזירה הציבורית לא יועיל לו. לפיכך, הוא מעוניין לשבור את הגבול, ולהעתיק את המחאה לאנשים פרטיים. הבנקאים הללו, לדבריו, מרושעים, ולכן "מגיע להם", ואולי הצקה בלתי פוסקת ברחוב תרתיע אותם מפעילות חמסנית נגד אזרחים פשוטים.

הבעיה היא, כרגיל, שלכל אחד יש מלחמות קדושות משלו, מטרות נאצלות ודמונים שאותם הוא רואה כמקור הרוע בחברה הישראלית. ברק כהן עצמו עבר להטריד כרגע את משפחת נתניהו, ודווקא את אבנר – שלא מעורב בפוליטיקה כלל. הוא רואה, לדעתי האישית בצדק, את נתניהו כראש ממשלה מסוכן, מושחת ומשחית, ומרחיב את המאבק כנגדו גם לספירה הפרטית. באותו הזמן, רבים בימין רואים (לדעתי שלא בצדק) את בית המשפט העליון כמקור הרע, ואת שופטיו כיצורים נכלוליים שגוזלים את השלטון במדינה מנציגיו החוקיים. מדוע שלא יעקבו אחרי שופטים וילדיהם ברחובות? ואם מותר בפוליטיקה, למה שיהיה אסור לי להטריד את ילדיו של בעל עסק או פקיד מדינה שלדעתי התעמר בי או בבני משפחתי? ברגע שהטרדת משפחות, כמו חסימת כבישים, תהפוך לפרקטיקה מקובלת ונפוצה, יתמוטט המרווח בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים. כשתהליך ההקצנה של חוקי ההדדיות ישבור את המחסומים המקובלים בחברה דמוקרטית, לא תהיה ברירה לכל הקבוצות הניצות אלא להשיל מעליהן כל מגבלה. לטווח קצר ובינוני, אלו שמחזיקים בעמדות בכירות יסתגרו אפילו יותר בבועות אטומות לציבור, ויגבר הניתוק בינם לבין האדם מהשורה. עם התפשטות אותן השיטות לרמות נמוכות יותר של החברה, מעטים מאיתנו יוכלו ללכת בשקט ברחוב. בסופו של דבר, יוביל המיאוס ממצב שכזה ליצירה מחודשת של כללים (בדומה ל"חיכוך" של קלאוזביץ), אבל – ככל הנראה – רק לאחר שנים ארוכות מאד של אנרכיה וסבל. עדיף להימנע מכך מראש.

במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.

מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.

בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.

בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.

בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.

עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.

זאבים בין הכבשים – שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס

גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.

למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.

ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.

מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.

מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.

לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.

.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.